المقالة الأولى

Chapter 1: المقالة الأولى

א אָמַר יְהוּדָה בֶן שָׁאוּל ז"ל, אָמַר הַמְחַבֵּר: שָׁאוֹל שָׁאֲלוּ אוֹתִי עַל מַה שֶּׁיֵשׁ אִתִּי מִן הַטְּעָנוֹת וְהַתְּשׁוּבוֹת עַל הַחוֹלְקִים עָלֵינוּ מִן הַפִּילוֹסוֹפִים וְאַנְשֵׁי הַתּוֹרוֹת, וְעַל הַמִּינִים הַחוֹלְקִים עַל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל, וְזָכַרְתִּי מַה שֶּׁשְּׁמַעְתִּיו כְּבַר מִטַּעֲנוֹת הֶחָבֵר אֲשֶׁר הָיָה אֵצֶל מֶלֶךְ כּוּזָר הַנִּכְנַס בְּדַת הַיְּהוּדִים הַיּוֹם כְּאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה כַּאֲשֶׁר נִזְכָּר וְנוֹדָע בְּסִפְרֵי דִבְרֵי הַיָּמִים, כִּי נִשְׁנָה עָלָיו חֲלוֹם פְּעָמִים רַבּוֹת כְּאִלּוּ מַלְאָךְ מְדַבֵּר עִמּוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: "כַּוָּנָתְךָ רְצוּיָה אֵצֶל הַבּוֹרֶא אֲבָל מַעַשְׂךָ אֵינָנּוּ רָצוּי". וְהוּא הָיָה מִשְׁתַּדֵּל מְאֹד בְּתוֹרַת הַכּוּזָר עַד שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּש בַּעֲבוֹדַת הַהֵיכָל וְהַקָּרְבָּנוֹת בְּעַצְמוֹ בְּלֵב שָׁלֵם, וְכָל אֲשֶׁר הָיָה מִשְׁתַּדֵּל בַּמַּעֲשִׂים הָהֵם, הָיָה הַמַּלְאָךְ בָּא אֵלָיו בַּלַּיְלָה וְאוֹמֵר לוֹ: "כַּוָּנָתְךָ רְצוּיָה וּמַעַשְׂךָ אֵינֶנּוּ רָצוּי", וְגָרַם לוֹ זֶה לַחֲקֹר עַל הָאֱמוּנוֹת וְהַדָּתוֹת וְהִתְיַהֵד בַּסּוֹף הוּא וְעַם רָב מֵהַכּוּזָרִים, וְהָיוּ מִטַּעֲנוֹת הֶחָבֵר מַה שֶּׁנִּתְיַשְּׁבָה נַפְשִׁי עֲלֵיהֶם וְהִסְכִּימוּ לְדַעְתִּי. וְרָאִיתִי לִכְתֹּב הַדְּבָרִים הָהֵם כַּאֲשֶׁר נָפְלוּ וְהַמַּשְׂכִּילִים יָבִינוּ. – אָמְרוּ כִּי כַאֲשֶׁר רָאָה מֶלֶךְ כּוּזָר בַּחֲלוֹמוֹ כִּי כַוָּנָתוֹ רְצוּיָה אֵצֶל הַבּוֹרֵא אֲבָל מַעֲשֵׂהוּ אֵינוֹ נִרְצֶה וְצִוָּהוּ בַחֲלוֹם לְבַקֵּשׁ הַמַּעֲשֶׂה הַנִּרְצֶה אֵצֶל הַבּוֹרֵא, שָׁאַל פִּילוֹסוֹף אֶחָד עַל אֱמוּנָתוֹ. וְאָמַר לוֹ הַפִּילוֹסוֹף: אֵין אֵצֶל הַבּוֹרֵא לֹא רָצוֹן וְלֹא שִׂנְאָה כִּי הוּא נַעֲלֶה מִכָּל הַחֲפָצִים וּמִכָּל הַכַּוָּנוֹת, כִּי הַכַּוָּנָה מוֹרָה עַל חֶסְרוֹן הַמְכַוֵּן וְכִי הַשְׁלָמַת כַּוָּנָתוֹ שְׁלֵמוּת לוֹ וּבְעוֹד שֶׁלֹּא תִשְׁלַם הוּא חָסֵר, וְכֵן הוּא נַעֲלֶה אֵצֶל הַפִּילוֹסוֹפִים מִידִיעַת חֶלְקֵי הַדְּבָרִים מִפְּנֵי שֶּהֵם מִשְׁתַּנִּים עִם הָעִתִּים וְאֵין בִּידִיעַת הַבּוֹרֵא שִׁנּוּי. וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ אוֹתְךָ כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיֵּדַע כַּוָּנָתְךָ וּמַעֲשֶׂיךָ וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁיִּשְׁמַע תְּפִלָּתְךָ וְיִרְאֶה תְנוּעוֹתֶיךָ, וְאִם יֹאמְרוּ הַפִּילוֹסוֹפִים שֶׁהוּא בְרָאֲךָ הֵם אוֹמְרִים זֶה עַל דֶּרֶךְ הַעֲבָרָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עִלַּת הָעִלּוֹת בִּבְרִיאַת כָּל נִבְרָא, לֹא מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּכַוָּנָה מֵאִתּוֹ. וְלֹא בָרָא מֵעוֹלָם אָדָם, כִּי הָעוֹלָם קַדְמוֹן וְלֹא סָר הָאָדָם נוֹלָד מֵאָדָם שֶׁקְּדָמוֹ, מִתְרַכְּבוֹת בּוֹ צוּרוֹת וּמְזָגִים וּמִדּוֹת מֵאָבִיו וּמֵאִמּוֹ וּקְרוֹבָיו וְאֵיכֻיּוֹת מִן הָאַוִּירִים וְהָאֲרָצוֹת וְהַמְּזוֹנוֹת וְהַמֵּימוֹת עִם כֹּחוֹת הַגַּלְגַּלִּים וְהַמַּזָּלוֹת וְהַחֲיָלִים בָּעֲרָכִים הַהֹוִים מֵהֶם, וְהַכֹּל שָׁב אֶל הַסִּבָּה הָרִאשׁוֹנָה לֹא בַעֲבוּר כַּוָּנָה מִמֶּנָּה, אֲבָל – הוּא אֲצִילוּת, נֶאֱצֶלֶת מִמֶּנָּה סִבָּה שֵׁנִית וְאַחַר כָּךְ שְׁלִישִית וּרְבִיעִית, וְהִתְדַּבְּקוּ הַסִּבּוֹת וְהַמְסוֹבָבוֹת וְהִשְׁתַּלְשְלוּ כַאֲשֶׁר אַתָּה רוֹאֶה אוֹתָם. וְהַדְּבֵקוּת קַדְמוֹן כַּאֲשֶׁר הַסִּבָּה הָרִאשׁוֹנָה קַדְמוֹנִית, אֵין לָהּ תְּחִלָּה. וּלְכָל אִישׁ מֵאִישֵׁי הָעוֹלָם סִבּוֹת שֶׁבָּהֶם יִגָּמֵר, וְיֵשׁ אִישׁ שֶׁנִּשְׁלְמוּ סִבּוֹתָיו וּבָא שָׁלֵם, וְאִישׁ שֶׁחָסְרוּ סִבּוֹתָיו וּבָא חָסֵר. כַּכּוּשִׁי אֲשֶׁר לֹא הוּכַן לְיוֹתֵר מִקִּבּוּל צוּרַת הָאָדָם וְהַדִּבּוּר בְּתַכְלִית הַחִסָּרוֹן, וְהַפִּילוֹסוֹף אֲשֶׁר לוֹ נִתְכְּנוּ תְּכוּנוֹת יְקַבֵּל בָּהֶם הַמַּעֲלוֹת הַמִּדּוֹתִיּוֹת וְהַמַּדָּעִיּוֹת וְהַמַּעֲשִׂיּוֹת וְלֹא חָסֵר מְאוּמָה מִן הַשְּׁלֵמוּת, אֲבָל הַשְּׁלֵמוּת הַזֶּה בְכֹחַ צָרִיךְ בְּהוֹצָאָתוֹ לִידֵי מַעֲשֶׂה אֶל לִמּוּד וּמוּסָר עַד שֶׁתֵּרָאֶה הַהֲכָנָה עַל הָעִנְיָן אֲשֶׁר הוּכְנָה לוֹ מִן שְׁלֵמוּת וְחִסָּרוֹן וְאֶמְצָעִיִּים אֵין לָהֶם תַּכְלִית. וְהַשָּׁלֵם יִדְבַּק בּוֹ מִן הַמִּין הָאֱלֹהִי אוֹר שֶׁהוּא נִקְרָא הַשֵּׂכל הַפּוֹעֵל, יִדְבַּק בּוֹ שִׂכְלוֹ הַנִּפְעָל דְּבֵקוּת־הִתְאַחֲדוּת עַד שֶׁיֵּרָאֶה הָאִישׁ הַהוּא כְּאִיּלּו הוּא הַשֵּׂכֶל הַהוּא הַפּוֹעֵל אֵין בֵּינֵיהֶם שִׁינּוּי. וְיָשׁוּבוּ כֵלָיו, רְצוֹנִי לוֹמַר אֶבְרֵי הָאִישׁ הַהוּא, לֹא יִשְׁתַּמְּשׁוּ אֶלָּא בַמַּעֲשִׂים הַיּוֹתֵר שְׁלֵמִים וּבָעִתִּים הַיּוֹתֵר נְכוֹנִים וּבַטּוֹב שֶׁבָּעִנְיָנִים, וּכְאִלּוּ כָל כֵּלָיו הֵם כֵּלִים לַשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל לֹא לַשֵּׂכֶל הַהִיּוּלִי הַנִּפְעָל שֶׁהָיָה בַתְּחִלָּה מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם, וְהָיָה מִטִיב פַּעַם וְחוֹטֵא פְעָמִים וְזֶה מֵטִיב תָּמִיד. וְהַמַּדְרֵגָה הַזֹּאת הִיא תַכְלִית הַהַגָּעָה הַמְקֻוָּה לָאָדָם הַשָּׁלֵם. אַחֲרֵי אֲשֶׁר תָּשׁוּב נַפְשׁוֹ מְטֹהָרָה מִן הַסְּפֵקוֹת, מְבִינָה הַחָכְמוֹת עַל אֲמִתָּתָם, וְתָשוּב כְּאִלּוּ הִיא מַלְאָךְ וְתָשׁוּב גַּם בַּמַּדְרֵגָה הַמַּלְאֲכוּתִית הַתַּחְתּוֹנָה הַנִּפְרֶדֶת מִן הַגּוּפוֹת. וְהִיא מַדְרֵגַתַ הַשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל, וְהוּא מַלְאָךְ מַדְרֵגָתוֹ לְמַטָּה מִן הַמַּלְאָךְ הַמְמֻנֶּה בְגַלְגַּל הַיָּרֵחַ. וְהֵם שְׂכָלִים מָפְשָׁטִים מֵחֳמֳרִים קְדוּמִים עִם הַסִּבָּה הָרִאשׁוֹנָה. וְאֵינָם יְרֵאִים הַכִּלָּיוֹן לְעוֹלָם. וְתָשׁוּב נֶפֶשׁ הָאָדָם הַשָּׁלֵם וְהַשֵּׂכֶל הַהוּא הַפּוֹעֵל דָּבָר אֶחָד, וְלֹא יָחוּש לְכִלְיוֹן גּוּפוֹ וַאֲבָרָיו, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁב הוּא וְאוֹתוֹ, דָּבָר אֶחָד וְנָחָה נַפְשׁוֹ בַּחַיִּים, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁב בְּכַת הֶרְמֵס וְאֶסְקְלַבִּיּוּס וְסָקְרַט וְאַפְלָטוֹן וַאֲרִיסְטוֹ, כִּי הוּא וָהֵם וְכָל מִי שֶׁיַעֲלֶה אֶל מַדְרֵגָתָם וְהַשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל, דָּבָר אֶחָד. וְזֶהוּ אֲשֶׁר יְכֻנֶּה בִ"רְצוֹן אֱלֹהִים" עַל דֶּרֶךְ הַעֲבָרָה אוֹ עַל דֶּרֶךְ הַקֵּרוּב. רָדְפֵהוּ וּבַקֵּשׁ יְדִיעַת אֲמִתַּת הַדְּבָרִים עַד שֶׁיָּשׁוּב שִׂכְלְךָ פוֹעֵל לֹא נִפְעָל, וְהִדָּבֵק בְּדַרְכֵי הַצַּדִּיקִים בְּמִדּוֹת וּבְמַעֲשִׂים, כִּי הֵם עֵזֶר בְּצִיּוּר הָאֱמֶת וּדְבֵקוּת הַלְּמִידָה וְהַהִדַּמּוּת לַשֵּׂכֶל הַהוּא הַפּוֹעֵל. וְתֵכֶף לָזֶה תַּעֲלֶה בְיָדְךָ מִדַּת הַהִסְתַּפְּקוּת וְהַשִּׁפְלוּת וְהַכְּנִיעָה וְכָל מִדָּה מְעֻלָּה, עִם הַהַגְדָּלָה לַסִּבָּה הָרִאשׁוֹנָה, לֹא כְדֵי שֶׁיָּחְנְךָ רְצוֹנוֹ וְלֹא לְהָסִיר מֵעָלֶיךָ קִצְפּוֹ, אֲבָל בַּעֲבוּר הַהִדַּמּוּת אֶל הַשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל בִּבְחִינַת הָאֱמֶת וְסִפּוּר כָּל דָּבָר בְּמַה שֶּׁהוּא רָאוּי לוֹ וְהַאֲמָנָתוֹ כַּאֲשֶׁר הוּא, וְאֵלֶּה הֵם מִמִּדּוֹת הַשֵּׂכֶל. וְכַאֲשֶׁר תִּהְיֶה עַל הַתְּכוּנָה הַזֹּאת מִן הָאֱמוּנָה אַל תָּחוּשׁ עַל אֵיזֹה תוֹרָה תִּהְיֶה וּבְאֵיזֹה דָת וּבְאֵיזֶה מַעֲשֶׂה וּבְאֵיזֶה דִבּוּר וּבְאֵיזֶה לָשׁוֹן אַתָּה מְרוֹמֵם, אוֹ בְדֵה לְעַצְמְךָ דָת לְעִנְיַן הַכְּנִיעָה, וּלְרוֹמֵם וּלְשַׁבֵּחַ וּלְהַנְהָגַת מִדּוֹתֶיךָ וּבֵיתְךָ וְאַנְשֵׁי מְדִינָתְךָ, אִם הֵם סוֹמְכִים עָלֶיהָ, אוֹ קַח לְךָ לְדָת הַנִּמּוּסִים הַשִּׂכְלִיִּים אֲשֶׁר חִבְּרוּ הַפִּילוֹסוֹפִים, וְשִׂים מְגַמָּתְךָ וְכַוָּנָתְךָ זֹךְ נַפְשֶׁךָ. וּכְלָלוֹ שֶׁל דָּבָר – בַּקֵּשׁ זֹךְ הַלֵּב בְּאֵיזֶה אֹפֶן שֶׁיִּתָּכֵן לְךָ אַחֲרֵי אֲשֶׁר תָּבִין כְּלָלֵי הַחָכְמוֹת עַל אֲמִתָּתָם. וְאָז תַּגִּיעַ אֶל בַּקָּשָׁתְךָ, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַהִדָּבֵק בָּרוּחָנִי, רְצוֹנִי לוֹמַר – הַשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל. וְאֶפְשָׁר שֶׁיְּנַבֵּא אוֹתְךָ וְיוֹדִיעֲךָ הָעֲתִידוֹת בַּחֲלוֹמוֹת אֲמִתִּיִּים וּמַרְאוֹת נֶאֱמָנוֹת.
1 سُئِلْتُ عمّا عنديَ من الاحتجاج على مُخالفينا من الفلاسفة وأهل الأديان ثمّ على الخوارج الذين يخالفون الجمهور. تذكّرت مه قد سمعتهُ من حجج الحَبْرِ، الذي كان عند مَلِك الخَزَرِ الداخل في دين اليهود [اليوم قبل أربع ماية سنة] ، على ما شُهِد وجاء في كتاب التواريخ، أنه تكرّر عليه رؤيا، كأنَّ ملاكًا يخاطبه ويقول له: إنَّ نيّتك مرضيّة عند الله لكن عملك غير مرضيّ. وكان يجتهد جدًّا في التعبّد في دين الخَزَر، حتّى أنه كان يخدم خِدمة الهيكل والقرابين بنفسه بنيّة صافية خالصة. فكلّما اجتهد في تلك الأعمال، جاءه الملاك في الليل يقول له: نيّتك مرضيّة وعملك غير مرضيّ. فسبّب له ذلك البحث عن الأديان والنحل وتهوّد آخرا هو وجمهور الخَزَر. وكان من حجج الحَبْر ما أقنعني، وطابق اعتقادي، فرأيت أن أثبت ذلك الاحتجاج كما وقع "والعقلاء يفهمونه". قيل إنَّ مَلِك الخَزَر لمّا رأى في رؤياه، أنَّ نيّته مرضيّة عند الله وعمله غير مرضيّ، وأمره في النوم أن يطلب العمل المرضيّ عند الله، سأل فيلسوفًا عن معتقده. فقال له الفيلسوف: ليس عند الله رضا ولا بغض، لأنّه تعالى مُنزَّه عن الإرادات والأغراض، لأنَّ الغرض يدلّ على نقصان المُغرض، وأنَّ تمام غرضه كمال له، ومهما لم يتمّ فهو نقصان. وكذلك هو مُنزَّه عند الفلاسفة عن علم الجزئيات، لأنّها متغيّرة مع الأحيان، وليس في علم الله تغيّر. فهو لا يدريكَ، فضلًا عن أن يدري نيّتكَ وأعمالكَ، فضلًا عن أن يسمع صلاتكَ ويرى حركاتكَ. نعم، وإنْ قالت الفلاسفة إنّه خلقكَ فعلى المجاز، لأنّه علّة العلل في خلقة كل مخلوق، لا لأنّه مقصود من قِبَلِهِ. نعم، ولا خلق قطّ إنسانًا لأنَّ العالم قديم، لم يزلْ ينشأ الإنسان من إنسان قبله، تتركّب فيه صُوَر وخُلْق وأخلاق من أبيه وأمّه وقرابته، وكيفيّات الأهوية والبلدان والأغذية والمياه، مع قوى الأفلاك والدَّرَارِيّ والبروج بالنسب الحاصلة منها. والكلّ راجع إلى السبب الأوّل، لا عن غرض له، لكن فيض فاض عنه سبب ثانٍ، ثمّ ثوالث وروابع، وتلازمت الأسباب والمسبّبات وتسلسلت، كما تراها، وتلازمها قديم كما أنَّ السبب الأوّل قديم، لا أوّل له. فلكلّ شخص من أشخاص الدنيا أسباب بها يتمّ. فشخص تكاملت أسبابه فجاء كاملًا، وشخص نقصت أسبابه فجاء ناقصًا، كالحبشيّ الذي لم يُهيَّأ لأكثر من قبول صورة الإنسان والنطق على أنقص ما يمكن. والفيلسوف الذي تهيأت له استعدادات يقبل بها الفضائل الخلَقية والخُلقية والعلمية والعملية ولم ينقصه شيء من الكمال. لكن هذه الكمالات بالقوّة، يُحتاج في إخراجها إلى الفعل إلى التعليم والتأديب، فتظهر الهيئات على ما هُيّئَت له من كمال ونقصان وتوسّطات إلى ما لا نهاية له. فالكامل يتّصل به من النمط الإلهيّ نور، يسمَّى العقل الفعّال، يتّصل به عقله المنفعل اتّصال اتّحاد حتّى يرى الشخص أنّه هو ذلك العقل الفعّال، لا تغايُر بينهما، وتصير آلاته، أعني أعضاء ذلك الشخص، لا تتصرّف إلاّ في أكمل الأعمال وفي أوفق الأوقات، وعلى أفضل الحالات، وكأنّها آلات للعقل الفعّال لا للعقل الهيولانيّ المنفعل الذي كان من قبل يصرّفها، فكان يُصيب مرّة ويُخطئ مرّات، وهذا يصيب دائمًا. وهذه الدرجة الغاية القُصوى هي المرجوّة للإنسان الكامل، بعد أن تصير نفسه مطهَّرة من الشكوك، محصّلة للعلوم على حقائقها، فتصير كأنّها مَلَك، فتصير بأَدْون رتبة من المَلَكوتية المفارقة للأجساد، وهي رتبة العقل الفعّال وهو مَلَك رتبته دون المَلَك الموكَّل بفلك القمر. وهي عقول مجرَّدة عن المَوادّ قديمة مع السبب الأوّل، لا تخاف الفناء أبدًا. فتصير نفس الإنسان الكامل وذلك العقل شيئًا واحدًا، فلا يُخلى بفَناء جسده وآلاته، إذ قد صار وذلك شيئًا واحدًا، وطابت نفسه في الحياة، إذ صار في زُمرة هرمس وأسقلابيوس وسقراط وأفلاطون وأرسطوطاليس، بل هو وهم وكلّ من كان في درجتهم والعقل الفعّال شيء واحد. فهذا الذي يكنَّى عنه برضا الله على سبيل اللغز أو التقريب. فاتَّبِِعْهُ واتّْبع العلمَ بحقائق الأمور، ليصير عقلك فاعلًا لا مُنفَعِلًا، والزمْ أعدل الطُرق في الأخلاق والأعمال لأنّه معونة في تصوّر الحقّ ولزوم التعلّم والتشبّه بذلك العقل الفعّال. ويتبع هذا القنوع والخضوع والخشوع وكلّ خُلْق فاضل، مع التعظيم للسبب الأوّل، لا ليهبك رضاه، ولا ليزيل عنك سخطه، بل للتشبُّه للعقل الفعّال في إيثار الحقّ، ووصف كلّ شيء بما يجب له، واعتقاده على ما هو عليه. فهذا من صفات العقل. فإذ صرتَ بهذه الصفة من الاعتقاد، لا تبالي بأيّ شَرْع تشرّعتَ أو تديّنتَ وعظَّمْتَ، وبأيّ قول وبأيّ لسان وبأيّ أعمال. أو اخترِعْ لنفسك دينًا لمعنى التخشّع والتعظيم والتسبيح وتدبير أخلاقك وتدبير منزلك ومدينتك، إن كنت مُقلَّدًا مقبولًا منهم، أو تديَّن بالنواميس العقلية المؤلّفة للفلاسفة، واجعلْ قصدك وغرضك صفاء نفسك. وبالجُملة، فاطلب صفاء القلب بأيّ وجه أمكنَك بعد تحصيل كُلّيات العلوم على حقائقها، فتصادف مطلبك، أعني الاتّصال بذلك الروحانيّ، أعني العقل الفعّال. ورُبّما أنبأكَ وأمركَ بعلم غيب من منامات صادقة وخيالات مصيبة.
ב אָמַר הַכּוּזָרִי: רוֹאֶה אֲנִי דְבָרֶיךָ מַסְפִּיקִים, אַךְ אֵינָם מְפִיקִים לִשְׁאֵלָתִי, מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ בְּעַצְמִי כִּי נַפְשִׁי זַכָּה וּמַעֲשַׂי יְשָׁרִים לִרְצוֹן הַבּוֹרֵא, וְעִם כָּל זֶה הָיְתָה תְשׁוּבָתִי כִּי הַמַּעֳשֶׂה הַזֶה אֵינֶנּוּ נִרְצֶה, אַף עַל פִּי שֶׁהַכַּוָּנָה רְצוּיָה, וְאֵין סָפֵק שֶׁיֵשׁ מַעֲשֶׂה שֶׁהוּא נִרְצֶה בְעַצְמוּתוֹ לֹא כְפִי הַמַּחֲשָׁבוֹת. וְאִם אֵינֶנּוּ כֵן, מַה לֶּאֱדוֹם וּלְיִשְׁמָעֵאל שֶׁחִלְּקוּ הַיִּשּׁוּב נִלְחָמִים זֶה בָזֶה, וְכָל אֶחָד מֵהֶם זִכָּה נַפְשׁוֹ וְכַוָּנָתוֹ לֵאלֹהִים וְנִבְדָּל וְנִפְרָשׁ וְצָם וּמִתְפַּלֵּל וְהוֹלֵךְ, וּמְגַמָּתוֹ לַהֲרֹג אֶת חֲבֵרוֹ, וְהוּא מַאֲמִין שֶׁהֲרִיגָתוֹ צְדָקָה גְדוֹלָה וְקוּרְבָה אֶל הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, וְנִלְחָמִים זֶה בָּזֶה, וְכָל אֶחָד מַאֲמִין כִּי הֲלִיכָתוֹ אֶל גַּן עֵדֶן, וְהַאֲמֵן לִשְׁנֵיהֶם זֶה דָבָר שֶׁלֹּא יִתָּכֵן אֵצֶל הַשֵּׂכֶל.
2 قال له الخَزَرِيّ: إنَّ كلامك لمقنع، لكنّه غير مطابق لطلبتي، لأنيّ أعلم من نفسي أنّي صافي النفس مسدَّد الأعمال نحو رضا الربّ، لكن كان جوابي أنَّ هذا العمل ليس بمرضيّ، وإنْ كانت النيّة مرضيّة، فلا شكّ أنَّ ثَمَّ عملًا ما مرضيًا بذاته لا بحسب الظنون. وإلاَّ فإنَّ النصرانيّ والمسلم، اللذين اقتسما المعمورة، يتقاتلان وكلّ واحد منهما قد أصفى نيّته لله، وترهّب وتزهّد وصام وصلّى، ومضى مصمّمًا لقتل صاحبه، وهو يعتقد أنَّ في قتله أعظم حسنة وتقرّب إلى الله، فيقتتلان، وكلّ واحد منهما يعتقد أنَّ مسيره إلى الجنّة والفردَوْس، وتصديقهما مُحال عند العقل.
ג אָמַר הַפִּילוֹסוֹף: "אֵין בְּדַת הַפִּילוֹסוֹפִים הֲרִיגַת אֶחָד מֵאֵלּוּ מִפְּנֵי שֶׁמְּגַמָּתָם הַשֵּׂכֶל".
3 قال الفيلسوف: ليس في دين الفلاسفة قتل واحد من هؤلاء إذ يؤمّون العقل.
ד אָמַר הַכּוּזָרִי: וְאֵיזֶה דָבָר שֶׁהוּא נוֹטֶה מִן הָאֱמֶת אֵצֶל הַפִּילוֹסוֹפִים גָּדוֹל מֵאֱמוּנָתָם שֶׁהָעוֹלָם חָדָשׁ, וְשֶׁהוּא נִבְרָא בְשֵׁשֶׁת יָמִים, וְשֶׁהַסִּבָּה הָרִאשׁוֹנָה מְדַבֶּרֶת עִם אֶחָד מִבְּנֵי אָדָם, עִם הָרוֹמְמוּת שֶׁמְּרוֹמְמִים אוֹתוֹ הַפִּילוֹסוֹפִים מִידִיעַת הַחֶלְקִיּוֹת. וְעִם זֶה הָיָה רָאוּי כְּפִי מַעֲשֵׂה הַפִּילוֹסוֹפִים וְחָכְמָתָם וַאֲמִתָּתָם וְהִשְׁתַּדְּלוּתָם, שֶׁתִּהְיֶה הַנְּבוּאָה יְדוּעָה בָהֶם וְנִמְצֵאת בֵּינֵיהֶם, מִפְּנֵי הִדָּבְקָם בָּרוֹחֲנִיּוֹת, וְשֶׁיְּסֻפַּר עֲלֵיהֶם נִפְלָאוֹת וְנוֹרָאוֹת וְכָבוֹד וּגְדֻלָּה. וַאֲנַחְנוּ רוֹאִים הַחֲלוֹמוֹת הַנֶּאֱמָנִים לְמִי שֶׁלֹּא הִתְעַסֵּק בְּחָכְמָה וְלֹא בְּזִכּוּךְ נַפְשׁוֹ, וְנִמְצָא הֵפֶךְ זֶה בְּמִי שֶׁטָּרַח בָּהּ. וְזֶה מוֹרֶה כִּי יֵשׁ לַדָּבָר הָאֱלֹהִי וְלַנְּפָשׁוֹת סוֹד אַחֵר זוּלַת מַה שֶּׁזָּכַרְתָּ, אַתָּה הַפִּילוֹסוֹף: אַחַר כָּךְ אָמַר הַכּוּזָרִי בְלִבּוֹ, אֶשְׁאַל אֱדוֹם וְיִשְׁמָעִאל, כִּי אֶחָד מִשְּׁנֵי הַמַּעֲשִׂים הוּא הַנִּרְצֶה מֵאֵין סָפֵק. אֲבָל הַיְּהוּדִים דַּי לִי בְמַה שֶׁהוּא נִרְאֶה מִשִּׁפְלוּתָם וּמִעוּטָם, וְשֶׁהַכֹּל מוֹאֲסִים אוֹתָם. וְקָרָא לְחָכָם מֵחַכְמֵי אֱדוֹם וְשָאַל אוֹתוֹ עַל חָכְמָתוֹ וּמַעֲשֵׂהוּ. וְאָמַר לוֹ: "אֲנִי מַאֲמִין בְּחִדּוּשׁ הַנִּבְרָאוֹת, וּבְקַדְמוּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרָךְ, וְשֶׁהוּא בָרָא הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְשֵׁשֶׁת יָמִים, וְשֶׁכָּל הַמְדַבְּרִים צֶאֱצָאֵי אָדָם וְאַחֲרֵי כֵן צֶאֱצָאֵי נֹחַ, וְאֵלָיו הֵם מִתְיַחֲסִים כֻּלָּם, וְשֶׁיֵּשׁ לַבּוֹרֵא הַשְׁגָּחָה עַל הַבְּרוּאִים וְהִדַּבְּקוּת בַּמְדַבְּרִים, וְקֶצֶף וְרַחֲמִים וְדִבּוּר וְהֵרָאוֹת וְהִגָּלוֹת לִנְבִיאָיו וַחֲסִידָיו, וְהוּא שׁוֹכֵן בְּתוֹךְ רְצוּיָיו מֵהֲמוֹנֵי בְנֵי אָדָם. וּכְלָלוֹ שֶׁל דָּבָר בְּכָל מַה שֶׁבָּא בַּתּוֹרָה וּבְסִפְרֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר אֵין סָפֵק בַּאֲמִתָּתָם, בַּעֲבוּר פִּרְסוּמָם וְהַתְמָדָתָם וְהִגָּלוֹתָם בַּהֲמוֹנִים גְּדוֹלִים. וּבְאַחֲרִיתָם וּבְעִקְּבוֹתָם נִגְשְׁמָה הָאֱלֹהוּת, וְהָיָה עֻבָּר בְּרֶחֶם בְּתוּלָה מִנְּשִׂיאוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָלְדָה אוֹתוֹ אֱנוֹשִׁי־הַנִּרְאֶה, אֱלֹהִי־הַנִּסְתָּר, נָבִיא שָׁלוּחַ בַּנִּרְאֶה, אֱלוֹהַּ שָׁלוּחַ בַּנִּסְתָּר, וְהוּא הַמָּשִׁיחַ הַנִּקְרָא בֶּן־אֱלֹהִים וְהוּא הָאָב וְהַבֵּן וְהוּא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וַאֲנַחְנוּ מְיַחֲדִים אֲמִתָּתוֹ, וְאִם נִרְאֶה עַל לְשׂוֹנֵנוּ הַשִּׁלּוּשׁ. נַאֲמִין בּוֹ וּבְשִׁכְנוֹ בְתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָבוֹד לָהֶם, כַּאֲשֶׁר הָיָה הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי נִדְבָּק בָּהֶם, עַד שֶׁמָּרוּ הֲמוֹנֵיהֶם בַּמָּשִׁיחַ הַזֶּה וְתָלוּהוּ, וְשָׁב הַקֶּצֶף מַתְמִיד עֲלֵיהֶם וְעַל הֲמוֹנָם וְהָרָצוֹן – לַיְחִידִים הַהוֹלְכִים אַחֲרֵי הַמָּשִׁיחַ, וְאַחֲרֵי כֵן לָאֻמּוֹת הַהוֹלְכִים אַחֲרֵי הַיְחִידִים הָאֵלֶּה וְאֲנַחְנוּ מֵהֶם. וְאִם לֹא נִהְיֶה מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנַחְנוּ יוֹתֵר רְאוּיִים שֶׁנִּקָרֵא בְנֵי יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי שֶׁאֲנַחְנוּ הוֹלְכִים אַחֲרֵי דִבְרֵי הַמָּשִׁיחַ. וַחֲבֵרָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר, בִּמְקוֹם הַשְּׁבָטִים, וְאַחֲרֵי כֵן הָלְכוּ עַם רַב מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַחַר הַשְּנֵים עָשָׂר הָהֵם וְהָיוּ כְּמַחְמֶצֶת לְאֻמַּת הַנּוֹצְרִים, וְהָיִינוּ אָנוּ רְאוּיִים לְמַעֲלַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיְתָה לָנוּ הַגְּבוּרָה וְהָעָצְמָה בָאֲרָצוֹת. וְכָל הָאֻמּוֹת נִקְרָאוֹת אֶל הָאֱמוּנָה הַזֹּאת, וּמְצֻוִּים לְהִדָּבֵק בָּה וּלְגַדֵּל וּלְרוֹמֵם לַמָּשִׁיחַ וּלִגַדֵּל אֶת עֵצוֹ אֲשֶׁר נִתְלָה עָלָיו וְהַדּוֹמֶה לָזֶה. וְדִינֵינוּ וְחֻקֵּינוּ מִמִּצְוֹת שִׁמְעוֹן הֶחָבֵר, וְחֻקִּים מִן הַתּוֹרָה אֲשֶׁר אָנוּ לוֹמְדִים אוֹתָה וְאֵין סָפֵק בַּאֲמִתָּתָה. וְשֶׁהִיא מֵאֵת הָאֱלֹהִים, וּכְבָר בָּא בָּאֶוַנְגִּליוֹן בְּדִבְרֵי הַמָּשִׁיחַ: "לֹא בָאתִי לִסְתּוֹר מִצְוָה מִמִּצְוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמשֶׁה נְבִיאָם אֲבָל בָּאתִי לְחַזְּקָם וּלְאַמְּצָם".
