Kuzari 2

Chapter 2

א וְאַחֲרֵי כֵן הָיָה מֵעִנְיַן הַכּוּזָרִי מַה שֶּׁהוּא נוֹדָע בְּסִפְרֵי כוּזָר, מִגַּלּוֹתוֹ סוֹד חֲלוֹמוֹ לְשַׂר צְבָאוֹ, וְהָיָה הַחֲלוֹם הַנִּשְׁנֶה עָלָיו, שֶׁיְּבַקֵּשׁ הַמַּעֲשֶׂה הַנִּרְצֶה אֵצֶל אֱלֹהִים בְּהָרֵי וַרְסָן, וְלֶכְתָּם שְׁנֵיהֶם: הַמֶּלֶךְ וְשַׂר צְבָאוֹ, אֶל הֶהָרִים הָהֵם אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר עַל הַיָּם, וְהֵיאַךְ הִגִּיעוּ בַלַּיְלָה אֶל אוֹתָהּ הַמְּעָרָה, שֶׁהָיוּ שׁוֹבְתִים בָּהּ אֲנָשִׁים מֵהַיְּהוּדִים בְּכָל שַׁבָּת, וְהֵיאַךְ נִרְאוּ אֲלֵיהֶם וְנִכְנְסוּ בְתוֹרָתָם וְנִמּוֹלוּ בַמְּעָרָה הַהִיא, וְשָׁבוּ אֶל אַרְצוֹתָם וְלִבָּם עַל דָּת הַיְּהוּדִים, וְהָיוּ מַסְתִּירִים אֱמוּנָתָם – עַד שֶׁהִתְחַכְּמוּ לְגַלּוֹת סוֹדָם מְעַט מְעַט לִקְצָת אֲנָשִׁים מִסְּגֻלָּתָם, עַד שֶׁרַבּוּ וְגִלּוּ מַצְפּוּנָם, וְהִתְחַזְּקוּ עַל שְׁאֵרִית הַכּוּזָרִים וְהִכְנִיסוּם בְּתוֹרַת הַיְּהוּדִים, וְהֵבִיאוּ הַחֲכָמִים וְהַסְּפָרִים מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְלָמְדוּ הַתּוֹרָה. וּמַה שֶּׁהָיָה מֵהַצְלָחָתָם וּגְבוּרָתָם עַל שׂוֹנְאֵיהֶם וְכִבּוּשָׁם הָאֲרָצוֹת, וּמַה שֶּׁנִּגְלָה לָהֶם מֵהַמַּטְמוֹנִים, וּמַה שֶּׁהִגִּיעַ אֵלָיו חֵילָם מִן הָרִבּוּי עַד מֵאוֹת אֲלָפִים, עִם אַהֲבָתָם בַּתּוֹרָה וְהִכָּסְפָם אֶל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ עַד שֶׁהֵקִימוּ תַבְנִית הַמִּשְׁכָּן אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, וְהָיוּ מְכַבְּדִים אֶזְרְחֵי יִשְׂרָאֵל וּמִתְבָּרְכִים בָֹהֶם, כַּאֲשֶׁר נִזְכָּר בְּסִפְרֵיהֶם, וְכַאֲשֶׁר לָמַד הַמֶּלֶךְ הַתּוֹרָה וְסִפְרֵי הַנְּבִיאִים, לָקַח הֶחָבֵר הַהוּא לְרַב וְהָיָה שׁוֹאֵל אוֹתוֹ שְׁאֵלוֹת עִבְרִיּוֹת. וּתְחִלַּת מַה שֶּׁשָּׁאַל אוֹתוֹ עַל הַשֵּׁמוֹת וְהַמִּדּוֹת, הַמְיֻחָסוֹת אֶל הַבּוֹרֵא יִתְבָּרָךְ, וּמַה שֶּׁנִּרְאֶה בִקְצָתָם מִן הַהַגְשָׁמָה, עִם הַרְחָקַת הַדָּבָר הַהוּא אֵצֶל הַשֵּׂכֶל, וְכֵן מַרְחֶקֶת אוֹתוֹ הַתּוֹרָה בְּבֵאוּר.

1 AFTER this the Khazari, as is related in the history of the Khazars, was anxious to reveal to his Vezier in the mountains of Warsān the secret of his dream and its repetition, in which he was urged to seek the God-pleasing deed. The king and his Vezier travelled to the deserted mountains on the sea shore, and arrived one night at the cave in which some Jews used to celebrate the Sabbath. They disclosed their identity to them, embraced their religion, were circumcised in the cave, and then returned to their country, eager to learn the Jewish law. They kept their conversion secret, however, until they found an opportunity of disclosing the fact gradually to a few of their special friends. When the number had increased, they made the affair public, and induced the rest of the Khazars to embrace the Jewish faith. They sent to various countries for scholars and books, and studied the Tōrāh. Their chronicles also tell of their prosperity, how they beat their foes, conquered their lands, secured great treasures; how their army swelled to hundreds of thousands, how they loved their faith, and fostered such love for the Holy House that they erected a Tabernacle in the shape of that built by Moses. They also honoured and cherished those born Israelites who lived among them. While the king studied the Tōrāh and the books of the prophets, he employed the Rabbi as his teacher, and put many questions to him on Hebrew matters. The first of these questions referred to the names and attributes ascribed to God and their anthropomorphistic forms, which are unmistakeably objectionable alike both to reason and to law.

ב אָמַר הֶחָבֵר: שְׁמוֹת הַבּוֹרֵא חוּץ מֵהַמְפֹרָשׁ הֵם מִדּוֹת וְתַבְנִיּוֹת טְפֵלִיּוֹת נִלְקָחוֹת מֵהִפָּעֲלֻיּוֹת הַבְּרוּאִים לוֹ כְּפִי גְזֵרוֹתָיו וּמַעֲשָׂיו, וְנִקְרָא רַחוּם כְּשֶׁהוּא מְתַקֵּן עִנְיַן מִי שֶׁהָיוּ בְנֵי אָדָם מְרַחֲמִים עָלָיו לְרֹעַ עִנְיָנוֹ. וּמְיַחֲסִים אֶל הַבּוֹרֵא הָרַחֲמִים וְהַחֲנִינָה, וַאֲמִתָּתָם אֶצְלֵנוּ: חֲלִישׁוּת הַנֶּפֶשׁ וְהֶמְיַת הַטֶּבַע, וְאֵין זֶה רָאוּי לוֹ יִתְבָּרָךְ, אֲבָל אָמְנָם הוּא שׁוֹפֵט צֶדֶק גּוֹזֵר בְּרִישׁ אָדָם אֶחָד, וְעֹשֶׁר אָדָם אַחֵר, מִבְּלִי שֶׁיִּשְׁתַּנֶּה בְעַצְמוּתוֹ, וְלֹא יְרַחֵם עַל אֶחָד וְלֹא יִכְעַס עַל אַחֵר. וַאֲנַחְנוּ רוֹאִים כָּזֶה בְשׁוֹפְטֵי בְנֵי אָדָם, כְּשֶׁשּׁוֹאֲלִין אוֹתָם בְּדִינִין וְדָנִין בְּמַה שֶּׁמְּחַיֶּבֶת הַתּוֹרָה וְיִהְיוּ אֲנָשִׁים זוֹכִים בַּדִּין וַאֲחֵרִים חַיָּבִים. וְיָשׁוּב אֶצְלֵנוּ בִּבְחִינַת רִשּׁוּמָיו, פַּעַם אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, פַּעַם אֵל מִדָּה. וּכְלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, כִּי הַמִּדּוֹת מִתְחַלְּקוֹת זוּלָתִי הַשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ יִתְבָּרָךְ לֳשְׁלֹשָׁה חֲלָקִים, שֶׁתִּהְיֶינָה מַעֲשִׂיּוֹת אוֹ טְפֵלִיּוֹת אוֹ שוֹלְלִיּוֹת, וְהַמַּעֲשִׂיּוֹת נִלְקָחוֹת מֵהַמַּעֲשִׂים הַבָּאִים מִמֶּנּוּ בְּאֶמֱצָעִים טִבְעִיִּים, כְּמוֹ: מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר, מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם, רַחוּם וְחַנּוּן, קַנּוֹא וְנוֹקֵם, גִּבּוֹר, שַׁדַּי וְהַדּוֹמִים לָהֶם. וְהַטְּפֵלִיּוֹת כְּמוֹ: בָּרוּךְ וּמְבֹרָךְ, מְהֻלָּל, קָדוֹשׁ, רָם וְנִשָּׂא, נִלְקָחוֹת מֵרוֹמְמוּת הַמְדַבְּרִים לוֹ. וְאֵלֶּה אִם הֵם רַבּוֹת, אֵינָם מְחַיְּבוֹת לוֹ רִבּוּי וְלֹא מוֹצִיאוֹת אוֹתוֹ מֵאַחְדּוּת. אֲבָל הַשּׁוֹלְלִיּוֹת כְּמוֹ: חַי וְאִחָד וְרִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן. סֻפַּר עָלָיו בָּאֵלֶּה כְּדֵי לִשְׁלוֹל מִמֶּנּוּ הַפְכָּם, לֹא לְקַיֵּם לוֹ אֵלֶּה עַל הַדֶּרֶךְ שֶׁאֲנַחְנוּ מְבִינִים מֵהֶם, כִּי אֵין אֲנַחְנוּ מְבִינִים חַיִּים כִּי אִם בְּהַרְגָּשָׁה וּתְנוּעָה, וּכְבָר הִתְעַלָּה מֵהֶם. וַאֲנַחְנוּ אוֹמְרִים עָלָיו שֶׁהוּא חַי לִשְׁלֹל מִמֶּנּוּ תֹאַר הַדּוֹמֵם וְהַמֵּת מִפְּנֵי הַמַּחֲשָׁבָה הַקּוֹדֶמֶת לוֹ כִּי מִי שֶׁאֵינוֹ חַי הוּא מֵת, וְלֹא יְחֻיַּב זֶה אֵצֶל הַשֵּׂכֶל. אַךְ כְּבַר תִּשְׁלֹל מֵהַזְּמָן, דֶּרֶךְ מָשָׁל, הַחַיּוּת – וְלֹא יְחֻיַּב שֶׁיִּהְיֶה מֵת, אַחַר שֶׁאֵין מִדַּרְכּוֹ קִבּוּל הַחַיִּים וְהַמָּוֶת, וּכְמוֹ שֶׁלֹּא תְחֻיַּב מִמַּאֲמָרְךָ שֶׁהָאֶבֶן אֵינֶנָּה חֲכָמָה, שֶׁתְּסַפֵּר עָלֶיהָ שֶׁהִיא כְּסִילָה. וְכַאֲשֶׁר הָאֶבֶן פְּחוּתָה מִשֶּׁתְּקַבֵּל הַחָכְמָה וְהַכְּסִילוּת – כֵּן הָעֶצֶם הָאֱלֹהִי, יִתְבָּרָךְ, מְרוֹמָם מִלְּקַבֵּל הַחַיִּים וְהַמָּוֶת, כַּאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ מְקַבֵּל הָאוֹר וְהַחֹשֶׁךְ. אֲבָל אִם יִשְׁאַל הַשּׁוֹאֵל אוֹתָנוּ: הֲיֶשְׁנוֹ הָעֶצֶם הַהוּא אוֹר אוֹ חֹשֶׁךְ, הָיִינוּ אוֹמְרִים עַל דֶּרֶךְ הַעֲבָרָה: אוֹר, מִיִּרְאָתֵנוּ הַמַּחֲשָׁבָה – שֶׁמַּה שֶּׁאֵינוֹ אוֹר, הוּא חֹשֶׁךְ. אֲבָל – עַל הָאֱמֶת יֵשׁ לָנוּ לוֹמַר, שֶׁאֵין מְקַבֵּל הָאוֹר וְהַחֹשֶׁךְ אֶלָּא הַגּוּפוֹת, וְהָעֶצֶם הָאֱלֹהִי אֵינֶנּוּ גוּף – עַל כֵּן לֹא יְסֻפַּר בְּאוֹר, אֶלָּא עַל דֶּרֶךְ דִּמְיוֹן, אוֹ לִשְׁלֹל מִמֶּנּוּ הַמִּדָּה הַפְּחוּתָה, וְכֵן לֹא יְקַבֵּל הַחַיִּים וְהַמָּוֶת – אֶלָּא הַגּוּפוֹת הַטִּבְעִיּוֹת, וְהָעֶצֶם הָאֱלֹהִי מְרוֹמָם וְנַעֲלֶה מֵהֶם. וְאִם יֵאָמֵר: חַיִּים לֹא כְּחַיּוּתֵנוּ. וְהִנֵּה כַוָּנָתֵנוּ, כִּי לֹא הֵבַנּוּ אֲנַחְנוּ מֵעוֹלָם חַיִּים כִּי אִם חַיֵּינוּ, וּכְאִלּוּ אָנוּ אוֹמְרִים לֹא נֵדַע מַה־הוּא. וּמַה שֶּׁנֶּאֲמַר: "אֵל חַי" וֵ "אלֹהִים חַיִּים", הוּא מִדָּה כְנֶגֶד מִדַּת הָאֳלִילִים שֶׁהֵם אֱלֹהִים מֵתִים לֹא יִהְיֶה מֵהֶם מַעֲשֶׂה. וְעַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה נֹאמַר" אֶחָד" לִשְׁלֹל מִמֶּנּוּ הָרִבּוּי, לֹא לְקַיֵּם לוֹ הָאַחְדּוּת הַמּוּבֶנֶת אֶצְלֵנוּ, כִּי הָאֶחָד אֶצְלֵנוּ מַה שֶּׁנִּדְבְּקוּ חֲלָקָיו זֶה בָּזֶה וְהִתְדַּמּוּ, כַּאֲשֶׁר תֹּאמַר עֶצֶם אֶחָד וְגִיד אַחַת וּמַיִם אֲחָדִים, וְאַוִּיר אֶחָד וְתֹאמַר בַּזְּמַן, עַל דֶּרֶךְ הַדִּמְיוֹן, בְּגוּף הַמִּתְדַּבֵּק: יוֹם אֶחָד וְשָׁנָה אֶחָת. וְהָעֶצֶם הָאֱלֹהִי מְרוֹמָם מֵהַדְּבִיקָה וְהַפְּרִידָה, וְנֹאמַר אֶחָד לִשְׁלֹל הָרִבּוּי, וְכֵן רִאשׁוֹן לִשְׁלֹל הַהִתְאַחֲרוּת לֹא לְקַיֵּם לוֹ הַהַתְחָלָה וְכֵן אַחֲרוֹן לִשְׁלֹל מִמֶּנּוּ הַכִּלָּיוֹן לֹא לְקַיֵּם לוֹ הָתִּכְלָה. וְכָל הַמִּדּוֹת הָאֵלֶּה אֵינָם דְּבֵקוֹת אֶל עֶצֶם כְּבוֹדוֹ וְלֹא מִתְרַבֶּה בָהֶם. אֲבָל הַמִּדּוֹת הַתְּלוּיוֹת בְּשֵׁם הַמְפֹרָשׁ יִתְבָּרֵךְ הֵם הַיְצִירוֹת מִבְּלִי מִצּוּעִים טִבְעִיִּים, כְּמוֹ "יוֹצֵר" "וּבוֹרֵא" "וְעוֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדוֹלוֹת לְבָדּוֹ", רְצוֹנוֹ לוֹמַר: בִּגְזֵרָתוֹ וְחֶפְצוֹ מִבְּלִי מִצּוּעַ סִבָּה אַחֶרֶת. וְאֶפְשָׁר שֶׁזֶּה רָצָה בְאָמְרוֹ: "וָאֵרָא אֶל־אַבְרָהָם אֶל־יִצְחָק וְאֶל־יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי", רְצוֹנוֹ לוֹמַר: בְּדֶרֶךְ הַכֹּחַ וְהַנִּצָּחוֹן, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "לֹא־הִנִּיחַ אָדָם לְעָשְׁקָם וַיּוֹכַח עֲלֵיהֶם מְלָכִים", וְלֹא בָרָא לָהֶם מוֹפֶת כַּאֲשֶׁר בָּרָא לְמֹשֶׁה, וְעַל כֵּן אָמַר וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם, רְצוֹנוֹ לוֹמַר: וּבִשְׁמִי ה', מִפְּנֵי שֶׁבֵּי"ת בְּאֵל שַׁדַּי תְּשָׁרֵת לִשְׁנֵיהֶם. וְעָשָׂה עִם מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל מַה שֶׁלֹּא הִנִּיחַ סָפֵק בַּנְּפָשׁוֹת שֶׁבּוֹרֵא הָעוֹלָם בָּרָא אֶת הַדְּבָרִים הָהֵם בְּרִיאָה חֲדָשָׁה מְכֻוֶּנֶת, כְּמוֹ מַכּוֹת מִצְרַיִם וּקְרִיעַת יַם־סוּף וְהַמָּן וְעַמּוּד הֶעָנָן וְזוּלָתָם, לֹא מִפְּנֵי שֶׁהֵם גְּדוֹלִים מֵאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, אַךְ מִפְּנֵי שֶׁהֵם רַבִּים וְהָיָה הַסָּפֵק בִּלְבָבָם, וְהָאָבוֹת הָיוּ בְתַכְלִית הָאֱמוּנָה וּבָרֵי הַלֵּבָב, שֶׁאֲפִלּוּ לֹא הָיוּ פּוֹגְעִים כָּל יְמוֹתָם כִּי אִם רָעָה – לֹא הָיְתָה אֱמוּנָתָם בֵּאלֹהִים נֶחֱלֶשֶׁת, וְלֹא הָיוּ צְרִיכִים אֶל כָּל זֶה. וְנִקְרָא אוֹתוֹ "חֲכַם לֵבָב" מִפְּנֵי שֶׁהוּא עֶצֶם הַשֵּׂכֶל וְהוּא הַשֵּׂכֶל וְאֵין הַשֵּׂכֶל מִדָּה לוֹ, אֲבָל "אַמִּיץ כֹּחַ" מִן הַמִּדּוֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת.

2 Said the Rabbi: All names of God, save the Tetragrammaton, are predicates and attributive descriptions, derived from the way His creatures are affected by His decrees and measures. He is called merciful, if he improves the condition of any man whom people pity for his sorry plight. They attribute to Him mercy and compassion, although this is, in our conception, surely nothing but a weakness of the soul and a quick movement of nature. This cannot be applied to God, who is a just Judge, ordaining the poverty of one individual and the wealth of another. His nature remains quite unaffected by it. He has no sympathy with one, nor anger against another. We see the same in human judges to whom questions are put. They decide according to law, making some people happy, and others miserable. He appears to us, as we observe His doings, sometimes a 'merciful and compassionate God,' (Exodus 34:6), sometimes 'a jealous and revengeful God' (Nahum 1:2), whilst He never changes from one attribute to the other. All attributes (excepting the Tetragrammaton) are divided into three classes, viz. creative, relative and negative. As regards the creative attributes, they are derived from acts emanating from Him by ways of natural medium, e.g. making poor and rich, exalting or casting down, 'merciful and compassionate,' 'jealous and revengeful,' 'strong and almighty,' and the like. As regards the relative attributes, viz. 'Blessed, praised, glorified, holy, exalted, and extolled,' they are borrowed from the reverence given to Him by mankind. However numerous these may be, they produce no plurality, as far as He is concerned, nor do they affect his Unity. As regards the negative attributes, such as 'Living, Only, First and Last,' they are given to Him in order to negative their contrasts, but not to establish them in the sense we understand them. For we cannot understand life except accompanied by sensibility and movement. God, however, is above them. We describe Him as living in order to negative the idea of the rigid and dead, since it would be an a priori conclusion that that which does not live is dead. This cannot, however, be applied to the intellect. One cannot, e.g. speak of time as being endowed with life, yet it does not follow that it is dead, since its nature has nothing to do with either life or death. In the same way one cannot call a stone ignorant, although we may say that it is not learned. Just as a stone is too low to be brought into connexion with learning or ignorance, thus the essence of God is too exalted to have anything to do with life or death, nor can the terms light or darkness be applied to it. If we were asked whether this essence is light or darkness, we should say light by way of metaphor, for fear one might conclude that that which is not light must be darkness. As a matter of fact we must say that only material bodies are subject to light and darkness, but the divine essence is no body, and can consequently only receive the attributes of light or darkness by way of simile, or in order to negative an attribute hinting at a deficiency. Life and death are, therefore, only applicable to material bodies, whilst the divine essence is as much exempt from both as it is highly extolled above them. The 'life' of which we speak in this connexion is not like ours, and this is what I wish to state, since 'we cannot think of any other kind of life but ours. It is as if one would say: We know not what it is. If we say 'living God' and 'God of life' (Psalms 106:28), it is but a relative expression placed in opposition to the gods of the Gentiles, which are 'dead gods' from which no action emanates. In the same way we take the term One, viz. to negative plurality, but not to establish unity as we understand it. For we call a thing one, when the component parts are coherent and of the same materials, e.g. one bone, one sinew, one water, one air. In a similar way time is compared to a compact body, and we speak of one day, and one year. The divine essence is exempt from complexity and divisibility, and 'one' only stands to exclude plurality. In the same way [we style Him] 'First' in order to exclude the notion of any later origin, but not to assert that He has a beginning; thus also 'Last' stands to repudiate the idea that His existence has no end, but not to fix a term for Him. All these attributes neither touch on the divine essence, nor do they lead us to assume a multiplicity. The attributes which are connected with the Tetragrammaton are those which describe His power of creating without any natural intermediaries, viz. Creator, Producer, Maker, 'To Him who alone doeth great wonders (Psalms 136:4),' which means that [He creates] by His bare intention and will, to the exclusion of any assisting cause. This is perhaps meant in the word of the Bible: 'And I appeared unto Abraham . . . as El Shaddāi' (Exodus 6:3), viz. in the way of power and dominion, as is said: 'He suffered no man to do them wrong; yea, He reproved kings for their sake' (Psalms 105:14). He did not, however, perform any miracle for the patriarchs as He did for Moses, saying: 'but my name J H W H was I not known to them' (Exodus 6:2). This means by My name J H W H, since the bēth in beēl shaddāi refers to the former. The wonders done for Moses and the Israelites left no manner of doubt in their souls that the Creator of the world also created these things which He brought into existence immediately by His will, as the plagues of Egypt, the dividing of the Red Sea, the manna, the pillar of a cloud, and the like. The reason of this was not because they were higher than the Patriarchs, but because they were a multitude, and had nourished doubt in their souls, whilst the patriarchs had fostered the utmost faith and purity of mind. If they had all their lives been pursued by misfortune, their faith in God would not have suffered. Therefore they required no signs. We also style Him wise of heart, because He is the essence of intelligence, and intelligence itself; but this is no attribute. As to 'Almighty,' this belongs to the creative attributes.

ג אָמַר הַכּוּזָרִי: אֵיךְ תַּעֲשֶׂה בַּמִּדּוֹת שֶׁהֵם יוֹתֵר גַּשְׁמִיּוֹת, כְּמוֹ: רוֹאֶה, וְשׁוֹמֵעַ, וּמְדַבֵּר, וְכוֹתֵב עַל הַלּוֹחוֹת, וְיוֹרֵד עַל הַר סִינַי, וְשָׂמֵחַ בְּמַעֲשָׂיו, וּמִתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ?

3 Al Khazari: 'How dost thou explain those attributes which are even of a more corporeal nature than those, viz. seeing, hearing, speaking, writing the tablets, descending on mount Sinai, rejoicing in His works, grieved in His heart.'

ד אָמַר הֶחָבֵר: הֲלֹא דִמִּיתִיו לְךָ בְּשׁוֹפֵט צֶדֶק שֶׁאֵין הַטָּאָה בְמִדּוֹתָיו וְיוֹצֵא מִדִּינָיו הַצְלָחַת עָם וּכְבוֹדָם, וְיִקָּרֵא אוֹהֲבָם וְשָׂמֵחַ בָּהֶם, וְגוֹזֵר עַל אֲחֵרִים בַּהֲרִיַסת בָּתֵּיהֶם וְהַחֲרֵם אוֹתָם, וִיסַפְּרוּ עָלָיו בְּהֶפֶךְ זֶה: שֶׁהוּא מוֹאֵס אוֹתָם וְכוֹעֵס עֲלֵיהֶם. וְשֶׁאֵין דָּבָר מִמַּה שֶׁנַּעֲשֶׂה אוֹ מִמַּה שֶׁנֶּאֱמַר נִסְתּרָ מִמֶּנּוּ וְשֶׁהוּא רוֹאֶה וְשׁוֹמֵעַ וְשֶׁהָאַוִּיר וְכָל הַגּוּפִים נִפְעָלִים לִרְצוֹנוֹ וּמִצְטַיְּרִים בְּדִבּוּרוֹ כַּאֲשֶׁר הִצְטַיְּרוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְנִקְרָא כּוֹתֵב וּמְדַבֵּר. וְכֵן מִצְטַיֵּר מִן הַגֶּשֶׁם הַדַּק הָרוּחֲנִי הַנִּקְרָא רוּחַ הַקֹּדשׁ, הַצּוּרוֹת הָרוּחֲנִיּוֹת הַנִּקְרָאוֹת כְּבוֹד ה', וְנִקְרָא עַל דֶּרֶךְ הַעֲבָרָה"יְיָ": "וַיֵּרֶד יְיָ עַל הַר סִינַי". וַאֲנַחְנוּ עֲתִידִים לְהוֹסִיף עַל הָעִנְיָן הַזֶּה בֵּאוּר כַּאֲשֶׁר נְדַבֵּר עַל הַחָכְמוֹת.

4 The Rabbi: Did I not compare him with a just judge in whose qualities no change exists, and from whose decrees result the prosperity and good fortune of people, so that they say that he loves them and takes pleasure in them? Others, whose fate it is to have their houses destroyed and themselves be annihilated, would describe Him as filled with hate and wrath. Nothing, however, that is done or spoken escapes Him, 'He sees and hears'; the air and all bodies came into existence by His will, and assumed shape by His command, as did heaven and earth. He is also described as 'speaking and writing.' Similarly from the aethereal and spiritual substance, which is called 'holy spirit,' arose the spiritual forms called 'glory of God' (Exodus 19:20). Metaphorically He is called J H W H (ibid.) who descended on the mount Sinai. We shall discuss this more minutely when treating on metaphysics.

ה אָמַר הַכּוּזָרִי: אֱמֹר, שֶׁתִּהְיֶה נִצּוֹל מִכָּל הַמִּדּוֹת עַד שֶׁלֹּא נִתְחַיֵּב רִבּוּי, מַה יַצִּילְךָ מִמִּדַּת הַחֵפֶץ שֶׁאַתָּה מְיַחֵס אוֹתָה אֶל הַבּוֹרֵא וְהַפִּילוֹסוֹף מַרְחִיק אוֹתָה מִמֶּנּוּ?

5 Al Khazari: Granting that thou hast justified the use of these attributes, so that no idea of plurality need of necessity follow, yet a difficulty remains as regards the attribute of Will with which thou dost invest Him, but which the philosopher denies.

ו אָמַר הֶחָבֵר: כְּבַר קָרַבְנוּ אֶל הַהַצְלָחָה. אִם לֹא יִטְעַן עָלֵינוּ בְּיוֹתֵר מֵ"הַחֵפֶץ", נֹאמַר לוֹ: אַתָּה, הַפִּילוֹסוֹף, מָה הַדָּבָר אֲשֶׁר שָׂם אֶצְלְךָ הַשָּׁמַיִם סוֹבְבִים תָּמִיד וְבַגַּלְגַּל הָעֶלְיוֹן נוֹשֵׂא הַכֹּל וְאֵין מָקוֹם לוֹ, וְאֵין נְטִיָּה בִתְנוּעָתוֹ, וְכַדּוּר הָאָרֶץ מֶרְכָּז עוֹמֵד בְּאֶמְצָעִיתוֹ מִבְּלִי נְטִיָּה וְלֹא סִבָּה, וְשָׂם סֵדֶר הַכֹּל עַל מַה שֶּׁהוּא עָלָיו מֵהַכַּמּוּת וְהָאֵיכוּת וְהַתְּמוּנוֹת, וְלֹא תוּכַל לְהִמָּלֵט מֵהוֹדוֹת בַּדָּבָר הַהוּא, כִּי לֹא בָרְאוּ הַדְּבָרִים אֶת עַצְמָם וְלֹא קְצָתָם אֶת קְצָתָם. וְהַדָּבָר הַהוּא – שָׂם הָאַוִּיר מִצְטַיֵּר בַּשֵּׁמַע בַּעֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים, וְשָׂם הַמִּכְתָּב מִצְטַיֵּר חָרוּת בַּלּוּחוֹת. קְרָא אוֹתוֹ אַתָּה: "חֵפֶץ" אוֹ "דָּבָר" אוֹ כַאֲשֶׁר תִּרְצֶה.

6 The Rabbi: If no other objection is raised, except the Will, we will soon vindicate ourselves. We say: O philosophers, what is it which in thy opinion made the heavens revolve continually, the uppermost sphere carrying the whole, without place or inclination in its movement, the earth firmly fixed in the centre without support or prop; which fashioned the order of the universe in quantity, quality, and the forms we perceive? Thou canst not help admitting this, for things did neither create themselves nor each other. Now the same adapted the air to giving the sound of the Ten Commandments, and formed the writing engraved in the tables, call it will, or thing, or what thou wilt.

ז אָמַר הַכּוּזָרִי: כְּבָר הִתְבָּאֵר לִי סוֹד הַמִּדּוֹת וְנִתְגַּלְגֵּל לִי הֲבָנַת עִנְיַן כְּבוֹד ה' וּמַלְאֲכוּת ה' וּשְׁכִינָה, וְשֶׁהֵם שֵׁמוֹת נוֹפְלִים עַל דְּבָרִים נִרְאִים אֵצֶל הַנְּבִיאִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: עַמּוּד עָנָן וְאֵשׁ אוֹכֶלֶת וְעָב וַעֲרָפֶל וְאֵשׁ וְנֹגַהּ וְכַאֲשֶׁר נֶאֱמַר עַל הָאוֹר בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב וּבַיּוֹם הַמְעֻנָּן כִּי הָאוֹר נִיצוֹץ מִן הַשֶּׁמֶשׁ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא נִסְתֶּרֶת, וְנֶאֱמַר שֶׁהָאוֹר וְהַנִּיצוֹץ מֵעֶצֶם הַשֶּׁמֶשׁ, וְאֵינוֹ כֵן, אַךְ הַגּוּפוֹת נִפְעָלוֹת בְּנָכְחָם וְיֵאוֹרוּ בָהֶם.

7 Al Khazari: The secret of the attributes is now clear, and I understand the meaning of 'The Glory of God,' 'Angel of God,' and Shekhinah. They are names applied by the prophets to things perceptible, as 'Pillar of Cloud,' 'Consuming Fire,' 'Cloud,' 'Mist, Fire, Splendour,' as it is said of the light in the morning, in the evening, and on cloudy days that the rays of light go forth from the sun, although it is not visible. Yet we say that the rays of light are inseparable from the sun, although in reality this is not so. It is the terrestrial bodies which, being opposite to it, are affected by it, and reflect its light.

ח אָמַר הֶחָבֵר: כֵּן הַכָּבוֹד: נִיצוֹץ אוֹר אֱלֹהִי מוֹעִיל אֵצֶל עַמּוֹ וּבְאַרְצוֹ.

8 The Rabbi: Even so does the glory of God, which is only a ray of the divine light, benefit His people in His country.

ט אָמַר הַכּוּזָרִי: מַאֲמָרְךָ "אֵצֶל עַמּוֹ" כְּבָר הִתְבָּאֵר לִי, אֲבָל מַאֲמָרְךָ, "וּבְאַרְצוֹ" קָשֶׁה לִי לְקַבְּלוֹ.

9 Al Khazari: I understand what thou meanest by 'His people,' but less intelligible is what thou sayest about 'His country.'

י אָמַר הֶחָבֵר: אַל יִקְשֶׁה בְעֵינֶיךָ שֶׁתִּתְיַחֵד אֶרֶץ בְּדָבָר מִכָּל הָאֲרָצוֹת, וְאַתָּה רוֹאֶה מָקוֹם שֶׁמַּצְלִיחַ בּוֹ צֶמַח מִבִּלְתִּי צֶמַח, וּמוֹצָא מִבַּלְעֲדֵי מוֹצָא, וְחַיָּה מִבַּלְעֲדֵי חַיָּה, וּמִתְיַחֲדִים יוֹשְׁבָיו בְּצוּרוֹת וּמִדּוֹת מִבַּלְעֲדֵי זוּלָתָם – בְּמִצּוּעַ הַמֶּזֶג. וְהִנֵּה עַל פִּי הַמֶּזֶג תִּהְיֶה שְׁלֵמוּת הַנֶּפֶשׁ וְחֶסְרוֹנָהּ.

10 The Rabbi: Thou wilt have no difficulty in perceiving that one country may have higher qualifications than others. There are places in which particular plants, metals, or animals are found, or where the inhabitants are distinguished by their form and character, since perfection or deficiency of the soul are produced by the mingling of the elements.

