Kuzari 1

Kapitel 1

א אָמַר יְהוּדָה בֶן שָׁאוּל ז"ל, אָמַר הַמְחַבֵּר: שָׁאוֹל שָׁאֲלוּ אוֹתִי עַל מַה שֶּׁיֵשׁ אִתִּי מִן הַטְּעָנוֹת וְהַתְּשׁוּבוֹת עַל הַחוֹלְקִים עָלֵינוּ מִן הַפִּילוֹסוֹפִים וְאַנְשֵׁי הַתּוֹרוֹת, וְעַל הַמִּינִים הַחוֹלְקִים עַל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל, וְזָכַרְתִּי מַה שֶּׁשְּׁמַעְתִּיו כְּבַר מִטַּעֲנוֹת הֶחָבֵר אֲשֶׁר הָיָה אֵצֶל מֶלֶךְ כּוּזָר הַנִּכְנַס בְּדַת הַיְּהוּדִים הַיּוֹם כְּאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה כַּאֲשֶׁר נִזְכָּר וְנוֹדָע בְּסִפְרֵי דִבְרֵי הַיָּמִים, כִּי נִשְׁנָה עָלָיו חֲלוֹם פְּעָמִים רַבּוֹת כְּאִלּוּ מַלְאָךְ מְדַבֵּר עִמּוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: "כַּוָּנָתְךָ רְצוּיָה אֵצֶל הַבּוֹרֶא אֲבָל מַעַשְׂךָ אֵינָנּוּ רָצוּי". וְהוּא הָיָה מִשְׁתַּדֵּל מְאֹד בְּתוֹרַת הַכּוּזָר עַד שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּש בַּעֲבוֹדַת הַהֵיכָל וְהַקָּרְבָּנוֹת בְּעַצְמוֹ בְּלֵב שָׁלֵם, וְכָל אֲשֶׁר הָיָה מִשְׁתַּדֵּל בַּמַּעֲשִׂים הָהֵם, הָיָה הַמַּלְאָךְ בָּא אֵלָיו בַּלַּיְלָה וְאוֹמֵר לוֹ: "כַּוָּנָתְךָ רְצוּיָה וּמַעַשְׂךָ אֵינֶנּוּ רָצוּי", וְגָרַם לוֹ זֶה לַחֲקֹר עַל הָאֱמוּנוֹת וְהַדָּתוֹת וְהִתְיַהֵד בַּסּוֹף הוּא וְעַם רָב מֵהַכּוּזָרִים, וְהָיוּ מִטַּעֲנוֹת הֶחָבֵר מַה שֶּׁנִּתְיַשְּׁבָה נַפְשִׁי עֲלֵיהֶם וְהִסְכִּימוּ לְדַעְתִּי. וְרָאִיתִי לִכְתֹּב הַדְּבָרִים הָהֵם כַּאֲשֶׁר נָפְלוּ וְהַמַּשְׂכִּילִים יָבִינוּ. – אָמְרוּ כִּי כַאֲשֶׁר רָאָה מֶלֶךְ כּוּזָר בַּחֲלוֹמוֹ כִּי כַוָּנָתוֹ רְצוּיָה אֵצֶל הַבּוֹרֵא אֲבָל מַעֲשֵׂהוּ אֵינוֹ נִרְצֶה וְצִוָּהוּ בַחֲלוֹם לְבַקֵּשׁ הַמַּעֲשֶׂה הַנִּרְצֶה אֵצֶל הַבּוֹרֵא, שָׁאַל פִּילוֹסוֹף אֶחָד עַל אֱמוּנָתוֹ. וְאָמַר לוֹ הַפִּילוֹסוֹף: אֵין אֵצֶל הַבּוֹרֵא לֹא רָצוֹן וְלֹא שִׂנְאָה כִּי הוּא נַעֲלֶה מִכָּל הַחֲפָצִים וּמִכָּל הַכַּוָּנוֹת, כִּי הַכַּוָּנָה מוֹרָה עַל חֶסְרוֹן הַמְכַוֵּן וְכִי הַשְׁלָמַת כַּוָּנָתוֹ שְׁלֵמוּת לוֹ וּבְעוֹד שֶׁלֹּא תִשְׁלַם הוּא חָסֵר, וְכֵן הוּא נַעֲלֶה אֵצֶל הַפִּילוֹסוֹפִים מִידִיעַת חֶלְקֵי הַדְּבָרִים מִפְּנֵי שֶּהֵם מִשְׁתַּנִּים עִם הָעִתִּים וְאֵין בִּידִיעַת הַבּוֹרֵא שִׁנּוּי. וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ אוֹתְךָ כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיֵּדַע כַּוָּנָתְךָ וּמַעֲשֶׂיךָ וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁיִּשְׁמַע תְּפִלָּתְךָ וְיִרְאֶה תְנוּעוֹתֶיךָ, וְאִם יֹאמְרוּ הַפִּילוֹסוֹפִים שֶׁהוּא בְרָאֲךָ הֵם אוֹמְרִים זֶה עַל דֶּרֶךְ הַעֲבָרָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עִלַּת הָעִלּוֹת בִּבְרִיאַת כָּל נִבְרָא, לֹא מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּכַוָּנָה מֵאִתּוֹ. וְלֹא בָרָא מֵעוֹלָם אָדָם, כִּי הָעוֹלָם קַדְמוֹן וְלֹא סָר הָאָדָם נוֹלָד מֵאָדָם שֶׁקְּדָמוֹ, מִתְרַכְּבוֹת בּוֹ צוּרוֹת וּמְזָגִים וּמִדּוֹת מֵאָבִיו וּמֵאִמּוֹ וּקְרוֹבָיו וְאֵיכֻיּוֹת מִן הָאַוִּירִים וְהָאֲרָצוֹת וְהַמְּזוֹנוֹת וְהַמֵּימוֹת עִם כֹּחוֹת הַגַּלְגַּלִּים וְהַמַּזָּלוֹת וְהַחֲיָלִים בָּעֲרָכִים הַהֹוִים מֵהֶם, וְהַכֹּל שָׁב אֶל הַסִּבָּה הָרִאשׁוֹנָה לֹא בַעֲבוּר כַּוָּנָה מִמֶּנָּה, אֲבָל – הוּא אֲצִילוּת, נֶאֱצֶלֶת מִמֶּנָּה סִבָּה שֵׁנִית וְאַחַר כָּךְ שְׁלִישִית וּרְבִיעִית, וְהִתְדַּבְּקוּ הַסִּבּוֹת וְהַמְסוֹבָבוֹת וְהִשְׁתַּלְשְלוּ כַאֲשֶׁר אַתָּה רוֹאֶה אוֹתָם. וְהַדְּבֵקוּת קַדְמוֹן כַּאֲשֶׁר הַסִּבָּה הָרִאשׁוֹנָה קַדְמוֹנִית, אֵין לָהּ תְּחִלָּה. וּלְכָל אִישׁ מֵאִישֵׁי הָעוֹלָם סִבּוֹת שֶׁבָּהֶם יִגָּמֵר, וְיֵשׁ אִישׁ שֶׁנִּשְׁלְמוּ סִבּוֹתָיו וּבָא שָׁלֵם, וְאִישׁ שֶׁחָסְרוּ סִבּוֹתָיו וּבָא חָסֵר. כַּכּוּשִׁי אֲשֶׁר לֹא הוּכַן לְיוֹתֵר מִקִּבּוּל צוּרַת הָאָדָם וְהַדִּבּוּר בְּתַכְלִית הַחִסָּרוֹן, וְהַפִּילוֹסוֹף אֲשֶׁר לוֹ נִתְכְּנוּ תְּכוּנוֹת יְקַבֵּל בָּהֶם הַמַּעֲלוֹת הַמִּדּוֹתִיּוֹת וְהַמַּדָּעִיּוֹת וְהַמַּעֲשִׂיּוֹת וְלֹא חָסֵר מְאוּמָה מִן הַשְּׁלֵמוּת, אֲבָל הַשְּׁלֵמוּת הַזֶּה בְכֹחַ צָרִיךְ בְּהוֹצָאָתוֹ לִידֵי מַעֲשֶׂה אֶל לִמּוּד וּמוּסָר עַד שֶׁתֵּרָאֶה הַהֲכָנָה עַל הָעִנְיָן אֲשֶׁר הוּכְנָה לוֹ מִן שְׁלֵמוּת וְחִסָּרוֹן וְאֶמְצָעִיִּים אֵין לָהֶם תַּכְלִית. וְהַשָּׁלֵם יִדְבַּק בּוֹ מִן הַמִּין הָאֱלֹהִי אוֹר שֶׁהוּא נִקְרָא הַשֵּׂכל הַפּוֹעֵל, יִדְבַּק בּוֹ שִׂכְלוֹ הַנִּפְעָל דְּבֵקוּת־הִתְאַחֲדוּת עַד שֶׁיֵּרָאֶה הָאִישׁ הַהוּא כְּאִיּלּו הוּא הַשֵּׂכֶל הַהוּא הַפּוֹעֵל אֵין בֵּינֵיהֶם שִׁינּוּי. וְיָשׁוּבוּ כֵלָיו, רְצוֹנִי לוֹמַר אֶבְרֵי הָאִישׁ הַהוּא, לֹא יִשְׁתַּמְּשׁוּ אֶלָּא בַמַּעֲשִׂים הַיּוֹתֵר שְׁלֵמִים וּבָעִתִּים הַיּוֹתֵר נְכוֹנִים וּבַטּוֹב שֶׁבָּעִנְיָנִים, וּכְאִלּוּ כָל כֵּלָיו הֵם כֵּלִים לַשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל לֹא לַשֵּׂכֶל הַהִיּוּלִי הַנִּפְעָל שֶׁהָיָה בַתְּחִלָּה מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם, וְהָיָה מִטִיב פַּעַם וְחוֹטֵא פְעָמִים וְזֶה מֵטִיב תָּמִיד. וְהַמַּדְרֵגָה הַזֹּאת הִיא תַכְלִית הַהַגָּעָה הַמְקֻוָּה לָאָדָם הַשָּׁלֵם. אַחֲרֵי אֲשֶׁר תָּשׁוּב נַפְשׁוֹ מְטֹהָרָה מִן הַסְּפֵקוֹת, מְבִינָה הַחָכְמוֹת עַל אֲמִתָּתָם, וְתָשוּב כְּאִלּוּ הִיא מַלְאָךְ וְתָשׁוּב גַּם בַּמַּדְרֵגָה הַמַּלְאֲכוּתִית הַתַּחְתּוֹנָה הַנִּפְרֶדֶת מִן הַגּוּפוֹת. וְהִיא מַדְרֵגַתַ הַשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל, וְהוּא מַלְאָךְ מַדְרֵגָתוֹ לְמַטָּה מִן הַמַּלְאָךְ הַמְמֻנֶּה בְגַלְגַּל הַיָּרֵחַ. וְהֵם שְׂכָלִים מָפְשָׁטִים מֵחֳמֳרִים קְדוּמִים עִם הַסִּבָּה הָרִאשׁוֹנָה. וְאֵינָם יְרֵאִים הַכִּלָּיוֹן לְעוֹלָם. וְתָשׁוּב נֶפֶשׁ הָאָדָם הַשָּׁלֵם וְהַשֵּׂכֶל הַהוּא הַפּוֹעֵל דָּבָר אֶחָד, וְלֹא יָחוּש לְכִלְיוֹן גּוּפוֹ וַאֲבָרָיו, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁב הוּא וְאוֹתוֹ, דָּבָר אֶחָד וְנָחָה נַפְשׁוֹ בַּחַיִּים, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁב בְּכַת הֶרְמֵס וְאֶסְקְלַבִּיּוּס וְסָקְרַט וְאַפְלָטוֹן וַאֲרִיסְטוֹ, כִּי הוּא וָהֵם וְכָל מִי שֶׁיַעֲלֶה אֶל מַדְרֵגָתָם וְהַשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל, דָּבָר אֶחָד. וְזֶהוּ אֲשֶׁר יְכֻנֶּה בִ"רְצוֹן אֱלֹהִים" עַל דֶּרֶךְ הַעֲבָרָה אוֹ עַל דֶּרֶךְ הַקֵּרוּב. רָדְפֵהוּ וּבַקֵּשׁ יְדִיעַת אֲמִתַּת הַדְּבָרִים עַד שֶׁיָּשׁוּב שִׂכְלְךָ פוֹעֵל לֹא נִפְעָל, וְהִדָּבֵק בְּדַרְכֵי הַצַּדִּיקִים בְּמִדּוֹת וּבְמַעֲשִׂים, כִּי הֵם עֵזֶר בְּצִיּוּר הָאֱמֶת וּדְבֵקוּת הַלְּמִידָה וְהַהִדַּמּוּת לַשֵּׂכֶל הַהוּא הַפּוֹעֵל. וְתֵכֶף לָזֶה תַּעֲלֶה בְיָדְךָ מִדַּת הַהִסְתַּפְּקוּת וְהַשִּׁפְלוּת וְהַכְּנִיעָה וְכָל מִדָּה מְעֻלָּה, עִם הַהַגְדָּלָה לַסִּבָּה הָרִאשׁוֹנָה, לֹא כְדֵי שֶׁיָּחְנְךָ רְצוֹנוֹ וְלֹא לְהָסִיר מֵעָלֶיךָ קִצְפּוֹ, אֲבָל בַּעֲבוּר הַהִדַּמּוּת אֶל הַשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל בִּבְחִינַת הָאֱמֶת וְסִפּוּר כָּל דָּבָר בְּמַה שֶּׁהוּא רָאוּי לוֹ וְהַאֲמָנָתוֹ כַּאֲשֶׁר הוּא, וְאֵלֶּה הֵם מִמִּדּוֹת הַשֵּׂכֶל. וְכַאֲשֶׁר תִּהְיֶה עַל הַתְּכוּנָה הַזֹּאת מִן הָאֱמוּנָה אַל תָּחוּשׁ עַל אֵיזֹה תוֹרָה תִּהְיֶה וּבְאֵיזֹה דָת וּבְאֵיזֶה מַעֲשֶׂה וּבְאֵיזֶה דִבּוּר וּבְאֵיזֶה לָשׁוֹן אַתָּה מְרוֹמֵם, אוֹ בְדֵה לְעַצְמְךָ דָת לְעִנְיַן הַכְּנִיעָה, וּלְרוֹמֵם וּלְשַׁבֵּחַ וּלְהַנְהָגַת מִדּוֹתֶיךָ וּבֵיתְךָ וְאַנְשֵׁי מְדִינָתְךָ, אִם הֵם סוֹמְכִים עָלֶיהָ, אוֹ קַח לְךָ לְדָת הַנִּמּוּסִים הַשִּׂכְלִיִּים אֲשֶׁר חִבְּרוּ הַפִּילוֹסוֹפִים, וְשִׂים מְגַמָּתְךָ וְכַוָּנָתְךָ זֹךְ נַפְשֶׁךָ. וּכְלָלוֹ שֶׁל דָּבָר – בַּקֵּשׁ זֹךְ הַלֵּב בְּאֵיזֶה אֹפֶן שֶׁיִּתָּכֵן לְךָ אַחֲרֵי אֲשֶׁר תָּבִין כְּלָלֵי הַחָכְמוֹת עַל אֲמִתָּתָם. וְאָז תַּגִּיעַ אֶל בַּקָּשָׁתְךָ, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַהִדָּבֵק בָּרוּחָנִי, רְצוֹנִי לוֹמַר – הַשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל. וְאֶפְשָׁר שֶׁיְּנַבֵּא אוֹתְךָ וְיוֹדִיעֲךָ הָעֲתִידוֹת בַּחֲלוֹמוֹת אֲמִתִּיִּים וּמַרְאוֹת נֶאֱמָנוֹת.

1 Man hat mich oft gefragt, welche Beweisgründe und Entgegnungen ich gegen die Angriffe vorzubringen hätte, die wir von den Philosophen, von den Bekennern anderer Religionen und von den Sekten erleiden, die von unserem Gesamintglauben abweichen. Und da gedachte ich an das, was ich einst von den Beweisgründen jenes Gelehrten gehört, der bei dem König von Kusar war, welcher, wie aus den Geschichtsbüchern bekannt ist, vor ungefähr vierhundert Jahren das Judenthum angenommen hat. Dieser hatte nämlich öfter einen Traum, in dem es ihm vorkam, als wenn ein Engel mit ihm spräche und sagte: Deine Gesinnung ist zwar dem Schöpfer wohlgefällig, nicht aber deine Handlungsweise. Und dabei war er so eifrig in der Religion Kusar's, daß er sich selbst am Tempeldienst und der Darbringung der Opfer betheiligte. Aber wenn er auch noch so eifrig war, kam der Engel doch des Nachts zu ihm und sagte: Deine Gesinnung ist wohlgefällig, nicht aber deine Handlungsweise. So sah er sich denn veranlaßt, über Glaubensmeinungen und Religionssakungen nachzuforschen und ging endlich mit Vielen der Kusariten zum Judenthum über. Da nun unter den Beweisgründen des Gelehrten manche waren, die mir zusagten und mit meinen Ansichten übereinstimmten, so hielt ich es für recht, jene Besprechung aufzuzeichnen, so wie sie Statt gefunden. Die Einsichtigen werden mich verstehen. Als nämlichso erzählt mander König von Kusar in seinem Traume sah, daß seine Gesinnung zwar wohlgefällig sei bei dem Schöpfer, nicht aber seine Handlungsweise, und daß man ihm im Traume befohlen, die dem Schöpfer wohlgefällige Handlungsweise aufzusuchen, befragte er einen Philosophen, der in seiner Zeit lebte, über dessen Glauben. Da sagte der Philosoph zu ihm: Bei dem Schöpfer gibt es weder Wohlgefallen, noch Mißfallen; denn er ist erhaben über alles Wollen und über alle Absicht. Eine Absicht nämlich zeugt von einem Mangel in dem Beabsichtigenden, den die Erreichung der Absicht der Vollkommenheit zuführt, während er, so lange jene unerreicht ist, dem Mangel verbleibt. Ferner ist er nach der Ansicht der Philosophen erhaben über das Wissen von den Einzelwesen, weil diese der Veränderung unterliegen, in dem Wissen des Schöpfers Kujari I, 1. aber keine Veränderung (denkbar) ist; also er weiß nichts von dir, geschweige denn, daß er deine Gesinnung und deine Handlungsweise kennen, oder gar, daß er dein Gebet hören und deine Bewegungen sehen sollte. Wenn die Philosophen sagen, daß er dich geschaffen, so meinen sie dies nur im figürlichen Sinne, weil er die höchste Ursache in der Erschaffung alles Geschaffenen ist, nicht aber, als wenn es die Folge einer bestimmten Absicht von seiner Seite wäre. Er hat nie einen Menschen geschaffen, denn die Welt ist von jeher, und nie ist ein Mensch anders entstanden, als durch einen Menschen, der vor ihm da war, als eine Zusammensetzung aus Formen, Temperamenten und Charaktereigenschaften von den Aeltern und übrigen Verwandten, aus Einflüssen der Luft, der Länder, der Speisen, der Gewässer, verbunden mit den Einwirkungen der Sphären, Sternbilder und Zeichen in ihren verschiedenen Constellationen. So ist Alles auf die Erste Ursache zurück zuführen, aber nicht als von einer bestimmten Absicht ausgehend, sondern als ein Ausfluß, der von ihr als Zweite Ursache, von da als Dritte, Vierte u. s. w. ausgeht. Ursachen und Wirkungen bilden eine zusammenhängende Kette, wie sie in die Erscheinung treten, und dieser Zusammenhang ist von jeher, wie die Erste Ursache von jeher ohne Anfang ist. Bei jedem Einzelwesen der Welt machen sich Ursachen geltend, Zusammensetzungen und Einflüsse, in Folge deren es sich als solches gestaltet. Bei dem Einem sind diese Ursachen in vollkommenerem Maße vorhanden, und das Wesen wird ein vollkommeneres; bei einem Andern sind sie von mangelhafter Beschaffenheit und es selbst wird unvollkommen. So ist ein Neger gerade nur zur Annahme der menschlichen Gestalt und der Spracheund das in höchster Unvollkommenheitgeeignet, während der Philosoph, der als solcher befähigt ist, dadurch eine sittliche, intellectuelle und praktische Höhe erreicht, daß ihm nichts an der Vollkommenheit fehlt. Aber diese Vollkommenheit ist vorläufig nur eine bloße Kraft und bedarf, um in die Erscheinung zu treten, des Unterrichts und der Zucht; dann zeigt sich die Befähigung in dem Grade von Vollkemmenheit und Mangelhaftigkeit, für den sie eben gemacht ist, wobei es unzählige Mittelglieder gibt. Dem Vollkommenen haftet von der göttlichen Art ein Licht an, genannte Thätiger Verstand, mit welchem dessen Leidender Verstand in einem so innigen Zusammenhange steht, daß der betreffende Mensch und der Thätige Verstand untrennbar sind und alle seine Geräthenämlich seine Gliedereine Einheit bilden und nur zu den vollkommensten Thätigkeiten in den angemessensten Zeitpunkten und für die besten Dinge verwendet werden, als wenn diese Geräthe nur Geräthe des Thätigen Verstandes wären und nicht des materiellen, leidenden Verstandes, der sich früher, bevor er sich zur Vollkommen heit ausgebildet hatte, ihrer bediente und zuweilen gut, zuweilen schlecht handelte, jetzt aber nur gut handelt. Diese Stufe ist die höchst erreichbare, die ein vollkommener Mensch erhoffen darf, wenn feine Seele geläutert ist von Zweifeln und die Wissenschaften in ihrer wahren Bedeutung erfaßt. Sie wird gleichsam ein Engel; in der That steht sie auf der Höhe der Engel, in sofern diese von den Körpern abgesondert ist, nämlich auf der Höhe des Thätigen Verstandes; eines Engels, dessen Stufe unmittelbar nach der des Engels kommt, der über die Mondsphäre gesetzt ist. Es sind das geistige vom Stofflichen entkleidete Wesen, von jeher existirend wie die Erste Ursache und niemals die Vernichtung befürchtend. So wird denn die Seele des vollkommenen Menschen und der Thätige Verstand Eins und er sorgt nicht um die Vernichtung seines Körpers und seiner Glieder, eben weil er und Feuer eine Einheit geworden und seine Seele ruht im Leben in Gemeinschaft mit Hermes, Aesculap, Sokrates, Plato und Aristoteles; denn diese und er und jeder, der ihre Höhe erreicht, sind mit dem Thätigen Verstand Eins und bestehen für immer. Und das wird, Wohlgefallen Gottes " genannt, im figürlichen oder approximativen Sinne. Dem jage nach; strebe nach wahrhafter Erkenntniß der Dinge, bis dein Verstand ein Thatiger aus dem Leidenden wird. Schließe dich den Wegen der Frommen in Eigenschaften und Handlungen an; denn sie sind eine Beihülfe zur Erkenntmiß der Wahrheit, zur Ausdauer im Forschen und zum Aufgehen in jenen Thätigen Verstand. Das führt dich sofort zu den Tugenden der Genügsamkeit, der Bescheidenheit, der Demuth und jeder lobenswerthen Eigenschaft, eben so zu der Verehrung, die man der Ersten Ursache weihet, nicht damit ihr Wohlgefallen dir Gnade erweise, und nicht um ihren Zorn abzuwenden, sondern um dem Thätigen Verstand gleich zu werden in dem Streben nach Wahrheit, in der Bezeichnung jedes Dinges in entsprechen der Weise und richtiger Erkenntniß desselben; was alles Eigenschaften des Verstandes sind. Bist du zu dieser Stufe des Glaubens gelangt, so frage nicht, zu welcher Religion, zu welchem Gesetz, zu welcher Kusari I, 1. 2. Handlungsweise du dich bekennst, welche Redeweise, welche Sprache du habest; oder denke dir selbst ein Religionsgesetz aus, das dich zur Demuth und zum Preis und Lob (des Höchsten) führt, und das deine Sitten und die deines Hauses und deiner Unterthanen regelt, vorausgesetzt daß sie (in dieser Beziehung) dir folgen und auf dich hören. Oder nimm dir als Keligion die Vernunftgeseke, welche die Philosophen zusammengestellt; richte dein Augenmerk und dein Ziel auf die Reinheit deiner Seele. Mit einem Worte: Strebe nach Reinheit des Herzens, auf welche Art es dir möglich ist, nachdem du die Lehrsätze der Wissenschaften wahrhaft verstanden; so wirst du zu deinem Ziele gelangen, nämlich zur Verbindung mit dem Geistigen, d. h. dem Thätigen Verstand. Vielleicht verleiht er dir auch prophetische Gabe und thut dir die Zukunft in wahrhaften Träumen und bewährten Gesichten kund.