4 قالَ الخَزَرِيُّ: وأيّ حيرةٍ عند الفلاسفة أعظم من اعتقادهم الحَدَث، وأنَّ العالم خُلق في ستة أيام، وأنَّ السبب الأوّل يكلّم شخصًا من الناس، فضلًا عن ذلك التنزيه الذي تنزّهه الفلاسفة عن معرفة الجزئيات. ومع هذا، فكان ينبغي على أعمال الفلاسفة وعلومهم وتحقيقهم واجتهادهم أن تكون النبوّة مشهورة فيهم شائعة بينهم، لاتّصالهم بالروحانيات، وأن يوصف عنهم غرائب ومعجزات وكرامات. ولقد نرى المنامات الصادقة لمن لم يُعْنَ بالعلم ولا بإصفاء نفسه، ونجد ضدّ ذلك في من رامه، فدلّ أنَّ للأمر الإلهيّ وللنفوس سرًّا سوَى ما ذكرتَه يا فيلسوف. ثُمّ قالَ الخَزَرِيُّ في نفسه: أَسأل النصارى والمسلمين فإنَّ أحد العملَين هو لا شك المرضيّ. وأمّا اليهود فكفى ما ظهر من ذلّتهم وقلّتهم ومَقْت الجميع لهم. فدعا بعالم من عُلماء النصارى فسأله عن علمه وعمله. فقال له: أنا مؤمن بالحَدَث للمخلوقات وبالقدَم للخالق تعالى، وأنّه خلق العالم بأَسْره في ستة أيام، وأنَّ جميع الناطقين من ذرية آدم ثُمّ من ذرية نوح، وإليه ينتسبون كُلّهم، وأنَّ لله عناية بالخلق، واتّصالًا بالناطقين، وسخطًا ورضًا ورحمة وكلامًا وظهورًا وتجلّيًا لأنبيائه وأوْليائه، وحُلولًا في ما بين من يرضاه من الجماهير. والجُملة، فكلّ ما جاء في التوراة، وفي آثار بني إسرائيل، التي لا مدفع في صدقها لشُهرتها ودوامها وعلانيّتها في الجماهير العظام. وفي آخِرياتها وعاقبة لهم تجسّمت اللاهوتية، وصارت جنينًا في بطن عذراء من أشراف نساء بني إسرائيل، وولدتْه ناسوتيّ الظاهر لاهوتيّ الباطن، نبيًّا مُرسَلًا في ظاهره، إلهًا مُرسِلًا في باطنه، وهو المسيح، المسمَّى عندنا بابن الله، وهو الأب وهو الابن وهو روح القُدس. فنحن موحّدون حقيقةً، وإنْ ظهر على لساننا التثليث. نؤمن به وبحلوله في بني إسرائيل إجلالًا لهم، على ما لم يزل الأمر الإلهيّ يتّصل بهم، حتّى عصى جمهورهم هذا المسيح وصلبوه. فصار السخط مستمرًّا على جمهورهم، والرضا على الأفراد التابعين للمسيح، ثمّ على الأمم التابعين لأولئك الأفراد، ونحن منهم. وإنْ لم نكن من ذرّية إسرائيل، فنحن أوْلى بأن نتسمّى بني إسرائيل، لإتباعنا المسيح. وأصحابه من بني إسرائيل اثنا عشر مقامَ الأسباط. ثمّ جملة من بني إسرائيل تابعت لأولئك الاثني عشر، صاروا كالخميرة لأمّة النصارى، واستحقوّا درجة بني إسرائيل، وصار لنا الظفَر والانتشار في البلاد. وجميع الأمم مدعوّون إلى هذا الدين، مكلَّفون العمل به من تعظيم المسيح وتعظيم صليبه الذي صُلب عليه وما أشبهه وحكاه. وأحكامنا وسِيَرنا فمن وصايا شمعون الحواريّ، وقوانين مأخوذة من التوراة التي نقرأها، ولا مدفع في حقيقتها وأنّها من عند الله. وقد قيل في الإنجيل عن المسيح ما جئتُ لأنقض شريعة من شرائع موسى، بل جئت لأعضدها ولأزيدها.
ה אָמַר הַכּוּזָרִי: אֵין בְּכָאן מָקוֹם לִסְבָרָא, אַךְ הַסְּבָרָא מְרַחֶקֶת רֹב הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. אַךְ כַּאֲשֶׁר תִּתְאַמֵּת הָרְאָיָה וְהַנִּסָּיוֹן, עַד שֶׁיַּאֲמִין בּוֹ כָל הַלֵּב וְלֹא יִמְצָא דֶרֶךְ אַחֶרֶת לְהַאֲמִין בְּזוּלַת מַה שֶּׁנִּתְבָּרֵר אֶצְלוֹ, יִתְחַכֵּם לַהַקָּשָׁה וִינַהֲלָה לְאַט עַד שֶׁיְּקָרֵב הָרִחוּק הַהוּא, כַּאֲשֶׁר יַעֲשׂוּ הַטִּבְעִיִּים בַּכֹּחוֹת הַמֻּפְלָאִים אֲשֶׁר הֵם רוֹאִים, שֶׁאִם יְסֻפַּר לָהֶם עֲלִיהֶם מִבְּלִי רְאוֹתָם, מַכְחִישִׁים אוֹתָם, וְכַאֲשֶׁר רוֹאִים אוֹתָם, מִתְחַכְּמִים וְשָׂמִים לָהֶם סִבּוֹת מִן הַכּוֹכָבִים וְהָרוּחֲנִיּוֹת וְלֹא יִדְחוּ הָרְאוּת. אֲבָל אֲנִי אֵינֶנִּי מוֹצֵא דַעְתִּי נוֹחָה לְקַבֵּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מִפְּנֵי שֶׁהֵם חֲדָשִׁים לִי וְלֹא גֻדַּלְתִּי עֲלֵיהֶם, וְחוֹבָה עָלַי לַחֲקֹר בִּשְׁלֵמוּת. וְאַחַר כָּךְ קָרָא לְחָכָם מֵחַכְמֵי יִשְׁמָעֵאל וְשָׁאַל אוֹתוֹ עַל חָכְמָתוֹ וּמַעֲשֵׂהוּ. וְאָמַר לוֹ: אֲנַחְנוּ מְקַיְּמִים הָאַחְדּוּת וְהַקַּדְמוּת לֵאלֹהִים ית', וְהַחִדּוּשׁ לָעוֹלָם, וְהַיַּחַס אֶל אָדָם וְנֹחַ, וְנַרְחִיק הַגַּשְׁמוּת בִּכְלָל, וְאִם יֵרָאֶה מִמֶּנּוּ שׁוּם דָּבָר בִּדְבָרֵינוּ, נְפָרְשֵׁהוּ וְנֹאמַר כִּי הוּא דֶרֶךְ הַעֲבָרָה וְקֵרוּב, עִם הוֹדָאָתֵנוּ, כִּי סֵפֶר תּוֹרָתֵנוּ דִבְרֵי אֱלֹהִים, וְהוּא בְעַצְמוֹ מוֹפֵת, הִתְחַיַּבְנוּ בְקִבּוּלוֹ בַּעֲבוּר עַצְמוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין אָדָם יָכוֹל לְחַבֵּר סֵפֶר אַחֵר כָּמוֹהוּ, וְלֹא כְּפַרְשָׁה אַחַת מִפַּרְשָׁיוֹתָיו, וְשֶׁנְּבִיאֵנוּ הוּא חוֹתַם הַנְּבִיאִים וּמְבַטֵּל כָּל תּוֹרָה שֶׁקָּדְמָה, וְקוֹרֵא כָל הָאֻמּוֹת אֶל תּוֹרַת יִשְׁמָעֵאל, וּגְמוּל הַשּׁוֹמְעוֹ הֲשָׁבַת רוּחוֹ אֶל גּוּפוֹ בְגַן עֵדֶן, וּנְעִימוֹת, לֹא יֶחְסַר מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וּמִשְׁגָּל וְכָל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשׁוֹ, וְעֹנֶשׁ הַמַּמְרֶה הֲלִיכָתוֹ אֶל אֵשׁ, וְלֹא יִתַּמּוּ יִסּוּרָיו לְעוֹלָם.
5 قالَ الخَزَرِيُّ: ليس ههنا مجال للقياس، بل القياس يُبعد أكثر هذا الكلام. لكن إذا صحّ العيان والتجربة حتّى يأخذ بمجامع القلب، ولا يجد مندوحة في اعتقاد غير ما صحّ عنده، تحيّل على القياس بلُطفه حتّى يقرِّبُ ذلك المستبعَد، كما يفعل الطبيعيّون في الخواصّ الغريبة التي تطرأ عليهم، ممّا لو حُدّثوا بها قبل رؤيتها لأنكروها، فإذا رأوها تلطّفوا وجعلوا لها أسبابًا من النجوم والروحانيات ولم يدفعوا العيان. وأنا لا أجدني طيّب النفس لقبول هذه الأمور، لأنّي طرأتُ عليها ولم أنشأ فيها والاستقصاء واجب عليَّ. ثمّ استدعى عالمًا من عُلماء الإسلام، وسأله عن علمه وعمله. فقال: إنّا نُثبت الوحدانية والقِدَم لله، والحَدَث للعالَم، والانتساب إلى آدم ونوح، وننفي التجسيم جُملةً، وإنْ ظهر شيء في القول تأوّلناه وقلنا إنّه مَجاز وتقريب، مع إقرارنا بأنَّ كتابنا كلام الله وهو في ذاته مُعجزة، يجب علينا قبوله من أجل ذاته، إذ لم يمكن أحدًا أن يأتي بمثله، ولا بمثل آية من آياته، وأنَّ نبيّنا خاتم النبيّين وناسخ لكلّ شريعة تقدّمت، وداعي الأمم كُلّها إلى الإسلام، وجزاء الطائع إعادة روحه إلى جسده في جنّة ونعيم، لا يخلو من أكل وشرب ونكاح وكلّ ما يشتهي، وجزاء العاصي إعادته في نار لا يفنى عذابها أبدًا.
ו אָמַר לוֹ הַכּוּזָרִי: מִי שֶׁרוֹצִין לְיַשֵּׁר אוֹתוֹ בִדְבַר הָאֱלֹהִים וּלְבָרֵר אֶצְלוֹ כִּי הָאֱלֹהִים מְדַבֵּר עִם בָּשָׂר וָדָם וְהּוא מַרְחִיק זֶה, צָרִיךְ לְבָרֵר אֶצְלוֹ דְבָרִים מְפֻרְסָמִים שֶׁאֵין מִדְחֶה לָהֶם, וּבְיוֹתֵר רָאוּי שֶׁיְּאֻמַּת אֶצְלוֹ כִּי הַבּוֹרֵא דִבֵּר עִם אָדָם. וְאִם סֵפֶר תּוֹרַתְכֶם מוֹפֵת לָכֶם וְהוּא בִלְשוֹן עַרְבִי, אֵין מַכִּיר מוֹפְתוֹ וְהָאוֹת שֶׁלּוֹ, לוֹעֵז כָּמוֹנִי, וְכַאֲשֶׁר יִקָּרֵא בְאָזְנַי, אֵינֶנִּי מַבְדִּיל בֵּינוֹ וּבֵין זוּלָתוֹ מִלְּשׁוֹן הָעַרְבִי.
6 فقال له الخَزَرِيّ: إنَّ مَن يُرام هدايته بأمر الله ويحقَّق عنده أنَّ الله يكلّم البشر وهو يستبعد ذلك، ينبغي أن يقرّر عنده أمور مشهورة لا مدفع فيها. وبالحَرَى أن يصدَّق عنده أنَّ الله قد كلّم بشريًّا. وإنْ كان كتابكم معجزة، والكتاب عربيّ، فليس يميّز معجزته وغرابته عجميّ مثلي، وإذا تُلي عليَّ لم أفرّق بينه وبين غيره من كلام العربيّ.
ז אָמַר לוֹ הֶחָכָם: וּכְבָר נִרְאוּ עַל יָדוֹ מוֹפְתִים, אַךְ לֹא הוּשְׂמוּ לְאוֹת בְּקִבּוּל תּוֹרָתוֹ.
7 فقال له العالِمُ: وقد ظهر على يديه معجزات لكن لم تُجعل حُجّة في قبول شريعته.
ח אָמַר הַכּוּזָרִי: אֵין הַדַּעַת נוֹחָה לְהוֹדוֹת שֶׁיֵּשׁ לַבּוֹרֵא חֶבְרָה עִם בָּשָׂר וָדָם, כִּי אִם בְּמוֹפֵת שֶׁמְּהַפֵּךְ בּוֹ טֶבַע הַדְּבָרִים, כְּדֵי שֶׁיִּוָּדַע כִּי זֶה לֹא יוּכלַ עָלָיו אֶלָּא מִי שֶׁבָּרָא הַדְּבָרִים מֵאַיִן, וְשֶׁיִּהְיֶה הָעִנְיָן הַהוּא לִפְנֵי הֲמוֹנִים, יִרְאוּהוּ בְעֵינֵיהֶם וְלֹא יַגִּיעֵם בְּסִפּוּר וּבְקַבָּלָה, וְשֶׁיַּחְקְרוּ עַל הַדָּבָר וְיִבְחָנוּהוּ בְחִינָה אַחַר בְּחִינָה, עַד שֶׁלֹּא יִפֹּל בְּלֵב אָדָם סָפֵק כִּי יֶשׁ־בּוֹ צַד דִּמְיוֹן אוֹ צַד כְּשָׁפִים, וְיוֹתֵר רָאוּי שֶׁתְּקַבֵּלְנָה הַנְּפָשׁוֹת הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה, שֶׁבּוֹרֵא הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא וְהַשָּׁמַיִם וְהַמְּאוֹרִים יִתְחַבֵּר אֶל הַחֹמֶר הַנִּבְזֶה הַזֶּה, רְצוֹנִי לוֹמַר: הָאָדָם, וְשֶׁיְּדַבֵּר עִמּוֹ וִימַלֵּא מִשְׁאֲלוֹתָיו וְיַעֲשֶׂה בַקָּשׁוֹתָיו.
8 فقالَ الخَزَرِيُّ: نعم، ولا تسكن النفوس إلى أن تقرّ أنَّ الإله متّصل بالبشر إلاّ بمعجزة يَقْلِبُ فيها الأعيان، فنعلم أنَّ ذلك لا يقدر عليه إلاّ مَن اخترع الأشياء مِن لا شيء، وأن يكون ذلك الأمر بين يدي جماهير يرونه عيانًا، ولا يأتيهم برواية وإسناد، وبأن يُدرس ذلك ويمتحن المحنة بعد المحنة، حتّى لا يقع في الظنّ أنَّ هناك تخييلًا أو سحرًا، وبالحَرَى أن تقبل النفوس هذا الأمر العظيم، أعني أنَّ خالق الدنيا والآخرة والملائكة والسماوات والأنوار، يتّصل بهذه الحَمَأة القذرة، أعني الإنسان، ويكلّمه ويقضي رغباته وتحكّماته.
ט אָמַר הֶחָכָם: וַהֲלֹא סֵפֶר תּוֹרָתֵנוּ מָלֵא מְדִּבְרֵי משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאֵין מִדְחֶה בְּמַה שֶׁעָשָׂה בְּפַרְעֹה וְשֶׁבָּקַע אֶת הַיָּם וְהִצִּיל אֶת בְּחִירָיו, וְטִבַּע אֵת אֲשֶׁר קָצַף עֲלֵיהֶם, וְהוֹרִיד לָהֶם הַמָּן וְהַשְּׂלָיו אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְשֶׁדִּבֵּר עִם משֶׁה בְּהַר סִינַי וְהֶעֱמִיד הַשֶּׁמֶש לִיהוֹשֻׁעַ וְעָזַר אוֹתוֹ עַל הַגִּבּוֹרִים, וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה קֹדֶם לָכֵן מִן הַמַּבּוּל וּמַהְפֵּכַת סְדוֹם וַעֲמוֹרָה, הֲלֹא זֶה דָבָר יָדוּעַ וּמְפֻרְסָם וְאֵין בְּכָל זֶה צַד סְבָרָא, שֶׁהָיָה בְתַחְבּוּלָה, וְלֹא בְדִמְיוֹן.
9 فقال العالِمُ: أليس كتابنا مَمليّ من أخبار موسى عليه السلام وبني إسرائيل، لا مدفع في ما فعل بفرعون، وشقّه البحر، وتسليم مَن رضي عنه، وتغريق من سخط عليه، ثُمّ المنّ والسَلوَى طول أربعين عامًا، وتكليمه موسى في الطور، وإيقافه الشمس ليهوشع، ونصرته على الجبّارين، وما كان قبل ذلك من الطوفان، وهلاك قوم لوط، أليس هذا مشهورًا، ولا ظنّ فيه للتحييل والتخييل.
י אָמַר הַכּוּזָרִי: אֲנִי רוֹאֶה שֶׁצָּרִיךְ אֲנִי לִשְׁאֹל לַיְּהוּדִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם שְׁאֵרִית בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי רוֹאֶה שֶׁהֵם הַטְּעָנָה כִּי יֵשׁ לַבּוֹרֵא תּוֹרָה בָאָרֶץ. אַחַר כֵּן קָרָא חָכָם מֵחַכְמֵי הַיְּהוּדִים וְשָׁאַל אוֹתוֹ עַל אֱמוּנָתוֹ.
10 قالَ الخَزَرِيُّ: بلى، كأنّي أراني مضطرًّا إلى مُساءلة اليهود، لأنّهم بقية بني إسرائيل، لأنّي أراهم هم الحجّة في أنَّ لله شريعة في الأرض. ثمّ استدعى حبرًا من أحبار اليهود وسأله عن اعتقاده.
יא אָמַר לוֹ הֶחָבֵר: אֲנַחְנוּ מַאֳמִינִים בֵּאלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב הַמּוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם בְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמַסּוֹת, וְהַמְכַלְכְּלָם בַּמִּדְבָּר, וְהַמַּנְחִילָם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן, אַחַר אֲשֶׁר הֶעֱבִירָם אֶת הַיָּם וְהַיַּרְדֵּן בְּמוֹפְתִים גְּדוֹלִים, וְשָׁלַח משֶׁה בְתוֹרָתוֹ, וְאַחַר כָּךְ כַּמָּה אַלְפֵי נְבִיאִים אַחֲרָיו מַזְהִירִים עַל תּוֹרָתוֹ, מְיַעֲדִים בִּגְמוּל טוֹב לְשׁוֹמְרָהּ, וְעֹנֶשׁ קָשֶׁה לַמַּמְרֶה אוֹתָהּ. וַאֲנַחְנוּ מַאֲמִינִים בְּכָל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, וְהַדְּבָרִים אֲרֻכִּים.
11 فقال له الحَبْرُ: أنا مؤمن بإله إبراهيم وإسحق وإسرائيل، المخرجُ بني إسرائيل من مِصرَ بالآيات والمعجزات، ومُكتفلهم في التِيه، ومُعطيهم أرض الشام، بعد تجويزهم اليَمّ والأردن بمعجزات، ومُرسل موسى بشريعته ثمّ آلاف أنبياء بعده، مؤكّدين لشريعته بالوعد لمَن تحفّظ بها، والوعيد لمن خالفها، وإيمانُنا لما اندرج في التوراة والخبر طويل.
יב אָמַר הַכּוּזָרִי: מַסְכִּים הָיִיתִי שֶׁלֹּא אֶשְׁאַל יְהוּדִי מִפְּנֵי שֶׁיָּדַעְתִּי אִבּוּד זִכְרָם וְחֶסְרוֹן עֲצָתָם, כִּי הַשִּׁפְלוּת וְהַדַּלּוּת לֹא עָזְבוּ לָהֶם מִדָּה טוֹבָה. וַהֲלֹא הָיָה לְךָ לוֹמַר, הַיְּהוּדִי, כִּי אַתָּה מַאֲמִין בְּבוֹרֵא הָעוֹלָם, וּמְסַדְּרוֹ וּמַנְהִיגוֹ, וּבְמִי שֶׁבְּרָאֲךָ וְהִטְרִיפְךָ וְהַדּוֹמֶה לַסִּפּוּרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר הֵם טַעֲנַת כָּל מִי שֶׁיֶּשׁ־לוֹ דָת, וּבַעֲבוּרָהּ הוּא רוֹדֵף הָאֱמֶת, לְהִדַּמּוֹת לַבּוֹרֵא בְּצִדְקוֹ וּבְחָכְמָתוֹ:
12 قالَ الخَزَرِيُّ: قد كنتُ عازمًا ألاّ أسأل يهوديًّا، لعلمي بتلاف آثارهم ونقصان آرائهم، إذ المنحسة لم تترك لهم محمدة. فهَلاّ قلتَ، يا يهوديّ، إنّك تؤمن بخالق العالم وناظمه ومدبّره، وبمن خلقك ورزقك وما أشبه هذه الأوصاف التي هي حُجّة كلّ ذي دين ومن أجلها يتبع الحقّ والعدل للتشبّه بالخالق في حكمته وعدله؟
יג אָמַר הֶחָבֵר: זֶה שֶׁאַתָּה אוֹמֵר הִיא הַדָּת הַהֶקֵּשִׁית הַמִּנְהָגִית, מֵבִיא אֵלֶיהָ הָעִיּוּן, וְנִכְנָסִים בָּהּ סְפֵקוֹת רַבּוֹת. וְאִם תִּשְׁאַל הַפִּילוֹסוֹפִים עָלֶיהָ אֵינְךָ מוֹצֵא אוֹתָם מַסְכִּימִים עַל מַעֲשֶׂה אֶחָד וְלֹא עַל דַּעַת אֶחָת, מִפְּנֵי שֶׁהֵם טְעָנוֹת, יֵשׁ מֵהֶם מַה שֶּׁהֵם יְכוֹלִים לְהַעֲמִיד מוֹפֵת, וּמֵהֶם מַה שֶּׁיַּסְפִּיקוּ בָם, וּמֵהֶם מַה שֶּׁלֹּא יַסְפִּיקוּ בָם, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיַעֲמִידוּ בָם מוֹפֵת.
13 قالَ الحَبْرُ: هذا الذي تقول هو الدين القياسيّ السياسيّ يؤدّي إليه النظر، وتنطوي فيه شكوك كثيرة، فسَل الفلاسفة عنه، ولن تجدهم متّفقين على عمل واحد ولا اعتقاد واحد، إذ هي دَعاوى، منها ما يقدرون أن يُبرهنوا عليها، ومنها ما يقنعون فيها، ومنها ما ليس يقنعون فيها، فضلًا عن البرهان.
יד אָמַר הַכּוּזָרִי: רוֹאֶה אֲנִי דְבָרֶיךָ, הַיְּהוּדִי, טוֹב מִפְּתִיחָתוֹ, וַאֲנִי רוֹצֶה עַתָּה שֶׁאוֹסִיף לְדַבֵּר עִמָּךְ.
14 قالَ الخَزَرِيُّ: أرى كلامك، يا يهوديّ، أشبه من فاتحته وقد أريد الزيادة.
טו אָמַר הֶחָבֵר: אֲבָל פְּתִיחַת דְּבָרַי הִיא הַמּוֹפֵת, וְעוֹד כִּי הִיא הָרְאָיָה אֵין צָרִיךְ עִמָּהּ לֹא רְאָיָה וְלֹא מוֹפֵת.
15 قالَ الحَبْرُ: بل فاتحة كلامي هو البرهان، بل هو العيان، وغنيّ عن دليل وبرهان.
טז אָמַר הַכּוּזָרִי: וְאֵיךְ הוּא זֶה.
16 قالَ الخَزَرِيُّ: وكيف ذلك؟
יז אָמַר הֶחָבֵר: תֵּן לִי רְשׁוּת לְהַקְדִּים לְךָ הַקְדָּמוֹת, כִּי אֲנִי רוֹאֶה דְבָרַי כְּבֵדִים עָלֶיךָ וְנִקְלִים בְּעֵינֶיךָ:
17 قالَ الحَبْرُ: تأذن لي في مُقدّمات أُقدّمها، فإنّي أراك مستحقرًا لكلامي مستقلاّ له.
יח אָמַר הַכּוּזָרִי: הַקְדֵּם הַקְדָּמוֹתֶיךָ וְאֶשְׁמָעֵם.
18 قالَ الخَزَرِيُّ: قدّمْ مقدّماتك حتّى أسمع.
יט אָמַר הֶחָבֵר: אִלּוּ הָיוּ אוֹמְרִים לְךָ כִּי מֶלֶךְ הֹדּוּ אִישׁ חֶסֶד רָאוּי לְרוֹמְמוֹ וְלָתֵת כָּבוֹד לִשְׁמוֹ וּלְסַפֵּר מַעֲשָׂיו בְּמַה שֶּׁיַּגִּיעַ אֵלֶיךָ מִצֶּדֶק אַנְשֵׁי אַרְצוֹ וּמִדּוֹתָם הַטּוֹבוֹת, וְשֶׁמַּשָּׂאָם וּמַתָּנָם בֶּאֱמוּנָה, הֶהָיִיתָ חַיָּב בָּזֶה.
19 قالَ الحَبْرُ: لو قيل لك إنَّ صاحب الهند فاضل ينبغي لك تعظيمه والتنويه باسمه ووصف آثاره، بما يتّصل بك من عدل أهل بلاده وفضل أخلاقهم وعدل معاملتهم، هل كان هذا يُلزمك؟
כ אָמַר הַכּוּזָרִי: וְאֵיךְ הָיִיתִי חַיָּב בּוֹ, וַאֲנִי מְסֻפָּק אִם צֶדֶק אַנְשֵׁי הֹדּוּ מֵעַצְמָם וְאֵין לָהֶם מֶלֶךְ, אוֹ צִדְקָתָם מֵחֲמַת מַלְכָּם, אוֹ אִם מִשְּׁנֵי הַפָּנִים יָחַד.
20 قالَ الخَزَرِيُّ: وكيف يُلزمني، والشكّ في أهل الهند هل عدلهم من ذاتهم وليس لهم مَلِك، أو عدلهم من قِبَل مَلِكهم. أم الأمر من الوجهين معًا.
כא אָמַר הֶחָבֵר: וְאִם הָיוּ בָאִים אֵלֶיךָ שְׁלוּחָיו בִּתְשׁוּרוֹת הֻדִּיּוֹת, אֵינְךָ מִסְתַּפֵּק שֶׁאֵינָם נִמְצָאִים אֶלָּא בְאֶרֶץ הֹדּוּ בְּאַרְמְנוֹת הַמְּלָכִים, בִּכְתָב מְפֻרְסָם שֶׁהוּא מֵאִתּוֹ, וְעִמּוֹ רְפוּאוֹת שֶׁהֵן רוֹפְאוֹת אוֹתְךָ מֵחָלְיְךָ, וְשׁוֹמְרוֹת עָלֶיךָ בְּרִיאוּתְךָ, וְסַמֵּי הַמָּוֶת לְשׂוֹנְאֶיךָ וְהַנִּלְחָמִים בְּךָ, שֶׁאַתָּה יוֹצֵא לָהֶם בָּהֶם וּמֵמִית אוֹתָם מִבְּלִי כְלֵי מִלְחָמָה, הֶהָיִיתָ חַיָּב לִהְיוֹת סָר אֶל מִשְׁמַעְתּוֹ וְאֶל עֲבוֹדָתוֹ.
21 قالَ الحَبْرُ: فلو جاءك رسوله بهدايا هندية، لا تشكّ أنّها لا توجد إلاّ في الهند في قُصور الملوك، بكتاب مشهود فيه أنّه من قِبَله، ويقترن به أدوية تداويك من أمراضك، وتحفظ عليك صحّتك، وسموم لأعدائك ومحاربيك، تقابلهم بها فتقتلهم دون أعداد ولا إعداد، هل كنتَ تلتزم طاعته؟
כב אָמַר הַכּוּזָרִי: כֶּן־הוּא, וְהָיָה הַסָּפֵק הָרִאשׁוֹן סָר מִמֶּנִּי אִם יֵשׁ לְאַנְשֵׁי הֹדּוּ מֶלֶךְ אִם לֹא, וְהָיִיתִי אָז מַאֲמִין שֶׁמַּלְכוּתוֹ וּדְבָרוֹ נוֹגְעִים אֵלָי.
22 قالَ الخَزَرِيُّ: نعم، وكان يزول عنّي الشكّ القديم، هل للهند مَلِك أم لا. وكنت اعتقد أنَّ مُلكه وأمره واصل إليَّ.
כג אָמַר הֶחָבֵר: וְאִם יִשְׁאָלְךָ הַשּׁוֹאֵל עָלָיו בְּמַה תְּתָאֵר אוֹתוֹ.
23 قالَ الحَبْرُ: وإذا سُئِلت عنه، بماذا تصفه؟
כד אָמַר הַכּוּזָרִי: בִּתְאָרִים אֲשֶׁר הִתְבָּרְרוּ אֶצְלִי לָעָיִן, וַאֲחַבֵּר אֲלֵיהֶם אֲשֶׁר הָיוּ סָפֵק אֶצְלִי וְהִתְבָּרְרוּ בְאֵלֶּה הָאַחֲרוֹנִים.
24 قالَ الخَزَرِيُّ: بالصفات التي صحّت عندي عِيانًا، ثمّ أتبعها بالتي كانت مشهورة وتبيّنتْ بهذه الأواخِر.