יא אָמַר הַכּוּזָרִי: אֵינֶנִּי שׁוֹמֵעַ עַל הַשּׁוֹכְנִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יִתְרוֹן עַל שְׁאָר אַנְשֵׁי הָעוֹלָם.

11 Al Khazari: Yet I never heard that the inhabitants of Palestine were better than other people.

יב אָמַר הֶחָבֵר: כֵּן הַרְכֶם זֶה שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים, שֶׁמַּצְלִיחַ בּוֹ הַכֶּרֶם, אִלּוּ לֹא הָיוּ נוֹטְעִים בּוֹ הַגְּפָנִים וְעוֹבְדִים הָעֲבוֹדָה הָרְאוּיָה לָהֶם, לֹא הָיָה עוֹשֶׂה עֲנָבִים. וְהַמַּעֲלָה הַמְיֻחֶדֶת הָרִאשׁוֹנָה הִיא לָעָם שֶׁהוּא סְגֻלָּה וָלֵב כַּאֲשֶׁר זָכַרְתִּי, וְיֵשׁ לָאָרֶץ עֵזֶר בָּזֶה עִם הַמַּעֲשִׂים וְהַתּוֹרוֹת הַתְּלוּיוֹת בָּהּ אֲשֶׁר הֵם כָּעֲבוֹדָה לַכֶּרֶם, אֲבָל לֹא יִתָּכֵן לַסְּגֻלָּה הַזֹּאת לְהַגִּיעַ אֶל הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי מִבַּלְעֲדֵי הַמָּקוֹם הַזֶּה, כַּאֲשֶׁר לֹא יִתָּכֵן שֶׁיַּצְלִיחַ הַכֶּרֶם בְּבִלְעֲדֵי הָהָר הַזֶּה.

12 The Rabbi: How about the hill on which you say that the vines thrive so well? If it had not been properly planted and cultivated, it would never produce grapes. Priority belongs, in the first instance, to the people which, as stated before, is the essence and kernel [of the nations]. In the second instance, it would belong to the country], on account of the religious acts connected with it, which I would compare to the cultivation of the vineyard. No other place would share the distinction of the divine influence, just as no other mountain might be able to produce good wine.

יג אָמַר הַכּוּזָרִי: וְאֵיךְ הוּא זֶה? וּכְבָר נִבְּאוּ מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן וְעַד מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת: אַבְרָהָם בְּאוּר כַּשְׂדִּים, וְאַחַר כֵּן יְחֶזְקֵאל וְדָנִיֵּאל בְּבָבֶל. וְיִרְמְיָה בְּמִצְרָיִם.

13 Al Khazari: How could this be? In the time between Adam and Moses were not prophetic visions in other places granted to Abraham in Ur of the Chaldaeans, Ezekiel and Daniel at Babylon, and Jeremiah in Egypt?

יד אָמַר הֶחָבֵר: כָּל מִי שֶׁנִּתְנַבֵּא לֹא נִתְנַבֵּא כִּי אִם בָּהּ אוֹ בַעֲבוּרָהּ. הִנֵּה נִתְנַבֵּא אַבְרָהָם כְּדֵי שֶׁיַעֲבֹר בָּהּ, וִיחֶזְקֵאל וְדָנִיֵּאל בַּעֲבוּרָה, וּכְבָר הָיוּ נִמְצָאִים בְּבַיִת רִאשׁוֹן וְרָאוּ בוֹ הַשְּׁכִינָה אֲשֶׁר בְּהִמָּצְאָהּ הָיָה מַגִּיעַ לִנְבוּאָה כָּל הַמּוּכָן לָהּ מֵהַסְּגֻלָּה. אֲבָל אָדָם הָרִאשׁוֹן – הִיא הָיְתָה אַדְמָתוֹ וּבָה מֵת כַּאֲשֶׁר קִבַּלְנוּ, כִּי בַמְּעָרָה אַרְבָּעָה זוּגוֹת: אָדָם וְחַוָּה אַבְרָהָם וְשָׂרָה יִצְחָק וְרִבְקָה יַעֲקֹב וְלֵאָה, וְהִיא הָאָרֶץ הַנִּקְרֵאת: לִפְנֵי ה', הַנֶּאֱמַר עָלֶיהָ: תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ, וְעָלֶיהָ נָפְלָה הַקִּנְאָה וְהַחֶמְדָּה בֵּין הֶבֶל וְקַיִן בַּתְּחִלָּה כְּשֶׁרָצוּ לָדַעַת, אֵיזֶה מֵהֶם הָרָצוּי לִהְיוֹת בִּמְקוֹם אָדָם וּסְגֻלָּתוֹ וְלִבּוֹ, לִנְחֹל אֶת הָאָרֶץ וּלְהִדָּבֵק בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְיִהְיֶה זוּלָתוֹ כַקְּלִפָּה, וְאֵרַע מַה שֶּׁאֵרַע מֵהֲרִיגַת הֶבֶל וְנִשְׁאַר הַמַּלְכוּת עֲרִירִי וְנֶאֱמַר: וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה', רְצוֹנוֹ לוֹמַר: מֵהָאָרֶץ הַזֹּאת שֶׁבָּהּ הָיוּ. וְכֵן נֶאֱמַר בְּיוֹנָה: וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה', לֹא בָרַח כִּי אִם מִמְּקוֹם הַנְּבוּאָה, וְהֵשִׁיב אוֹתוֹ הָאֱלֹהִים אֵלֶיהָ מִמְּעֵי הַדָּגָה וְנִבָּא בָהּ. וְכַאֲשֶׁר נוֹלַד שֵׁת בִּדְמוּת אָדָם כְּמוֹ שֶׁאָמַר: וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ, הָיָה בִמְקוֹם הֶבֶל, כְּמוֹׁ שֶׁאָמַר: כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל, וְהָיָה רָאוּי שֶׁיִּקָּרֵא בֶּן אֱלֹהִים כְּאָדָם, וְזָכָה לָאָרֶץ הַהִיא שֶׁהִיא מַדְרֵגָה לְמַטָּה מִגַּן עֵדֶן, וְעָלֶיהָ נִתְקַנְּאוּ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל וְנִדְחָה יִשְׁמָעֵאל כִּקְלִפָּה, אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אוֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אוֹתוֹ וגו' בַּטּוֹבָה הָעוֹלָמִית, וְנֶאֱמַר אַחַר כֵּן: וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק, רְצוֹנוֹ לוֹמַר: הִדָּבְקוֹ בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי וְהַטּוֹבָה בָּעוֹלָם הַבָּא, וְאֵין לְיִשְׁמָעֵאל בְּרִית וְלֹא לְעֵשָׂו וְאִם הִצְלִיחוּ. וְעַל הָאָרֶץ הַזֹּאת נָפְלָה הַקִּנְאָה בֵין יַעֲקֹב וְעֵשָׂו בַּבְּכוֹרָה וּבַבְּרָכָה, עַד שֶׁנִּדְחָה עֵשָׂו עִם חֶזְקָתוּ מִפְּנֵי יַעֲקֹב עִם חֻלְשָׁתוֹ. וּנְבוּאַת יִרְמְיָה בְמִצְרַיִם, בָּהּ וּבַעֲבוּרָהּ, וְכֵן נְבוּאַת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם; וְאָמְנָם סִינַי וָּפאָרן כֻּלָּם מִגְּבוּל אֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי שֶׁהֵם מִן יַם־סוּף, כְּמוֹ שֶׁאָמַר יִתְבָּרָךְ: וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם־סוּף וְעַד־יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד־הַנָּהָר, וּמִדְבָּר הוּא מִדְבָּר פָּארָן, וְהוּא הַנֶּאֱמַר בּוֹ: הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא, זֶה הוּא גְבוּלָה הַדְּרוֹמִי. וְהַנָּהָר הוּא נְהַר פְּרָת גְּבוּלָהּ הַצְּפוֹנִי. וּבָהֶם הַמִּזְבְּחוֹת שֶׁהָיוּ לָאָבוֹת אֲשֶׁר נַעֲנוּ בָהֶם בָּאֵשׁ הָעֶלְיוֹנָה וְהָאוֹר הָאֱלֹהִי. וּכְבָר הָיְתָה עֲקֵדַת יִצְחָק אָבִינוּ בְהֵר שֶׁלֹא הָיָה בוֹ יִשּׁוּב הוּא הַר הַמּוֹרִיָּה, וְנִתְגַּלָּה הַדָּבָר בִּימֵי דַוִד כְּשֶׁהָיָה מְיֻשָּׁב, כִּי הוּא הַמָּקוֹם הַמְיֻחָד הַמּוּכָן לַשְּׁכִינָה, וַאֲרַוְנָה הַיְבוּסִי עוֹבֵד וְחוֹרֵשׁ בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה. וּבֵאֵר בְּדִבְרֵי הַיָּמִים כִּי בֵית הַמִּקְדָשׁ בָּנוּי בְּהַר הַמּוֹרִיָּה, וְשָׁם מִבְּלִי סָפֵק הַמְּקוֹמוֹת שֶׁרְאוּיִים לְהִקָּרֵא שַׁעֲרֵי הַשָּׁמַיִם. הֲלֹא תִרְאֶה יַעֲקֹב אָבִינוּ, שֶׁלֹא תָלָה הַמַּרְאוֹת אֲשֶׁר רָאָה לֹא בִזְכוּת נַפְשׁוֹ וְלֹא בֶאֱמוּנָתוֹ וּבֹר לְבָבוֹ, אֲבָל תָּלָה אוֹתָם בַּמָּקוֹם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה־נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה, וְעָלָיו אָמַר קֹדֶם לָזֶה: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם, רְצוֹנוֹ לוֹמַר: הַמָּקוֹם הַמְיֻחָד. וַהֲלֹא תִרְאֶה כִּי הָעְתַּק אַבְרָהָם מִאַרְצוֹ כַּאֲשֶׁר הִצְלִיחַ וְהָיָה רָאוּי לְהִדָּבֵק בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְהָיָה לֵב הַסְּגֻלָּה הַהִיא, אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר בּוֹ תִגָּמֵר הַשְׁלָמָתוֹ, כַּאֲשֶׁר יִמְצָא עוֹבֵד הָאֲדָמָה אִילָן "שֶׁפִּרְיוֹ טוֹב" בַּמִּדְבָּר וּמַעְתִּיקוֹ אֶל אֲדָמָה נֶעֱבֶדֶת, מִטִּבְעָהּ שֶׁיַצְלִיחַ בָּהּ הַשֹּׁרֶש הַהוּא, וּמְגַדְלוֹ שָׁם, וְיָשׁוּב פַּרְדֵּסִי אַחֵר שֶׁהָיָה מִדְבָּרִי וְיִרְבֶּה אַחֵר שֶׁלֹא הָיָה נִמְצָא אֶלָּא בְעֵת שֶׁיִזְדַּמֵּן וּבַמָּקוֹם שֶׁיִּזְדַּמֵּן. וְכֵן שָׁבָה הַנְּבוּאָה בְזַרְעוֹ בְאֶרֶץ כְּנַעַן, רַבּוּ אֲנָשֶׁיהָ כָּל יְמֵי עָמְדָם בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, עִם הָעִנְיָנִים הָעוֹזְרִים מֵהַטְּהָרוֹת וְהָעֲבוֹדוֹת והַקָּרְבָּנוֹת, כָּל שֶׁכֵּן בְּהִמָּצֵא הַשְּׁכִינָה. וְהָעִנְיָן הָאֱלֹהִי כְּמוֹ צוֹפֶה לְמִי שֶׁרָאוּי לְהִדָּבֵק בּוֹ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ לֵאלֹהִים – כְּמוֹ הַנְּבִיאִים וְהַחֲסִידִים, כַּאֲשֶׁר הַשֵּׂכֶל צוֹפֶה לְמִי שֶׁנִּשְׁלְמוּ טְבָעָיו וְנִשְׁתַּוּוּ נַפְשׁוֹ וּמִדּוֹתָיו שֶׁיָחוּל בּוֹ עַל הַשְּׁלֵמוּת – כַּפִּילוֹסוֹפִים, וּכְמוֹ שֶׁהַנֶּפֶשׁ צוֹפָה לְמִי שֶׁנִּשְׁלְמוּ כֹּחוֹתָיו הַטִּבְעִיִּים הַשְׁלָמָה מְזֻמֶּנֶת לְמַעֲלָה יְתֵרָה, וְתָחוּל בּוֹ – כְּבַעֲלֵי חַיִּים, וּכְמוֹ שֶׁהַטֶּבַע צוֹפֶה לַמֶּזֶג הַשָּׁוֶה בְאֵיכֻיּוֹתָיו, שֶׁיָּחוּל בּוֹ וְיִּהְיֶה צֶמַח.

14 The Rabbi: Whosoever prophesied did so either in the [Holy] Land, or concerning it, viz. Abraham in order to reach it, Ezekiel and Daniel on account of it. The two latter had lived during the time of the first Temple, had seen the Shekhinah, through the influence of which each one who was duly prepared became of the elect, and able to prophesy. Adam lived and died in the land. Tradition tells us that in the cave [of Machpelāh] were buried the four pairs: Adam and Eve, Abraham and Sarah, Isaac and Rebeccah, Jacob and Leah. This is the land which bore the name 'before the Lord,' and of which it is stated that 'the eyes of the Lord thy God are always upon it' (Deuteronomy 11:12). It was also the first object of jealousy and envy between Cain and Abel, when they desired to know which of them would be Adam's successor, and heir to his essence and intrinsic perfection; to inherit the land, and to stand in connexion with the divine influence, whilst the other would be a nonentity. Then Abel was killed by Cain, and the realm was without an heir. It is stated that 'Cain' went out of the presence of Lord (Genesis 4:16), which means that he left the land, saying: 'Behold, Thou hast driven me out this day from the face of the earth, and from Thy face shall I be hid' (Genesis 5:14). In the same way is it said: 'But Jonah rose up to flee unto Tarshish from the presence of the Lord' (Jonah 1:3), but he only fled from the place of prophecy. God, however, brought him back there out of the belly of the fish, and appointed him prophet in the land. When Seth was born he was like Adam, as it is said: 'He begat in his own likeness, after his image' (Genesis 5:3), and took Abel's place, as it is said: For God has appointed me another seed, instead of Abel, whom Cain slew (Genesis 4:25). He merited the title: 'Son of God,' like Adam, and he had a claim on the land, which is the next step to paradise. The land was then the object of jealousy between Isaac and Ishmael, till the latter was rejected as worthless, although it was said concerning him: 'Behold, I have blessed him, and will multiply him exceedingly' (Genesis 17:20) in worldly prosperity; but immediately after it is said: 'My covenant will I establish with Isaac' (Genesis 17:21), which refers to his connexion with the divine influence and happiness in the world to come. Neither Ishmael nor Esau could boast of a covenant, although they were otherwise prosperous. Jealousy arose between Jacob and Esau for the birthright and blessing, but Esau was rejected in favour of Jacob, in spite of his strength and the latter's weakness. Jeremiah's prophecy concerning Egypt was uttered in Egypt itself. This was also the case with Moses, Aaron and Miriam. Sinai and Parān are reckoned as belonging to Palestine, because they are on this side of the Red Sea, as it is said: 'And I will set thy bounds from the Red Sea, even unto the sea of the Philistines, and from the desert unto the river' (Exodus 23:31). The 'desert' is that of Parūn, 'that great and terrible wilderness' (Deuteronomy 1:19), being the southern border. 'The fourth river is Euphrates' (Genesis 2:14), designates the northern border, where there were the altars of the Patriarchs, who were answered by fire from heaven and the divine light. The 'binding' of Isaac took place on a desolate mountain, viz. Moriah. Not till the days of David, when it was inhabited, was the secret revealed that it was the place specially prepared for the Shekhinah. Araunah, the Jebusite, tilled his land there. Thus it is said: 'And Abraham called the name of the place, The Lord shall see, as it is said to this day, in the mount of the Lord it shall be seen' (Genesis 22:14). In the Book of the Chronicles it is stated more clearly that the Temple was built on mount Moriah. These are, without doubt, the places worthy of being called the gates of heaven. Dost thou not see that Jacob ascribed the vision which he saw, not to the purity of his soul, nor to his belief, nor to true integrity, but to the place, as it is said: 'How awful is this place' (Genesis 28:17). Prior to this it is said: 'And he lighted upon a certain place' (Genesis 28:11), viz. the chosen one. Was not Abraham also, and after having been greatly exalted, brought into contact with the divine influence, and made the heart of this essence, removed from his country to the place in which his perfection should become complete? Thus the agriculturer finds the root of a good tree in a desert place. He transplants it into properly tilled ground, to improve it and make it grow; to change it from a wild root into a cultivated one, from one which bore fruit by chance only to one which produced a luxuriant crop. In the same way the gift of prophecy was retained among Abraham's descendants in Palestine, the property of many as long as they remained in the land, and fulfilled the required conditions, viz. purity, worship, and sacrifices, and, above all, the reverence of the Shekhinah. For the divine influence, one might say, singles out him who appears worthy of being connected with it, such as prophets and pious men, and is their God. Reason chooses those whose natural gifts are perfect, viz. Philosophers and those whose souls and character are so harmonious that it can find its dwelling among them. The spirit of life, pure and simple, is to be found in beings which are endowed with ordinary primary faculties, and particularly adapted to higher vitality--viz. animals. Finally, organic life finds its habitat in a mixture of harmonious elements, and produces--plant.

טו אָמַר הַכּוּזָרִי: אֵלֶּה כְּלָלֵי הַחָכְמָה שֶׁצְרִיכִים לְפֵרוּשׁ וְאֵין זֶה עַתָּה מְקוֹמוֹ, וְאַחַר זֶה אֶשְׁאַל אוֹתְךָ עֲלֵיהֶם בִּמְקוֹם הַחָכְמָה וְהַשְׁלֵם עַתָּה דְבָרֶיךָ בְּסִפּוּר מַעֲלוֹת אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל.

15 Al Khazari: These are the general rules of a science which must be classified. This does not concern us now, and I will ask thee about it when we speak on the' subject. Continue thy discourse on the special advantages of the Land of Israel.

טז אָמַר הֶחָבֵר: הָיְתָה מָעֳמֶדֶת לְהַיְשִׁיר כָּל הָעוֹלָם, מוּכֶנֶת לְשִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֵת הִפָּרֵד הַלְּשׁוֹנוֹת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם, וְלֹא נִתְכַּן לְאַבְרָהָם שֶׁיִּדְבֵּק בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי וְשֶׁיִּכְרֹת עִמּוֹ הַבְּרִית אֶלָּא אַחַר שֶׁהָיָה בָּאָרֶץ הַזֹּאת בְּמַעֲמַד בֵּין הַבְּתָרִים. וּמַה תֹּאמַר בַּהֲמוֹן סְגֻלָּה, הָיוּ רְאוּיִם לְהִקָּרֵא עַם ה' בְּאֶרֶץ מְיֻחֶדֶת, נִקְרֵאת נַחֲלַת ה'. וּבְעִתִּים קְבוּעִים מִמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ לֹא מֵהַסְכָּמָה עֲלֵיהֶם וְלֹא נִלְקָחִים מֵחָכְמַת הַכּוֹכָבִים וְלֹא מִזּוּלָתָהּ, נִקְרְאוּ: מוֹעֲדֵי ה', בִּטְהָרוֹת וַעֲבוֹדוֹת וּדְבָרִים וּמַעֲשִׂים מְשֹׂעָרִים מֵאֶצְלוֹ יִתְבָּרָךְ, נִקְרָאִים: מְלֶאכֶת ה' וַעֲבוֹדַת ה'?

16 The Rabbi: It was appointed to guide the world, and apportioned to the tribes of Israel from the time of the confusion of languages, as it is said: 'When the Most High divided among the nations their inheritance' (Deuteronomy 32:8). Abraham was not fit to gain the divine influence, and to enter into a mutual compact, until he had, in Palestine, made the covenant with Him 'between the pieces' (Genesis 15:17). What is now thy opinion of a select community which has merited the appellation 'people of God,' and also a special name called 'the inheritance of God,' and of seasons fixed by Him, not merely agreed upon or settled by astronomical calculations, and therefore styled "Sabbath of the land" 'feasts of the Lord.' The rules regarding purity and worship, prayers and performances, are fixed by God, and therefore called 'work of God' and 'service of the Lord.'

יז אָמַר הַכּוּזָרִי: בַּסֵּדֶר הַזֶּה רָאוּי שֶׁיֵּרָאֶה כְבוֹד ה'.

17 Al Khazari: In such an arrangement the 'glory of God' was bound to become apparent.

יח אָמַר הֶחָבֶר: הֲלֹא תִרְאֶה אֵיךְ קִבְּלָה הָאָרֶץ שַׁבָּתוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: שַׁבַּת הָאָרֶץ, וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַייָ, וְלֹא נָתַן רְשׁוּת לְמָכְרָהּ לִצְמִיתוּת, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִיתֻת כִּי־לִי הָאָרֶץ. וְדַע, כִּי שָׁבְּתוֹת ה' וּמוֹעֲדֵי ה' אָמְנָם הֵם תְּלוּיִים בְּנַחֲלַת ה'.

18 The Rabbi: Dost thou not see that even the land was given its Sabbaths, as it is said: 'Sabbath of the land' (Leviticus 25:6), and 'The land shall keep a Sabbath unto the Lord' (Leviticus 25:2). It is forbidden to sell it for ever, as it is said: 'For Mine is the land' (Leviticus 25:23). Observe that the 'feasts of the Lord' and the 'Sabbaths of the land' belong to the 'land of the Lord.'

יט אָמַר הַכּוּזָרִי: הֲלֹא תְחִלַּת קְבִיעוּת הַיָּמִים מִן הַצִּין מִפְּנֵי שֶׁהוּא תְחִלַּת הַמִּזְרָח לַיִּשּׁוּב.

19 Al Khazari: Was not the day primarily calculated as dawning first in China, because it forms the eastern commencement of the inhabited earth?

כ אָמַר הֶחָבֶר: וַהֲלֹא הַתְחָלַת הַשַּׁבָּת אֵינָהּ כִּי אִם מִסִּינַי וּמֵאָלוּשׁ קֹדֶם לָכֶן, שֶׁיָּרַד הַמָּן בּוֹ תְחִלָּה וְאֵין הַשַּׁבָּת נִכְנָס אֶלָּא עַל מִי שֶׁבָּא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ אַחַר סִינַי אֶל הַמַּדְרֵגָה עַד אַחֲרִית הַמַּעֲרָב, וְאַחַר כָּךְ עַד אֲשֶׁר תַּחַת לָאָרֶץ, וְאַחַר כָּךְ עַד הַצִּין אֲשֶׁר הוּא מִזְרַח הַיִּשּׁוּב. וְיִקָּרֵא הַשַּׁבָּת לְצִין אַחַר אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת, מִפְּנֵי שֶׁאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בָּאֶמְצַע לַיִּשּׁוּב, וְכַאֲשֶׁר בָּא הַשֶּׁמֶשׁ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא חֱצִי הַלַּיְלָה לְצִין, וַחֲצִי הַיּוֹם לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא בּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ לְצִין. וְזֶה הוּא סוֹד הַקְּבִיעוּת אֲשֶׁר הוּא נִבְנָה עַל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ: נוֹלַד קֹדֶם חֲצוֹת בְּיָדוּעַ שֶׁנִּרְאֶה סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה, וְהַכַּוָּנָה הִיא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁהִיא מְקוֹם הַתּוֹרָה, וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁהוּרַד בּוֹ אָדָם מִגַּן עֵדֶן בְּלֵיל שַׁבָּת, וּמִמֶּנּוּ תְחִלַּת הַמִּנְיָן סָמוּךְ לְשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, וְהִתְחִיל אָדָם לִקְרֹא שֵׁם לַיָּמִים, וְכָל אֲשֶׁר נוֹשְׁבָה הָאָרֶץ וְרַבּוּ בְנֵי אָדָם הָיוּ סוֹפְרִים הַיָּמִים כַּאֲשֶׁר יָסַד אוֹתָם אָדָם, וְעַל כֵּן לֹא יֵחָלְקוּ בְּנֵי אָדָם בְּשִׁבְעַת יְמֵי הַשָּׁבוּעַ, שֶׁהַתְחָלָתָם מֵחֲצוֹת יוֹם, סוֹף הַיִּשּׁוּב בַּמַּעֲרָב וְהוּא בוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבוֹ נִבְרָא הָאוֹר הָרִאשׁוֹן וְאַחַר כָּךְ הַשֶּׁמֶשׁ, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה אוֹר וּבָא לְעִתּוֹ וְהָיָה לַיְלָה לַיִּשּׁוּב וְהָלַךְ הַסֵּדֶר לְהַקְדִּים הַלַּיְלָה עַל הַיּוֹם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר, וְכֵן הִזְהִירָה הַתּוֹרָה: מֵעֶרֶב עַד־עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם. וְאַל תִּטְעַן עָלַי בְּאֶלֶּה הַתּוֹכְנִים הַמַּבִּיטִים גּוֹנְבֵי הַחָכְמָה. וְלֹא הָיְתָה כַוָּנָתָם לִגְנֹב אֲבָל מָצְאוּ הַחָכְמוֹת מְסֻפָּקוֹת מֵעֵת שֶׁנִּפְסְקָה הַנְּבוּאָה וְהִתְחַכְּמוּ מִשִּׂכְלָם וְחִבְּרוּ חִבּוּרִים אֲשֶׁר נָתְנָה סְבָרָתָם, וּמִכְּלָל זֶה שֶׁשָּׂמוּ הַצִּין תְּחִלָּה לַיָּמִים בְּהֶפֶךְ הַתּוֹרָה, אֲבָל לֹא בְּהֵפֶךְ גָּמוּר מִפְּנֵי שֶׁהֵם מַסְכִּימִים עִם אַנְשֵׁי הַתּוֹרָה בְּהַתְחָלַת הַיּוֹם שֶׁהוּא מֵהַצִּין, אַךְ הַמַּחֲלֹקֶת שֶׁבֵּינֵינוּ וּבֵינָם בְּהַקְדִּימֵנוּ הַלַּיְלָה עַל הַיּוֹם. וְצָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶינָה הַשְּׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת עִקָּר בִּקְרִיאַת יְמֵי הַשָּׁבוּעַ, מִפְּנֵי שֶׁאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁהִיא מְקוֹם הַתְחָלָה לִקְרִיאַת שְׁמוֹת הַיָּמִים, בִּינָהּ וּבֵין הַשֶּׁמֶשׁ, בְּעֵת תְּחִלַּת הַקְּרִיאָה בְשֵׁם, שֵׁשׁ שָׁעוֹת, וְאֵינֶנּוּ זָז לְהַתְמִיד שֵׁם הַשַּׁבָּת, עַל הַדִּמְיוֹן, עַל תְּחִלַּת הַיּוֹם אֲשֶׁר הִתְחִילָה הַשֶּׁמֶשׁ לְסַבֵּב מִסּוֹף הַמַּעֲרָב, וְרָאָה אוֹתָהּ אָדָם שׁוֹקַעַת וְהוּא בְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְקָרָא תְּחִלַּת הַשַּׁבָּת, עַד שֶׁהִגִּיעָה אֶל עֻמַּת רֹאשׁוֹ אַחַר שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֶה שָׁעוֹת וְהָיְתָה עֶרֶב לִתְחִלַּת הַצִּין, וְנִקְרָא שָׁם תְּחִלַּת הַשַּׁבָּת, וְהָיָה סוֹף גִּדְרֵי הַקְּרִיאָה מִפְּנֵי שֶׁמַּה שֶּׁיֵשׁ אַחֲרָיו אָמְנָם נִקְרָא כְּשֶׁהוּא מִזְרָח לַמָּקוֹם שֶׁמִּמֶּנּוּ מַתְחִילִים הַיָּמִים, וְאֵין לְהִמָּלֵט מִמָּקוֹם מִשְׁתַּתֵּף תִהְיֶה תְחִלַּת מִזְרָחוֹ וְאַחֲרִית מַעֲרָבוֹ, וְהוּא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל תְּחִלַּת הַיִּשּׁוּב. וְאֵין זֶה בְּדִין הַתּוֹרָה לְבַד אֲבָל בְּדִין הַטֶּבַע גַּם כֵּן, כִּי לֹא יִתָּכֵן שֶׁיִּהְיוּ הַיָּמִים הַשָּׁבוּעִיִּים נִקְרָאִים בְּשֵׁם אֶחָד בְּעַצְמוֹ לַיִּשּׁוּב כֻּלּוֹ אֶלָּא אִם נִקְבַּע מָקוֹם שֶׁיִּהְיֶה תְּחִלָּה לַקְּרִיאָה, וּמָקוֹם מִתְקָרֵב, שֶׁלֹא יִהְיֶה קְצָתוֹ מִזְרָח לִקְצָתוֹ, אֲבָל קְצָתוֹ מִזְרָח גָּמוּר וּקְצָתוֹ מַעֲרָב גָּמוּר. וְאִם לָאו לֹא תִשְׁלַם לַיָּמִים קְרִיאַת שֵׁם יָדוּעַ, מִפְּנֵי שֶׁכָּל מָקוֹם מִסִּבּוּב אֶמְצַע הָאָרֶץ מִזְרָח וּמַעֲרָב יָחַד, וְתִהְיֶה הַצִּין מִזְרָח לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּמַעֲרָב לְתַחְתִּית הָאָרֶץ, וְתַחְתִּית הָאָרֶץ מִזְרָח לְצִין וּמַעֲרָב לְמַעֲרָב, וְהַמַּעֲרָב מִזְרָח לְתַחְתִּית הָאָרֶץ וּמַעֲרָב לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְאֵין מִזְרָח וְאֵין מַעֲרָב וְלֹא תְחִלָּה וְלֹא סוֹף וְלֹא שֵׁמוֹת יְדוּעִים לַיָּמִים, וְהַמְסַדֵּר הַנִּזְכַּר נָתַן שֵׁמוֹת יְדוּעִים לַיָּמִים מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אַךְ לִקְרִיאַת הַשֵּׁם רֹחַב עַל כָּל פָּנִים מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יִתָּכֵן לִזְכֹּר מְקוֹמוֹת כָּל נְקֻדָּה וּנְקֻדָּה מֵהָאָרֶץ, כִּי בִירוּשָׁלַיִם עַצְמָהּ מִזְרָחִים וּמַעֲרָבִים רַבִּים, וְשֶׁמִזְרָח צִיּוֹן דֶּרֶךְ מָשָׁל אֵינֶנּוּ מִזְרָח בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְעִגּוּלֵי אָפְקֵיהֶם מְשֻׁנִּים עַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת אֲשֶׁר לֹא יַשִּׂיגוּם הַחוּשִׁים, כָּל שֶׁכֵּן דַּמֶּשֶׂק מִירוּשָׁלַיִם, וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא נֹאמַר שֶׁשַּׁבָּת דַּמֶּשֶּׂק קֹדֶם שַׁבָּת יְרוּשָלַיִם וְשַׁבָּת יְרוּשָׁלַיִם קֹדֶם שַׁבָּת מִצְרַיִם, וְעַל כָּל פָּנִים נוֹדֶה בָּרֹחַב. וְהָרֹחַב אֲשֶׁר נֶחֱלָקִים בּוֹ הַקְּטָרִים בִּקְרִיאַת יוֹם בְּעַצְמוֹ הוּא י"ח שָׁעוֹת לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר, קוֹרְאִים אַנְשֵׁי הַקֹּטֶר הַזֶּה שַׁבָּת, וּכְבָר יָצְאוּ אַנְשֵׁי קֹטֶר אַחֵר מִן הַשַּׁבָּת קֹטֶר אַחַר קֹטֶר עַד שֶׁתִּשְׁלַמְנָה שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת מִן הָעֵת שֶׁהִתְחִילָה בוֹ קְרִיאַת הַשַּׁבָּת, עַד שֶׁתִּהְיֶה הַשֶּׁמֶשׁ לְעֻמַּת רֹאשׁ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְתִסְתַּלֵּק הַקְּרִיאָה מֵהַיּוֹם הַהוּא וְלֹא יִשָּׁאֵר אָדָם שֶׁיִּקְרָא הַיּוֹם הַהוּא, אֲבָל מַתְחִיל בִּקְרִיאַת שֵׁם שֶׁאַחֲרָיו, וְעַל כֵּן אָמְרוּ: "נוֹלַד קֹדֶם חֲצוֹת בְּיָדוּעַ שֶׁנִּרְאֶה סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה", כְּאִלּוּ אָמַר: נוֹלַד קֹדֶם חֲצוֹת יוֹם שַׁבָּת בִּירוּשָׁלַיִם בְּיָדוּעַ שֶׁנִּרְאֶה בְיוֹם שַׁבָּת סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה, וְהוּא שֶׁשֵּׁם יוֹם הַשַּׁבָּת הִתְמִיד שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת אַחֲרֵי שֶׁנִּפְסְקָה קְרִיאַת מְקוֹם הַהַתְחָלָה עַד שֶׁשָּׁבָה הַשֶּׁמֶשׁ לְעֻמַּת רֹאשׁ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַחַר יוֹם וָלָיְלָה, וְהִתְחַיֵּב לְהֵרָאוֹת הַיָּרֵחַ לְמִי שֶׁהָיָה בִתְחִלַּת הַצִּין בְּשַׁבָּת בָּעֶרֶב, וְהִסְכִּים עִם מַה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ" שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לַיְלָה וְיוֹם מִן הַחֹדֶשׁ". וּכְבָר נִסְתַּלֵּק שֵׁם הַשַּׁבָּת מִן הַיִּשּׁוּב וְהִתְחִיל יוֹם רִאשׁוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹשְׁבֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יָצְאוּ מִשֵּׁם יוֹם הַשַּׁבָּת וְשָׁבוּ בְתוֹךְ יוֹם רִאשׁוֹן, כִּי אָמְנָם הַכַּוָּנָה הַשֵּׁם הַשָּבוּעִי הַפּוֹשֵׁט בְּכָל הַיִּשּׁוּב, שֶׁיֵּאָמֵר לְמִי שֶׁהָיָה בְצִין וּלְמִי שֶׁהָיָה בַמַּעֲרָב בְּאֵיזֶה יוֹם קְבַעְתֶּם רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְאָמְרוּ יוֹם הַשַּׁבָּת עַל הַדִּמְיוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁאֶחָד מֵהֶם כְּבָר הָיָה יוֹצֵא מֵהַמּוֹעֵד כְּשֶׁהָיָה הָאֶחָד בַּמּוֹעֵד, מְקוֹמוֹתָם מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲבָל בִּקְרִיאַת יְמֵי הַשָּׁבוּעַ הָיָה לָהֶם הַמּוֹעֵד בְּיוֹם אֶחָד בְּעַצְמוֹ. וְהִנֵּה יְדִיעַת שַׁבְּתוֹת ה' וּמוֹעֲדֵי ה' תְּלוּיָה בָּאָרֶץ שֶׁהִיא נַחֲלַת ה', עִם מַה שֶּׁקְּרָאתוֹ, מֵאֲשֶׁר נִקְרֵאת הַר קָדְשׁוֹ וַהֲדוֹם רַגְלָיו וְשַׁעַר הַשָּׁמַיִם וּכִי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תּוֹרָה, וּמַה שֶּׁהָיָה מִזְּרִיזוּת הָאָבוֹת לָדוּר בָּהּ וְהִיא בִידֵי עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, וְהִכָּסְפָם לָהּ וְהַעֲלוֹתָם עַצְמוֹתָם אֵלֶיהָ כְּיַעֲקֹב וְיוֹסֵף, וּתְחִנַּת מֹשֶׁה לִרְאוֹתָהּ, וְנִמְנְעָה מִמֶּנּוּ וְהָיָה קֶצֶף, וְהָרְאֲתָה לוֹ מֵרֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְהָיָה חֶסֶד, וּמַה שֶּׁהָיָה מִבַּקָּשַׁת הָאֻמּוֹת פָּרַס וְהֹדּוּ וְיָוָן וְזוּלָתָם לְהַקְרִיב עֲלֵיהֶם וּלְהִתְפַּלֵּל בַּעֲדָם בַּבַּיִת הַהוּא הַנִּכְבָּד, וּמַה שֶּׁהוֹצִיאוּ מָמוֹנָם עַל הַמָּקוֹם הַהוּא, וְאִם הָיוּ מַחֲזִיקִים בְּחֻקִּים אֲחֵרִים, מִפְּנֵי שֶׁלֹא קִבֵּל אוֹתָם הַנִּמּוּס הָאֲמִתִּי, וּמַה שֶּׁהֵם מְרוֹמְמִים אוֹתוֹ עַתָּה עִם הֵעָדֵר הֵרָאוֹת הַשְּׁכִינָה עָלָיו וְשֶׁכָּל הָאֻמּוֹת חוֹגְגִים אֵלָיו וּמִתְאַוִּים לוֹ זוּלָתֵנוּ מִפְּנֵי גָלוּתֵנוּ וְלַחֲצֵנוּ, וּמִמַּה שֶּׁזָכְרוּ רַבּוֹתֵינוּ מִמַּעֲלָתָהּ, יֶאֱרַךְ סִפּוּרוֹ.