ב אָמַר הַכּוּזָרִי: רוֹאֶה אֲנִי דְבָרֶיךָ מַסְפִּיקִים, אַךְ אֵינָם מְפִיקִים לִשְׁאֵלָתִי, מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ בְּעַצְמִי כִּי נַפְשִׁי זַכָּה וּמַעֲשַׂי יְשָׁרִים לִרְצוֹן הַבּוֹרֵא, וְעִם כָּל זֶה הָיְתָה תְשׁוּבָתִי כִּי הַמַּעֳשֶׂה הַזֶה אֵינֶנּוּ נִרְצֶה, אַף עַל פִּי שֶׁהַכַּוָּנָה רְצוּיָה, וְאֵין סָפֵק שֶׁיֵשׁ מַעֲשֶׂה שֶׁהוּא נִרְצֶה בְעַצְמוּתוֹ לֹא כְפִי הַמַּחֲשָׁבוֹת. וְאִם אֵינֶנּוּ כֵן, מַה לֶּאֱדוֹם וּלְיִשְׁמָעֵאל שֶׁחִלְּקוּ הַיִּשּׁוּב נִלְחָמִים זֶה בָזֶה, וְכָל אֶחָד מֵהֶם זִכָּה נַפְשׁוֹ וְכַוָּנָתוֹ לֵאלֹהִים וְנִבְדָּל וְנִפְרָשׁ וְצָם וּמִתְפַּלֵּל וְהוֹלֵךְ, וּמְגַמָּתוֹ לַהֲרֹג אֶת חֲבֵרוֹ, וְהוּא מַאֲמִין שֶׁהֲרִיגָתוֹ צְדָקָה גְדוֹלָה וְקוּרְבָה אֶל הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, וְנִלְחָמִים זֶה בָּזֶה, וְכָל אֶחָד מַאֲמִין כִּי הֲלִיכָתוֹ אֶל גַּן עֵדֶן, וְהַאֲמֵן לִשְׁנֵיהֶם זֶה דָבָר שֶׁלֹּא יִתָּכֵן אֵצֶל הַשֵּׂכֶל.

2 Kusari. Ich finde deine Worte richtig und begründet, aber sie erledigen meine Frage nicht. Ich weiß ja bei mir selbst, daß meine Seele rein und meine Handlungen auf das Wohlgefallen des Schöpfers gerichtet sind, und bei allem dem wurde mir zur Antwort, daß diese Handlungsweise nicht wohlgefällig ist, wenn die Gesinnung es auch sei. Es gibt (also) ohne Zweifel eine Handlungsweise, die durch sich selbst und nicht vermöge der Gesinnung wohlgefällig ist. Denn sonst, wozu würden wohl Edom und I8 Kusari I, 2. 3. 4. mael, die sich in die Welt getheilt haben, einander bekämpfen, da doch jeder von ihnen auf Reinheit der Seele hält, seinen Sinn auf Gott richtet sich absondert und zurückzieht, fastet und betet, und dann hingeht, um den Andern zu erschlagen, in dem Glauben, daß diese Tödtung ein sehr gottgefälliges Werk sei, das ihn dem Schöpfer näher bringe. Beide sind über zeugt, daß sie in das Paradies kommen. Und Beiden zu glauben, widerspricht ja der Vernunft.

ג אָמַר הַפִּילוֹסוֹף: "אֵין בְּדַת הַפִּילוֹסוֹפִים הֲרִיגַת אֶחָד מֵאֵלּוּ מִפְּנֵי שֶׁמְּגַמָּתָם הַשֵּׂכֶל".

3 Philosoph. Die Religion der Philosophen verlangt nie die Tödtung eines Menschen, da sie nur auf den Verstand ihr Augenmerk richten.

ד אָמַר הַכּוּזָרִי: וְאֵיזֶה דָבָר שֶׁהוּא נוֹטֶה מִן הָאֱמֶת אֵצֶל הַפִּילוֹסוֹפִים גָּדוֹל מֵאֱמוּנָתָם שֶׁהָעוֹלָם חָדָשׁ, וְשֶׁהוּא נִבְרָא בְשֵׁשֶׁת יָמִים, וְשֶׁהַסִּבָּה הָרִאשׁוֹנָה מְדַבֶּרֶת עִם אֶחָד מִבְּנֵי אָדָם, עִם הָרוֹמְמוּת שֶׁמְּרוֹמְמִים אוֹתוֹ הַפִּילוֹסוֹפִים מִידִיעַת הַחֶלְקִיּוֹת. וְעִם זֶה הָיָה רָאוּי כְּפִי מַעֲשֵׂה הַפִּילוֹסוֹפִים וְחָכְמָתָם וַאֲמִתָּתָם וְהִשְׁתַּדְּלוּתָם, שֶׁתִּהְיֶה הַנְּבוּאָה יְדוּעָה בָהֶם וְנִמְצֵאת בֵּינֵיהֶם, מִפְּנֵי הִדָּבְקָם בָּרוֹחֲנִיּוֹת, וְשֶׁיְּסֻפַּר עֲלֵיהֶם נִפְלָאוֹת וְנוֹרָאוֹת וְכָבוֹד וּגְדֻלָּה. וַאֲנַחְנוּ רוֹאִים הַחֲלוֹמוֹת הַנֶּאֱמָנִים לְמִי שֶׁלֹּא הִתְעַסֵּק בְּחָכְמָה וְלֹא בְּזִכּוּךְ נַפְשׁוֹ, וְנִמְצָא הֵפֶךְ זֶה בְּמִי שֶׁטָּרַח בָּהּ. וְזֶה מוֹרֶה כִּי יֵשׁ לַדָּבָר הָאֱלֹהִי וְלַנְּפָשׁוֹת סוֹד אַחֵר זוּלַת מַה שֶּׁזָּכַרְתָּ, אַתָּה הַפִּילוֹסוֹף: אַחַר כָּךְ אָמַר הַכּוּזָרִי בְלִבּוֹ, אֶשְׁאַל אֱדוֹם וְיִשְׁמָעִאל, כִּי אֶחָד מִשְּׁנֵי הַמַּעֲשִׂים הוּא הַנִּרְצֶה מֵאֵין סָפֵק. אֲבָל הַיְּהוּדִים דַּי לִי בְמַה שֶׁהוּא נִרְאֶה מִשִּׁפְלוּתָם וּמִעוּטָם, וְשֶׁהַכֹּל מוֹאֲסִים אוֹתָם. וְקָרָא לְחָכָם מֵחַכְמֵי אֱדוֹם וְשָאַל אוֹתוֹ עַל חָכְמָתוֹ וּמַעֲשֵׂהוּ. וְאָמַר לוֹ: "אֲנִי מַאֲמִין בְּחִדּוּשׁ הַנִּבְרָאוֹת, וּבְקַדְמוּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרָךְ, וְשֶׁהוּא בָרָא הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְשֵׁשֶׁת יָמִים, וְשֶׁכָּל הַמְדַבְּרִים צֶאֱצָאֵי אָדָם וְאַחֲרֵי כֵן צֶאֱצָאֵי נֹחַ, וְאֵלָיו הֵם מִתְיַחֲסִים כֻּלָּם, וְשֶׁיֵּשׁ לַבּוֹרֵא הַשְׁגָּחָה עַל הַבְּרוּאִים וְהִדַּבְּקוּת בַּמְדַבְּרִים, וְקֶצֶף וְרַחֲמִים וְדִבּוּר וְהֵרָאוֹת וְהִגָּלוֹת לִנְבִיאָיו וַחֲסִידָיו, וְהוּא שׁוֹכֵן בְּתוֹךְ רְצוּיָיו מֵהֲמוֹנֵי בְנֵי אָדָם. וּכְלָלוֹ שֶׁל דָּבָר בְּכָל מַה שֶׁבָּא בַּתּוֹרָה וּבְסִפְרֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר אֵין סָפֵק בַּאֲמִתָּתָם, בַּעֲבוּר פִּרְסוּמָם וְהַתְמָדָתָם וְהִגָּלוֹתָם בַּהֲמוֹנִים גְּדוֹלִים. וּבְאַחֲרִיתָם וּבְעִקְּבוֹתָם נִגְשְׁמָה הָאֱלֹהוּת, וְהָיָה עֻבָּר בְּרֶחֶם בְּתוּלָה מִנְּשִׂיאוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָלְדָה אוֹתוֹ אֱנוֹשִׁי־הַנִּרְאֶה, אֱלֹהִי־הַנִּסְתָּר, נָבִיא שָׁלוּחַ בַּנִּרְאֶה, אֱלוֹהַּ שָׁלוּחַ בַּנִּסְתָּר, וְהוּא הַמָּשִׁיחַ הַנִּקְרָא בֶּן־אֱלֹהִים וְהוּא הָאָב וְהַבֵּן וְהוּא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וַאֲנַחְנוּ מְיַחֲדִים אֲמִתָּתוֹ, וְאִם נִרְאֶה עַל לְשׂוֹנֵנוּ הַשִּׁלּוּשׁ. נַאֲמִין בּוֹ וּבְשִׁכְנוֹ בְתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָבוֹד לָהֶם, כַּאֲשֶׁר הָיָה הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי נִדְבָּק בָּהֶם, עַד שֶׁמָּרוּ הֲמוֹנֵיהֶם בַּמָּשִׁיחַ הַזֶּה וְתָלוּהוּ, וְשָׁב הַקֶּצֶף מַתְמִיד עֲלֵיהֶם וְעַל הֲמוֹנָם וְהָרָצוֹן – לַיְחִידִים הַהוֹלְכִים אַחֲרֵי הַמָּשִׁיחַ, וְאַחֲרֵי כֵן לָאֻמּוֹת הַהוֹלְכִים אַחֲרֵי הַיְחִידִים הָאֵלֶּה וְאֲנַחְנוּ מֵהֶם. וְאִם לֹא נִהְיֶה מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנַחְנוּ יוֹתֵר רְאוּיִים שֶׁנִּקָרֵא בְנֵי יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי שֶׁאֲנַחְנוּ הוֹלְכִים אַחֲרֵי דִבְרֵי הַמָּשִׁיחַ. וַחֲבֵרָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר, בִּמְקוֹם הַשְּׁבָטִים, וְאַחֲרֵי כֵן הָלְכוּ עַם רַב מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַחַר הַשְּנֵים עָשָׂר הָהֵם וְהָיוּ כְּמַחְמֶצֶת לְאֻמַּת הַנּוֹצְרִים, וְהָיִינוּ אָנוּ רְאוּיִים לְמַעֲלַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיְתָה לָנוּ הַגְּבוּרָה וְהָעָצְמָה בָאֲרָצוֹת. וְכָל הָאֻמּוֹת נִקְרָאוֹת אֶל הָאֱמוּנָה הַזֹּאת, וּמְצֻוִּים לְהִדָּבֵק בָּה וּלְגַדֵּל וּלְרוֹמֵם לַמָּשִׁיחַ וּלִגַדֵּל אֶת עֵצוֹ אֲשֶׁר נִתְלָה עָלָיו וְהַדּוֹמֶה לָזֶה. וְדִינֵינוּ וְחֻקֵּינוּ מִמִּצְוֹת שִׁמְעוֹן הֶחָבֵר, וְחֻקִּים מִן הַתּוֹרָה אֲשֶׁר אָנוּ לוֹמְדִים אוֹתָה וְאֵין סָפֵק בַּאֲמִתָּתָה. וְשֶׁהִיא מֵאֵת הָאֱלֹהִים, וּכְבָר בָּא בָּאֶוַנְגִּליוֹן בְּדִבְרֵי הַמָּשִׁיחַ: "לֹא בָאתִי לִסְתּוֹר מִצְוָה מִמִּצְוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמשֶׁה נְבִיאָם אֲבָל בָּאתִי לְחַזְּקָם וּלְאַמְּצָם".

4 Kusari. Und was weicht wohl mehr von der Wahrheit ab nach der Ansicht der Philosophenals der Glaube Jener, daß die Welt einen Anfang hat daß sie in sechs Tagen erschaffen worden, daß die Erste Ursache mit einem von den Menschen gesprochen, da ja die Philosophen Gott zu erhaben halten, als daß er von den Einzelwesen Kenntniß haben sollte. Nun dürfte man nach der Handlungsweise der Philosophen, nach ihrer Gelehrsamkeit, nach ihrer Erforschung der Wahrheit, nach ihren (derartigen) Bemühungen erwarten, daß die prophetische Gabe unter ihnen bekannt sei und sich vorfinde, da sie sich mit dem Geistigen im Zusammenhang wissen, und daß über sie Wunderbares, Furchtbares, Herrliches und Großes berichtet werde. Und doch finden wir wahr hafte Träume bei denen, die sich nicht mit Wissenschaften und Läuterung der Seele beschäftigt haben, und das Gegentheil bei denen, die sich damit bemüht. Alles dies lehrt mich, daß das Göttliche doch noch ein anderes Geheimniß habe, als das, was du, Philosoph, mir vorgetragen hast. Darauf sprach der Kusari bei sich: Ich möchte Edom und Ismael fragen; denn eine der beiden Handlungsweisen ist ohne Zweifel die wohlgefällige; was aber die Juden betrifft, so genügt mir, was man von ihrer Niedrigkeit, geringen Zahl und allgemeinen Verachtung sieht. Er rief also einen von den Gelehrten Edom's und befragte ihn über seine Glaubenslehre und seine Handlungsweise. Dieser sagte zu ihm: Ich glaube, daß alles Erschaffene einen Anfang hat, während der Schöpfer von jeher ist; daß alle Menschen Abkömmlinge Adam's sind und ihr Geschlecht auf ihn zurückführen; daß Gott eine Vorsehung übt über alle Wesen, daß er in Verbindung tritt mit den Menschen, daß er Zorn und Erbarmen äußert, daß er mit seinen Propheten und Frommen spricht, ihnen erscheint und sich ihnen offenbart, daß er unter denen aus der Menschheit, die sein Wohlgefallen erlangen, seinen Wohnsik aufschlägt. Mit einem Worte: Ich glaube an Alles, was in der Thora und den (andern) Büchern der Kinder Israel enthalten ist, da an der Wahrhaftigkeit derselben kein Zweifel waltet, vermöge ihrer Deffentlichkeit, ihrer Fortdauer und der vor großen Massen geschehenen Offenbarungen. In den späteren Zeiten und in der Folge verkörperte sich die Gottheit und ging über in den Leib einer Jungfrau aus dem Fürstenhause Israels, und sie gebar Einen, der äußerlich ein Mensch, innerlich ein Gott, äußerlich ein gesandter Prophet, innerlich ein gesandter Gott war; das ist der Messias, der genannt wird ein Sohn Gottes, er ist der Vater, der Sohn und der Heilige Geist. Wir glauben in Wahrheit an die Einheit; und wenn auch aus unsern Reden scheinbar die Dreiheit hervorgeht, so glauben wir doch an die Einheit. Ebenso (glauben wir), daß Gott unter den Israeliten weilte, so lange der göttliche Geist an ihnen haftete bis die große Masse sich widerspenstig gegen diesen Messias zeigte und sie ihn hängten. Da erging dauernder Zorn über sie und ihre Masse, das göttliche Wohlgefallen aber wurde den Einzelnen zu Theil, die dem Messias nachfolgten, und dann den Völkern, die diesen Einzelnen nachgingen; und zu diesen gehören auch wir. Wenn wir also auch nicht von den Israeliten herstammen, so verdienen wir Kusari I. 4. 5. doch eher Israeliten genannt zu werden. Denn wir folgen den Lehren des Messias und seiner zwölf israelitischen Genossen, welche die Stelle der zwölf Stämme vertreten; auch folgten ja viele Israeliten jenen Zwölfen nach und bildeten gleichsam den Sauerteig für das Volk der Christen. So also haben wir uns des Vorzuges der Israeliten werth gezeigt, und uns ist die Macht und die Stärke in allen Ländern geworden. Alle Völker werden zu diesem Glauben gerufen und haben die Pflicht, ihm anzuhängen und den Messias und sein Holz, an dem er gehängt wurde, zu erheben und zu preisen, und dergleichen. Unsere Lehren und Sazungen rühren von Simon, dem Genossen, her aber wir lernen auch die Satzungen der Tora, an deren wahrhaften Göttlichkeit wir keinen Zweifel hegen. Es heißt ja auch im Evangelium unter den Reden des Messias: Ich bin nicht gekommen, irgend eines der Gebote der Kinder Israel und ihres Lehrers Moses aufzuheben, sondern ich bin gekommen, sie zu befestigen und zu bekräftigen.

ה אָמַר הַכּוּזָרִי: אֵין בְּכָאן מָקוֹם לִסְבָרָא, אַךְ הַסְּבָרָא מְרַחֶקֶת רֹב הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. אַךְ כַּאֲשֶׁר תִּתְאַמֵּת הָרְאָיָה וְהַנִּסָּיוֹן, עַד שֶׁיַּאֲמִין בּוֹ כָל הַלֵּב וְלֹא יִמְצָא דֶרֶךְ אַחֶרֶת לְהַאֲמִין בְּזוּלַת מַה שֶּׁנִּתְבָּרֵר אֶצְלוֹ, יִתְחַכֵּם לַהַקָּשָׁה וִינַהֲלָה לְאַט עַד שֶׁיְּקָרֵב הָרִחוּק הַהוּא, כַּאֲשֶׁר יַעֲשׂוּ הַטִּבְעִיִּים בַּכֹּחוֹת הַמֻּפְלָאִים אֲשֶׁר הֵם רוֹאִים, שֶׁאִם יְסֻפַּר לָהֶם עֲלִיהֶם מִבְּלִי רְאוֹתָם, מַכְחִישִׁים אוֹתָם, וְכַאֲשֶׁר רוֹאִים אוֹתָם, מִתְחַכְּמִים וְשָׂמִים לָהֶם סִבּוֹת מִן הַכּוֹכָבִים וְהָרוּחֲנִיּוֹת וְלֹא יִדְחוּ הָרְאוּת. אֲבָל אֲנִי אֵינֶנִּי מוֹצֵא דַעְתִּי נוֹחָה לְקַבֵּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מִפְּנֵי שֶׁהֵם חֲדָשִׁים לִי וְלֹא גֻדַּלְתִּי עֲלֵיהֶם, וְחוֹבָה עָלַי לַחֲקֹר בִּשְׁלֵמוּת. וְאַחַר כָּךְ קָרָא לְחָכָם מֵחַכְמֵי יִשְׁמָעֵאל וְשָׁאַל אוֹתוֹ עַל חָכְמָתוֹ וּמַעֲשֵׂהוּ. וְאָמַר לוֹ: אֲנַחְנוּ מְקַיְּמִים הָאַחְדּוּת וְהַקַּדְמוּת לֵאלֹהִים ית', וְהַחִדּוּשׁ לָעוֹלָם, וְהַיַּחַס אֶל אָדָם וְנֹחַ, וְנַרְחִיק הַגַּשְׁמוּת בִּכְלָל, וְאִם יֵרָאֶה מִמֶּנּוּ שׁוּם דָּבָר בִּדְבָרֵינוּ, נְפָרְשֵׁהוּ וְנֹאמַר כִּי הוּא דֶרֶךְ הַעֲבָרָה וְקֵרוּב, עִם הוֹדָאָתֵנוּ, כִּי סֵפֶר תּוֹרָתֵנוּ דִבְרֵי אֱלֹהִים, וְהוּא בְעַצְמוֹ מוֹפֵת, הִתְחַיַּבְנוּ בְקִבּוּלוֹ בַּעֲבוּר עַצְמוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין אָדָם יָכוֹל לְחַבֵּר סֵפֶר אַחֵר כָּמוֹהוּ, וְלֹא כְּפַרְשָׁה אַחַת מִפַּרְשָׁיוֹתָיו, וְשֶׁנְּבִיאֵנוּ הוּא חוֹתַם הַנְּבִיאִים וּמְבַטֵּל כָּל תּוֹרָה שֶׁקָּדְמָה, וְקוֹרֵא כָל הָאֻמּוֹת אֶל תּוֹרַת יִשְׁמָעֵאל, וּגְמוּל הַשּׁוֹמְעוֹ הֲשָׁבַת רוּחוֹ אֶל גּוּפוֹ בְגַן עֵדֶן, וּנְעִימוֹת, לֹא יֶחְסַר מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וּמִשְׁגָּל וְכָל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשׁוֹ, וְעֹנֶשׁ הַמַּמְרֶה הֲלִיכָתוֹ אֶל אֵשׁ, וְלֹא יִתַּמּוּ יִסּוּרָיו לְעוֹלָם.