כה אָמַר הֶחָבֵר: עַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה הֲשִׁיבוֹתִיךָ כַאֲשֶׁר שְׁאִלְתַּנִי. וְכֵן פָּתַח משֶׁה לְדַבֵּר עִם פַּרְעֹה כְּשֶׁאָמַר לוֹ: אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ, רְצוֹנוֹ לוֹמַר: אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב מִפְּנֵי שֶׁהָיָה אַבְרָהָם מְפֻרְסָם אֵצֶל הָאֻמּוֹת, וְכִי הִתְחַבֵּר אֲלֵיהֶם דְּבַר הָאֱלֹהִים וְהִנְהִיג אוֹתָם וְעָשָׂה לָהֶם נִפְלָאוֹת, וְלֹא אָמַר: אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ. וְלֹא: בּוֹרְאִי וּבוֹרַאֲךָ, וְכֵן פָּתַח אֱלֹהִים דְּבָרָיו אֶל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל: "אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם", וְלֹא אָמַר: "אֲנִי בּוֹרֵא הָעוֹלָם וּבוֹרַאֲכֶם". וְכֵן פָּתַחְתִּי לְךָ מֶלֶךְ הַכּוּזָר כַּאֲשֶׁר שְׁאִלְתַּנִי עַל אֱמוּנָתִי, הֲשִׁיבוֹתִיךָ מַה שֶּׁאֲנִי חַיָּב בּוֹ וְחַיָּבִין בּוֹ כָל קְהַל יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הִתְבָּרֵר אֶצְלָם הַמַּעֲמָד הַהוּא בִּרְאוּת עֵינֵיהֶם וְאַחַר כֵּן הַקַּבָּלָה הַנִּמְשֶׁכֶת שֶׁהִיא כְמַרְאֵה הָעָיִן:
25 قالَ الحَبْرُ: وبمثل هذا أجبتك إذ سألتني. وبمثل هذا فاتح موسى فرعون، إذ قال له: إلهُ العبرانيّينَ أرسلني إليكَ، يعني إله إبراهيم وإسحق ويعقوب، إذ كان أمرهم مشهورًا عند الأمم، وأنّه صحبهم أمر إلهيّ، وعُنَي بهم، وقضى لهم العجائب، ولم يقل له: ربّ السماء والأرض، أو، خالقي وخالقك أرسلني. وكذلك فاتح الله خطابه لجمهور بني إسرائيل: أنا الله معبودُك الذي أخرجتُك من بلد مصر. ولم يقل: أنا خالق العالم وخالقكم. فهكذا فاتحتُك، يا أمير الخزر، إذ سألتني عن إيماني، جاوبتُك بما يلزمني ومعشرَ بني إسرائيل، الذين صحّ عندهم ذلك العيان ثمّ التواتُر الذي هو كالعيان.
כו אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם כֵּן אֲנִי רוֹאֶה שֶׁתּוֹרַתְכֶם אֵינָה נְתוּנָה כִּי אִם לָכֶם.
26 قال الخَزَرِيُّ: فإذًا، شريعتكم إنّما هي وقف عليكم.
כז אָמַר הֶחָבֵר: כֶּן־הוּא, וְכָל הַנִּלְוָה אֵלֵינוּ מִן הָאֻמּוֹת בִּפְרָט יַגִּיעֵהוּ מִן הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יֵיטִיב הַבּוֹרֵא אֵלֵינוּ, אַךְ לֹא יִהְיֶה שָׁוֶה עִמָּנוּ. וְאִלּוּ הָיָה חִיּוּב הַתּוֹרָה מִפְּנֵי שֶׁבְּרָאָנוּ הָיָה שָׁוֶה בָּהּ הַלָּבָן וְהַשָּׁחוֹר, כִּי הַכֹּל בְּרִיאוֹתָיו. אַךְ הַתּוֹרָה מִפְּנֵי שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם, וְהִתְחַבְּרוּת כְּבוֹדוֹ אֵלֵינוּ, מִפְּנֵי שֶׁאֲנַחְנוּ נִקְרָאִים הַסְּגֻלָּה מִבְּנֵי אָדָם.
27 قالَ الحَبْرُ: نعم، ومن انضاف إلينا من الأمم خاصّةً يَنَلْ من خيرنا ولم يستوِ معنا، ولو كان لزوم الشرع من أجل ما خلقنا، لاستوى فيه الأبيض والأسود، إذ كلّهم خلقته تعالى، لكنَّ الشرع من أجل إخراجه لنا من مصر، واتّصاله بنا لكوننا الصفوة من بني آدم.
כח אָמַר הַכּוּזָרִי: אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ מִתְהַפֵּךְ, הַיְּהוּדִי, וּכְבָר שָׁב דְּבָרְךָ רָזֶה אַחַר שֶׁהָיָה שָׁמֵן:
28 قالَ الخَزَرِيُّ: أراك، يا يهوديّ، تتلوّن، وقد عاد كلامك غَثًّا بعد أن كان سمينًا.
כט אָמַר הֶחָבֵר: בֵּין רָזֶה בֵין שָׁמֵן הַרְחֶב־לִי לִבְּךָ עַד שֶׁאֲפָרֵשׁ אוֹתוֹ.
29 قالَ الحَبْرُ: أغَثّه أسمَنُه، إنْ اتّسعَ لي صدرُك حتّى أتّسع في شرحه.
ל אָמַר הַכּוּזָרִי: אֱמֹר מַה שֶּׁתִּרְצֶה.
30 قالَ الخَزَرِيُّ: قُلْ ما شئتَ.
לא אָמַר הֶחָבֵר: בְּדִין הָעִנְיָן הַטִּבְעִי נִתְחַיֵּב לְקִיחַת הַמָּזוֹן, וְהַגִּדּוּל וְהַהוֹלָדָה, וְכֹחוֹתָם וְכָל תְּנָאֵיהֶם. וְהִתְיַחֵד בָּזֶה הַצֶּמַח וּבַעֲלֵי הַחַיִּים מִבַּלְעֲדֵי הָאֲדָמָה וְהָאֲבָנִים וְהַמּוֹצָאִים וְהַיְסוֹדוֹת:
31 قالَ الحَبْرُ: إنَّ بحكم الأمر الطبيعيّ لَزِمَ الاغتذاء والنموّ والتوليد وقواها وجميع شرائطها، واختصّ بذلك النبات والحيوان، من دون الأرض والحجارة والمعادن والعناصر.
לב אָמַר הַכּוּזָרִי: זֶה כְלָל שֶׁצָּרִיךְ לִפְרֹט אוֹתוֹ, אֲבָל אֱמֶת הוּא.
32 قالَ الخَزَرِيُّ: هذه جملة تحتاج إلى تفصيل، لكنّها حقّ.
לג אָמַר הֶחָבֵר: וּבָעִנְיָן הַנַּפְשִׁי הִתְיַחֲדוּ בַעֲלֵי הַחַיִּים כֻּלָּם, וְנִתְחַיְּבוּ מִמֶּנּוּ תְנוּעוֹת וַחֲפָצִים וּמִדּוֹת וְחוּשִׁים נִרְאִים וְנִסְתָּרִים וְזוּלַת אֵלֶּה.
33 قالَ الحَبْرُ: وبالأمر النفسانيّ اختصَّ الحيوان كُلّه، ولزم منه حركات وإرادات وأخلاق وحواسّ، ظاهرة وباطنة، وغير ذلك.
לד אָמַר הַכּוּזָרִי: גַּם זֶה אֵין דֶּרֶךְ לִדְחוֹתוֹ.
34 قالَ الخَزَرِيُّ: وهذا، أيضًا، لا مدفع فيه.
לה אָמַר הֶחָבֵר: וּבְדִין הָעִנְיָן הַשִּׂכְלִי הִתְיַחֵד הַמְדַבֵּר מִכָּל הַחַיִּים. וְהִתְחַיֵּב מִמֶּנּוּ תִקּוּן הַמִּדּוֹת וְהַמָּעוֹן וְהַמְּדִינָה וְהָיוּ הַנְהָגוֹת וְנִמּוּסִים מִנְהָגִיִּים.
35 قالَ الحَبْرُ: وبحكم الأمر العقليّ، اختصّ الناطق من جُملة الحيوان، ولزم منه إصلاح الأخلاق، ثمّ إصلاح المنزل، ثمّ إصلاح المدينة، وكانت السياسات نواميس سياسية.
לו אָמַר הַכּוּזָרִי: גַּם זֶה אֱמֶת.
36 قالَ الخَزَرِيُّ: وهذا حقّ.
לז אָמַר הֶחָבֵר: וְאֵיזוֹ מַדְרֵגָה אַתָּה חוֹשֵׁב לְמַעְלָה מִזֹּאת.
37 قالَ الحَبْرُ: فأيّ رتبة تكون فوق هذه.
לח אָמַר הַכּוּזָרִי: מַעֲלַת הַחֲכָמִים הַגְּדוֹלִים.
38 قالَ الخَزَرِيُّ: رتبة العُلماء العُظماء.
לט אָמַר הֶחָבֵר: אֵינִי רוֹצֶה לוֹמַר אֶלָּא מַעֲלָה תַפְרִיד אֶת בְּעָלֶיהָ פְּרִידָה עַצְמִית, כְּהִפָּרֵד הַצֶּמַח מִן הַדּוֹמֵם וְהִפָּרֵד אָדָם מִן הַבְּהֵמָה, אֲבָל הַפְּרִידָה בְּרֹב וּמְעַט אֵין לָהּ תַּכְלִית, מִפְּנֵי שֶׁהִיא פְּרִידָה מִקְרִית, וְאֵינָה מַעֲלָה עַל דֶּרֶךְ אֱמֶת.
39 قالَ الحَبْرُ: لم أُرِد إلاّ رتبة تُفارق صاحبتَها مُفارَقة جوهرية كمفارقة النبات للجماد ومفارقة الإنسان للبهائم. وأمّا المفارقة بالأكثر والأقلّ، فلا نهاية لها إذ هي مفارقة عرضية وليست رتبة على الحقيقة.
מ אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם כֵּן אֵין מַעֲלָה בַמֻּרְגָּשִׁים יְתֵרָה עַל מַעֲלַת בְּנֵי אָדָם.
40 قالَ الخَزَرِيُّ: فلا رتبة إذًا في المحسوسات بعد الإنسان.
מא אָמַר הֶחָבֵר: וְאִם יִמָּצֵא אָדָם שֶׁיָּבֹא בָאֵשׁ וְלֹא יֻזַּק בּוֹ, וְיַעֲמֹד מִבְּלִי מַאֲכָל וְלֹא יִרְעַב, וְיִהְיֶה לְפָנָיו זֹהַר שֶׁאֵין הָעַיִן יְכוֹלָה לְהִסְתַּכֵּל בּוֹ, וְלֹא יֶחֱלֶה וְלֹא יֶחֱלַשׁ, וְכַאֲשֶׁר יַגִּיעַ אֶל תַּכְלִית יָמָיו, יָמוּת לִרְצוֹנוֹ, כְּמִי שֶׁיַּעֲלֶה עַל מִטָּתוֹ לִישׁוֹן, וְיִישַׁן בְּעֵת יָדוּעַ וּבְשָׁעָה יְדוּעָה, עִם יְדִיעַת הֶעָבַר וְהֶעָתִיד, מַה שֶּׁהָיָה וּמַה שֶּׁיִּהְיֶה, הֲלֹא הַמַּעֲלָה הַזֹּאת נִפְרֶדֶת בְּעַצְמָהּ מִמַּעֲלַת בְּנֵי אָדָם.
41 قالَ الحَبْرُ: فإنْ نجد إنسانًا يدخل النار فلا تؤذيه، ويُزمن عن الطعام فلا يجوع، ويكون لوجهه نور لا تحتمله الأبصار، ولا يمرض ولا يهرم، حتّى إذا بلغ عمره مات موتًا اختياريًّا، كمَن يصعد إلى فراشه لينام في يوم معلوم وساعة معلومة، مُضافًا إلى علم الغيب ممّا كان ويكون، أليس هذه الرتبة مفارقة في الجوهر لرتبة الناس.
מב אָמַר הַכּוּזָרִי: אֲבָל הַמַּעֲלָה הַזֹּאת אֱלֹהִית מַלְאֲכוּתִית אִם הִיא נִמְצֵאת, וְזֶה מִדִּין הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי לֹא מִן הַשִּׂכְלִי וְלֹא מִן הַנַּפְשִׁי וְלֹא מִן הַטִּבְעִי.
42 قالَ الخَزَرِيُّ: بل إنَّ هذه الرتبة هي إلهية مَلَكوتية، إنْ كانت موجودة، وهذا من حكم الأمر الإلهيّ، لا من العقليّ ولا من النفسانيّ ولا من الطبيعيّ.
מג אָמַר הֶחָבֵר: אֵלֶּה קְצָת תָּאֳרֵי הַנָּבִיא אֲשֶׁר אֵין עָלָיו חוֹלֵק, אֲשֶׁר נִרְאָה עַל יָדוֹ לֶהָמוֹן הִתְחַבְּרוּת הַדָּבָר הָאֱלֹהִי בָהֶם וְשֶׁיֵּשׁ לָהֶם אֱלוֹהַּ מַנְהִיגָם כִּרְצוֹנוֹ וּכְפִי עֲבוֹדָתָם וְהַמְרוֹתָם, וְהִגִּיד לָהֶם הַנֶּעְלָם, וְהוֹדִיעַ אֵיךְ הָיָה חִדּוּשׁ הָעוֹלָם וְיַחַס בְּנֵי אָדָם קֹדֶם הַמַּבּוּל, הֵיאַךְ נִתְיַחֲסוּ אֶל אָדָם וְהֵיאַךְ הָיָה הַמַּבּוּל וְיַחַס הַשִּׁבְעִים אֻמּוֹת אֶל שֵׁם חָם וְיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ, וְהֵיאַךְ נִפְרְדוּ הַלְּשׁוֹנוֹת, וְאֵיפֹה שָׁכְנוּ, וְהֵיאַךְ צָמְחוּ הַמְּלָאכוֹת וּבִנְיַן הַמְּדִינוֹת וּשְׁנֵי הָעוֹלָם מֵאָדָם וְעַד עָתָּה.
43 قالَ الحَبْرُ: هذا بعض صفات النبيّ الذي لا مختلف عليه، الذي على يديه ظهر للجمهور اتّصال اللاهوت بهم، وأنَّ لهم ربًّا يدبّرهم كيف شاء وبحسب طاعتهم وعصيانهم أيضًا، وكشَف الغيب، وأعلمَ كيف كان حدث العالم وأنساب الناس قبل الطوفان، وكيف انتسبوا إلى آدم، ثمّ الطوفان، ونسب السبعين أمّة إلى سام وحام ويافت أولاد نوح، وكيف تفرّقت اللُغات، وحيث سكنوا، وكيف أنشئت الصنائع وبُنيت المُدن، والتأريخ من آدم إلى هلمّ جرًّا.
מד אָמַר הַכּוּזָרִי: גַּם זֶה תֵמַהּ, אִם יֵשׁ אֶצְלְכֶם מִנְיָן בָּרוּר מִבְּרִיאַת הָעוֹלָם.
44 قالَ الخَزَرِيُّ: وهذا غريب، إنْ كان عندكم تأريخ متحقّق لخلقة العالم.
מה אָמַר הֶחָבֵר: בּוֹ אָנוּ מוֹנִים, וְאֵין בֵּין הַיְּהוּדִים בָּזֶה מַחֲלֹקֶת מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ.
45 قالَ الحَبْرُ: بل بذلك نؤرّخ، لا اختلاف بين اليهوديَّيْن في ذلك من الخَزَر إلى الحَبَشة.
מו אָמַר הַכּוּזָרִי: וְכַמָּה אַתֶּם מוֹנִים הַיּוֹם.
46 قالَ الخَزَرِيُّ: فكمْ تعدّون اليوم؟
מז אָמַר הֶחָבֵר: אַרְבַּעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת. וּפְרָטָם מְבֹאָר מִימוֹת אָדָם וְשֵׁת וֶאֱנוֹש עַד נֹחַ, עַד שֵׁם וְעֵבֶר אֶל אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב עַד משֶׁה. וְאֵלֶּה מִפְּנֵי הִתְחַבְּרוּתָם הָיוּ לֵב אָדָם וּסְגֻלָּתוֹ, וּלְכָל אֶחָד מֵהֶם הָיוּ בָנִים כַּקְּלִיּפוֹת, אֵינָם דּוֹמִים לָאָבוֹת וְלֹא הִתְחַבֵּר בָּהֶם הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְנִמְנָה הַמִּנְיָן לְאֵלֶּה הָאֱלֹהִיִּים וְהָיוּ יְחִידִים וְלֹא רַבִּים, עַד שֶׁהוֹלִיד יַעֲקֹב אָבִינוּ שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים כֻּלָּם רְאוּיִים לָעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְשָׁבָה הָאֱלֹהוּת בְּקָהָל רַב וּבָהֶם הָיָה הַמִּנְין. וַאֲנַחְנוּ קִבַּלְנוּ מִנְיַן שְׁנֵי הַקַּדְמוֹנִים מִמּשֶׁה, וְנֵדַע מַה שֶּׁיֵשׁ מִמּשֶׁה וְעַד עָתָּה.
47 قالَ الحَبْرُ: أربعة آلاف وخمس ماية، وتفصيلها مشروح من عمر آدم وشيث وأنوش، إلى نوح، ثم سامّ وعابر، إلى إبراهيم ثمّ إسحاق ويعقوب إلى موسى عليه السلام. وهؤلاء على اتّصالهم لُباب آدم وصَفْوته، ولكلّ واحد منهم أولاد كالقشور، لم يشبهوا الآباء، فلم يتّصل بهم أمر إلهيّ، فضُبط التأريخ بالإلهيّين وكانوا أفرادًا لا جماعات، حتّى أولد يعقوب اثنا عشر سبطًا، كلّهم يصلحون للأمر الإلهيّ، فصارت الإلهية في جماعة، وبهم التأريخ، فنحن نحمل تأريخ مَن تقدّمهم عن موسى عليه السلام، وندري ما من موسى إلى هلمّ.
מח אָמַר הַכּוּזָרִי: זֶה הַפְּרָט מַרְחִיק הַמַּחֲשָׁבָה הָרָעָה מִן הַלֵּב מֵהַכָּזָב וְהַהַסְכָּמָה. כִּי דָבָר כָּזֶה אִי אֶפְשָׁר שֶׁיַּסְכִּימוּ עָלָיו עֲשָׂרָה מִבְּלִי שֶׁיִּתְבַּלְבְּלוּ וִיגַלּוּ סוֹד הַסְכָּמָתָם אוֹ יִדְחוּ דִבְרֵי מִי שֶׁיִּרְצֶה לְבָרֵר אֶצְלָם דָּבָר כָּזֶה, כָּל שֶׁכֵּן הֲמוֹנִים רַבִּים, וְהַמִּנְיָן קָרוֹב, אֵין הַכָּזָב וְהַשֶּׁקֶר יָכוֹל לְהִכָּנֵס עָלָיו.
48 قالَ الخَزَرِيُّ: هذا التفصيل يُبعد الظنّ السوء من الكذب والاصطلاح، إذ مثل هذا لا يتّفق عشرة عليه دون أن يتخاذلوا ويكشفوا سرّ اصطلاحهم، أو يدفعوا قول من يحقّق عندهم مثل هذا، فكيف جماهير عظيمة، والتأريخ قريب، لا يتّسع للكذب والافتراء.
מט אָמַר הֶחָבֵר: אֲבָל אַבְרָהָם אָבִינוּ עַצְמוֹ הָיָה בְדוֹר הַפְּלָגָה וְנִשְׁאַר הוּא וּקְרוֹבָיו בִּלְשׁוֹן עֵבֶר אֲבִי אָבִיו וְלָזֶה נִקְרָא עִבְרִי. וּבָא משֶׁה אַחֲרָיו לְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וְהָעוֹלָם מָלֵא מֵחָכְמַת שָׁמַיִם וָאָרֶץ, וּבָא אֶל פַּרְעֹה, וְחַכְמֵי מִצְרַיִם וְחַכְמֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַמַּסְכִּימִים לוֹ וְהַחוֹקְרִים עָלָיו, עַל אֲשֶׁר לֹא הֶאֱמִינוּ לוֹ אֱמוּנָה שְׁלֵמָה כִּי הַבּוֹרֵא מְדַבֵּר עִם אָדָם, עַד שֶׁהִשְׁמִיעָם דְּבָרָיו בַּעֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים. כֵּן הָיוּ עַמּוֹ עִמּוֹ, וְלֹא מִסִּכְלוּתָם אֲבָל מֵחָכְמָתָם, מִיִּרְאָתָם תַּחְבּוּלוּת הַחָכְמוֹת הַשָּׁמַיְמִיּוֹת וְזוּלָתָם, מֵאֲשֶׁר לֹא יַעַמְדוּ לַמֶּחְקָר, מִפְּנֵי שֶׁהֵם כְּמוֹ הַדָּבָר הַמְזֻיָּף, וְהָעִנְיָן הָאֱלֹהִי כַּזָּהָב הַמְזֻקָּק הוֹלֵךְ וּמוֹסִיף, דִּינָר אַחַר דִּינָר. וְאֵיךְ יַעֲלֶה בַדַּעַת שֶׁיְּדֻמֶּה אֶצְלָם כִּי הַלְּשׁוֹנוֹת אֲשֶׁר הָיוּ לִפְנֵיהֶם כַּחֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה הָיוּ לְשׁוֹן עֵבֶר לְבַדָּהּ וְנִפְלְגָה בְּבָבֶל בִּימֵי פֶלֶג, וְיַחַס אֻמָּה כָךְ וְכָךְ אֶל שֵׁם, וְאֻמָּה כָךְ וְכָךְ אֶל חָם, וְאַרְצוֹתָם כָּךְ. הֲיִתָּכֵן לְאָדָם הַיּוֹם לְאַמֵּת אֶצְלֵנוּ כָזָב בְּיַחַס אֻמּוֹת מְפֻרְסָמוֹת וּבְדִבְרֵיהֶם וּבִלְשׁוֹנוֹתָם וְיִהְיֶה הַדָּבָר פָּחוֹת מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה.
49 قالَ الحَبْرُ: نعم، وإبراهيم بعَيْنه حضر في تفريق اللُغات، وبقي هو وقرابته بلغة عابر جدّه، وبذلك تسمّى عِبرانيًّا. وجاء موسى عليه السلام بعده بأربع ماية عام، والدنيا في أحفل ما كانت من تمكّن العلوم السماوية والأرضية، وورد على فرعون وعُلماء مِصر، وعُلماء بني إسرائيل المُواقفين له والباحثين عليه الذين لم يصدّقوه تصديقًا تمامًا أنَّ الله يخاطب البشر، حتّى أسمعَهم خطابه بالعشر كلمات. هكذا كان قومُه معه، ليس من جهلهم، بل من علمهم مخافة الحِيَل من العلوم السماوية وغير ذلك، ممّا لا يثبت عند التفتيش، كالدلس، والأمر الإلهيّ كالذهَب الإبريز، يزيد في الخُبْر للدينار دينارًا. فكيف يُتخيّل أن يُصوَّر عندهم أنَّ اللُغات قبلهم بخمس ماية سنة كانت لغة عابر وحدها وتفرّقت في بابل في أيام فالج، ونسب أمّة كذى وأمّة كذى إلى سام، وأمّة كذى وكذى إلى حام، وبلادهم كذى وكذى؟ هل يصحّ أن يكون اليوم أحد يصوّر عندنا كذبًا في أنساب مِلَل مشهورة وفي قصصهم ولغاتهم، ويكون خبره من دون خمس ماية عام؟
נ אָמַר הַכּוּזָרִי: זֶה לֹא יִתָּכֵן, וְאֵיךְ יִתָּכֵן זֶה וַאֲנַחְנוּ מוֹצְאִים הַחָכְמוֹת בִּכְתָב יְדֵי מְחַבְּרֵיהֶם מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וְסִפּוּר מִי שֶׁהָיָה הַיּוֹם חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לֹא יַעֲבֹר הַכָּזָב עַל נִגְלוֹתָיו, כְּמוֹ הַיְחָסִים וְהַלְּשׁוֹנוֹת וְהַכְּתִיבוֹת.
50 قالَ الخَزَرِيُّ: هذا مُحال، وكيف ونحن نجد العلوم بخطوط واضعيها منذ خمس ماية عام، وخبر من كان اليوم خمس ماية عام، لا يجوز الكذب على مشهوراته، مثل الأنساب واللُغات والخطوط.
נא אָמַר הֶחָבֵר: וְהֵיאַךְ לֹא הָיוּ חוֹלְקִים עַל משֶׁה בְּמַה שֶּׁאָמַר, וְהָיוּ עַמּוֹ תוֹבְעִים אוֹתוֹ. כָּל שֶׁכֵּן זוּלָתָם.
51 قالَ الحَبْرُ: فكيف لا يناقض موسى في ما أتى به، وقومُه مطالبوه، فضلًا عن غيرهم.
נב אָמַר הַכּוּזָרִי: אֵלֶּה דְבָרִים מְקֻבָּלִים חֲזָקִים וּמְיֻסָּדִים.
52 قالَ الخَزَرِيُّ: هذه مقبولات قوية ممكَّنة.
נג אָמַר הֶחָבֵר: הַאַתָּה רוֹאֶה שֶׁהַלְּשׁוֹנוֹת קְדוּמוֹת אֵין לָהֶן תְּחִלָּה.
53 قالَ الحَبْرُ: أترى أنَّ اللُغات قديمة لا أوّل لها؟
נד אָמַר הַכּוּזָרִי: אֲבָל, הֵם חֲדָשׁוֹת מֻסְכָּם עֲלֵיהֶם; מוֹרֶה עַל זֶה חִבּוּרָם מִן הַשֵּׁמוֹת וְהַפְּעָלִים וְהַמִּלּוֹת, וְהֵם מִן הָאוֹתִיּוֹת הַלְּקוּחוֹת מִמּוֹצָאֵי הַדִּבּוּר.
54 قالَ الخَزَرِيُّ: بل حديثة مصطلَحة عليها. يدلّ على ذلك تأليفها من الأسماء والأفعال والحروف، وهذه من الشُبَهات المأخوذة من مخارج النطق.
נה אָמַר הֶחָבֵר: הֲרָאִיתָ בּוֹדֶה לָשׁוֹן מִלִּבּוֹ, אוֹ שָׁמַעְתָּ עָלָיו.
55 [قالَ الحَبْرُ: هل رأيتَ مخترع لغة أو سمعت عنه] .
נו אָמַר הַכּוּזָרִי: לֹא רָאִיתִי וְלֹא שָׁמַעְתִּי. וְאֵין סָפֵק שֶׁהִגִּיעוּ אֵלֶיהָ בְּדוֹר מֵהַדּוֹרוֹת, וְלֹא הָיְתָה קֹדֶם לָשׁוֹן שֶׁהִסְכִּימוּ עָלֶיהָ מֵהַסְכָּמַת עַם מִבִּלְתִּי עָם, עַל לָשׁוֹן.
56 قالَ الخَزَرِيُّ: لم أرَ ولا سمعتُ، فلا شك أنّها حصلت في عصر من الأعصار، ولم يكن قَبْلُ لغة مصطلَحة عليها من اصطلاح قوم دون قوم على لغة.
נז אָמַר הֶחָבֵר: הֲשָׁמַעְתָּ עַל אֻמָּה שֶׁחוֹלֶקֶת בַּשָּׁבוּעַ הַיָּדוּעַ, שֶׁהַתְחָלָתוֹ מִיּוֹם רִאשׁוֹן וְהַשְׁלָמָתוֹ בַשַּׁבָּת? הֲיִתָּכֵן שֶׁיִּשְׁווּ בָזֶה אַנְשֵׁי הַצִּין עִם אַנְשֵׁי אִיֵּי הַמַּעֲרָב מִבְּלִי הַתְחָלָה וְהַקְהֵל וְהַסְכָּמָה?
57 قالَ الحَبْرُ: أسَمعتَ عن أمّة تخالف في الأسبوع المعلوم ابتداؤه من الأحد وتمامه في السبت؟ فهل يُمكن أن يتّفق في ذلك أهل الصين مع أهل الجزائر المغربية دون ابتداء واجتماع واصطلاح؟
נח אָמַר הַכּוּזָרִי: לֹא יִתָּכֵן זֶה אֶלָּא בְהַסְכָּמָה מִן הַכֹּל, וְזֶה רָחוֹק; אוֹ שֶׁיִּהְיוּ הַמְדַבְּרִים כֻּלָּם בְּנֵי אָדָם אוֹ בְנֵי נֹחַ אוֹ זוּלָתָם, וְיִהְיֶה הַשָּׁבוּעַ אֶצְלָם מְקֻבָּל מֵאֲבִיהֶם.
58 قالَ الخَزَرِيُّ: لا يمكن ذلك إلاّ باصطلاح من الجُملة، وهذا بعيد، أو أن يكون الناس كلّهم بني آدم أو بني نوح أو غيرهما، فيكون الأسبوع منقولًا عندهم عن والدهم.
נט אָמַר הֶחָבֵר: זֶה רָצִיתִי. וְכֵן מִנְיַן הָעֲשָׂרָה, הִסְכִּים כָּל אָדָם עָלָיו בַּמִּזְרָח וּבַמַּעֲרָב, אֵי זֶה טֶבַע יָבִיא לַעֲמֹד בָּעֲשָׂרָה, אֶלָּא שֶׁהוּא מְקֻבָּל מִמַּתְחִיל בּוֹ.
59 قالَ الحَبْرُ: هذا أردتُ، نعم، وعدد العشرة، اتّفاق الناس عليه في المَشارق والمَغارب، أيّ طبع يقود إلى وُقوف عند العشرة إلاّ لأنّه محمول عن مُبتدئٍ به؟
ס אָמַר הַכּוּזָרִי: וְאֵיךְ לֹא יַפְגִּים עָלֶיךָ אֱמוּנָתְךָ זֹאת, מַה שֶּׁאוֹמְרִים עַל אַנְשֵׁי הֹדּוּ, כִּי מְקוֹמוֹת יֵשׁ אֶצְלָם וּבִנְיָנִים, וּבָרוּר אֶצְלָם כִּי יֵשׁ לָהֶם אֶלֶף אַלְפֵי שָׁנָה.
60 قالَ الخَزَرِيُّ: كيف لا يُخلّ بإيمانك هذا ما يُخبَر عن أهل الهند أنَّ عندهم آثارًا ومَباني يحقّقون أنَّ لها ألف ألف من السنين؟
סא אָמַר הֶחָבֵר: הָיָה זֶה מַפְגִּים עַל אֱמוּנָתִי אִלּוּ נִמְצְאָה אֱמוּנָה מֻחְזֶקֶת, אוֹ סֵפֶר שֶׁמַּסְכִּימִים עָלָיו הַכֹּל מִבְּלִי מַחֲלֹקֶת בַּמִּנְיָן. וְלֹא יִמָּצֵא זֶה, אַךְ הֵם אֻמָּה מֻפְקֶרֶת וְאֵין אֶצְלָם דָּבָר בָּרוּר, וְהֵם מַכְעִיסִים אֶת אַנְשֵׁי הַתּוֹרוֹת בִּכְמוֹ אֵלֶּה הַדְּבָרִים כַּאֲשֶׁר הֵם מַכְעִיסִים אוֹתָם בְּצַלְמֵיהֶם וֶאֱלִילֵיהֶם וְתַחְבּוּלוֹתָם וְאוֹמְרִים כִּי הֵם מוֹעִילִים לָהֶם, וּבוֹזִים לְמִי שֶׁאוֹמֵר, כִּי יֵשׁ אֶצְלוֹ סֵפֶר מֵאֵת הָאֱלֹהִים, וְחִבְּרוּ בָזֶה סְפָרִים מְעַטִּים, חִבְּרוּם יְחִידִים מִבְּנֵי אָדָם, נִפְתֶּה בָהֶם מִי שֶׁדַּעְתּוֹ קַלָּה, כִּקְצָת סִפְרֵי הַחוֹבְרִים שֶׁכּוֹתְבִים בָּהֶם מִנְיָנֵי עֲשָׂרוֹת אַלְפֵי שָׁנִים, אוֹ כְמוֹ סֵפֶר הָעֲבוֹדָה הַנְּבָטִית שֶׁזּוֹכְרִים שָׁם שֵׁמוֹת יַנְבּוּשָׁר וְצַגְרִית וְדוּאַנִי, וְאָמְרוּ כִּי הֵם הָיוּ קֹדֶם אָדָם, וְשֶׁיַּנְבּוּשָׁר הָיָה רַבּוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, וְהַדּוֹמֶה לָזֶה.