20 The Rabbi: The beginning of the Sabbath must be calculated from Sinai, or rather Alush, where the Mannah first descended. Consequently Sabbath does not come in till the sun has set behind Sinai, and so on to the remote west, and round the globe to China, which is the extreme end of the inhabited earth. Sabbath begins in China eighteen hours later than in Palestine, since the latter lies in the centre of the world. Sunset in Palestine, therefore, concurs with midnight in China, and midday in Palestine concurs with sunset in China. This is the problem of the system based on the eighteen hours in the [Talmudical] rule: If the conjunction of the moon takes place before midday, the new moon becomes visible near sunset. This refers to Palestine, the place where the law was given, and where Adam at the end of Sabbath was transferred from paradise. It is there where the calendar began after the six days of creation. Adam, then, began to name the days, as he did with all that dwelt on earth, and the following generations continued counting in the same way. This is the reason why there is no difference among mankind about the seven days of the week, which commenced at the hour when the inhabitants of the extreme west held noon. This was the hour of sunset for Palestine, and at this moment the first light was created, the sun being created later on. This first light was but an illumination, which soon passed away, leaving the world in darkness. The established order was then that night preceded day, as it is written: 'It was evening and it was morning.' In the same manner the Tōrāh ordained: 'From evening unto evening' (Leviticus 23:32). Do not quote against me those recent astronomers, the thieves of science, though their theft was unintentional. They found, however, their science in a precarious condition, since the eye of prophecy was stricken with blindness; so they had recourse to speculation, and composed books on the strength of it. In contradistinction to the Tōrāh, they considered China as the original home of the calculation of the days. The contrast is not, however, complete, because they agree with the Jewish theory in assuming the beginning of the break of the day to have taken place in China. The difference between our theory and theirs consists chiefly in the circumstance that we count the night before the day. The 'eighteen' hours must, consequently, be made the basis of the nomination of the days of the week. For there are six hours between Palestine, where the nomination of the days began, and the place of the sun at the time when nomination began. Thus the name of Sabbath, e.g. was employed for the beginning of the day on which the sun rose for the extreme west, whilst it set for Adam in Palestine. It kept the name 'beginning of Sabbath' till the sun culminated for him eighteen hours later, when it was evening in China, and also beginning of the Sabbath. This was the extreme limit for the day to be called Sabbath, because the region further on is only called east of the place where the days began to be counted. A place must, however, exist which is at the same time extreme west and the beginning of east. This is, for Palestine, the beginning of the inhabited world, not only from the point of view of the law, but also from that of natural science. For it would be impossible for the days of the week to have the same names all over the world unless we fix one place which marks the beginning, and another one not far off, not that the one be merely an eastern point for the other, but that the one should be east absolute, and the other west absolute. If this were not so the days could not have definite names, since every point of the equator can be east or west at the same time. China would thus be east for Palestine, but west for the antipodal side. The latter would be east for China, but west for [what we call] west, and the last-named would be east for the antipodal side, but west for Palestine, and there would be neither east, nor west, nor beginning, nor end, nor definite names for the days. Adam, however, did give definite names to the days, taking Palestine for his starting-point, but each name spreads over a certain geographical latitude, because it is impossible to fix the horizon for every single point on earth Jerusalem itself would have many east and west points; the east of Zion would not be also the east of the Temple, and their horizons, strictly speaking, different, though not noticeable to the eye. This would be the case in a greater degree between Damascus and Jerusalem, and we could not deny that in the former place Sabbath commenced earlier than it does in the latter, and in Jerusalem sooner than it does in Egypt. A certain latitude must, therefore, be allowed. But the latitude in which differences in the nomination of the day become apparent amounts to eighteen hours, neither more nor less. The inhabitants of one meridian still call the day Sabbath, whilst those of another are past it, and so on till eighteen hours after the time when the Sabbath began, and the sun culminated in Jerusalem. It is then when the name Sabbath comes to an end. Therefore no one exists who would call the day Sabbath, but uses the name of the next day. This is meant by the words: If the conjunction takes place before noon, it is understood that the new moon is visible at sunset. In other words: If the Mōlād takes place before noon on the Sabbath in Jerusalem, it is understood that the new moon is visible on the Sabbath at sunset. This is because the name Sabbath is retained for eighteen hours after the reason for so calling it had departed from the place where it had begun, and the sun a day and a night later culminates again in Palestine. The new moon is, therefore, bound to appear at the eastern border of China in the twilight of the Sabbath. This agrees with the rule of the sages: A night and a day are reckoned to the month. The name Sabbath gives place everywhere to Sunday, although Palestine had before that left Sabbath, and was in the midst of Sunday. The intention of [this rule] was that the name of the same day of the week should hold good all over the world, and the question could be put both to the inhabitants of China and the West: 'On which day did you celebrate the New Year?' The answer would be: 'On Sabbath.' This notwithstanding that the latter people had finished the feast, whilst the former, according to the geographical position of their country towards Palestine, were still celebrating it. With regard to the name of the days of the week, they had both kept the same day. Thus does the knowledge of the 'Sabbath of the Lord' and the 'Festivals of the Lord' depend upon the land which is the 'inheritance of the Lord,' and has, as thou didst read, the other names of 'His holy mountain' (Psalms 99:9,), 'His footstool,' (Psalms 99:5) 'Gate of heaven' (Genesis 28:7). For the law shall go forth from Zion' (Micah 4:2). [Thou didst also read] how the Patriarchs endeavoured to live in the country whilst it was in the hands of the pagans, how they yearned for it, and had their bones carried into it, as did Jacob and Joseph. Moses prayed to see it, and when this was denied to him, he considered it a misfortune. Thereupon it was shown to him from the summit of Pisgah, which was to him an act of grace. Persians, Indians, Greeks, and children of other nations begged to be allowed to offer up sacrifices, and to be prayed for in the holy Temple; they spent their wealth at the place, though they believed in other laws not recognized by the Tōrāh. They honour it to this day, although the Shekhinah no longer appears there. All nations make pilgrimages to it, long for it, excepting we ourselves, because we are punished and in disgrace. All the Rabbis tell of its great qualities would take too long to relate.

כא אָמַר הַכּוּזָרִי: הַשְׁמִיעֵנִי קְצָת מַה שֶּׁיִּזְדַמֵּן לְךָ מִדִּבְרֵיהֶם.

21 Al Khazari: Let me hear a few of their observations.

כב אָמַר הֶחָבֵר: מִמַּה שֶׁאָמְרוּ בְעִנְיָן זֶה: הַכֹּל מַעֲלִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאֵין הַכּלֹ מוֹרִידִין, וְדָנוּ הָאִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ רוֹצָה לַעֲלוֹת עִם בַּעְלָהּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁתֵּצֵא שֶׁלֹּא בִכְתֻבָּה, וְהָפְכּוֹ – כַּאֲשֶׁר הָאִישׁ אֵינוֹ רוֹצֶה לַעֲלוֹת עִם אִשְׁתּוֹ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁיּוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה, וְאָמְרוּ: "לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ בְעִיר שֶׁרֻבָּהּ גוֹיִים וְאַל יָדוּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ אֲפִלּוּ בְעִיר שֶׁרֻבָּהּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דּוֹמֶה לְמִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ אֱלוֹהַּ, וְכָל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ דּוֹמֶה לְמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ". וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: "כִּי־גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת יְיָ לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים", לוֹמַר לְךָ שֶׁכָּל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ כְּאִלּוּ עוֹבֵד אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וּכְבָר שָׂמוּ לְאֶרֶץ מִצְרַיִם מַעֲלָה עַל שְׁאָר הָאֲרָצוֹת הָאֲחֵרוֹת, וְשָׁפְטוּ עַל זוּלָתָהּ מִקַּל וָחֹמֶר וְאָמְרוּ: "וּמַה מִצְרַיִם שֶׁנִּכְרְתָה עָלֶיהָ בְּרִית אָסוּר, שְׁאָר אֲרָצוֹת לֹא כָּל שֶׁכֵּן", וְאָמְרוּ: "כָּל הַקָּבוּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ קָבוּר תַּחַת הַמִּזְבֵּחַ", וּמְשַׁבְּחִים מִי שֶׁמֵּת בָּהּ יוֹתֵר מִמִּי שֶׁנָּשׂוּא אֵלֶיהָ מֵת, מִמַּה שֶׁאָמְרוּ: "אֵינוֹ דוֹמֶה קוֹלַטְתֹּו מֵחַיִּים לְקוֹלַטְתּוֹ אַחַר מִיתָה". אֲבָל אָמְרוּ בְּמִי שֶׁהָיָה יָכוֹל לָדוּר בָּהּ וְלֹא דָר בָּהּ וְצִוָּה לָשֵׂאת אוֹתוֹ אֵלֶיהָ לְאַחַר מוֹתוֹ: "בְּחַיֵּיכֶם –וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה, וּבְמִיתַתְכֶם – וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי". וְהָיָה מֵהַקְפָּדַת רַבִּי חֲנִינָא כַּאֲשֶׁר שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ אִם מֻתָּר שֶׁיֵּלֵךְ פְּלוֹנִי לְחוּצָה לָאָרֶץ לְיַבֵּם אֵשֶׁת אָחִיו, שֶׁאָמַר: "אָחִיך נָשָׂא גוֹיָה וָמֵת, בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁהֲרָגוֹ! וְהוּא יֵרֵד אַחֲרָיו?". וְשֶׁאָסְרוּ מְכִירַת קַרְקַע לְנָכְרִי, וְשֶׁאָסְרוּ מְכִירַת קוֹרוֹת הַבַּיִּת, וּלְהַנִּיחוֹ חָרֵב וְשֶׁאָמְרוּ: "אֵין דָנִין דִּינֵי קְנָסוֹת אֶלָּא בְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל" וְשֶׁלֹּא יֵצֵא הָעֶבֶד לְחוּצָה לָאָרֶץ, וְזוּלַת זֶה הַרְבֵּה. וְעוֹד אָמְרוּ: "אַוִּירָא דְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מַחְכִּים". וּמֵאַהֲבָתָם אוֹתָהּ אָמְרוּ: "כָּל הַמְהַלֵּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶן הָעוֹלָם הַבָּא". וְאָמַר רַבִּי זֵירָא לַמִּין שֶׁרָצָה לַעֲבֹר עִמּוֹ בַנָּהָר בְּלִי מְקוֹם מַעֲבָר, מִתַּאֲוָתוֹ לַעֲבֹר לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: "דֻּכְּתָא דְמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן לָא זְכוֹ לֵיהּ מִי יֵימַר דְּזָכֵינָא לֵיהּ".

22 The Rabbi: One sentence is: All roads lead up to Palestine, but none from it. Concerning a woman who refuses to go there with her husband, they decreed that she is divorced, and forfeits her marriage settlement. On the other hand, if the husband refuses to accompany his wife to Palestine, he is bound to divorce her and pay her settlement. They further say: It is better to dwell in the Holy Land, even in a town mostly inhabited by heathens, than abroad in a town chiefly peopled by Israelites; for he who dwells in the Holy Land is compared to him who has a God, whilst he who dwells abroad is compared to him who has no God. Thus says David: 'For they have driven me out this day from abiding in the inheritance of the Lord, saying, Go, serve other gods' (I Samuel 26:19), which means that he who dwells abroad is as if he served strange gods. To Egypt they ascribed a certain superiority over other countries on the basis of a syllogism in the following way: If Egypt, with regard to which a covenant was made, is a forbidden land, other countries are still more so. Another saying is: To be buried in Palestine is as if buried beneath the altar. They praise him who is in the land more than him who is carried thither dead. This is expressed thus: He who embraces it when alive is not like him who does so after his death. They say concerning him who could live there, but did not do so, and only ordered his body to be carried thither after his death: While you lived you made Mine inheritance an abomination, but in death 'you come and contaminate my country' (Jeremiah 2:1). It is told that R. Hananyah, when asked whether it was lawful for a person to go abroad in order to marry the widow of his brother, said: His brother married a pagan woman; praised be God who caused him to die; now this one follows him The sages also forbade selling estates or the remains of a house to a heathen, or leaving a house in ruins. Other sayings are: Fines can only be imposed in the land itself; no slave must be transported abroad, and many similar regulations. Further, the atmosphere of the Holy Land makes wise. They expressed their love of the land as follows: He who walks four yards in the land is assured of happiness in the world to come, R. Zērā said to a heathen who criticized his foolhardiness in crossing a river without waiting to reach a ford, in his eagerness to enter the land: How can the place which Moses and Aaron could not reach, be reached by me?

כג אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם כֵּן אַתָּה מְקַצֵּר בְּחוֹבַת תּוֹרָתְךָ, שֶׁאֵין אַתָּה מֵשִׂים מְגַמָּתְךָ הַמָּקוֹם הַזֶּה וּתְשִׂימֶנּוּ בֵּית חַיֶּיךָ וּמוֹתֶךָ, וְאַתָּה אוֹמֵר: "רַחֵם עַל צִיּוֹן כִּי הִיא בֵית חַיֵּינוּ", וְתַאֲמִין כִּי הַשְּׁכִינָה שָׁבָה אֵלָיו, וְאִלּוּ לֹא הָיָה לָהּ מַעֲלָה אֶלָּא הַתְמָדַת הַשְּׁכִינָה בָהּ בְּאֹרֶךְ תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה הָיָה מִן הַדִּין שֶׁתִּכָּסַפְנָה הַנְּפָשׁוֹת הַיְקָרוֹת לָהּ וְתִזַּכְנָה בָהּ, כַּאֲשֶׁר יִקְרֶה אוֹתָנוּ בִמְקוֹמוֹת הַנְּבִיאִים וְהַחֲסִידִים, כָּל שֶׁכֵּן הִיא שֶׁהִיא שַׁעַר הַשָּׁמַיִם. וּכְבָר הִסְכִּימוּ כָל הָאֻמּוֹת עַל זֶה. הַנּוֹצְרִים אוֹמְרִים, שֶׁהַנְּפָשׁוֹת נִקְבָּצוֹת אֵלֶיהָ וּמִמֶּנָּה מַעֲלִין אוֹתָן אֶל הַשָּׁמַיִם, וְהַיִּשְׁמְעֵאלִים אוֹמְרִים, כִּי הִיא מְקוֹם עֲלִיַּת הַנְּבִיאִים אֶל הַשָּׁמַיִם, וְשֶׁהִיא מְקוֹם מַעֲמַד יוֹם הַדִּין, וְהוּא לְכָל מָקוֹם כַּוָּנָה וָחָג. אֲנִי רוֹאֶה, שֶׁהִשְׁתַּחֲוָיָתְךָ וּכְרִיָעְתָך נֶגְדָּה חֹנֶף, אוֹ מִנְהָג מִבִּלְתִּי כַוָּנָה, וּכְבָר הָיוּ אֲבוֹתֵיכֶם הָרִאשׁוֹנִים בּוֹחֲרִים לָדוּר בָּהּ יוֹתֵר מִכָּל מְקוֹמוֹת מוֹלַדְתָּם, וּבוֹחֲרִים הַגֵּרוּת בָּהּ יוֹתֵר מִשֶּׁיִּהְיוּ אֶזְרָחִים בִּמְקוֹמוֹתָם. כָּל זֶה עִם שֶׁלֹּא הָיְתָה בָעֵת הַהִיא נִרְאֵית הַשְּׁכִינָה בָהּ, אֲבָל הָיְתָה מְלֵאָה זִמָּה וַעֲבוֹדַת אֱלִילִים, וְעִם כָּל זֶה לֹא הָיְתָה לָהֶם תַּאֲוָה אֶלָּא לַעֲמֹד בָּהּ, וְשֶׁלֹּא לָצֵאת מִמֶּנָּה ְּבִעּתֹות הָרָעָב אֶלָּא בְמִצְוַת הָאֱלֹהִים, וְהָיוּ מְבַקְשִׁים לִנְשֹׂא עַצְמוֹתָם אֵלֶיהָ.

23 Al Khazari: If this be so, thou fallest short of the duty laid down in thy law, by not endeavouring to reach that place, and making it thy abode in life and death, although thou sayest: 'Have mercy on Zion, for it is the house of our life,' and believest that the Shekhinah will return thither. And had it no other preference than that the Shekhinah dwelt there five hundred years, this is sufficient reason for men's souls to retire thither and find purification there, as happens near the abodes of the pious and the prophets. Is it not 'the gate of heaven'? All nations agree on this point. Christians believe that the souls are gathered there and then lifted up to heaven. Islām teaches that it is the place of the ascent, and that prophets are caused to ascend from there to heaven, and, further, that it is the place of gathering on the day of Resurrection. Everybody turns to it in prayer and visits it in pilgrimage. Thy bowing and kneeling in the direction of it is either mere appearance or thoughtless worship. Yet your first forefathers chose it as an abode in preference to their birth-places, and lived there as strangers, rather than as citizens in their own country. This they did even at a time when the Shekhinah was yet visible, but the country was full of unchastity, impurity, and idolatry. Your fathers, however, had no other desire than to remain in it. Neither did they leave it in times of dearth and famine except by God's permission. Finally, they directed their bones to be buried there.

כד אָמַר הֶחָבֵר: הוֹבַשְׁתַּנִי מֶלֶךְ כּוּזָר, וְהֶעָוֹן הַזֶּה הוּא אֲשֶׁר מְנָעָנוּ מֵהַשְׁלָמַת מַה שֶּׁיְּעָדָנוּ בוֹ הָאֱלֹהִים בְּבַיִת שֵׁנִי, כְּמָה שֶׁאָמַר: "רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת־צִיּוֹן", כִּי כְבָר הָיָה הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי מְזֻמָּן לָחוּל כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה אִלּוּ הָיוּ מַסְכִּימִים כֻּלָּם לָשׁוּב בְּנֶפֶשׁ חֲפֵצָה, אֲבָל שָׁבוּ מִקְצָתָם וְנִשְׁאֲרוּ רֻבָּם וּגְדוֹלֵיהֶם בְּבָבֶל, רוֹצִים בַּגָּלוּת וּבָעֲבוֹדָה – שֶׁלֹּא יִפָּרְדוּ מִמִּשְׁכְּנוֹתֵיהֶם וְעִנְיָנֵיהֶם. וְשֶׁמָּא עַל זֶה אָמַר שְׁלֹמֹה: "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר", כִּנָּה הַגָּלוּת בְּשֵׁנָה וְהַלֵּב הָעֵר הַתְמָדַת הַנְּבוּאָה בֵינֵיהֶם. "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק", קְרִיאַת הָאֱלֹהִים לָשׁוּב. "שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא־טָל" עַל הַשְּׁכִינָה שֶׁיָּצְאָה מִצִּלְלֵי הַמִּקְדָּשׁ, וּמַה שֶּׁאָמַר: "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי", עַל עַצְלוּתָם לָשׁוּב. "דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן־הַחוֹר", עַל עֶזְרָא שֶׁהָיָה פוֹצֵר בָּהֶם וּנְחֶמְיָה וְהַנְּבִיאִים, עַד שֶׁהוֹדוּ קְצָתָם לָשׁוּב הוֹדָאָה בִלְתִּי גְמוּרָה, וְנָתַן לָהֶם כְּמַצְפּוּן לִבָּם, וּבָאוּ הָעִנְיָנִים מְקֻצָּרִים מִפְּנֵי קִצּוּרָם, כִּי הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי אֵינֶנּוּ חָל עַל הָאִישׁ אֶלָּא כְּפִי הִזְדַּמְּנוּתוֹ לוֹ, אִם מְעַט – מְעָט וְאִם הַרְבֵּה – הַרְבֵּה. וְאִלּוּ הָיִינוּ מִזְדַּמְּנִים לִקְרַאת אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ בְּלֵבָב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה, הָיִינוּ פוֹגְעִים מִמֶּנּוּ מַה שֶּׁפָּגְעוּ אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרָיִם. וְאֵין דִּבּוּרֵנוּ: "הִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ", וְ"הִשְׁתַּחֲווּ לְהֲדוֹם רַגְלָיו", וְ"הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן", וְזוּלַת זֶה, אֶלָּא כְצִפְצוּף הַזַּרְזִיר, שֶׁאֵין אֲנַחְנוּ חוֹשְׁבִים עַל מַה שֶּׁנֹאמַר בָּזֶה וְזוּלָתוֹ, כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ מֶלֶךְ כּוּזָר.

24 The Rabbi: This is a severe reproach, O king of the Khazars. It is the sin which kept the divine promise with regard to the second Temple, viz.: Sing and rejoice, O daughter of Zion' (Zachariah 2:14), from being fulfilled. Divine Providence was ready to restore everything as it had been at first, if they had all willingly consented to return. But only a part was ready to do so, whilst the majority and the aristocracy remained in Babylon, preferring dependence and slavery, and unwilling to leave their houses and their affairs. An allusion to them might be found in the enigmatic words of Solomon: I sleep, but my heart waketh (Song of Songs 5:2-4). He designates the exile by sleep, and the continuance of prophecy among them by the wakefulness of the heart. 'It is the voice of my beloved that knocketh' means God's call to return; 'My head is filled with dew' alludes to the Shekhinah which emerged from the shadow of the Temple. The words: 'I have put off my coat,' refer to the people's slothfulness in consenting to return. The sentence: 'My beloved stretcheth forth his hand through the opening' may be interpreted as the urgent call of Ezra, Nehemiah, and the Prophets, until a portion of the people grudgingly responded to their invitation. In accordance with their mean mind they did not receive full measure. Divine Providence only gives man as much as he is prepared to receive; if his receptive capacity be small, he obtains little, and much if it be great. Were we prepared to meet the God of our forefathers with a pure mind, we should find the same salvation as our fathers did in Egypt. If we say: 'Worship his holy hill--worship at His footstool--He who restoreth His glory to Zion' (Psalms 99:9, Psalsm 99:5), and other words, this is but as the chattering of the starling and the nightingale. We do not realise what we say by this sentence, nor others, as thou rightly observest, O Prince of the Khazars.

כה אָמַר הַכּוּזָרִי: יַסְפִּיק לִי זֶה בָּעִנְיָן הַזֶּה, וְאֶרְצֶה עַתָּה שֶׁתְּקָרֵב לִי מַה שֶׁקְּרָאתִיו בַּקָּרְבָּנוֹת, מִמַּה שֶּׁיִּקְשֶׁה עַל הַשֵּׂכֶל לְקַבְּלוֹ, מִמַּה שֶּׁאָמַר: "אֶת־קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי", וְאָמַר עַל הַקָּרְבָּנוֹת, כִּי הֵם קָרְבַּן ה' וְלַחְמוֹ וְרֵיחוֹ.

25 Al Khazari: Enough on this subject. Now I should like an explanation of what I read about the sacrifices. Reason cannot accept such expressions as: My offering, My bread for My sacrifices made by fire, 'for a sweet savour unto Me' (Numbers 28:2), employed in connexion with the sacrifices, describing them as being God's offering, bread, and incense.