5 Kusari. Hier ist für Vernunftthätigkeit gar kein Raum, ja die Vernunft verwirft das Meiste von dem Gesagten. Höchstens wenn es durch Anschauung und Selbsterfahrung so bewahrheitet wird, daß sich die Ueberzeugung dem Herzen aufdrängt, und man gar nicht umhin kann, das, wovon man sich überzeugt hat, nicht zu glauben, wird man durch künstliche Schlußfolgerungen sich nach und nach dahin bringen, daß das Unwahrscheinliche glaubhaft erscheint. So machen es ja die Naturforscher, sie wunderbare Naturerscheinungen wahrnehmen. man ihnen davon erzählte, ohne daß sie selbst sie so würden sie nicht daran glauben; nun sie aber sehen, denken sie nach und suchen die Ursachen den Sternen und geistigen Einflüssen, da sie ja ihre eigene Erfahrung nicht verleugnen können. aber habe gar keine Veranlassung, das von Gesagte anzuerkennen, da es mir ganz neu ist ich nicht damit aufgewachsen bin. Vielmehr halte es für meine Pflicht, der vollkommenen Wahrheit zuforschen, bis ich ihr auf den Grund komme. Hierauf rief er einen von den Weisen und befragte ihn über seine Glaubenslehre und Handlungsweise. Dieser sagte: Wir glauben fest die Einheit und Ewigkeit Gottes, daß die Welt schaffen, daß alle Menschen von Adam Wir halten besonders alle Körperlichkeit (von fern, und wenn in unseren Schriften etwas corkommt, so deuten wir es dahin, daß wir es sei im figürlichen Sinne aufzufassen, so daß unserer Auffassung erleichtert werde. Wir daß die Worte unseres Gesetzbuches Worte sind, und daß es an sich ein Beweis ist, den erkennen wir die Pflicht haben, weil kein Mensch Buch wie dieses, ja auch nur einen Abschnitt, wie dessen Abschnitte, verfassen kann; ferner, daß unser Prophet das Siegel aller Propheten ist, daß er alle Gesetzbücher, die vor ihm waren, aufhebt, und daß er alle Völker zur ismaelitischen Religion ruft. Der Lohn des Gehorsamen ist, daß sein Geist in das Paradies kommt und an keiner Annehmlichkeit, Essen, Trinken Liebesgenuß und was seine Seele begehrt, Mangel leide; die Strafe des Widerspenstigen, daß er in ein Feuer kommt, das nicht verlöscht und daß seine Schmerzen kein Ende nehmen.

ו אָמַר לוֹ הַכּוּזָרִי: מִי שֶׁרוֹצִין לְיַשֵּׁר אוֹתוֹ בִדְבַר הָאֱלֹהִים וּלְבָרֵר אֶצְלוֹ כִּי הָאֱלֹהִים מְדַבֵּר עִם בָּשָׂר וָדָם וְהּוא מַרְחִיק זֶה, צָרִיךְ לְבָרֵר אֶצְלוֹ דְבָרִים מְפֻרְסָמִים שֶׁאֵין מִדְחֶה לָהֶם, וּבְיוֹתֵר רָאוּי שֶׁיְּאֻמַּת אֶצְלוֹ כִּי הַבּוֹרֵא דִבֵּר עִם אָדָם. וְאִם סֵפֶר תּוֹרַתְכֶם מוֹפֵת לָכֶם וְהוּא בִלְשוֹן עַרְבִי, אֵין מַכִּיר מוֹפְתוֹ וְהָאוֹת שֶׁלּוֹ, לוֹעֵז כָּמוֹנִי, וְכַאֲשֶׁר יִקָּרֵא בְאָזְנַי, אֵינֶנִּי מַבְדִּיל בֵּינוֹ וּבֵין זוּלָתוֹ מִלְּשׁוֹן הָעַרְבִי.

6 Kusari. Wen man über göttliche Dinge belehren will, wen man überzeugen will, daß Gott mit einem Sterblichen spreche, während Jener das bestreitet, den muß man durch offenkundige, unwiderlegliche Thatsachen überzeugen. Auch dann wird er kaum glauben, daß der Schöpfer mit einem Menschen gesprochen. Und wenn euer Gesetzbuch ein Beweis für euch ist, so kann doch, da es arabisch ist, seine Beweiskraft und sein Zeichen von einem Nichtaraber, wie ich, nicht erkannt werden, und wenn es mir vorgelesen würde, so könnte ich zwischen ihm und einem andern arabischen Buche nicht einen derartigen Unterschied wahrnehmen, daß ich es für einen Beweis anerkennen sollte.

ז אָמַר לוֹ הֶחָכָם: וּכְבָר נִרְאוּ עַל יָדוֹ מוֹפְתִים, אַךְ לֹא הוּשְׂמוּ לְאוֹת בְּקִבּוּל תּוֹרָתוֹ.

7 Der Gelehrte antwortete: Es sind übrigens durch unseren Propheten auch Wunder vollbracht worden, die aber nicht als Beweis für die Annahme seiner Lehre aufgestellt wurden.

ח אָמַר הַכּוּזָרִי: אֵין הַדַּעַת נוֹחָה לְהוֹדוֹת שֶׁיֵּשׁ לַבּוֹרֵא חֶבְרָה עִם בָּשָׂר וָדָם, כִּי אִם בְּמוֹפֵת שֶׁמְּהַפֵּךְ בּוֹ טֶבַע הַדְּבָרִים, כְּדֵי שֶׁיִּוָּדַע כִּי זֶה לֹא יוּכלַ עָלָיו אֶלָּא מִי שֶׁבָּרָא הַדְּבָרִים מֵאַיִן, וְשֶׁיִּהְיֶה הָעִנְיָן הַהוּא לִפְנֵי הֲמוֹנִים, יִרְאוּהוּ בְעֵינֵיהֶם וְלֹא יַגִּיעֵם בְּסִפּוּר וּבְקַבָּלָה, וְשֶׁיַּחְקְרוּ עַל הַדָּבָר וְיִבְחָנוּהוּ בְחִינָה אַחַר בְּחִינָה, עַד שֶׁלֹּא יִפֹּל בְּלֵב אָדָם סָפֵק כִּי יֶשׁ־בּוֹ צַד דִּמְיוֹן אוֹ צַד כְּשָׁפִים, וְיוֹתֵר רָאוּי שֶׁתְּקַבֵּלְנָה הַנְּפָשׁוֹת הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה, שֶׁבּוֹרֵא הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא וְהַשָּׁמַיִם וְהַמְּאוֹרִים יִתְחַבֵּר אֶל הַחֹמֶר הַנִּבְזֶה הַזֶּה, רְצוֹנִי לוֹמַר: הָאָדָם, וְשֶׁיְּדַבֵּר עִמּוֹ וִימַלֵּא מִשְׁאֲלוֹתָיו וְיַעֲשֶׂה בַקָּשׁוֹתָיו.

8 Kusari. Der menschliche Geist ist nicht geneigt, anzuerkennen, daß der Schöpfer in Beziehung zu einem Sterblichen steht, es sei denn durch ein Wunder, wodurch er Naturgesetze umkehrt, so daß man erkenne, daß das eben nur der vermöge, der die Dinge aus Nichts erschaffen; ferner muß die Sache vor Volksmassen geschehen, die es mit eigenen Augen sehen, nicht aber dürfen sie durch Erzählung und Ueberlieferung davon wissen; sie müssen ferner die Sache untersuchen und und wiederholten Prüfungen unterwerfen, so daß in keines Menschen Herz ein Zweifel entstehen kann, als sei hier Blendwerk oder Zauberei im Spiele. Auch dann wird ein Mensch kaum diese außerordentliche Thatsache fassen, daß der Schöpfer dieser und der anderen Welt und der Engel und des Himmels und der Lichter in Beziehung trete mit diesem verächtlichen Stoffe, dem Menschen, mit ihm rede, seine Wünsche erfülle und seine Bitten bewillige.

ט אָמַר הֶחָכָם: וַהֲלֹא סֵפֶר תּוֹרָתֵנוּ מָלֵא מְדִּבְרֵי משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאֵין מִדְחֶה בְּמַה שֶׁעָשָׂה בְּפַרְעֹה וְשֶׁבָּקַע אֶת הַיָּם וְהִצִּיל אֶת בְּחִירָיו, וְטִבַּע אֵת אֲשֶׁר קָצַף עֲלֵיהֶם, וְהוֹרִיד לָהֶם הַמָּן וְהַשְּׂלָיו אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְשֶׁדִּבֵּר עִם משֶׁה בְּהַר סִינַי וְהֶעֱמִיד הַשֶּׁמֶש לִיהוֹשֻׁעַ וְעָזַר אוֹתוֹ עַל הַגִּבּוֹרִים, וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה קֹדֶם לָכֵן מִן הַמַּבּוּל וּמַהְפֵּכַת סְדוֹם וַעֲמוֹרָה, הֲלֹא זֶה דָבָר יָדוּעַ וּמְפֻרְסָם וְאֵין בְּכָל זֶה צַד סְבָרָא, שֶׁהָיָה בְתַחְבּוּלָה, וְלֹא בְדִמְיוֹן.

9 Der Gelehrte. Es ist ja auch unser Gesetz buch voll von Geschichten von Mose und den Israeliten, deren Wahrhaftigkeit unanfechtbar ist, z. B. von dem, was Gott an Pharao gethan, daß er das Meer gespalten, seine Auserwählten hindurchgeführt, diejenigen aber, denen er zürnte, darein versenkte, daß er den Israeliten Manna und Wachteln sendete, womit er sie vierzig Jahre lang in der Wüste speiste, daß er mit Mose am Berge Sinai gesprochen, dem Josua die Sonne stillstehen ließ, ihm gegen die Helden, die Söhne Anak's half; eben so verhält es sich mit noch älteren Begebenheiten, wie die Fluth, die Zerstörung von Sedom und Amora. Das sind ja bekannte und anerkannte Thatsachen, bei denen an Betrug oder Blendwerk in keiner Weise zu denken ist.

י אָמַר הַכּוּזָרִי: אֲנִי רוֹאֶה שֶׁצָּרִיךְ אֲנִי לִשְׁאֹל לַיְּהוּדִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם שְׁאֵרִית בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי רוֹאֶה שֶׁהֵם הַטְּעָנָה כִּי יֵשׁ לַבּוֹרֵא תּוֹרָה בָאָרֶץ. אַחַר כֵּן קָרָא חָכָם מֵחַכְמֵי הַיְּהוּדִים וְשָׁאַל אוֹתוֹ עַל אֱמוּנָתוֹ.

10 Kusari. Ich sehe, daß ich doch die Juden befragen muß, sie als den Ueberreſt der Israeliten, welche doch, wie ich sehe, Beweisgrund und Stüße für alle Bekenner des Glaubens sind, daß Gott eine Lehre auf Erden (mitgetheilt) habe. Da rief er einen jüdischen Gelehrten und befragte ihn um seinen Glauben.

יא אָמַר לוֹ הֶחָבֵר: אֲנַחְנוּ מַאֳמִינִים בֵּאלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב הַמּוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם בְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמַסּוֹת, וְהַמְכַלְכְּלָם בַּמִּדְבָּר, וְהַמַּנְחִילָם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן, אַחַר אֲשֶׁר הֶעֱבִירָם אֶת הַיָּם וְהַיַּרְדֵּן בְּמוֹפְתִים גְּדוֹלִים, וְשָׁלַח משֶׁה בְתוֹרָתוֹ, וְאַחַר כָּךְ כַּמָּה אַלְפֵי נְבִיאִים אַחֲרָיו מַזְהִירִים עַל תּוֹרָתוֹ, מְיַעֲדִים בִּגְמוּל טוֹב לְשׁוֹמְרָהּ, וְעֹנֶשׁ קָשֶׁה לַמַּמְרֶה אוֹתָהּ. וַאֲנַחְנוּ מַאֲמִינִים בְּכָל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, וְהַדְּבָרִים אֲרֻכִּים.

11 Meister. Wir glauben an den Gott Abraham's, Isaak's und Jakob's, der die Israeliten aus Aegypten geführt mit Zeichen und Wundern und Versuchungen, sie in der Wüste gespeist, ihnen das Land Kanaan in Besitz gegeben, nachdem er sie unter großen Wundern durch das Meer und durch den Jordan geführt; daß er den Moses mit seiner Lehre gesandt, und nach ihm tausende von Propheten, die zur Befolgung seiner Lehre mahnten, guten Lohn denen versprachen, die sie beobachten, harte Strafe denen, die den Gehorsam versagen würden. Wir glauben endlich an Alles, was in der Tora steht; doch das bedarf einer weitläufigen Auseinandersetzung.

יב אָמַר הַכּוּזָרִי: מַסְכִּים הָיִיתִי שֶׁלֹּא אֶשְׁאַל יְהוּדִי מִפְּנֵי שֶׁיָּדַעְתִּי אִבּוּד זִכְרָם וְחֶסְרוֹן עֲצָתָם, כִּי הַשִּׁפְלוּת וְהַדַּלּוּת לֹא עָזְבוּ לָהֶם מִדָּה טוֹבָה. וַהֲלֹא הָיָה לְךָ לוֹמַר, הַיְּהוּדִי, כִּי אַתָּה מַאֲמִין בְּבוֹרֵא הָעוֹלָם, וּמְסַדְּרוֹ וּמַנְהִיגוֹ, וּבְמִי שֶׁבְּרָאֲךָ וְהִטְרִיפְךָ וְהַדּוֹמֶה לַסִּפּוּרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר הֵם טַעֲנַת כָּל מִי שֶׁיֶּשׁ־לוֹ דָת, וּבַעֲבוּרָהּ הוּא רוֹדֵף הָאֱמֶת, לְהִדַּמּוֹת לַבּוֹרֵא בְּצִדְקוֹ וּבְחָכְמָתוֹ:

12 Kusari. Ich war von Anfang an mit mir einig, einen Juden nicht zu befragen, weil ich von ihrer Herabgekommenheit und geistigen Versunkenheit überzeugt war, da ja Druck und Elend ihnen keine gute Eigenschaft gelassen. Hättest du nicht sagen müssen, Jude, daß du glaubest an den Schöpfer der Welt, an den, der sie ordnet und leitet, an den, der dich geschaffen, versorgt, und dergleichen Sätze, wie ste ja jeder vorbringt, der eine Religion bekennt und der um ihretwillen der Wahrheit und Rechtlichkeit nachstrebt, um dem Schöpfer in dessen Gerechtigkeit und Weisheit ähnlich zu werden?

יג אָמַר הֶחָבֵר: זֶה שֶׁאַתָּה אוֹמֵר הִיא הַדָּת הַהֶקֵּשִׁית הַמִּנְהָגִית, מֵבִיא אֵלֶיהָ הָעִיּוּן, וְנִכְנָסִים בָּהּ סְפֵקוֹת רַבּוֹת. וְאִם תִּשְׁאַל הַפִּילוֹסוֹפִים עָלֶיהָ אֵינְךָ מוֹצֵא אוֹתָם מַסְכִּימִים עַל מַעֲשֶׂה אֶחָד וְלֹא עַל דַּעַת אֶחָת, מִפְּנֵי שֶׁהֵם טְעָנוֹת, יֵשׁ מֵהֶם מַה שֶּׁהֵם יְכוֹלִים לְהַעֲמִיד מוֹפֵת, וּמֵהֶם מַה שֶּׁיַּסְפִּיקוּ בָם, וּמֵהֶם מַה שֶּׁלֹּא יַסְפִּיקוּ בָם, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיַעֲמִידוּ בָם מוֹפֵת.

13 Meister. Das, wovon du sprichst, ist die speculative Religion, zu der man durch Schlüsse gelangt und die mannigfache Zweifel in sich birgt. Befragst du Philosophen darüber, so findest du, daß sie nicht über eine Handlung, nicht über eine Ansicht einig sind. Denn unter diesen Sätzen sind einige, für die sich ein Beweis führen läßt, bei andern geben sie eine genügende Ausführung, bei der man sich allenfalls beruhigt, bei noch anderen aber auch nicht einmal dies, geschweige denn einen Beweis.

יד אָמַר הַכּוּזָרִי: רוֹאֶה אֲנִי דְבָרֶיךָ, הַיְּהוּדִי, טוֹב מִפְּתִיחָתוֹ, וַאֲנִי רוֹצֶה עַתָּה שֶׁאוֹסִיף לְדַבֵּר עִמָּךְ.

14 Kusari. Ich finde, daß deine Rede, Jude, von Anfang an gut war und bin jetzt geneigt weiter mit dir zu reden.

טו אָמַר הֶחָבֵר: אֲבָל פְּתִיחַת דְּבָרַי הִיא הַמּוֹפֵת, וְעוֹד כִּי הִיא הָרְאָיָה אֵין צָרִיךְ עִמָּהּ לֹא רְאָיָה וְלֹא מוֹפֵת.

15 Meister. Der Anfang meiner Rede ist auch der Beweis, und zwar so zwingend, daß daneben kein Beweis irgend einer Art nöthig ist.

טז אָמַר הַכּוּזָרִי: וְאֵיךְ הוּא זֶה.

16 Kusari. Was heißt das?

יז אָמַר הֶחָבֵר: תֵּן לִי רְשׁוּת לְהַקְדִּים לְךָ הַקְדָּמוֹת, כִּי אֲנִי רוֹאֶה דְבָרַי כְּבֵדִים עָלֶיךָ וְנִקְלִים בְּעֵינֶיךָ:

17 Meister. Wenn du mir erlaubst, einige Vorbemerkungen zu machen, so will ich mich deutlicher erklären; denn ich sehe, daß meine Worte dir unverständlich sind und daher geringfügig erscheinen.

יח אָמַר הַכּוּזָרִי: הַקְדֵּם הַקְדָּמוֹתֶיךָ וְאֶשְׁמָעֵם.

18 Kusari. Laß deine Vorbemerkungen hören.

יט אָמַר הֶחָבֵר: אִלּוּ הָיוּ אוֹמְרִים לְךָ כִּי מֶלֶךְ הֹדּוּ אִישׁ חֶסֶד רָאוּי לְרוֹמְמוֹ וְלָתֵת כָּבוֹד לִשְׁמוֹ וּלְסַפֵּר מַעֲשָׂיו בְּמַה שֶּׁיַּגִּיעַ אֵלֶיךָ מִצֶּדֶק אַנְשֵׁי אַרְצוֹ וּמִדּוֹתָם הַטּוֹבוֹת, וְשֶׁמַּשָּׂאָם וּמַתָּנָם בֶּאֱמוּנָה, הֶהָיִיתָ חַיָּב בָּזֶה.

19 Meister. Wenn man dir sagte, daß der König von Indien ein liebevoller Mann sei, der es verdient, daß man ihn erhebe, seinem Namen Ehre erweise und von seinen Thaten erzähle, und zwar (verdient) vermöge dessen, was du vernimmst von der Gerechtigkeit der Einwohner seines Landes, von ihren guten Sitten, ihrem redlichen Verkehr, hättest du dich verpflichtet gesehen, jener Ansicht beizustimmen und sie anzunehmen.

כ אָמַר הַכּוּזָרִי: וְאֵיךְ הָיִיתִי חַיָּב בּוֹ, וַאֲנִי מְסֻפָּק אִם צֶדֶק אַנְשֵׁי הֹדּוּ מֵעַצְמָם וְאֵין לָהֶם מֶלֶךְ, אוֹ צִדְקָתָם מֵחֲמַת מַלְכָּם, אוֹ אִם מִשְּׁנֵי הַפָּנִים יָחַד.

20 Kusari. Wie sollte ich dazu verpflichtet sein? Ich bin ja in Zweifel, ob die Gerechtigkeit der Bewohner aus ihnen selbst entspringt ganz ohne Mitwirkung eines Königs, oder ob sie die Gerechtigkeit der Einwirkung desselben verdanken, oder vielleicht beiden Einflüssen zugleich.

כא אָמַר הֶחָבֵר: וְאִם הָיוּ בָאִים אֵלֶיךָ שְׁלוּחָיו בִּתְשׁוּרוֹת הֻדִּיּוֹת, אֵינְךָ מִסְתַּפֵּק שֶׁאֵינָם נִמְצָאִים אֶלָּא בְאֶרֶץ הֹדּוּ בְּאַרְמְנוֹת הַמְּלָכִים, בִּכְתָב מְפֻרְסָם שֶׁהוּא מֵאִתּוֹ, וְעִמּוֹ רְפוּאוֹת שֶׁהֵן רוֹפְאוֹת אוֹתְךָ מֵחָלְיְךָ, וְשׁוֹמְרוֹת עָלֶיךָ בְּרִיאוּתְךָ, וְסַמֵּי הַמָּוֶת לְשׂוֹנְאֶיךָ וְהַנִּלְחָמִים בְּךָ, שֶׁאַתָּה יוֹצֵא לָהֶם בָּהֶם וּמֵמִית אוֹתָם מִבְּלִי כְלֵי מִלְחָמָה, הֶהָיִיתָ חַיָּב לִהְיוֹת סָר אֶל מִשְׁמַעְתּוֹ וְאֶל עֲבוֹדָתוֹ.

21 Meister. Wenn nun aber Boten von ihm zu dir kämen mit indischen Geschenken, von denen du unzweifelhaft wüßtest, daß sie nur in Indien im königlichen Palaste zu finden sind, wenn sie ein Schreiben mitbrächten, das anerkanntermaßen von dem Könige selbst herrührt, dabei Heilmittel, die in der Krankheit dich heilen und in gesundem Zustande dich (vor Krankheit) schützen, tödliche Gifte für deine Gegner und Alle, die wider dich streiten, so daß du wider sie ausziehen und sie ohne Kriegswaffen tödten könnest, würdest du dich verpflichtet halten, auf ihn zu hören und sein Königthum anzuerkennen?