61 قالَ الحَبْرُ: كان يخلّ بإيماني لو وُجد في اعتقاد مضبوط، أو كتاب أجمع عليه جمهور دون خِلاف بتأريخ، ولن يوجد ذلك. وإنّما هم أمّة سائبة، ولا تحقيق عندهم، فيغايظون أهل الأديان بمثل هذا الكلام، كما يُغايظونهم بأوثانهم وطلاسمهم وحِيَلهم، ويقولون إنّها تنفعهم ويستهزئون بمن يقول إنَّ عنده كتابًا من عند الله، وَوُضع مع هذا كُتُب قليلة ألّفها أفراد من الناس يغترّ بها الضعيف الرأي، كبعض كتب المنجّمين يضعون فيها تَواريخ عشرات آلاف من السنين، مثل كتاب الفلاحة النبطية، يسمَّى فيها ينبوشاد وصغريت ودواني يُزعَم أنّهم كانوا قبل آدم، وأنَّ ينبوشاد منهم هو معلّم آدم وما أشبهَ هذا.
סב אָמַר הַכּוּזָרִי: אֱמֹר, כִּי טָעַנְתִּי עָלֶיךָ בְּאֻמָּה מֻפְקֶרֶת וּבְעָם שֶׁאֵינָם מַסְכִּימִים עַל דַּעַת אֶחָת, וְהֵיטַבְתָּ הַתְּשׁוּבָה בָזֶה. וּמַה תֹּאמַר בַּפִּילוֹסוֹפִים וְהֵם בַּאֲשֶׁר הֵם מִן הַמֶּחְקָר וְהַדִּקְדּוּק וְהִסְכִּימוּ עַל הַנִּצְחוּת וְהַקַּדְמוּת לָעוֹלָם, וְאֵין זֶה עֲשָׂרוֹת אֲלָפִים וְלֹא אַלְפֵי אֲלָפִים אֶלָּא דָבָר שֶׁאֵין לוֹ תַכְלִית.
62 قالَ الخَزَرِيُّ: هَبْ أنّي حاججتُك بعامّة دهماء وبقوم لا يُجمَع لهم كلمة فأصبتَ الجواب. فما ذا تقول في الفلاسفة، وهم من البحث والتحرير حيث هم، وأجمعوا على الأزلية والقدم للعالم، وليس هذا عشرات آلاف ولا آلاف آلاف إلى ما لا نهاية له؟
סג אָמַר הֶחָבֵר: הַפִּילוֹסוֹפִים אֵין לְהַאֲשִׁים אוֹתָם מִפְּנֵי שֶׁהֵם עָם לֹא נָחֲלוּ חָכְמָה וְלֹא תוֹרָה, מִפְּנֵי שֶׁהֵם יְוָנִים, וְיָוָן מִבְּנֵי יֶפֶת הַשּׁוֹכְנִים בַּצָּפוֹן, וְהַחָכְמָה שֶׁהִיא יְרֻשָּׁה מֵאָדָם, וְהִיא הַחָכְמָה הַמֻּחְזֶקֶת בְּכֹחַ אֱלֹהִי, אֵינֶנָּה כִּי אִם בְּזֶרַע שֵׁם שֶׁהוּא סְגֻלַּת נֹחַ, לֹא פָסְקָה הַחָכְמָה וְלֹא תִפְסֹק מִן הַסְּגֻלָּה הַהִיא מֵאָדָם. וְלֹא הָיְתָה הַחָכְמָה בְיָוָן, אֶלָּא מֵעֵת שֶׁגָּבְרוּ וְנֶעְתְּקָה הַחָכְמָה אֲלֵיהֶם מִפָּרַס וְאֶל פָּרַס מִכַּשְׂדִּים, וְקָמוּ בָהֶם הַפִּילוֹסוֹפִים הַמְפֻרְסָמִים בַּיָּמִים הָהֵם, לֹא קֹדֶם לָכֵן וְלֹא לְאַחַר מִכֵּן, וּמֵעֵת שֶׁשָּׁבָה הַמַּלְכוּת לָרוֹמִיִּים לֹא קָם בָּהֶם פִּילוֹסוֹף מְפֻרְסָם.
63 قالَ الحَبْرُ: إنَّ الفلاسفة لَمَعاذير إذ كانوا قومًا لم يرثوا عِلمًا ولا دينًا، لأنّهم يونانيّون، ويونان من بني يافت ساكني الشمال، والعِلم المورَث من لدن آدم، وهو العِلم المؤيَّد بتأييد إلهيّ، إنّما هو في ذرّية سام الذي هو صفْوة نوح، لم يزل العِلم ولا يزال في تلك الصفوة من آدم. وإنّما صار العِلم في يونان مذ صارت لهم اليد الغالبة، فانتقل العلم إليهم من فارس، وإلى فارس من الكسدانيّين، ونبغ فيهم الفلاسفة المشهورون في تلك الدولة، لا من قبل ولا من بعد، ومذ صارت الدولة إلى الروم لم يقم فيهم فيلسوف مشهور.
סד אָמַר הַכּוּזָרִי: וְכִי זֶה מְחַיֵּב שֶׁלֹּא נַאֲמִין לַאֲרִיסְטוֹ בְחָכְמָתוֹ.
64 قالَ الخَزَرِيُّ: إنَّ هذا يوجب أن لا يُصَدَّق أرسطوطاليس في علمه؟
סה אָמַר הֶחָבֵר: כֵּן, מִפְּנֵי שֶׁהִטְרִיחַ אֶת שִׂכְלוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ בַּעֲבוּר שֶׁלֹּא הָיְתָה בְיָדוֹ קַבָּלָה מִמִּי שֶׁיַּאֲמִין בְּהַגָּדָתוֹ וְחָשַׁב בִּתְחִלַּת הָעוֹלָם וְסוֹפוֹ, וְהָיָה קָשֶׁה עַל מַחֲשַׁבְתּוֹ לְצַיֵּר הַהַתְחָלָה, כַּאֲשֶׁר הָיָה קָשֶׁה גַם כֵּן הַקַּדְמוּת. אַךְ הִכְרִיעַ הַקָּשׁוֹתָיו הַנּוֹטִים אֶל הַקַּדְמוּת בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ הַמָּפְשֶׁטֶת, וְלֹא רָאָה לִשְׁאֹל עַל מִנְיַן שְׁנֵי מִי שֶׁהָיָה לְפָנָיו, וְהֵיאַךְ נִתְיַחֲסוּ בְנֵי אָדָם. וְאִלּוּ הָיָה הַפִּילוֹסוֹף בְּאֻמָּה שֶׁיִּנְחַל מְקֻבָּלוֹת וּמְפֻרְסָמוֹת שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִדְחוֹת אוֹתָם, הָיָה מִתְעַסֵּק בְּהַקָּשׁוֹתָיו וּמוֹפְתָיו לְהַחֲזִיק הַחִדּוּש עִם קָשְׁיוֹ. כַּאֲשֶׁר הֶחֱזִיק הַקַּדְמוּת אֲשֶׁר הוּא יוֹתֵר קָשֶׁה לְקַבֵּל.
65 قالَ الحَبْرُ: نعم، إنّه كلّف ذهنه وفكرته لمّا لم يكن عنده خبر مَنْ يَثِقه تقليدًا، فتفكّر في أوائل العالم وأواخره، فصعب على فكره تصوّر الابتداء، كما صعب أيضًا القِدَم، لكن رَجَّحَ قِياساته القائلة بالقدم بمجرَّد فكره، ولم يرَ أن يسأل عن تأريخ من كان قبله، ولا كيف انتسب الناس. ولو كان الفيلسوف في أمّة يرث مقبولات ومشهورات لا مدفع له فيها، لَصرّف قياساته وبُرهانه في تمكينه الحَدَث، على صعوبته، كما مكّن القِدَم الذي هو أصعب للقبول.
סו אָמַר הַכּוּזָרִי: וְכִי יֵשׁ בַּמּוֹפֵת הַכְרָעָה.
66 قالَ الخَزَرِيُّ: وهل في البرهان ترجيح؟
סז אָמַר הֶחָבֵר: וּמֵאַיִן לָנוּ מוֹפֵת בַּשְּׁאֵלָה הַזֹּאת. חָלִילָה לָאֵל שֶׁתָּבוֹא הַתּוֹרָה בְּמַה שֶּׁיִדְחֶה רְאָיָה אוֹ מוֹפֵת, אַךְ תָּבֹא בְנִפְלָאוֹת וְשַׁנּוֹת הַמִּנְהָגִים לִבְרִיאַת דְּבָרִים אוֹ לַהֲפֹךְ דָּבָר אֶל דָּבָר אַחֵר, לְהוֹרוֹת עַל חָכְמַת בּוֹרֵא הָעוֹלָם וִיכָלְתּוֹ לַעֲשׂוֹת מַה שֶּׁחָפֵץ, בְּעֵת שֶׁיַּחְפֹּץ. וּשְׁאֵלַת הַחִדּוּשׁ וְהַקַּדְמוּת עֲמֻקָּה, וְרַאֲיוֹת שְׁתֵּי הַטְּעָנוֹת שָׁווֹת, עַד שֶׁתַּכְרִיעַ הַחִדּוּשׁ הַקַּבָּלָה מֵאָדָם וְנֹחַ וּמשֶׁה בַנְּבוּאָה אֲשֶׁר הִיא יוֹתֵר נֶאֱמֶנֶת מִן הַהַקָּשָׁה. וְאִם הָיָה מִצְטָרֵךְ בַּעַל תּוֹרָה לְהַאֲמִין וּלְהוֹדוֹת בְּהִיּוּלִי קַדְמוֹן וְעוֹלָמוֹת רַבִּים קֹדֶם הָעוֹלָם הַזֶּה, לֹא הָיָה בָּזֶה פְּגָם בֶּאֱמוּנָתוֹ, כִּי הָעוֹלָם הַזֶּה הוּא חָדָשׁ מִזְּמָן יָדוּעַ וּתְחִלַּת הָאָדָם: אָדָם וְנֹח.
67 قالَ الحَبْرُ: ومَن لنا في المسألة بالبرهان؟ أعوذ بالله أن يأتي الشرع بما يدفع عِيانًا أو برهانًا، ولكن يأتي بمعجزات وخرْقِ عاداتٍ باختراعِ أعيان، أو قلبِ عين إلى عين أخرى، ليدّل على مخترِع العالم وقدرته على فعْل ما شاء متى شاء. ومسألة القدم والحدث غامضة، ودلائل الحجّتَيْن متكافئة، ثمّ يرجّح الحَدَثَ: النقلُ عن آدم ونوح وموسى عليهم السلام بالنبوة التي هي أصدق من القياس. وبعد أن يلجأ المتشرّع إلى التسليم والإقرار بهيولي قديمة وعوالم كثيرة قبل هذا العالم، ليس في ذلك مَطعن في اعتقاده، إنّ هذا العالَم حادث منذ مُدّة محصَّلة، وأوّل ناسه آدم ونوح.
סח אָמַר הַכּוּזָרִי: דַּי לִי בְּאֵלֶּה הַטְּעָנוֹת הַמַּסְפִּיקוֹת בַּשַּׁעַר הַזֶּה, וְאִם תֶּאֱרַךְ חֶבְרָתִי עִמְּךָ, אַטְרִיחֲךָ לְהַרְאוֹת לִי הַטְּעָנוֹת הַמַּפְסִיקוֹת, אֲבָל שׁוּב אֶל גִּלְגּוּל דְּבָרֶיךָ. וְהֵיאַךְ הִתְחַזֵּק בְּנַפְשְׁכֶם הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה, שֶׁיִּהְיֶה לַבּוֹרֵא הַגּוּפוֹת וְהָרוּחוֹת וְהַנְּפָשׁוֹת וְהַשְּׂכָלִים וְהַמַּלְאָכִים, אֲשֶׁר נִתְעַלָּה וְהִתְקַדֵּשׁ וְהִתְגַּדֵּל מֵהַשָּׂגַת הַשְּׂכָלִים כָּל שֶׁכֵּן מֵהַחוּשִׁים, חִבּוּר עִם הַבְּרִיאָה הַזֹּאת הַנִּבְזָה הַמְגֻנָּה בְחָמְרָהּ. וְאִם הִיא נִפְלָאָה בְצוּרָתָה, כִּי בַקָּטֹן שֶׁבָּרְמָשִׂים מִפְּלִיאַת חָכְמָתוֹ, מַה שֶּׁאֵין הַדַּעַת מַשֶּׂגֶת אוֹתוֹ.
68 قالَ الخَزَرِيُّ: تَكفيني هذه الحُجَج المُقنعة في الباب. وإن طالت صُحبتي لك، سأكلّفك أن تَعرض عليَّ الحُجَج القاطعة. لكن، عُدْ إلى أدراج حديثك، وكيف تَمكّن في نفوسكم هذا الأمر العظيم أن يكون خالق الأجسام والأرواح والنفوس والعقول والملائكة، الذي ترفّع وتقدّس وتنزّه عن أن تُدركه العقول، فضلًا عن الحواسّ، له اتّصال بهذا الخَلق الحقير الذميم في مادّته، وإنْ كان في صورته عجيبًا، إذ في أقلّ حشرة من عجائب الحكمة ما يَحار فيه الذهن.
סט אָמַר הֶחָבֵר: בִּדְבָרְךָ זֶה לֹא הִצְרַכְתַּנִי אֶל דְּבָרִים רַבִּים לַהֲשִׁיבֶךָ. הַאַתָּה מְיַחֵס זֹאת הַחָכְמָה הַנִּמְצֵאת בִּבְרִיאַת הַנְּמָלָה, דֶּרֶךְ מָשָׁל, אֶל גַּלְגַּל אוֹ אֶל כּוֹכָב אוֹ לְזוּלָתוֹ מִבִּלְתִּי הַבּוֹרֵא הַיָּכוֹל, הַמְשַׁעֵר אֲשֶׁר נָתַן לְכָל דָּבָר חֻקּוֹ מֵאֵין תּוֹסֶפֶת וְחִסָּרוֹן.
69 قالَ الحَبْرُ: قد كفيتني بقولك هذا كثيرًا من جوابك. أَتَنسُبُ هذه الحكمة الموجودة في خلق النملة، مَثلًا، إلى فَلَك أو إلى كوكب أو إلى غير ذلك، حاشا البارئ القادر المقدِّر الذي يُعطي كلّ شيء حقّه دون زيادة ولا نُقصان.
ע אָמַר הַכּוּזָרִי: וְזֶהוּ הַמְיֻחָס אֶל פֹּעַל הַטֶּבַע.
70 قالَ الخَزَرِيُّ: وهذا هو المنسوب إلى فِعل الطبيعة.
עא אָמַר הֶחָבֵר: וּמַה הוּא הַטֶּבַע.
71 قالَ الحَبْرُ: وما الطبيعة؟
עב אָמַר הַכּוּזָרִי: הוּא כֹח מֵהַכֹּחוֹת עַל מַה שֶּׁשָּׁמַעְנוּ בַחָכְמוֹת, וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִים מַה־הוּא אֲבָל הַחֲכָמִים יוֹדְעִים אוֹתוֹ בְּלִי סָפֵק.
72 قالَ الخَزَرِيُّ: هي قوّة من القوى، على ما سمعنا في العلوم، ولا ندري ما هي، ولكن العُلماء قد عرّفوها لا محالة.
עג אָמַר הֶחָבֵר: אֲבָל יְדִיעָתָם בּוֹ כִידִיעָתֵנוּ. גָּדַר אוֹתוֹ הַפִּילוֹסוֹף כִּי הוּא הַהַתְחָלָה וְהַסִּבָּה אֲשֶׁר בָּהּ יָנוּחַ וְיָנוּעַ הַדָּבָר אֲשֶׁר הוּא בוֹ בְּעֶצֶם וְלֹא בְּמִקְרֶה.
73 قالَ الحَبْرُ: بل عِلْمهم فيها كعِلْمنا، حدَّها الفيلسوف بأنّها المبدأ والسبب الذي به يتحرّك ويسكن الشيء الذي هو فيه بالذات لا بالعرض.
עד אָמַר הַכּוּזָרִי: כְּאִלּוּ הוּא אוֹמֵר, כִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יָנוּעַ מֵעַצְמוֹ וְיָנוּחַ מֵעַצְמוֹ יֶשׁ־לוֹ סִבָּה מָה, בָּהּ יָנוּחַ וְיָנוּעַ, וְהַסִּבָּה הַהִיא – הִיא הַטֶּבַע.
74 قالَ الخَزَرِيُّ: كأنّه يقول إنَّ الشيء الذي يتحرّك من ذاته ويسكن من ذاته له سبب ما، به يتحرّك ويسكن، وذلك السبب هو الطبيعة.
עה אָמַר הֶחָבֵר: זֶה הוּא שֶׁרָצָה לוֹמַר עִם דִּיּוּקוּת רַב וְדִקְדּוּק וְהֶפְרֵשׁ בֵּין מַה שֶּׁיִּפְעַל בְּמִקְרֶה מִמַּה שֶּׁיִּפְעַל בְּטֶבַע, וְהַדְּבָרִים מַבְהִילִים הַשּׁוֹמְעִים, אֲבָל הָעוֹלֶה מִידִיעָתָם בַּטֶּבַע – זֶה הוּא.
75 قالَ الحَبْرُ: هذا الذي يريد، مع تحذّق كثير وتدقيق وتفريق بين ما يفعل بالعرض عمّا يفعل بالطبع، وأشياء تروق السامعين، ولكن حاصل علمهم بالطبيعة هذا.
עו אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם כֵּן אֲנִי רוֹאֶה שֶׁהִתְעוּנוּ בְשֵׁמוֹת אֵלֶּה וְשָׂמוּנוּ מְשַׁתְּפִים עִם הַבּוֹרֵא, בְּאָמְרֵנוּ: "הַטֶּבַע. חָכָם פּוֹעֵל" וְאֶפְשָׁר שֶׁנָּבוֹא לוֹמַר: "בּוֹרֵא" עַל טַעַם דִּבְרֵיהֶם.
76 قالَ الخَزَرِيُّ: فما أراهم إلاّ أضلّونا بهذه الأسماء، وجعلونا مُشركين بالله في قولنا الطبيعة حكيمة فاعلة، ورُبّما قلنا خالقة على فَحْوَى كلامهم.
עז אָמַר הֶחָבֵר: כֶּן־הוּא, אֲבָל יֵשׁ לַיְסוֹדוֹת וְלַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וְלַכּוֹכָבִים פְּעָלִים עַל דֶּרֶךְ הַחִמּוּם וְהַקֵּרוּר, וְהַהַרְטָבָה וְהַיֹּבֶשׁ וְהַתְּלוּיִים בָּהֶם, מִבְּלִי שֶׁנְּיַחֵס לָהֶם חָכְמָה רַק עֲבוֹדָה, אֲבָל הַצִּיּוּר וְהַשִּׁעוּר וְהַהַזְרָעָה וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ חָכְמָה לְכַוָּנָה, לֹא יִתְיַחֵס כִּי אִם לְחָכָם הַיָּכוֹל הַמְשַׁעֵר. וּמִי שֶׁקּוֹרֵא אֵלֶּה שֶׁמְּתַקְּנִים הַחֹמֶר בְּחִמּוּם וּבְקֵרוּר טֶבַע, לֹא יַזִּיק, כְּשֶׁמַּרְחִיק מֵהֶם הַחָכְמָה, כַּאֲשֶׁר יַרְחִיק מֵהָאִישׁ וְהָאִשָּׁה יְצִירַת הַוָּלָד בְּהִתְחַבְּרָם, אַךְ הֵם עוֹזְרִים לַחֹמֶר הַמְקַבֵּל צוּרַת הָאָדָם, מֵאֵת הַמְצַיֵּר הֶחָכָם. וְאַל יִהְיֶה רָחוֹק בְּעֵינֶיךָ הֵרָאוֹת רָשְׁמֵי עִנְיָנִים אֱלוֹהִיִּים נִכְבָּדִים בָּעוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן, כְּשֶׁיִּהְיוּ הֶחֳמָרִים הָהֵם נְכוֹנִים לְקַבֵּל אוֹתָם. וְזֶהוּ שֹׁרֶשׁ הָאֱמוּנָה וְשֹׁרֶשׁ הַמֶּרִי.
77 قالَ الحَبْرُ: نعم، لكن للعناصر والقمر والشمس والكواكب أفعال بطريق التسخين والتبريد والترطيب والتيبيس وتوابعها من غير أن يُنسَب إليها حكمة بل سُخرة. وأمّا التصوير والتقدير والتبريز وكلّ ما فيه حكمة لغرض، فلا يُنسَب إلاّ للحكيم القادر القاهر. فمن سمّى هذه التي تُصلح المادّة بالتسخين والتبريد طبيعة لم يضرّ إذا نفى عنها الحكمة، كما ينفي عن الرجل والمرأة خلقة الولد إذا اجتمعا. وإنمّا هما من أعوان المادّة القابلة لصورة الإنسان، والصورة من عند المصوِّر الحكيم، فلا تستبعِدْ ظهور آثار إلهية شريفة في هذا الأدنَى، إذا تهيّأت تلك المواد لقبولها. وهذا هو أصل الإيمان وأصل العصيان.
עח אָמַר הַכּוּזָרִי: וְאֵיךְ יִהְיֶה שֹׁרֶשׁ הָאֱמוּנָה הוּא שֹׁרֶשׁ הַמֶּרִי.
78 قالَ الخَزَرِيُّ: وكيف يكون أصل الإيمان هو أصل العصيان؟
עט אָמַר הֶחָבֵר: כֵּן, כִּי הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יָכִינוּ לְקַבֵּל הָרְשָׁמִים הָהֵם הָאֱלֹהִיִּים אֵינָם בִּיכֹלֶת אָדָם וְלֹא יוּכְלוּ לְשַׁעֵר כַּמוּתָם וְאֵיכוּתָם, וְאִם יֵדְעוּ עַצְמָם לֹא יֵדְעוּ זְמַנֵּיהֶם וּמְקוֹמוֹתָם וְחִבּוּרָם וְהַזִּמּוּן לָהֶם, צָרִיךְ בָּזֶה אֶל יְדִיעָה שְׁלֵמָה מְפֹרֶשֶׁת תַּכְלִית הַבֵּאוּר מֵאֵת הָאֱלֹהִים. וּמִי שֶׁהִגִּיעוֹ הַדָּבָר הַזֶּה וְקִיֵּם אוֹתוֹ עַל גְּבוּלָיו וּתְנָאָיו בְּלֵב שָׁלֵם, הוּא הַמַּאֲמִין. וּמִי שֶּהִשְׁתַּדֵּל לְתַקֵּן הַדְּבָרִים לְקַבֵּל הָעִנְיָן הַהוּא בְּמֶחְקָר וּסְבָרוֹת וְהֶקֵּשׁוֹת מִמַּה שֶּׁיִּמָּצֵא בְסִפְרֵי הַחוֹזִים, הוֹרָדַת הָרוּחֲנִיּוֹת וַעֲשִׂיַּת הַטְּלַסְמָאוֹת, הוּא הַמַּמְרֶה, כִּי הוּא מַקְרִיב הַקָּרְבָּנוֹת וּמַקְטִיר הַקְּטוֹרוֹת מֵהַקָּשָׁה וּסְבָרָא, וְאֵינֶנּוּ יוֹדֵעַ אֲמִתַּת מַה שֶּׁרָאוּי, וְכַמָּה, וְאֵיך, וּבְאֵיזֶה מָקוֹם, וּבְאֵיזֹה עֵת וּמִי מִבְּנֵי אָדָם, וְאֵיךְ רָאוּי לְהִתְעַסֵּק בָּעִנְיָן הַהוּא וְעִנְיָנִים רַבִּים סִפּוּרָם יֶאֱרָךְ. וְהָיָה כַכְּסִיל, אֲשֶׁר נִכְנַס בְּאוֹצַר רוֹפֵא מְפֻרְסָם כִּי רְפוּאוֹתָיו מוֹעִילוֹת וְהָרוֹפֵא אֵינֶנּוּ בוֹ, וּבְנֵי אָדָם הָיוּ מְכַוְּנִים אֶל הָאוֹצָר הַהוּא לְבַקֵּשׁ הַתּוֹעֶלֶת, וְהַכְּסִיל הַהוּא הָיָה נוֹתֵן לָהֶם מִן הַכֵּלִים הָהֵם וְהוּא לֹא הָיָה מַכִּיר הָרְפוּאוֹת, וְלֹא כַמָּה רָאוּי לְהַשְׁקוֹת מִכָּל רְפוּאָה לְכָל אִישׁ וָאִישׁ, וְהֵמִית בָּרְפוּאוֹת הָהֵם אֲשֶׁר הָיוּ מוֹעִילוֹת לָהֶם, וְאִם יִזְדַּמֵּן שֶׁיְּקַבֵּל תּוֹעֶלֶת אֶחָד מֵהֶם בִּכְלִי מִן הַכֵּלִים הָהֵם יִטּוּ בְנֵי אָדָם אֵלָיו וְיֹאמְרוּ כִּי הוּא הַמּוֹעִיל, עַד אֲשֶׁר יַטְעֵם אוֹ יִרְאוּ לְזוּלָתוֹ תוֹעֶלֶת בְּמִקְרֶה יִטּוּ אֵלָיו וְלֹא יֵדְעוּ כִּי הַמּוֹעִיל בְּעַצְמוּתוּ אָמְנָם הוּא עֲצַת הָרוֹפֵא הַהוּא הֶחָכָם אֲשֶׁר חִבֵּר הָרְפוּאוֹת הָהֶם וְהָיָה מַשְׁקֶה אוֹתָם כָּרָאוּי וְהָיָה מְצַוֶּה הַחוֹלֶה שֶׁיְּזַמֵּן מַה שֶּׁצָּרִיךְ לְכָל רְפוּאָה וּרְפוּאָה מִמַּאֲכָל וּמַשְׁקֶה וּתְנוּעָה וּמְנוּחָה וְשֵׁנָה וְקִיצָה וְאַוִּיר וּמִשְׁכָּב וְזוּלָתָם. וְעַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה הָיוּ בְנֵי אָדָם קֹדֶם משֶׁה, זוּלָתִי מְעַט מִזְעָר, נִפְתִּים בְּנִמּוּסֵי הַכוֹכָבִים וְהַטְּבָעִים וְנֶעְתָּקִים מִנִּמּוּס אֶל נִמּוּס וּמֵאֱלוֹהַּ אֶל אֱלוֹהַּ, וְאֶפְשָׁר שֶׁמַּחֲזִיקִים בְּרַבִּים מֵהֶם וְשׁוֹכְחִים מַנְהִיגָם וּמְנַהֲלָם, וּמְשִׂימָם סִבָּה לְתוֹעָלוֹת, וְהֵם בְּעַצְמָם סִבָּה לִנְזָקִים, כְּפִי הַהֲכָנָה וְהַזִּמּוּן. אֲבָל הַמּוֹעִיל בְּעַצְמוֹ הוּא הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְהַמַּזִּיק בְּעַצְמוֹ הוּא הֵעָדְרוֹ.
79 قالَ الحَبْرُ: نعم، إنَّ الأشياء التي تَصلُحُ لقبول ذلك الأثر الإلهيّ ليست في وسْع البشر، ولا يُمكنهم أن يقدّروا كمياتها وكيفياتها، ولو علموا ذواتها فلَنْ يعلموا أَزمِنَتها وأمكِنَتها وقرائنها والتهيّؤ لها. فيُحتاج في ذلك إلى علم إلهيّ تامّ مشروح غاية الشرح من عند الله. فمن ورد عليه هذا الأمر، وامتثله على حدوده وشروطه بِنيّة خالصة، فهو المؤمن. ومن رام إصلاح أشياء لقبول ذلك الأثر من حِذْق وقِياس وظنون، ممّا يوجَد في كتب المنجّمين واستنزال الروحانيات وعمَل الطلاسم، فهو العاصي، لأنّه يقرّب القرابين ويبخّر البخورات عن قياس وعن ظنّ، فلا يدري حقيقة ما الذي ينبغي، وكم وكيف، وفي أيّ مكان وفي أيّ وقت، ومَن مِن الناس، وكيف ينبغي أن يتناول ذلك، وقرائن كثيرة يطول وصفها. فكان كالجاهل الذي دخل إلى خزانة طبيب مشهور بأنَّ أدويته نافعة، والطبيب قد عُدِمَ، والناس يطلبون تلك الخزانة طلبًا للمنفعة. وذلك الجاهل يفرّق عليهم من تلك الأواني وهو لا يعرف الأدوية، ولا كم يصلح أن يُسقَي من دواء دواء لشخص شخص، فقَتَلَ خلقًا بتلك الأدوية التي كانت تنفعهم. وإن اتّفق أن ينفع أحدهم بإناء من تلك الأواني، مال الناس إليه وقالوا إنَّ ذلك هو النافع، حتّى إذا خانهم أو رأوا لغيره نفعًا بالعرض مالوا أيضًا إليه. ولم يدروا أنَّ النافع بذاته إنّما كان رأي ذلك الطبيب العالم، الذي كان دبّر تلك الأدوية، ثمّ كان أسقاها على ما ينبغي، وكان يأمر العليلَ أن يستعدّ بما يصلح لدواء دواء من غذاء وشراب ورياضة وسكون ونوم ويقظة وهواء ومرقد وغير ذلك. فهكذا صار الناس قبل موسى، حاشى القليل، ينخدعون للنواميس النجومية والطبيعية، وينتقلون من ناموس إلى ناموس، ومن إله إلى إله، وربّما تمسّكوا بكثير منها، وينسون مدبّرها ومصرّفها، وجعلوها سبب منافع، وهي بأعيانها سبب مضارّ، بحسب التهيّؤ والاستعداد. وأمّا المنفعة بذاته، فهو الأمر الإلهيّ، والضارّ بذاته هو عدمه.
פ אָמַר הַכּוּזָרִי: נָשוּב אֶל עִנְיָנֵנוּ וְהוֹדִיעֵנִי, אֵיךְ קָמָה תוֹרַתְכֶם וְאֵיךְ פָּשְׁטָה וְנִרְאֲתָה, וְאֵיךְ נִתְחַבְּרוּ הַדֵּעוֹת אַחֲרֵי אֲשֶׁר הָיוּ חֲלוּקוֹת, וּבְכַמָּה שָׁנִים נִתְיַסְּדָה הָאֱמוּנָה וְנִבְנְתָה עַד שֶׁנִּתְחַזְּקָה וְנִשְׁלְמָה, כִּי הַתְחָלוֹת הַדָּתוֹת מִבְּלִי סָפֵק לֹא תִהְיֶינָה כִּי אִם בִּיחִידִים, שֶׁמִּתְגַּבְּרִים לַעֲזֹר הַדָּבָר אֲשֶׁר יִרְצֶה הָאֱלֹהִים לְהַרְאוֹתוֹ, וְהֵם הוֹלְכִים וְרַבִּים וְנֶעֱזָרִים בְּעַצְמָם, אוֹ שֶׁיָּקוּם לָהֶם מֶלֶךְ עוֹזֵר וְיַכְרִיחַ הֶהָמוֹן עַל הַדָּבָר הַהוּא.