כו אָמַר הֶחָבֶר: מַה שֶּׁאָמַר: "לְאִשַּׁי" מְיַשֵּׁר כָּל קָשֶׁה. הוּא אוֹמֵר כִּי הַקָּרְבָּן הַהוּא וְהַלֶּחֶם וְרֵיחַ הַנִּיחֹחַ אֲשֶׁר הֵם מְיֻחָסִים אֵלַי, אָמְנָם הֵם לְאִשַּׁי, רְצוֹנוֹ לוֹמַר: הָאֵשׁ הַנִּפְעֶלֶת לִדְבָרוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֲשֶׁר מַאֲכָלָה הַקָּרְבָּנוֹת, וְאַחַר כֵּן יֹאכְלוּ הַכֹּהֲנִים שְׁאָר חֶלְקָה, וְהַכַּוָּנָה בָזֶה תִּקּוּן הַסֵּדֶר כְּדֵי שֶׁיָּחוּל בּוֹ הַמֶּלֶךְ חוּל גְּדֻלָּה לֹא חוּל מָקוֹם. וְשִׂים דִּמְיוֹן הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי הַנֶּפֶשׁ הַמְדַבֶּרֶת, הֶחָלָה בְגוּף טִבְעִי בַּהֲמִי, כַּאֲשֶׁר נִשְׁתַּוּוּ טְבָעָיו וְנִסְדְּרוּ כֹּחוֹתָיו הָעֶלְיוֹנִים וְהָרָאשִׁיִּים סִדּוּר נָכוֹן לְעִנְיָן יוֹתֵר נַעֲלֶה מֵעִנְיָן הַבְּהֵמוֹת, הָיָה רָאוּי שֶׁיָּחוּל מֶלֶךְ הַשֵּׂכֶל אֶצְלוֹ לְהוֹרוֹת אוֹתוֹ וּלְיַשְּׁרוֹ וּלְהִתְחַבֵּר אֶצְלוֹ כָּל עֵת אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר הַסֵּדֶר הַהוּא, וְכַאֲשֶׁר יִפָּסֵד הַסֵּדֶר יִפָּרֵד מִמֶּנּוּ. וְדוֹמֶה לַכְּסִיל, כִּי הַשֵּׂכֶל צָרִיךְ לְמַאֲכָל וּלְמִשְׁתֶּה וּלְרֵיחַ, בַּעֲבוּר שֶׁרוֹאֶה אוֹתוֹ כִּי הוּא מַתְמִיד בְּהַתְמָדָתָם נִפְרָד בְּהִפָּרְדָם, וְאֵינֶנּוּ כֵן, אָכֵן הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי מֵטִיב, רוֹצֶה הַטּוֹב לַכֹּל, וּבְעֵת שֶׁיִּסְתַּדֵּר דָּבָר וְיִכּוֹן לְקַבֵּל הַנְהָגָתוֹ לֹא יִמְנַע מִמֶּנּוּ לֶאֱצֹל עָלָיו אוֹר וְחָכְמָה וָדָעַת, וְכַאֲשֶׁר יִפָּסֵד סִדְרוֹ לֹא יְקַבֵּל הָאוֹר הַהוּא וְיִהְיֶה הֶפְסֵדוֹ. וְהִתְעַלָּה הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי מֵהַשִּׂיג אוֹתוֹ שִׁנּוּי אוֹ הֶפֱסֵד וְכָל מַה שֶּׁיֵּשׁ בְּסֵדֶר עֲבוֹדָה מֵהָעֲבוֹדָה וְהַקָּרְבָּנוֹת וְהַקְּטֹרֶת וְהַזְּמִירוֹת וְהַמַּאֲכָל וְהַמִּשְׁתֶּה עַל תַּכְלִית הַטָּהֳרָה וְהַקְּדֻשָּׁה, נֶאֱמַר בָּהֶם:"עֲבוֹדַת ה', וְ" לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ" וְזוּלָתִי זֶה, וְהַכֹּל כִּנּוּי לִרְצוֹנוֹ בַּסֵּדֶר הַטּוֹב בָּאֻמָּה וְהַכֹּהֲנִים, וְקִבּוּלוֹ מִנְחָתָם, עַל דֶּרֶךְ הַדִּמְיוֹן, וְחוּלוֹ אֶצְלָם לְכָבוֹד לָהֶם, וְהוּא נַעֲלֶה וְנִקְדָּשׁ מִן הַהֲנָאָה בְמַאֲכָלָם וּבְמִשְׁתֵּיהֶם, אַךְ מַאֲכָלָם לְנַפְשׁוֹתָם, כְּמוֹ שֶׁעִכּוּל הָאִצְטוּמְכָא וְהַכָּבֵד כַּאֲשֶׁר הָיָה נִתְקָן, וְאַחַר כָּךְ יִתָּקֵן הַצָּלוּל מִמֶּנּוּ בַלֵּב, וְהַצָּלוּל שֶׁבַּצָּלוּל בָּרוּחַ. יְתֻקַּן הַלֵּב וְהָרוּחַ וְהַמֹּחַ בַּמָּזוֹן הַהוּא, וִיתֻקְּנוּ גַם כֵּן כְּלֵי הָעִכּוּל וּשְׁאָר הָאֲבָרִים בָּרוּחוֹת הַהוֹלְכוֹת אֲלֵיהֶם דֶּרֶךְ הַדְּפָקִים וְהָעֲצָבִים וְהַוְּרִידִים הַשּׁוֹכְנִים. וּכְלָלוֹ שֶׁל דָּבָר שֶׁיִּהְיֶה הַמֶּזֶג כֻּלּוֹ מְתֻקָּן וּמְזֻמָּן לְקִבּוּל הַנְהָגַת הַנֶּפֶשׁ הַמְדַבֶּרֶת, אֲשֶׁר הִיא עֶצֶם נִפְרָד קָרוֹב לְעֶצֶם הַמַּלְאָכִים שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם "דִּי מְדָרְהוֹן עִם־בִּשְׂרָא לָא אִיתוֹהִי", וְיָחוּל בַּגוּּף חוּל מַלְכוּת וְהַנְהָגָה לֹא חוּל מָקוֹם, וְהִיא לֹא נֶהֱנֵית מֵהַמָּזוֹן הַהוּא מְאוּמָה, כִּי הִיא נַעֲלָה מִמֶּנּוּ. וְהָעִנְיָן הָאֱלֹהִי לֹא יָחוּל כִּי אִם בְּנֶפֶשׁ מְקַבֶּלֶת הַשֵּׂכֶל, וְהַנֶּפֶשׁ לֹא תִתְחַבֵּר כִּי אִם בְּרוּחַ חַם טִבְעִי, אִי אֶפְשָׁר לוֹ בִּלְתִּי מָקוֹר שֶׁיִּקָּשֵׁר בּוֹ, כְּהִקָּשֵׁר הַלַּהַב בְּרֹאשׁ הַפְּתִילָה. דִּמְיוֹן הַפְּתִילָה הִיא הַלֵּב, וְהַלֵּב צָרִיךְ אֶל מֶשֶׁךְ דָּם, וְהַדָּם לֹא יִתְהַוֶּה כִּי אִם בְּסִבַּת כְּלֵי הָעִכּוּל, עַל כֵּן הֻצְרַךְ אֶל הָאִצְטוּמְכָא, הַכָּבֵד וְשַׁמָּשֵׁיהֶם. וְכֵן נִצְטָרֵךְ הַלֵּב אֶל הָרֵאָה וְהַגָּרוֹן וְהָאַף וְהַקְּרוּם וְהַמֵּיתָר הַמֵּנִיעַ לְמֵיתַר הֶחָזֶה לַעֲבוֹדַת הַנְּשִׁימָה, לְהַשְׁווֹת מֶזֶג הַלֵּב בָּאַוִּיר הַנִּכְנָס וּבֶעָשָׁן הַיּוֹצֵא, וְהֻצְרַךְ לְבַעֵר מוֹתְרֵי הַמְּזוֹנוֹת אֶל כֵּלִים מִכֹּחוֹת דּוֹחוֹת וּכְלֵי הַיְצִיאָה וְהַשֶּׁתֶן, וְהָיָה הַגּוּף מִכָּל אֲשֶׁר זָכָרְנוּ. וְהֻצְרַךְ אֶל הַעְתָּקַת הַגּוּף מִמָּקוֹם לְמָקוֹם לְבַקָּשַׁת מַה שֶּׁצָרִיךְ אֵלָיו וְלִבְרֹחַ מִמַּה שֶּׁיַּזִּיקֵהוּ, וְכֵלִים שֶׁיָּבִיאוּ אֵלָיו וְיִדְחוּ מֵעָלָיו, וְהֻצְרַךְ אֶל יָדַיִם וְרַגְלַיִם, וְהֻצְרַךְ אֶל יועֲצִים מַתְרִים בְּמַה שֶּׁיִּירָא מִמֶּנּוּ וִיקַוָּה אוֹתוֹ, יוֹדְעִים מַה שֶּׁהָיָה, כּוֹתְבִים וּמַזְכִּירִים מַה שֶּׁעָבַר לְהִזָּהֵר מִכָּמוֹהוּ לֶעָתִיד אוֹ לְקַוּוֹתוֹ. וְהֻצְרַךְ אֶל הַחוּשִׁים הַנִּרְאִים וְהַנִּסְתָרִים, וְהָיָה הָרֹאשׁ מַחֲנֵיהֶם, בְּעֶזְרַת הַלֵּב וְהַמְשָׁכָתוֹ, וְהָיָה הַגּוּף כֻּלּוֹ מְסֻדָּר סֵדֶר אֶחָד, שָׁב אֶל הַנְהָגַת הַלֵּב אֲשֶׁר הוּא הַמַּחֲנֶה הָרִאשׁוֹן לַנֶּפֶשׁ, וְאִם תָּחוּל בַּמֹּחַ הוּא חוּל שֵׁנִי בְמִצּוּעַ הַלֵּב. וְכֵן נִסְדְּרָה הָאֻמָּה הַחַיָּה הָאֱלֹהִית כַּאֲשֶׁר אָמַר יְהוֹשֻׁעַ: "בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי אֵל חַי בְּקִרְבְּכֶם", נִפְעֲלָה הָאֵשׁ בְּחֵפֶץ הָאֱלֹהִים בִּרְצוֹתוֹ בָאֻמָּה וְהָיְתָה אוֹת קִבּוּל מִנְחָתָם וּתְשׁוּרָתָם, כִּי הָאֵשׁ הוּא הַדַּק וְהַנַּעֲלֶה מִכָּל אֲשֶׁר תַּחַת גַּלְגַּל הַיָּרֵחַ מֵהַגּוּפוֹת, וְהָיָה מְקוֹם חוּלָהּ, שֻׁמַּן חֶלְבֵי הַקָּרְבָּנוֹת וַעֲתָרָם וַעֲשַׁן עֲנַן הַקְּּטֹרֶת וְהַשְּׁמָנִים, בְּדֶרֶךְ הָאֵשׁ אֲשֶׁר אֵינֶנָּה נִתְלֵית, כִּי אִם בְּחֵלֶב בְּשֻׁמָּן וּבְשֶׁמֶן, כַּחֹם הַטִּבְעִי אֲשֶׁר הוּא נִתְלֶה בְדַק הַשֻּׁמָּן מֵהַדָּם. וְצִוָּה הָאֵל יִתְבָּרֵךְ בְּמִזְבַּח הָעוֹלָה וּבְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת וְהַמְּנוֹרָה, וְאַחַר כֵּן הָעוֹלוֹת וּקְטֹרֶת הַסַּמִּים וְשֶׁמֶן הַמָּאוֹר וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה. אוּלָם מִזְבַּח הָעוֹלָה – לְהִדָּבֵק בּוֹ הָאֵשׁ הַגְלוּיָה, וּמִזְבַּח הַזָּהָב – לָאֵשׁ אֲ[שֶׁ]ר הִיא יוֹתֵר קַלָּה וְדַקָּה. אֲבָל הַמְּנוֹרָה – לְהִדָּבֵק בָּהּ אוֹר הַחָכְמָה וְהַדַּעַת, וְהַשֻּׁלְחָן – לְהִדָּבֵק בּוֹ הַשֶּׁפַע וְהַטּוֹבוֹת הַגּוּפִיּוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: "הָרוֹצֶה שֶׁיַּחְכִּים יַדְרִים, וְשֶׁיַּעֲשִׁיר יַצְפִּין". וְכָל אֵלֶּה עֲבוֹדוֹת לָאָרוֹן וְלַכְּרוּבִים אֲשֶׁר הֵם בְּמַדְרֵגַת הַלֵּב וְהָרֵאָה מְרַחֶפֶת עָלָיו. וְהֻצְרַךְ לָאֵלֶּה כֵּלִים וְשַׁמָּשִׁים, כְּמוֹ הַכִּיּוֹר וְכַנּוֹ וּמֶלְקָחַיִם וּמַחְתּוֹת וְקְעָרוֹת וְכַפּוֹת וּמְנַקִּיּוֹת וְסִירוֹת וּמִזְלָגוֹת וְזוּלַת זֶה, וְהֻצְרַךְ אֶל דָּבָר שֶׁיִּשְׁמוֹר אוֹתָם: הַמּשְׁכָּן וְהָאֹהֶל וּמִכְסֵהוּ, לִשְׁמֹר הַכֹּל: חֲצַר הַמִּשְׁכָּן וְכֵלָיו. וְהֻצְרַךְ לְנוֹשְׂאִים לְכָל אֵלֶּה, וּבָחַר הָאֱלֹהִים לָזֶה בְנֵי לֵוִי שֶׁהֵם הַקְּרוֹבִים, כָּל שֶׁכֵּן מֵעֵת הָעֵגֶל שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל־בְּנֵי לֵוִי", וּבָחַר לַנִּכְבָּד שֶׁבָּהֶם, וְהוּא אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן –לַנִּכְבָּד שֶׁבַּדְּבָרִים וְהַדַּק שֶׁבָּהֶם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "וּפְקֻדַּת אֶלְעָזָר בֶּן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן שֶׁמֶן הַמָּאוֹר וּקְטֹרֶת הַסַּמִּים וּמִנְחַת הַתָּמִיד וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה", כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר נִתְלֵית בָּהֶם הָאֵשׁ הַדַּקָּה. וְאוֹר הַחָכְמָה וְהַדַּעַת, וְעוֹד: אוֹר הַנְּבוּאָה – בָּאוּרִים וְתֻמִּים. וְלַנִּכְבֶּדֶת שֶׁבְּכִתּוֹת הַלְוִיִּם אַחֲרָיו, וְהֵם בְּנֵי קְהָת – לָשֵׂאת הָאֲבָרִים הַפְּנִימִים, כְּמוֹ הָאָרוֹן וְהַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנוֹרָה וְהַמִּזְבְּחוֹת וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָהֶם, וּבָהֶם נֶאֱמַר: "כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵיהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ", כַּאֲשֶׁר אֵין לָאֲבָרִים הַפְּנִימִים עֲצָמוֹת שֶׁעוֹזְרִים עַל נְשִׂיאָתָם, אֲבָל הַכֹּחוֹת וְהַרוּחוֹת וּמִכְסֵה הַתַּחַשׁ, וּלְמִי שֶׁתַּחְתָּם וְהֵם בְּנֵי מְרָרִי – לָשֵׂאת הָאֲבָרִים הַקָּשִׁים: קְרָסָיו, קְרָשָׁיו, בְּרִיחָיו, עַמּוּדָיו וַאֲדָנָיו. וְנֶעֶזְרוּ שְׁתֵּי הַכִּתּוֹת בִּנְשִׂיאָתָם בַּעֲגָלוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "שְׁתֵּי הָעֲגָלוֹת לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן וְאַרְבַּע הָעֲגָלוֹת לִבְנֵי מְרָרִי כְּפִי עֲבוֹדָתָם". כָּל זֶה בְּסֵדֶר וּתְכוּנַת הַחָכְמָה הָאֱלֹהִית. וְאֵינֶנִּי גוֹזֵר חָלִילָה שֶׁהַכַּוָּנָה מֵהָעֲבוֹדָה הַזֹּאת הוּא הַסֵּדֶר הַזֶּה אֲשֶׁר זְכַרְתִּיו, אֲבָל – מַה־שֶּׁהוּא יוֹתֵר נִפְלָא וְנַעֲלֶה, וְשֶׁהִיא תוֹרָה מֵאֵת הָאֱלֹהִים יִתְבָּרָךְ, וּמִי שֶּׁקִּבְּלָהּ קִבּוּל שָׁלֵם מִבְּלִי שֶׁיִּתְחַכֵּם בָּהּ בְּשִׂכְלוֹ, הוּא מְעֻלֶּה מִמִּי שֶׁיִּתְחַכֵּם בָּהּ וְחָקָר. אַךְ מִי שֶׁנָּטָה מֵהַמַּדְרֵגָה הָעֶלְיוֹנָה הַהִיא אֶל הַמֶּחְקָר, טוֹב שֶׁיּוֹצִיא בָּהֶם מוֹצָאֵי הַחָכְמָה מִשֶּׁיַּעַזְבֵם לִסְבָרוֹת רָעוֹת וְלִסְפֵקוֹת מְבִיאוֹת אֶל אֲבַדּוֹן.

26 The Rabbi: The expression: By My fires removes all difficulty. It states that offering, bread and sweet savour, which are ascribed to Me, in reality belong to My fires, i.e. to the fire which was kindled at God's behest, and fed by the offerings. The remaining pieces were food for the priests. The deeper signification of this was to create a well arranged system, upon which the King should rest in an exalted, but not local sense. As a symbol of the Divine Influence, consider the reasoning soul which dwells in the perishable body. If its physical and nobler faculties are properly distributed and arranged, raising it high above the animal world, then it is a worthy dwelling for King Reason, who will guide and direct it, and remain with it as long as the harmony is undisturbed. As soon, however, as this is impaired, he departs from it. A fool may imagine that Reason requires food, drink, and scents, because he sees himself preserved as long as these are forthcoming, but would perish if deprived of them. This is not the case. The Divine Influence is beneficent, and desirous of doing good to all. Wherever something is arranged and prepared to receive His guidance, He does not refuse it, nor withhold it, nor hesitate to shed light, wisdom, and inspiration on it. If, however, the order is disturbed, it cannot receive this light, which is, then, lost. The Divine Influence is above change or damage. All that is contained in the 'order of sacrificial service,' its proceedings, offerings, burning of incense, singing, eating, drinking, is to be done in the utmost purity and holiness. It is called: 'Service of the Lord,' 'the bread of thy God' (Numbers 8:11, Leviticus 21:8), and similar terms which relate to his pleasure in the beautiful harmony prevailing among the people and priesthood. He, so to say, accepts their hospitality and dwells among them in order to show them honour. He, however, is most Holy, and far too exalted to find pleasure in their meat and drink. It is for their own benefit, as is also the proper working order of the digestion in the stomach and liver. The nobler ingredients of the food go to strengthen the heart; the best of all, the spirit. Not only are heart, mind, and brain regenerated by means of this food, but also the digestive organs and all other organs through the strengthening matter which reaches them through the arteries, nerves and sinews. Altogether, this is so arranged and prepared, as to become fit to receive the guidance of the reasoning soul, which is an independent substance, and nearly approaches the angelic, of which it is stated: 'Its dwelling is not with flesh' (Daniel 2:11). It inhabits the body as ruler and guide, not in the sense of space, nor does it partake of this food, because it is exalted above it. The Divine Influence only dwells in a soul which is susceptible to intellect, whilst the soul only associates with the warm vital breath. The latter must needs have a mainspring to which it is attached, as is the flame to the top of the wick. The heart is compared to the wick, and is fed by the flow of blood. Blood is produced by the digestive organs, and therefore requires the stomach, the liver, and lower organs. The heart, in the same way, requires the lungs, throat, nose, the diaphragm, and the muscles which move the muscles of the chest for breathing, as well as to keep in balance the temperature of the heart between the air which enters, and that which is expelled. It further requires for the removal of the food, refuse expelling forces, viz. the excretory and urinary organs. In this way the body is formed from all the component parts mentioned. It also requires organs of motion from place to place, in order to procure its wants, to avoid that which is harmful, and to attract and to repel. It requires hands and feet, advisers who distinguish, warning against what is to be feared, and advising what is to be hoped for; who keep account of what has taken place, and record what has passed, in order to recommend care or hope for future events. It requires the internal and external senses, the seat of which is in the head, and which are assisted by the functions of the heart. The whole body is thus harmoniously arranged, but under the control of the heart, which forms the primary home of the soul. Its localization in the brain is of secondary importance, the heart remaining its regulator. In exactly the same way is the living, godly people arranged, as Joshua said: 'Hereby shall ye know that the living God is among you' (iii. 10). The fire was kindled by the will of God, when the people found favour in His sight, being a sign that He accepted their hospitality and their offerings. For the fire is the finest and noblest element beneath the sphere of the moon. Its seat is the fat and vapour of sacrifices, the smoke of the incense and oil, as it is the nature of fire to cling to fat and oil. So also does natural heat cling to the finest fatty globules of the blood. God commanded the construction of the altar burnt offerings, the Altar of Incense, and the candlestick; their holocausts, incense, and the lamp oil. As regards the altar of burnt offerings, it was destined to bear the visible fire, whilst the Golden Altar was reserved for the invisible and finer fire. The candlestick was to bear the light of wisdom and inspiration; the table that of abundance and material provisions. The sages say: He who wishes to be wise must turn to the south; he who wishes to be rich must turn to the north. All these implements stood in the service of the Holy Ark and the Cherubim which occupied the place of the heart, and the lungs above it. The vessels, such as the laver and its foot, tongs, firepans, dishes, spoons, bowls, pots, and forks, etc., were all required. A place was wanted to house them, viz. the Tabernacle, tent and cover, and the court of the Tabernacle with its appurtenances, as an enclosure for the whole. As bearers of the entire household God appointed the Levites, because they were nearest to Him, especially after the affair of the golden calf, as it is said: 'And all the sons of Levi gathered themselves together unto Him' (Exodus 32:26). From among them He chose Elazar, the finest and noblest of them, as it is said: 'And to the office of Elazar the son of Aaron the priest [pertaineth] the oil for the light, and the sweet incense, and the daily meat offering, and the anointing oil' (Numbers 4:16)--things to which the finer fire clings. The light of wisdom, however, and inspiration was attached to the Urim and Tummim, as well as to the most select section of Levites, viz. the family of Kohāth, who carried the appurtenances of the internal service: the Ark, Table, Candlestick, Altars, and the Holy Vessels 'with which they served.' With regard to them it is said: 'Because the service of the sanctuary belonged unto them, they should bear upon their shoulders' (Numbers 7:9)--just as the internal organs of the body are without bones which help to carry them, but are, themselves, borne by the innate powers in conjunction with all that belongs to them. Another branch of the children of Gershōn bore the more delicate external appurtenances, viz. the carpets of the Tabernacle, the Tent and its cover, and the covering of badgers’ skin that was above it. The lower section of the B’nē Merāri bore the grosser utensils, viz. its hooks, boards, bars, pillars, and sockets. The last two sections were aided in carrying their burden by having chariots, as it is said: 'Two wagons for the Gershoni and four wagons for Merāri according to their service' (Numbers 7:7-8). All this was systematically arranged by God. I do not, by any means, assert that the service was instituted in the order expounded by me, since it entailed something more secret and higher, and was based on a divine law. He who accepts this completely without scrutiny or argument, is better off than he who investigates and analyses. He, however, who steps down from the highest grade to scrutiny, does well to turn his face to the latent wisdom, instead of leading it to evil opinions and doubts which lead to corruption.

כז אָמַר הַכּוּזָרִי: הִפְלֵיתָ הֶחָבֵר בְּמַה שֶׁדִּמִּיתָ, אֶלָּא שֶׁהָרֹאשׁ וְחוּשָׁיו לֹא שָׁמַעְתִּי לוֹ דִמְיוֹן וְלֹא לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה.

27 Al Khazari: Rabbi, thy symbolization was excellent, but the head and its senses, as well as the anointing oil were left unconsidered.

כח אָמַר הֶחָבֵר: אֱמֶת הוּא, שֶׁשֹּׁרֶשׁ הַחָכְמָה מֻפְקָד בָּאָרוֹן אֲשֶׁר הוּא בְמַדְרֵגַת הַלֵּב, וְהֵם עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וְתוֹלְדוֹתֵיהֶם, וְהִיא, הַתּוֹרָה – מִצִּדּוֹ, כְּמָה שֶׁאָמַר: "וְשַׂמְתֶּם אוֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית־יְיָ", וּמִשָּׁם תֵּצֶאנָה שְׁתֵּי הַחָכְמוֹת: חָכְמַת הַתּוֹרָה, וְנוֹשְׂאֶיהָ – הַכֹּהֲנִים, וְחָכְמַת הַנְּבוּאָה, וְנוֹשְׂאֶיהָ – הַנְּבִיאִים, וְהֵם הָיוּ כְמוֹ הַיּוֹעֲצִים הַמַּכִּירִים וְהַמַּזְהִירִים הָאֻמָּה וְהַמַּזְכִּירִים וְהַכּוֹתְבִים, וְהֵם רֹאשׁ הָאֻמָּה.

28 The Rabbi: Quite so. The root of all knowledge was deposited in the Ark which took the place of the heart, viz. the Ten Commandments, and its branch is the Tōrāh on its side, as it is said: 'Put it in the side of the ark of the covenant of the Lord your God' (Deuteronomy 31:26). From there went forth a twofold knowledge, firstly, the scriptural knowledge, whose bearers were the priests; secondly, the prophetic knowledge which was in the hands of the prophets. Both classes were, so to speak, the people's watchful advisers, who compiled the chronicles. They, therefore, represent the head of the people.

כט אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם כֵּן אַתֶּם הַיּוֹם גּוּף בְּלֹא רֹאשׁ וּבְלֹא לֵב.

29 Al Khazari: So you are to-day a body without either head or heart.

ל אָמַר הֶחָבֵר: כֶּן־הוּא, כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ, וְעוֹד: וְלֹא גוּף, אֲבָל עֲצָמוֹת מְפֻזָּרוֹת, כְּמוֹ הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת אֲשֶׁר רָאָה יְחֶזְקֵאל, וְעִם כָּל זֶה, מֶלֶךְ כּוּזָר, אֵלּוּ הָעֲצָמוֹת אֲשֶׁר נִשְׁאַר בָּהֶם טֶבַע מִטִּבְעֵי הַחַיִּים, וּכְבָר הָיוּ כֵלִים לְרֹאשׁ וּלְלֵב וְרוּחַ וָנֶפֶשׁ וָשֵׂכֶל, טוֹבִים מִגּוּפוֹת מְצֻיָּרוֹת מֵאֶבֶן וָסִיד בְּרֹאשׁ וְעֵינַיִם וְאָזְנַיִם וְכָל הָאֲבָרִים. וְלֹא חָלָה בָּהֶם מֵעוֹלָם רוּחַ חַיָּה וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיָּחוּל בָּהֶם, אַךְ הֵמָּה צוּרוֹת דּוֹמוֹת לְצוּרוֹת אָדָם וְאֵינָם אָדָם.

30 The Rabbi: Thou sayest rightly, but we are not even a body, only scattered limbs, like the 'dry bones' which Ezekiel saw [in his vision] (Ezekiel 37). These bones, however, O king of the Khazars, which have retained a trace of vital power, having once been the seat of a heart, brain, breath, soul, and intellect, are better than certain bodies formed of marble and plaster, endowed with heads, eyes, ears, and all limbs, in which never dwelt the spirit of life, nor ever can dwell in them, since they are but imitations of man, not man in reality.

לא אָמַר הַכּוּזָרִי: כִּדְבָרְךָ כֶּן־הוּא.

31 Al Khazari: It is as thou sayest.

לב אָמַר הֶחָבֵר: כִּי הָאֻמּוֹת הַמֵּתוֹת אֲשֶׁר חָשְׁבוּ לְהִדַּמּוֹת לָאֻמָּה הַחַיָּה לֹא יָכְלוּ אֶל יוּתֵר מִן הַדִּמְיוֹן הַנִּרְאֶה: הֵקִימוּ בָתִּים לֵאלֹהִים וְלֹא נִרְאָה בָהֶם לֵאלֹהִים אוֹת, הָפְרְשׁוּ וְהָנְזְרוּ לְהֵרָאוֹת עֲלֵיהֶם הַנְּבוּאָה וְלֹא נִרְאֲתָה, הֶחֱנִיפוּ וְהִכְעִיסוּ וּבָעֲטוּ וְלֹא יָרְדָה עֲלֵיהֶם אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם, וְלֹא מַגֵּפַת פִּתְאֹם כְּדֵי לְבָרֵר אֶצְלָם שֶׁעָנְשָׁם מֵאֵת הָאֱלֹהִים, וְעַל הֶעָוֹן הַהוּא נִפְגַּע לִבָּם, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַבַּיִת הַהוּא שֶׁהֵם מְכַוְּנִים אֵלָיו וְלֹא נִשְׁתַּנָּה עִנְיָנָם, אֲבָל עִנְיָנָם מִשְׁתַּנֶּה כְפִי רֻבָּם וּמִעוּטָם וְחָזְקָתָם וְחֻלְשָׁתָם וּמַחְלְקוֹתָם וְחִבּוּרָם עַל דֶּרֶךְ הַטֶּבַע וְהַמִּקְרֶה. וַאֲנַחְנוּ כְּשֶׁיִּמְצָא פֶגַע אֶת לִבֵּנוּ אֲשֶׁר הוּא בֵית מִקְדָּשֵׁנוּ – אָבַדְנוּ, וְכַאֲשֶׁר יֵרָפֵא נֵרָפֵא אֲנַחְנוּ, בֵּין שֶׁנִּהְיֶה רַב אוֹ מְעָט וְעַל אֵיזֶה עִנְיָן שֶׁיִּהְיֶה, כִּי מַנְהִיגֵנוּ וּמַלְכֵּנוּ וְהַמּוֹשֵׁל בָּנוּ וְהַמַּחֲזִיק אוֹתָנוּ בָעִנְיָן הַזֶּה שֶׁאֲנַחְנוּ בוֹ מֵהַפִּזּוּר וְהַגָּלוּת, אֵל חָי.

32 The Rabbi: The 'dead' nations which desire to be held equal to the 'living' people can obtain nothing more than an external resemblance. They built houses for God, but no trace of Him was visible therein. They turned hermits and ascetics in order to secure inspiration, but it came not. They, then, deteriorated, became disobedient, and wicked; yet no fire fell down from heaven upon them, nor rapid pestilence, as a manifest punishment from God for their disobedience. Their heart, I mean the house in which they used to meet, was destroyed, but otherwise their status was not affected. This could only take place in accordance with the largeness or smallness of their number, with their strength or weakness, disunion or unity, following upon natural or accidental causes. We, however, since our heart, I mean the Holy House, was destroyed, were lost with it. If it be restored, we, too, will be restored, be we few or many, or in whichever way this may happen. For our master is the living God, our King, Who keeps us in this our present condition in dispersion and exile.

לג אָמַר הַכּוּזָרִי: כֶּן־הוּא, כִּי לֹא יַעֲלֶה בַמַּחֲשָׁבָה שֶׁאֻמָּה מִן הָאֻמּוֹת יִקְרֶה בַגָּלוּת כָּזֹאת שֶׁלֹּא תִשְׁתַּנֶּה לְאֻמָּה אַחֶרֶת, כָּל שֶׁכֵּן עִם אֹרֶךְ הַזְּמַן הַזֶּה, וְכַמָּה אֻמּוֹת אָבְדוּ שֶׁחָיוּ אַחֲרֵיכֶם וְלֹא נִשְׁאַר לָהֶם זֵכֶר, מֵהֶם: אֱדוֹם וּמוֹאָב וּבְנֵי עַמּוֹן וַאֲרָם וּפְלֶשֶׁת וְכַשְׂדִּים וּמָדַי וּפָרַס וְהַבְּרָהָמִיִּים וְהַצָּבִיִּים, וְזוּלָתָם רַבִּים.

33 Al Khazari: Certainly. A similar dispersion is not imaginable in any other people, unless it became absorbed by another, especially after so long a period. Many nations which arose after you have perished without leaving a memory, as Edōm, Mōāb, Ammōn, Aran, the Philistines, Chaldaeans, Medians, Persians, and Javān, the Brahmans, Sabaeans, and many others.

לד אָמַר הֶחָבֵר: וְאַל תַּחְשֹׁב כִּי מַה שֶּׁסִּיַּעְתִּיךָ בִּדְבָרֶיךָ הוֹדָאָה מִמֶּנִּי שֶׁאֲנַחְנוּ כְּמוֹ הַדָּבָר הַמֵּת, אֲבָל – יֶשׁ־לָנוּ הִתְחַבְּרוּת בָּעִנְיָן הַהוּא הָאֱלֹהִי בַתּוֹרוֹת אֲשֶׁר שָׂמָם בְּרִית בֵּינֵינוּ וּבֵינוֹ, כַּמִּילָה שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ: "וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם", וְהַשַּׁבָּת שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ: "כִּי אוֹת הִיא בֵינִי וּבֵינֵיכֶם לְדוֹרוֹתֵיכֶם", מִלְּבַד בְּרִית אָבוֹת וּבְרִית הַתּוֹרָה אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּנוּ פַּעַם אַחַת בְּחוֹרֵב וּשְׁנִיָּה בְעַרְבוֹת מוֹאָב, עִם הַגְּמוּל וְהָעֹנֶשׁ הַתְּלוּיִים בָּהּ, הַנִּזְכָּרִים בְּפַרְשַׁת כִּי תוֹלִיד בָּנִים, וּמַה שֶּׁהֻדְרַג מִפָּנָיו: כְּמוֹ אִם־יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמַיִם וגו' וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וגו' וְשִׁירַת הַאֲזִינוּ וְזוּלָתִי זֶה. וְאֵין אֲנַחְנוּ בְמַעֲלַת הַמֵּת, אַךְ אֲנַחְנוּ בְמַעֲלַת הַחוֹלֶה הַנִּשְׁחָף שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ מֵרְפוּאָתוֹ כָּל הָרוֹפְאִים וְהּוא מְקַוֶּה רְפוּאָה מִצַּד הַמּוֹפֵת וְשִׁנּוּי הַמִּנְהָג, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה" וְכִמְשַׁל הַמַּאֲמָר בְּ"הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי" מִן "לֹא תֹאַר לוֹ וְלֹא הָדָר וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנוּהוּ", רְצוֹנוֹ לוֹמַר: שֶׁהוּא מִשִּׁנּוּי הַנִּרְאֶה וְרֹעַ מַרְאֵהוּ – כְּמוֹ הַדְּבָרִים הַמְטֻנָּפִים שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם אַסְטְנֵיסוּת לְהַבִּיט אֲלֵיהֶם וּמַסְתִּיר פָּנָיו מֵהֶם, נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי.

34 The Rabbi: Do not believe that I, though agreeing with thee, admit that we are dead. We still hold connexion with that Divine Influence through the laws which He has placed as a link between us and Him. There is circumcision, of which it is said: 'My covenant shall be in your flesh for an everlasting covenant' (Genesis 17:13). There is further the Sabbath, 'It is a sign between me and you throughout your generations' (Exodus 31:13). Besides this there is 'the covenant of the Fathers,' and the covenant of the law, first granted on Hōreb, and then in the plains of Moab in connexion with the promises and warnings laid down in the section: When thou shalt beget children and grandchildren' (Deuteronomy 4:25). Compare further the antithesis: 'If any of thine be driven out unto the utmost parts of heaven' (Deuteronomy 30:10); 'Thou shalt return unto the Lord thy God' (Deuteronomy 30:2), finally, the song: 'Give ear' (Deuteronomy 32:1); and other places. We are not like dead, but rather like a sick and attenuated person who has been given up by the physicians, and yet hopes for a miracle or an extraordinary recovery, as it is said: 'Can these bones live?' (Ezekiel 37:3). Compare also the simile in the words: 'Behold my servant shall prosper'; 'He has no form nor comeliness,' 'Like one from whom men hid their faces' (Isaiah 52:13; which means that he is, on account of his deformity and repulsive visage, compared to an unclean thing, which man only beholds with disgust, and turns away; 'Despised and rejected of men,' 'A man of sorrows and acquainted with grief' (Isaiah 53:3).

לה אָמַר הַכּוּזָרִי: וְאֵיךְ יִהְיֶה זֶה מָשָׁל לְיִשְׂרָאֵל וְהוּא אָמַר: "אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא" וְיִשְׂרָאֵל לֹא מָצָא אוֹתָם מַה שֶּׁמְּצָאָם כִּי אִם בַּעֲוֹנוֹתָם.

35 Al Khazari: How can this serve as a comparison for Israel, as it is said: 'Surely he has borne our griefs?' That which has befallen Israel has come to pass on account of its sins.

לו אָמַר הֶחָבֵר: יִשְׂרָאֵל בָּאֻמּוֹת כַּלֵּב בָּאֲבָרִים, הוּא רַב חֳלָיִים מִכֻּלָּם וְרַב בְּרִיאוּת מִכֻּלָּם.

36 The Rabbi: Israel amidst the nations is like the heart amidst the organs of the body; it is at one and the same time the most sick and the most healthy of them.

לז אָמַר הַכּוּזָרִי: הוֹסֵף לִי עוֹד בֵּאוּר.

37 Al Khazari: Make this a little clearer.

לח אָמַר הֶחָבֵר: שֶׁהוּא בָחֳלָיִים מַתְמִידִים הַפּוֹגְעִים אוֹתוֹ בְכָל עֵת, מִדְּאָגוֹת וִיגוֹנוֹת וּפַחַד וּנְטִירָה וְשִׂנְאָה וְאַהֲבָה וְסַכָּנוֹת, וּמִזְגוֹ, עִם הָעִתִּים, בְּהִפּוּךְ וּבְשִׁנּוּי מִתּוֹסֶפֶת וּמִגְרַעַת הַנְּשִׁימָה, מִבַּלְעֲדֵי הַמַּאֲכָלִים הָרָעִים וְהַמִּשְׁתֶּה הָרַע וְהַתְּנוּעוֹת וְהַטְּרָחִים וְהַשֵּׁנָה וְהַקִּיצָה, כֻּלָּם פּוֹעֲלִים בּוֹ, וְזוּלָתוֹ מִן הָאֲבָרִים בִּמְנוּחָה.

38 The Rabbi: The heart is exposed to all sorts of diseases, and frequently visited by them, such as sadness, anxiety, wrath, envy, enmity, love, hate, and fear. Its temperament changes continually, undulating between excess and deficiency, and moreover influenced by inferior nourishment, by movement, exertion, sleep, or wakefulness. They all affect the heart whilst the limbs rest.

לט אָמַר הַכּוּזָרִי: כְּבָר נִתְבָּאֵר לִי אֵיךְ הוּא רַב־חֳלָיִים מִכָּל הָאֲבָרִים. וְאֵיךְ הוּא רַב־בְּרִיאוּת מִכֻּלָּם?

39 Al Khazari: Now I understand how it can be the most sick and most healthy of all organs simultaneously.

מ אָמַר הֶחָבֵר: הֲיִתָּכֵן שֶׁתִּתְעַכֵּב בּוֹ לֵחָה, שֶׁתֵּעָשֶׂ בוֹ מֻרְסָא אוֹ סַרְטָן אוֹ תְבַלוּל אוֹ חַבּוּרָה אוֹ בִטּוּל הַהַרְגָּשָׁה אוֹ רִפְיוֹן, כַּאֲשֶׁר יִתָּכֵן בִּשְׁאָר הָאֲבָרִים?