כב אָמַר הַכּוּזָרִי: כֶּן־הוּא, וְהָיָה הַסָּפֵק הָרִאשׁוֹן סָר מִמֶּנִּי אִם יֵשׁ לְאַנְשֵׁי הֹדּוּ מֶלֶךְ אִם לֹא, וְהָיִיתִי אָז מַאֲמִין שֶׁמַּלְכוּתוֹ וּדְבָרוֹ נוֹגְעִים אֵלָי.

22 Kusari. Gewiß; dann wäre der erste Zweifel, ob die Bewohner von Indien einen König haben oder nicht, von mir gewichen, und ich könnte dann glauben, daß sein Reich und seine Worte in Beziehung zu mir treten.

כג אָמַר הֶחָבֵר: וְאִם יִשְׁאָלְךָ הַשּׁוֹאֵל עָלָיו בְּמַה תְּתָאֵר אוֹתוֹ.

23 Meister. Und wenn dich Jemand in Betreff seiner befragte, wie würdest du ihn beschreiben?

כד אָמַר הַכּוּזָרִי: בִּתְאָרִים אֲשֶׁר הִתְבָּרְרוּ אֶצְלִי לָעָיִן, וַאֲחַבֵּר אֲלֵיהֶם אֲשֶׁר הָיוּ סָפֵק אֶצְלִי וְהִתְבָּרְרוּ בְאֵלֶּה הָאַחֲרוֹנִים.

24 Kusari. Mit den Kennzeichen, die mir zuerst bewahrheitet wurden, und ich würde diejenigen hinzufügen, die mir erst zweifelhaft wurden und über die ich später Gewißheit erlangte.

כה אָמַר הֶחָבֵר: עַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה הֲשִׁיבוֹתִיךָ כַאֲשֶׁר שְׁאִלְתַּנִי. וְכֵן פָּתַח משֶׁה לְדַבֵּר עִם פַּרְעֹה כְּשֶׁאָמַר לוֹ: אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ, רְצוֹנוֹ לוֹמַר: אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב מִפְּנֵי שֶׁהָיָה אַבְרָהָם מְפֻרְסָם אֵצֶל הָאֻמּוֹת, וְכִי הִתְחַבֵּר אֲלֵיהֶם דְּבַר הָאֱלֹהִים וְהִנְהִיג אוֹתָם וְעָשָׂה לָהֶם נִפְלָאוֹת, וְלֹא אָמַר: אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ. וְלֹא: בּוֹרְאִי וּבוֹרַאֲךָ, וְכֵן פָּתַח אֱלֹהִים דְּבָרָיו אֶל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל: "אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם", וְלֹא אָמַר: "אֲנִי בּוֹרֵא הָעוֹלָם וּבוֹרַאֲכֶם". וְכֵן פָּתַחְתִּי לְךָ מֶלֶךְ הַכּוּזָר כַּאֲשֶׁר שְׁאִלְתַּנִי עַל אֱמוּנָתִי, הֲשִׁיבוֹתִיךָ מַה שֶּׁאֲנִי חַיָּב בּוֹ וְחַיָּבִין בּוֹ כָל קְהַל יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הִתְבָּרֵר אֶצְלָם הַמַּעֲמָד הַהוּא בִּרְאוּת עֵינֵיהֶם וְאַחַר כֵּן הַקַּבָּלָה הַנִּמְשֶׁכֶת שֶׁהִיא כְמַרְאֵה הָעָיִן:

25 Meister. In dieser Weise habe ich deine Frage beantwortet, und so fing auch Moses mit Pharao zu sprechen an, da er zu ihin sagte, der Gott der Hebräer " habe ihn zu ihm geschickt, d. h. der Gott Abraham's, Isaak's und Jakob's. In Betreff dieser war es eine bei allen Völkern anerkannte Thatsache, daß Gott mit ihnen in Verbindung getreten, sie geleitet und ihnen Wunder erzeigt habe. Nicht aber sagte Moses: der Gott des Himmels und der Erde schickt mich, auch nicht: - Der mich und dich geschaffen. So fing Er selbst seine Rede an die Gesammt heit Israels an: „Ich bin der Ewige dein Gott, der ich dich aus dem Lande Aegypten geführt ") Exodus 20, 2), und nicht: Ich bin der Schöpfer der Welt und euer Schöpfer. So habe denn auch ich, als du mich um meinen Glauben befragtest, gleich im Anfang das geantwortet, was zu glauben ich verpflichtet bin und mit mir die ganze Gemeinde Israel's, die sich von der Wahrhaftigkeit jener Offenbarung zuerst durch eigene Anschauung, und später durch ununterbrochene Ueberlieferung, als welche der eigenen Wahrnehmung gleich steht, überzeugt hat.

כו אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם כֵּן אֲנִי רוֹאֶה שֶׁתּוֹרַתְכֶם אֵינָה נְתוּנָה כִּי אִם לָכֶם.

26 Kusari. Ich finde also, daß eure Lehre nur euch gegeben ist und Andere gar nicht verpflichtet.

כז אָמַר הֶחָבֵר: כֶּן־הוּא, וְכָל הַנִּלְוָה אֵלֵינוּ מִן הָאֻמּוֹת בִּפְרָט יַגִּיעֵהוּ מִן הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יֵיטִיב הַבּוֹרֵא אֵלֵינוּ, אַךְ לֹא יִהְיֶה שָׁוֶה עִמָּנוּ. וְאִלּוּ הָיָה חִיּוּב הַתּוֹרָה מִפְּנֵי שֶׁבְּרָאָנוּ הָיָה שָׁוֶה בָּהּ הַלָּבָן וְהַשָּׁחוֹר, כִּי הַכֹּל בְּרִיאוֹתָיו. אַךְ הַתּוֹרָה מִפְּנֵי שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם, וְהִתְחַבְּרוּת כְּבוֹדוֹ אֵלֵינוּ, מִפְּנֵי שֶׁאֲנַחְנוּ נִקְרָאִים הַסְּגֻלָּה מִבְּנֵי אָדָם.

27 Meister. Ganz recht; und wer sich von den andern Völkern uns anschließt, der erhält seinen Theil von dem Gute, das der Schöpfer uns angedeihen läßt; aber gleich steht er uns nicht. Gründete sich die Verpflichtung auf die Tora darauf, daß er uns geschaffen, so würden alle Menschen, weiß wie schwarz, uns gleichgestellt sein, da sie Alle von ihm geschaffen sind. Wir aber sind darauf verpflichtet, weil er uns aus Aegypten geführt und uns seine Herrlichkeit offenbart hat; denn wir sind das Kleinod der Menschheit.

כח אָמַר הַכּוּזָרִי: אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ מִתְהַפֵּךְ, הַיְּהוּדִי, וּכְבָר שָׁב דְּבָרְךָ רָזֶה אַחַר שֶׁהָיָה שָׁמֵן:

28 Kusari. Du verwandelst dich ja plötzlich, wie ich sehe, Jude; deine Rede wird dürre, nachdem sie so voll war.

כט אָמַר הֶחָבֵר: בֵּין רָזֶה בֵין שָׁמֵן הַרְחֶב־לִי לִבְּךָ עַד שֶׁאֲפָרֵשׁ אוֹתוֹ.

29 Meister. Sei sie dürr oder voll, schenke mir deine Aufmerksamkeit, bis ich mich erklärt habe.

ל אָמַר הַכּוּזָרִי: אֱמֹר מַה שֶּׁתִּרְצֶה.

30 Kusari. Sprich, was du willst.

לא אָמַר הֶחָבֵר: בְּדִין הָעִנְיָן הַטִּבְעִי נִתְחַיֵּב לְקִיחַת הַמָּזוֹן, וְהַגִּדּוּל וְהַהוֹלָדָה, וְכֹחוֹתָם וְכָל תְּנָאֵיהֶם. וְהִתְיַחֵד בָּזֶה הַצֶּמַח וּבַעֲלֵי הַחַיִּים מִבַּלְעֲדֵי הָאֲדָמָה וְהָאֲבָנִים וְהַמּוֹצָאִים וְהַיְסוֹדוֹת:

31 Meister. Das vegetabilische Leben hat als Kennzeichen Aufnahme von Nahrung, Wachsthum, Fortpflanzung, mit den dazu nöthigen Organen und sonstigen Erfordernissen; in dieser Kategorie sind einbegriffen Pflanzen und Thiere, ausgeschlossen die Erde, die Steine, Fossilien und Elemente.

לב אָמַר הַכּוּזָרִי: זֶה כְלָל שֶׁצָּרִיךְ לִפְרֹט אוֹתוֹ, אֲבָל אֱמֶת הוּא.

32 Kusari. Dieser allgemeine Say bedarf wohl einer specielleren Erklärung; aber richtig ist er.

לג אָמַר הֶחָבֵר: וּבָעִנְיָן הַנַּפְשִׁי הִתְיַחֲדוּ בַעֲלֵי הַחַיִּים כֻּלָּם, וְנִתְחַיְּבוּ מִמֶּנּוּ תְנוּעוֹת וַחֲפָצִים וּמִדּוֹת וְחוּשִׁים נִרְאִים וְנִסְתָּרִים וְזוּלַת אֵלֶּה.

33 Meister. Das animalische Leben umfaßt bloß alle lebenden Wesen; seine Kennzeichen sind: Bewegung, Willensäußerung, Eigenschaften, äußere und innere Sinne, Begierden u. dgl.

לד אָמַר הַכּוּזָרִי: גַּם זֶה אֵין דֶּרֶךְ לִדְחוֹתוֹ.

34 Kusari. Auch das ist offenbar und unwiderleglich.

לה אָמַר הֶחָבֵר: וּבְדִין הָעִנְיָן הַשִּׂכְלִי הִתְיַחֵד הַמְדַבֵּר מִכָּל הַחַיִּים. וְהִתְחַיֵּב מִמֶּנּוּ תִקּוּן הַמִּדּוֹת וְהַמָּעוֹן וְהַמְּדִינָה וְהָיוּ הַנְהָגוֹת וְנִמּוּסִים מִנְהָגִיִּים.

35 Meister. In die Kategorie des intellectuellen Sein's gehört von allen Lebenden nur der Mensch; charakteristisch für dasselbe sind sittliche, ökonomische und politische Thätigkeit und sonstige Ordnungen und leitende Institutionen.

לו אָמַר הַכּוּזָרִי: גַּם זֶה אֱמֶת.

36 Kusari. Auch das ist richtig.

לז אָמַר הֶחָבֵר: וְאֵיזוֹ מַדְרֵגָה אַתָּה חוֹשֵׁב לְמַעְלָה מִזֹּאת.

37 Meister. Welche Stufe hältst du nun höher als diese?

לח אָמַר הַכּוּזָרִי: מַעֲלַת הַחֲכָמִים הַגְּדוֹלִים.

38 Kusari. Die Stufe großer Gelehrten.

לט אָמַר הֶחָבֵר: אֵינִי רוֹצֶה לוֹמַר אֶלָּא מַעֲלָה תַפְרִיד אֶת בְּעָלֶיהָ פְּרִידָה עַצְמִית, כְּהִפָּרֵד הַצֶּמַח מִן הַדּוֹמֵם וְהִפָּרֵד אָדָם מִן הַבְּהֵמָה, אֲבָל הַפְּרִידָה בְּרֹב וּמְעַט אֵין לָהּ תַּכְלִית, מִפְּנֵי שֶׁהִיא פְּרִידָה מִקְרִית, וְאֵינָה מַעֲלָה עַל דֶּרֶךְ אֱמֶת.

39 Meister. Ich spreche hier nur von wesentlich verschiedenen Stufen, wie die Pflanze vom Stein und der Mensch vom Thiere. Aber Verschiedenheiten von mehr und minder sind unzählig, weil es eben zufällige Verschiedenheiten sind, die keine eigentliche Stufe begründen.

מ אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם כֵּן אֵין מַעֲלָה בַמֻּרְגָּשִׁים יְתֵרָה עַל מַעֲלַת בְּנֵי אָדָם.

40 Kusari. Nun dann gibt es unter den sinnlich wahrnehmbaren Wesen keine höhere Stufe als die des Menschen.

מא אָמַר הֶחָבֵר: וְאִם יִמָּצֵא אָדָם שֶׁיָּבֹא בָאֵשׁ וְלֹא יֻזַּק בּוֹ, וְיַעֲמֹד מִבְּלִי מַאֲכָל וְלֹא יִרְעַב, וְיִהְיֶה לְפָנָיו זֹהַר שֶׁאֵין הָעַיִן יְכוֹלָה לְהִסְתַּכֵּל בּוֹ, וְלֹא יֶחֱלֶה וְלֹא יֶחֱלַשׁ, וְכַאֲשֶׁר יַגִּיעַ אֶל תַּכְלִית יָמָיו, יָמוּת לִרְצוֹנוֹ, כְּמִי שֶׁיַּעֲלֶה עַל מִטָּתוֹ לִישׁוֹן, וְיִישַׁן בְּעֵת יָדוּעַ וּבְשָׁעָה יְדוּעָה, עִם יְדִיעַת הֶעָבַר וְהֶעָתִיד, מַה שֶּׁהָיָה וּמַה שֶּׁיִּהְיֶה, הֲלֹא הַמַּעֲלָה הַזֹּאת נִפְרֶדֶת בְּעַצְמָהּ מִמַּעֲלַת בְּנֵי אָדָם.

41 Meister. Wenn sich nun ein Mensch fände, der in's Feuer hineingeht, ohne sich zu schädigen, der ohne Speise wäre und doch nicht hungerte, der einen Glanz um sich verbreitete, den kein Auge ertragen kann, der nicht krank und nicht schwach wird, der, am Ende seiner Tage angelangt, nach eigenem Willen stirbt, wie einer, der sein Lager besteigt, um zu schlafen und zu einer genau bestimmten Stunde ein- ' schläft, dabei mit dem Wissen vom Vergangenen und vom Zukünftigen, von dem, was war und was sein wird, müßte nicht eine solche Stufe sich von der anderer Menschen wesentlich unterscheiden?

מב אָמַר הַכּוּזָרִי: אֲבָל הַמַּעֲלָה הַזֹּאת אֱלֹהִית מַלְאֲכוּתִית אִם הִיא נִמְצֵאת, וְזֶה מִדִּין הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי לֹא מִן הַשִּׂכְלִי וְלֹא מִן הַנַּפְשִׁי וְלֹא מִן הַטִּבְעִי.

42 Kusari. Das ist eine Stufe göttlicher, engelhafter Wesen, wenn sie sich findet; das ist eine göttliche Kategorie, nicht eine intellectuelle, nicht animalische, nicht vegetabilische.

מג אָמַר הֶחָבֵר: אֵלֶּה קְצָת תָּאֳרֵי הַנָּבִיא אֲשֶׁר אֵין עָלָיו חוֹלֵק, אֲשֶׁר נִרְאָה עַל יָדוֹ לֶהָמוֹן הִתְחַבְּרוּת הַדָּבָר הָאֱלֹהִי בָהֶם וְשֶׁיֵּשׁ לָהֶם אֱלוֹהַּ מַנְהִיגָם כִּרְצוֹנוֹ וּכְפִי עֲבוֹדָתָם וְהַמְרוֹתָם, וְהִגִּיד לָהֶם הַנֶּעְלָם, וְהוֹדִיעַ אֵיךְ הָיָה חִדּוּשׁ הָעוֹלָם וְיַחַס בְּנֵי אָדָם קֹדֶם הַמַּבּוּל, הֵיאַךְ נִתְיַחֲסוּ אֶל אָדָם וְהֵיאַךְ הָיָה הַמַּבּוּל וְיַחַס הַשִּׁבְעִים אֻמּוֹת אֶל שֵׁם חָם וְיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ, וְהֵיאַךְ נִפְרְדוּ הַלְּשׁוֹנוֹת, וְאֵיפֹה שָׁכְנוּ, וְהֵיאַךְ צָמְחוּ הַמְּלָאכוֹת וּבִנְיַן הַמְּדִינוֹת וּשְׁנֵי הָעוֹלָם מֵאָדָם וְעַד עָתָּה.

43 Meister. Das ist ein Theil der Merkmale unseres Propheten, durch den, wie Niemand bestreitet, der Volkesmenge der Verkehr des göttlichen Wesens mit ihr sichtbar vermittelt wurde (durch den sie erfuhr), daß sie einen Gott habe, der sie nach seinem Willen leitet, und Sedem nach seinen Wegen, nach der Frucht seiner Thaten, nach Gehorsam und Ungehorsam vergilt. Er war es, der Verborgenes ihnen enthüllte, der ihnen mittheilte, wie die Welt erschaffen worden, wie die Menschen vor der Sündfluth sich fortpflanzten als Abkömmlinge Adam's, die Geschichte der Sündfluth, die Abstammung der siebzig Nationen von Sem, Ham und Jafet, den Söhnen Noah's wie die Sprachen auseinandergingen, wie die Völker verschiedene Wohnsitze suchten, wie Handwerke erfunden und Staaten gegründet wurden, endlich die Jahre der Welt von Adam bis jetzt.

מד אָמַר הַכּוּזָרִי: גַּם זֶה תֵמַהּ, אִם יֵשׁ אֶצְלְכֶם מִנְיָן בָּרוּר מִבְּרִיאַת הָעוֹלָם.

44 Kusari. Das wäre wunderbar, wenn ihr eine feste Zeitrechnung von der Erschaffung der Welt an hättet.

מה אָמַר הֶחָבֵר: בּוֹ אָנוּ מוֹנִים, וְאֵין בֵּין הַיְּהוּדִים בָּזֶה מַחֲלֹקֶת מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ.

45 Meister. Wir zählen danach und findet keine Differenz auch nur zwischen zwei Juden von Indien bis Aethiopien Statt.

מו אָמַר הַכּוּזָרִי: וְכַמָּה אַתֶּם מוֹנִים הַיּוֹם.

46 Kusari. Nun, wie viel zählt ihr jest?

מז אָמַר הֶחָבֵר: אַרְבַּעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת. וּפְרָטָם מְבֹאָר מִימוֹת אָדָם וְשֵׁת וֶאֱנוֹש עַד נֹחַ, עַד שֵׁם וְעֵבֶר אֶל אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב עַד משֶׁה. וְאֵלֶּה מִפְּנֵי הִתְחַבְּרוּתָם הָיוּ לֵב אָדָם וּסְגֻלָּתוֹ, וּלְכָל אֶחָד מֵהֶם הָיוּ בָנִים כַּקְּלִיּפוֹת, אֵינָם דּוֹמִים לָאָבוֹת וְלֹא הִתְחַבֵּר בָּהֶם הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְנִמְנָה הַמִּנְיָן לְאֵלֶּה הָאֱלֹהִיִּים וְהָיוּ יְחִידִים וְלֹא רַבִּים, עַד שֶׁהוֹלִיד יַעֲקֹב אָבִינוּ שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים כֻּלָּם רְאוּיִים לָעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְשָׁבָה הָאֱלֹהוּת בְּקָהָל רַב וּבָהֶם הָיָה הַמִּנְין. וַאֲנַחְנוּ קִבַּלְנוּ מִנְיַן שְׁנֵי הַקַּדְמוֹנִים מִמּשֶׁה, וְנֵדַע מַה שֶּׁיֵשׁ מִמּשֶׁה וְעַד עָתָּה.

47 Meister. Viertausend und fünf hundert. Der specielle Nachweis hierüber findet sich in unserem Pentateuch, an der Lebensdauer des Adam, Seth, Enosch, dann des Noah, des Sem, Eber, des Abraham, Isaak, Jakob herunter bis Moses. Die Genannten waren der Kern der Menschheit und deren Kleinod, und hatten jeder einen (ihnen ähnichen) Sohn, während die andern, als Schalen, den Vätern nicht glichen und der göttlichen Einwirkung nicht gewürdigt wurden. An solche göttliche Menschen wurde die Zählung angelehnt; es waren Einzelne, und keine Mehrheit, bis Jakob, unser Vater, zwölf Söhne zeugte, die alle des göttlichen Geistes würdig erschienen, so daß eine immer größere Gemeinschaft dieses Geistes theilhaftig wurde. Nach ihnen wurde gezählt; die Lebensdauer der Alten haben wir von Moses empfangen und wissen auch, wie lange es von Moses bis jetzt ist.

מח אָמַר הַכּוּזָרִי: זֶה הַפְּרָט מַרְחִיק הַמַּחֲשָׁבָה הָרָעָה מִן הַלֵּב מֵהַכָּזָב וְהַהַסְכָּמָה. כִּי דָבָר כָּזֶה אִי אֶפְשָׁר שֶׁיַּסְכִּימוּ עָלָיו עֲשָׂרָה מִבְּלִי שֶׁיִּתְבַּלְבְּלוּ וִיגַלּוּ סוֹד הַסְכָּמָתָם אוֹ יִדְחוּ דִבְרֵי מִי שֶׁיִּרְצֶה לְבָרֵר אֶצְלָם דָּבָר כָּזֶה, כָּל שֶׁכֵּן הֲמוֹנִים רַבִּים, וְהַמִּנְיָן קָרוֹב, אֵין הַכָּזָב וְהַשֶּׁקֶר יָכוֹל לְהִכָּנֵס עָלָיו.

48 Kusari. Diese Specialiſirung verbannt jeden bösen Gedanken aus dem Herzen, als hätte Lüge oder willkührliche Vereinbarung hier Statt gehabt; denn über so etwas können sich kaum zehn Menschen einigen, ohne daß sie in Widerspruch geriethen und so die geheime Quelle dieser Vereinbarung aufdeckten oder denjenigen widerlegen könnten, der ihnen so etwas als Wahrheit aufdrängen wollte; um wie viel mehr bei so großen Massen; die Zahl ist auch nicht so groß, daß sie der Lüge und dem Betruge leicht zugänglich wäre.