80 قالَ الخَزَرِيُّ: ارجعْ بنا إلى الغرض وأَعلمْني كيف نشأ دينكم، ثُمّ كيف فشا وظهر، وكيف تألّفت الكلمة بعد ما اختلفتْ، وفي كم من المدّة تأسّس الدين وانْبنَى حتّى تشيّد وتمّ، لأنَّ مَبادئ المِلَل لا محالة إنّما تكون بأفراد يتضافرون على نصرة الرأي الذي يشاء الله إظهاره، فلا يزالون يكثرون ويُنصَرون بأنفسهم، أو يقوم لهم مَلِك ناصر يقهر الجماهير على ذلك الرأي.
פא אָמַר הֶחָבֵר: לֹא יָקוּם וְיִגְדַּל עַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה אֶלָּא הַנִּמּוּסִים הַשִּׂכְלִיִּים אֲשֶׁר הַתְחָלָתָם מִן הָאָדָם, וְכַאֲשֶׁר יִגָּמֵר וְיֵעָזֵר יֵאָמֵר כִּי הוּא נֶעֱזַר מִן הַבּוֹרֵא וּמְלֻמָּד וְהַדּוֹמֶה לָזֶה, אֲבָל הַנִּמּוּס אֲשֶׁר הַתְחָלָתוֹ מֵהַבּוֹרֵא, הוּא קָם פִּתְאֹם. נֶאֱמַר לוֹ: הֱיֵה וַיְּהִי, כִּבְרִיאַת הָעוֹלָם.
81 قالَ الحَبْرُ: إنّما يقوم وينشأ على هذه الصفة النواميسُ العقلية، التي مبدؤها من الإنسان، وإذا ظهر وصحِبه التوفيق قيل إنّه مؤيَّد من الله مُلهَم وما أشبه هذا. وأمّا الناموس الذي مبدؤه من الله، فإنّما يكون دفعةً، قيل له كُنْ فكان مثل خلقة العالم.
פב אָמַר הַכּוּזָרִי: הִבְהַלְתָּ אוֹתָנוּ בִדְבָרֶיךָ הֶחָבֵר.
82 قالَ الخَزَرِيُّ: لقد هوّلت علينا يا حَبْر؟
פג אָמַר הֶחָבֵר: אֲבָל הָעִנְיָן מַבְהִיל יוֹתֵר, כִּי הָיוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מְשֻׁעְבָּדִים בְּמִצְרַיִם שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, מִתְיַחֲסִים אֶל שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, לֹא נִמְלַט מֵהֶם אִישׁ וְלֹא בָרַח אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת וְלֹא נִכְנַס בֵּינֵיהֶם נָכְרִי, מְיַחֲלִים הַמּוֹעֵד אֲשֶׁר יָעַד בּוֹ אֶל אֲבוֹתָם אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב שֶׁיַּנְחִילֵם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן. וְאֶרֶץ כְּנַּעַן הָיְתָה בָעֵת הַהִיא בִּידֵי שֶׁבַע אֻמּוֹת בְּתַכְלִית הָרֹב וְהַחָזְקָה וְהַהַצְלָחָה, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתַכְלִית הַדַּלּוּת וְהָעִנּוּי בְּיַד פַּרְעֹה; הוֹרֵג אֶת בְּנֵיהֶם שֶׁלֹּא יִרְבּוּ. וְשָׁלַח משֶׁה וְאַהֲרֹן עִם חֻלְשָׁתָם וְעָמְדוּ כְנֶגֶד פַּרְעֹה עִם חֶזְקָתוֹ בְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְשִׁנּוּי הַמִּנְהָגִים, וְלֹא יָכֹל לְהִסָּתֵר מֵהֶם וְלֹא לְצַוּוֹת עֲלֵיהֶם בְּרָע, וְלֹא לִמְנֹעַ עַצְמוֹ מֵעֶשֶׂר מַכּוֹת אֲשֶׁר חָלוּ בְמִצְרַיִם, בְּמֵימֵיהֶם וּבְאַרְצָם וּבְאַוִּירָם וּבְצִמְחֵיהֶם וּבִבְהֶמְתָּם וּבְגוּפָם וּבְנַפְשׁוֹתָם, שֶׁמֵּת מֵהֶם בְּרֶגַע אֶחָד בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה הַיָּקָר שֶׁהָיָה בְּבָתֵּיהֶם וְהֶחָבִיב לָהֶם, כָּל בְּכוֹר, וְאֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת, זוּלָתִי בָתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְכָל הַמַּכּוֹת הָאֵלֶּה הָיוּ בָאוֹת בְּאַזְהָרָה וּבְהַתְרָאָה וּבְמוֹעֵד וּמִסְתַּלְּקוֹת בְּאַזְהָרָה וּבְהַתְרָאָה, כְּדֵי שֶׁיִתְבָּרֵר כִּי הֵם בְּכַוָּנָה מֵאֵת אֱלוֹהַּ חָפֵץ עוֹשֶׂה חֶפְצוֹ בְעֵת שֶׁיַּחְפֹּץ, לֹא מִצַּד הַטֶּבַע וְלֹא מִצַּד הַכּוֹכָבִים וְלֹא בְמִקְרֶה. וְאַחַר יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר הַשֵּׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא בְּעֵת שֶׁמֵּתוּ בְכוֹרֵיהֶם, מֵעַבְדוּת פַּרְעֹה, וְהָלְכוּ דֶרֶךְ יַם־סוּף וּמְנַהֲלָם עַמּוּד עָנָן וְעַמּוּד אֵשׁ, הוֹלְכִים לִפְנֵיהֶם וּמַנְהִיגִים אוֹתָם, וּנְגִידֵיהֶם וְכֹהֲנֵיהֶם שְׁנֵי הַזְּקֵנִים הָאֱלֹהִיִּם, משֶׁה וְאַהֲרֹן, הָיוּ בְעֵת שֶׁנִּתְנַבְּאוּ בְנֵי שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְיוֹתֵר. וְעַד הָעֵת הַהִיא לֹא הָיוּ לָהֶם מִצְוֹת כִּי אִם מְעַט, מוֹרָשָׁה מִן הַיְחִידִים הָהֵם מֵאָדָם וְנֹחַ, וְלֹא בִטְּלָם משֶׁה אֲבָל הוֹסִיף עֲלֵיהֶם. וְאַחַר כֵּן רָדַף אַחֲרֵיהֶם פּרְעֹה וְלֹא נִצְטָרְכוּ אֶל כְּלֵי מִלְחָמָה וְלֹא הָיוּ מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה, וּבָקַע אֶת הַיַּם וְעָבְרוּ בְתוֹכוֹ וְטָבַע בּוֹ פַרְעֹה וְחֵילוֹ וְהִשְׁלִיכָם הַיָּם מֵתִים לְעֵינֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְהַדָּבָר אָרֹךְ וְיָדוּעַ.
83 قالَ الحَبْرُ: بل الأمر أهْول. كان بنو إسرائيل مستعبدين بمصر ست ماية ألف رجل ممّن كان فوق العشرين عامًا، مسمَّين منتسبين إلى اثني عشر سبطًا، لم يشذّ منهم شاذّ، ولا فرّ إلى بلد آخر، ولا داخَلَهم غريب، منتظرين وعدًا وُعد به أجدادهم، إبراهيم وإسحق ويعقوب عليهم السلام، أن يورثهم بلد الشام. والشام حينئذ بيد سبع أمم في غاية الكثرة والقوّة والإقبال. وبنو إسرائيل في غاية الذلّة والشَقاء مع فرعون يقتل أولادهم كَيْ لا يكثروا. فأرسل موسى وهرون عليهما السلام على ضعفهما، وواقفا فرعون على قوّته، بالآيات والمُعجزات وخرق العادات، ولم يقدر أن يحتجب عنهما ولا أن يأمر فيهما بسوء، ولا أن يحجب نفسه عن الآفات العشر الحالّة بأهل مصر، في مياههم ثمّ في أرضهم، ثمّ في هوائهم، وفي نباتهم، وفي حيوانهم، وفي أبدانهم، ثمّ في نفوسهم، إذ مات في طرفة عين شطرَ الليل أجلّ من كان في منازلهم وأحبّهم إليهم، كُلّ ولد بكر ولا دار دون ميّت، حاشى دور بني إسرائيل. وكلّ هذه الآفات تنزل بهم بإذن وإنذار ووعد، وترتفع بإذن وإنذار، بحيث يُعتقد أنّها مقصودة من إله مريد، يفعل ما شاء متى شاء، لا طبيعية ولا نجومية ولا اتّفاقية. فخرج بنو إسرائيل بأمر الله في تلك الليلة، في حين وفاة أولاد مصر، من عبودية فرعون، وصاروا إلى ناحية بحر القُلزُم، وقائدهم عامود غمام، وعامود نار سائر أمامَهم، ومدبّرهم وسائسهم وإمامهم الشيخان الإلهيان موسى وهرون عليهما السلام، كانا حين أتاهما النبوّة ابني ثمانين ونيّف. وإلى الآن ليس عندهم شرائع إلاّ قليلة، موروثة عن أولئك الأفراد من لدن آدم ونوح، ولم ينسخها موسى ولا فسخها لكن زاد عليها. ثمّ تبعهم فرعون، فلم يلجئوا إلى سلاح، ولا كان القوم ممّن يدري الحرب، فشقّ البحر وجازوه، وغرق فرعون وحشره، وقذف بهم البحر إلى بني إسرائيل أمواتًا حتّى رأوهم عِيانًا، والخبر طويل مشهور.
פד אָמַר הַכּוּזָרִי: זֶהוּ הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי בֶאֱמֶת, וּמַה שֶּׁנִּתְלָה בּוֹ מִן הַמִּצְוֹת רָאוּי לְקַבְּלוֹ כִּי אֵין נִכְנָס בַּלֵּב מֵחֲמָתוֹ סָפֵק לֹא מִכְּשָׁפִים וְלֹא מִתַּחְבּוּלָה וְלֹא מִדִּמְיוֹן, וְאִלּוּ נִדְמָה לָהֶם הִבָּקַע הַיָּם וְעָבְרָם בְּתוֹכוֹ, יְדֻמֶּה לָהֶם הַצָּלָתָם מִן הָעַבְדוּת וּמוֹת מַעֲבִידֵיהֶם וְקַחְתָּם שְׁלָלָם וְהִשָּׁאֵר מָמוֹנָם אֶצְלָם, וְזֶה עִקְּשׁוּת מֵאֶפִּיקוּרְסִים.
84 فقالَ الخَزَرِيُّ: هذا هو الأمر الإلهيّ حقًّا، وما اقترن به من الشرع واجب قبوله، إذ لا يداخل القلبَ منه شكّ، من سحر أو حيلة أو تخيّل، لو خُيّل لهم بحر وانشقاقه وجوازهم فيه، يخيَّل لهم نجاتهم من العبودية وموت مستعبديهم وأخذهم لبسهم وبقاء أموالهم بأيديهم؟ هذا تعسّف من المتزندقة.
פה אָמַר הֶחָבֵר: וְאַחֲרֵי זֶה שֶׁעָמְדוּ בַּמִּדְבָּר מְקוֹם אֵין זֶרַע וְהוֹרִיד לָהֶם לֶחֶם נִבְרָא יוֹם יוֹם מִלְּבַד הַשַּׁבָּת, אֲכָלוּהוּ אַרְבָּעִים שָׁנָה:
85 قالَ الحَبْرُ: وبعد هذا إذ حصلوا في التِيه حيث لا زرع، أنزل عليهم طعام مخترَع مخلوق يومًا يومًا، حاشى يوم السبت، أكلوه طول أربعين عامًا.
פו אָמַר הַכּוּזָרִי: גַּם אֵלֶּה אֵין בָּהֶם מִדְחֶה, מַה שֶּׁמַּתְמִיד אַרְבָּעִים שָׁנָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ וְהַנִּלְוִים אֲלֵיהֶם, יֵרֵד שִׁשָּׁה יָמִים וְיִסְתַּלֵּק יוֹם הַשַּׁבָּת, אִם כֵּן חוֹבָה לְקַבֵּל הַשַּׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁהָיָה הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי כְּמוֹ נִדְבָּק בּוֹ.
86 قالَ الخَزَرِيُّ: وهذا أيضًا لا مدفع فيه، ما يدوم أربعين عامًا لست ماية ألف رجل وتوابعهم، ينزل ستة أيام ويرتفع في السبت. فالسبت واجب قبوله إذ صار الأمر الإلهيّ كالملازم له.
פז אָמַר הֶחָבֵר: הַשַּׁבָּת מֻזְהָר עָלָיו מִזֶּה וּמִבְּרִיאַת הָעוֹלָם בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית וּמִמַּה שֶּׁאֲנִי עָתִיד לְזָכְרוֹ, וְהוּא שֶׁהָעָם, עִם מַה שֶּׁהֶאֱמִינוּ בְמַה שֶּׁבָּא בּוֹ משֶׁה אַחַר הַמּוֹפְתִים הָאֵלֶּה, נִשְׁאַר בְּנַפְשׁוֹתָם סָפֵק, אֵיךְ יְדַבֵּר הָאֱלֹהִים עִם הָאָדָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִהְיֶה הַתְחָלַת הַתּוֹרָה מֵעֵצָה וּמַחֲשָׁבָה מִחֲמַת אָדָם וְאַחַר יְחַבְּרֵהוּ עֵזֶר וְאֹמֶץ מֵאֵת הָאֲלֹהִים, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה רָחוֹק הַדִּבּוּר בְּעֵינֵיהֶם מִזּוּלַת אָדָם, בַּעֲבוּר שֶׁהַדִּבּוּר גַּשְׁמִי. וְרָצָה יְיָ לְהָסִיר הַסָּפֵק הַזֶה מִלִּבּוֹתָם וְצִוָּה אוֹתָם לְהִתְקַדֵּשׁ הַקְּדֻשָּׁה הַצְּפוּנָה וְהַגְּלוּיָה, וְשָׂם הַדָּבָר הַנָּחוּץ בָּהּ: פְּרִישׁוּת מִן הַנָּשִׁים וְהַזִּמּוּן לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי הָאֱלֹהִים. וְהִתְקַדֵּשׁ הָעָם, וְנִזְדַּמֵּן לְמַדְרֵגַת הַנְּבוּאָה, אַף לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי הָאֱלֹהִים פָּנִים בְּפָנִים. וְהָיָה זֶה אַחַר שְׁלשָׁה יָמִים בְּהַקְדָּמוֹת אוֹתוֹת גְּדוֹלוֹת מִקּוֹלוֹת וּבְרָקִים וּרְעָמִים וְאֵשׁ שֶׁסָּבְבָה אֶת הַר סִינָי, וְנִשְׁאֲרָה הָאֵשׁ הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם רוֹאִין אוֹתָה הָעָם, וְרוֹאִין אֶת משֶׁה בָא בְתוֹכָה וְיוֹצֵא מִמֶּנָּה, וְשָׁמַע הָעָם דִּבּוּר צַח בַּעֲשֶׂרֶת דְּבָרִים, הֵם אֻמּוֹת הַתּוֹרוֹת וְשָׁרְשֵׁיהֶן. אֶחָד מֵהֶם מִצְוַת שַׁבָּת, וּכְבָר קָדְמָה מִצְוָתוֹ עִם הוֹרָדַת הַמָּן. וְאֵלֶּה עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים לֹא קִבְּלָם הֶהָמוֹן מֵאֲנָשִׁים יְחִידִים וְלּא מִנָּבִיא, כִּי אִם מֵאֵת הָאֱלֹהִים נִתָּנוּ, אֲבָל לֹא הָיָה בָהֶם כֹּחַ כְּמשֶׁה לִרְאוֹת הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַהוּא. וְהֶאֱמִינוּ הָעָם מִן הַיּוֹם הַהוּא, כִּי משֶׁה מְדֻבָּר בּוֹ בְּדִבּוּר הַתְחָלָתוֹ מֵאֵת הַבּוֹרֵא, לֹא קָדְמָה לְמשֶׁה בוֹ מַחֲשָׁבָה וְלֹא עֵצָה – שֶׁלֹּא תִהְיֶה הַנְּבוּאָה, כַּאֲשֶׁר חָשְׁבוּ הַפִּילוֹסוֹפִים מִנֶּפֶשׁ יִזְדַּכְּכוּ מַחְשְׁבוֹתֶיהָ וְתִדְבַּק בַּשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל, הַנִּקְרָא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹ בְּגַבְרִיאֵל וְיַשְׂכִּילֵהוּ, וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּתְדַּמֶּה לוֹ בָעֵת הַהִיא בַּחֲלוֹם אוֹ בֵּין שֵׁנָה וְקִיצָה שֶׁאִישׁ מְדַבֵּר עִמּוֹ וְשׁוֹמֵעַ דְּבָרָיו בְּנַפְשׁוֹ לֹא בְאָזְנָיו, וְרוֹאֶה אוֹתוֹ בְמַחֲשַׁבְתּוֹ לֹא בְעֵינָיו, וְאָז יֹאמַר כִּי הַבּוֹרֵא דִבֶּר־בּוֹ. וְסָרוּ אֵלֶּה הַסְּבָרוֹת בַּמַּעֲמָד הַגָּדוֹל הַהוּא. וּמַה שֶּׁנִּלְוֶה אֶל הַדִּבּוּר הָאֱלֹהִי מִן הַמִּכְתָּב הָאֱלֹהִי, שֶׁחָקַק עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת הָאֵלֶּה בִּשְׁנֵי לוּחוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת, וְנָתַן אוֹתָם אֶל משֶׁה, וְרָאוּ אוֹתָם מִכְתָּב אֱלֹהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמְעוּ אוֹתָם דִּבּוּר אֱלֹהִי. וְעָשָׂה לָהֶם משֶׁה בְּמִצְוַת הָאֱלֹהִים אָרוֹן וְהֵקִים עָלָיו הַמִּשְׁכָּן הַיָּדוּעַ, וְנִשְׁאַר זֶה בֵּין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל יְּמֵי הַנְּבוּאָה כִּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה, עַד שֶׁמָּרוּ הָעָם וְנִגְנַז הָאָרוֹן וְגָבַר עֲלֵיהֶם נְבוּכַדְנֶצַּר וְהִגְלָם.
87 قالَ الحَبْرُ: السبت مؤكّد من هذا، ومن خلقة العالم في ستة أيام، وما سأذكره، وذلك أنَّ القوم، مع إيمانهم بما يأتي به موسى عليه السلام بعد هذه المُعجزات، بقي في نفوسهم شكّ: كيف يخاطب الله البشر، كي لا يكون مبدأ الشريعة من رأي وفكرة من قِبَل الإنسان، يصحبه إلهام وتأييد من عند الله؟ إذ كانوا يستبعدون الخطابة من غير بشر إذ الخطابة جسمية. فأراد الله إزاحة هذا الشكّ عندهم، وأمرهم بالتزام بالباطنة والظاهرة، وجعل أَوْكَدَها اعتزال النساء، والتهيّؤ والتأهّب لسمع كلام الله. واستعدّ القوم، وتأهّبوا لدرجة الوَحي، بل لسماع الخطاب جهرًا كلّهم. وكان ذلك بعد ثلاثة أيام بمقدّمات هول عظيم، من بروق ورعود وزلازل ونيران، حفّت بالمسمَّى طور سيناء، وبقيت تلك النار طول أربعين يومًا على الجبل، يراها القوم ويرون موسى داخلًا إليها وخارجًا عنها. وسمع القوم الخطاب فصيحًا بعشر كلمات، هي أمّهات الشرائع وأصولها، إحداها الأمر بالسبت، وقد كان تقدّم الأمر به مقرونًا بنزول المنّ. فهذه العشر كلمات، لم ينقلها الجمهور عن رجال أفراد، ولا عن نبيّ، لكن عن الله. ولكن، لم تكن لهم قوّة موسى عليه السلام لمشاهدة ذلك الأمر العظيم. وآمن القوم من ذلك اليوم بأنَّ موسى عليه السلام مخاطَب بكلام مبدؤه من الله، لم يتقدّم لموسى عليه السلام فيه فكرة ولا رأي، كي لا تكون النبوّة، كما تزعم الفلاسفة، من نفس تصفو أفكارُها، وتتّصل بالعقل الفعّال المسمَّى بالروح القُدُس أو بجبرائيل فيُلهَم. وربّما خُيّل إليه، في ذلك الوقت، في النوم أو بين النوم واليقظة، أنَّ شخصًا يكلّمه ويسمع كلامه خيالًا بنفسه لا بأذنيْه، ويراه بوَهمه لا بعينه، فيُقال حينئذ إنَّ الله كلّمهُ. فانتفتْ هذه الظنون بهذا المشهد العظيم، وما تبع الكلام الإلهيّ من كتاب إلهيّ، إذ رسم هذه العشر كلمات في لوحَين من جوهر رفيع، ودفعهما إلى موسى عليه السلام، ورأوها كتابًا إلهيًّا، كما سمعوها خطابًا إلهيًّا، وعمل لها موسى عليه السلام بأمر الله تعالى تابوتًا، وأقام عليه القُبَّة المشهورة، وبقي ذلك بين بني إسرائيل طول دولة النبوّة، نحو تسع ماية سنة، حتّى عصى القوم فاختفى التابوت وظفر بهم بختنصر وأجلاهم.
פח אָמַר הַכּוּזָרִי: מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ דִּבְרֵיכֶם, כִּי הָאֱלֹהִים דִּבֵּר עִם הֲמוֹנְכֶם וְכָתַב לָכֶם לוּחוֹת וְזוּלַת זֶה, הַדִּין עִמּוֹ שֶׁיְּיַחֵס אֲלֵיכֶם דַּעַת הַהַגְשָׁמָה. גַּם אַתֶּם אֵין לְהַאֲשִׁימְכֶם, כִּי אֵין מִדְחֶה לַמַּעֲמָדוֹת הַגְּלוּיִים הַגְּדוֹלִים הָאֵלֶּה, וְיֵשׁ לָדוּן אֶתְכֶם לִזְכוּת בְּהַשְּלָכַת הַהַקָּשָׁה וְהָעִיּוּן הַשִּׂכְלִי.
88 قالَ الخَزَرِيُّ: إنَّ مَن يَسمع كلامكم، أنَّ الله خاطَب جمهوركم، وكتب لكم ألواحًا وغير ذلك، لَمعذور أن ينسب إليكم رأي التجسيم. وأنتم معاذير، أيضًا، إذ لا مدفع في هذه المشاهد العظيمة الجليلة الظاهرة، وتُعذرون في اطّراح القياس والنظر العقليّ.
פט אָמַר הֶחָבֵר: חָלִילָה לָאֵל מִן הַשֶּׁקֶר וּמַה שֶּׁהַשֵּׂכֶל מַרְחִיק אוֹתוֹ וִישִׂימֵהוּ שֶׁקֶר. וּתְחִלַּת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים הוּא הַצִּוּוּי שֶׁנַּאֲמִין בֵּאלֹהִים, וְהַשֵּׁנִי הָאַזְהָרָה מֵעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים חוּץ מֵיְיָ וּמִשַּׁתֵּף לוֹ וּמֵעֲשׂוֹת פֶּסֶל וּתְמוּנָה וְתַבְנִית, וּכְלָלוֹ שֶׁל דָּבָר – מֵהַגְשִׁים. וְאֵיךְ לֹא נְרוֹמְמֵהוּ מֵהַגַּשְׁמוּת וַאֲנַחְנוּ מְרוֹמְמִים קְצָת מִבְּרִיאוֹתָיו מֵהַגַּשְׁמוּת, כַּנֶּפֶש הַמְדַבֶּרֶת, אֲשֶׁר הִיא הָאָדָם בֶּאֱמֶת, כִּי אֲשֶׁר יְדַבֵּר עִמָּנוּ מִמּשֶׁה וְיַשְׂכִּיל וְיַנְהִיג, אֵינֶנּוּ לְשׁוֹנוֹ וְלֹא לִבּוֹ וְלֹא מוֹחוֹ, אַךְ אֵלֶּה כֵּלִים לְמשֶׁה וּמשֶׁה נֶפֶשׁ מְדַבֶּרֶת מַכֶּרֶת, אֵינֶנָּה גֶּשֶׁם וְאֵינֶנָּה נִגְבֶּלֶת בְּמָקוֹם, וְלֹא יֵצַר מִמֶּנָּה מָקוֹם, וְלֹא תֵצַר הִיא מֵהִכָּלֵל בָּהּ צוּרוֹת כָּל הַבְּרוּאִים, וַאֲנַחְנוּ מְתָאֲרִים אוֹתָהּ בִּתְאָרִים מַלְאֲכוּתִיִּים רוּחֲנִיִּים, כָּל שֶׁכֵּן בּוֹרֵא הַכֹּל יִתְבָּרָךְ. אָמְנָם הַדִּין עָלֵינוּ שֶׁלֹּא נִדְחֶה מַה שֶּׁקִּבַּלְנוּ מִן הַמַּעֲמָד הַהוּא, וְנֹאמַר שֶׁאֵין אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים אֵיךְ נִגְשַׁם הָעִנְיָן עַד שֶׁשָּׁב דִּבּוּר וְקָרַע אֶת אָזְנֵינוּ, וְלֹא מַה שֶּׁבָּרָא לוֹ יִתְבָּרֵךְ מִמַּה שֶׁלֹּא הָיָה נִמְצָא, וְלֹא מַה שֶּׁהֶעֱבִיד לוֹ מִן הַנִּמְצָאִים, כִּי לֹא יֶחְסַר לוֹ יְכֹלֶת, כַּאֲשֶׁר בָּרָא אֶת הַשָּׁמַיִם וְהַכּוֹכָבִים בִּרְצוֹנוֹ בִלְבָד, וְרָצָה יִתְבָּרֵךְ וְנִגְשַׁם עַל הַשִּׁעוּר אֲשֶׁר חָפֵץ, וְנֶחֱרַת בָּהֶם הַכְּתָב בַּעֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים, כַּאֲשֶׁר נּאמַר, כִּי קָרַע אֶת הַיָּם וְשָׂמָהוּ לְחוֹמוֹת עוֹמְדוֹת מִימִין הָעָם וּמִשְּׂמֹאלָם, וּמְסִלּוֹת מְסֻדָּרוֹת וּרְחָבוֹת וְאֶרֶץ יְשָׁרָה, יֵלְכוּ בָהּ מִבְּלִי טֹרַח וְלֹא עִכּוּב. וְכֵן הַקְּרִיעָה וְהַבִּנְיָן וְהַתִּקּוּן מְיֻחָס אֵלָיו יִתְבָּרָךְ, לֹא נִצְטָרֵךְ בּוֹ אֶל כְּלִי וְלֹא אֶל סִבּוֹת אֶמְצָעִיּוֹת כַּאֲשֶׁר יִצְטָרֵךְ בְּפֹעַל הַבְּרוּאִים, כִּי הַמַּיִם עָמְדוּ בְמַאֲמָרוֹ וְנִצְטַיְּרוּ בְּחֶפְצוֹ, וְכֵן יִצְטַיֵּר הָאַוִּיר הַמַּגִּיעַ אֶל אֹזֶן הַנָּבִיא בְּצוּרוֹת הָאוֹתִיּוֹת שֶׁהֵם מוֹרוֹת עַל הָעִנְיָנִים שֶׁהוּא חָפֵץ לְהַשְׁמִיעָם אֶל הַנָּבִיא אוֹ אֶל הֶהָמוֹן.
89 قالَ الحَبْرُ: وأعوذ بالله من المُحال وما ينفيه العقلُ ويضعه مُحالًا. وأوّل العشر كلمات هو الأمر باعتقاد الربوبية. والثاني من الكلمات هو النهي عن اتّخاذ إله دون الله تعالى، وعن الإشراك به، والنهي عن التشبيه والتمثيل والتخييل، وبالجُملة عن التجسيم. وكيف لا ننزِّهُهُ عن التجسيم، ونحن ننزّه كثيرًا من مخلوقاته عن ذلك، كالنفس الناطقة التي هي الإنسان على الحقيقة. فإنَّ الذي يخاطبنا من موسى ويعقل ويدبّر، ليس ذلك لسانه ولا قلبه ولا دماغه، بل هذه آلات لموسى. وموسى نفس ناطقة مميِّزة، ليستْ جسمًا ولا تتحيّز في مكان، ولا يضيق عنها مكان، ولا تضيق هي عن أن تُحصَّل فيها صُوَر جميع المخلوقات، فنَصِفها بأوصاف مَلَكوتية روحانية، فضلًا عن خالق الكلّ، وإنّما علينا أن لا ندفع ما تواتر من ذلك المشهد. ثمّ نقول لا ندري كيف تجسَّم المعنى حتّى صار كلامًا وقَرعَ آذاننا، ولا ما اختَرعَ له تعالى ممّا لم يكن موجودًا، ولا ما سَخَّرَ له من الموجودات، إذ لا تُعجزه قدرة. كما نقول إنّه تعالى خلق اللوحين وكتبهما كَتْب نقش، كما خلق السماء والكواكب بمشيئته فقط، شاء الله تعالى فتجسَّم بالمِقدار الذي شاء، وعلى الهيئة التي شاء، وانتقش فيها الخطّ بالعشر كلمات. كما نقول إنّه شقّ البحر وصيّره أسوارًا واقفة عن يمين القوم وعن شمالهم، وأَزِقَّة مرتَّبة واسعة، وأرضًا وطيئة يمشون فيها دون تكلّف ولا تخلّف. وذلك الشقّ والبنيان والإتقان منسوب إليه تعالى، لم يحتجْ فيه إلى آلة وأسباب متوسّطة، كما يحتاج في فعل المخلوقين، فإنَّ الماء وقف لأمره وتشكَّل بمشيئته. هكذا يتشكّل الهواء الواصل إلى أذن النبيّ بأشكال الحروف التي تقتضي المعاني التي يريد الله أن يسمعها النبيّ والجمهور.
צ אָמַר הַכּוּזָרִי: זֹאת הַטְּעָנָה מַסְפֶּקֶת.
90 قالَ الخَزَرِيُّ: هذا توجيه مُقنع.
צא אָמַר הֶחָבֵר: וְאֵינֶנִּי גוֹזֵר שֶׁהָיָה הָעִנְיָן עַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה וְאוּלַי הָיָה עַל דֶּרֶךְ יוֹתֵר עָמֹק מִמַּה שֶּׁיַּעֲלֶה בְמַחֲשַׁבְתִּי, אַךְ הָעוֹלֶה מִזֶּה, הַאֲמָנַת מִי שֶׁרָאָה הַמַּעֲמָדוֹת הָאֵלֶּה כִּי הָעִנְיָן הַהוּא מֵאֵת הַבּוֹרֵא מִבְּלִי מִצּוּעַ, מִפְּנֵי שֶׁהֵם דּוֹמוֹת לַבְּרִיאָה הָרִאשׁוֹנָה וְהַיְצִירָה הָרִאשׁוֹנָה, וְתַאֲמִין הַנֶּפֶשׁ בַּתּוֹרָה הַנִּתְלֵית בָּהֶם עִם הָאֱמוּנָה כִּי הָעוֹלָם חָדָשׁ וְכִי יְיָ בְּרָאוֹ כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר, שֶׁבָּרָא הַלּוּחוֹת וְהַמָּן וְזוּלָתוֹ, וְיָסוּרוּ מִלֵּב הַמַּאֲמִין סְפֵקוֹת הַפִּילוֹסוֹפִים וּבַעֲלֵי הַקַּדְמוּת.