40 The Rabbi: Is it possible that it could suffer from swelling, or a cancer, or boils, a wound, weakness, and asthma, as is possible in other organs?

מא אָמַר הַכּוּזָרִי: זֶה לֹא יִתָּכֵן, כִּי בְיוֹתֵר מְעַט מִזֶּה יִהְיֵה הַמָּוֶת, וְשֶׁהַלֵּב בְּזִכּוּךְ הַרְגָּשָׁתוֹ מִפְּנֵי זַכּוּת דָּמוֹ וְרֹב כֹּחוֹ הוּא מַרְגִּישׁ בַּדָּבָר הַמֻּעָט שֶׁיִּפְגָעֵהוּ וְדוֹחֶה אוֹתוֹ מֵעָלָיו בְּעוֹד שֶׁתִּשָּׁאֶר־בּוֹ יְכֹלֶת לְדְחוֹת, וְזוּלָתוֹ אֵינֶנּוּ מַרְגִּישׁ בְּהַרְגָּשָׁתוֹ וּמִתְעַכֶּבֶת בּוֹ הַלֵּחָה עַד שֶׁיֵּעָשׂוּ מִמֶּנָּה הֶחֳלָיִים.

41 Al Khazari: Impossible. For the smallest trace of these would bring on death. Its extreme sensibility, caused by the purity of its blood, and its great intelligence causes it to feel the slightest symptom, and expels it as long as it is able to do so. The other organs lack this fine sensibility, and it is therefore possible that they can be affected by some strange matter which produces illness.

מב אָמַר הֶחָבֵר: אִם כֵּן שָׁעֳרוֹ וְהַרְגָּשָׁתוֹ הֵם מְבִיאִים עָלָיו רֹב הֶחֳלָיִים, וְהֵם הַסִּבָּה לִדְחוֹתָם מֵעָלָיו בְּהַתְחָלַת פְּגִיעָתָם קֹדֶם שֶׁיִּתְיַשְּׁבוּ.

42 The Rabbi: Thus its sensibility and feeling expose it to many ills, but they are at the same time the cause of their own expulsion at the very beginning, and before they have time to take root.

מג אָמַר הַכּוּזָרִי: כֶּן־הוּא.

43 Al Khazari: Quite so.

מד אָמַר הֶחָבֵר: וְכֵן הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי מִמֶּנּוּ כְּמַעֲלַת הַנֶּפֶשׁ מִן הַלֵּב, וְעַל כֵּן אָמַר: רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל־כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם", וְאֵלֶּה הֵם הֶחֳלָיִים, אֲבָל הַבְּרִיאוּת מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: "מוֹחֵל לַעֲוֹנוֹת עַמּוֹ, מַעֲבִיר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן", כִּי אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ עֲוֹנוֹתֵינוּ לְהִתְעַכֵּב עָלֵינוּ וְיִהְיוּ גוֹרְמִים לְאָבְדֵנוּ לְגַמְרֵי, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לָאֱמוֹרִי שֶׁאָמַר עָלָיו: "כִּי לֹא־שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד־הֵנָּה", וְהִנִּיחוֹ עַד שֶׁהִתְחַזֵּק חֳלִי עֲוֹנוֹתָיו וְהֵמִית אוֹתוֹ. וְכַאֲשֶׁר הַלֵּב מִשָּׁרְשׁוֹ וְעַצְמוֹ זַךְ שְׁוֵה הַמֶּזֶג דְּבֵקָה בוֹ הַנֶּפֶשׁ הַחַיָּה, כֵּן יִשְׂרָאֵל מִצַּד שָׁרְשָׁם וְעַצְמָם, וְכַאֲשֶׁר יַשִּׂיג הַלֵּבמִשְּׁאָר הָאֲבָרִים חֳלָיִים מִתַּאֲוֹת הַכָּבֵד וְהָאִצְטוּמְכָא וְהַבֵּיצִים מֵרֹעַ מִזְגָּם, כֵּן יִשְׂרָאֵל – יַשִּׂיגוּם הֶחֳלָיִים מֵהִתְדַּמּוּתָם בַּגּוֹיִם, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר: "וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם". וְאַל יִהְיֶה רָחוֹק בְּעֵינֶיךָ שֶׁיֹּאמַר בִּכְמוֹת זֶה:" אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא", וַאֲנַחְנוּ בְּצָרָה וְהָעוֹלָם בִּמְנוּחָה וְהַצָּרוֹת הַמּוֹצְאוֹת אוֹתָנוּ סִבָּה לְתַקָּנַת תּוֹרָתֵנוּ וּבֹר הַבַּר מִמֶּנּוּ וִיצִיאַת הַסִּיגִים מִתּוֹכֵנוּ, וּבְבֹרֵנוּ וְתִקּוּנֵנוּ יִדְבַּק הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי בָּעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁיָּדַעְתָּ כִּי הַיְסוֹדוֹת נִהְיוּ לִהְיוֹת מֵהֶם הַמּוֹצָאִים וְאַחַר כָּךְ הַצֶּמַח וְאַחַר כָּךְ הַחַיִּים וְאַחַר כָּךְ הָאָדָם וְאַחַר כָּךְ סְגֻלַּת הָאָדָם, וְהַכֹּל נִהְיָה בַעֲבוּר הַסְּגֻלָּה הַהִיא לְהִדָּבֵק בָּהּ הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְהַסְּגֻלָּה הַהִיא בַּעֲבוּר סְגֻלַּת הַסְּגֻלָּה, כְּמוֹ הַנְּבִיאִים וְהַחֲסִיִדים. וְעַל זֶה הַדֶּרֶךְ נִסְדַּר מַאֲמַר הָאוֹמֵר:" תֵּן פַּחְדְּךָ ה' אֱלֹהֵינוּ עַל כָּל מַעֲשֶׂיךָ", וְאַחַר כֵּן "תֵּן כָּבוֹד לְעַמֶּךָ", וְאַחַר כֵּן "צַדִּיקִים יִרְאוּ וְיִשְׂמָחוּ", מִפְּנֵי שֶׁהֵם סְגֻלַּת הַסְּגֻלָּה.

44 The Rabbi: Our relation to the Divine Influence is the same as that of the soul to the heart. For this reason it is said: 'You only have I known of all the families of the earth, therefore I will punish you for all your inquities' (Amos 3:2). These are the illnesses. As regards its health, it is alluded to in the words of the sages: He forgives the sins of his people, causing the first of them to vanish first. He does not allow our sins to become overwhelming, or they would destroy us completely by their multitude. Thus he says: 'For the iniquity of the Amorites is not yet full' (Genesis 15:16). He left them alone till the ailment of their sins had become fatal. Just as the heart is pure in substance and matter, and of even temperament, in order to be accessible to the intellectual soul, so also is Israel in its component parts. In the same way as the heart may be affected by disease of the other organs, viz. the lusts of the liver, stomach and genitals, caused through contact with malignant elements; thus also is Israel exposed to ills originating in its inclinings towards the Gentiles. As it is said: 'They were mingled among the heathens and learned their works' (Psalms 106:35). Do not consider it strange if it is said in the same sense: 'Surely, he has borne our griefs and carried our sorrows' (Isaiah 53:4). Now we are burdened by them, whilst the whole world enjoys rest and prosperity. The trials which meet us are meant to prove our faith, to cleanse us completely, and to remove all taint from us. If we are good, the Divine Influence is with us in this world. Thou knowest that the elements gradually evolved metals, plants, animals, man, finally the pure essence of man. The whole evolution took place for the sake of this essence, in order that the Divine Influence should inhabit it. That essence, however, came into existence for the sake of the highest essence, viz. the prophets and pious. A similar gradation can be observed in the prayer: 'Give thy fear, O Lord our God, over all Thy works.' Then: 'Give glory to Thy people'; finally: 'The pious shall see and rejoice,' because they are the purest essence.

מה אָמַר הַכּוּזָרִי: כְּבָר הַרוֹתָ הֶחָבֵר וְדִמִּיתָ, וְהֵיטַבְתָּ לְהָעִיר וּלְדַמּוֹת, אֲבָל הָיָה צָרִיךְ שֶׁנִּרְאֶה בָּכֶם מֵהַפְּרוּשִׁים וְהָעוֹבְדִים יוֹתֵר מִמַּה שֶׁהֵם בְּזוּלַתְכֶם.

45 Al Khazari: Thy interesting comparison has completely riveted my attention. But I should expect to see more hermits and ascetics among you than among other people.

מו אָמַר הֶחָבֵר: כַּמָּה קָשָׁה עָלַי שִׁכְחָתְךָ מַה שֶּׁהִקְדַּמְתִּי לְךָ מִן הַשָּׁרָשִׁים וְהוֹדֵיתָ אַתָּה בָהֶם. הֲלֹא הִסְכַּמְנוּ, כִּי לֹא יִתָּכֵן לְהִתְקָרֵב אֶל הָאֱלֹהִים כִּי אִם בְּמַעֲשִׂים מְצֻוִּים מֵאֵת הָאֱלֹהִים, הֲתַחֲשֹׁב כִּי הַקִּרְבָה הִיא – הַשִּׁפְלוּת וְהַכְּנִיעָה וְהַדּוֹמֶה לָהֶם?

46 The Rabbi: I regret that thou hast forgotten those fundamental principles in which thou didst concur. Did we not agree that man cannot approach God except by means of deeds commanded by him? Dost thou think that this can be gained by meekness, humility, etc., alone?

מז אָמַר הַכּוּזָרִי: כֵּן עִם הַצֶּדֶק. וְכֵן אֲנִי חוֹשֵׁב, וְכֵן קָרָאתִי בְסִפְרֵיכֶם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "מַה יְיָ אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה". וְאָמַר: "מַה יְיָ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם־עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד", וְזוּלַת זֶה הַרְבֵּה.

47 Al Khazari: Certainly, and rightly so. I think I read in your books as follows: 'What doth the Lord thy God require of thee, but to fear the Lord thy God' (Deuteronom 10:12) and 'What doth the Lord require of thee' (Micah 6:8), and many similar passages?

מח אָמַר הֶחָבֵר: אֵלֶּה וְהַדּוֹמֶה לָהֶם הֵם הַחֻקִּים הַשִּׂכְלִיִּים, וְהֵם הַקְדָּמוֹת וְהַצָּעוֹת לָתּוֹרָה הָאֱלֹהִית, קוֹדְמוֹת לָהּ בְּטֶבַע וּבִזְמָן, אִי אֶפְשָׁר בִּלְעֲדֵיהֶם בְּהַנְהָגַת אֵיזוֹ קְהִלָּה שֶׁתִּהְיֶה מִבְּנֵי אָדָם, עַד שֶׁקְּהַל הַלִּסְטִים אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יְקַבְּלוּ הַצֶּדֶק בֵּינֵיהֶם, וְאִם לֹא, לֹא הָיְתָה מַתְמֶדֶת חֶבְרָתָם. וְכַאֲשֶׁר הִגִּיעַ הַמְּרִי מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל עִנְיָן, שֶׁהֵקֵלּוּ בַּתּוֹרוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת וְהַמִּנְהֲגִיּוֹת, אֲשֶׁר אִי אֶפְשָׁר מִבַּלְעֲדֵיהֶם לְכָל קְהִלָּה, כַּאֲשֶׁר אִי אֶפְשָׁר לְכָל יָחִיד מִבַּלְעֲדֵי הַדְּבָרִים הַטִּבְעִיִּים מֵאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּתְנוּעָה וּמְנוּחָה וְשֵׁנָה וִיקִיצָה, וְהֶחֱזִיקוּ עִם זֶה בַעֲבוֹדוֹת מִקָּרְבָּנוֹת וְזוּלָתָם מִן הַתּוֹרוֹת הָאֱלֹהִיּוֹת הַשִּׁמְעִיּוֹת, הִסְתַּפֵּק מֵהֶם בְּפָחוֹת, וְאָמַר: וּלְוַאי שֶׁתִּשְׁמְרוּ הַתּוֹרוֹת שֶׁשּׁוֹמְרִים אוֹתָם הַפּחָוּת שֶׁבַּקְּהִלּוֹת, וְהַקַּל שֶׁבָּהֶם – מֵהַצֶּדֶק וְהַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַהוֹדָאָה בְטוּב הַבּוֹרֵא. כִּי הַתּוֹרוֹת הָאֱלֹהִיּוֹת לֹא תֻשְׁלַמְנָה אֶלָּא אַחַר הַשְׁלָמַת הַתּוֹרוֹת הַמִּנְהֲגִיּוֹת וְהַשִּׂכְלִיּוֹת, וּבַתּוֹרוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת קַבָּלַת הַצֶּדֶק וְהַהוֹדָאָה בְטוּב הַבּוֹרֵא, וּמִי שֶׁלֹּא הֶחֱזִיק בָּאֵלֶּה, אֵיךְ מַחֲזִיק בַּקָּרְבָּנוֹת וּבַשַּׁבָּת וְהַמִּילָה וְזוּלָתָם, מִמַּה שֶּׁאֵין הַשֵּׂכֶל מְחַיְּבוֹ וְלֹא מַרְחִיקוֹ, וְהֵם הַתּוֹרוֹת אֲשֶׁר בָּהֶם הִתְיַחֲדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל תּוֹסֶפֶת עַל הַשִּׂכְלִיּוֹת, וּבָהֶם הָיְתָה לָהֶם יִתְרוֹן הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי. וְלֹא יָדְעוּ אֵיךְ יִתְחַיְּבוּ אֵלּוּ הַתּוֹרוֹת, כַּאֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ, אֵיךְ יָרַד כְּבוֹד ה' בֵּינֵיהֶם וְאֵשׁ ה' עַל קָרְבְּנוֹתָם, וְאֵיךְ שָׁמְעוּ דִבּוּר הָאֵל, וְאֵיךְ אֵרַע לָהֶם כָּל מַה שֶּׁאֵרַע, מִמַּה שֶּׁאֵין הַדֵּעוֹת מְקַבְּלוֹת אוֹתוֹ לוּלֵא הַמַּעֲמָדוֹת וּרְאוּת הָעַיִן אֲשֶׁר אֵין בּוֹ מִדְחֶה. וְעַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה נֶאֱמַר לָהֶם: "וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ", וְ"עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל־זִבְחֵיכֶם", וְזוּלַת זֶה מִמַּה שֶּׁדּוֹמֶה לוֹ. הֲיִתָּכֵן שֶׁיַּחֲזִיק הַיִּשְׂרְאֵלִי בַּעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְיַעֲזֹב הַמִּילָה וְהַשַּׁבָּת וְתוֹרוֹת הַפֶּסַח וּשְׁאָר הַתּוֹרוֹת וְיַצְלִיחַ?

48 The Rabbi: These are the rational laws, being the basis and preamble of the divine law, preceding it in character and time, and being indispensable in the administration of every human society. Even a gang of robbers must have a kind of justice among them if their confederacy is to last. When Israel's disloyalty had come to such a pass that they disregarded rational and social principles (which are as absolutely necessary for a society as are the natural functions of eating, drinking, exercise, rest, sleeping, and waking for the individual), but held fast to the sacrificial worship and other divine laws, He was satisfied with even less. It was told to them: 'Haply you might observe those laws which rule the smallest and meanest community, such as refer to justice, good actions, and recognition of God's bounty.' For the divine law cannot become complete till the social and rational laws are perfected. The rational law demands justice and recognition of God's bounty. What has he, who fails in this respect, to do with offerings, Sabbath, circumcision, etc., which reason neither demands, nor forbids? These are, however, the ordinations especially given to Israel as a corollary to the rational laws. Through this they received the advantage of the Divine Influence, without knowing how it came to pass that the 'Glory of God' descended upon them, and that 'the fire of God' consumed their offerings; how they heard the allocution of the Lord; and how their history developed. These are matters which reason would refuse to believe if they were not guaranteed by irrefutable evidence. In a similar sense it was said to them: 'What doth the Lord thy God require of thee?' (Deuteronomy 10:12) and 'Add your burnt offerings' (Jeremiah 7:21), and similar verses. Can it be imagined that the Israelites observe 'the doing of justice and the love of mercy;' but neglect circumcision, Sabbath, and the other laws, and felt happy withal?

מט אָמַר הַכּוּזָרִי: לֹא, כְּפִי אֲשֶׁר הִקְדַּמְתָּ, אֲבָל עַל דַּעַת הַפִּילוֹסוֹפִים יִהְיֶה אָדָם חָסִיד וְלֹא יַרְגִּישׁ בְּאֵיזוֹ דָת שֶׁיִּתְקָרֵב, אִם בְּהִתְיַהֵד אוֹ בְהִתְנַצֵּר אוֹ בְזוּלַת זֶה, אוֹ בְדָבָר שֶׁיִּבְדֶּה לְעַצְמוֹ. וּכְבָר שַׁבְנוּ אֶל הַהַקָּשָׁה וְהַסְּבָרָה הַשִּׂכְלִית וְהַהִתְחַכְּמוּת, וְיִהְיוּ כָל בְּנֵי אָדָם מִשְׁתַּדְּלִים לִקְבֹּע תּוֹרָה בְמַה שֶּׁמְּבִיאָה אֵלָיו הַקָּשָׁתָם וְזֶה בָטֵל.

49 Al Khazari: After what thou hast said I should not think so. In the opinion of philosophers, however, he becomes a pious man who does not mind in which way he approaches God, whether as a Jew or a Christian, or anything else he chooses. Now we have returned to reasoning, speculating and dialectics. According of this everyone might endeavour to belong to a creed dictated by his own speculating, a thing which would be absurd.

נ אָמַר הֶחָבֵר: וְתוֹרַת מֹשֶׁה לֹא הֶעֱבִידָה אוֹתָנוּ בִּפְרִישׁוּת, אַךְ בַּדֶּרֶךְ הַשָּׁוֶה וְלָתֵת לְכָל כֹּחַ מִכֹּחוֹת הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף חֶלְקוֹ בְצֶדֶק מִבְּלִי רִבּוּי בְּכֹחַ אֶחָד, קִצּוּר בְּכֹחַ אַחֵר, וּמִי שֶׁנָּטָה עִם כֹּחַ הַתַּאֲוָה קִצֵּר בְּכֹחַ הַמַּחֲשָׁבָה, וּבְהֶפֶךְ. וּמִי שֶׁנָּטָה עִם הַנִּצָּחוֹן קִצֵּר בְּזוּלָתוֹ. וְאֵין רֹב הַתַּעֲנִית עֲבוֹדָה לְמִי שֶׁתַּאֲווֹתָיו חֲלוּשׁוֹת וְכֹחוֹתָיו חֲלוּשִׁים וְגוּפוֹ רָזֶה, אֲבָל טוֹב שֶׁיְּעַדֵּן גוּפוֹ, וְלֹא הַמְעָטַת הַמָּמוֹן עֲבוֹדָה, כַּאֲשֶׁר יִזְדַּמֵּן מִן הַמֻּתָּר מִבְּלִי יְגִיעָה וְלֹא יַטְרִידֵהוּ קְנוֹתוֹ מִן הַחָכְמָה וְהַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים, כָּל שֶׁכֵּן לְמִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ טָפוּל וּבָנִים, וּמַאֲוַיָּיו לְהוֹצִיא לְשֵׁם שָׁמָיִם, אַךְ הָרִבּוּי יוֹתֵר נָכוֹן לוֹ. וּכְלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, כִּי תוֹרָתֵנוּ נֶחֱלֶקֶת בֵּין הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה וְהַשִּׂמְחָה, תִּתְקָרֵב אֶל אֱלֹהֶיךָ בְּכָל אַחַת מֵהֵנָּה, וְאֵין כְּנִיעָתְךָ בִימֵי הַתַּעֲנִית יוֹתֵר קְרוֹבָה אֶל הָאֱלהִים מִשִּׂמְחָתְךָ בַּימֵי הַשַּׁבָּתוֹת וְהַמּוֹעֲדִים, כְּשֶׁתִּהְיֶה שִׂמְחָתְךָ בְכַוָּנָה וְלֵב שָׁלֵם. וּכְמוֹ שֶׁהַתַּחֲנוּנִים צְרִיכִים מַחֲשָׁבָה וְכַוָּנָה כֵּן הַשִּׂמְחָה בְמִצְוָתוֹ וּבְתוֹרָתוֹ צְרִיכִים מַחֲשָׁבָה וְכַוָּנָה, שֶׁתִּשְׂמַח בַּמִּצְוָה עַצְמָהּ מֵאַהֲבָתְךָ הַמְצַוֶּה בָהּ וְשֶׁתַּכִּיר מַה שֶּׁהֵטִיב לְךָ בָהּ, וּכְאִלּוּ אַתָּה בָא בְאַכְסַנְיָתוֹ קָרוּא אֶל שֻׁלְחָנוֹ וְטוּבוֹ, וְתוֹדֶה עַל זֶה בְּמַצְפּוּן וּבְגָלוּי, וְאִם תַּעֲבֹר בְּךָ הַשִּׂמְחָה אֶל הַנִּגּוּן וְהָרִקּוּד הִיא עֲבוֹדָה וּדְבֵקוּת בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי. וְאֵלֶּה הַדְּבָרִים לֹא הִנִּיחָה אוֹתָם הַתּוֹרָה מֻפְקָרִים, אֲבָל כֻּלָּם תַּחַת מַסֹּרֶת, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בִּיכֹלֶת בְּנֵי אָדָם לְחַלֵּק תַּקָּנוֹת כֹּחוֹת הַנֶּפֶשׁוְהַגּוּף, וְשִׁעוּר מַה שֶּׁרָאוּי לָהֶם מֵהַמְּנוּחָה וְהַתְּנוּעָה, וְשִׁעוּר מַה שֶּׁתּוֹצִיא הָאָרֶץ עַד שֶׁתִּשְׁבֹּת בַּשְּׁמִטָּה וְיוֹבֵל וְיִנָּתֵן מִמֶּנָּה הַמַּעַשְּׂרוֹת, וְזוּלָתִי זֶה. וְצִוָּה עַל שְׁבִיתַת הַשַּׁבָּת וּשְׁבִיתַת הַמּוֹעֲדִים וּשְׁבִיתַת הָאָרֶץ, וְהַכֹּל זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם וְזִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, מִפְּנֵי שֶׁשְֹׁנֵי הָעִנְיָנִים דּוֹמִים מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשׂוּ בְחֵפֶץ הָאֱלֹהִים לֹא בְמִקְרֶה וְלֹא בְטֶבַע. וְכַאֲשֶׁר אָמַר יִתְבָּרֶךְ: "כִּי שְׁאַל־נָא לְיָמִים רִאשׁוֹנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ", "הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים", "אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים". וְהָיְתָה שְׁמִירַת הַשַּׁבָּת הִיא בְעַצְמָהּ הַהוֹדָאָה בָאֱלֹהוּת, אֲבָל –כְּאִלּוּ הִיא הוֹדָאָה בְדִבּוּר מַעֲשִׂי, כִּי מִי שֶׁמְּקַבֵּל מִצְוַת שַׁבָּת בַּעֲבוּר שֶׁבָּהּ הָיָה כְלוֹת מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, כְּבָר הוֹדָה בַּחִדּוּשׁ מִבְּלִי סָפֵק, וּמִי שֶׁהוֹדָה בַּחִדּוּשׁ הוֹדָה בַמְחַדֵּשׁ הָעוֹשֶׂה יִתְבָּרָךְ. וּמִי שֶׁלֹּא קִבְּלָהּ יִפֹּל בִּסְפֵקוֹת הַקַּדְמוּת וְלֹא תִזַּךְ אֱמוּנָתוֹ לְבוֹרֵא הָעוֹלָם. אִם כֵּן שְׁמִירַת מִצְווֹת הַשַּׁבָּת מְקָרֶבֶת אֶל הַבּוֹרֵא יוֹתֵר מֵהַפְּרִישׁוּת וְהַנְּזִירוּת. וּרְאֵה הֵיאַךְ שָׁב הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי הַדָּבֵק בְּאַבְרָהָם וְאַחַר כֵּן בַּהֲמוֹן סְגֻלָּתוֹ וּבָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, מֵבִיא הָאֻמָּה מַדְרֵגָה אַחַר מַדְרֵגָה, וְנִזְהָר בַּזֶּרַע עַד שֶׁלֹּא נִמְלַט מֵהֶם אֶחָד, וְהִנִּיחַ אוֹתָם בַּטּוֹב שֶׁבַּמְּקוֹמוֹת וְהַפּוֹרִי שֶׁבָּהֶם וְהִרְבָּם הָרִבּוּי הַהוּא הַמֻּפְלָא, עַד שֶׁהֶעְתִּיק אוֹתָם וּנְטָעָם בָּאֲדָמָה הָרְאוּיָה לַסְּגֻלָּה, וְנִקְרָא אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי יִצְחָק כַּאֲשֶׁר נִקְרָא יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים וְיוֹשֵׁב צִיּוֹן וְשׁוֹכֵן יְרוּשָׁלָיִם, לִדְמוֹתָם בַּשָּׁמָיִם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "הַיּשְֹבִי בַּשָּׁמָיִם", מִפְּנֵי הֵרָאוֹת אוֹרוֹ בָּאֵלֶּה כְּהֵרָאוֹתוֹ בַשָּׁמָיִם, אַךְ בְּמִצּוּעַ עָם רְאוּיִים לְקַבֵּל הָאוֹר הַהוּא, וְהוּא מַאֲצִיל אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם, וְנִקְרָא זֶה מִמֶּנּוּ אַהֲבָה. וְהִיא אֲשֶׁר נִקְבְּעָה לָנוּ וְנִתְחַיַּבְנוּ לְהַאֲמִינָהּ וּלְהוֹדוֹת עָלֶיהָ בְּ"אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתָּנוּ", כְּדֵי שֶׁנָּשִׂים אֶל לְבָבֵנוּ שֶׁהַהַתְחָלָה מִמֶּנּוּ לֹא מִמֶּנּוּ אֲנַחְנוּ, כְּמוֹ שֶׁנֹּאמַר בִּבְרִיאַת הַחַי עַל דֶּרֶךְ הַדִּמְיוֹן שֶׁהוּא לֹא בָרָא אֶת עַצְמוֹ אַךְ הָאֱלֹהִים יְצָרוֹ וְהִתְקִינוֹ כַּאֲשֶׁר רָאָה חֹמֶר שֶׁרָאוּי לַצּוּרָה הַהִיא כֵּן הוּא יִתְבָּרֵךְ הַמַּתְחִיל לְהוֹצִיאֵנוּ מִמִּצְרַיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה וְיִהְיֶה לָנוּ לְמֶלֶךְ, כַּאֲשֶׁר הוּא אוֹמֵר וְשׁוֹנֶה (ויקרא כב, כג ובמדבר טו, מא): "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים". וְעוֹד, שֶׁאָמַר: "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר".

50 The Rabbi: The divine law imposes no asceticism on us. It rather desires that we should keep the equipoise, and grant every mental and physical faculty its due, as much as it can bear, without overburdening one faculty at the expense of another. If a person gives way to licentiousness he blunts his mental faculty; he who is inclined to violence injures some other faculty. Prolonged fasting is no act of piety for a weak person who, having succeeded in checking his desires, is not greedy. For him feasting is a burden and self-denial. Neither is diminution of wealth an act of piety, if it is gained in a lawful way, and if its acquisition does not interfere with study and good works, especially for him who has a household and children. He may spend part of it in almsgiving, which would not be displeasing to God; but to increase it is better for himself. Our law, as a whole, is divided between fear, love, and joy, by each of which one can approach God. Thy contrition on a fast day does nothing the nearer to God than thy joy on the Sabbath and holy days, if it is the outcome of a devout heart. Just as prayers demand devotion, so also is a pious mind necessary to find pleasure in God's command and law; that thou shouldst be pleased with the law itself from love of the Lawgiver. Thou seest how much He has distinguished thee, as if thou hadst been His guest invited to His festive board. Thou thankest Him in mind and word, and if thy joy lead thee so far as to sing and dance, it becomes worship and a bond of union between thee and the Divine Influence. Our law did not consider these matters optional, but laid down decisive injunctions concerning them, since it is not in the power of mortal man to apportion to each faculty of the soul and body its right measure, nor to decide what amount of rest and exertion is good, or to determine how long the ground should be cultivated till it finds rest in the years of release and jubilee, or the amount of tithe to be given, etc. God commanded cessation of work on Sabbath and holy days, as well as in the culture of the soil, all this 'as a remembrance of the exodus from Egypt,' and 'remembrance of the work of creation.' These two things belong together, because they are the outcome of the absolute divine will, but not the result of accident or natural phenomena. It is said: 'For ask now of the days that are past--Did ever a people hear the voice of God--Or hath God assayed,' etc. (Deuteronomy 4:32, sqq.). The observance of the Sabbath is itself an acknowledgment of His omnipotence, and at the same time an acknowledgment of the creation by the divine word. He who observes the Sabbath because the work of creation was finished on it acknowledges the creation itself. He who believes in the creation believes in the Creator. He, however, who does not believe in it falls a prey to doubts of God's eternity and to doubts of the existence of the world's Creator. The observance of the Sabbath is therefore nearer to God than monastic retirement and ascetism. Behold how the Divine Influence attached itself to Abraham, and then to all those who shared his excellence and the Holy Land. This Influence followed him everywhere, and guarded his posterity, preventing the detachment of any of them, it brought them to the most sheltered and best place, and caused them to multiply in a miraculous manner, and finally raised them to occupy a degree worthy of such excellence. He is, therefore, called: 'God of Abraham' (Genesis 28:13),'God of the land' (I Samuel 4:4),'Dwelling between the Cherubim' (Psalms 9:12), 'Dwelling in Zion' (Psalms 135:21), 'Abiding in Jerusalem' (Psalms 123:1), these places being compared to heaven, as it is said: 'Dwelling in heaven' (Psalms 123:1). His light shines in these places as in heaven, although through mediums which are fit to receive this light. He sheds it upon them, and this it is that is called love. It has been taught us, and we have been enjoined to believe in it, as well as to praise and thank Him in the prayer: "With eternal love Thou lovest us"; so that we should bear in mind that it originally came from Him, but not from us. To give an instance, we do not say that an animal created itself, but that God formed and fashioned it, having selected the proper matter for it. In the same manner it was He who initiated our delivery from Egypt to be His people and to acknowledge Him as king, as He said: 'I am the Lord your God who led you out of the land of Egypt to be unto you a God' (Leviticus 22:33, Numbers 15:41). He also says: 'O Israel, in whom I will be glorified' (Isaiah 44:3).

נא אָמַר הַכּוּזָרִי: כַּמָּה יָצָא הַמַּאֲמָר בַּמָּקוֹם הַזֶּה יְצִיאָה גְדוֹלָה, וּמָחֲלָה הַמְּלִיצָה מְחִילָה רַבָּה שֶׁיִהְיֶה הַבּוֹרֵא מִתְפָּאֵר בְּבָשָׂר.

51 Al Khazari: This sentence seems to go too far, and is overbold in expressing that the Creator is glorified through mortal man.

נב אָמַר הֶחָבֵר: הֶהָיָה זֶה קַל בְּעֵינֵיךָ בִּבְרִיאַת הַשֶּׁמֶשׁ.

52 The Rabbi: Wouldst thou find this less strange in the creation of the sun?

נג אָמַר הַכּוּזָרִי: כֵּן, מִפְּנֵי גֹדֶל מַעֲשֶׂיהָ, מִפְּנֵי שֶׁהִיא אַחַר הַבּוֹרֵא הַסִּבָּה בַהֲוָיָה, וּבָהּ וּבַעֲבוּרָה מִסְתַּדֵּר הַלַּיְלָה וְהַיּוֹם וּפִרְקֵי הַשָּׁנָה וְהוֹוִים הַמּוֹצָאִים וְהַצֶּמַח וְהַחַיִּים, וּבְאוֹרָה הַבָּהִיר תִּהְיֶה הָרְאוֹת וְהַמַּרְאִים הַנִּרְאִים, וְאֵיךְ לֹא יִהְיֶה בְרִיאָתָהּ תִּפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂהָ אֵצֶל הַמְדַבְּרִים.

53 Al Khazari: Certainly, on account of its great power. Next to God it is the cause of being. By its means night and day and the seasons of the year are determined; minerals, metals, plants, and animals were developed through its instrumentality. Its light produced sight and colours. Wherefore should not the action of such a thing be an object of glory among men?