מט אָמַר הֶחָבֵר: אֲבָל אַבְרָהָם אָבִינוּ עַצְמוֹ הָיָה בְדוֹר הַפְּלָגָה וְנִשְׁאַר הוּא וּקְרוֹבָיו בִּלְשׁוֹן עֵבֶר אֲבִי אָבִיו וְלָזֶה נִקְרָא עִבְרִי. וּבָא משֶׁה אַחֲרָיו לְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וְהָעוֹלָם מָלֵא מֵחָכְמַת שָׁמַיִם וָאָרֶץ, וּבָא אֶל פַּרְעֹה, וְחַכְמֵי מִצְרַיִם וְחַכְמֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַמַּסְכִּימִים לוֹ וְהַחוֹקְרִים עָלָיו, עַל אֲשֶׁר לֹא הֶאֱמִינוּ לוֹ אֱמוּנָה שְׁלֵמָה כִּי הַבּוֹרֵא מְדַבֵּר עִם אָדָם, עַד שֶׁהִשְׁמִיעָם דְּבָרָיו בַּעֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים. כֵּן הָיוּ עַמּוֹ עִמּוֹ, וְלֹא מִסִּכְלוּתָם אֲבָל מֵחָכְמָתָם, מִיִּרְאָתָם תַּחְבּוּלוּת הַחָכְמוֹת הַשָּׁמַיְמִיּוֹת וְזוּלָתָם, מֵאֲשֶׁר לֹא יַעַמְדוּ לַמֶּחְקָר, מִפְּנֵי שֶׁהֵם כְּמוֹ הַדָּבָר הַמְזֻיָּף, וְהָעִנְיָן הָאֱלֹהִי כַּזָּהָב הַמְזֻקָּק הוֹלֵךְ וּמוֹסִיף, דִּינָר אַחַר דִּינָר. וְאֵיךְ יַעֲלֶה בַדַּעַת שֶׁיְּדֻמֶּה אֶצְלָם כִּי הַלְּשׁוֹנוֹת אֲשֶׁר הָיוּ לִפְנֵיהֶם כַּחֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה הָיוּ לְשׁוֹן עֵבֶר לְבַדָּהּ וְנִפְלְגָה בְּבָבֶל בִּימֵי פֶלֶג, וְיַחַס אֻמָּה כָךְ וְכָךְ אֶל שֵׁם, וְאֻמָּה כָךְ וְכָךְ אֶל חָם, וְאַרְצוֹתָם כָּךְ. הֲיִתָּכֵן לְאָדָם הַיּוֹם לְאַמֵּת אֶצְלֵנוּ כָזָב בְּיַחַס אֻמּוֹת מְפֻרְסָמוֹת וּבְדִבְרֵיהֶם וּבִלְשׁוֹנוֹתָם וְיִהְיֶה הַדָּבָר פָּחוֹת מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה.

49 Meister. Unser Vater Abraham lebte ja selbst im Zeitalter der Sprachentrennung, bei der er mit seinen Verwandten in der Sprache seines Ahnen, Eber's, verblieb und daher der Hebräer heißt. Vier hundert Jahre nach ihm trat Moses auf, als die Welt voll war von Kenntniß des Himmels und der Erde; und als er zu Pharao kam, forschten ihn die Gelehrten Aegyptens und diejenigen der Israeliten aus, weil sie ihm nicht vollkommen glaubten, daß der Schöpfer mit Menschen gesprochen habe, bis er sie seine Worte in den Zehngeboten hören ließ. So stand sein eigenes Volk zu ihm, nicht aus Thorheit, sondern aus Weisheit, weil sie sich vor Kunstgriffen, begründet auf Kenntniß höherer, astrologischer Kräfte, fürchteten, die freilich bei näherer Prüfung nicht Stand halten, weil sie wie Nachgemachtes sind, während der Gottesgeist wie geläutertes Gold sich immer klarer herausstellt. Wie läßt es sich auch denken, man habe ihnen vorspiegeln können, daß sämmtliche Sprachen, die fünfhundert Jahre vor ihnen waren, nur die Sprache Eber's waren, und daß diese in Babylon zur Zeit Peleg's sich getrennt habe, daß diese und jene Nation von Sem, diese und jene von Cham abstamme, und eben solches von ihren Ländern? Ist es wohl möglich, daß uns heute Jemand eine Unwahrheit in Betreff der Abstammung bekannter Nationen, in Betreff ihrer Geschichte und Sprache vorbringen könnte, wenn die Sache noch nicht einmal fünfhundert Jahre her ist?

נ אָמַר הַכּוּזָרִי: זֶה לֹא יִתָּכֵן, וְאֵיךְ יִתָּכֵן זֶה וַאֲנַחְנוּ מוֹצְאִים הַחָכְמוֹת בִּכְתָב יְדֵי מְחַבְּרֵיהֶם מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וְסִפּוּר מִי שֶׁהָיָה הַיּוֹם חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לֹא יַעֲבֹר הַכָּזָב עַל נִגְלוֹתָיו, כְּמוֹ הַיְחָסִים וְהַלְּשׁוֹנוֹת וְהַכְּתִיבוֹת.

50 Kusari. Dies ist nicht möglich, geschweige denn Jenes. Nach fünfhundert Jahren findet man noch wissenschaftliche Werke von der eigenen Handschrift der Verfasser, und was nicht über fünfhundert Jahre alt ist, entzieht sich bei genealogischen Nachrichten, bei Sprachen und Schriften nicht der Entdeckung einer Fälschung.

נא אָמַר הֶחָבֵר: וְהֵיאַךְ לֹא הָיוּ חוֹלְקִים עַל משֶׁה בְּמַה שֶּׁאָמַר, וְהָיוּ עַמּוֹ תוֹבְעִים אוֹתוֹ. כָּל שֶׁכֵּן זוּלָתָם.

51 Meister. Wie hätten sie nicht dem Moses widersprochen? Sein eigenes Volk setzte Mißtrauen in seine Worte, um wie viel mehr die Fremden.

נב אָמַר הַכּוּזָרִי: אֵלֶּה דְבָרִים מְקֻבָּלִים חֲזָקִים וּמְיֻסָּדִים.

52 Kusari. Diese Dinge kann man als feste und begründete Ueberlieferung bezeichnen.

נג אָמַר הֶחָבֵר: הַאַתָּה רוֹאֶה שֶׁהַלְּשׁוֹנוֹת קְדוּמוֹת אֵין לָהֶן תְּחִלָּה.

53 Meister. Glaubst du, daß die Sprachen von jeher, ohne Anfang sind?

נד אָמַר הַכּוּזָרִי: אֲבָל, הֵם חֲדָשׁוֹת מֻסְכָּם עֲלֵיהֶם; מוֹרֶה עַל זֶה חִבּוּרָם מִן הַשֵּׁמוֹת וְהַפְּעָלִים וְהַמִּלּוֹת, וְהֵם מִן הָאוֹתִיּוֹת הַלְּקוּחוֹת מִמּוֹצָאֵי הַדִּבּוּר.

54 Kusari. Freilich haben sie einen Anfang, und zwar einen conventionellen, was daraus hervorgeht, daß sie aus Hauptwörtern, Zeitwörtern und Partikeln bestehen, die sich wieder aus Buchstaben, die von den Sprachorganen kommen, zusammensetzen.

נה אָמַר הֶחָבֵר: הֲרָאִיתָ בּוֹדֶה לָשׁוֹן מִלִּבּוֹ, אוֹ שָׁמַעְתָּ עָלָיו.

55 Meister. Hast du je Jemanden gesehen oder von ihm gehört, der sich eine Sprache ausgedacht?

נו אָמַר הַכּוּזָרִי: לֹא רָאִיתִי וְלֹא שָׁמַעְתִּי. וְאֵין סָפֵק שֶׁהִגִּיעוּ אֵלֶיהָ בְּדוֹר מֵהַדּוֹרוֹת, וְלֹא הָיְתָה קֹדֶם לָשׁוֹן שֶׁהִסְכִּימוּ עָלֶיהָ מֵהַסְכָּמַת עַם מִבִּלְתִּי עָם, עַל לָשׁוֹן.

56 Kusari. Nicht gesehen, noch gehört. Ohne Zweifel sind die Menschen in irgend einem Zeitalter dazu gelangt, während vorher eben noch nicht ein bestimmtes Volk sich über eine bestimmte Sprache geeinigt hatte.

נז אָמַר הֶחָבֵר: הֲשָׁמַעְתָּ עַל אֻמָּה שֶׁחוֹלֶקֶת בַּשָּׁבוּעַ הַיָּדוּעַ, שֶׁהַתְחָלָתוֹ מִיּוֹם רִאשׁוֹן וְהַשְׁלָמָתוֹ בַשַּׁבָּת? הֲיִתָּכֵן שֶׁיִּשְׁווּ בָזֶה אַנְשֵׁי הַצִּין עִם אַנְשֵׁי אִיֵּי הַמַּעֲרָב מִבְּלִי הַתְחָלָה וְהַקְהֵל וְהַסְכָּמָה?

57 Meister. Hast du je von einem Volke gehört, das in Betreff der Woche abweiche, in sofern sie mit dem ersten Tage anfängt und mit dem Sabbat schließt? Ist es möglich, daß hierin die Bewohner von Zin mit denen der westlichen Inseln übereinstimmen, wenn nicht ein gemeinsamer Anfang, gemeinschaftliche Verabredung gewesen?

נח אָמַר הַכּוּזָרִי: לֹא יִתָּכֵן זֶה אֶלָּא בְהַסְכָּמָה מִן הַכֹּל, וְזֶה רָחוֹק; אוֹ שֶׁיִּהְיוּ הַמְדַבְּרִים כֻּלָּם בְּנֵי אָדָם אוֹ בְנֵי נֹחַ אוֹ זוּלָתָם, וְיִהְיֶה הַשָּׁבוּעַ אֶצְלָם מְקֻבָּל מֵאֲבִיהֶם.

58 Kusari. Das wäre nur möglich bei einer Verabredung aller Völker und das ist undenkbar; oder es müssen alle Menschen Abkömmlinge Adam's oder Noah's oder sonst Jemandes sein, und sie hätten die Woche von ihrem Stammvater überkommen.

נט אָמַר הֶחָבֵר: זֶה רָצִיתִי. וְכֵן מִנְיַן הָעֲשָׂרָה, הִסְכִּים כָּל אָדָם עָלָיו בַּמִּזְרָח וּבַמַּעֲרָב, אֵי זֶה טֶבַע יָבִיא לַעֲמֹד בָּעֲשָׂרָה, אֶלָּא שֶׁהוּא מְקֻבָּל מִמַּתְחִיל בּוֹ.

59 Meister. Das habe ich nur hören wollen. So stimmen auch alle Menschen, im Osten und im Westen, in Betreff der Zahl Zehn überein; welche Naturnothwendigkeit brachte sie darauf, die Zahl Zehn zu Grunde zu legen, wenn es nicht die Ueberlieferung von dem, der damit anfing, war?

ס אָמַר הַכּוּזָרִי: וְאֵיךְ לֹא יַפְגִּים עָלֶיךָ אֱמוּנָתְךָ זֹאת, מַה שֶּׁאוֹמְרִים עַל אַנְשֵׁי הֹדּוּ, כִּי מְקוֹמוֹת יֵשׁ אֶצְלָם וּבִנְיָנִים, וּבָרוּר אֶצְלָם כִּי יֵשׁ לָהֶם אֶלֶף אַלְפֵי שָׁנָה.

60 Kusari. Macht dir dies nicht deinen Glauben verdächtig, daß man von den Bewohnern Indiens erzählt, es gäbe bei ihnen Ortschaften und Gebäude, die, wie sie überzeugt sind, hunderttausende von Jahren alt sind.

סא אָמַר הֶחָבֵר: הָיָה זֶה מַפְגִּים עַל אֱמוּנָתִי אִלּוּ נִמְצְאָה אֱמוּנָה מֻחְזֶקֶת, אוֹ סֵפֶר שֶׁמַּסְכִּימִים עָלָיו הַכֹּל מִבְּלִי מַחֲלֹקֶת בַּמִּנְיָן. וְלֹא יִמָּצֵא זֶה, אַךְ הֵם אֻמָּה מֻפְקֶרֶת וְאֵין אֶצְלָם דָּבָר בָּרוּר, וְהֵם מַכְעִיסִים אֶת אַנְשֵׁי הַתּוֹרוֹת בִּכְמוֹ אֵלֶּה הַדְּבָרִים כַּאֲשֶׁר הֵם מַכְעִיסִים אוֹתָם בְּצַלְמֵיהֶם וֶאֱלִילֵיהֶם וְתַחְבּוּלוֹתָם וְאוֹמְרִים כִּי הֵם מוֹעִילִים לָהֶם, וּבוֹזִים לְמִי שֶׁאוֹמֵר, כִּי יֵשׁ אֶצְלוֹ סֵפֶר מֵאֵת הָאֱלֹהִים, וְחִבְּרוּ בָזֶה סְפָרִים מְעַטִּים, חִבְּרוּם יְחִידִים מִבְּנֵי אָדָם, נִפְתֶּה בָהֶם מִי שֶׁדַּעְתּוֹ קַלָּה, כִּקְצָת סִפְרֵי הַחוֹבְרִים שֶׁכּוֹתְבִים בָּהֶם מִנְיָנֵי עֲשָׂרוֹת אַלְפֵי שָׁנִים, אוֹ כְמוֹ סֵפֶר הָעֲבוֹדָה הַנְּבָטִית שֶׁזּוֹכְרִים שָׁם שֵׁמוֹת יַנְבּוּשָׁר וְצַגְרִית וְדוּאַנִי, וְאָמְרוּ כִּי הֵם הָיוּ קֹדֶם אָדָם, וְשֶׁיַּנְבּוּשָׁר הָיָה רַבּוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, וְהַדּוֹמֶה לָזֶה.

61 Meister. Es würde mir dies meinen Glauben verdächtig machen, wenn es sich bei einer glaubwürdigen Nation, oder in einem allgemein anerkannten Buche, und dazu eine fest abgegränzte unbestrittene Zahl fände. Aber das ist ja nicht der Fall. Es ist ja eine unzuverlässige Nation, die von Nichts eine richtige Vorstellung hat; sie verletzen die Bekenner von Religionen ebenso durch solche Reden, wie sie dieselben durch ihre Bilder, Göken und Zauberkünste kränken, indem sie sagen, daß diese ihnen Hülfe bringen, während sie diejenigen verachten, welche sagen, daß sie ein göttliches Buch besitzen. Sie haben auch wenig Bücher geschrieben, und zwar Einzelstehende, und lassen sich nur beschränkte Menschen von diesen Schriften bethören; dahin gehören einzelne astrologische Schriften, in denen von Zehntausenden von Jahren gesprochen wird; eben so die Bücher des nabatäischen Dienstes, in welchen die Namen Ianbuschad, Zagrit, Roane erwähnt werden; Ianbuschad sei der Lehrer Adam's gewesen u. dergl. m.

סב אָמַר הַכּוּזָרִי: אֱמֹר, כִּי טָעַנְתִּי עָלֶיךָ בְּאֻמָּה מֻפְקֶרֶת וּבְעָם שֶׁאֵינָם מַסְכִּימִים עַל דַּעַת אֶחָת, וְהֵיטַבְתָּ הַתְּשׁוּבָה בָזֶה. וּמַה תֹּאמַר בַּפִּילוֹסוֹפִים וְהֵם בַּאֲשֶׁר הֵם מִן הַמֶּחְקָר וְהַדִּקְדּוּק וְהִסְכִּימוּ עַל הַנִּצְחוּת וְהַקַּדְמוּת לָעוֹלָם, וְאֵין זֶה עֲשָׂרוֹת אֲלָפִים וְלֹא אַלְפֵי אֲלָפִים אֶלָּא דָבָר שֶׁאֵין לוֹ תַכְלִית.

62 Kusari. Für den Fall, daß ich vom Standpunkte einer unzuverlässigen Nation und eines Volkes, das keine allgemein anerkannte Lehre besitzt, gegen dich gestritten, wäre deine Erwiderung richtig gewesen. Was aber sagst du zu den Philosophen, die in Folge ihrer gründlichen und scharfsinnigen Forschungen darin übereinstimmen, daß die Welt von jeher sei, also nicht seit zehntausend, nicht seit tausendmaltausend Jahren, sondern überhaupt ohne allen Anfang?

סג אָמַר הֶחָבֵר: הַפִּילוֹסוֹפִים אֵין לְהַאֲשִׁים אוֹתָם מִפְּנֵי שֶׁהֵם עָם לֹא נָחֲלוּ חָכְמָה וְלֹא תוֹרָה, מִפְּנֵי שֶׁהֵם יְוָנִים, וְיָוָן מִבְּנֵי יֶפֶת הַשּׁוֹכְנִים בַּצָּפוֹן, וְהַחָכְמָה שֶׁהִיא יְרֻשָּׁה מֵאָדָם, וְהִיא הַחָכְמָה הַמֻּחְזֶקֶת בְּכֹחַ אֱלֹהִי, אֵינֶנָּה כִּי אִם בְּזֶרַע שֵׁם שֶׁהוּא סְגֻלַּת נֹחַ, לֹא פָסְקָה הַחָכְמָה וְלֹא תִפְסֹק מִן הַסְּגֻלָּה הַהִיא מֵאָדָם. וְלֹא הָיְתָה הַחָכְמָה בְיָוָן, אֶלָּא מֵעֵת שֶׁגָּבְרוּ וְנֶעְתְּקָה הַחָכְמָה אֲלֵיהֶם מִפָּרַס וְאֶל פָּרַס מִכַּשְׂדִּים, וְקָמוּ בָהֶם הַפִּילוֹסוֹפִים הַמְפֻרְסָמִים בַּיָּמִים הָהֵם, לֹא קֹדֶם לָכֵן וְלֹא לְאַחַר מִכֵּן, וּמֵעֵת שֶׁשָּׁבָה הַמַּלְכוּת לָרוֹמִיִּים לֹא קָם בָּהֶם פִּילוֹסוֹף מְפֻרְסָם.

63 Meister. Den Philosophen ist das nicht zu verargen, da sie zu einem Volke, den Griechen, gehören, die weder Wissenschaft, noch Religion aus Ueberlieferungen haben. Die Griechen sind ja Nachkommen Iafet's, die im Norden ihren Wohnsitz haben, während das von Adam her überlieferte Wissen, nämlich das vom Gottesgeist durchdrungene Wissen, sich nur bei den Nachkommen Sem's, des Kleinods Noah's, erhalten hat. Und dies Wissen ist seit Adam nicht von dem Kleinode gewichen und wird nicht weichen. Zu den Griechen hat sich das Wissen erst verpflanzt, seitdem sie sich zur Macht emporschwangen, und zwar von den Persern aus, zu denen es von den Chaldäern gekommen war. Damals standen unter ihnen die berühmten Philosophen auf, nicht früher und nicht später. Seitdem die Herrschaft an die Kömer überging, ist unter ihnen bis auf den heutigen Tag kein anerkannter Philosoph aufgetreten.

סד אָמַר הַכּוּזָרִי: וְכִי זֶה מְחַיֵּב שֶׁלֹּא נַאֲמִין לַאֲרִיסְטוֹ בְחָכְמָתוֹ.

64 Kusari. Nun folgt daraus, daß wir den Forschungen des Aristoteles kein Vertrauen schenken sollen?

סה אָמַר הֶחָבֵר: כֵּן, מִפְּנֵי שֶׁהִטְרִיחַ אֶת שִׂכְלוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ בַּעֲבוּר שֶׁלֹּא הָיְתָה בְיָדוֹ קַבָּלָה מִמִּי שֶׁיַּאֲמִין בְּהַגָּדָתוֹ וְחָשַׁב בִּתְחִלַּת הָעוֹלָם וְסוֹפוֹ, וְהָיָה קָשֶׁה עַל מַחֲשַׁבְתּוֹ לְצַיֵּר הַהַתְחָלָה, כַּאֲשֶׁר הָיָה קָשֶׁה גַם כֵּן הַקַּדְמוּת. אַךְ הִכְרִיעַ הַקָּשׁוֹתָיו הַנּוֹטִים אֶל הַקַּדְמוּת בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ הַמָּפְשֶׁטֶת, וְלֹא רָאָה לִשְׁאֹל עַל מִנְיַן שְׁנֵי מִי שֶׁהָיָה לְפָנָיו, וְהֵיאַךְ נִתְיַחֲסוּ בְנֵי אָדָם. וְאִלּוּ הָיָה הַפִּילוֹסוֹף בְּאֻמָּה שֶׁיִּנְחַל מְקֻבָּלוֹת וּמְפֻרְסָמוֹת שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִדְחוֹת אוֹתָם, הָיָה מִתְעַסֵּק בְּהַקָּשׁוֹתָיו וּמוֹפְתָיו לְהַחֲזִיק הַחִדּוּש עִם קָשְׁיוֹ. כַּאֲשֶׁר הֶחֱזִיק הַקַּדְמוּת אֲשֶׁר הוּא יוֹתֵר קָשֶׁה לְקַבֵּל.

65 Meister. Ja, das folgt daraus; er mühte seinen Verstand und sein Denken ab, weil er keine Ueberlieferung von Jemandem erhielt, dessen Aussage er Glauben schenken konnte. Als er nun über Anfang und Ende der Welt nachdachte, konnte er sich eben so schwer in die Vorstellung von der Anfänglichkeit derselben hineindenken, wie ihm die Unerschaffenheit schwer ankam. Endlich entschied sich sein abstractes Denken in seinen Schlüssen für die Unerschaffenheit, weil er nicht dazu kam, über die Zeitrechnung und die Abstammung der Menschen sich von denen, die vor ihm waren, Belehrung einzuholen. Hätte jener Philosoph in einer Nation gelebt, bei der es anerkannte Ueberlieferungen, die nicht anzufechten waren, gab, so hätten seine Schlußfolgerungen und Deductionen ihn dahin geführt, die Anfänglichkeit troß ihrer Schwierigkeit zu bekräftigen, wie er die Unerschaffenheit, die noch schwerer anzunehmen ist, bekräftigte.

סו אָמַר הַכּוּזָרִי: וְכִי יֵשׁ בַּמּוֹפֵת הַכְרָעָה.