91 قالَ الحَبْرُ: ولست أجزم أنَّ الأمر على هذه الصفة، ولعلّه على طريق أغمض من أن أتخيّلها، لكن الحاصل من هذا تحقّق مَن شاهدَ المَشاهِد أنَّ الأمر مِن قِبَل الخالق دون واسطة، إذ هي مماثِلة للاختراع الأوّل والخلقة الأولى، فيحصل في النفوس الإيمان بالشرع المقترن بها مع الإيمان بأنَّ العالم حادث، وأنّه هكذا خَلقهُ، كما ترون أنّه اخترع اللوحيْن والمنّ وغير ذلك، وتزول من نفس المؤمن شكوك الفلاسفة والدهرية.
צב אָמַר הַכּוּזָרִי: הִזָּהֵר הֶחָבֵר שֶׁלֹּא תִטֶּה בְסִפּוּר שִׁבְחֵי עַמְּךָ וְתַעֲזֹב מַה שֶּׁנִּתְפַּרְסֵם מִמִּרְיָם עִם אֵלֶּה הַמַּעֲמָדוֹת, כִּי שָׁמַעְתִּי שֶׁבְּתוֹךְ זֶה עָשׂוּ עֵגֶל וַעֲבָדוּהוּ מִבִּלְתִּי הָאֱלֹהִים.
92 قالَ الخَزَرِيُّ: انظرْ يا حَبْر، لا تصحبُكَ هَوادة في وصف محامد قومك وتترك مشهور عصيانهم مع هذه المشاهد، فإنّي سمعت أنَّ في أثناء هذا اتّخذوا عجلًا وعبدوه دون الله.
צג אָמַר הֶחָבֵר: חֵטְא שֶׁהִגְדִּילוּהוּ עֲלֵיהֶם לִגְדֻלָּתָם וְהַגָּדוֹל מִי שֶׁחֲטָאָיו סְפוּרִים.
93 قالَ الحَبْرُ: ذنب شُنِّع عليهم لجلالتهم والجليل مَن عُدّت خطاياه.
צד אָמַר הַכּוּזָרִי: וְזֶה מִנְּטוֹתְךָ וַעֲזָרְךָ לְעַמְּךָ, וְאֵי זֶה עָוֹן גָּדוֹל מִזֶּה, וְאֵי זֶה מַעֲשֶׂה יִשָּׁאֵר אַחַר זֶה?
94 قالَ الخَزَرِيُّ: وهذا مِن تعصّبكَ، وتعسّفكَ لقومِكَ، وأيّ ذنب أعظم من هذا، وأيّ فضل يبقى بعد هذا؟
צה אָמַר הֶחָבֵר: הַרְפֵּה לִי מְעַט, עַד שֶׁאֲבָאֵר אֶצְלְךָ גְדֻלַּת הָעָם, וְדַי לִי לְעֵד, שֶׁהַשֵּׁם בְּחָרָם לְעָם וּלְאֻמָּה מִבֵּין אֻמּוֹת הָעוֹלָם, וְחוּל הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי עַל הֲמוֹנָם עַד שֶׁהִגִּיעוּ כֻלָּם אֶל מַעֲלַת הַדִּבּוּר. וְעָבַר הָעִנְיָן אֶל נְשֵׁיהֶם וְהָיוּ מֵהֶן נְבִיאוֹת, אַחַר שֶׁלֹּא הָיָה חָל הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי כִּי אִם בִּיחִידִים מִבְּנֵי אָדָם אַחַר אָדָם הָרִאשׁוֹן, כִּי אָדָם הָיָה שָׁלֵם מִבִּלְתִּי תְּנָאי, כִּי אֵין טְעָנָה בִּשְׁלֵמוּת מַעֲשֶׂה, מֵעוֹשֶׂה חָכָם יָכוֹל, מֵחֹמֶר בְּחָרוֹ לַצּוּרָה אֲשֶׁר חָפֵץ בָּהּ, וְלֹא מָנַע מוֹנֵעַ מִמֶּזֶג שִׁכְבַת זֶרַע הָאָב וְלֹא מִדַּם הָאֵם וְלֹא מֵהַמְּזוֹנוֹת וְהַהַנְהָגָה בִשְׁנֵי הַגִּדּוּל וְהַיַּנְקוּת וְהִתְחַלְּפוּת הָאַוִּיר וְהַמַּיִם וְהָאָרֶץ, כִּי יְצָרוֹ כְמַגִּיעַ לְתַכְלִית יְמֵי הַבַּחֲרוּת הַשָּׁלֵם בִּיצִירוֹתָיו וּבְמִדּוֹתָיו, וְהוּא אֲשֶׁר קִבֵּל הַנֶּפֶשׁ עַל תֻּמָּהּ, וְהַשֵּׂכֶל עַל תַּכְלִית מַה שֶּׁבִּיכֹלֶת הָאֱנוֹשִׁי, וְהַכֹּחַ הָאֱלֹהִי אַחַר הַשֵּׂכֶל, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַמַּעֲלָה אֲשֶׁר בָּהּ יִדְבַּק בֵּאלֹהִים וּבְרוּחֲנִיִּים, וְיֵדַע הָאֲמִתּוֹת מִבְּלִי לִמּוּד, אֲבָל בְּמַחֲשָׁבָה קַלָּה, וּכְבָר נִקְרָא אֶצְלֵנוּ בֶּן־אֱלֹהִים, וְכָל הַדּוֹמִים לוֹ מִזַּרְעוֹ – בְּנֵי אֱלֹהִים. וְהוֹלִיד בָּנִים רַבִּים וְלֹא הָיָה מֵהֶם רָאוּי לִהְיוֹת בִּמְקוֹם אָדָם אֶלָּא הֶבֶל, כִּי הוּא הָיָה דוֹמֶה לוֹ. וְכַאֲשֶׁר הֲרָגוֹ קַיִן אָחִיו מִפְּנֵי קִנְאָתוֹ בוֹ עַל הַמַּעֲלָה הַזֹּאת, נָתַן לוֹ תַחְתָּיו שֵׁת, וְהָיָה דוֹמֶה לְאָדָם, וְהָיָה סְגֻלָּה וָלֵב וְזוּלָתוֹ כִקְלִיפָּה. וּסְגֻלַּת שֵׁת אֱנוֹשׁ. וְכֵן הִגִּיעַ הָעִנְיָן עַד נֹחַ: בִּיחִידִים הָיוּ לְבָבוֹת, דּוֹמִים לְאָדָם וְנִקְרָאִים בְּנֵי אֱלֹהִים, שְׁלֵמִים בִּבְרִיאָתָם וּבְמִדּוֹתָם וּבַאֲרִיכוּת הַיָּמִים וּבְחָכְמוֹת וּבִיכֹלֶת, וּבִימֵיהֶם אָנוּ מוֹנִים מֵאָדָם וְעַד נֹחַ וְכֵן מִנֹּחַ וְעַד אַבְרָהָם. וְאֶפְשָׁר שֶׁהָיָה מֵהֶם מִי שֶׁלֹּא דָבַק בּוֹ הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי כְתֶרַח, אֲבָל אַבְרָהָם בְּנוֹ הָיָה תַּלְמִיד לַאֲבִי אָבִיו עֵבֶר, וְעוֹד – שֶׁהִשִּׂיג נֹחַ בְּעַצְמוֹ. וְהָיָה הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי דָבֵק בָּהֶם מֵאֲבוֹת אֲבוֹתָם אֶל בְּנֵי בָנִים. וְאַבְרָהָם סְגֻלַּת עֵבֶר וְתַלְמִידוֹ וְעַל כֵּן נִקְרָא עִבְרִי, וְעֵבֶר הָיָה סְגֻלַּת שֵׁם וְשֵׁם הָיָה סְגֻלַּת נֹחַ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹרֵשׁ הָאַקְלִימִים הַשָּׁוִים אֲשֶׁר אֶמְצָעִיתָם וְחֶמְדָּתָם אֶרֶץ כְּנַעַן אַדְמַת הַנְּבוּאָה, וַיֵּצֵא יֶפֶת אֶל צָפוֹן וְחָם אֶל דָּרוֹם. וּסְגֻלַּת אַבְרָהָם מִכָּל בָּנָיו – יִצְחָק, וְהִרְחִיק כָּל בָּנָיו מֵהָאָרֶץ הַזֹּאת הַמְסֻגֶּלֶת כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה מְיֻחֶדֶת לְיִצְחָק, וּסְגֻלַּת יִצְחָק – יַעֲקֹב, וְנִדְחָה עֵשָׂו אָחִיו מִפְּנֵי שֶׁזָּכָה יַעֲקֹב בָּאָרֶץ הַהִיא, וּבְנֵי יַעֲקֹב כֻּלָּם סְגֻלָּה, כֻּלָּם רְאוּיִים לָעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְהָיָה לָהֶם הַמָּקוֹם הַהוּא הַמְיֻחָד בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְזֶה הָיָה תְחִלַּת חוּל הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי עַל קָהָל, אַחֲרֵי אֲשֶׁר לֹא הָיָה נִמְצָא כִּי אִם בִּיחִידִים. וַיִּשְׁמְרֵם הָאֱלֹהִים וַיַּפְרֵם וַיַּרְבֵּם וַיְגַדְּלַם בְּמִצְרַיִם, כַּאֲשֶׁר יְגֻדַּל הָאִילָן אֲשֶׁר שָׁרְשׁוֹ טוֹב, עַד שֶׁהוֹצִיא פְּרִי שָׁלֵם דּוֹמֶה לַפְּרִי הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר נִטַּע מִמֶּנּוּ, רְצוֹנִי לוֹמַר: אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב וְיוֹסֵף וְאֶחָיו, וְהָיָה מִן הַפְּרִי משֶׁה וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם, וּכְמוֹ בְּצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וּכְמוֹ רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת וְשִׁבְעִים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הָיוּ רְאוּיִים לִנְבוּאָה מַתְמֶדֶת, וְכִיהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב וְחוּר וְזוּלָתָם רַבִּים. וְאָז הָיוּ רְאוּיִים לְהֵרָאוֹת הָאוֹר עֲלֵיהֶם וְהַהַשְׁגָּחָה הַהִיא הָרִבּוֹנִית, וְאִם הָיוּ בֵינֵיהֶם מַמְרִים הָיוּ נִגְעָלִים, אַךְ הֵם בְּלִי סָפֵק סְגֻלָּה, כַּאֲשֶׁר הֵם בְּתוֹלַדְתָּם וְטִבְעָם מִן הַסְּגֻלָּה וַיּוֹלִידוּ מִי שֶּהָיָה סְגֻלָּה וְנִזְהָרִים בְּאָב הַמַּמְרֶה בַּעֲבוּר מַה שֶּׁיִּתְעָרֵב בּוֹ מִן הַסְּגֻלָּה אֲשֶׁר תֵּרָאֶה בִּבְנוֹ אוֹ בְּבֶן בְּנוֹ כְּפִי מַה שֶּׁתִּזְדַּכֵּךְ הַטִּפָּה, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ בְּתֶרַח וְזוּלָתוֹ מִמִּי שֶׁלֹּא נִדְבַּק בּוֹ הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי אַךְ בְּשֹׁרֶשׁ תּוֹלַדְתּוֹ שֶׁיּוֹלִיד סְגֻלָּה, מַה שֶּׁלֹּא הָיָה כֵן בְּתוֹלֶדֶת כָּל הַנּוֹלַד מֵחָם וָיָפֶת. וְנִרְאֶה כָזֶה בָּעִנְיָן הַטִּבְעִי, כִּי כַמָּה יֵשׁ מִבְּנֵי הָאָדָם שֶׁאֵינוֹ דוֹמֶה לָאָב כְּלָל אַךְ הוּא דוֹמֶה לַאֲבִי אָבִיו?! וְאֵין סָפֵק כִּי הַטֶּבַע הַהוּא וְהַדִּמְיוֹן הַהוּא הָיָה צָפוּן בָּאָב וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִרְאָה לַהַרְגָּשָׁה, כַּאֲשֶׁר הָיָה צָפוּן טֶבַע עֵבֶר בְּבָנָיו עַד שֶׁנִּרְאָה בְאַבְרָהָם.
95 قالَ الحَبْرُ: أمهلْني قليلًا حتّى أقرّر عندك شرف القوم، وكَفاني شاهدًا اتّخاذ الله إيّاهم حزبًا وأمّة من بين مِلَل العالم، وحلول الأمر الإلهيّ في جمهورهم حتّى وصل جميعهم إلى حدّ الخطاب، وتخطّي الأمر إلى نسائهم فكان منهنّ نبيّات، بعد أن كان الأمر لا يحلّ إلاّ في أفراد من الناس من لدن آدم. فإنَّ آدم هو الكامل دون استثناء، إذ لا عذر في كمال صناعة من صنّاع حكيم قادر من مادّة اختارها للصورة التي شاءَها، ولم يعقْ عائق من مَزْج مَنِيّ الأب ودم الأمّ، ولا من الأغذية والتدبير في سني التربية والطفولة، وأثر الأهوية والمياه والأَرَضين، إذ إنّما خَلَقَهُ كالمتناهي في الشباب الكامل في خلقه وأخلاقه، فهو الذي قبل النفس على كمالها والعقل على غاية ما يمكن من الفطرة الإنسانية، والقوّة الإلهية بعد العقل، أعني الرتبة التي بها يتّصل بالله وبالروحانيّين، ويعرف الحقائق دون تعليم، بل بأهوْن فكرة. وقد تَسمّى عندنا بابن الله هو وكلّ من يُشبهه من ذرّيّته أبناء الله. وأَولد أولادًا كثيرة ولا يصلح منهم ليكون خليفة آدم غير هابيل، لأنّه كان يُشبهه. ولمّا قتله قابيل أخوه، غَيْرةً على هذه الرتبة، عُوّض بشث، الشبيه بآدم، فكان صَفْوته ولبابه، وغيرُه كالقشور والحَشَف. وصفوة شيث أنوش. وكذلك اتّصل الأمر إلى نوح بأفراد كانوا لبابًا، يُشبهون آدم ويتسمّون بأبناء الله، لهم الكمال في الخَلْق والأخلاق وطول الأعمار، وعلوم وقدرة، وبأعمارهم هو التأريخ من آدم إلى نوح، وكذلك من نوح إلى إبراهيم. وربّما كان فيهم مَنْ لم يتّصل به الأمر الإلهيّ، مثل تارح، لكن كان إبراهيم ابنه "تلميذًا" لجدّه عابر، نعم وأَدرك نوح بعينه، وصار الأمر الإلهيّ متّصلًا من الأجداد إلى الحَفَدة. فإبراهيم صفوة عابر وتلميذه وبذلك تسمّى عبرانيًّا. وعابر صفوة سام، وسام صفوة نوح، لأنّه وارث الأقاليم المعتدلة التي وسطها ونُكْتتها الشام أرض النبوّة. وخرج يافت إلى الشمال، وحام إلى الجنوب. وصفوة إبراهيم من جميع بنيه إسحق، وقد أبعد جميع أولاده من هذه الأرض الخاصّة، لتختصّ لإسحق. وصفوة إسحق يعقوب. واندفع أخوه العيس إذ استحقّ يعقوب تلك الأرض. وأولاد يعقوب كُلّهم صفوة صلح جميعهم للأمر الإلهيّ، فحصل لهم ذلك الموضع الخاصّ بالأمر الإلهي، وهذا ابتداء حلول الأمر الإلهيّ في جماعة، بعد أن كان لا يوجد إلاّ في أفراد. فتَولّى الله حفظهم وإنماءهم وتربِيَتهم بمصر، كما تُربّى الشجرة الطيّبة الأصل حتّى أثمرت ثمرًا كاملًا يُشبه الثمر الأوّل الذي منه غُرست، أعني إبراهيم وإسحق ويعقوب ويوسف وإخوته، فجاءت الثمرة بموسى عليه السلام وهرون ومريم عليهما السلام، وبمثل بِصَلئِيل وأَهَليآب ورؤساء الأسباط، وبمثل السبعين شيخًا الذين صلحوا للنبوّة مستمرًّا، وبمثل يهوشع وكَالِب وحور وغيرهم كثير. وحينئذ استحقّوا ظهور النور عليهم وتلك العناية الربّانية، وإن كان فيهم عُصاة ممقوتون، لكنّهم لا محالة صفوة، بمعنى أنّهم في غريزتهم وطبائعهم من الصفوة، ويولِدون مَنْ يكون صفوة، فيحافَظ على الأب العاصي لِما خالطه من الصفوة التي تظهر في ولده أو في حفيده، كيف ما صفت النطفة كما قلنا في تارح وغيره ممّن لم يتّصل به الأمر الإلهيّ، لكن في غريزته أن ينتج صفوة، ما لم يكن مثل ذلك في غريزة كلّ مَن تناسل من حام ويافت. ونرى مثل هذا في الأمور الطبيعية، فكمْ إنسان لا يشبه أباه بتَّةً لكنّه يشبه جدّه. فلا شكّ أنَّ تلك الطبيعة، وذلك الشبه، كان في الوالد كامنًا، وإن لم يظهر للحسّ، كما كمنت طبيعة عابر في أولاده حتّى ظهرت في إبراهيم.
צו אָמַר הַכּוּזָרִי: זֹאת בֶּאֱמֶת הִיא הַגְּדֻלָּה הַנִּמְשֶׁכֶת מֵאָדָם, וְאָדָם הָיָה הַגָּדוֹל שֶׁבִּבְרִיאוֹת הָאָרֶץ, וְנִתְחַיְּבָה לָכֶם הַגְּדֻלָּה עַל כָּל הַנִּמְצָאִים בָּאָרֶץ. אֲבָל אַיֵּה הַגְּדֻלָּה הַזֹּאת מִן הַחַטָּאת הַזֹּאת?
96 قالَ الخَزَرِيُّ: هذا هو حقّ الشرف المُنساق من لدن آدم، وقد كان آدم أشرف المخلوقات في الأرض، فوجب لكم الشرف على كلّ موجود في الأرض. لكن أين هذا الشرف من هذا الخطأ؟
צז אָמַר הֶחָבֵר: כִּי הָאֻמּוֹת כֻּלָּם בַּזְּמָן הַהוּא הָיוּ עוֹבְדִים צוּרוֹת, וְאִלּוּ הָיוּ הַפִּילוֹסוֹפִים, מְבִיאִים מוֹפֵת עַל הַיִּחוּד וְעַל הָאֱלֹהוּת לֹא הָיוּ עוֹמְדִים מִבְּלִי צוּרָה שֶׁמְּכַוְּנִים אֵלֶיהָ וְאוֹמְרִים לַהֲמוֹנָם, כִּי הַצּוּרָה הַזֹּאת יִדְבַּק בָּהּ עִנְיָן אֱלֹהִי וְכִי הִיא מְיֻחֶדֶת בְּדָבָר מֻפְלָא נָכְרִי. וּמֵהֶם מִי שֶׁמְּיַחֵס זֶה אֶל הָאֱלֹהִים, כַּאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים הַיּוֹם בַּמְּקוֹמוֹת הַמְכֻבָּדִים אֶצְלֵנוּ, עַד שֶׁאָנוּ מִתְבָּרְכִים בָּהֶם וּבַעֲפָרָם וְאַבְנֵיהֶם, וּמֵהֶם מִי שֶׁמְּיַחֵס אוֹתוֹ אֶל רוּחֲנִיּוּת כּוֹכָב מִן הַכּוֹכָבִים אוֹ חַיִל מִן הַחֲיָלִים אוֹ מַעֲרֶכֶת מַזָּל וְזוּלַת זֶה, וְלֹא הָיוּ מַסְכִּימִים הֶהָמוֹן עַל תּוֹרָה אֶחָת, אֶלָּא בְצוּרָה מֻרְגָּשָׁה שֶׁמְּכַוְּנִים אֵלֶיהָ. וְהָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְצַפִּים לְמַה שֶּׁיָּעַד אוֹתָם משֶׁה שֶׁיּוֹרִיד לָהֶם עִנְיָן מֵאֵת יְיָ שֶׁיִּרְאוּ אוֹתוֹ וְיַקְבִּילוּהוּ כַאֲשֶׁר הָיוּ מַקְבִּילִים עַמּוּד הֶעָנָן וְעַמּוּד הָאֵשׁ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם, אֲשֶׁר הָיוּ מַבִּיטִים אֵלָיו וּמַקְבִּילִים וּמְגַדְּלִים אוֹתוֹ וּמְשֶׁתַּחֲוִים נִכְחוֹ לֵאלֹהִים, וְכֵן הָיוּ מַקְבִּילִים עַמּוּד הֶעָנָן אֲשֶׁר הָיָה יוֹרֵד עַל משֶׁה בְּדַבֵּר אִתּוֹ הָאֱלֹהִים וְהָיוּ עוֹמְדִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִשְׁתַּחֲוִים נִכְחוֹ לֵאלֹהִים. וְכַאֲשֶׁר שָׁמְעוּ הָעָם דִּבְרֵי עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וְעָלָה משֶׁה עַל הָהָר לְהוֹרִיד לָהֶם הַלּוּחוֹת כְּתוּבִים וְלַעֲשׂוֹת לָהֶם אָרוֹן לִהְיוֹת לָהֶם דָּבָר נִרְאֶה שֶׁיְּכַוְּנוּ נֶגְדּוֹ, שֶׁבּוֹ הַבְּרִית לֵאלֹהִים וְהַבְּרִיאָה הָרִבּוֹנִית, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַלּוּחוֹת, זוּלַת מַה שֶּׁדָּבַק בָּאָרוֹן מֵהֶעָנָן וְהַכָּבוֹד וּמַה שֶּׁנִּרְאָה בַעֲבוּרוֹ מֵהַמּוֹפְתִים, וְנִשְׁאֲרוּ הָעָם מְצַפִּים לְרֶדֶת משֶׁה וְהֵם עַל עִנְיָנָם לֹא שִׁנּוּ תָאֳרָם וְעֶדְיָם וּבִגְדֵיהֶם, אֲשֶׁר עָמְדוּ בָהֶם יוֹם מַעֲמַד הַר סִינַי אַךְ נִשְׁאֲרוּ בִתְכוּנָתָם מַמְתִּינִים לְמשֶׁה לְעִתִּים, וּבוֹשֵׁשׁ מֵהֶם אַרְבָּעִים יוֹם וְהוּא לֹא לָקַח צֵידָה וְלֹא נִפְרַד מֵהֶם אֶלָּא עַל מְנָת שֶׁיָּשׁוּב לְיוֹמוֹ, אָז גָבְרָה הַמַּחֲשָׁבָה הָרָעָה עַל קְצָת הֶהָמוֹן הַהוּא הַגָּדוֹל וְהִתְחִילוּ הֲמוֹן הָעָם לְהֵחָלֵק מַחְלְקוֹת וּמַרְבִּים הָעֵצוֹת וְהַמַּחֲשָׁבוֹת עַד שֶׁנִּצְטָרְכוּ מֵהֶם אֲנָשִׁים לְבַקֵּשׁ נֶעֱבָד מֻרְגָּשׁ יְכַוְּנוּ נֶגְדּוֹ כִשְׁאָר הָאֻמּוֹת, מִבְּלִי שֶׁיְּכַחֲשׁוּ בֶאֱלֹהוּת מוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם, אֲבָל – שֶׁיִּהְיֶה מֻנָּח לָהֶם לְהַקְבִּיל אֵלָיו, כְּשֶׁיְּסַפְּרוּ נִפְלְאוֹת אֱלֹהֵיהֶם, כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ הַפְּלִשְׁתִּים בָּאָרוֹן שֶׁאָמְרוּ כִּי הָאֱלֹהִים שָׁם, וְכַאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים בַּשָּׁמָיִם וּבְכָל דָּבָר שֶׁאָנוּ יוֹדְעִים שֶׁתְּנוּעָתוֹ אָמְנָם הִיא בְחֵפֶץ הָאֱלֹהִים מִבְּלִי מִקְרֶה וְלֹא רְצוֹן אָדָם וְלֹא טֶבַע. וְחַטָּאתָם הָיְתָה בַצִּיּוּר אֲשֶׁר נֶאֱסַר עֲלֵיהֶם וְשֶׁיִּחֲסוּ עִנְיָן אֱלֹהִי אֶל מַה שֶּׁעָשׂוּ בְיָדָם וּרְצוֹנָם מִבְּלִי מִצְוַת הָאֱלֹהִים, וְיֵשׁ לָהֶם הִתְנַצְּלוּת – בְּמַה שֶּׁקָּדַם מֵהַמַּחֲלֹקֶת בֵּינֵיהֶם, וְלֹא הִגִּיעוּ עוֹבְדָיו אֶל שְׁלשֶׁת אַלְפֵי אִיש מִכְּלָל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף שֶׁהָיוּ. אֲבָל הִתְנַצְּלוּת הַגְּדוֹלִים שֶׁסִּיְּעוּ בַעֲשׂוֹתוֹ הָיָה – בַּעֲבוּר שֶׁיֵּרָאֶה הַמַּמְרֶה מֵהַמַּאֲמִין כְּדֵי לַהֲרֹג הַמַּמְרֶה הָעוֹבֵד אוֹתוֹ, וְנֶחְשַׁב לָהֶם לְעָוֹן מִפְּנֵי שֶׁהוֹצִיאוּ הַמְּרִי מִן הַכֹּחַ וְהַמַּצְפּוּן אֶל גְּבוּל הַמַּעֲשֶׂה. וְלֹא הָיָה הֶעָוֹן הַהוּא יְצִיאָה מִכְּלָל עֲבוֹדַת מוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם, אַךְ הָיָה מְרִי לִקְצָת מִצְוֹתָיו, כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ הִזְהִיר מִן הַצּוּרוֹת, וְהֵם עָשׂוּ צוּרָה, וְהָיָה לָהֶם לְהַמְתִּין, שֶׁלֹּא יִקְבְּעוּ לְעַצְמָם דָּבָר שֶׁיַּקְבִּילוּהוּ וְיִמָּשְׁכוּ אַחֲרָיו, וּמִזְבֵּחַ וְקָרְבָּנוֹת. וְזֶה הָיָה מֵעֲצַת מִי שֶׁהָיָה בֵינֵיהֶם מִן הַחוֹזִים וְהָאִצְטַגְנִינִים, חָשְׁבוּ שֶׁיִּהְיוּ פְעֻלּוֹתָם הַסְּבָרִיּוֹת קְרוֹבוֹת מִן הַמַּעֲשִׂים הָאֲמִתִּיִּים, וְהָיָה עִנְיָנָם בָּזֶה כְּעִנְיַן הַכְּסִיל, אֲשֶׁר זָכַרְנוּ, שֶׁנִּכְנַס בַּחֲנוּת הָרוֹפֵא וְהֵמִית הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר הָיָה מוֹעִילָם בָּרְפוּאוֹת הָהֵם קֹדֶם לָכֵן. עִם שֶׁלֹּא הָיְתָה כַוָּנַת הָעָם לָצֵאת מֵעֲבוֹדַת הָאֱלֹהִים, אַךְ הָיוּ חוֹשְׁבִים שֶׁהֵם מִשְׁתַּדְּלִים בָּעֲבוֹדָה, וְעַל כֵּן בָּאוּ אֶל אַהֲרֹן, וְאַהֲרֹן חָפֵץ לְגַלּוֹת מַצְפּוּנָם, וְעַל כֵּן סִיַּע בַּעֲשׂוֹתוֹ וְנֶאֱשַׁם בְּהוֹצָאָתוֹ מִרְיָם מִן הַכֹּחַ אֶל הַמַּעֲשֶׂה. וְהַדָּבָר הַהוּא הוּא מְרֻחָק וּמְגֻנֶּה אֶצְלֵנוּ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בַּזְּמָן הַזֶּה צוּרוֹת נֶעֱבָדוֹת בְּרֹב הָאֻמּוֹת וְהָיָה קַל בַּזְּמָן הַהוּא, מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים כָּל הָאֻמּוֹת צוּרוֹת לַעֲבֹד אוֹתָם. וְאִלּוּ הָיְתָה חַטָּאתָם שֶׁעָשׂוּ בַּיִת בִּרְצוֹנָם לַעֲבוֹדָה, לְכַוֵּן אֵלָיו וּלְהַקְרִיב בּוֹ הַקָּרְבָּנוֹת וּלְכַבְּדוֹ, לֹא הָיָה דָבַר גָּדוֹל בְּעֵינֵינוּ, מִפְּנֵי מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ נוֹהֲגִים בּוֹ הַיּוֹם, מֵעֲשׂוֹת בָּתִּים בִּבְחִירָתֵנוּ וְגַדְּלֵנוּ לָהֶם וְהִתְבָּרְכֵנוּ בָהֶם, וְאֶפְשָׁר שֶׁנֹּאמַר שֶׁהַשְּׁכִינָה חָלָה בָהֶם וְהַמַּלְאָכִים חוֹנִים סְבִיבוֹתֵיהֶם' וְלוּלֵא הַצֹּרֶך לְהִתְחַבְּרוּת קְהָלֵנוּ, הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה נָכְרִי, כַּאֲשֶׁר הָיָה בִימֵי הַמְּלָכִים, שֶׁהָיוּ מוֹחִים בַּאֲנָשִׁים מִשְׁתַּדְּלִים, שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים בָּתִּים לַעֲבוֹדָה, הָיוּ נִקְרָאִים בָּמוֹת, וְהָיוּ חֲסִידֵי הַמְּלָכִים הוֹרְסִין אוֹתָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְגַדְּלוּ זוּלָתִי הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ הָאֱלֹהִים וְהַתְּכוּנָה אֲשֶׁר צִוָּה בָהּ. וְלֹא הָיָה הַדָּבָר נָכְרִי בַצּוּרוֹת, אֲשֶׁר צִוָּה הוּא בָהֶם מֵהַכְּרוּבִים. וְעִם כָּל זֶה נֶעֶנְשׁוּ הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָבְדוּ הָעֵגֶל בַּיּוֹם הַהוּא וַהֲרָגוּם, וְהָיָה מִסְפַּר כֻּלָּם שְׁלשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ מִכְּלָל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף, וְלֹא פָסַק הַמָּן לָרֶדֶת לִמְזוֹנָם, וְהֶעָנָן לְסוֹכֵךְ עֲלֵיהֶם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לְהַנְחֹתָם, וְהַנְּבוּאָה מַתְמֶדֶת וְנוֹסֶפֶת בֵּינֵיהֶם, וְלֹא נֶעְדַּר מֵהֶם דָּבָר מִכָּל אֲשֶׁר נִתַּן לָהֶם זוּלַת שְׁתֵּי הַלּוּחוֹת, אֲשֶׁר שְׁבָרָם משֶׁה, וְהִתְפַּלֵּל לְהֲשִׁיבָם וְהוּשְׁבוּ לָהֶם וְכֻפַּר לָהֶם הֶעָוֹן הַהוּא.