נד אָמַר הֶחָבֵר: וַהֲלֹא אוֹר הַלְּבָבוֹת יוֹתֵר דַּק וּמְעֻלֶּה מֵאוֹר הָרְאוֹת, וַהֲלֹא הָיוּ כָל אַנְשֵׁי הָעוֹלָם בְּעִוָּרוֹן וּבְתָעוּת קֹדֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, זוּלָתִי הַיְחִידִים אֲשֶׁר זְכַרְנוּם, וְהָיָה מֵהֶם עָם, שֶׁאוֹמְרִים שֶׁאֵין בּוֹרֵא וֱשֶׁאֵין חֵלֶק מִן הָעוֹלָם יוֹתֵר רָאוּי שֶׁיִהְיֶה נִבְרָא מִשֶּׁיִּהְיֶה בוֹרֵא, אַךְ הַכֹּל קַדְמוֹן. וְעָם אַחֵר אוֹמְרִים שֶׁהַגַּלְגַּל הוּא הַקַּדְמוֹן וּבוֹרֵא הַכֹּל, וְיַעַבְדוּהוּ, וְעַם אַחֵר טוֹעֲנִים שֶׁהָאֵשׁ הוּא עֶצֶם הָאוֹר וְהַמַּעֲשִׂים הַחֱזָקִים וְהַמֻּפְלָאִים וְהִיא שֶׁרְאוּיָה לֵעַבֵד, וְשֶׁהַנֶּפֶשׁ הִיא אֵשׁ. וְעַם אַחֵר עוֹבְדִים זוּלַת זֶה מִשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ וְכוֹכָבִים וְצוּרוֹת בַּעֲלֵי חַיִּים נִתְלוֹת בְּצוּרוֹת הַגַּלְגַּל. וְעַם אַחֵר עוֹבְדִים מַלְכֵיהֶם אוֹ חַכְמֵיהֶם, וְכֻלָּם מַסְכִּימִים שֶׁאֵין נִרְאֶה בָעוֹלָם דָּבָר יוֹצֵא מִן הַמִּנְהָג וְהַטֶּבַע, עַד אֲשֶׁר הַפִּילוֹסוֹפִים אֲשֶׁר דַּק עִיּוּנָם וְזַכָּה מַחֲשַׁבְתָּם וְהוֹדוּ בְסִבָּה רִאשׁוֹנִית, אֵינָהּ דּוֹמָה לִשְׁאָר הַדְּבָרִים, נָטוּ בְהַקָּשָׁתָם, שֶׁאֵין לוֹ מַעֲשֶׂה בָעוֹלָם כָּל שֶׁכֵּן בַּחֶלְקִיוֹת, שֶׁמְּרוֹמְמִים אוֹתוֹ וּמַבְדִּילִים אוֹתוֹ מִידִיעָתָם וְקַל וָחֹמֶר שֶׁיְּחַדֵּשׁ בָּהֶם חִדּוּשׁ. עַד שֶׁנִזְדַּכְּכָה הַקְּהִלָּה הַהִיא שֶׁהָיְתָה רְאוּיָה לָחוּל עָלֶיהָ הָאוֹר וְלַעֲשׂוֹת לָהּ הַמּוֹפְתִים הַנּוֹרָאִים וּלְשַׁנּוֹת לָהֶם הַמִּנְהָגִים, וְנִרְאָה עַיִן בְּעַיִן כִּי יֵשׁ לָעוֹלָם מוֹשֵׁל וְשׁוֹמֵר וּמְסַדֵּר וְיוֹצֵר, יוֹדֵעַ הַקָּטֹן וְהַגָּדוֹל שֶׁבּוֹ וְגוֹמֵל עַל הַטּוֹב וּמַעֲנִישׁ עַל הָרַע, וְהָיְתָה סִבָּה לְהַיְשָׁרַת הַלְּבָבוֹת. וְכָל מִי שֶׁבָּא אַחֲרֵיהֶם לֹא יוּכַל לָצֵאת מִיסוֹדוֹתֵיהֶם, עַד שֶׁשָּׁבוּ הַיּוֹם כָּל יוֹשְׁבֵי הָעוֹלָם מוֹדִים בְּחִדּוּשׁ בָעוֹלָם וּבַקַּדְמוּת לְבוֹרֵא הָעוֹלָם, וּמוֹפְתָם עַל זֶה בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה לָהֶם וּמַה שֶּׁנִגְזַר עֲלֵיהֶם.

54 The Rabbi: Are not the intellectual faculties much finer than the light that is seen? Or were not the inhabitants of the earth prior to the Israelites in blindness and error excepting those few whom I mentioned? Some people said that there was no Creator; that no part of the world was more worthy of being created than being creator, the universe being eternal. Others say that the spheres are eternal and creative. They consequently adore them. Others again assert that the fire is the essence of light and all the miraculous products of its power; it must, therefore, be worshipped. The soul also is fire. Others worship different things, viz. sun, moon, stars, and animal forms, which are in connexion with special phenomena. Other people adore their kings and sages. They all, however, agree that there is nothing in the world which is contrary to nature, nor is there any Providence. Even philosophers who, with their refined intuition and clear view, acknowledge a Prime Cause different from earthly things and unparalleled, are inclined to think that this Prime Cause exercises no influence on the world, and certainly not on individuals, as he is too exalted to know them, much less to make them the basis of a new entity. The community was at last considered sufficiently pure for the light to dwell on it, to be worthy of seeing miracles which changed the course of nature, and to understand that the world had a King who watched and guarded it, who knew both great and small, rewarded the good and the wicked, and directed the hearts. All who came after these philosophers could not detach themselves from their principles, so that to-day the whole civilized world acknowledges that God is eternal, and that the world was created. They look upon the Israelites and all that befell them as a proof of this.

נה אָמַר הַכּוּזָרִי: זֶה פְּאֵר גָּדוֹל, וְיֵשׁ בֵּאוּר שֶׁהוּא פֶּלֶא, וּבֶאֱמֶת נֶאֱמַר: "לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם", "וַתַּעַשׂ לְךָ שֵׁם כְּהַיּוֹם הַזֶּה", לִתְהִלָּה לְשֵׁם וּלְתִפְאֶרֶת.

55 Al Khazari: This is glory indeed, and an extraordinary proof. It is justly written: 'To make Himself an everlasting name' (Isaiah 63:12), 'So didst Thou get Thee a name as it is this day' (Nehemiah 9:10), and 'In praise, in name, and in honour' (Deuteronomy 26:19).

נו אָמַר הֶחָבֵר: הֲלֹא תִרְאֶה אֵיךְ הִצִּיעַ דָּוִד בְּשֶׁבַח הַתּוֹרָה כְּשֶׁהִקְדִּים סִפּוּר הַשֶׁמֶשׁ בַּמִּזְמוֹר: "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבֹוד־אֵל", וְזָכַר אוֹרָהּ הַכּוֹלֵל וְזַכּוּת עַצְמָהּ וְיֹשֶׁר דַּרְכָּהּ וִיפִי מַרְאֶהָ, וְסָמַךְ לָזֶה: "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נֶפֶשׁ", וְהַתָּלוּי בּוֹ, כְּאִלּוּ אָמַר: אַל תִּתְמְהוּ מִן הַסִּפּוּרִים הָאֵלֶּה כִּי הַתּוֹרָה יוֹתֵר בְּהִירָה וּגְלוּיָה וּמְפֻרְסֶמֶת וּמוֹעִילָה וּמְעֻלָּה, וְלוּלֵא בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא הָיְתָה הַתּוֹרָה, וְעוֹד כִּי לֹא הָיְתָה מַעֲלָתָם בַּעֲבוּר מֹשֶׁה אֲבָל מַעֲלַת מֹשֶׁה הָיְתָה בַעֲבוּרָם, כִּי הָאַהֲבָה לֹא הָיְתָה כִּי אִם בַּהֲמוֹן זֶרַע אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וּבָחַר בְּמֹשֶׁה לְהַגִּיעַ הַטּוֹב אֲלֵיהֶם עַל יָדוֹ וַאֲנַחְנוּ אֵין אָנוּ נִקְרָאִים עִם מֹשֶׁה אֶלָּא עַם יְיָ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "עַם יְיָ אֵלֶּה", וְ "עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם". וְאֵין רַאֲיוֹת הַחֻקִּים הָאֱלֹהִיִּים דַּקּוּת הַמִּלּוֹת וּנְשִׂיאוּת גְּבִינֵי הָעֵינַיִם וְהַעֲלֵם הַבָּבוֹת בִּתְחִנָּה וּבִתְפִלָּה, וּבִתְנוּעוֹת וּבְמַאֲמָרִים שֶׁאֵין אַחֲרֵיהֶם מַעֲשִׂים, כִּי אִם הַמַּחֲשָׁבוֹת הַזַּכּוֹת אֲשֶׁר רַאֲיָתָם מַעֲשִׂים, מִטִּבְעָם שֶׁהֵם קָשִׁים עַל נֶפֶשׁ הָאָדָם, אַךְ הוּא עוֹשֶׂה אוֹתָם בְּתַכְלִית הַתַּאֲוָה וְאַהֲבָה, בַּהֱלִיכָה אֶל מָקוֹם מֵהַמְּקוֹמוֹת לָחֹג שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה, וּמַה שֶּׁדּוֹמֶה מִן הַהוֹצָאוֹת וְהַטֹרַח, וְהוּא עוֹשֵׂהוּ בְתַכְלִית הַשִּׂמְחָה וְהַגִּילָה, וּבְהוֹצָאַת מַעְשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעְשֵׂר שֵׁנִי וּמַעְשֵׂר עָנִי וְהָרֵאָיוֹן, וַעֲזִיבַת תְּבוּאוֹת הָאָרֶץ בִּשְׁמִטּוֹת וְיוֹבְלִים, וְהוֹצָאוֹת הַשַּׁבָּתוֹת וְהַמּוֹעֲדִים וּשְׁבִיתָתָם, וּמַתְּנוֹת בִּכּוּרִים וּבְכוֹרוֹת וּמַתְּנוֹת כְּהֻנָּה וְרֵאשִׁית הַגֵּז וְרֵאשִׁית עֲרִיסוֹתֵיכֶם מִבַּלְעֲדֵי הַנְּדָרִים וְהַנְּדָבוֹת, וּמִלְבַד מַה שֶּׁהוּא חַיָּב בּוֹ עַל כָּל זָדוֹן וּשְׁגָגָה, וְהַשְּׁלָמִים, וּמַה שֶּׁהוּא חַיָּב בּוֹ מִן הַקָּרְבָּנוֹת עַל הַמִּקְרִים אֲשֶׁר יִפְגָעוּהוּ מִן הַטֻּמְאוֹת, עַל כָּל לֵדָה שֶׁתִּהְיֶה לוֹ וְכָל זִיבָה וְכָל צָרַעַת, וְזוּלַת זֶה הַרְבֵּה. כָּל זֶה בְּמִצְוָה מֵאֵת הָאֱלֹהִים לֹא מִשֵּׂכֶל בְּנֵי אָדָם וְהִתְחַכְּמוּתוֹ, וְאֵין בִּיכֹלֶת הַבָּשָׂר לְשַׁעֵר אֶת זֶה עַל סִדְרוֹ וּמִנְהָגוֹ וְעֶרְכּוֹ, לֹא יִירָא לְהִכָּנֶס־בּוֹ מִכְשׁוֹל, כְּאִלּוּ שִׁעֵר יִשְׂרָאֵל וְשִׁעֵר תְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן צְמָחֶיהָ וּבְהֶמְתָּהּ, וְשִׁעֵר שֵׁבֶט לֵוִי. וְצִוָּה בַמִּדְבָּר בָּעֲרָכִים הָאֵלֶּה, מִפְּנֵי שֶׁיָּדַע כִּי כְשֶׁיִּסְתַּדֵּר הָעֵרֶךְ הַזֶּה, יִשָּׁאֲרוּ יִשְׂרָאֵל עֲשִׁירִים וְלֹא יֶחְסַר לַלְוִיִּם דָּבָר, וְלֹא יַגִּיעַ הָעִנְיָן לְדַלּוּת שֵׁבֶט אוֹ מִשְׁפָּחָה, כַּאֲשֶׁר צִוָּה בִשְׁנַת הַיּוֹבֵל לָשׁוּב הַכֹּל כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בַשָּׁנָה הָרִאשׁוֹנָה מֵחִלּוּק הָאָרֶץ, בְּחִלּוּקִים וְדִקְדּוּקִים, יֵצְרוּ הַסְּפָרִים מֵהֲכִילָם. וּמִי שֶׁהִתְבּוֹנֵן בָּהֶם יַכִּיר שֶׁאֵינָם מִמַּחֲשֶׁבֶת בָּשָׂר. יִשְׁתַּבַּח וְיִתְרוֹמֵם חוֹשְׁבָם, לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם. וְנִשְׁאַר הַסֵּדֶר הַזֶּה בִשְׁנֵי הַבָּתִּים כְּמוֹ אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וְאִלּוּ הָלְכוּ הָעָם עַל הַדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה, הָיָה מַתְמִיד כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ.

56 The Rabbi: Didst thou not see how David introduces the praise of the Tōrāh, when he first speaks of the sun in the words: 'The heavens declare the glory of God' (Psalms 19:2). He describes how ubiquitous its light, how pure its body, how steady its path, and beautiful its countenance. This is followed by the words: 'The law of the Lord is perfect' (Psalms 19:7), etc., as if he wished to convey that one should not wonder at such a description. For the Tōrāh is more pure, more resplendent, more widely known, more exalted, and more useful still. If there were no Israelites there would be no Tōrāh. They did not derive their high position from Moses, but Moses received his for their sake. The divine love dwelt among the descendants of Abraham, Isaac, and Jacob. The choice of Moses, however, was made in order that the good fortune might come to them through his instrumentality. We are not called the people of Moses, but the people of God, as it is said: 'The people of the Lord' (Ezekiel 36:20) and 'The people of the God of Abraham' (Psalms 47:10). Proof of the Divine Influence is not found in well chosen words, in raising the eyebrows, closing the eyes during prayers, contrition, movement, and talk behind which there are no deeds; but a pure mind, illustrated by corresponding actions which, by their very nature, are difficult to perform, and are yet performed with the utmost zeal and love. It is to be found in one who, wherever he may, strives to reach the chosen place three times a year, and bearing with the greatest pleasure and joy all fatigues and expenses connected therewith. He pays the 'first tithe,' and the 'second tithe,' and the 'poor tithe,' and the expenses connected with his apparel for the Temple. He renounces the harvest in the years of release and jubilee, incurs expense for a tabernacle, holy days, and abstention from work; gives the first fruits, the firstborn animals, priests' emoluments, the first of the shearing, and the first of the dough, apart from vows and free gifts, and fines connected with intentional and unintentional sins, and peace offerings. Further offerings due on account of private happenings, impurity, child-bed, issue, leprosy, and many other things. All this is regulated by divine command, without [human] speculation. It is not possible for man to determine the relative importance of each, and he need not fear any deterioration in them. It is as if He assessed Israel, and measured them as well as the harvests of Palestine as regards vegetable and animal life. He also considered the tribe of Levi, and ordained these assessments in the desert, because he knew that, as long as they were not infringed, Israel would retain its surplus, and the Levite would not be in want. It never could come to such a pass that a tribe or family would be reduced to poverty, because he ordained the return of the whole property in the year of jubilee in the same status as it was in the first year of the distribution of the land. The details of these regulations would fill volumes. He who studies them carefully will see that they are not of human origin. Praised be He who has contrived them: 'He hath not dealt so with any nation; they are judgments which they knew not' (Psalms 147:20). This arrangement lasted during the periods of both Temples for about 1,300 years, and had the people remained in the straight path, it would have been 'as the days of the heaven on earth' (Deuteronomy 11:20).

נז אָמַר הַכּוּזָרִי: אַתֶּם הַיּוֹם בִּמְבוּכָה גְדוֹלָה מֵאֵלֶּה הַחוֹבוֹת הַגְּדוֹלוֹת, וְאֵיזוֹ עֵדָה תוּכַל לִשְׁמֹר כָּל הַסֵּדֶר הַזֶּה.

57 Al Khazari: At present you are in great confusion concerning those heavy duties. What nation could observe such regulations?

נח אָמַר הֶחָבֵר: הָעֵדָה שֶׁצּוֹפָהּ וְעוֹנְשָׁהּ לְעִתָּהּ בְּתוֹכָהּ, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַשְּׁכִינָה, הֲלֹא תִרְאֶה מַה שֶּׁאָמַר יְהוֹשֻׁעַ: "לֹא תוּכְלוּ לַעֲבֹד אֶת יְיָ כִּי הָאֱלֹהִים קְדוֹשִׁים הוּא", וְזֶה עִם מַה שֶּׁהָיָה בַעֲדָתוֹ מִן הַחֲסִידוּת וְהַזְּהִירוּת, בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא נִמְצָא בָהֶם עוֹבֵר בְּחֵרֶם יְרִיחוֹ זוּלַת עָכָן לְבַדּוֹ מִשֵּׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ וְהָיָה מַעֲנִישׁ לְעִתּוֹ עַל כָּל מַה שֶּׁהָיָה, וּמַה שֶּׁהָיָה מֵעֹנֶשׁ מִרְיָם בְּצָרַעַת וְעֹנֶשׁ נָדָב וַאֲבִיהוּא וְעֹנֶשׁ עֻזָּא וְעֹנֶשׁ אַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ כִּי רָאוּ בַאֲרוֹן יְיָ, וְהָיָה מִמּוֹפְתֵי הַשְּׁכִינָה שֶׁיֵּרָאֶה הֶחָרוֹן הַמְעַט עַל הָעֲוֹנוֹת לְעִתָּם בַּקִּירוֹת וְהַבְּגָדִים, וְכַאֲשֶׁר יֶחֱזַק הָעִנְיָן יֵרָאֶה בַגּוּפִים עַל מַדְרֵגוֹת מִן הַֹחֹזֶק וְהַחֻלְשָׁה וְהַכֹּהֲנִים מָעֳמָדִים לַחָכְמָה הַזֹּאת הַדַּקָּה, לְהַכִּיר מַה מִּמֶּנָּה אֱלֹהִי, וּמְצַפִּים בּוֹ שָׁבוּעִים כַּאֲשֶׁר צִפּוּ בְמִרְיָם, וּמַה מִּמֶּנּוּ מִזְגִּי, מִתְיַשֵּׁב וּבִלְתִּי מִתְיַשֵּׁב, וְהִיא חָכְמָה מֻפְלָאָה הִזְהִיר עָלֶיהָ הַבּוֹרֵא יִתְבָּרֵךְ בְּמַה שֶׁאָמַר: "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע־הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכָל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם".

58 The Rabbi: The community whose guardian and compensator is always in its midst--I mean God. Joshua said: 'You cannot serve the Lord, for He is an holy God' (Joshua 24:19). Notwithstanding this, his community was so zealously observing that, in the matter of the trespass of 'the devoted thing of Jericho,' not more than the one, Achan, was found disobedient among more than six hundred thousand. The punishment followed immediately, just as it did in the case of Miriam, who was afflicted with leprosy; also in the cases of Uzzah, Nadab and Abihu, and the people of Beth-Shemesh, who were punished because they had 'looked into the ark of the Lord' (I Samuel 6:19). It was one of the wonderful traits of God that His displeasure for minor transgressions was shown on the walls of houses and in the clothes, whilst for more grievous sins the bodies were more or less severely stricken. The priests were appointed to study this profound science and to discover to what extent these trials were God's punishment (this often took them weeks to find out, as was the case with Miriam), or how much was simply constitutionally curable or incurable. This is an abstruse science to which God pointed in the words: 'Take heed in the plague of leprosy, that thou observe diligently and do according to all that the priests, the Levites, shall teach you' (Deuteronomy 24:8).

נט אָמַר הַכּוּזָרִי: הֲיֵשׁ אֶצְלְךָ בָזֶה דְבָרִים מַסְפִּיקִים וּמְקָרְבִים?

59 Al Khazari: Hast thou a satisfactory argument on the matter?

ס אָמַר הֶחָבֵר: כְּבָר אָמַרְתִּי לְךָ שֶׁאֵין עֵרֶךְ בֵּין שִׂכְלֵנוּ וּבֵין הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְרָאוּי שֶׁלֹּא נִטְרַח לְבַקֵּשׁ עִלַּת אֵלֶּה הַגְּדוֹלוֹת וְהַדּוֹמֶה לָזֶה. אֲבָל אֲנִי אוֹמֵר אַחַר בַּקָּשַׁת הַמְּחִילָה, מִבִּלְתִּי שֶׁאֶגְזֹר שֶׁהוּא כֵן, שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה הַצָּרַעַת וְהַזִּיבוּת תְּלוּיוֹת בְּטֻמְאַת הַמֵּת, כִּי הַמָּוֶת הוּא הַהֶפְסֵד הַגָּדוֹל, וְהָאֵבֶר הַמְּצֹרָע כַּמֵּת וְהַזֶּרַע הַנִּפְסָד כֵּן, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה בַעַל רוּחַ טִבְעִי מוּכָן לִהְיוֹת טִפָּה שֶׁיִּהְיֶה מִמֶּנָּה אֱנוֹשׁ, וְהֶפְסֵדוֹ כְנֶגֶד כֹּחַ הַחַיּוּת וְהָרוּחַ, וְאֵינֶנּוּ מַשִּׂיג בַּהֶפְסֵד הַזֶּה לְרֹב דַּקּוּתוֹ אֶלָּא בַעֲלֵי הָרוּחוֹת הַדַּקּוֹת וְהַנְּפָשׁוֹת הַחֲשׁוּבוֹת, הַמִּשְׁתַּדְּלוֹת לְהִדָּבֵק בָּאֱלֹהוּת וְהַנְּבוּאָה אוֹ בַחֲלוֹמוֹת הָאֲמִתִּיּוֹת וְהַמַּרְאוֹת הַבְּרוּרוֹת. וְעוֹד יֵשׁ עָם שֶׁיִּמְצְאוּ כֹבֶד בְּעַצְמָם בְּעוֹד שֶׁלֹּא רָחֲצוּ מִקִּרְיָם, וּכְבָר נֻסָּה שֶׁמַּפְסִידִים בְּמַגָּעָם הַדְּבָרִים הַדַּקִּים, כַּפְּנִינִים וְהַיֵּינוֹת, ורֻבֵּנוּ מִשְׁתַּנֶּה מִקִּרְבַת הַמֵּתִים וְהַקְּבָרוֹת, וּמִתְבַּלְבֶּלֶת נַפְשֵׁנוּ זְמַן מָה בַּבַּיִת אֲשֶׁר הָיָה בוֹ מֵת, וּמִי שֶׁהוּא עַב הַטֶּבַע אֵינוֹ מִשְׁתַּנֶּה לָזֶה. כַּאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ רוֹאִים דִּמְיוֹן זֶה בַשִּׂכְלִיּוֹת, מִי שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ לְזַכּוֹת מַחֲשַׁבְתּוֹ בַחָכְמוֹת הַמּוֹפְתִיּוֹת, אוֹ זַכּוֹת נַפְשׁוֹ לַתְּחִנָּה וְלַתְּפִלָּה יִמְצָא הֶזֵק מִישִיבַת הַנָּשִׁים, וְחֶבְרַת הַלֵּיצָנִים וְהִתְעַסֵּק בְּשִׁירֵי הָאַהֲבָה וְהַשְּׂחוֹק.

60 The Rabbi: I told thee that there is no comparison to be made between our intelligence and the Divine Influence, and it is proper that we leave the cause of these important things unexamined. I take, however, the liberty of stating--though not with absolute certainty--that leprosy and issue are occasionally the consequence of contamination by corpses. A dead body represents the highest degree of malignancy, and a leprous limb is as if dead. It is the same with lost σπέρμα, because it had been endowed with living power, capable of engendering a human being. Its loss, therefore, forms a contrast to the living and breathing, and on account of its ideal potentiality only affects noble minds and highly strung souls which incline towards the divine, prophetic, visionary, and towards genuine imagination. There are people who feel depressed as long as they have not purified themselves after such an accident. Experience has taught them that their touch deteriorates such fine things as pearls and wine. Most of us feel influenced by the vicinity of dead bodies and graves, and our spirits are depressed as long as we find ourselves in a house in which there is a corpse. Those of coarser mould remain untouched. We see the same in intellectual matters. He who seeks purity of thought in philosophic studies, or purity of soul in prayer, feels uncomfortable in the association with women and scoffers, or during the recitation of jocular or love songs.

סא אָמַר הַכּוּזָרִי: זֶה מַסְפִּיק לִי בְהִסְתַּפֵּק הַנֶּפֶשׁ לָמָּה זֶה מְטַמֵּא הַמּוֹתָר הָעַצְמִי הַּזֶה, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַזֶּרַע, וְכֻלּוֹ רוּחַ, מַה שֶּׁאֵינֶנּוּ מְטַמֵּא הַשֶּׁתֶן וְהַצּוֹאָה עִם כִּעוּר רֵיחוֹ וּמַרְאֵהוּ וְעִם רֻבּוֹ, וְנִשְׁאַר עָלַי צָרַעַת הַבַּיִת וְהַבֶּגֶד.

61 Al Khazari: This explains to me why the physical birthright, viz. the σπέρμα, contaminates, though being wholly spiritual, whilst other excreta do not do so, in spite of their repulsive aspect, odour, and quantity. Now I should still like to hear the explanation of the leprosy of the garment and the house.

סב אָמַר הֶחָבֵר: כְּבָר אָמַרְתִּי לְךָ, כִּי זֶה מֵחֻקֵּי כֹּחוֹת הַשְּׁכִינָה, כִּי הָיְתָה בְיִשׂרָאֵל בְּמַעֲלַת הָרוּחַ בְּגוּף הָאָדָם, מוֹעִילָה אוֹתָם הַחַיּוּת הָאֱלֹהִית וְנוֹתְנָה לָהֶם זִיו וָהֶדֶר בְּגוּפוֹתָם וּבִתְכוּנוֹתָם וּבְמִשְׁכְּנֵיהֶם, וּבְעֵת שֶׁמִּתְרַחֶקֶת מֵהֶם, מִסְתַּכֶּלֶת עֲצָתָם וְיִתְכַּעֲרוּ גוּפֵיהֶם וְיִשְׁתַּנֶּה יָפְיָם, וּכְשֶׁהִיא מִתְרַחֶקֶת מִיחִידִים נִרְאֶה עַל כָּל אִישׁ וָאִישׁ סִמַּן הִתְרַחֵק אוֹר הַשְּׁכִינָה מִמֶּנּוּ, כַּאֲשֶׁר נִרְאֶה הִתְרַחֵק הָרוּחַ פִּתְאוֹם בַּעֲבוּר פַּחַד אוֹ דְאָגָה מְשַֹנּוֹת הַגּוּף, וְנִרְאֶה בַנָּשִׁים וּבַנְּעָרִים בַּעֲבוּר חֲלִישׁוּת רוּחָם, שֶׁיֵּעָשׂוּ בְגוּפוֹתָם מְקוֹמוֹת שְׁחוֹרִים וִירֻקִּים מֵהַיְצִיאָה בַלַּיְלָה, וְהֵם מְיַחֲדִים זֶה אֶל הַשֵּׁדִים, וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּקְרֶה מִזֶּה וּמַרְאוֹת הַמֵּתִים וְהַהֲרוּגִים חֳלָיִים קָשִׁים בַּגּוּף וּבַנֶּפֶשׁ.

62 The Rabbi: I mentioned that as one of the characteristics of the Shekhinah, that it occupies in Israel the same place as the spirit of life in the human body. It granted them a divine life, and allowed them to find lustre, beauty, and light in their souls, bodies, dispositions, and houses. When it was absent from them, their intelligence waned, their bodies deteriorated, and their beauty faded. The effect of the disappearance of the divine light became noticeable in every individual. One can easily see how the breath of a person is suddenly lost through fear and sorrow, whereby the body also suffers. On women and boys who go out at night one may sometimes see black and green marks, the result of their weak nerves. This is attributed to demons, but diseases of body and mind are often produced by the sight of people who have died or were killed.

סג אָמַר הַכּוּזָרִי: אֲנִי רוֹאֶה תוֹרַתְכֶם נִכְלַל בָּהּ כָּל דַּק וְעָמֹק מֵהַחָכְמוֹת, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּזוּלָתָהּ.

63 Al Khazari: I perceive that your law comprises all sorts of profound and strange sciences, -not to be found in other codes.

סד אָמַר הֶחָבֵר: וְהַסַּנְהֶדְרִים הָיוּ מְצֻוִּים שֶׁלֹּא תֵעָלֵם מֵהֶם חָכְמָה מֵהַחָכְמוֹת הָאֲמִתִּיּוֹת וְהַדִּמְיוֹנִיּוֹת וְהַהֶסְכֵּמִיּוֹת עַד שֶׁהַכְּשָׁפִים וְהַלְּשׁוֹנוֹת הָיוּ יוֹדְעִים. וְאֵיךְ יִמָּצְאוּ תָדִיר שִׁבְעִים זְקֵנִים חֲכָמִים, אִם לֹא תִהְיֶינָה הַחָכְמוֹת מִתְפַּשְּׁטוֹת קַיָּמוֹת בָּאֻמָּה, וּבְעֵת שֶׁיָּמוּת זָקֵן אֶחָד, יַעֲמֹד אַחֵר תַּחְתָּיו כָּמוֹהוּ, וְאֵיךְ לֹא יִהְיֶה זֶה, וְכֻלָּם צְרִיכִים אֲלֵיהֶם בְּתוֹרָה: הַטִּבְעִיּוֹת, מֵהֶם צְרִיכִים אֲלֵיהֶם בַּעֲבוֹדַת הָאָרֶץ, לָדַעַת הַכִּלְאַיִם וּלְהִזָּהֵר מֵהַשְּׁבִיעִית וְהָעָרְלָה, וּבְהַכָּרַת הַצֶּמַח וּמִינָיו, כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ עַל מַה שֶּׁנִּבְרְאוּ עָלָיו וְלֹא יִתְעָרֵב מִין בְּמִין. חָכְמָה גְדוֹלָה, אִם הַשְּׂעוֹרָה הַנִּקְרֵאת כַּנְדְּרוֹס דֶּרֶךְ מָשָׁל־מִמִּין הַשְּׂעוֹרָה, אוֹ הַשִּׁפּוֹן מִמִּין חִטָּה, אוֹ הַכְּרַבְתּוֹר מִמִּין הַכְּרוּב, וִידִיעַת כֹּחוֹת שָׁרְשֵׁיהֶם וְשִׁעוּר הִפָּשְׁטָם בָּאָרֶץ, וּמַה שֶּׁיִּשָּׁאֵר לְשָׁנָה אַחֶרֶת וּמַה שֶּׁאֵינוֹ נִשְׁאָר, לָדַעַת כַּמָּה יֻנַּח בֵּין מִין לְמִין בַּמָּקוֹם וּבַזְֹמָן. וּבְהַכָּרַת מִינֵי הַחַיִּים לָעִנְיָן הַזֶּה, וּלְעִנְיָן אַחֵר, בְּמַה שֶּׁיֶּשׁ לוֹ אֶרֶס וּמַה שֶּׁאֵין לוֹ אֶרֶס, וִידִיעַת הַטְּרֵפוֹת אֲשֶׁר הִיא יוֹתֵר דַּקָּה מִכָּל מַה שֶּׁזָּכַר אוֹתוֹ אֲרִיסְטוֹ מִידִיעַת מְמִיתֵי הַחַיִּים, לְהַרְחִיק מֵאֲכִילַת הַמֵּתָה, וּבַמְעַט אֲשֶׁר נִשְׁאַר בְּיָדֵינוּ מִן הַחָכְמָה הַזֹּאת מַה שֶּׁהַדֵּעוֹת תְּמֵהוֹת עָלָיו. וּבִידִיעַת הַמּוּמִים אֲשֶׁר בַּעֲבוּרָם מִתְעַכְּבִים הַכֹּהֲנִים מֵעֲבוֹדָה וּמוּמֵי הַבְּהֵמוֹת, שֶׁאֵינָן רְאוּיוֹת לְקָרְבָּן, וְהַבְדָּלַת מִינֵי הַזִּיבוֹת לָאִישׁ וְלָאִשָּׁה, וְכַמּוּת הֶקֵּפֵי הַנִּדּוֹת, וּבִפְרָטָיו חָכְמוֹת שֶׁאֵין בָּשָׂר וָדָם יָכוֹל עֲלֵיהֶן בְּדֶרֶךְ סְבָרָתוֹ מִבְּלִי עֵזֶר אֱלֹהִי. וּבְחָכְמַת הַגַּלְגַּלִּים וַהֲלִיכוֹתָם, מַה שֶּׁהָעִבּוּר קְצָת תּוֹלְדוֹתֶיהָ, וּגְדֻלַּת מַעֲלַת תֹּכֶן הָעִבּוּר יְדוּעָה, וּמַה שֶּׁנִּקְבַּע בָּהּ לְאֻמָּה זֹאת הַדַּלַּת הַחֹמֶר הַחֶזְקַת הַצּוּרָה. וְאֵיךְ אֵינֶנָּה כֵּן, וְהִיא אֵינֶנָּה מֻרְגֶּשֶׁת בֵּין הָאֻמּוֹת מִמִּעוּטָהּ וְדַלּוּתָה וְגָלוּתָהּ, וּמְחַבֶּרֶת אוֹתָהּ שְׁאֵרִית הַתּוֹרָה הָאֱלֹהִית חִבּוּר שֶׁהֵם בּוֹ כְאֶחָד. וּמִן הַמֻּפְלָא שֶׁבָּהּ, הָעִבּוּר עַל הָעִקָּר הַמְקֻבָּל מִבֵּית דָּוִד מִתְּקוּפַת לְבָנָה שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנָּה מִכַּמָּה אֲלָפִים וּמֵאוֹת שָׁנִים, וּכְבָר נִשְׁתַּנּו קְבוּעֵי הַקּוֹבְעִים מִיָּוָן וְזוּלָתָם וְהֻצְרַךְ בָּהֶם לְתִקּוּן וְתוֹסֶפֶת אַחַר מֵאָה שָׁנָה, וְזֶה נִשְׁאַר עַל אֲמִתָּתוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִתְלָה בַנְּבוּאָה. וְאִלּוּ הָיָה נִכְנָס שׁוּם שִׁנּוּי בְּחֵלֶק אֶחָד בָּעִקָּר, הָיָה הַיּוֹם הַהֶפְסֵד גָּדוֹל מְאֹד לְרֹחַק מַה שֶּׁיִּמָּצֵא בֵין הַמּוֹלָד וְהָרְאִיָּה, וְכֵן מִבְּלִי סָפֵק הָיְתָה אֶצְלָם תְּקוּפַת הַחַמָּה וְזוּלָתָהּ מֵהַכּוֹכָבִים. אֲבָל חָכְמַת הַמּוּסִיקָה, חָשׁוּב בְּאֻמָּה שֶׁהִיא מְכַבֶּדֶת הַנִּגּוּנִים וּמַעֲמֶדֶת אוֹתָם עַל הַגְּדוֹלִים שֶׁבָּעָם, וְהֵם בְּנֵי לֵוִי, מִתְעַסְּקִים בַּנִּגּוּנִים בַּבַּיִת הַנִּכְבָּד בָּעִתִּים הַנִּכְבָּדִים, וְלֹא הֻצְרְכוּ לְהִתְעַסֵּק בְּצָרְכֵי הַפַּרְנָסָה בְּמַה שֶׁהָיוּ לוֹקְחִים מֵהַמַּעַשְׂרוֹת וְלֹא הָיָה לָהֶם עֵסֶק זוּלָתִי הַמּוּסִיקָה. וְהַמְּלָאכָה נִכְבֶּדֶת אֵצֶל בְּנֵי אָדָם, כַּאֲשֶׁר הִיא בְעַצְמָהּ אֵינָהּ גְּרוּעָה וְלֹא פְחוּתָה, וְהָעָם מֵחֲשִׁיבוּת הַשֹּׁרֶשׁ וְזַכּוּת הַטֶּבַע כַּאֲשֶׁר הֵם, וּמֵרָאשֵׁיהֶם בַּמְּלָאכָה: דָּוִד וּשְׁמוּאֵל. וּמַה תַּחֲשֹׁב בַּמּוּסִיקָא, הֶהָיוּ יוֹדְעִים אוֹתָהּ אִם לֹא?