66 Kusari. Gibt es denn dafür einen Beweis, der vom Verstande als entscheidend angenommen werden muß?

סז אָמַר הֶחָבֵר: וּמֵאַיִן לָנוּ מוֹפֵת בַּשְּׁאֵלָה הַזֹּאת. חָלִילָה לָאֵל שֶׁתָּבוֹא הַתּוֹרָה בְּמַה שֶּׁיִדְחֶה רְאָיָה אוֹ מוֹפֵת, אַךְ תָּבֹא בְנִפְלָאוֹת וְשַׁנּוֹת הַמִּנְהָגִים לִבְרִיאַת דְּבָרִים אוֹ לַהֲפֹךְ דָּבָר אֶל דָּבָר אַחֵר, לְהוֹרוֹת עַל חָכְמַת בּוֹרֵא הָעוֹלָם וִיכָלְתּוֹ לַעֲשׂוֹת מַה שֶּׁחָפֵץ, בְּעֵת שֶׁיַּחְפֹּץ. וּשְׁאֵלַת הַחִדּוּשׁ וְהַקַּדְמוּת עֲמֻקָּה, וְרַאֲיוֹת שְׁתֵּי הַטְּעָנוֹת שָׁווֹת, עַד שֶׁתַּכְרִיעַ הַחִדּוּשׁ הַקַּבָּלָה מֵאָדָם וְנֹחַ וּמשֶׁה בַנְּבוּאָה אֲשֶׁר הִיא יוֹתֵר נֶאֱמֶנֶת מִן הַהַקָּשָׁה. וְאִם הָיָה מִצְטָרֵךְ בַּעַל תּוֹרָה לְהַאֲמִין וּלְהוֹדוֹת בְּהִיּוּלִי קַדְמוֹן וְעוֹלָמוֹת רַבִּים קֹדֶם הָעוֹלָם הַזֶּה, לֹא הָיָה בָּזֶה פְּגָם בֶּאֱמוּנָתוֹ, כִּי הָעוֹלָם הַזֶּה הוּא חָדָשׁ מִזְּמָן יָדוּעַ וּתְחִלַּת הָאָדָם: אָדָם וְנֹח.

67 Meister. Woher soll denn ein Beweis bei dieser Untersuchung kommen? Fern sei es von Gott, daß die Tora etwas enthielte, was Erfahrung oder Verstandesschluß umstoßen könnte. Die Tora enthält Wunderbares, Veränderungen des Naturlauses, entweder indem sie Neues schafft oder ein Ding in das andere verwandelt, und legt dadurch Zeugniß ab von der Weisheit des Schöpfers und von seiner Allmacht, da er thut, was er will und wenn er will. Die Frage über Erschaffenheit und Unerschaffenheit ist eine sehr schwierige, die Argumente für beide wiegen sich einander auf; für die Erschaffenheit entscheidet die prophetische Ueberlieferung von Adam und Noah bis Moses, die ohne Zweifel mehr Glauben verdient, als die Speculation. Ja, wäre ein Bekenner der Tora sogar gezwungen, an die Hyle, die unerschaffene Materie, und an viele Welten vor dieser Welt zu glauben, so würde das seiner Religion keinen Eintrag thun; denn vermöge dieser glaubt er, daß die jezige Welt seit einer gewissen Zeit entstanden ist und daß die ersten Menschen darauf Adam und Eva waren.

סח אָמַר הַכּוּזָרִי: דַּי לִי בְּאֵלֶּה הַטְּעָנוֹת הַמַּסְפִּיקוֹת בַּשַּׁעַר הַזֶּה, וְאִם תֶּאֱרַךְ חֶבְרָתִי עִמְּךָ, אַטְרִיחֲךָ לְהַרְאוֹת לִי הַטְּעָנוֹת הַמַּפְסִיקוֹת, אֲבָל שׁוּב אֶל גִּלְגּוּל דְּבָרֶיךָ. וְהֵיאַךְ הִתְחַזֵּק בְּנַפְשְׁכֶם הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה, שֶׁיִּהְיֶה לַבּוֹרֵא הַגּוּפוֹת וְהָרוּחוֹת וְהַנְּפָשׁוֹת וְהַשְּׂכָלִים וְהַמַּלְאָכִים, אֲשֶׁר נִתְעַלָּה וְהִתְקַדֵּשׁ וְהִתְגַּדֵּל מֵהַשָּׂגַת הַשְּׂכָלִים כָּל שֶׁכֵּן מֵהַחוּשִׁים, חִבּוּר עִם הַבְּרִיאָה הַזֹּאת הַנִּבְזָה הַמְגֻנָּה בְחָמְרָהּ. וְאִם הִיא נִפְלָאָה בְצוּרָתָה, כִּי בַקָּטֹן שֶׁבָּרְמָשִׂים מִפְּלִיאַת חָכְמָתוֹ, מַה שֶּׁאֵין הַדַּעַת מַשֶּׂגֶת אוֹתוֹ.

68 Kusari. Vorläufig will ich mich mit diesen Auseinandersezungen über diesen Gegenstand begnügen; sollte meine Verbindung mit dir noch länger dauern, so werde ich dich mit einer eingehenderen Behandlung desselben bemühen. Jest komme auf das zuerst besprochene Thema zurück, nämlich wie ihr die Ueberzeugung in euch befestigt habt, daß der Schöpfer der Körper und der Geister, der Seelen, der geistigen Wesen, der Engel, Er, der zu heilig und erhaben ist, als daß man ihn mit dem Geiste, geschweige denn mit den Sinnen erfassen könne, in Beziehung getreten sei mit einer so niedrigen, von verächtlichem Stoffe gebildeten Kreatur, wenn diese auch von wunderbarem Bau ist; denn auch in dem kleinsten Wurm zeigt sich ja eine so wunderbare Weisheit, daß unser Verstand sie nicht begreifen kann.

סט אָמַר הֶחָבֵר: בִּדְבָרְךָ זֶה לֹא הִצְרַכְתַּנִי אֶל דְּבָרִים רַבִּים לַהֲשִׁיבֶךָ. הַאַתָּה מְיַחֵס זֹאת הַחָכְמָה הַנִּמְצֵאת בִּבְרִיאַת הַנְּמָלָה, דֶּרֶךְ מָשָׁל, אֶל גַּלְגַּל אוֹ אֶל כּוֹכָב אוֹ לְזוּלָתוֹ מִבִּלְתִּי הַבּוֹרֵא הַיָּכוֹל, הַמְשַׁעֵר אֲשֶׁר נָתַן לְכָל דָּבָר חֻקּוֹ מֵאֵין תּוֹסֶפֶת וְחִסָּרוֹן.

69 Meister. Dieser Einwand bedarf keiner weitläufigen Erledigung. Schreibst du die Weisheit, die sich z. B. in der Bildung der Ameise zeigt, einer Sphäre oder einem Stern oder sonst Jemandem zu außer dem Schöpfer, dem allmächtigen, der in weiser Abwägung Jedem das gegeben, was es braucht ohne Zuviel noch Zuwenig?

ע אָמַר הַכּוּזָרִי: וְזֶהוּ הַמְיֻחָס אֶל פֹּעַל הַטֶּבַע.

70 Kusari. Das schreibt man der Thätigkeit der Natur zu.

עא אָמַר הֶחָבֵר: וּמַה הוּא הַטֶּבַע.

71 Meister. Und was ist das: Natur?

עב אָמַר הַכּוּזָרִי: הוּא כֹח מֵהַכֹּחוֹת עַל מַה שֶּׁשָּׁמַעְנוּ בַחָכְמוֹת, וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִים מַה־הוּא אֲבָל הַחֲכָמִים יוֹדְעִים אוֹתוֹ בְּלִי סָפֵק.

72 Kusari. Eine gewisse Kraft, wie in der Wissenschaft gelehrt wird; wir wissen nicht, was sie ist, aber die Gelehrten wissen es gewiß.

עג אָמַר הֶחָבֵר: אֲבָל יְדִיעָתָם בּוֹ כִידִיעָתֵנוּ. גָּדַר אוֹתוֹ הַפִּילוֹסוֹף כִּי הוּא הַהַתְחָלָה וְהַסִּבָּה אֲשֶׁר בָּהּ יָנוּחַ וְיָנוּעַ הַדָּבָר אֲשֶׁר הוּא בוֹ בְּעֶצֶם וְלֹא בְּמִקְרֶה.

73 Meister. Sie wissen davon so viel wie wir. Die Definition des Philosophen lautet: Sie ist der Anfang und Urgrund, wodurch ein Ding ruht und sich bewegt, und zwar in wesentlicher und nicht zufälliger Art.

עד אָמַר הַכּוּזָרִי: כְּאִלּוּ הוּא אוֹמֵר, כִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יָנוּעַ מֵעַצְמוֹ וְיָנוּחַ מֵעַצְמוֹ יֶשׁ־לוֹ סִבָּה מָה, בָּהּ יָנוּחַ וְיָנוּעַ, וְהַסִּבָּה הַהִיא – הִיא הַטֶּבַע.

74 Kusari. Das heißt also, daß Etwas, was sich von selbst bewegt und von selbst ruht, irgend eine Ursache habe, wodurch es ruht und sich bewegt, und diese Ursache sei die Natur.

עה אָמַר הֶחָבֵר: זֶה הוּא שֶׁרָצָה לוֹמַר עִם דִּיּוּקוּת רַב וְדִקְדּוּק וְהֶפְרֵשׁ בֵּין מַה שֶּׁיִּפְעַל בְּמִקְרֶה מִמַּה שֶּׁיִּפְעַל בְּטֶבַע, וְהַדְּבָרִים מַבְהִילִים הַשּׁוֹמְעִים, אֲבָל הָעוֹלֶה מִידִיעָתָם בַּטֶּבַע – זֶה הוּא.

75 Meister. Das will er sagen mit sehr subtiler Unterscheidung zwischen dem, was zufällige, und zwischen dem, was naturgemäße Wirkung äußert. Die Worte machen den Hörer stuzig, aber das Resultat der Belehrung ist das Gesagte.

עו אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם כֵּן אֲנִי רוֹאֶה שֶׁהִתְעוּנוּ בְשֵׁמוֹת אֵלֶּה וְשָׂמוּנוּ מְשַׁתְּפִים עִם הַבּוֹרֵא, בְּאָמְרֵנוּ: "הַטֶּבַע. חָכָם פּוֹעֵל" וְאֶפְשָׁר שֶׁנָּבוֹא לוֹמַר: "בּוֹרֵא" עַל טַעַם דִּבְרֵיהֶם.

76 Kusari. Ich sehe also, daß man uns mit Redensarten irre führt, und uns dazu bringt, die Natur Gott gleich zu stellen, indem wir sagen, die Natur ist weise, die Natur bildet, ja vielleicht consequentermaßen, die Natur erschafft.

עז אָמַר הֶחָבֵר: כֶּן־הוּא, אֲבָל יֵשׁ לַיְסוֹדוֹת וְלַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וְלַכּוֹכָבִים פְּעָלִים עַל דֶּרֶךְ הַחִמּוּם וְהַקֵּרוּר, וְהַהַרְטָבָה וְהַיֹּבֶשׁ וְהַתְּלוּיִים בָּהֶם, מִבְּלִי שֶׁנְּיַחֵס לָהֶם חָכְמָה רַק עֲבוֹדָה, אֲבָל הַצִּיּוּר וְהַשִּׁעוּר וְהַהַזְרָעָה וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ חָכְמָה לְכַוָּנָה, לֹא יִתְיַחֵס כִּי אִם לְחָכָם הַיָּכוֹל הַמְשַׁעֵר. וּמִי שֶׁקּוֹרֵא אֵלֶּה שֶׁמְּתַקְּנִים הַחֹמֶר בְּחִמּוּם וּבְקֵרוּר טֶבַע, לֹא יַזִּיק, כְּשֶׁמַּרְחִיק מֵהֶם הַחָכְמָה, כַּאֲשֶׁר יַרְחִיק מֵהָאִישׁ וְהָאִשָּׁה יְצִירַת הַוָּלָד בְּהִתְחַבְּרָם, אַךְ הֵם עוֹזְרִים לַחֹמֶר הַמְקַבֵּל צוּרַת הָאָדָם, מֵאֵת הַמְצַיֵּר הֶחָכָם. וְאַל יִהְיֶה רָחוֹק בְּעֵינֶיךָ הֵרָאוֹת רָשְׁמֵי עִנְיָנִים אֱלוֹהִיִּים נִכְבָּדִים בָּעוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן, כְּשֶׁיִּהְיוּ הֶחֳמָרִים הָהֵם נְכוֹנִים לְקַבֵּל אוֹתָם. וְזֶהוּ שֹׁרֶשׁ הָאֱמוּנָה וְשֹׁרֶשׁ הַמֶּרִי.

77 Meister. So ist es. Freilich haben die Elemente, die Sonne, der Mond, die Sterne Einflüsse in Beziehung auf Wärme und Kälte, Feuchtigkeit und Trodenheit und was damit zusammenhängt. Aber wir können ihnen keine Intelligenz, sondern nur eine Thätigkeit zuschreiben, während das Gestalten, Abwägen, Fortpflanzen, kurz Alles, wozu eine mit Bewußtsein handelnde Intelligenz nöthig ist, nur dem Gott, dem weisen, allmächtigen, abmessenden zugeschrieben werden darf. Wer nun die Kräfte, welche die Materie durch Wärme und Kälte gestalten, Natur nennt, handelt nicht unrecht, wenn er ihnen nur nicht Intelligenz beilegt, wie er ja auch dem Manne und der Frau nicht die Erschaffung des Kindes durch ihre Vereinigung zuschreiben kann; sie sind Werkzeuge dafür, daß die Materie die menschliche Form annehme, aber die Form selbst kommt von dem formenden Allweisen. Du darfst es über haupt nicht für unwahrscheinlich halten, daß sich Spuren höherer, göttlicher Thätigkeit in dieser niedern Welt zeigen, wenn die Stoffe geeignet sind, sie in sich aufzunehmen. Hier liegt die Wurzel des. Glaubens und die Wurzel des Unglaubens.

עח אָמַר הַכּוּזָרִי: וְאֵיךְ יִהְיֶה שֹׁרֶשׁ הָאֱמוּנָה הוּא שֹׁרֶשׁ הַמֶּרִי.

78 Kusari. Wie kann die Wurzel des Glaubens zugleich die des Unglaubens sein?

עט אָמַר הֶחָבֵר: כֵּן, כִּי הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יָכִינוּ לְקַבֵּל הָרְשָׁמִים הָהֵם הָאֱלֹהִיִּים אֵינָם בִּיכֹלֶת אָדָם וְלֹא יוּכְלוּ לְשַׁעֵר כַּמוּתָם וְאֵיכוּתָם, וְאִם יֵדְעוּ עַצְמָם לֹא יֵדְעוּ זְמַנֵּיהֶם וּמְקוֹמוֹתָם וְחִבּוּרָם וְהַזִּמּוּן לָהֶם, צָרִיךְ בָּזֶה אֶל יְדִיעָה שְׁלֵמָה מְפֹרֶשֶׁת תַּכְלִית הַבֵּאוּר מֵאֵת הָאֱלֹהִים. וּמִי שֶׁהִגִּיעוֹ הַדָּבָר הַזֶּה וְקִיֵּם אוֹתוֹ עַל גְּבוּלָיו וּתְנָאָיו בְּלֵב שָׁלֵם, הוּא הַמַּאֲמִין. וּמִי שֶּהִשְׁתַּדֵּל לְתַקֵּן הַדְּבָרִים לְקַבֵּל הָעִנְיָן הַהוּא בְּמֶחְקָר וּסְבָרוֹת וְהֶקֵּשׁוֹת מִמַּה שֶּׁיִּמָּצֵא בְסִפְרֵי הַחוֹזִים, הוֹרָדַת הָרוּחֲנִיּוֹת וַעֲשִׂיַּת הַטְּלַסְמָאוֹת, הוּא הַמַּמְרֶה, כִּי הוּא מַקְרִיב הַקָּרְבָּנוֹת וּמַקְטִיר הַקְּטוֹרוֹת מֵהַקָּשָׁה וּסְבָרָא, וְאֵינֶנּוּ יוֹדֵעַ אֲמִתַּת מַה שֶּׁרָאוּי, וְכַמָּה, וְאֵיך, וּבְאֵיזֶה מָקוֹם, וּבְאֵיזֹה עֵת וּמִי מִבְּנֵי אָדָם, וְאֵיךְ רָאוּי לְהִתְעַסֵּק בָּעִנְיָן הַהוּא וְעִנְיָנִים רַבִּים סִפּוּרָם יֶאֱרָךְ. וְהָיָה כַכְּסִיל, אֲשֶׁר נִכְנַס בְּאוֹצַר רוֹפֵא מְפֻרְסָם כִּי רְפוּאוֹתָיו מוֹעִילוֹת וְהָרוֹפֵא אֵינֶנּוּ בוֹ, וּבְנֵי אָדָם הָיוּ מְכַוְּנִים אֶל הָאוֹצָר הַהוּא לְבַקֵּשׁ הַתּוֹעֶלֶת, וְהַכְּסִיל הַהוּא הָיָה נוֹתֵן לָהֶם מִן הַכֵּלִים הָהֵם וְהוּא לֹא הָיָה מַכִּיר הָרְפוּאוֹת, וְלֹא כַמָּה רָאוּי לְהַשְׁקוֹת מִכָּל רְפוּאָה לְכָל אִישׁ וָאִישׁ, וְהֵמִית בָּרְפוּאוֹת הָהֵם אֲשֶׁר הָיוּ מוֹעִילוֹת לָהֶם, וְאִם יִזְדַּמֵּן שֶׁיְּקַבֵּל תּוֹעֶלֶת אֶחָד מֵהֶם בִּכְלִי מִן הַכֵּלִים הָהֵם יִטּוּ בְנֵי אָדָם אֵלָיו וְיֹאמְרוּ כִּי הוּא הַמּוֹעִיל, עַד אֲשֶׁר יַטְעֵם אוֹ יִרְאוּ לְזוּלָתוֹ תוֹעֶלֶת בְּמִקְרֶה יִטּוּ אֵלָיו וְלֹא יֵדְעוּ כִּי הַמּוֹעִיל בְּעַצְמוּתוּ אָמְנָם הוּא עֲצַת הָרוֹפֵא הַהוּא הֶחָכָם אֲשֶׁר חִבֵּר הָרְפוּאוֹת הָהֶם וְהָיָה מַשְׁקֶה אוֹתָם כָּרָאוּי וְהָיָה מְצַוֶּה הַחוֹלֶה שֶׁיְּזַמֵּן מַה שֶּׁצָּרִיךְ לְכָל רְפוּאָה וּרְפוּאָה מִמַּאֲכָל וּמַשְׁקֶה וּתְנוּעָה וּמְנוּחָה וְשֵׁנָה וְקִיצָה וְאַוִּיר וּמִשְׁכָּב וְזוּלָתָם. וְעַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה הָיוּ בְנֵי אָדָם קֹדֶם משֶׁה, זוּלָתִי מְעַט מִזְעָר, נִפְתִּים בְּנִמּוּסֵי הַכוֹכָבִים וְהַטְּבָעִים וְנֶעְתָּקִים מִנִּמּוּס אֶל נִמּוּס וּמֵאֱלוֹהַּ אֶל אֱלוֹהַּ, וְאֶפְשָׁר שֶׁמַּחֲזִיקִים בְּרַבִּים מֵהֶם וְשׁוֹכְחִים מַנְהִיגָם וּמְנַהֲלָם, וּמְשִׂימָם סִבָּה לְתוֹעָלוֹת, וְהֵם בְּעַצְמָם סִבָּה לִנְזָקִים, כְּפִי הַהֲכָנָה וְהַזִּמּוּן. אֲבָל הַמּוֹעִיל בְּעַצְמוֹ הוּא הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְהַמַּזִּיק בְּעַצְמוֹ הוּא הֵעָדְרוֹ.

79 Meister. Ja wohl. Die Dinge, die geeignet sind, jene göttlichen Spuren in sich aufzunehmen, stehen nicht in der Macht der Menschen, und sie können sie nicht nach Quantität und Qualität abmessen; kennen sie auch die Dinge selbst, so kennen sie doch nicht die passenden Zeiten. Vielmehr bedarf es, was die Wesenheit derselben, ihre Zusammenfügung und die Vorbereitung dazu betrifft, einer vollständigen, von Gott speciell ausgehenden Belehrung. Wer einer solchen theilhaft wird und ihr in allen Stücken und Vorschriften vollständig nachkommt, der ist der Gläubige. Wer aber sich bemüht, die Aufnahme jenes Gottesgeistes durch eigene Forschung, durch Speculation und Schlüsse zu bewerkstelligen, wie sich dergleichen in astrologischen Schriften findet, durch Herabziehen geistiger Kräfte, Verfertigung von Bildern und Talismanen, der ist der Ungläubige; denn er bringt Opfer und Räucherwerk nach eigener Berechnung und Speculation, ohne zu wissen, was in Wahrheit zu thun sei, womit, und wie und wo und wann und durch welche Menschen, und wie mit der Sache zu verfahren sei, und so viele Dinge, die aufzuzählen zu weit führen würde. Er gleicht einem Narren, der in die Vorrathskammer eines Arztes kommt, von dem man allgemein weiß, daß seine Arzneien helfen. Der Arzt ist nicht anwesend, aber Leute finden sich ein in diesem Vorrathshause, um Hülfe zu suchen. Da gibt ihnen denn der Narr aus den Gefäßen, ohne die Arzneien selbst zu kennen, ohne zu wissen, wie viel man von jedem Heilmittel für einen jeden zu geben habe, und so tödtet er Viele mit den Arzneien, die ihnen hätten nützlich werden können. Trifft es sich einmal zufällig, daß das, was aus irgend einem Gefäß genommen wird, hilft, so wenden sich die Menschen diesem zu und glauben, in ihm liege die Hülfe, bis sie wieder anderswo eine solche durch Zufall herbeigeführte Heilung sehen und sich wieder ihr zuwenden. Sie bedenken eben nicht, daß das eigentlich Helfende der Rath des weisen Arztes ist, der die Arzneien angefertigt und sie gehörig abgemessen hat, der dem Kranken Anweisung gegeben, wie er sich die Gesundheit wieder verschaffen könne, in Bezug auf Essen, Trinken, Bewegung, Ruhe, Schlaf, Wachen, Luft, Liebesgenuß u. s. w. In solcher Weise waren die Menschen vor Moses mit wenigen Ausnahmen bethört durch den Glauben an astrologische und elementare Kräfte, gingen von einem Glauben zum andern über, von einem Gotte zum andern, oder nahmen deren mehre an, und vergaßen den Führer und Leiter jener Kräfte, der dieselben als ein Mittel zum Wohlsein geschaffen, während sie andererseits schaden können, je nach der Zurüstung und Borbe reitung dazu. Das eigentlich Nüzliche ist der Gottesgeist, das eigentlich Schädliche dessen Mangel.