97 قالَ الحَبْرُ: إنَّ الأمم كلّها حينئذ كانت تتّخذ معبودات صورًا، ولو كانوا فلاسفة يبرهنون على الوَحدانية والربوبية، فلا بُدّ لهم من صورة يؤمّونها، ويقولون لعامّتهم وجمهورهم إنَّ هذه الصورة يتّصل بها أمر إلهيّ، وإنّها خاصّة بأمر عجيب غريب. فمنهم مَن ينسب ذلك إلى الله، كما نفعل نحن اليوم في مواضع معظّمة عندنا حتّى نتبارك بترابها وحجارتها. ومنهم من ينسب ذلك إلى روحانية كوكب من الكواكب أو برج أو نسبة طلاسم وغير ذلك. وكان لا يتألّف جمهور على شرع واحد إلاّ بصورة محسوسة أمّوها. وكان بنو إسرائيل قد وُعدوا بأن يُنزَل إليهم من عند الله أمرٌ يرونه ويؤمّونه، كما أمّوا عمود الغمام والنار حين خروجهم من مصر، ويُشيرون إليه ويعظّمونه ويستقبلونه ويسجدون نحوه لله تعالى. وكذلك كانوا يؤمّون عمود الغمام الذي ينزل على موسى عليه السلام طول مُخاطبة الله له، فيقفون بنو إسرائيل ويسجدون نحوه لله تعالى. فلمّا سمع القوم خطاب العشر كلمات وصعد موسى عليه السلام إلى الجبل ينتظر اللوحَين ليُنزلها إليهم مكتوبة، ويصنع لها التابوت فيكون لهم قِبْلة مرئية، فيها العهد الإلهيّ والاختراع الربّانيّ، أعني اللوحَين، سوى ما اتّصل بالتابوت من الغمام والأنوار وما ظهر بتوسّطه من المُعجزات. وبقي القوم منتظرين نزول موسى عليه السلام وهم على حالهم لم يغيّروا زيّهم وحالهم وحُلَلهم التي عيّدوا بها يوم الطور، بل بقوا بهيئتهم ينتظرون موسى عليه السلام مع اللحظات، فأبطأ عنهم أربعين يومًا، وهو لم يتزوّد، ولا فارقهم إلاّ على نيّة الانصراف من يومه. غلب سوء ظنّ على بعض ذلك الجمهور العظيم، وبدأت العامّة تفترق فِرَقًا، وتكثر الآراء والظنون، حتّى لجأ قوم منهم إلى أن طلبوا معبودًا يؤمّونه كسائر الأمم، مِن غير أن يجحدوا ربوبية مَن أخرجهم من أرض مِصْر، بل أن يكون ذلك موضوعًا لهم يُشيرون إليه إذا وصفوا عجائب ربّهم، كما فعل المؤمنون بتابوت موسى عليه السلام، قائلين إنَّ الربّ هناك. وكما نفعل نحن بالسماء وبكلّ أمر نتحقّق أنَّ حركته إنّما هي بمشيئة الله دون اتّفاق ولا إرادة إنسان ولا طبيعة. فخطأهم كان في التصوير الذي مُنعوا عنه، ثمّ في أن نسبوا أمرًا إلهيًّا لشيء مصنوع بأيديهم، واختيارهم دون أمر الله. وعذرهم في ذلك ما تقدّم من التشتّت الواقع بينهم. ولم ينته الذين عبدوه نحو ثلاثة آلاف من جملة ست ماية ألف. وأمّا عُذر الخاصّة المساعدين في عمله فكان لغرض عسى أن يظهر العاصي من المؤمن ليُقتل العاصي العابد للعجل. وكان في ذلك عليهم نقد، إذ أخرجوا العصيان من القوّة والضمير إلى حدّ الفعل. فلم يكن ذلك الذنب خروجًا عن جُملة طاعة مَن أخرجهم من مِصْر، لكن خالفوا لبعض أَوامره، فإنّه تعالى نهى عن الصُوَر فاتّخذوا صورة، وكان لهم أن يصبروا ولا يضعوا لأنفسهم قدوة وقِبْلة ومذبحًا وقَرابين. وكان ذلك مِن تعقّل مَنْ كان بينهم من المنجّمين والمطلسمين، زعموا أنّهم ستقرّب أعمالهم القياسية من أعمال الحقيقة، وكان سبيلهم في ذلك سبيل الجاهل الذي ذكرناه، أنّه تولّى خزانة الطبّ فقتل الناس الذين كانوا ينتفعون بها قبل ذلك. مع أنَّ القوم لم يكن قصدهم الخروج عن الطاعة، بل كانوا مجتهدين بزعمهم في الطاعة، ولذلك قصدوا هرون وقصد هرون كشف سريرتهم، فساعد في عمله، وأدركتْه الملامة لإخراجه عصيانهم من القوّة إلى الفعل. فهذه القصّة تُهوَّل وتُشنَّع عندنا، لارتفاع المعبودات المصوَّرة من أكثر الملل في زماننا هذا، وتُهوَّن في ذلك الوقت لكون جميع الملل متّخذين صُوَرًا. فلو كان ذنبهم أنّهم اتّخذوا بيتًا ما باختيارهم للعبادة، وجعلوه قِبْلتهم، وقرّبوا فيه وعظّموه، لَما عُظّم الأمر لِما نحن عليه اليوم من اتّخاذنا البيوت باختيارنا وتعظيمنا لها وتبرّكنا بها، وربّما قلنا إنَّ الله يحلّها وملائكته تحفّ بها. ولولا الضرورة لتأليف جماعتنا لكان هذا منكَرًا، كما كان في أيام الدولة ينكر على قوم مجتهدين أن يتّخذوا بيوتًا للعبادة، تُسمَّى "بموت"، وكان فُضَلاء الملوك يهدمونها كي لا يُعظَّم غير البيت الذي يختاره الله، والهيئة التي يأمر بها، ولا يُنكَر فيها الصُوَر التي يأمر هو بها من "الكروبَيْن". ومع هذا فقد حلَّ العقاب بالذين عبدوا العجل من يومهم، وقُتلوا، وكان مبلغ عددهم نحو ثلاثة آلاف من جملة ست ماية ألف. ولم يزل المنّ نازلًا لقوتهم، والغمام للتظليل عليهم، وعمود النار لهدايتهم، والنبوّة فاشية متزايدة فيهم، ولا صُرف عنهم شيءٌ فُضّلوا به، غير اللوحَين اللذين كسرهما موسى عليه السلام، ثمّ شَفع في صرفهما، فصُرفا عليهم، وغُفر لهم ذلك الذنب.
צח אָמַר הַכּוּזָרִי: כְּבָר עָזַרְתָּ עֲצָתִי בְּמַה שֶּׁעָלָה בְדַעְתִּי וּבְמַה שֶּׁרְאִיתִיו בַּחֲלוֹמִי, כִּי אֵין הָאָדָם מַגִּיעַ אֶל הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי אֶלָּא בְדָבָר אֱלֹהִי, רְצוֹנִי לוֹמַר: בְּמַעֲשִׂים שֶׁיְּצַוֵּם הָאֱלֹהִים. וְאִם לֹא – הִנֵּה רֹב בְּנֵי אָדָם מִשְׁתַּדְּלִים, אֲפִילוּ הַחוֹזֶה וְהַקּוֹסֵם וְעוֹבֵד הָאֵשׁ וְעוֹבֵד הַשֶּׁמֶשׁ וְהַמַּשְׁנִים וְזוּלָתָם.
98 قالَ الخَزَرِيُّ: لقد أيّدتَ رأيي فيما اعتقدتُه وما رأيتُ في منامي، أنّه لا يصل الإنسان إلى الأمر الإلهيّ إلاّ بأمر إلهيّ، أعني بأعمال يأمر الله بها، وإلاّ فأكثر الناس مجتهد، حتّى المنجّم والمطلسم وعابد النار وعابد الشمس والثنوية وغيرهم.
צט אָמַר הֶחָבֵר: כֶּן־הוּא, וְכֵן כָּל תּוֹרוֹתֵינוּ כֻלָּם כְּתוּבוֹת בַּתּוֹרָה מִדִּבּוּר הָאֱלֹהִים עִם משֶׁה, וּמִמַּה שֶּׁכָּתַב משֶׁה וְנָתַן לֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַהוּא בְקִבּוּצָם בַּמִּדְבָּר, לֹא נִצְטָרְכוּ בָהּ לְקַבָּלָה וְלֹא לְהוֹרָאַת פַּרְשָׁה פַּרְשָׁה וּמִצְוָה מִצְוָה, וּתְכוּנַת הַקָּרְבָּנוֹת וְאֵיךְ מַקְרִיבִים אוֹתָם וּבְאֵיזֶה מָקוֹם וּלְאֵיזֶה צַד וְאֵיךְ נִשְׁחָטִים וְאֵיךְ עוֹשִׂים בְּדָמָם וְנִתְחֵיהֶם מִמְּלָאכוֹת חֲלוּקוֹת, כֻּלָּם בְּבֵאוּר מֵאֵת הָאֱלֹהִים שֶׁלֹּא יֶחְסַר מֵהֶם דָּבָר קָטָן וְיִפָּסֵד הַכֹּל, כְּמוֹ הַהֲוָיוֹת הַטִּבְעִיּוֹת, אֲשֶׁר הֵם מִתְחַבְּרוֹת מִיחָסִים דַּקִּים לֹא תַשִּׂיגֵם הַמַּחֲשָׁבָה לְדַקּוּתָם, אֲשֶׁר אִם יֶאֱרַע מִכְשׁוֹל מְעַט בַּיְחָסִים הָהֵם הָיְתָה נִפְסֶדֶת הַהֲוָיָה הַהִיא וְלֹא הָיָה בַּצֶּמַח הַהוּא אוֹ הַחַי הַהוּא אוֹ הָאֵבֶר הַהוּא דֶרֶךְ מָשָׁל אֶלָּא מֻפְסָד אוֹ נֶעְדָּר. וְכֵן נִזְכַּר אֵיךְ תְּנֻתַּח הַבְּהֵמָה הַנִּקְרֶבֶת, וּמַה יֵּעָשֶׂה בְאֵבֶר אֵבֶר, וּמַה שֶּׁיֵּשׁ לַאֲכִילָה וּמַה שֶּׁיֵּשׁ לִשְׂרֵפָה וּמִי יֹאכַל וּמִי יִשְׂרוֹף וּמִי יַקְרִיב מִכִּתּוֹת, מִצְוָה בָהֶם לֹא יַעַבְרוּם, וְאֵיךְ תִּהְיֶה תְכוּנַת הַמַּקְרִיבִים, שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָהֶם פְּגָם – עַד תַּכְשִׁיטֵיהֶם וּמַלְבּוּשֵׁיהֶם, וְכָל שֶׁכֵּן מַלְבּוּשׁ כֹּהֵן גָּדוֹל אֲשֶׁר נִתַּן לוֹ רְשׁוּת לָבֹא אֶל מְקוֹם הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי, מְקוֹם הַשְּׁכִינָה וְהָאָרוֹן וְהַתּוֹרָה, וּמַה שֶּׁנִּתְלָה בָזֶּה מִן הַקְּדֻשָּׁה וְהַטָּהֳרָה וּמַדְרֵגוֹת הַטְּהָרוֹת וְהַקְּדֻשּׁוֹת וְהַתְּפִלּוֹת, דָּבָר שֶׁיֶּאֱרַךְ סִפּוּרוֹ אַךְ סוֹמְכִים בּוֹ עַל קְרִיאַת הַתּוֹרָה וּמַה שֶּׁהֶעְתִּיקוּ רַבּוֹתֵינוּ, וְהַכֹּל מִדִּבְרֵי אֱלֹהִים עִם משֶׁה. וְכֵן תְּכוּנַת הַמִּשְׁכָּן כֻּלָּהּ הָרְאֲתָה לְמשֶׁה בְהַר סִינָי: הַמִּשְׁכָּן, וְהָאֹהֶל, וְהַשֻּׁלְחָן, וְהַמְּנוֹרָה, וְהָאָרוֹן, וַחֲצַר הַמִּשְׁכָּן, וְעַמּוּדָיו, וּמִכְסָיו, וְכָל מַלְאֲכוֹתָיו הָרְאוּ לוֹ רוּחֲנִיּוֹת וְצִיֵּר אוֹתָם גַּשְׁמִיּוֹת כַּאֲשֶׁר הֻתְווּ לוֹ, וְכֵן הַבַּיִת הָגָּדוֹל, אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה, הָרְאָה לְדָוִד צוּרָתוֹ רוּחֲנִיּוֹת, וְהַבַּיִת הָעוֹלָמִי הַקָּדוֹש אֲשֶׁר יֻעַדְנוּ בּוֹ, הָרְאָה לַנָּבִיא יְחֶזְקֵאל צוּרָתוֹ וּתְכוּנָתוֹ. וְאֵין בַּעֲבוֹדַת הָאֵל סְבָרָא וְלֹא הַקָּשָׁה וְלֹא הִתְחַכְּמוּת, וְאִלּוּ הָיָה כֵן,– הָיוּ הַפִּילוֹסוֹפִים מַגִּיעִים בְּרֹב חָכְמָתָם וְשִׂכְלָם לְכֵפֶל מַה שֶּׁהִגִּיעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל.
99 قالَ الحَبْرُ: نعم، وكذلك هي شرائعنا منصوصة في التوراة من مخاطبة الله لموسى، وممّا كَتَبَ موسى ودَفَعَ إلى ذلك الجمهور العظيم في جمعهم في التِيه. لم يُحتج فيه إلى رِواية إسناد أفرادٍ سورةً سورةً وآيةً آيةً. فإنَّ صفات القرابين، وكيف تُقرَّب، وفي أيّ موضع، ولأيّ جهة، وكيف تُذبح، وكيف يُصنع بدمها وأعضائها من صناعات مختلفة كُلّها ببيان من عند الله كي لا ينقص منها أقلّ شيء فيفسد الكلّ، كالأَكْوان الطبيعية التي تأتلف من نِسَبٍ دقيقة، تدقّ عن الأوهام، التي لو اختلّت نِسَبها أقلّ اختلال لفسد ذلك المتكوّن. فلم يكن ذلك النبات، أو ذلك الحيوان، أو ذلك العضو، مثلًا، إلاّ فاسدًا، أو عادمًا. وكذلك ذكر كيف يعضّى الحيوان المقرَّب، وما يُفعل بعضو عضو، وما للأكل وما للحرق، ومَن يأكل ومن يحرق، ومن يقرّب من طوائف مأمورة بهم لم يتعدَّهم. وكيف تكون صفات المقرّبين كي لا تكون فيهم نقيصة، حتّى هيئاتهم وملابسهم، لا سيّما الهارونيّ الذي أباح له الدخول إلى مكان الأمر الإلهيّ حيث السكينة مع التابوت والتوراة. وما يقترن بذلك من التنظيف والتطهير ورُتَب التطهيرات والتقديسات والصلوات، أمر يطول وصفُه، وإنّما يُحال فيه على قراءة التوراة، وما نقل الأَحبارُ، والكلّ من تكليم الله لموسى. وكذلك هيئة القُبّة كلّها عُرضت على موسى في الطور، القبّة والخباء والمائدة والمنارة والتابوت، والدار المحيطة بها وأعْمدتها وستورها، وجميع صناعتها، عُرضت عليه روحانية وشَكَّلَها جسمانية على ما رُسم له. وكذلك البيت المعظَّم الذي بناه سليمان ممّا عُرض على داود صورته روحانية. والبيت المؤبَّد المقدَّس الذي وُعدنا به، ممّا عُرض على نبيّ يُسمّى يحزقال (حزقيال) الصورةُ والهيئةُ. وليس في عبادة الله تفرّض وتعقّل وتحكّم، ولو كان هذا لكانت الفلاسفة قد وصلت بحِكَمهم وعقولهم إلى أضعاف مه وصل إليه بنو إسرائيل.
ק אָמַר הַכּוּזָרִי: בִּכְמוֹ זֶה תָנוּחַ הַנֶּפֶשׁ לְקַבֵּל הַתּוֹרָה מִבְּלִי סָפֵק וְלֹא פִקְפּוּק, שֶׁיָּבֹא נָבִיא לַעֲבָדִים מְשֻׁעְבָּדִים לְחוּצִים וְיִיעַד אוֹתָם שֶׁיֵּצְאוּ מֵעֲבוֹדָתָם בָּעֵת הַהִיא מִבְּלִי אִחוּר עַל הַתְּכוּנָה הַהִיא, וְשֶׁיַּכְנִיסֵם אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן וְהִיא בְיַד שֶׁבַע אֻמּוֹת כָּל אַחַת חֲזָקָה מֵהֶם, וְהוֹדִיעַ לְכָל שֵׁבֶט חֶלְקוֹ מֵהָאָרֶץ קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעוּ אֵלֶיהָ, וְהִתְקַיֵּם הַכֹּל בִּזְמַן מֻעָט בְּמוֹפְתִים נוֹרָאִים, זֶה מאַמֵּת גְּדֻלַּת הַשּׁוֹלֵחַ וּכְבוֹד הַשָּׁלוּחַ וְגֹדֶל מַעֲלַת אֲשֶׁר אֲלֵיהֶם לְבַדָּם שֻׁלָּח. וְאִלּוּ הָיָה אוֹמֵר כִּי אֲנִי שָׁלוּחַ לְיַשֵּׁר כָּל הָעוֹלָם וְלֹא הָיָה דְבָרוֹ מַגִּיעַ עַד חֶצְיוֹ הָיָה פְּגָם בִּשְׁלִיחוּתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִשְׁלְמָה כַוָּנַת הַבּוֹרֵא בִשְׁלִיחוּתוֹ, וְהָיָה מוֹנֵעַ הַשְׁלָמָתָהּ הֱיוֹת סֵפֶר תּוֹרָתוֹ עִבְרִי, וְהָיָה מַעֲמָס עַל אֻמּוֹת שְׁבָא וְהֹדּוּ וְכוּזָר לַהֲבִינוֹ וְלַעֲשׂוֹת מַה שֶּׁכָּתוּב בּוֹ, אֶלָּא אַחֲרֵי מֵאוֹת שָׁנִים, אוֹ שֶׁיִּקְרֶה לָהֶם לְהִשְׁתַּנּוֹת אֲלֵיהֶם בַּעֲבוּר נִצָּחוֹן אוֹ שְׁכוּנָה לֹא בִרְאִיַּת הַנָּבִיא בְעַצְמוֹ, אוֹ נָבִיא אַחֵר שֶׁמֵּעִיד וּמַזְהִיר עַל תּוֹרָתוֹ.
100 قالَ الخَزَرِيُّ: بمثل هذا تطيب النفس للتشرّع به دون شكّ ولا ارتيابٍ: مجيء نبيّ إلى عبيد مستعبَدين مَماليك، يعدهم بالخروج من العبودية من وقتهم دون توانٍ ومَطْل، على تلك الصفة، وإدخالهم أرض الشام على سبع أمم، كلّ واحدة منها أقوى منهم، ويرسم لكل سبط نصيبه من الأرض قبل وصولهم إليها. وتمّ هذا كلّه في أيسر مدّة، بغرائب من المعجزات، هذا يحقّق عظامة المرسِل وجلالة الرسول وفضل المرسول إليهم خصوصًا. ولو قال: إنّي بُعثتُ لأهدي جميع المعمورة، ثمّ لم يتّصل خبره في نصفها، لكان قدْحًا في رسالته، إذ لم يتمّ قصدُ الله في ذلك، وكان يُعَذِّرُ تمامَه كونُ كتابه عبرانيًّا، ويكلَّف السِنْد والهِنْد والخزر فهْمه والعمل به، إلاّ بعد مئين من السنين، إنْ يتّفق لهم الاستحالة إليهم بغلبة أو بمجاورة، لا بمشاهدة النبيّ بعينه أو نبيّ آخر يشهد له ويؤكّد شريعته.
קא אָמַר הֶחָבֵר: לֹא קָרָא משֶׁה לְתוֹרָתוֹ זוּלָתִי עַמּוֹ וְאַנְשֵׁי לְשוֹנוֹ, וְיָעַד אוֹתָם הַבּוֹרֵא לְהַזְהִיר עַל תּוֹרָתוֹ כָּל הַיָּמִים עַל יְדֵי הַנְּבִיאִים, וְעָשָׂה כֵן כָּל יְמֵי הָרָצוֹן וְהַזְּמָן שֶׁהָיְתָה הַשְּׁכִינָה בֵינֵיהֶם.
101 قالَ الحَبْرُ: لم يَدْعُ موسى إلى شريعته غير قومه وأهل لسانه، ووعدهم الله تأكيد شرعه مع الأيام بأنبياء، ففعل طول زمان الرضاء وحلول السكينة.
קב אָמַר הַכּוּזָרִי: וַהֲלֹא הָיָה יוֹתֵר טוֹב שֶׁיְּיַשֵּׁר הַכֹּל וְהָיָה זֶה יוֹתֵר נָכוֹן וְרָאוּי בַּחָכְמָה.
102 قالَ الخَزَرِيُّ: وهلاّ كانت الهداية للكلّ وذلك في الحكمة لائق؟
קג אָמַר הֶחָבֵר: וַהֲלֹא הָיָה יוֹתֵר טוֹב שֶׁיִּהְיוּ הַחַיִּים כֻּלָּם מְדַבְּרִים. אִם כֵּן כְּבָר שָׁכַחְתָּ מַה שֶּׁקָּדַם בְּהֶמְשֵׁךְ זֶרַע אָדָם, וְהֵיאַךְ חָל הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי בָּאִישׁ, שֶׁהָיָה לֵב הָאַחִים וּסְגֻלַּת הָאָב, מְקַבֵּל לָאוֹר הַהוּא, וזוּלָתוֹ כַקְּלִפָּה אֵינֶנּוּ מְקַבֵּל אוֹתוֹ, עַד שֶׁבָּאוּ בְנֵי יַעֲקֹב כֻּלָּם סְגֻלָּה וָלֵב' נִבְדָּלִים מִבְּנֵי אָדָם בְּעִנְיָנִים מְיֻחָדִים אֱלֹהִיִּים, שָׂמִים אוֹתָם כְּאִלּוּ הֵם מִין אַחֵר מַלְאֲכוּתִי, מְבַקְשִׁים כֻּלָּם מַעֲלַת הַנְּבוּאָה וְרֻבָּם מַגִּיעִים אֵלֶיהָ, וּמִי שֶׁלֹּא יַגִּיעַ אֵלֶיהָ, קָרוֹב לָהּ בַּמַּעֲשִׂים הַנִּרְצִים וְהַקְּדֻשָּׁה וְהַטָּהֳרָה וּפְגִיעַת הַנְּבִיאִים. וְדַע, כִּי כָל אֲשֶׁר יִפְגַּע נָבִיא בְעֵת פָּגְעוֹ אוֹתוֹ וְשָׁמְעוֹ דְבָרָיו הָאֱלֹהִיִּים, מִתְחַדֶּשֶׁת לוֹ רוּחֲנִיּוּת וְנִפְרָד מִסּוּגוֹ בְזַכּוּת הַנֶּפֶשׁ וְהִשְׁתּוֹקְקָהּ אֶל הַמַּדְרֵגוֹת הָהֵם וְהִדָּבְקוֹ בָעֲנָוָה וּבַטָּהֳרָה. זֹאת תִּהְיֶה אֶצְלָם הָרְאָיָה הַנִּרְאֵית וְהָאוֹת הַבָּהִיר בִּגְמוּל הָעוֹלָם הַבָּא, כִּי הַמְבֻקָּשׁ מִמֶּנּוּ אֵינֶנּוּ, אֶלָּא שֶׁתָּשׁוּב נֶפֶשׁ הָאָדָם אֱלֹהִית, תִּפָּרִד מֵחוּשָׁיו וְתִרְאֶה הָעוֹלָם הַהוּא הָעֶלְיוֹן וְתֵהָנֶה בִרְאִיַּת הָאוֹר הַמַּלְאֲכוּתִי וּשְׁמִיעַת הַדִּבּוּר הָאֱלֹהִי, כִּי הַנֶּפֶשׁ הַהִיא תִהְיֶה בְטוּחָה מִן הַמָּוֶת כְּשֶׁיִּכְלוּ כֵלֶיהָ הַגּוּפִיִּים. וְכַאֲשֶׁר תִּמְצָא תּוֹרָה שֶׁמַּגִּיעִים בִּידִיעָתָהּ וּמַעֲשֶׂיהָ אֶל הַמַּדְרֵגָה הַזֹּאת בַּמָּקוֹם אֲשֶֹר צִוְּתָה וְעִם הָעִנְיָנִים אֲשֶׁר צִוְּתָה בָהֶם, הִיא מִבְּלִי סָפֵק הַתּוֹרָה שֶׁמֻּבְטָח בָּהּ לְהַשְׁאִיר הַנְּפָשׁוֹת אַחַר כְּלוֹת הַגּוּפוֹת.
103 قالَ الحَبْرُ: أَوَليس الأَولى أن يكون الحيوان كُلّه ناطقًا. إذًا قد نسيتَ ما تقدّم في نسق نسل آدم، واطّراد حلول الأمر الإلهيّ النبويّ في شخصٍ لبابِ الإخوة وصفوة الأب، قابل لذلك النور، وغيره كالقشور لا يقبله، حتّى جاء بنو يعقوب [كُلّهم] صفوةً ولبابًا يفارقون بني آدم بخصوصية إلهية تجعلهم كأنّهم نوع آخر وجوهر آخر ملائكيّ، يطلب كُلّهم درجة النبوّة، فيظفر الكثير منهم بها، ومَنْ لم يظفر منهم بها، قاربها بالأعمال المرضية والتقديس والتطهير ولقاء الأنبياء. واعلم أنَّ مْنْ يلقى نبيًّا فإنه حين لقائه له وسمعه كلماته الإلهية تحدث له روحانية، ويفارق جنسَه بصفاء النفس وتشوّقها إلى تلك الدرجات، والتزام الخشوع والطهارة. وهذه كانت عندهم الدلالة الظاهرة والآية الباهرة القاهرة في ثواب الآخرة، إذ المطلوب منها إنّما هو أن تصير نفس الإنسان إلهية، تفارق حواسّه، وتشاهد العالَم الأعلى، وتلتذّ برؤية النور المَلكوتيّ، وسَمْع النطق الإلهيّ، فإنَّ تلك النفس تأمن من الموت إذا فُنِيَت آلاتها الجسدية. فإذا وُجدت شريعة يوصل بعلومها وعملها إلى هذه الدرجة، في الموضع الذي حدّت ومع القرائن التي أمرت بها، فهي لا محالة الشريعة الموثوقة بإبقاء النفوس بعد فناء الأجساد.
קד אָמַר הַכּוּזָרִי: אֲנִי רוֹאֶה שֶׁיִּעוּדֵי זוּלַתְכֶם שְׁמֵנִים וּדְשֵׁנִים מִיִּעוּדֵיכֶם.
104 قالَ الخَزَرِيُّ: إنَّ مواعد غيركم أمتن وأسمن من مواعدكم.
קה אָמַר הֶחָבֵר: אֲבָל הֵם כֻּלָּם אַחֲרֵי הַמָּוֶת וְאֵין בַּחַיִּים בָּהֶם דָּבָר שֶׁיּוֹרֶה עֲלֵיהֶם.
105 قالَ الحَبْرُ: لكنّها كُلّها بعد الموت، وليس في الحياة منها شيء، ولا شيء يدلّ عليها.
קו אָמַר הַכּוּזָרִי: וְלֹא רָאִיתִי אֶחָד מִן הַמַּאֲמִינִים בַּיִּעוּדִים הָהֵם שֶׁהוּא מִתְאַוֶּה לִמְהִירוּתָם, אֲבָל אִם הָיָה בִיכָלְתּוֹ לְאַחֲרָם אֶלֶף שָׁנִים וְיִשָּׁאֵר בְּמַסֹּרֶת הַחַיִּים וּבְעֹל הָעוֹלָם וְעִצְּבוֹנוֹ, הָיָה בוֹחֵר בָּזֶה.
106 قالَ الخَزَرِيُّ: نعم، ولا رأيتُ أحدًا من المعتقدين لتلك المواعد يحبّ استعجالها، بل لو أمكنه مَطْلها وتأخيرها ألف أعوام ويبقى في قَيْد الحياة لهذه الشقوة والأنكاد الدنياوية لاَختارها.
קז אָמַר הֶחָבֵר: וּמַה תֹּאמַר בְּמִי שֶׁהוּא רוֹאֶה אֵלֶּה הַמַּעֲמָדִים הַגְּדוֹלִים הַמַּלְאֲכוּתִיִּים.
107 قالَ الحَبْرُ: فما ظنّك بِمَن يُشاهِد المَشاهد العظيمة المَلَكوتية؟
קח אָמַר הַכּוּזָרִי: מִבְּלִי סָפֵק שֶׁהוּא מִתְאַוֶּה שֶׁתַּתְמִיד נַפְשׁוֹ עַל הַפְּרִידָה מֵחוּשָׁיו וְתִשָּׁאֵר נֶהֱנֵית בָּאוֹר הַהוּא, יהוּא מִי שֶׁמִּתְאַוֶּה הַמָּוֶת.
108 قالَ الخَزَرِيُّ: إنّه لا شكّ يتمنّى أن تتمادى نفسه على مفارقة حواسّه وتبقى ملذَّتُه بذلك النور، وذاك هو الذي يتمنّى الموت.