64 The Rabbi: The members of the Synhedrion were bound not to let any science, real and fictitious, or conventional, escape their knowledge, magic and language included. How was it possible at all times to find seventy scholars unless learning was common among the people? If one elder died, another of the same stamp succeeded him. This could not be otherwise, as all branches of science were required for the practice of the law. Natural sciences was wanted for agriculture, in order to recognise 'mingled seed,' to be careful with the produce of the seventh year and of newly planted trees, to distinguish the various kinds of plants, that their nature might be preserved, and one species be not mixed up with another. It is difficult enough to know whether chondros is a kind of barley, or spelt, a kind of wheat, or brassica is a kind of cabbage; to study the powers of their roots and how far they spread in the ground; how much of it remains for the following year, and how much does not remain; how much space and time is to be left between each species. Further, the distinction of the various species of animals served various purposes, among which is to know which communicates poison and which not. With this is connected the knowledge of injuries which make an animal unlawful for food. This is even more profound than what Aristotle wrote on the subject, viz. how to know which injuries are fatal and thus to deter people from eating carrion. The small remnant of this knowledge which has remained makes us wonder. Add to this the acquaintance with the blemishes which disqualify priests from taking part in the Temple service, as well as of the blemishes which prohibit the offering up of certain animals as sacrifices. Then there is the knowledge of the various kinds of issue and of the period of purification. All this requires instruction. Man is not able to determine these matters by reflection alone, without divine assistance. The same is the case with the knowledge of the revolutions of the spheres, of which the yearly calendar is but one fruit. The excellence of the calculation of the calendar is famous, and it is well known what deep root it has taken among these people, few in number, yet excellently equipped with model institutions. Could it be otherwise? On account of the smallness, humbleness, and dispersion of the people it is hardly noticed among the other nations, yet those relics of the Divine made it into one firmly established organization. The calendar, based on the rules of the revolution of the moon, as handed down by the House of David, is truly wonderful. Though hundreds of years have passed, no mistake has been found in it, whilst the observations of Greek and other astronomers are not faultless. They were obliged to insert corrections and supplements every century, whilst our calendar is always free from error, as it rests on prophetic tradition. Had there been the smallest flaw in a fundamental rule this would to-day have assumed serious proportions, on account of the time difference between the conjunction of the moon and the moment when she becomes visible. In the same manner our sages were, without doubt, acquainted with the movements of the sun and astronomy in general. Music was the pride of a nation which distributed their songs in such a way that they fell to the lot of the aristocracy of the people, viz. the Levites, who made practical use of them in the holy house and in the holy season. For their maintenance they were satisfied with the tithes, as they had no occupation but music. As an art it is highly esteemed among mankind, as long as it is not abused and degraded, and as long as the people preserves its original nobleness and purity. David and Samuel were its great masters. Dost thou think that they understood it well or not?

סה אָמַר הַכּוּזָרִי: שָׁמָּה בְּלִי סָפֵק נִגְמְרָה וְשָׁמָּה הָיְתָה מְעוֹרֶרֶת הַנְּפָשׁוֹת, כַּאֲשֶׁר יֵאָמֵר עָלֶיהָ, שֶׁהִיא מַעְתֶּקֶת אֶת הַנֶּפֶשׁ מִמִּדָּה אֶל הָפְכָּהּ, וְלֹא יִתָּכֵן שֶׁתִּהְיֶה הַיּוֹם בְּעֵרֶךְ מִמַּה שֶּׁהָיְתָה, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁבָה פְּחוּתָה בְהִתְעַסְּקוּת בָּהּ הַשְּׁפָחוֹת וְהַמְּכֹעָרִים מִבְּנֵי אָדָם, אַךְ יָרְדָה עִם חֲשִׁיבוּתָהּ כַּאֲשֶׁר יְרַדְתֶּם אַתֶּם עִם חֲשִׁיבוּתְכֶם.

65 Al Khazari: There can be no doubt that their art was most perfect, and touched the souls, as people say that it changes the humour of a man's soul to a different one. It is impossible that it should now reach the same high level. It has deteriorated, and servants and half-crazy people are its patrons. Truly, Rabbi, it sank from its greatness, as you have sunk in spite of your former greatness.

סו אָמַר הֶחָבֵר: וּמַה תֹּאמַר בְּחָכְמַת שְׁלֹמֹה, וּכְבָר דִּבֵּר עַל כָּל הַחָכְמוֹת בְּכֹחַ אֱלֹהִי וְשִׂכְלִי וְטִבְעִי, וְהָיוּ נְשֵׁי הָעוֹלָם בָּאִים אֵלָיו לְהַעְתִּיק חָכְמָתוֹ אֶל הָאֻמּוֹת עַד מֵהֹדּוּ, וְכָל הַחָכְמוֹת הֻעְתְּקוּ שָׁרְשֵׁיהֶן וּכְלָלָם מֵאתָּנוּ אֶל הַכַּשְׂדִּים תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ אֶל פָּרַס וּמָדַי וְאַחַרָּ ְכך אֶל יָוָן וְאַחָר כָּךְ אֶל רוֹמִי וּלְאֹרֶךְ הַזְּמָן וְרֹב הַמִּצּוּעִים לֹא נִזְכַּר בַּחָכְמוֹת, שֶׁהֵם הֻעְתְּקוּ מִן הָעִבְרִיים אַךְ מִן הַיְּוָנִים וְהָרוֹמִים, וְהַמַּעֲלָה לָעִבְרִית בְּעֶצֶם הַלָּשׁוֹן וּבְמַה שֶּׁנִכְלַל בָּהּ מֵהָעִנְיָנִים.

66 The Rabbi: What is thy opinion of Solomon's accomplishments? Did he not, with the assistance of divine, intellectual, and natural power, converse on all sciences? The inhabitants of the earth travelled to him, in order to carry forth his learning, even as far as India. Now the roots and principles of all sciences were handed down from us first to the Chaldaeans, then to the Persians and Medians, then to Greece, and finally to the Romans. On account of the length of this period, and the many disturbing circumstances, it was forgotten that they had originated with the Hebrews, and so they were ascribed to the Greeks and Romans. To Hebrew, however, belongs the first place, both as regards the nature of the languages, and as to fullness of meanings.

סז אָמַר הַכּוּזָרִי: הֲיֵשׁ לָעִבְרִית מַעֲלָה עַל לְשׁוֹן הָעֲרָב, הִיא יוֹתֵר שְׁלֵמָה וּרְחָבָה ממֶּנָּה, וַאֲנַחְנוּ רוֹאִים אֶת זֶה בְעֵינֵינוּ.

67 Al-Khazari: Is Hebrew superior to other languages? Do we not see distinctly that the latter are more finished and comprehensive?

סח אָמַר הֶחָבֵר: מָצָא אוֹתָה מַה שֶּׁמָּצָא נוֹשְׂאֶיהָ, נִתְדַּלְדְּלָה בְדַלּוּתָם וְצָרָה בְּמִעוּטָם. וְהִיא בְעַצְמָהּ הַחֲשׁוּבָה שֶׁבַּלְּשׁוֹנוֹת מִקַּבָּלָה וּסְבָרָא. הַקַּבָּלָה, שֶׁהִיא הַלָּשׁוֹן אֲשֶׁר דִבֶּר בָּהּ יְיָ יִתְבָּרֵךְ עִם אָדָם וְחַוָּה, וּבָהּ דִּבְּרוּ שְׁנֵיהֶם, כַּאֲשֶׁר יוֹרֶה עַל זֶה הִגָּזֵר אָדָם מֵאֲדָמָה, וְאִשָּׁה מֵאִישׁ, וְחַוָּה מֵחַי, וְקַיִן מִקָּנִיתִי, וְשֵׁת מִשָּׁת, וְנֹחַ מִיְנַחֲמֵנוּ, עִם עֵדוּת הַתּוֹרָה וְקַבָּלַת דּוֹר אַחַר דּוֹר עַד עֵבֶר עַד נֹחַ עַד אָדָם, וְשֶׁהִיא לְשׁוֹן עֵבֶר וּבַעֲבוּרוֹ נִקְרֵאת עִבְרִית, מִפְּנֵי שֶׁנִּשְׁאַר עָלֶיהָ עֵת הַפְלָגָה וּבִלְבּוּל הַלְּשׁוֹנוֹת, וּכְבָר הָיָה אַבְרָהָם מְדַבֵּר בַּאֲרָמִית בְּאוּר כַּשְׂדִּים, שֶׁהָאֲרָמִית הִיא לְשׁוֹן כַּשְׂדִּים, וְהָיְתָה לוֹ הָעִבְרִית לָשׁוֹן מְיֻחֶדֶת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וְהָאֲרָמִית לְשׁוֹן חֹל, לָכֵן נָשָׂא אוֹתָה יִשְׁמָעֵאל אֶל הָעֲרָב, וְהָיוּ אֵלּוּ שָׁלֹשׁ לְשׁוֹנוֹת מְשֻׁתָּפוֹת מִתְדַּמּוֹת, הָאֲרָמִית וְהָעַרְבִית וְהָעִבְרִית, בִּשְׁמוֹתֵיהֶם וּבְתַהֲלוּכוֹתֵיהֶם וּבְשִׁמּוּשֵׁיהֶם. וּמַעֲלָתָה מִדֶּרֶךְ הַסְּבָרָא לְפִי הָעָם הַמִּשְׁתַּמְּשִׁים בָּהּ, בְּמַה שֶׁהָיָה צָרִיךְ אֵלָיו מֵהַמְּלִיצָה, כָּל שֶׁכֵּן עִם הַנְּבוּאָה הַפּוֹשֶׁטֶת בֵּינֵיהֶם, וְהַצֹּרֶךְ אֶל הָאַזְהָרָה וְאֶל הַנִּגּוּנִים וְהַזְּמִירוֹת, וּמַלְכֵיהֶם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וְדָוִד וּשְׁלֹמֹה הֲיִתָּכֵן שֶׁיֶּחְסַר לָהֶם מְלִיצָה בְּעֵת שֶׁהָיוּ צְרִיכִים אֵלֶיהָ לְדָבָר, כַּאֲשֶׁר תֶּחְסַר לָנוּ הַיּוֹם בַּעֲבוּר שֶׁאָבַד הַלָּשׁוֹן מִמֶּנּוּ? הֲרָאִיתָ סִפּוּר הַתּוֹרָה, הַמִּשְׁכָּן וְהָאֵפוֹד וְהַחֹשֶׁן וְזוּלָתָם כְּשֶׁהֻצְרְכוּ אֶל שֵׁמוֹת נָכְרִיוֹת, הֵיאַךְ מָצְאוּ אוֹתָם עַד תֻּמָּם, וְכַמָּה נָאֶה סֵדֶר הַסִּפּוּר הַהוּא, וְכֵן שְׁמוֹת הָעַמִּים וּמִינֵי הָעוֹפוֹת וְהָאֲבָנִים, וּזְמִירוֹת דָּוִד, וְהִתְרַעֵם אִיּוֹב וְהִתְוַכְּחוֹ עִם רֵעָיו, וְתוֹכְחוֹת יְשַׁעְיָה וּנֶחָמוּתָיו, וְזוּלָתָם.

68 The Rabbi: It shared the fate of its bearers, degenerating and dwindling with them. Considered historically and logically, its original form is the noblest. According to tradition it is the language in which God spoke to Adam and Eve, and in which the latter conversed. It is proved by the derivation of Adam from adāmāh, ishshāh from ish; ḥayyāh from ḥayy; Cain from qānīthī; Shēth from shāth, and Noah from yenaḥ, mēnū. This is supported by the evidence of the Tōrāh. The whole is traced back to Eber, Noah and Adam. It is the language of Eber after whom it was called Hebrew, because after the confusion of tongues it was he who retained it. Abraham was an Aramaean of Ur Kasdim, because the language of the Chaldaeans was Aramaic. He employed Hebrew as a specially holy language and Aramaic for everyday use. For this reason Ishmael brought it to the Arabic speaking nations, and the consequence was that Aramaic, Arabic and Hebrew are similar to each other in their vocabulary, grammatical rules, and formations. The superiority of Hebrew is manifest from the logical point of view if we consider the people who employed it for discourses, particularly at the time when prophecy was rife among them, also for preaching, songs and psalmody. It is conceivable that their rulers such as for instance, Moses, Joshua, David, and Solomon lacked the words to express what they wished, as it is the case with us to-day, because it is lost to us? Dost thou not see how the Tōrāh, when describing the Tabernacle, Ephōd and breastplate and other objects, always finds the most suitable word for all these strange matters? How beautifully is this description composed? It is just the same with the names of people, species of birds and stones, the diction of David's Psalms, the lamentations of Job, and his dispute with his friends, the addresses of Isaiah, etc.

סט אָמַר הַכּוּזָרִי: תַּכְלִיתְךָ בָּזֶה וּבְזוּלָתוֹ שֶׁתַּשְׁוֶה אוֹתָה עִם זוּלָתָהּ מֵהַלְּשׁוֹנוֹת בִּשְׁלֵמוּת, וְאַיֵּה הַמַּעֲלָה הַיְתֵרָה בָהּ? אֲבָל – יֵשׁ יִתְרוֹן לְזוּלָתָהּ עָלֶיהָ בַּשִּׁירִים הַמְחֻבָּרִים הַנִּבְנִים עַל הַנִּגּוּנִים.

69 Al-Khazari: Thou wilt only succeed in placing it on a par with other languages thus. But where is its pre-eminence? Other languages surpass it in songs metrically constructed and arranged for tunes.

ע אָמַר הֶחָבֵר: כְּבָר הִתְבָּאֶר לִי כִּי הַנִּגּוּנִים אֵינָם צְרִיכִים אֶל מִשְׁקַל הַדִּבּוּר, וְשֶׁבָּרֵק וְהַמָּלֵא יְכוֹלִים לְנַגֵּן "הוֹדוּ לה' כִּי טוֹב" בְּנִגּוּן, "לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדוֹלוֹת". זֶה בַנִּגּוּנִים בַּעֲלֵי הַמַּעֲשִׂים, אֲבָל בַּשִּׁירִים הַנִּקְרָאִים אִינְשָׁאדִיָּא אֲשֶׁר בָּהֶם הוּא נָאֶה הַחִבּוּר, לֹא הִרְגִּישׁוּ עֲלֵיהֶם, בַּעֲבוּר הַמַּעֲלָה שֶׁהִיא מוֹעִילָה וּמְעֻלָּה יוֹתֵר.

70 The Rabbi: It is obvious that a tune is independent of the metre, or of the lesser or greater number of syllables. The verse hōdū la’dōnāi ki tōb can, therefore, be sung to the same tune as leōsē niflāōth gedōlōth lebaddō. This is the rule in sentences in which the tune must follow the grammatical construction. Rhymed poems, however, which are recited, and in which a good metre is noticeable, are neglected for something higher and more useful.

עא אָמַר הַכּוּזָרִי: וּמַה הוּא?

71 Al-Khazari: And what may that be?

עב אָמַר הֶחָבֵר: כִּי הַמְכֻוָּן מִן הַלָּשׁוֹן, הַכְנֵס מַה שֶּׁיֵּשׁ בְּנֶפֶשׁ הַמְדַבֵּר בְּנֶפֶשׁ הַשּׁוֹמֵעַ, וְזֹאת הַכַּוָּנָה לֹא תִגָּמֵר עַל תֻּמָּהּ אֶלָּא פָּנִים אֶל פָּנִים, מִפְּנֵי שֶׁלַּדְּבָרִים הַנֶּאֱמָרִים מַעֲלָה עַל הַדְּבָרִים שֶׁבִּכְתָב, וְכַאֲשֶׁר אָמְרוּ: "מִפִּי סוֹפְרִים וְלֹא מִפִּי סְפָרִים", מִפְּנֵי שֶׁנֶּעֱזָרִים בַּדְּבָרִים שֶׁבְּעַל פֶּה בַּעֲמִידָה בִמְקוֹם הַהַפְסָקָה, וּבְהַתְמָדָה בִמְקוֹם הַסִּמּוּךְ, וּבְחֹזֶק הַדִּבּוּר וְרִפְיוֹנוֹ, וּבִרְמִיזוֹת וּבִקְרִיצוֹת מִתְּמִיהָה וּשְׁאֵלָה וְהַגָּדָה וְיִחוּל וְהַפַּחַד וּתְחִנָּה, וּתְנוּעוֹת, שֶׁמְּקֻצֶּרֶת מֵהֶם הַמְּלִיצָה הַפְּשׁוּטָה. וְאֶפְשָׁר שֶׁיֵּעָזֵר הַמְדַבֵּר בִּתְנוּעוֹת עֵינָיו וְגַבּוֹתָיו וּבְכָל רֹאשׁוֹ וּבְיָדָיו לְהָבִין הַכַּעַס וְהָרָצוֹן וְהַתַּחֱנוּן וְהַגַּאֲוָה עַל הַשִּׁעוּר שֶׁהוּא רוֹצֶה. וּבַשְּׁאֵרִית הַזֹּאת אֲשֶׁר נִשְׁאֲרָה בִלְשׁוֹנֵנוּ הַנּוֹצֶרֶת הַבְּרוּאָה עִנְיָנִים דַּקִּים וְעֲמֻקִּים, נִטְבְּעוּ בָּהּ לְהָבִין הָעִנְיָנִים וְלִהְיוֹתָם בִּמְקוֹם הַמַּעֲשִׂים הָהֵם שֶׁהֵם פָּנִים בְּפָנִים, וְהֵם הַטְּעָמִים אֲשֶׁר יִקָּרֵא בָהֶם הַמִּקְרָא, מְצַיְּרִין בָּהֶם מְקוֹם הַהֶפְסֵק וְהַסִּמּוּךְ, וּמַפְרִיד מְקוֹם הַשְׁאֵלָה מִן הַתְּשׁוּבָה, וְהַהַתְחָלָה מִן הַהָגָּדָה, וְהַחִפָּזוֹן מִן הַמִּתּוּן, וְהַצִּוּוּי מִן הַבַּקָּשָׁה, שֶׁיְּחֻבַּר בָּהֶם חִבּוּרִים. וּמִי שֶׁזֶּה כַוָּנָתוֹ מִבְּלִי סָפֵק שֶׁהוּא דוֹחֶה הַמְחֻבָּר, כִּי הַמְחֻבָּר לֹא יִתָּכֵן לְאָמְרוֹ אֶלָּא עַל דֶּרֶךְ אֶחָת, וְהוּא סוֹמֵךְ בְּרֹב בִּמְקוֹם הַנִּפְרָד וְעוֹמֵד בִּמְקוֹם הַסִּמּוּךְ, וְלֹא יִתָּכֵן לְהִזָּהֵר מִזֶּה אֶלָּא בְטֹרַח גָּדוֹל.

72 The Rabbi: The faculty of speech is to transmit the idea of the speaker into the soul of the hearer. Such intention, however, can only be carried out to perfection by means of oral communication. This is better than writing. The proverb is: 'From the mouths of scholars, but not from the mouth of books.' Verbal communication finds various aids either in pausing or continuing to speak, according to the requirements of the sentence, by raising or lowering the voice, in expressing astonishment, question, narrative, desire, fear or submission by means of gestures, without which speech by itself would remain inadequate. Occasionally the speaker even has recourse to movements of eyes, eyebrows, or the whole head and hands, in order to express anger, pleasure, humility or haughtiness to the degree desired. In the remnant of our language which was created and instituted by God, are implanted subtle elements calculated to promote understanding, and to take the place of the above aids to speech. These are the accents with which the holy text is read. They denote pause and continuation, they separate question from answer, the beginning from the continuation of the speech, haste from hesitation, command from request, on which subject books might be written. He who intends to do this must omit poetry, because it can only be recited in one way. For it mostly connects when it should stop and stops where it should go on. One cannot avoid this except with great trouble.

עג אָמַר הַכּוּזָרִי: בֶּאֱמֶת נִדְחֲתָה מַעֲלָה שִׁמְעִית בַּעֲבוּר מַעֲלָה עִנְיָנִית, כִּי הַחִבּוּר מְהַנֶּה הַנִּשְׁמָע, וְַמָּסֹרֶת הַזֹּאת – הָעִנְיָנִים. אֲבָל אֲנִי רוֹאֶה אֶתְכֶם קְהַל הַיְּהוּדִים שֶׁאַתֶּם טוֹרְחִים לְהַגִּיעַ אֶל מַעֲלַת הַסִּדּוּר וּלְחַקּוֹת זוּלַתְכֶם מֵהָאֻמּוֹת, וְתַכְנִיסוּ הָעִבְרִית בְּמִשְׁקְלֵיהֶם.

73 Al-Khazari: It is but proper that mere beauty of sound should yield to lucidity of speech. Harmony pleases the ear, but exactness makes the meaning clear. I see, however, that you Jews long for a prosody, in imitation of other peoples, in order to force the Hebrew language into their metres.

עד אָמַר הֶחָבֵר: וְזֶה מִתָּעוּתֵנוּ וּמִרְיֵנוּ. לֹא דַי לָנוּ הַנָּחָתֵנוּ הַמַּעֲלָה הַזֹּאת, אֶלָּא שֶׁאֲנַחְנוּ מַפְסִידִים תֹּכֶן לְשׁוֹנֵנוּ, שֶׁהוּא מוּשָׂם לְחֶבְרָה וּנְשִׁיבֵהוּ לְמַחְלֹקֶת.

74 The Rabbi: This is because we remained and are froward. Instead of being satisfied with the superiority mentioned above, we corrupted the structure of our language, which is built on harmony, and created discord.

עה אָמַר הַכּוּזָרִי: וְאֵיךְ הוּא זֶה?

75 Al-Khazari: How so?

עו אָמַר הֶחָבֵר: הֲלֹא רָאִיתָ מֵאָה אֲנָשִׁים קוֹרְאִים בַּמִּקְרָא כְּאִלּוּ הֵם אִישׁ אֶחָד, פּוֹסְקִים בְּעֵת אַחַת וּמְחַבְּרִים קְרִיאָתָם כְּאֶחָד.

76 The Rabbi: Didst thou not see that a hundred persons read the Tōrāh as one person, stopping in one moment, and continuing simultaneously?

עז אָמַר הַכּוּזָרִי: כְּבָר הִתְבּוֹנַנְתִּי בָּזֶה וְלֹא רָאִיתִי כָמוֹהוּ לֹא בֶאֱדוֹם וְלֹא בַעֲרָב, וְלֹא יִתָּכֵן זֶה בְּמִקְרָא הַשִּׁירִים, הוֹדִיעֵנִי, מֵאַיִן הָיְתָה הַמַּעֲלָה הַזֹּאת לַלָּשׁוֹן הַזֹּאת, וְאֵיךְ תַּפְסִיד אוֹתוֹ הַמִּשְׁקָל.

77 Al-Khazari I have, indeed, observed this, and never saw the like of it either among Persians or Arabs. It is impossible in the recitation of a poem. Now I should like to know how the Hebrew language obtained that advantage, and how the metre interferes with it.

עח אָמַר הֶחָבֵר: מִפְּנֵי שֶׁקִּבְּצוּ בָהּ בֵּין שְׁנֵי נָחִים וְלֹא קִבְּצוּ בֵּין שָׁלֹשׁ תְּנוּעוֹת אֶלָּא עַל יְדֵי הַדֹּחַק, וּבָא הַדִּבּוּר נוֹטֶה אֶל הַנָּח, וְהוֹעִילָה זֹאת הַמַּעֲלָה, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַחֶבְרָה וְהַחֲרִיצוּת עַל הַקְּרִיאָה, וְהוּקַל בַּעֱבוּרָהּ הַזִּכָּרוֹן וְהִכָּנֵס הָעִנְיָנִים בַּנֶפֶשׁ. וּתְחִלַּת מַה שֶּׁיַּפְסִיד בְּמִקְצַב הַשִּׁיר עִנְיַן אֵלֶּה הַשְּׁנֵי נָחִים, וְיַנִּיחַ הַמִּלְּעֵיל וְהַמִּלְּרַע וְיָשׁוּב אֹכְלָה וְאָכְלָה שָׁוֶה, וְאָמְרוּ וְאָמְרוּ, שָׁוֶה בְמִשְׁקַל אֹמֶר וְאֹמֵר, וְכֵן יִהְיֶה שַׁבְתִּי וְשַׁבְתִּי שָׁוֶה עַל מַה שֶּׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶם מִן הַהֶפְרֵשׁ הָעוֹבֵר וְהֶעָתִיד. וּכְבָר הָיָה לָנוּ רֹחַב בְּדַרְכֵי הַפִּיּוּט אֲשֶׁר אֵינֶנוּּ מַפְסִיד לָשׁוֹן כְּשֶׁנִּשְׁמָר הַחֲרוּז, אֲבָל הִשִּׂיגָנוּ בַאֲמִירַת הַמְחֻבָּר מַה שֶּׁהִשִּׂיג אֶת אֲבוֹתֵינוּ, בְּמַה שֶׁנֶּאֱמַר עֲלֵיהֶם:"וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם".

78 The Rabbi: The reason is that you can put together two [vowelless] consonants, but not three vowels, except in rare cases This not only gives the speech a rest, but enables it to obtain that advantage, viz. consonance and fluency in reading. This makes learning by heart and the grasping of the meaning easy. The first thing which destroys metrical reading is the relation of those two consonants. Correct accentuation becomes impossible, so that ŏkhlāh (food) is read like ōkhelāh (she is eating); ŏmrō (his word) and āmerū (they have spoken) have metrically the same value as ōmēr (speaking) and ōmer (word). Thus also the time difference between shábti, which is past tense, and we shabtí, which is future, lost. We might find a way out of this difficulty if we followed the ways of the Piyyūt which does not interfere with the language, and merely employs the rhyme. But in matters of poetry, the same befell us which befell our forefathers, concerning whom it is written: 'They mingled among the gentiles and learned their works '(Ps. cvi. 35).

עט אָמַר הַכּוּזָרִי: אֶשְׁאַל אוֹתְךָ: הֲתֵדַע לָמָּה מִתְנוֹעֲעִים הַיְּהוּדִים בִּקְרִיאַת הָעִבְרִית?