פ אָמַר הַכּוּזָרִי: נָשוּב אֶל עִנְיָנֵנוּ וְהוֹדִיעֵנִי, אֵיךְ קָמָה תוֹרַתְכֶם וְאֵיךְ פָּשְׁטָה וְנִרְאֲתָה, וְאֵיךְ נִתְחַבְּרוּ הַדֵּעוֹת אַחֲרֵי אֲשֶׁר הָיוּ חֲלוּקוֹת, וּבְכַמָּה שָׁנִים נִתְיַסְּדָה הָאֱמוּנָה וְנִבְנְתָה עַד שֶׁנִּתְחַזְּקָה וְנִשְׁלְמָה, כִּי הַתְחָלוֹת הַדָּתוֹת מִבְּלִי סָפֵק לֹא תִהְיֶינָה כִּי אִם בִּיחִידִים, שֶׁמִּתְגַּבְּרִים לַעֲזֹר הַדָּבָר אֲשֶׁר יִרְצֶה הָאֱלֹהִים לְהַרְאוֹתוֹ, וְהֵם הוֹלְכִים וְרַבִּים וְנֶעֱזָרִים בְּעַצְמָם, אוֹ שֶׁיָּקוּם לָהֶם מֶלֶךְ עוֹזֵר וְיַכְרִיחַ הֶהָמוֹן עַל הַדָּבָר הַהוּא.

80 Kusari. Kommen wir auf unser Thema zurück und belehre mich, wie eure Religion entstanden, wie sie sich verbreitet und bekannt geworden, wie die früher getheilten Meinungen sich einigten, und wie viel Jahre zur vollständigen, dauernden Befestigung des Glaubens nöthig waren. Denn ohne Zweifel gehen Religionen in ihren Anfängen von Einzelnen aus, die mit Macht das vertreten, was Gott zur Erscheinung kommen lassen will; bald mehren sich die Anhänger, sie erlangen Macht durch sich selbst oder durch einen König, der ihnen beiſteht und die Masse zur Annahme der Religion nöthigt.

פא אָמַר הֶחָבֵר: לֹא יָקוּם וְיִגְדַּל עַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה אֶלָּא הַנִּמּוּסִים הַשִּׂכְלִיִּים אֲשֶׁר הַתְחָלָתָם מִן הָאָדָם, וְכַאֲשֶׁר יִגָּמֵר וְיֵעָזֵר יֵאָמֵר כִּי הוּא נֶעֱזַר מִן הַבּוֹרֵא וּמְלֻמָּד וְהַדּוֹמֶה לָזֶה, אֲבָל הַנִּמּוּס אֲשֶׁר הַתְחָלָתוֹ מֵהַבּוֹרֵא, הוּא קָם פִּתְאֹם. נֶאֱמַר לוֹ: הֱיֵה וַיְּהִי, כִּבְרִיאַת הָעוֹלָם.

81 Meister. Auf diese Weise entstehen und wachsen nur Religionen, die ihren Ursprun vom menschlichen Verstande nehmen; wenn eine solche dann zu Macht und Ansehen gelangt, so heißt es, sie habe Hülfe und Belehrung von Gott empfangen. Aber die Religion, die ihren Ursprung in Gott hat, ist mit einem Male dagewesen; von ihr heißt es wie bei der Weltschöpfung: Werde und sie war!

פב אָמַר הַכּוּזָרִי: הִבְהַלְתָּ אוֹתָנוּ בִדְבָרֶיךָ הֶחָבֵר.

82 Kusari. Du setzest uns mit deinen Worten in Erstaunen, Meister.

פג אָמַר הֶחָבֵר: אֲבָל הָעִנְיָן מַבְהִיל יוֹתֵר, כִּי הָיוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מְשֻׁעְבָּדִים בְּמִצְרַיִם שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, מִתְיַחֲסִים אֶל שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, לֹא נִמְלַט מֵהֶם אִישׁ וְלֹא בָרַח אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת וְלֹא נִכְנַס בֵּינֵיהֶם נָכְרִי, מְיַחֲלִים הַמּוֹעֵד אֲשֶׁר יָעַד בּוֹ אֶל אֲבוֹתָם אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב שֶׁיַּנְחִילֵם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן. וְאֶרֶץ כְּנַּעַן הָיְתָה בָעֵת הַהִיא בִּידֵי שֶׁבַע אֻמּוֹת בְּתַכְלִית הָרֹב וְהַחָזְקָה וְהַהַצְלָחָה, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתַכְלִית הַדַּלּוּת וְהָעִנּוּי בְּיַד פַּרְעֹה; הוֹרֵג אֶת בְּנֵיהֶם שֶׁלֹּא יִרְבּוּ. וְשָׁלַח משֶׁה וְאַהֲרֹן עִם חֻלְשָׁתָם וְעָמְדוּ כְנֶגֶד פַּרְעֹה עִם חֶזְקָתוֹ בְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְשִׁנּוּי הַמִּנְהָגִים, וְלֹא יָכֹל לְהִסָּתֵר מֵהֶם וְלֹא לְצַוּוֹת עֲלֵיהֶם בְּרָע, וְלֹא לִמְנֹעַ עַצְמוֹ מֵעֶשֶׂר מַכּוֹת אֲשֶׁר חָלוּ בְמִצְרַיִם, בְּמֵימֵיהֶם וּבְאַרְצָם וּבְאַוִּירָם וּבְצִמְחֵיהֶם וּבִבְהֶמְתָּם וּבְגוּפָם וּבְנַפְשׁוֹתָם, שֶׁמֵּת מֵהֶם בְּרֶגַע אֶחָד בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה הַיָּקָר שֶׁהָיָה בְּבָתֵּיהֶם וְהֶחָבִיב לָהֶם, כָּל בְּכוֹר, וְאֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת, זוּלָתִי בָתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְכָל הַמַּכּוֹת הָאֵלֶּה הָיוּ בָאוֹת בְּאַזְהָרָה וּבְהַתְרָאָה וּבְמוֹעֵד וּמִסְתַּלְּקוֹת בְּאַזְהָרָה וּבְהַתְרָאָה, כְּדֵי שֶׁיִתְבָּרֵר כִּי הֵם בְּכַוָּנָה מֵאֵת אֱלוֹהַּ חָפֵץ עוֹשֶׂה חֶפְצוֹ בְעֵת שֶׁיַּחְפֹּץ, לֹא מִצַּד הַטֶּבַע וְלֹא מִצַּד הַכּוֹכָבִים וְלֹא בְמִקְרֶה. וְאַחַר יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר הַשֵּׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא בְּעֵת שֶׁמֵּתוּ בְכוֹרֵיהֶם, מֵעַבְדוּת פַּרְעֹה, וְהָלְכוּ דֶרֶךְ יַם־סוּף וּמְנַהֲלָם עַמּוּד עָנָן וְעַמּוּד אֵשׁ, הוֹלְכִים לִפְנֵיהֶם וּמַנְהִיגִים אוֹתָם, וּנְגִידֵיהֶם וְכֹהֲנֵיהֶם שְׁנֵי הַזְּקֵנִים הָאֱלֹהִיִּם, משֶׁה וְאַהֲרֹן, הָיוּ בְעֵת שֶׁנִּתְנַבְּאוּ בְנֵי שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְיוֹתֵר. וְעַד הָעֵת הַהִיא לֹא הָיוּ לָהֶם מִצְוֹת כִּי אִם מְעַט, מוֹרָשָׁה מִן הַיְחִידִים הָהֵם מֵאָדָם וְנֹחַ, וְלֹא בִטְּלָם משֶׁה אֲבָל הוֹסִיף עֲלֵיהֶם. וְאַחַר כֵּן רָדַף אַחֲרֵיהֶם פּרְעֹה וְלֹא נִצְטָרְכוּ אֶל כְּלֵי מִלְחָמָה וְלֹא הָיוּ מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה, וּבָקַע אֶת הַיַּם וְעָבְרוּ בְתוֹכוֹ וְטָבַע בּוֹ פַרְעֹה וְחֵילוֹ וְהִשְׁלִיכָם הַיָּם מֵתִים לְעֵינֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְהַדָּבָר אָרֹךְ וְיָדוּעַ.

83 Meister. Die Sache selbst ist noch viel erstaunlicher. Die Israeliten waren Knechte in Aegypten, 600,000 an der Zahl von 20 Jahren an und darüber; sie hatten ihre Abstammung von den zwölf Söhnen Jakobs bewahrt keiner von ihnen war entronnen, keiner in ein anderes Land geflüchtet, kein Fremder hatte sich unter sie gemischt. So erwarteten sie die Zeit, für die der Ewige, der Gott ihrer Väter, Abraham, Isaak und Jakob, ihnen den Besitz des Landes Kanaan zugesagt. Dieses Land befand sich damals in den Händen von sieben Völkern, die sich auf dem Gipfel des Glückes und der Macht befanden, während die Israeliten aufs Tiefste durch den Druck Pharao's, der sogar ihre Kinder tödtete, gebeugt waren. Nun sendete Gott Moses und Ahron die sich troß ihrer Schwäche dem mächtigen Pharao entgegenstellten mit Zeichen und Wundern und Veränderungen des Naturlauses. Er konnte sich ihnen nicht entziehen, nichts Böses über sie verhängen, sich selbst nicht vor den zehn Plagen schützen, welche über die Aegypter, ihre Gewässer, ihr Land, ihre Luft, ihre Gewächse, ihr Vieh, ihre Leiber und ihre Seelen kamen, indem in einem Augenblicke in der Mitternacht alle Erstgebornen in ihren Häusern starben, so daßmit Ausnahme der israelitischen Häuser kein Haus war, in dem nicht ein Todter lag. Alle diese Plagen trafen nach vorangegangener Verwar = * nung und Androhung und zur festgesetzten Zeit ein und verschwanden ebenso, damit sich klar herausstelle, daß sie directe Willensäußerungen Gottes seien, der seinen Willen ausführt zu der Zeit, die ihm beliebt, nicht aber etwa eine Folge von Naturgesezen oder von Wirkungen der Sterne oder von Zauberkünften oder gar durch Zufall. Darauf zogen die Israeliten auf göttliches Geheiß in jener Nacht, während die Erstgebornen (der Aegypter) starben, aus der Knechtschaft Pharao's und schlugen den Weg nach dem Schilfmeere ein, geleitet von der Wolken- und Feuer säule, die vor ihnen hergingen und ihnen den Weg zeigten. Ihre Fürsten und Priester, die beiden göttlichen Greise Moses und Ahron, waren zu der Zeit, als sie den prophetischen Beruf antraten, achtzig Jahr und darüber alt. Bis zu dieser Zeit hatten sie keine Gebote, als einige wenige, die ihnen überkommen waren von jenen Einzelnen, Adam, Noah u. s. f. ; Moses schaffte diese nicht ab, sondern vermehrte sie. Als dann Pharao ihnen nachseste, bedurften sie keiner Kriegsgeräthedas Volk war ja gar nicht kriegsgeübt, da spaltete Gott ihnen das Meer, daß sie es durchschritten, während Pharao und sein Heer darin versanken und dann todt vom Meere vor den Augen der Israeliten ausgeworfen wurden. Die Geschichte ist lang und bekannt.

פד אָמַר הַכּוּזָרִי: זֶהוּ הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי בֶאֱמֶת, וּמַה שֶּׁנִּתְלָה בּוֹ מִן הַמִּצְוֹת רָאוּי לְקַבְּלוֹ כִּי אֵין נִכְנָס בַּלֵּב מֵחֲמָתוֹ סָפֵק לֹא מִכְּשָׁפִים וְלֹא מִתַּחְבּוּלָה וְלֹא מִדִּמְיוֹן, וְאִלּוּ נִדְמָה לָהֶם הִבָּקַע הַיָּם וְעָבְרָם בְּתוֹכוֹ, יְדֻמֶּה לָהֶם הַצָּלָתָם מִן הָעַבְדוּת וּמוֹת מַעֲבִידֵיהֶם וְקַחְתָּם שְׁלָלָם וְהִשָּׁאֵר מָמוֹנָם אֶצְלָם, וְזֶה עִקְּשׁוּת מֵאֶפִּיקוּרְסִים.

84 Kusari. Da zeigt sich in Wahrheit göttliche Thätigkeit, und was an Geboten damit zusammenhängt, muß angenommen werden; denn es kann gegen die Wahrheit jener Begebenheiten kein Zweifel erhoben werden, als wäre hier Zauberei oder Betrug oder Blendwerk im Spiele gewesen. Denn wäre dergleichen bei den Plagen, bei dem Spalten des Meeres und ihrem Durchzuge auch denkbar, so ist es doch keinesfalls bei ihrer Rettung aus der Knechtschaft, bei dem Tode ihrer Dränger, bei der Erlangung der Beute und der Zurückbehaltung ihres Geldes; so starrköpfig könnte nur ein Gottesleugner sein.

פה אָמַר הֶחָבֵר: וְאַחֲרֵי זֶה שֶׁעָמְדוּ בַּמִּדְבָּר מְקוֹם אֵין זֶרַע וְהוֹרִיד לָהֶם לֶחֶם נִבְרָא יוֹם יוֹם מִלְּבַד הַשַּׁבָּת, אֲכָלוּהוּ אַרְבָּעִים שָׁנָה:

85 Meister. Und nun weiter und noch mehr, daß sie sich vierzig Jahre in der Wüste hielten, an einer Stätte, wo nichts gesäet werden kann, wo ihnen täglich, außer am Sabbat, von Gott geschaffenes Brot herunterkam, so daß sie vierzig Jahre sich davon ernährten.

פו אָמַר הַכּוּזָרִי: גַּם אֵלֶּה אֵין בָּהֶם מִדְחֶה, מַה שֶּׁמַּתְמִיד אַרְבָּעִים שָׁנָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ וְהַנִּלְוִים אֲלֵיהֶם, יֵרֵד שִׁשָּׁה יָמִים וְיִסְתַּלֵּק יוֹם הַשַּׁבָּת, אִם כֵּן חוֹבָה לְקַבֵּל הַשַּׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁהָיָה הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי כְּמוֹ נִדְבָּק בּוֹ.

86 Kusari. Freilich ist nicht in Abrede zu stellen, was 40 Jahre lang bei 600,000 Mann mit allen Angehörigen fortdauernd sich ereignete. Da übrigens das Manna sechs Tage lang herabfiel und am Sabbat ausblieb, so folgt daraus die Pflicht, den Sabbat zu beobachten, da sich an ihm ein besonderes göttliches Zeichen äußerte.

פז אָמַר הֶחָבֵר: הַשַּׁבָּת מֻזְהָר עָלָיו מִזֶּה וּמִבְּרִיאַת הָעוֹלָם בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית וּמִמַּה שֶּׁאֲנִי עָתִיד לְזָכְרוֹ, וְהוּא שֶׁהָעָם, עִם מַה שֶּׁהֶאֱמִינוּ בְמַה שֶּׁבָּא בּוֹ משֶׁה אַחַר הַמּוֹפְתִים הָאֵלֶּה, נִשְׁאַר בְּנַפְשׁוֹתָם סָפֵק, אֵיךְ יְדַבֵּר הָאֱלֹהִים עִם הָאָדָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִהְיֶה הַתְחָלַת הַתּוֹרָה מֵעֵצָה וּמַחֲשָׁבָה מִחֲמַת אָדָם וְאַחַר יְחַבְּרֵהוּ עֵזֶר וְאֹמֶץ מֵאֵת הָאֲלֹהִים, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה רָחוֹק הַדִּבּוּר בְּעֵינֵיהֶם מִזּוּלַת אָדָם, בַּעֲבוּר שֶׁהַדִּבּוּר גַּשְׁמִי. וְרָצָה יְיָ לְהָסִיר הַסָּפֵק הַזֶה מִלִּבּוֹתָם וְצִוָּה אוֹתָם לְהִתְקַדֵּשׁ הַקְּדֻשָּׁה הַצְּפוּנָה וְהַגְּלוּיָה, וְשָׂם הַדָּבָר הַנָּחוּץ בָּהּ: פְּרִישׁוּת מִן הַנָּשִׁים וְהַזִּמּוּן לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי הָאֱלֹהִים. וְהִתְקַדֵּשׁ הָעָם, וְנִזְדַּמֵּן לְמַדְרֵגַת הַנְּבוּאָה, אַף לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי הָאֱלֹהִים פָּנִים בְּפָנִים. וְהָיָה זֶה אַחַר שְׁלשָׁה יָמִים בְּהַקְדָּמוֹת אוֹתוֹת גְּדוֹלוֹת מִקּוֹלוֹת וּבְרָקִים וּרְעָמִים וְאֵשׁ שֶׁסָּבְבָה אֶת הַר סִינָי, וְנִשְׁאֲרָה הָאֵשׁ הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם רוֹאִין אוֹתָה הָעָם, וְרוֹאִין אֶת משֶׁה בָא בְתוֹכָה וְיוֹצֵא מִמֶּנָּה, וְשָׁמַע הָעָם דִּבּוּר צַח בַּעֲשֶׂרֶת דְּבָרִים, הֵם אֻמּוֹת הַתּוֹרוֹת וְשָׁרְשֵׁיהֶן. אֶחָד מֵהֶם מִצְוַת שַׁבָּת, וּכְבָר קָדְמָה מִצְוָתוֹ עִם הוֹרָדַת הַמָּן. וְאֵלֶּה עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים לֹא קִבְּלָם הֶהָמוֹן מֵאֲנָשִׁים יְחִידִים וְלּא מִנָּבִיא, כִּי אִם מֵאֵת הָאֱלֹהִים נִתָּנוּ, אֲבָל לֹא הָיָה בָהֶם כֹּחַ כְּמשֶׁה לִרְאוֹת הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַהוּא. וְהֶאֱמִינוּ הָעָם מִן הַיּוֹם הַהוּא, כִּי משֶׁה מְדֻבָּר בּוֹ בְּדִבּוּר הַתְחָלָתוֹ מֵאֵת הַבּוֹרֵא, לֹא קָדְמָה לְמשֶׁה בוֹ מַחֲשָׁבָה וְלֹא עֵצָה – שֶׁלֹּא תִהְיֶה הַנְּבוּאָה, כַּאֲשֶׁר חָשְׁבוּ הַפִּילוֹסוֹפִים מִנֶּפֶשׁ יִזְדַּכְּכוּ מַחְשְׁבוֹתֶיהָ וְתִדְבַּק בַּשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל, הַנִּקְרָא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹ בְּגַבְרִיאֵל וְיַשְׂכִּילֵהוּ, וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּתְדַּמֶּה לוֹ בָעֵת הַהִיא בַּחֲלוֹם אוֹ בֵּין שֵׁנָה וְקִיצָה שֶׁאִישׁ מְדַבֵּר עִמּוֹ וְשׁוֹמֵעַ דְּבָרָיו בְּנַפְשׁוֹ לֹא בְאָזְנָיו, וְרוֹאֶה אוֹתוֹ בְמַחֲשַׁבְתּוֹ לֹא בְעֵינָיו, וְאָז יֹאמַר כִּי הַבּוֹרֵא דִבֶּר־בּוֹ. וְסָרוּ אֵלֶּה הַסְּבָרוֹת בַּמַּעֲמָד הַגָּדוֹל הַהוּא. וּמַה שֶּׁנִּלְוֶה אֶל הַדִּבּוּר הָאֱלֹהִי מִן הַמִּכְתָּב הָאֱלֹהִי, שֶׁחָקַק עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת הָאֵלֶּה בִּשְׁנֵי לוּחוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת, וְנָתַן אוֹתָם אֶל משֶׁה, וְרָאוּ אוֹתָם מִכְתָּב אֱלֹהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמְעוּ אוֹתָם דִּבּוּר אֱלֹהִי. וְעָשָׂה לָהֶם משֶׁה בְּמִצְוַת הָאֱלֹהִים אָרוֹן וְהֵקִים עָלָיו הַמִּשְׁכָּן הַיָּדוּעַ, וְנִשְׁאַר זֶה בֵּין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל יְּמֵי הַנְּבוּאָה כִּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה, עַד שֶׁמָּרוּ הָעָם וְנִגְנַז הָאָרוֹן וְגָבַר עֲלֵיהֶם נְבוּכַדְנֶצַּר וְהִגְלָם.

87 Meister. Die Verpflichtung zur Heiligung des Sabbat gründet sich hierauf, auf die Erschaffung der Welt in sechs Tagen und auf das, was ich eben erwähnen will. Nämlich: Wenn auch das Volk an Mose glaubte, da er unter solchen Wunderzeichen seine Thätigkeit begonnen, so blieb doch noch in ihren Gemüthern ein Zweifel, ob Gott auch wirklich mit einem Menschen spreche, und nicht doch etwa ihre Religion ihren Ursprung in menschlichen Plänen und Veranstaltungen habe, zu denen sich später göttliche Hülfe und Unterstützung gesellte. Es schien ihnen unwahrscheinlich, daß jemand außer dem Menschen, spreche, da doch Sprechen eine körperliche Thätigkeit sei. Um nun diesen Zweifel aus ihrem Herzen zu entfernen, befahl ihnen Gott, sich innerlich und äußerlich zu weihen, wobei er besonders auf die Enthaltung vom Umgang mit den Weibern drang, und sich so auf Anhörung der Reden Gottes vorzubereiten. Durch diese Weihe erhob sich das Volk zur Höhe der Prophetie, so daß es die Reden Gottes von Angesicht zu Angesicht hören konnte. Und das geschah nach drei Tagen. Voran gingen gewaltige Erscheinungen, Donner, Blize, Erdbeben und ein Feuer, das den Berg Sinai umloderte und dann noch vierzig Tage anhielt. Das Volk sah dieses Feuer, sah wie Moses in dasselbe hineinging und wieder herauskam; das Volk hörte mit klarer Stimme die Zehngebote, die Grundpfeiler und Wurzeln der Tora, deren eine das Sabbatgebot ist, worüber schon Vorschriften beim Herabkommen des Manna gegeben worden. Also diese Zehngebote überkam das Volk nicht von einzelnen Männern, nicht von einem Propheten, sondern von Gott selbst wurden sie ihnen gegeben, nur daß sie nicht wie Moses die Kraft besaßen, die große Erscheinung anzuschauen. Von da an glaubte das Volk, daß an Moses eine Rede ergehe, die ihren Ursprung in Gott habe, ohne daß von Seiten des Moses ein Plan oder eine Veranstaltung stattgefunden; daß die Prophetie also nicht, wie die Philosophen wähnen, ihren Ursprung in einer Seele habe, die ihre Denkweise geläutert und dem Thätigen Verstand auch heiliger Geist genanntoder dem Gabriel anhafte und von diesem Hülfe und Belehrung erhalte, worauf es dem Menschen vielleicht im Traume oder in einem Zustande zwischen Schlaf und Wachen vorkomme, als rede Jemand mit ihm, dessen Worte er mit dem Geiste aber nicht mit den Ohren höre, und den er in der Vorstellung aber nicht mit dem Auge sehe. Alle dergleichen Annahmen vergehen vor jenem großen Act. An die Rede Gottes schließt sich nun die Schrift Gottes, indem er die Zehngebote in zwei kostbare steinerne Tafeln eingrub und sie dem Moses gab, so daß sie nun die Schrift Gottes sahen, wie sie die Rede Gottes gehört hatten. Nun machte Moses noch auf göttliches Geheiß eine Lade, über welcher er das bekannte Zelt errichtete und die bei den Israeliten blieb so lange die Prophetie dauerte, also gegen 900 Jahre, bis in Folge der Abtrünnigkeit des Volkes die Lade vergraben, sie selbst von Nebukadnezar besiegt und in die Verbannung geführt wurden.