קט אָמַר הֶחָבֵר: אֲבָל יִעוּדֵינוּ הִדָּבְקֵנוּ בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי בַנְּבוּאָה, וּמַה שֶּׁהוּא קָרוֹב לָהּ, וְהִתְחַבֵּר הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי בָנוּ בַגְּדֻלָּה וּבַכָּבוֹד וּבַמּוֹפְתִים. וְעַל כֵּן אֵינֶנּוּ אוֹמֵר בַּתּוֹרָה, כִּי אִם תַּעֲשׂוּ הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲבִיאֲכֶם אַחֲרֵי הַמָּוֶת אֶל גַּנּוֹת וַהֲנָאוֹת, אֲבָל הוּא אוֹמֵר: וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים מַנְהִיג אֶתְכֶם, וְיִהְיֶה מִכֶּם מִי שֶׁיַּעֲמֹד לְפָנַי וּמִי שֶׁיַּעֲלֶה לַשָּׁמַיִם כַּאֲשֶׁר הָיוּ הוֹלְכִים בֵּין הַמַּלְאָכִים, וְיִהְיוּ גַּם כֵּן מַלְאָכַי הוֹלְכִים בֵּינֵיכֶם בָּאָרֶץ וְתִרְאוּ אוֹתָם יְחִידִים וְרַבִּים, שׁוֹמְרִים אֶתְכֶם וְנִלְחָמִים לָכֶם, וְתַתְמִידוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר הִיא עוֹזֶרֶת עַל הַמַּעֲלָה הַזֹּאת, וְהִיא אַדְמַת הַקֹּדֶש, וְיִהְיֶה שָׂבְעָהּ וְרַעֲבוֹנָהּ וְטוֹבָתָה וְרָעָתָה – בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי כְּפִי מַעֲשֵׂיכֶם, וְיִהְיֶה נוֹהֵג כָּל הָעוֹלָם עַל הַמִּנְהָג הַטִּבְעִי – זוּלַתְכֶם, כִּי תִרְאוּ, עִם שְׁכִינָתִי שֶׁתִּהְיֶה בְתוֹכְכֶם, מִטּוּב אַדְמַתְכֶם וְסֵדֶר גִּשְׁמֵיכֶם שֶׁלֹּא יַעַבְרוּ עִתֵּיהֶם הַצָּרִיךְ לָהֶם, וְשֶׁתִּגְבְּרוּ עַל אוֹיְבֵיכֶם בִּמְתֵי מִסְפָּר – הַמִּנְהָג, מַה שֶׁתַּכִּירוּ בוֹ, כִּי אֵין עִנְיַנְכֶם נוֹהֵג עַל הַמִּנְהָג הַטִּבְעִי, אֲבָל הָרְצוֹנִי, כַּאֲשֶׁר תִּרְאוּ אִם תַּמְרוּ מֵהַבַּצֹּרֶת וְהַנֶּגֶף וְהַחַיָּה הָרָעָה – וְהָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְשַׁלְוָה, וְאָז תֵּדְעוּ כִּי עִנְיַנְכֶם מַנְהִיג אוֹתוֹ דָבָר שֶׁהוּא גָדוֹל מִן הָעִנְיָן הַטִּבְעִי. וְהָיָה כָל זֶה וְהַתּוֹרָה הַזֹּאת וְכָל יִעוּדֶיהָ מֻבְטָחִים, לֹא יִפֹּל מֵהֶם דָּבָר; וְיִעוּדֶיהָ כֻלָּם כּוֹלֵל אוֹתָם שֹׁרֶש אֶחָד וְהוּא יִחוּל קִרְבַת אֱלֹהִים וּמַלְאָכָיו. וּמִי שֶׁיַּגִּיעַ אֶל הַמַּעֲלָה הַזֹּאת לֹא יִירָא מִן הַמָּוֶת, וְתוֹרָתֵנוּ כְבָר הֶרְאֵית לָנוּ זֶה עַיִן בְּעַין. וְהַמָּשָׁל בָּזֶה, חֲבֵרִים שֶׁהָיוּ עוֹמְדִים בַּמִּדְבָּר, וְהָלַךְ אֶחָד מֵהֶם אֶל הֹדּוּ וּפָגַע מִמֶּלֶךְ הֹדּוּ כָּבוֹד וּגְדֻלָּה מִפְּנֵי שֶׁיָּדַע, שֶׁהוּא מִן הַחֲבֵרִים הָהֵם, וְהָיָה יוֹדֵעַ אֲבוֹתֵיהֶם מִקֶּדֶם וְהָיוּ מֵאוֹהֲבָיו, וְנָתַן לוֹ מַתָּנוֹת יְקָרוֹת שֶׁנָּשָׂא אוֹתָם אֶל חֲבֵרָיו, וְהִלְבִּישׁוֹ בִגְדֵי חֲמוּדוֹת וְשָׁלַח עִמּוֹ מֵעֲבָדָיו אֲנָשִׁים – וְלֹא עָלָה עַל לֵב אִישׁ שֶׁיֵּצְאוּ מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְלֹא שֶׁיֵּלְכוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַהוּא – וְצִוָּהוּ בְמִצְוֹת וְכָרַת עִמּוֹ בְרִית לְקַבֵּל עֲבוֹדָתוֹ. וּבָא אֶל חֲבֵרָיו עִם הַשְּׁלוּחִים הָהֵם הַהֻדִּיִּים וְשָׂמְחוּ בָהֶם הַחֲבֵרִים הָהֵם וְהִשְׁתַּדְּלוּ בִכְבוֹדָם וּבָנוּ לָהֶם אַרְמוֹן שֶׁהוֹשִׁיבוּם בּוֹ, וְשָׁבוּ הַחֲבֵרִים הָהֵם שׁוֹלְחִים שְׁלוּחִים לְהַגִּיעַ אֶל אֶרֶץ הֹדּוּ וְלִרְאוֹת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ מִבְּלִי טֹרַח בְּעֵזֶר אֵלֶּה הַשְּׁלוּחִים שֶׁהָיוּ מוֹרִים אוֹתָם הַדֶּרֶךְ הַקְּרוֹבָה וְהַיְשָׁרָה. וַיֵּדְעוּ כֻלָּם, כִּי מִי שֶׁרוֹצֶה לָלֶכֶת אֶל אֶרֵץ הֹדּוּ הוּא קַל עָלָיו מְאֹד כְּשֶׁיִּדְבַּק בַּעֲבוֹדַת הַמֶּלֶךְ וִיכַבֵּד שְׁלוּחָיו הַמַּגִּיעִים אוֹתוֹ אֵלָיו, וְלֹא הֻצְרְכוּ לִשְׁאֹל לָמָּה נַעֲבֹד הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת, כִּי הָעִלָּה נִרְאֵית לָעַיִן – כְּדֵי לְהִתְחַבֵּר בַּמֶּלֶךְ, וְחֶבְרָתוֹ הִיא הַטּוֹבָה. וְהַחֲבֵרִים הֵם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהַהוֹלֵךְ הָרִאשׁוֹן הוּא משֶׁה, וְהַהוֹלְכִים הָאֲחֵרִים הֵם שְׁאָר הַנְּבִיאִים, וְהַשְּׁלוּחִים הַהֻדִּיִּים הֵם הַשְּׁכִינָה וְהַמַּלְאָכִים, וְהַבְּגָדִים הַחֲמוּדוֹת הֵם הָאוֹר הַמֻּשְׂכָּל אֲשֶׁר חָל בְּנַפְשׁוֹ מֵהַנְּבוּאָה וְהָאוֹר הַמֻּרְגָּשׁ אֲשֶׁר חָל עַל פָּנָיו, וְהַמַּתָּנוֹת הַיְקָרוֹת הַשְּׁלוּחוֹת הֵם שְׁנֵי הַלּוּחוֹת עִם עֳשֶׂרֶת הַדְּבָרִים. וּבַעֲלֵי הַנִּמּוּסִים הָאֲחֵרִים לֹא רָאוּ מִכָּל זֶה מְאוּמָה, אַךְ אָמְרוּ לָהֶם: קַבְּלוּ עֲבוֹדַת מֶלֶךְ הֹדּוּ, כַּאֲשֶׁר קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם הַחֲבֵרִים הָהֵם, וְאַחֲרֵי הַמָּוֶת תַּגִּיעוּ אֶל הַמֶּלֶךְ, וְאִם לֹא – יַרְחִיק אֶתְכֶם וְיַעֲנשׁ אֶתְכֶם אַחֲרֵי מוֹתְכֶם. וּמֵהֶם מִי שֶׁאָמַר: לֹא בָא אֵלֵינוּ אָדָם שֶׁיַּגִּיד לָנוּ שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרֵי מוֹתוֹ בְּגַן עֵדֶן אוֹ בְגֵיהִנֹּם. וְרֻבָּם הֵגְבִּירוּ סִדּוּר עִנְיָנָם וְחִבּוּר עֲצָתָם וְקִבְּלוּ הָעֲבוֹדָה וְיִחֲלוּ נַפְשׁוֹתָם בַּמַּצְפּוּן יִחוּל חָלוּשׁ, אַךְ בַּנִּרְאֶה יִחוּל חָזָק וְנֶאֱמָן, וּמִתְגַּדְּלִים וּמִתְפָּאֲרִים עַל עַמֵּי הָאָרֶץ שֶׁבָּהֶם בָּאֱמוּנָה. וְאֵיךְ יִתְפָּאֲרוּ אֵלֶּה בְּטַעֲנַת מַה שֶּׁיַּגִּיעוּ אֵלָיו אַחֲרֵי מוֹתָם עַל מִי שֶׁיַּגִּיעַ זֶה אֵלָיו בְּחַיָּיו, וַהֲלֹא טֶבַע הַנְּבִיאִים וְהַחֲסִידִים קָרוֹב אֶל הַקַּיָּמִים בָּעוֹלָם הַבָּא יוֹתֵר מִטֶּבַע מִי שֶׁלֹּא קָרַב אֶל הַמַּדְרֵגָה הַזֹּאת.
109 قالَ الحَبْرُ: لكن مواعدنا اتّصالنا بالأمر الإلهيّ، بالنبوّة وما يقربها، واتّصال الأمر الإلهيّ بنا بالعنايات والكرامات والمعجزات. فلذلك لا يتكرّر في التوراة: أنّكم إنْ عملتم هذه الشريعة أُعيدكم بعد الموت إلى جنّات ولذّات. لكنّه يقول: إنّكم تكونون لي خاصّة، وأكون لكم إلهًا مدبّرًا لكم، فيكون منكم مَنْ يدخل حضرتي ويصعد إلى السماء، كالذين كانوا بأنفسهم يتصرّفون بين الملائكة [ويُسَمِّيهم الملائكةُ ابن آدم ليميزوهم من بين الملائكة الذين يقومون بينهم] . ويكون أيضًا ملائكتي يتصرّفون في ما بينكم في الأرض، وترونهم أفرادًا وأجنادًا يحرسونكم ويحاربون دونكم. ويدوم بقاءكم في الأرض التي تُعِين على هذه الدرجة، وهي الأرض المقدَّسة، ويتعلّق خصبها وجدبها وخيرها وشرّها بالأمر الإلهيّ بحسب أعمالكم. فيكون العالَم يجري أمرُه مجرًى طبيعيًّا حاشاكم. بأنّكم ستشاهدون، مع حلول السكينة بينكم، من خصب بلادكم وانتظام أمطاركم لا تتعدىّ أوقاتها المُحتاج إليها، وظفركم بعدوّكم دون إعداد. ما تدرون به أنَّ أمركم ليس يجري على قانون طبيعيّ، لكن إراديّ. كما سَتروْن، إن خالفتم، من الجدب والقحط والموتان والحيوان المُهلك، والدنيا كلّها في دعة. فتعلمون، أيضًا، أنَّ أمركم يدبّره أمر أرفع من الأمر الطبيعيّ. وكان ذلك كُلّه. فهذه شريعة مضمونة المواعد لا يُخاف خلافها. ومواعد تلك الشرائع كُلّها يعمّها أصل واحد، وهو رجاء القرب من الربّ وملائكته. فلا يخاف مَنْ وصلَ تلك الرتبة تلافًا. فهذه الشريعة قد عرضت علينا عيانًا. ومثلنا مثل أصحاب مترافقين متلازمين في مفازة من الأرض، سافرَ واحد منهم إلى الهند، ووافق مِن مَلِك الهند تكريمًا وتعظيمًا لمّا عرف أنّه من أولئك الأصحاب، وكان يعرف آباءهم قديمًا وكانوا أولياءه. فأعطاه ذخائر حملها لأصحابه، وكساه حُلَلًا، وأرسل معه من حاشيته قومًا لم يكن في الظنّ أنّهم سيخرجون من حضرة المَلِك، ولا أن ينزلوا إلى تلك البادية، وأمَرَه بأوامر وعهود من قبول طاعته. فجاء إلى أصحابه مع أولئك الرُسُل الهنديّين، فرحّب بهم هؤلاء الأصحاب، وجدّوا في خدمتهم وكرامتهم، وبنوْا لهم قصرًا سكّنوهم فيه. وصاروا هؤلاء الأصحاب يتوسّلون للوُصول إلى الهند وإلى رؤية المَلِك بأهْوَن سعْي، بعناية هؤلاء الرُسُل الذين كانوا يهدونهم إلى الطريق الأقصر والأرشد. وعرف جميعهم أنَّ مَنْ شاء الوصول إلى الهند فإنَّ ذلك سهل عليه إذا التزم طاعة المَلِك وكرامة رُسُله الموصلين له إليه، فلم يحتاجوا أن يسألوا لما ذا نتكلّف هذه الطاعة، إذ العلّة ظاهرة عيانًا: ليتّصل بالمَلِك، والاتّصال به هي السعادة. فالأصحاب هم بنو إسرائيل، والمسافر الأوّل هو موسى، والمسافرون الأُخر سائر الأنبياء، والرُسل الهنديّون السكينة والملائكة، والحُلَل النور المعقول الذي حلّ نفسَه بالنبوّة، والنور المحسوس الذي حلّ وجهه، والذخائر المَرسولة اللوحان بالعشر كلمات. وتلك النواميس الأُخر لم يروا شيئًا من هذا، لكن قيل لهم: التزموا طاعة مَلِك الهند، كما التزمها أولئك الأصحاب، وستتّصلون بالمَلِك بعد الموت، وإلاّ فسيُبعدكم ويعذّبكم بعد الموت. فمنهم من قال: ما جاءَنا أحدٌ يُخبر أنّه في جنّة مذ مات أو في نار. والأكثر آثروا انتظام حالهم، واجتماع كلمتهم، والتزموا تلك الطاعة وأطمعوا أنفسهم في الباطن إطماعًا ضعيفًا. وأمّا في الظاهر، فإطماعًا قويًّا محقّقًا متفوّقين مستظهرين على عامّتهم بالإيمان. فكيف يتظاهر هؤلاء بدعوى ما يحصل لهم بعد الموت على الذين يحصل لهم ذلك في حياتهم. أليس طبيعة الأنبياء والأولياء أقرب إلى البقاء الأبدي مِنْ طبيعة مَنْ لم يَقرب من هذه الدرجة.
קי אָמַר הַכּוּזָרִי: כַּמָּה הוּא רָחוֹק מִן הַדַּעַת שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם כָּלֶה בְטִבְעוֹ אָבֵד גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ כַבְּהֵמוֹת זוּלָתִי הַפִּילוֹסוֹפִים, עַל דַּעְתָּם. וְעוֹד יֹאמְרוּ אַנְשֵׁי הַתּוֹרוֹת שֶׁהוּא יָשׁוּב – חַי לָעַד בִּנְעִימוֹת, בַּעֲבוּר מִלָּה שֶׁהוּא אוֹמֵר בְּפִיו, וְאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יָבִין עִנְיָנָהּ. כַּמָּה גְדוֹלָה מַעֲלַת הַמִּלָּה שֶׁתַּעְתִּיק מִמַּדְרֵגַת הַבְּהֵמוֹת אֶל מַעֲלַת הַמַּלְאָכִים, וּמִי שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר הַמִּלָּה הַהִיא יָשׁוּב בְּהֵמָה אֲפִלּוּ אִם יִהְיֶה פִּילוֹסוֹף חָכָם עוֹשֶׂה טוֹב כָּל יָמָיו כּוֹסֵף אֶל הַמַּעֲלוֹת הָהֵם.
110 قالَ الخَزَرِيُّ: لقد يَبعد عن القياس أن يكون الإنسان تارهًا بطبعه تالفًا جسده ونفسه كالبهائم، حاشى الفلاسفة على رأيهم. ثُمّ يقول أهل الأديان إنّه يصير حيًّا للأبد في نعيم، بكلمة يقولها بفمه، وربّما لم يَدْرِ طولَ عمره غير تلك الكلمة، وربّما لم يفهم معناها، إنَّ كلمة تَنقل من درجة البهائم إلى درجة الملائكة لَعظيم، ومَن لم يقل تلك الكلمة يصير بهيمة أَوَلَوْ كان فيلسوفًا عالمًا عابدًا طول دهره شوقًا إلى الله تعالى.
קיא אָמַר הֶחָבֵר: אֵין אֲנַחְנוּ שׁוֹלְלִים מִשּׁוּם אָדָם גְּמוּל מַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים מֵאֵיזוֹ אֻמָּה שֶׁיִּהְיֶה, אֲבָל אֲנַחְנוּ רוֹאִים הַטּוֹבָה הַגְּמוּרָה לָעָם הַקְּרוֹבִים בְּחַיֵּיהֶם, וְאָנוּ עוֹרְכִים מַעֲלוֹתָם אֵצֶל הָאֱלֹהִים אַחֲרֵי מוֹתָם בָּעֵרֶךְ הַהוּא.
111 قالَ الحَبْرُ: نحن لا نسلب أحدًا جزاء فضيلته عند الله خاصّة، من أيّ أمّة كان، لكن نرى الفضل الأتمّ للقوم المقرّبين في حياتهم، فننسب درجاتهم عند الله بعد مماتهم تلك النسبة.
קיב אָמַר הַכּוּזָרִי: וְהַתְמֵד הַדִּמְיוֹן הַזֶּה בְהֶפֶךְ, וַעֲרֹך מַעֲלָתָם בָּעוֹלָם הַבָּא כְּמַעֲלָתָם בָּעוֹלָם הַזֶּה הַיּוֹם.
112 قالَ الخَزَرِيُّ: والزمْ هذا المثل في العكس، وانسبْ درجتهم في الآخرة بدرجتهم في الدنيا.
קיג אָמַר הֶחָבֵר: אֲנִי רוֹאֶה שֶׁאַתָּה מְגַנֶּה אוֹתָנוּ בְּדַלּוּת וּמִסְכֵּנוּת – וּבָהֶם הָיוּ מִתְפָּאֳרִים גְּדוֹלֵי הָאֻמּוֹת הָאֵלָּה! כִּי אֵין מִתְפָּאֲרִים אֶלָּא בְמִי שֶׁאָמַר: "מִי שֶׁהִכָּה עַל לֶחְיְךָ הַיְמָנִי הָכֵן לוֹ הַשְּׂמָאלִי, וּמִי שֶׁלּוֹקֵחַ טַלִּיתְךָ תֵּן לוֹ חֲלוּקֶךָ", וְהִגִּיעַ הוּא וַחֲבֵרָיו וְהַהוֹלְכִים אַחֲרָיו אַחֲרֵי מֵאוֹת מִן הַשָּׁנִים מִן הַבּוּז וְהַיִּסּוּרִים וְהַהֶרֶג, אֶל עִנְיָנִים נִפְלָאִים וִידוּעִים, וְהֵם הֵם הַפְּאֵר. וְכֵן בַּעֲלֵי תוֹרַת יִשְׁמָעֵאל וַחֲבֵרָיו, עַד שֶׁגָּבְרוּ. וּבָאֲנָשִׁים הָהֵם הָיוּ מִתְפָּאֲרִים וּמִתְגַּדְּלִים, לֹא בַמְּלָכִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר גָּבַהּ שִׂיאָם וְרָחֲבָה מַלְכוּתָם וְנִפְלְאוּ מַרְכְּבוֹתָם; אִם כֵּן עֶרְכֵּנוּ אֶל הָאֱלֹהִים יוֹתֵר קָרוֹב מִמַּה שֶּׁאִם הָיְתָה לָנוּ גְדֻלָּה בָעוֹלָם הַזֶּה.
113 قالَ الحَبْرُ: أراكَ تعيّرنا بالذلّة والمسكنة، وبهما يتفاخر أفضل هذه الملل، وهل يستظهرون إلاّ بمن قال: مَن لطم خدّك الأيمن أَعْطِهِ الأيسر، ومن أخذ رداءك أعطه قميصك، ووصل هو وأصحابه وشيعته مئين من السنين من الهوان والضرب والقتل إلى الحدود المشهورة عنهم. وأولئك هم الفخر. وكذلك صاحب شرع الإسلام وصحابته حتّى ظهروا وظفروا. وبأولئك يُفتخر ويُستظهر، لا بأولئك الملوك الذين عظم شأنهم، واتّسع مكانتهم وغلظ حجابهم وهال مركبهم. فنسبتنا من الله أقرب منها لو كان لنا ظهور في الدنيا.
קיד אָמַר הַכּוּזָרִי: כֶּן־הוּא אִלּוּ הָיְתָה כְנִיעַתְכֶם בְּרָצוֹן. אֲבָל הִיא בְהֶכְרֵחַ, וְכַאֲשֶׁר תִּמְצָא יֶדְכֶם תַּהַרְגוּ.
114 قالَ الخَزَرِيُّ: ذلك كذلك لو كان تَواضُعكم اختيارًا، لكنّه اضطرار، وإذا أصبتم الظَّفرة قتَلتم.
קטו אָמַר הֶחָבֵר: מָצָאתָ מְקוֹם חֶרְפָּתִי מֶלֶךְ כּוּזָר. כֶּן־הוּא, אִלּוּ הָיָה רֻבֵּנוּ מְקַבֵּל הַדַּלּוּת כְּנִיעָה לֵאלֹהִים וּבַעֲבוּר תּוֹרָתוֹ, לֹא הָיָה מַנִּיחֵנוּ הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי כָּל הַזְּמָן הָאָרֹךְ הַזֶּה. אֲבָל הַמְעַט מִמֶּנּוּ עַל הַדַּעַת הַזֹּאת, וְיֵשׁ שָׂכָר לָרֹב – מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹשֵׂא עֹל הַגָּלוּת בֵּין הֶכְרֵחַ וְרָצוֹן, כִּי אִלּוּ הָיָה רוֹצֶה הָיָה חָבֵר לַנּוֹגֵשׂ אוֹתוֹ – בְּמִלָּה שֶׁיֹּאמַר בְּלִי טֹרַח, וּכְמוֹ זֶה אֵינֶנּוּ אָבֵד אֵצֶל הַשּׁוֹפֵט הַצַּדִּיק, וְאִלּוּ הָיִינוּ סוֹבְלִים הַגָּלוּת הַזֶּה וְהַדַּלּוּת לְשֵׁם הָאֱלֹהִים כָּרָאוּי, הָיִינוּ לִפְאֵר הַדּוֹר שֶׁאָנוּ מְצַפִּים עִם הַמָּשִׁיחַ וְהָיִינוּ מְקָרְבִים עֵת הַיְשׁוּעָה הָעֲתִידָה שֶׁאָנוּ מְיַחֲלִים אוֹתָה. וַאֲנַחְנוּ – אֵין אֲנַחְנוּ מַשְׁוִים עִם נַפְשׁוֹתֵינוּ כָּל הַנִּכְנָס בְּתוֹרָתֵנוּ בְמִלָּה בִּלְבַד, אֲבָל בְּמַעֲשִׂים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם טֹרַח עַל הַנֶּפֶשׁ, מִטָּהֳרָה וְלִמּוּד וּמִילָה וּמַעֲשִׂים תּוֹרִיִּים רַבִּים וְשֶׁיִּנְהַג בְּמִנְהָגֵינוּ, וּמִתְּנַאי הַמִּילָה וְסִבּוֹתֶיהָ שֶׁיִּזְכֹּר תָּמִיד כִּי הִיא אוֹת אֱלֹהִית, שָׂמָהּ הָאֱלֹהִים בְּאֵבֶר הַתַּאֲוָה הַגּוֹבֶרֶת, לִגְבֹּר עָלֶיהָ וְלֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ אֶלָּא כָּרָאוּי, בְּהַנָּחַת הַזֶּרַע בַּמָּקוֹם הָרָאוּי וּבָעֵת שֶׁרָאוּי וְכַאֲשֶׁר רָאוּי – אוּלַי יִהְיֶה זֶרַע מַצְלִיח, יִצְלַח לְקִבּוּל הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי. וּמִי שֶׁדָּבַק בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה יִהְיֶה לוֹ וּלְזַרְעוֹ חֵלֶק גָּדוֹל מִן הַקִּרְבָה אֶל הָאֵל יִתְבָּרָךְ. וְעִם כָּל זֶה לֹא יִשְׁתַּוֶּה הַגֵּר הַנִּכְנָס בְּתוֹרָתֵנוּ עִם הָאֶזְרָח, כִּי הָאֶזְרָחִים לְבַדָּם הֵם רְאוּיִים לַנְּבוּאָה, וְזוּלָתָם – תַּכְלִית עִנְיָנָם שֶׁיְּקַבְּלוּ מֵהֶם וְשֶׁיִּהְיוּ חֲכָמִים וַחֲסִידִים אַךְ לֹא נְבִיאִים. וְהַיִּעוּדִים הָהֵם אֲשֶׁר עָרְבוּ לְךָ, כְּבָר קָדְמוּ חֲכָמֵינוּ לְסַפֵּר גַּן עֵדֶן וְגֵיהִנֹּם, וּמָדְדוּ אוֹתָם לָאֹרֶךְ וְלָרֹחַב, וְסִפְּרוּ הַנְּעִימוֹת וְהַיִּסּוּרִין בְּיוֹתֵר מִמַּה שֶׁסִּפְּרוּ שְׁאָר הָאֻמּוֹת הַקְּרוֹבוֹת. וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ עַד עַתָּה עַל מַה שֶּׁבָּא בַּמִּקְרָא בְדִבְרֵי הַנְּבִיאִים, כִּי לֹא נִזְכַּר בָּהֶם, יִעוּדֵי הָעוֹלָם הַבָּא הַרְבֵּה בְּבֵאוּר, כַּאֲשֶׁר נִזְכַּר הַרְבֵּה בְּדִבְרֵי הַחֲכָמִים. אֱמֶת הוּא, כִּי בְדִבְרֵי הַנְּבוּאָה – שֶׁיָּשׁוּב הֶעָפָר שֶׁבְּגוּף הָאָדָם אֶל הָאָרֶץ וְתָשׁוּב הָרוּחַ אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ, וּבְדִבְרֵי הַנְּבוּאָה – תְּחִיַּת הַמֵּתִים לֶעָתִיד וּשְׁלִיחַת נָבִיא שְּמוֹ אֵלִיָּהוּ, כְּבָר שֻׁלַּח בַּזְּמָן הָעוֹבֵר וּלְקָחוֹ הָאֱלֹהִים כַּאֲשֶׁר לָקַח זוּלָתוֹ. וְאָמְרוּ, שֶׁהוּא לֹא טָעַם טַעַם מִיתָה. וְיֵשׁ בַּתּוֹרָה תְפִלַּת מִי שֶׁהִתְנַבֵּא בְרוּחַ הָאֱלֹהִים, שֶׁהִתְפַּלֵּל עַל עַצְמוֹ שֶׁיָּמוּת מוֹת יְשָׁרִים וְתִהְיֶה אַחֲרִיתוֹ כְּאַחֲרִית בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וּכְבָר שָׁאַל אֶחָד מֵהַמְּלָכִים נָבִיא מֵת וְהִתְנַבֵּא לוֹ בְּכָל מַה שֶּׁיָּבֹא עָלָיו כַּאֲשֶׁר הָיָה מִתְנַבֵּא לוֹ בְחַיָּיו. וְאִם הָיָה מַעֲשֵׂה הַמֶּלֶךְ הַהוּא אָסוּר בְּתוֹרָתֵנוּ, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַדְּרִישָׁה אֶל הַמֵּתִים, הוּא מוֹרֶה כִּי הָיוּ הָעָם מַאֲמִינִים בִּימֵי הַנְּבִיאִים, כִּי הַנְּפָשׁוֹת נִשְׁאָרוֹת אַחַר כְּלוֹת הַגּוּפוֹת, וְעַל כֵּן הָיוּ שׁוֹאֲלִים הַמֵּתִים. וּפְתִיחַת תְּפִלָּתֵנוּ שֶׁיּוֹדְעִים אוֹתָה הַנָּשִׁים כָּל שֶׁכֵּן הַחֲכָמִים: "אֱלֹהַי, נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה. אַתָּה בְּרָאתָהּ וְאַתָּה יְצַרְתָּהּ. אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבֹא. כָּל־זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְקִרְבִּי – מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ, יְיָ אֱלֹהַי, שָׁאַתָּה הוּא רִבּוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים. בָּרוּךְ הַמַּחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים מֵתִים". וְגַן עֵדֶן עַצְמוֹ, אֲשֶׁר הִרְבּוּ בְנֵי אָדָם לְזָכְרוֹ, לֹא לָקְחוּ אוֹתוֹ כִּי אִם מִן הַתּוֹרָה, וְהִיא הַמַּדְרֵגָה אֲשֶׁר הוּכְנָה לְאָדָם, וְלוּלֵא שֶׁחָטָא הָיָה עוֹמֵד בָּהּ לָנֶצַח, וְכֵן גֵּיהִנֹּם הוּא מָקוֹם יָדוּעַ קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם, גַּיְא שֶׁאֵין הָאֵשׁ נִכְבֵּית מִמֶּנּוּ, הָיוּ שׂוֹרְפִים בּוֹ עַצְמוֹת הַטֻּמְאָה וְהַנְּבֵלוֹת וּשְׁאָר הַטֻּמְאוֹת, וְהַמִּלָּה עִבְרִית מֻרְכָּבֶת.
115 قالَ الحَبْرُ: أصبت مقتلي يا مَلِك الخزر. نعم، لو كان أكثرُنا كما تقول، يلزم الذُلّ خضوعًا لله ولشريعته، لَما أهملَنا الأمر الإلهيّ هذه المدّة المديدة. لكن أقلّنا على هذا الرأي، وللأكثر أجر لأنّه يحمل الذلّ بين اضطرار واختيار، لأنّه لو شاء لصار صاحبًا وكفيئًا لمَنْ يذلّه بكلمة يقولها دون مؤنة، ومثل هذا لا يضيع عند الحاكم العدل. فلو حملنا هذا الجلاء والبلاء في ذات الله على ما يجب لَكُنّا فخرًا للجيل المنتظر مع المسيح، فكُنّا نقرّب الأجل للفرقان المنتظر. ونحن لا نساوي مع نفوسنا كلّ من دخل ديننا بكلمة فقط، بل بأعمال فيها شقّ على النفس، من تطهير وتعليم واختتان وأعمال شرعية كثيرة، والأحرى أن يسير سيرتنا. ومن شرائط الاختتان وأسبابه أن يتذكّر دائمًا أنّها علامة إلهية، شرعها الله في آلة الشهوة الغالبة، لتصير مغلوبة، فلا تُصرَّف إلاّ كما ينبغي، في وضع البزر حيث ينبغي، وفي الوقت الذي ينبغي، على ما ينبغي، عسَى أن يكون بزرًا ناجبًا، يصلح لقبول الأمر الإلهيّ. ومَن لزمَ هذا الطريق فقد حصل له ولنسله جزء صالح من القرب إلى الإله. ومع هذا لا يستوي الدخيل في دين إسرائيل مع الصريح، إذ الصُرحاء خاصّة أهل للنبوّة، وغيرهم غايتُهم الاقتباس منهم، وأن يصيروا أوْلياء عُلماء لا أنبياء. وأمّا تلك المواعد التي أعجبتْكَ، فقد تقدّم أحبارنا برسم الجنّة وجهنّم، وكالوها طولًا وعرضًا، وصفوا النعيم والعذاب بأكثر استقصاء من وصف الملل القريبة. وإنّما كلّمتُكَ منذ أقبلتُ على ما جاء في نصوص كلام الأنبياء، فإنّه لا يكثر فيها مواعد الآخرة بفصيح، كما كثر في كلام الأحبار. نعم، إنَّ في كلام النبوّة رجوع التراب من جسد الإنسان إلى التراب ورجوع الروح إلى الخالق الذي وهبها. وفي كلام النبوّة إحياء المَوْتَى في المستأنف، وبعثة نبيّ يُسمّى إلياهو، قد بُعث في ما مضى، ورفعه الله كما رفع غيره، وقيل إنّه لم يذُقْ موتًا. وفي التوراة دُعاء من تنبّأ بإذن الله، ودعا لنفسه بأن تكون ميتته سهلة وأن آخرته كآخرة بني إسرائيل. وقد سأل بعض الملوك نبيًّا ميّتًا، فتنبّأ له بكل ما يجري عليه، كما كان يتنبّأ له في حياته. وإنْ كان فعل هذا المَلِك منكرًا في شريعتنا، أعني مساءلة الموتى، فإنّه يدلّ على أنَّ القوم كانوا يعتقدون في أيام الأنبياء أنَّ الأنفس باقية بعد فناء الأجساد، ولذلك يسألون الميّت. وفاتحة صلاتنا التي لم يخْل من حفظها النساء فضلًا عن الخاصّة: يا ربّي إنَّ الروح التي نفختَها فيَّ مقدّسة، أنتَ خالقها، وأنتَ حافظها، وأنتَ آخذها منيّ، وأنتَ صارفها عليّ في الآخرة، فمهما صحبتْني أحمدكَ وأشكركَ يا ربّ العالَمين، فسبحانَكَ يا مَن يردّ الروح في الأجساد الميّتة. والجنّة بعينها، الذي يكثّر الناس ذكرها، إنّما أُخذت من التوراة، وهي الرتبة التي أُعدَّت لآدم لو لم يعصِ لبقي فيها مخلَّدًا. وكذلك جهنّم، إنّما هو موضع مشهور قريبًا من بيت المقدس، خندق لا تنطفئ منه النار، توقد فيه العظام النجسة والجيف وساير النجاسات، واللفظة عبرانية مركّبة.
קטז אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם כֵּן אֵין חִדּוּשׁ אַחֲרֵי תּוֹרַתְכֶם אֶלָּא חֶלְקִיּוֹת מִדִּבְרֵי גַן עֵדֶן וְגֵּיהִנֹּם וּתְכוּנָתָם וְהַכְפָּלַת דְּבָרִים וְהַרְבּוֹתָם.
116 قالَ الخَزَرِيُّ: إذًا، فلا جديد بعد شريعتكم غير جزئيات أخبار الجنّة والنار ورُتبتها وتكرير ذلك والإكثار منه؟
קיז אָמַר הֶחָבֵר: גַּם זֶה אֵינֶנּוּ חָדָשׁ, כִּי הַחֲכָמִים הִרְבּוּ בָזֶה מְאֹד עַד שֶׁלֹּא תִשְׁמַע מִמֶּנּוּ מְאוּמָה שֶׁלֹּא תִּמְצָאֶנּוּ לַחֲכָמִים כַּאֲשֶׁר תְּבַקְּשֶׁנּוּ.
117 قالَ الحَبْرُ: نعم. ولا ذاك أيضًا جديد، لأنَّ الأحبار قد أكثروا في ذلك، حتّى إنّك لا تسمع من ذلك شيئًا إلاّ وتجده للأحبار إنْ طلبتَهُ.