79 Al-Khazari: I should like to ask whether thou knowest the reason why Jews move to and fro when reading the Bible?

פ אָמַר הֶחָבֵר: אָמְרוּ, כִּי בַּעֲבוּר הָעִיר הַחֹם הַטִּבְעִי, וְאֵינֶנִּי סָבוּר שֶׁהוּא אֶלָּא מִצַּד הָעִנְיָן שֶׁאֲנַחְנוּ בוֹ, כִּי מִפְּנֵי שֶׁיְּכוֹלִים לִקְרֹא רַבִּים מֵהֶם פֶּה אֶחָד הָיָה אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְקַבְּצוּ עֲשָׂרָה מֵהֶם אוֹ יוֹתֵר עַל סֵפֶר אֶחָד, וּבַעֲבוּר זֶה הָיוּ סְפָרֵינוּ גְדוֹלִים, וְיִצְטָרֵךְ כָּל אֶחָד מֵהָעֲשָׂרָה שֶׁיִּטֶּה עִם הָעִתִּים לְעַיֵּן הַתֵּבָה, וְיָשׁוּב, וְהוּא נוֹטֶה וְשָׁב תָּמִיד מִפְּנֵי שֶׁהַסֵּפֶר בָּאָרֶץ, וְהָיָה זֶה הַסִּבָּה הָרִאשׁוֹנָה, וְאַחַר כֵּן שָׁב מִנְהָג מִפְּנֵי הַהִסְתַּכְּלוּת וְהָרְאִיָּה וּלְהִדַּמּוֹת כַּאֲשֶׁר הוּא טֶבַע מִבְּנֵי אָדָם. וְזוּלָתֵנוּ קוֹרֵא כָּל אֶחָד בְּסִפְרוֹ וּמְקָרְבוֹ אֶל עֵינָיו אוֹ יִקְרַב הוּא אֵלָיו כְּפִי רְצוֹנוֹ, מִבְּלִי שֶׁיָּצַר עָלָיו חֲבֵרוֹ, וְאֵינֶנּוּ צָרִיךְ שֶׁיִּטֶּה וְיָשׁוּב. וְאַחְרֵי זֶה מַעֲלַת הַנִּקּוּד וּמָסֹרֶת הַשִּׁבְעָה מְלָכִים, וּמַה שֶּׁיֶּש לָנוּ מֵהַדִּיּוּק וּמֵהַדִּקְדּוּק וְהַתּוֹעָלוֹת הַיּוֹצְאוֹת מֵהַהֶפְרֵשׁ אֲשֶׁר בֵּין הַקָּמֵץ וְהַפַּתָּח וּבֵין הַצֵּירֵי וְהַסְּגוֹל, וְתוֹעֲלוֹתָם בָּעִנְיָנִים לְהַבְדִּיל בֵּין הָעוֹבֵר וְהֶעָתִיד בָּהֶם, כְּמוֹ שָׂמְתִּי וְשַׂמְתִּי, וּכְמוֹ וַאֲבָרְכֵהוּ וָאֲבָרְכֵהוּ וְיַבְדִּיל בֵּין פֹּעַל לְתֹאַר, כְּמוֹ חָכַם וְחָכָם, וּבֵין הֵא הַשְּׁאֵלָה וְהֵא הַיְדִיעָה, כְּמוֹ "הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה", וְזוּלַת זֶה מִמַּה שֶּׁהֵם מוֹעִילִים מִיפִי סֵדֶר גִּלְגּוּל הַדִּבּוּר בְּקִבּוּץ הַשְּׁנֵי נָחִים, עַד שֶׁתָּבֹא בַּדִּבּוּר הָעִבְרִי קְרִיאָה יִהְיוּ שָׁוִין בָּהּ קְהִלָּה מִבְּלִי טְעוֹת. וְלַטְּעָמִים עוֹד תְּנָאִים אֲחֵרִים, כִּי צִדְדֵי הַדִּבּוּר בְּעִבְרִית בְּדֶרֶךְ הַחֲלֻקָּה, מַשִּׂיגִים קִמּוּץ וּפְתִיחָה וָשָׁבֶר, וּבַחֲלֻקָּה אַחֶרֶת קִמּוּץ גָּדוֹל וְהוּא קָמַץ, וְקִמּוּץ בֵּינוֹנִי וְהוּא חוֹלֶם, וְקָטָן וְהוּא שׁוּרֻק, וּפְתִיחָה גְדוֹלָה וְהוּא פַּתָּח, וּקְטַנָּה וְהוּא סְגוֹל, וְשֶׁבֶר גָּדוֹל וְהוּא צֵירֵי, וְקָטָן וְהוּא חִירֶק. וְהַשְּׁוָא מוּנַעַת בְּאֵלֶּה כֻלָּם בִּתְנָאִים, וְהִיא הַתְּנוּעָה לְבַדָּהּ בְּלִי תּוֹסֶפֶת, מְבִיאָה נָח אַחֲרֶיהָ, וְהַקָּמֵץ יִהְיֶה סָמוּךְ לוֹ נָח מָשׁוּךְ וְלֹא יִהְיֶה סָמוּךְ לוֹ דָגֵשׁ בַּתְּכוּנָה הָרִאשׁוֹנָה, וְאִם יָבֹא סָמוּךְ לוֹ דָגֵשׁ יִהְיֶה בַעֲבוּר דֹּחַק בַּתְּכוּנָה הַשְּׁנִיָּה אוֹ הַשְּׁלִישִׁית. וְנָחוֹ מָשׁוּךְ הֵא אוֹ אָלֶף, כְּמוֹ בָּרָא וְקָנָה, וְיָכוֹל שֶׁיָּבֹא אַחַר הַנָּח הַמָּשׁוּךְ, נָח נִרְאֶה, כְּמוֹ "וְקָאם שָׁאוֹן". הַחוֹלֶם יָבֹא אַחֲרָיו נָח מָשׁוּךְ, וְהַנָּח שֶׁלּוֹ וָאו אוֹ אָלֶף, כְּמוֹ לֹא לוֹ, וְאֶפְשָׁר שֶׁיָּבֹא אַחֲרָיו נָח נִרְאֶה, כְּמוֹ שׁוֹר שְׂמֹאל. הַצֵּירֵי יָבֹא אַחֲרָיו נָח מָשׁוּךְ, וְנָחוֹ אָלֶף אוֹ יוֹד, כְּמוֹ יוֹצֵא וְיוֹצְאֵי. אֲבָל הַהֵא אֵינֶנָּה בָאָה אַחֲרֵי הַצֵּירֵי בְטֶבַע בַּתְּכוּנָה הָרִאשׁוֹנָה, אַךְ בָּאָה בַתְּכוּנָה הַשֵּׁנִית. הַשּׁוּרֻק מִתְנוֹעֵעַ עַל הַשָּׁלֹשׁ תְּכוּנוֹת, יָבֹא אַחֲרָיו הַמָּשׁוּךְ, וְיָבֹא אַחֲרָיו הַדָּגֵשׁ, וְהַנָּח הַנִּרְאֶה, וְנָחוֹ הַוָּאו לְבַדּוֹ, כְּמוֹ לוּ לָלוּן וְלֻקַּח. הַחִירֶק כְּמוֹ הַשּׁוּרֻק, כְּמוֹ לִי וְלִין וְלִבִּי. הַפַּתָּח וְהַסְּגוֹל לֹא יָבֹא אַחֲרֵיהֶם נָח מָשׁוּךְ בַּתְּכוּנָה הָרִאשׁוֹנָה, אֲבָל תִּמְשְׁכֵם הַתְּכוּנָה הַשֵּׁנִית לְהִשָּׁעֵן עָלֶיהָ, אוֹ לְטַעַם אוֹ לִמְקוֹם הֶפְסֵק וָפֶרֶק. וְהַתְּכוּנָה הָרִאשׁוֹנָה תְקַבֵּל תְּנָאֶיהָ כְּשֶׁאַתָּה מְעַיֵּן בְּאוֹת אוֹת וְתֵבָה תֵבָה, וְלֹא תַרְגִּישׁ עַל תַּקָּנַת גִּלְגּוּל הַדְּבָרִים הַמְחֻבָּרִים מֵחִבּוּר וְהֶפְסֵק וּמִלָּה גְדוֹלָה וּקְטַנָּה וְזוּלַת זֶה, וְאָז יְכוֹנְנוּ לְךָ הַשִּׁבְעָה מְלָכִים עַל תְּכוּנָתָם הָרִאשׁוֹנָה מִבְּלִי חִלּוּף, וְהַשְּׁבָא עַל עֶרְכָּהּ מִבְּלִי גַּעְיָא. וְהַתְּכוּנָה הַשֵּׁנִית מְעַיֶּנֶת בִּיפִי חִבּוּרהַמִּלּוֹת וְגִלְגּוּלֵיהֶם, וְאֶפְשָׁר שֶׁיְּשֻׁנֶּה מִן הַתְּכוּנָה הָרִאשׁוֹנָה לְתַקֵּן הַשֵּׁנִית. וְהַתְּכוּנָה הַשְּׁלִישִׁית מַעֲלַת הַטְּעָמִים, וְאֶפְשָׁר שֶׁיְּשֻׁנֶּה דָבָר מִשְׁתֵּי הַתְּכוּנוֹת הַקּוֹדְמוֹת, וְאֵינֶנּוּ נָכְרִי בַתְּכוּנָה הָרִאשׁוֹנָה רְדִיפַת שָׁלֹשׁ תְּנוּעוֹת שֶׁלֹּא יִכָּנֵס בֵּינֵיהֶם נָח, וְלֹא דָגֵשׁ, אֲבָל בָּאָה תְנוּעָה שְׁבָאִית אַחַר תְּנוּעָה שְׁבָאִית שָׁלֹשׁ וְיוֹתֵר, כַּאֲשֶׁר יַעֲבֹר זֶה בְּעַרְבִי, אֲבָל זֶה נָכְרִי בַתְּכוּנָה הַשֵּׁנִית. וּבְעֵת שֶׁיִּזְדַּמְּנוּ שָׁלֹשׁ תְּנוּעוֹת בַּתְּכוּנָה הָרִאשׁוֹנָה, תִּמָּשֵׁךְ אַחַת מֵהֶם בַּתְּכוּנָה הַשֵּׁנִית בְּשִׁעוּר נָח: כְּמוֹ, מִשְׁכָּבִי, לְשִֹכְנִי רִצֲפַת, כִּי הָעִבְרִית קָשֶׁה לָהּ רְדִיפַת שָׁלֹשׁ תְּנוּעוֹת אֶלָּא בִּפְגִישַׁת הַכֵּפֶל, כְּמוֹ שָׁרְרֵךְ, אוֹ אוֹתִיּוֹת אהח"ע, כְּמוֹ נַהֲרֵי נַחֲלֵי, וְאִם תִּרְצֶה תִמְשֹׁךְ וְאִם תִּרְצֶה תְמַהֵר. וְכֵן תַּכְשִׁיר הַתְּכוּנָה הָרִאשׁוֹנָה קִבּוּץ שְׁתֵּי תְנוּעוֹת זֹאת אַחַר זֹאת נִמְשָׁכוֹת כְּשִׁעוּר שְׁנֵי נָחִים, וְרָאֲתָה הַתְּכוּנָה הַשְּׁנִית כִּי הַדְּבּוּר בָּזֶה לֹא יִהְיֶה נָאֶה, וְהִפִּילָה אֶחָד מִשְׁנֵי הַמְּשָׁכִים וְהִשְׁאִירָה הַשֵּׁנִי, כְּמוֹ שַׂמְתִּי וְשַׂמְתִּי וְכָל הַדּוֹמֶה לוֹ. הֲלֹא תִרְאֶה "פָעַל" וַחֲבֵרָיו הַדִּבּוּר בּוֹ בְּהֶפֶךְ הַנִּקּוּד, תִּמָּשֵׁךְ הָעַיִן וְהִיא פַּתָּח וְתָנוּחַ הַפֵּא וְהִיא קָמֵץ וּמְשִׁיכַת הָעַיִן אֵינֶנָּה כִּי אִם לְהִשָּׁעֵן לֹא לְנָח רָפֶה, וְעַל כֵּן הִשְׁאִירוּ "אָמַר־לִי" וְ "עָשָׂה־לִי" עַל הַתְּכוּנָה הָרִאשׁוֹנָה, מִפְּנֵי שֶׁנִּשְׁעֲנוּ עַל הַמִּלָּה הַקְּטַנָּה. וְכֵן אָנוּ רוֹאִין "פָּעָל" בִּשְׁנֵי קְמֵצִין וְהוּא פֹּעַל עָבַר. וּנְבַקֵּשׁ עִלַּת זֶה וְנִמְצָאֵהוּ בְאֶתְנָח אוֹ בְסוֹף פָּסוּק, וְנֹאמַר שֶׁזֶּה הַנָּח נִתְיַשֵּׁב בַּתְּכוּנָה הַשֵּׁנִית בַּעֲבוּר הָעֲמִידָה וְהַהֶפְסֵק. וְנִמְצָא הָעִנְיָן הַזֶּה הוֹלֵךְ כֵּן, עַד שֶׁנִּמְצָא עוֹד פֹּעַל בִּשְׁנֵי קְמֵצִים בְּזָקֵף, וּנְבַקֵּש עִלָּתוֹ וְנִמְצָאֵהוּ מְקוֹם הֶפְסֵק בָּעִנְיָן, וְהָיָה דִינוֹ שֶׁיִּהְיֶה אֶתְנָח אוֹ סוֹף פָּסוּק, לוּלֵא דְחָקִים אֲחֵרִים הִצְרִיכוּ שֶׁלֹּא יִפֹּל בְּאֶתְנָח וְלֹא בְסוֹף פָּסוּק, כַּאֲשֶׁר נִמְצָא גַם כֵּן שְׁנֵי פַתָּחִים בְּאֶתְנָח וּבְסוֹף פָּסוּק עַל זוּלַת הַהִלּוּךְ הַהוּא, כְּמוֹ וַיֵּלֵךְ וַיֵּאָמֵר, וַיֹּאמַר וְזָקַנְתִּי, וַתִּשָּׁבַרְנָה. וְנִמְצָא עִלַּת "וַיֵּאָמֵר", מִפְּנֵי הַהַקְפָּדָה עַל הָעִנְיָן, מִפְּנֵי שֶׁאֵין דִּין "וַיֵּאָמֵר" לַעֲמֹד בּוֹ, מִפְּנֵי צָרְכּוֹ אֶל מַה שֶּׁאַחֲרָיו בְּהַשְׁלָמַת הָעִנְיָן, אֶלָּא הַמְעַט, כְּמוֹ "כַאֲשֶׁר אָמָר", כִּי עִנְיָנוֹ שָׁלֵם בַּהֲשָׁבָה עַל מַה שֶׁקָּדַם, וְהוּא רָאוּי לַקָּמֵץ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְקוֹם הֶפְסֵק. אַךְ וֵיֵּלֵךְ וַתִּשָּׁבֵרְנָה הָיָה צָרִיךְ לִהְיוֹת בֶּאֱמֶת "וַיֵּלֵךְ", "וַתִּשָּׁבֵרְנָה" וּמִפְּנֵי שֶׁקָּשֶׁה לְהַעְתִּיק הַשֶּׁבֶר אֶל פַּתְחָא גְדוֹלָה מִבְּלִי גִלְגּוּל, אֲבָל הֶעְתִּיקוּהוּ אֶל פַּתָּח. וְשֶׁמָּא "זָקַנְתִּי" מֵהַדֶּרֶךְ הַזֶּה, בַּעֲבוּר שֶׁשָּׁרְשׁוֹ זָקֵן וְהֶעְתִּיקוּ הַצֵּירֵי בָעֲמִידָה אֶל פַּתָּח. וְכֵן נִתְמַהּ מִ"פֶּעֶל" וְכָל אֲשֶׁר בָּא עַל מִשְׁקָלוֹ מִלְּעֵיל, מְשׁוּךְ הַפֵּא וְהוּא בִסְגוֹל, עַד שֶׁנַּחְשֹׁב שֶׁאִם לֹא מָשְׁכוּ הַפֵּא הָיָה מֵבִיא צֹרֶךְ הַדִּבּוּר הָעִבְרִי לִמְשֹׁךְ הָעַיִן וְיָשׁוּב מִלְּרַע, וְיִהְיֶה בֵין הָעַיִן וְהַלָּמֶד נָח רָפֶה אַחַר סְגוֹל, וְזֶה דְבַר תֵּמַהּ. וְאֵין תֵּמַהּ בַּפֵּא כִּי אִי אֶפְשָׁר לָהּ בְּלִי נָח, וּמְקוֹם הַנָּח רֵיק, וְהַמֶּשֶׁךְ הַהוּא שֶׁהוּא מִלְּעֵיל, אָמְנָם הוּא כְנֶגֶד פֶּן־עָל, לֹא כְנֶגֶד פֶּן־עָל, שֶׁכַּאֲשֶׁר יָבֹא בְאֶתְנָח אוֹ בְסוֹף פָּסוּק שָׁב פָּעֶל כְּנֶגֶד פָּאן־עֶל וְרָאִינוּ צֹרֶךְ הַמֶּשֶׁךְ כַּאֲשֶׁר אָמַרְנוּ בְּשַׂמְתִּי וְשָׂמְתִּי. וְכֵן נִתְמַהּ מִ"שַּׁעַר" וְ"נַעַר" וְחַבְרֵיהֶם עַל הִמָּשֵׁךְ הַפֵּא שֶׁלָּהֶם וְהוּא פַּתָּח, וְנַחְשֹׁב וְנִרְאֶה שֶׁהוּא בִמְקוֹם "פֶּעֶל", וְאָמְנָם נִפְתְּחוּ בַעֲבוּר "אהח"ע", וְעַל כֵּן לֹא נִשְׁתַּנֶּה בַסְּמּוּךְ כַּאֲשֶׁר יִשְׁתַּנֶּה "נָהָר" וְ "קָהָל" וְ "זָהָב", בַּסִּמּוּךְ, כִּי הוּא עַל מִשְׁקַל "דָּבָר". וְכֵן נִמְצָא אֶעֱשֶׂה יֵעֲשֶׂה אֶבְנֶה אֶקְנֶה בִסְגוֹל עִם נָח רָפֶה, וְנַחְשֹׁב בַּדִּמְיוֹן הָרִאשׁוֹן שֶׁהוּא אֶפְעֶל יִפְעֶל, וְנִרְאֶה שֶׁעַיִן הַפֹּעַל לֹא נִבְנֶה עַל מֶשֶׁךְ אֲבָל עַל נָח נִרְאֶה עִם פַּתָּח לְעוֹלָם, וְיֵשׁ לָנוּ אֲמַתְלָא עַל שֶׁלֹּא נֻקַּד בְּפַתָּח גָּדוֹל וְהָיוּ אוֹמְרִים אֶעֱשַׂה, בַּעֲבוּר שֶׁלֹּא תִפֹּל פַּתְחָא עַל הֵא נָחָה אֶלָּא בְקָמֵץ, וְהַקָּמֵץ מָשׁוּךְ, וְעַיִן הַפֹּעַל אֵינֶנּוּ מָשׁוּךְ כָּל עִקָּר אֶלָּא אִם תָּעְתַּק אֶלָיו תְּנוּעָה אוֹ תִפֹּל עַל אָלֶף כְּמוֹ אֵצֵא. וְרָאוּי לְהַעְתִּיק אֶעֱשֶׂה אֶל סְגוֹל מִפְּנֵי שֶׁהוּא הַמְעַט שֶׁבַּתְּנוּעוֹת, יָשׁוּב וְיִשְׁתַּתֵּף עִם הַצֵּירֵי כְּשֶׁיִּצְטָרֵךְ בַּתְּכוּנָה הַשֵּׁנִית לְיַשְּׁבוֹ תְמוּרָתוֹ בַעֲמִידָה, וּכִמְעַט שֶׁלֹּא יֵרָאֶה לַהֵא בְאֶעֱשֶׂה מָקוֹם אֶלָּא בְּהֶפְסֵק אוֹ בְטַעַם, וְיֵקֵל הַדָּגֵשׁ עִמָּה, אֶעֱשֶׂה־לָּךְ אֶבְנֶה לִּי, עַד שֶׁלֹּא תֵרָאֶה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּאֵצֵא וְאָבֹא וַיָּבֵא לִּי, וְלֹא יָבֹא אַחֲרָיו דָּגֵשׁ וְיָבֹא לְפָנָיו צֵירֵי בַּעֲבוּר הֵרָאוֹת הָאַלֶף, וַהֲלֹא תִרְאֶה קַלּוֹתָם בַּהֵא עַד שֶׁהִפִּילוּהָ מִן הַכְּתָב וְהַלָּשׁוֹן בְּ"וַיִּבֶן" "וַיִּקֶן" "וַיַּעַשׂ", וְאֵיךְ תִּתְיַשֵּׁב בְּצֵירֵי, אֲבָל הִיא נוֹתֶנֶת הַמְּעַטָּה שֶׁבַּתְּנוּעוֹת וְהִיא הַסְּגוֹל. זֶה בַתְּכוּנָה הָרִאשׁוֹנָה עַד שֶׁתַּעְתִּיקֶנָּה בַתְּכוּנָה הַשֵּׁנִית אֶל הַצֵּירֵי בְּהֶפְסֵק. וְכֵן נִתְמַהּ מִ"מַּרְאֶה" וּמִ"מַּעֲשֶׂה" וּ "מִקְנֶה" וְחַבְרֵיהֶם, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה אוֹתָם בְּסִמּוּךְ בְּצֵירֵי, וּבִלְתִּי סָמוּךְ בִּסְגוֹל, וְנִהְיֶה סְבוּרִים שֶׁהָאֱמֶת בְּהֶפֶךְ זֶה. וְכַאֲשֶׁר נַחְשֹׁב עַל לָמֶד הַפֹּעַל הַנָּחָה וְהִיא הַהֵא, כִּי הִיא נֶחְשָׁבָה כְאַיִן, וּכְאִלוּ הַשֵּׁמוֹת הָאֵלֶה אֵינָם כִּי אִם מֶרֶא מַעַשׂ מֶקֶן, לֹא הָיְתָה רְאוּיָה לְזוּלַת הַסְּגוֹל, עַד שֶׁיָּבוֹא צֹרֶךְ לְהַרְאוֹתָה בְּנָח רָפֶה בְּמַרְאֵה וּמַעֲשֵׂה, וּמַרְאֵיהֶן וּמַעֲשֵׂיהֶן, הוּשַׁב הַסְּגוֹל צֵירֵי לַעֲמֹד בְּעֵת הַסִּמוּךְ בִּמְקוֹם הַפַּתָּח בְּמַרְאָם וּמַעֲשָׂם. וַאֲשֶׁר בָּא עַל הַתְּכוּנָה הָרִאשׁוֹנָה וְלֹא שִׁנְּתָה אוֹתָהּ הַתְּכוּנָה הַשֵּׁנִית בַּנִּקּוּד אֶלָּא בַדִּבּוּר, "בֵּן" כְּשֶׁהוּא נִפְרָד בְּצֵירֵי וְסָמוּךְ בִּסְגוֹל, וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּמְשְׁכֵהוּ הַטַּעַם, כְּמוֹ בֶּן יָאִיר, וְהוּא עַל תְּכוּנָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה בִסְגוֹל. וְאֶפְשָׁר שֶׁיַּחְפְּזֶנּוּ הַטַּעַם "בֵּן אַחֵר" וְהוּא עַל תְּכוּנָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה בְצֵירֵי. וְאֵין סָפֵק בְּ"פָעֵל" מִלְּרַע שֶׁהוּא בְצֵירֵי, וְלִמְחַבֵּר הַחָכְמָה הַדַּקָּה הַזֹּאת סוֹדוֹת נַעֲלָמִים מִמֶּנּוּ, וְאֶפְשָׁר שֶׁעָמַדְנוּ עַל קְצָתָם. וְכֻוַּן בָּהֶם לְהָעִיר עַל הַפֵּרוּשִׁים, כַּאֲשֶׁר אָמַרְנוּ בְּ"הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה", וּבְמַה שֶׁמַּבְדִּיל בֵּין הָעוֹבֵר וְהֶעָתִיד וּבֵין הַנִּפְעָל הָעוֹמֵד וְהַנִּפְעָל הָעוֹבֵר, וִינַקְּדוּ נֶאֱסָף אֶל עַמִּי בְקָמֵץ, וְכַאֲשֶׁר נֶאֱסַף בְּפַתָּח, וִינַקְּדוּ וַיִּשְׁחָט, וַיִּשְׁחָט, וַיִּשְׁחָט בְּקָמֵץ, ואֵם אֵינָם בִּמְקוֹם הֶפְסֵק דִּבּוּר, זֶה הָיָה בִמְקוֹם הֶפְסֵק עִנְיָן, וְהַרְבֵּה שֶׁמַּנְהִיגִים הַסְּגוֹל הַבָּא אַחַר הַזַּרְקָא מִנְהַג הָאֶתְנָח וְהַסּוֹף פָּסוּק וְהַזָּקֵף וְיִשְׁתַּנֶּה מֵהַתְּכוּנָה הָרִאשׁוֹנָה. וְאִלּוּ הָיִיתִי מַרְחִיב בַּשַּׁעַר הַזֶּה הָיִיתִי מַאֲרִיךְ הַסֵּפֶר. וְלֹא הֶרְאֵיתִי לְךָ כִּי אִם מְעַט מֵהַחָכְמָה הַזֹּאת הַדַּקָּה וְשֶׁאֵינָהּ מֻפְקֶרֶת אֲבָל הִיא בְעִלּוֹת וּבְמָסוֹרוֹת.

80 The Rabbi: It is said that it is done in order to arouse natural heat. My personal belief is that it stands in connexion with the subject under discussion. As it often happened that many persons read at the same time, it was possible that ten or more read from one volume. This is the reason why our books are so large. Each of them was obliged to bend down in his turn in order to read a passage, and to turn back again. This resulted in a continual bending and sitting up, the book lying on the ground. This was one reason. Then it became a habit through constant seeing, observing and imitating, which is in man's nature. Other people read each out of his own book, either bringing it near to his eyes, or, if he pleased, bending down to it without inconveniencing his neighbour. There was, therefore, no necessity of bending and sitting up. We will now discuss the importance of the accents, the orthographic value of the seven principal vowel signs, the grammatical accuracy resulting from them as well as from the distinction between Qāmeṣ, Pataḥ, Ṣērē and Sēgōl. They influence the meaning of grammatical forms and assist in distinguishing between past and future tenses e.g., ‏שַׁמתִּי‎ and ‏ושַׁמְתִּי‎ and ‏וַאֲבָרְכֵהוּ‎ and ‏וְאַבָרְכֵהוּ‎. (Isaiah 51:2, and Genesis 27:33); or between a verb and an adjective, e.g. ‏חָכַם and ‏חָכָם; between the interrogative Hē and the article, as in ‏הָעוֹלָה הִיא לִמָעְלָה ‎(Ecclesiastes 3:21), and other cases. The euphony and structure of speech is increased by the sequence of two vowelless consonants, which enables a whole congregation to read Hebrew simultaneously without mistakes. Other rules apply to the musical accents. For the vowel sounds are divided in Hebrew into three classes, viz. U-sound, A-sound, and I-sound; or in another division: great U-sound, or Qāmeṣ, medium U-sound, or Ḥōlem; little U-sound, or Shūreq; great A-sound, or Pataḥ; little A-sound or Sēgōl; great I-sound or Sērē; little I-sound, or Ḥīreq. Shewā is sounded with all these [vowels] under certain conditions. It is vowel absolute, because any addition would require a vowelless consonant to follow. Qāmeṣ is followed by a long closed syllable, but not by dāgēsh in the first form Dagēsh can only follow, if demanded by the exigencies of the second or third forms, the syllable being long, by one of the vowel letters alef or hē, as in ‏ברא‎ and ‏קנה‎. A syllable of this kind can also end in a vowelless consonant, as in ‏קאם‎ (Hosea 10:14). Ḥōlem also can be followed by a vowel letter which is wāw or alef as in ‏לא‎ and ‏לו‎, or a syllable of this kind can be closed by a consonant as ‏שׁור‎ and ‏שׂמׂאל‎. The vowel letters after Ṣērē are alef or yōd as in ‏יוצא‎ and ‏יוצאי‎. Hē, however, only in the second form, but not in the first. Shūreq is free for all three forms. It can be followed by a vowel letter, or dāgēsh, or vowelless consonant. Its long vowel is expressed by wāw only as, ‏לו‎, ‏ללון‎ and ‏לֻקח‎. Ḥīreq follows the rule of Shūreq as in ‏לין‎, ‏לי‎ and ‏לבי‎. Pataḥ, and Sēgōl are not followed by a vowel letter in the first form, but are lengthened by the second form, either for the sake of emphasis, or on account of the accent, or in the pause at the end of a sentence. The rules of the first form are obtained by considering the formation of each word separately, without any relation to the construction of the sentence with its variety of combination and separation, and long and short words. Then are obtained the seven principal vowels in their original, unchanged form and the simple Shewā without qa’yā. The second form deals with euphony in the construction of sentences. Occasionally elements of the first form are altered to please the second. The third form concerns the accents, and sometimes reacts on both preceding ones. In the first form three consecutive vowels without an intervening consonant or dāgesh are possible, but three, or more, short vowels may follow each other as in Arabic. This, however, is impossible in the second form. As soon as three vowels follow each other in the first form, the second one lengthens one of them to the quantity of a long vowel as in ‏משבָני‎, ‏לשבֵני‎, ‏רצפת‎ (Psalms 21:12; Esther 1:6). For Hebrew does not allow three consecutive vowels, except when a consonant is either repeated as in ‏שררך‎ (Song of Songs 7:3), or in the case of gutturals as in ‏נהרי‎ and ‏נחלי‎, the reader being at liberty to read [the first syllable] long or short. In the same way the first form allows the sequence of two long closed syllables. The second form, however, to prevent clumsiness of speech, shortens one long syllable as in ‏שמתי‎ and ‏ושמתי‎. It is obvious that the pronunciation of ‏פעל‎ and similar forms is contrary to its vocalisation, the second syllable being lengthened in spite of the Pataḥ, whilst the first is read short in spite of the Qāmeṣ. The heightening of the second syllable is due to the tone, but not to make it slightly longer. Words as ‏אמר-לי‎ and ‏עשה-לי‎ (Genesis 20:5; Genesis 21:6) remain therefore in the first form, because the smaller word has the tone. We also find ‏פָעָל‎ with two Qāmeṣ though in the past tense. The cause of this is to be found in the athnaḥ or sōf pāsūq, and we say that this is possible in the second form on account of the pause. We follow this up till we find even ‏פָעָל‎ with two Qāmeṣ and zāqēf. The reason of this we find in a virtual pause, the word being entitled to athnaḥ or sōf pāsūq, but other cogent reasons made athnaḥ and sōf pāsūq in this case impossible. On the other hand we find these two accents with two pataḥs, however strange this may be, e.g. ‏ויאמַר‎, ‏וזקנתי‎, ‏ותשברנה‎, ‏וַיִּלַךָ‎. The reason of pataḥ in ‏ויאמר‎ is found in examining its meaning, as it cannot stand in pause, and is necessarily connected with the following complement of the sentence There are only a few exceptions as ‏כאשר אָמָר‎, (Genesis 21:1), because the verb completes the sentence logically, and can take Qāmeṣ because of the pause. As regards, however, ‏וילך‎ and ‏ותשברנה‎, they should originally be ‏ויֵלֵך‎ and ‏ותשבֵרנה‎; but the transformation of the I-sound with great Pataḥ, without any intermediate element, was too awkward, and therefore Pataḥ stepped in. The form ‏זקנתי‎ belongs probably to the same class, because the root is ‏זָקֵן‎, the Ṣērē being changed into Pataḥ at the end of a sentence. We marvel why the ‏פֶעֶל‎ forms have the accent on the first syllable which is read long, although it has Sēgōl. We must, however, consider that, if the first syllable remained short, Hebrew phonology would require the second syllable to be read long and with accent, and a slight quiescent would creep in between the second and third radicals. This would be inelegant, which is not the case in the first syllable, which must have this quiescent and has also room for it. This lengthening of the penultima corresponds to ‏פֶן עֶל‎, but not to ‏פָן עֱל‎. For when the word has athnaḥ, or sōf pāsūq, it is ‏פָעֶל‎ corresponding to ‏פָאן עֶל‎. This shows the necessity of lengthening the vowel in ‏שַמתי‎ and ‏שָמתי‎. We consider forms like ‏שער‎ and ‏נער‎ likewise strange, because the Pataḥ of the first syllable is read long. We soon discover, however, that they are ‏פֶעֶל‎ forms with Pataḥ on account of the guttural. For this reason they undergo no change in the status constructus, as do ‏נהר‎ and ‏קהל‎ (Genesis 15:18; Exodus 12:6), which are formed like ‏דָבָר‎. Then we find ‏אעשה‎, ‏יעשה‎, ‏אבנה‎ and ‏אקנה‎ with Sēgōl and vowel letters. If we consider the first instance, we find it to be a form ‏אפעל‎, ‏יפעל‎, the second radical not being long, but always forming a closed syllable with Pataḥ. We are now to read ‏אעשֶה‎ instead of Pataḥ, because no A-sound can precede a silent hē, unless it be Qāmeṣ. Qāmeṣ is long, whilst the second radical of a verb can never have a long vowel, except when read with a vowel, or when followed by Alef as in ‏אצֵא‎. It is for this reason that ‏אעשׂה‎ is read with Sēgōl which is the shortest vowel imaginable, but interchanges with Ṣērē when the second form requires to replace the one by the other at the ends of sentences. There is almost no necessity for the hē of ‏אעשה‎ except in the pause or with the accent, and is eased by dāgesh as in ‏אעשה-לך‎ and ‏אבנה-לי‎, (Exodus 33:5), in which cases the hē has no function. This is not the case [with ‏א‎] in ‏אצא‎, ‏אבא‎. In ‏בא-לי‎, there is no dāgesh, the ‏א‎ being preceded by Ṣērē and being a radical. Hē, however, is considered to be so weak that it is both graphically and phonetically omitted in ‏ויבן‎, ‏ויקן‎ and ‏ויעש‎. How could it, then, close a syllable vocalized by Ṣērē? It was, therefore, left to Sēgōl, the slightest vowel, at all events, in the first form. The second form changed it into Sērē, when standing in pause. It appears likewise strange that ‏מראה‎, ‏מעשה‎, ‏מקנה‎ and similar forms have Ṣērē in the construct state, but Sēgōl in the absolute. We should think the reverse to be correct. But if we consider that the third radical, viz. a silent Hē is treated as altogether absent, and those nouns have the forms of ‏מרא‎, ‏מעש‎, ‏מקן‎, nothing but Sēgōl will serve till some circumstances bring it out with a long vowel as in ‏מראֵה‎, ‏מעשֵה‎, ‏מראיהן‎ and ‏מעשיהן‎. Sēgōl becomes Ṣērē to take the place of [small] Pataḥ in ‏מראֵם‎ and ‏מעשׁםֵ‎. Words of the first form can be altered by the second as to the vowels, but not as to the pronunciation. The word ‏בן‎ has Sērē in the absolute state, Sēgōl in the construct. Occasionally the latter is lengthened by the tone as in ‏בן-יאיר‎ (Esther 2:5) with the Sēgōl of the first form In other cases the tone precipitates it, although it has Ṣērē according to the first form, as in ‏בן אחר‎ (Genesis 30:24). In segolate forms with the accent on the last syllable Sērē is no longer perplexing. The author of this profound science held secrets which are unknown to us. We may have discovered some by means of which he intended to stimulate our investigation as we have said above, with regard to ‏העולה היא למעלה‎. Or we might find out the rules of distinguishing between past and future, infinitive and participle of the passive voice, e.g. ‏נאסָף אל עמי‎ (Genesis 44:29), with Qāmeṣ, and כאשר נאסַף‎ (Numbers 27:13) with Pataḥ. The masoretic text vocalizes three times ‏וישהָט‎ (Levitcus 8:15, Levitcus 8:19, Levitcus 8:23), with Qāmeṣ, although syntactically speaking the words stand only virtually in pause. There are many instances that the Sēgōl after Zarqā has the force of Athnaḥ, or sōf pāsūq, or Zākēf, causing an alteration of the first form. If I wished to enlarge an the subject, the book would become too lengthy. I only desired to give thee a taste of this profound study, which is not built on hap-hazard, but on fixed rules.

פא אָמַר הַכּוּזָרִי: דַּי לִי בָזֶה לְחִבּוּב הַלָּשׁוֹן אֶצְלִי. וַאֲנִי מְחַלֶּה פָנֶיךָ שֶׁתָּעְתַּק עִמִּי אֶל תֹּאַר הָעוֹבֵד אֱלֹהִים אֶצְלְכֶם, וְאַחַר כֵּן אֶשְׁאַל אוֹתְךָ עַל טַעֲנַתְכֶם עַל הַקָּרָאִים, וְאַחַר כֵּן אֲבַקֵּשׁ מִמְּךָ בַּדֵּעוֹת וּבָאֱמוּנוֹת שָׁרָשִׁים, וְאַחַר כֵּן אֶשְׁאָלְךָ עַל מַה שֶּׁנִּשְׁאַר בְּיֶדְכֶם מִן הַחָכְמוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת.

81 Al Khazari: This is sufficient to enlighten me on the wonderful character of the Hebrew language. Now I desire the description of a servant of God according to your conception. Afterwards I will ask thee for thy arguments against the Karaites. Then I should like to hear the principal articles of faith and religious axioms. Finally I wish to know which branches of ancient study have been preserved among you.

Previous Chapter Next Chapter