פח אָמַר הַכּוּזָרִי: מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ דִּבְרֵיכֶם, כִּי הָאֱלֹהִים דִּבֵּר עִם הֲמוֹנְכֶם וְכָתַב לָכֶם לוּחוֹת וְזוּלַת זֶה, הַדִּין עִמּוֹ שֶׁיְּיַחֵס אֲלֵיכֶם דַּעַת הַהַגְשָׁמָה. גַּם אַתֶּם אֵין לְהַאֲשִׁימְכֶם, כִּי אֵין מִדְחֶה לַמַּעֲמָדוֹת הַגְּלוּיִים הַגְּדוֹלִים הָאֵלֶּה, וְיֵשׁ לָדוּן אֶתְכֶם לִזְכוּת בְּהַשְּלָכַת הַהַקָּשָׁה וְהָעִיּוּן הַשִּׂכְלִי.

88 Kusari. Wer euch so reden hört, daß Gott mit eurem ganzen Volke gesprochen und ihm die Tafeln beschrieben u. dergl. , der wäre eigentlich berechtigt, euch den Glauben an einen körperlichen Gott zuzuschreiben, und das wäre euch nicht zu verargen, da ja doch jene großen, offenkundigen Er scheinungen nicht wegzuleugnen sind. Man müßte euch darin Recht geben, daß ihr hierbei Verstandesschlüsse und Denkthätigkeit abweiset.

פט אָמַר הֶחָבֵר: חָלִילָה לָאֵל מִן הַשֶּׁקֶר וּמַה שֶּׁהַשֵּׂכֶל מַרְחִיק אוֹתוֹ וִישִׂימֵהוּ שֶׁקֶר. וּתְחִלַּת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים הוּא הַצִּוּוּי שֶׁנַּאֲמִין בֵּאלֹהִים, וְהַשֵּׁנִי הָאַזְהָרָה מֵעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים חוּץ מֵיְיָ וּמִשַּׁתֵּף לוֹ וּמֵעֲשׂוֹת פֶּסֶל וּתְמוּנָה וְתַבְנִית, וּכְלָלוֹ שֶׁל דָּבָר – מֵהַגְשִׁים. וְאֵיךְ לֹא נְרוֹמְמֵהוּ מֵהַגַּשְׁמוּת וַאֲנַחְנוּ מְרוֹמְמִים קְצָת מִבְּרִיאוֹתָיו מֵהַגַּשְׁמוּת, כַּנֶּפֶש הַמְדַבֶּרֶת, אֲשֶׁר הִיא הָאָדָם בֶּאֱמֶת, כִּי אֲשֶׁר יְדַבֵּר עִמָּנוּ מִמּשֶׁה וְיַשְׂכִּיל וְיַנְהִיג, אֵינֶנּוּ לְשׁוֹנוֹ וְלֹא לִבּוֹ וְלֹא מוֹחוֹ, אַךְ אֵלֶּה כֵּלִים לְמשֶׁה וּמשֶׁה נֶפֶשׁ מְדַבֶּרֶת מַכֶּרֶת, אֵינֶנָּה גֶּשֶׁם וְאֵינֶנָּה נִגְבֶּלֶת בְּמָקוֹם, וְלֹא יֵצַר מִמֶּנָּה מָקוֹם, וְלֹא תֵצַר הִיא מֵהִכָּלֵל בָּהּ צוּרוֹת כָּל הַבְּרוּאִים, וַאֲנַחְנוּ מְתָאֲרִים אוֹתָהּ בִּתְאָרִים מַלְאֲכוּתִיִּים רוּחֲנִיִּים, כָּל שֶׁכֵּן בּוֹרֵא הַכֹּל יִתְבָּרָךְ. אָמְנָם הַדִּין עָלֵינוּ שֶׁלֹּא נִדְחֶה מַה שֶּׁקִּבַּלְנוּ מִן הַמַּעֲמָד הַהוּא, וְנֹאמַר שֶׁאֵין אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים אֵיךְ נִגְשַׁם הָעִנְיָן עַד שֶׁשָּׁב דִּבּוּר וְקָרַע אֶת אָזְנֵינוּ, וְלֹא מַה שֶּׁבָּרָא לוֹ יִתְבָּרֵךְ מִמַּה שֶׁלֹּא הָיָה נִמְצָא, וְלֹא מַה שֶּׁהֶעֱבִיד לוֹ מִן הַנִּמְצָאִים, כִּי לֹא יֶחְסַר לוֹ יְכֹלֶת, כַּאֲשֶׁר בָּרָא אֶת הַשָּׁמַיִם וְהַכּוֹכָבִים בִּרְצוֹנוֹ בִלְבָד, וְרָצָה יִתְבָּרֵךְ וְנִגְשַׁם עַל הַשִּׁעוּר אֲשֶׁר חָפֵץ, וְנֶחֱרַת בָּהֶם הַכְּתָב בַּעֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים, כַּאֲשֶׁר נּאמַר, כִּי קָרַע אֶת הַיָּם וְשָׂמָהוּ לְחוֹמוֹת עוֹמְדוֹת מִימִין הָעָם וּמִשְּׂמֹאלָם, וּמְסִלּוֹת מְסֻדָּרוֹת וּרְחָבוֹת וְאֶרֶץ יְשָׁרָה, יֵלְכוּ בָהּ מִבְּלִי טֹרַח וְלֹא עִכּוּב. וְכֵן הַקְּרִיעָה וְהַבִּנְיָן וְהַתִּקּוּן מְיֻחָס אֵלָיו יִתְבָּרָךְ, לֹא נִצְטָרֵךְ בּוֹ אֶל כְּלִי וְלֹא אֶל סִבּוֹת אֶמְצָעִיּוֹת כַּאֲשֶׁר יִצְטָרֵךְ בְּפֹעַל הַבְּרוּאִים, כִּי הַמַּיִם עָמְדוּ בְמַאֲמָרוֹ וְנִצְטַיְּרוּ בְּחֶפְצוֹ, וְכֵן יִצְטַיֵּר הָאַוִּיר הַמַּגִּיעַ אֶל אֹזֶן הַנָּבִיא בְּצוּרוֹת הָאוֹתִיּוֹת שֶׁהֵם מוֹרוֹת עַל הָעִנְיָנִים שֶׁהוּא חָפֵץ לְהַשְׁמִיעָם אֶל הַנָּבִיא אוֹ אֶל הֶהָמוֹן.

89 Meister. Fern bleibe von Gott alles Falsche! Fern, daß in der Tora etwas enthalten sei, was der Verstand verwerfen müsse und für falsch erkläre. Das erste der Zehngebote verlangt, daß wir an Gott glauben; das zweite verbietet die Anbetung freinder Götter, die Anfertigung von Schnizbildern, Gestalten und Abbildungen, mit einem Worte, Gott für ein körperliches Wesen zu halten. Und warum sollten wir ihn denn nicht über die Körperlichkeit erheben, da wir ja das bei einzelnen seiner Geschöpfe thun, wie z. B. bei der Seele, die ja der eigentliche Mensch ist. Denn was mit uns aus Moses spricht, belehrt, leitet, ist ja nicht seine Zunge, sein Herz, sein Hirndas sind nur Organe des Moses; Moses selbst ist die denkende, vernünftige, unkörperliche Seele, die von keinem Raum umschlossen, der kein Raum zu eng, und die selbst weit genug ist, um die Formen alles Geschaffenen in sich aufzunehmen. Wenn wir also ihr schon engelhafte, geistige Prädikate beilegen, um wie viel mehr dem Schöpfer des Al! Da wir aber mit eben solchem Recht die Ueberlieferung von jenem Acte nicht wegleugnen können, so müssen wir sagen, daß wir nicht wissen, wie der göttliche Wille sich verkörperte, bis er zum Laut wurde, der unser Ohr traf, und was Gott sich von noch nicht Seiendem erschaffen und was er von dem schon Dagewesenen verwendete, da es ihm nicht an Macht fehlt. So sagen wir also, er habe die Tafeln geschaffen und die Schrift darin eingegraben, wie wir sagen, daß er den Himmeldurch sein bloßes Wort geschaffen, und dies verkörperte sich in dem Maße, das ihm beliebte und in der Form, die ihm beliebte und so grub sich in die Tafeln die Schrift der Zehngebote. So verstehen wir es, wenn wir sagen, daß er das Meer gespalten, und es in Mauern umgewandelt, die rechts und links vom Volke standen, und in geebnete, gerade Straßen und gerade Bahnen, auf denen sie ohne Mühe und Hinderniß gehen konnten. So wird Spalten, Bauen, Zurichten Gott zugeschrieben, ohne daß er dabei eines Werkzeugs oder überhaupt vermittelnder Kräfte bedürfte, wie solche bei einer menschlichen Thätigkeit nöthig sind. Wie nun die Wasser auf sein Wort standen und nach seinem Willen sich formten, so formt sich die Luft, die an das Ohr des Propheten schlägt, nach den Lauten, welche den Inhalt dessen bezeichnen, was nach Gottes Willen der Prophet oder das Volk hören soll.

צ אָמַר הַכּוּזָרִי: זֹאת הַטְּעָנָה מַסְפֶּקֶת.

90 Kusari. Diese Darstellung genügt mir.

צא אָמַר הֶחָבֵר: וְאֵינֶנִּי גוֹזֵר שֶׁהָיָה הָעִנְיָן עַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה וְאוּלַי הָיָה עַל דֶּרֶךְ יוֹתֵר עָמֹק מִמַּה שֶּׁיַּעֲלֶה בְמַחֲשַׁבְתִּי, אַךְ הָעוֹלֶה מִזֶּה, הַאֲמָנַת מִי שֶׁרָאָה הַמַּעֲמָדוֹת הָאֵלֶּה כִּי הָעִנְיָן הַהוּא מֵאֵת הַבּוֹרֵא מִבְּלִי מִצּוּעַ, מִפְּנֵי שֶׁהֵם דּוֹמוֹת לַבְּרִיאָה הָרִאשׁוֹנָה וְהַיְצִירָה הָרִאשׁוֹנָה, וְתַאֲמִין הַנֶּפֶשׁ בַּתּוֹרָה הַנִּתְלֵית בָּהֶם עִם הָאֱמוּנָה כִּי הָעוֹלָם חָדָשׁ וְכִי יְיָ בְּרָאוֹ כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר, שֶׁבָּרָא הַלּוּחוֹת וְהַמָּן וְזוּלָתוֹ, וְיָסוּרוּ מִלֵּב הַמַּאֲמִין סְפֵקוֹת הַפִּילוֹסוֹפִים וּבַעֲלֵי הַקַּדְמוּת.

91 Meister. Ich behaupte übrigens nicht, daß diese Sache gerade so vor sich gegangen; vielleicht geschah es in einer für unser Denkvermögen unerfaßlichen Weise. Jedenfalls ergibt sich daraus, wie Feder, der solcherlei Acte angeschaut, zu der Ueberzeugung gelangt, daß die Sache unmittelbar von Gott ausgegangen sei, weil sie der Urschöpfung und Urbildung gleichzustellen sind, ferner zur Anerkennung der unter solchen Umständen gegebenen Lehre, zu dem Glauben, daß die Welt einen Anfang habe, daß Gott sie geschaffen, wie er jawas sie selbst gesehendie Tafeln, das Manna u. f. w. geschaffen. So schwinden aus dem Herzen der Gläubigen die Zweifel der Philosophen und derer, welche die Unerschaffenheit behaupten.

צב אָמַר הַכּוּזָרִי: הִזָּהֵר הֶחָבֵר שֶׁלֹּא תִטֶּה בְסִפּוּר שִׁבְחֵי עַמְּךָ וְתַעֲזֹב מַה שֶּׁנִּתְפַּרְסֵם מִמִּרְיָם עִם אֵלֶּה הַמַּעֲמָדוֹת, כִּי שָׁמַעְתִּי שֶׁבְּתוֹךְ זֶה עָשׂוּ עֵגֶל וַעֲבָדוּהוּ מִבִּלְתִּי הָאֱלֹהִים.

92 Kusari. Nimm dich in Acht, Meister, daß du im Lobe deines Volkes nicht zu weit gehest und das auslässest, was allgemein von ihrem Ungehorsam, troß dieser Erscheinungen, bekannt geworden ist. Ich habe ja gehört, daß sie gerade in dieser Zeit sich ein Kalb gemacht und durch dessen Anbetung von Gott abfielen.

צג אָמַר הֶחָבֵר: חֵטְא שֶׁהִגְדִּילוּהוּ עֲלֵיהֶם לִגְדֻלָּתָם וְהַגָּדוֹל מִי שֶׁחֲטָאָיו סְפוּרִים.

93 Meister. Das ist eine Sünde, die man ihnen ihrer Größe wegen so hoch anrechnet. Groß ist, dessen Sünden gezählt werden.

צד אָמַר הַכּוּזָרִי: וְזֶה מִנְּטוֹתְךָ וַעֲזָרְךָ לְעַמְּךָ, וְאֵי זֶה עָוֹן גָּדוֹל מִזֶּה, וְאֵי זֶה מַעֲשֶׂה יִשָּׁאֵר אַחַר זֶה?

94 Kusari. Da bist du partheiisch, wenn du auf Seiten deines Volkes stehest. Gibt es eine größere Sünde als diese? Wie kann man noch darüber hinausgehen?

צה אָמַר הֶחָבֵר: הַרְפֵּה לִי מְעַט, עַד שֶׁאֲבָאֵר אֶצְלְךָ גְדֻלַּת הָעָם, וְדַי לִי לְעֵד, שֶׁהַשֵּׁם בְּחָרָם לְעָם וּלְאֻמָּה מִבֵּין אֻמּוֹת הָעוֹלָם, וְחוּל הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי עַל הֲמוֹנָם עַד שֶׁהִגִּיעוּ כֻלָּם אֶל מַעֲלַת הַדִּבּוּר. וְעָבַר הָעִנְיָן אֶל נְשֵׁיהֶם וְהָיוּ מֵהֶן נְבִיאוֹת, אַחַר שֶׁלֹּא הָיָה חָל הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי כִּי אִם בִּיחִידִים מִבְּנֵי אָדָם אַחַר אָדָם הָרִאשׁוֹן, כִּי אָדָם הָיָה שָׁלֵם מִבִּלְתִּי תְּנָאי, כִּי אֵין טְעָנָה בִּשְׁלֵמוּת מַעֲשֶׂה, מֵעוֹשֶׂה חָכָם יָכוֹל, מֵחֹמֶר בְּחָרוֹ לַצּוּרָה אֲשֶׁר חָפֵץ בָּהּ, וְלֹא מָנַע מוֹנֵעַ מִמֶּזֶג שִׁכְבַת זֶרַע הָאָב וְלֹא מִדַּם הָאֵם וְלֹא מֵהַמְּזוֹנוֹת וְהַהַנְהָגָה בִשְׁנֵי הַגִּדּוּל וְהַיַּנְקוּת וְהִתְחַלְּפוּת הָאַוִּיר וְהַמַּיִם וְהָאָרֶץ, כִּי יְצָרוֹ כְמַגִּיעַ לְתַכְלִית יְמֵי הַבַּחֲרוּת הַשָּׁלֵם בִּיצִירוֹתָיו וּבְמִדּוֹתָיו, וְהוּא אֲשֶׁר קִבֵּל הַנֶּפֶשׁ עַל תֻּמָּהּ, וְהַשֵּׂכֶל עַל תַּכְלִית מַה שֶּׁבִּיכֹלֶת הָאֱנוֹשִׁי, וְהַכֹּחַ הָאֱלֹהִי אַחַר הַשֵּׂכֶל, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַמַּעֲלָה אֲשֶׁר בָּהּ יִדְבַּק בֵּאלֹהִים וּבְרוּחֲנִיִּים, וְיֵדַע הָאֲמִתּוֹת מִבְּלִי לִמּוּד, אֲבָל בְּמַחֲשָׁבָה קַלָּה, וּכְבָר נִקְרָא אֶצְלֵנוּ בֶּן־אֱלֹהִים, וְכָל הַדּוֹמִים לוֹ מִזַּרְעוֹ – בְּנֵי אֱלֹהִים. וְהוֹלִיד בָּנִים רַבִּים וְלֹא הָיָה מֵהֶם רָאוּי לִהְיוֹת בִּמְקוֹם אָדָם אֶלָּא הֶבֶל, כִּי הוּא הָיָה דוֹמֶה לוֹ. וְכַאֲשֶׁר הֲרָגוֹ קַיִן אָחִיו מִפְּנֵי קִנְאָתוֹ בוֹ עַל הַמַּעֲלָה הַזֹּאת, נָתַן לוֹ תַחְתָּיו שֵׁת, וְהָיָה דוֹמֶה לְאָדָם, וְהָיָה סְגֻלָּה וָלֵב וְזוּלָתוֹ כִקְלִיפָּה. וּסְגֻלַּת שֵׁת אֱנוֹשׁ. וְכֵן הִגִּיעַ הָעִנְיָן עַד נֹחַ: בִּיחִידִים הָיוּ לְבָבוֹת, דּוֹמִים לְאָדָם וְנִקְרָאִים בְּנֵי אֱלֹהִים, שְׁלֵמִים בִּבְרִיאָתָם וּבְמִדּוֹתָם וּבַאֲרִיכוּת הַיָּמִים וּבְחָכְמוֹת וּבִיכֹלֶת, וּבִימֵיהֶם אָנוּ מוֹנִים מֵאָדָם וְעַד נֹחַ וְכֵן מִנֹּחַ וְעַד אַבְרָהָם. וְאֶפְשָׁר שֶׁהָיָה מֵהֶם מִי שֶׁלֹּא דָבַק בּוֹ הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי כְתֶרַח, אֲבָל אַבְרָהָם בְּנוֹ הָיָה תַּלְמִיד לַאֲבִי אָבִיו עֵבֶר, וְעוֹד – שֶׁהִשִּׂיג נֹחַ בְּעַצְמוֹ. וְהָיָה הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי דָבֵק בָּהֶם מֵאֲבוֹת אֲבוֹתָם אֶל בְּנֵי בָנִים. וְאַבְרָהָם סְגֻלַּת עֵבֶר וְתַלְמִידוֹ וְעַל כֵּן נִקְרָא עִבְרִי, וְעֵבֶר הָיָה סְגֻלַּת שֵׁם וְשֵׁם הָיָה סְגֻלַּת נֹחַ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹרֵשׁ הָאַקְלִימִים הַשָּׁוִים אֲשֶׁר אֶמְצָעִיתָם וְחֶמְדָּתָם אֶרֶץ כְּנַעַן אַדְמַת הַנְּבוּאָה, וַיֵּצֵא יֶפֶת אֶל צָפוֹן וְחָם אֶל דָּרוֹם. וּסְגֻלַּת אַבְרָהָם מִכָּל בָּנָיו – יִצְחָק, וְהִרְחִיק כָּל בָּנָיו מֵהָאָרֶץ הַזֹּאת הַמְסֻגֶּלֶת כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה מְיֻחֶדֶת לְיִצְחָק, וּסְגֻלַּת יִצְחָק – יַעֲקֹב, וְנִדְחָה עֵשָׂו אָחִיו מִפְּנֵי שֶׁזָּכָה יַעֲקֹב בָּאָרֶץ הַהִיא, וּבְנֵי יַעֲקֹב כֻּלָּם סְגֻלָּה, כֻּלָּם רְאוּיִים לָעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְהָיָה לָהֶם הַמָּקוֹם הַהוּא הַמְיֻחָד בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְזֶה הָיָה תְחִלַּת חוּל הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי עַל קָהָל, אַחֲרֵי אֲשֶׁר לֹא הָיָה נִמְצָא כִּי אִם בִּיחִידִים. וַיִּשְׁמְרֵם הָאֱלֹהִים וַיַּפְרֵם וַיַּרְבֵּם וַיְגַדְּלַם בְּמִצְרַיִם, כַּאֲשֶׁר יְגֻדַּל הָאִילָן אֲשֶׁר שָׁרְשׁוֹ טוֹב, עַד שֶׁהוֹצִיא פְּרִי שָׁלֵם דּוֹמֶה לַפְּרִי הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר נִטַּע מִמֶּנּוּ, רְצוֹנִי לוֹמַר: אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב וְיוֹסֵף וְאֶחָיו, וְהָיָה מִן הַפְּרִי משֶׁה וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם, וּכְמוֹ בְּצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וּכְמוֹ רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת וְשִׁבְעִים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הָיוּ רְאוּיִים לִנְבוּאָה מַתְמֶדֶת, וְכִיהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב וְחוּר וְזוּלָתָם רַבִּים. וְאָז הָיוּ רְאוּיִים לְהֵרָאוֹת הָאוֹר עֲלֵיהֶם וְהַהַשְׁגָּחָה הַהִיא הָרִבּוֹנִית, וְאִם הָיוּ בֵינֵיהֶם מַמְרִים הָיוּ נִגְעָלִים, אַךְ הֵם בְּלִי סָפֵק סְגֻלָּה, כַּאֲשֶׁר הֵם בְּתוֹלַדְתָּם וְטִבְעָם מִן הַסְּגֻלָּה וַיּוֹלִידוּ מִי שֶּהָיָה סְגֻלָּה וְנִזְהָרִים בְּאָב הַמַּמְרֶה בַּעֲבוּר מַה שֶּׁיִּתְעָרֵב בּוֹ מִן הַסְּגֻלָּה אֲשֶׁר תֵּרָאֶה בִּבְנוֹ אוֹ בְּבֶן בְּנוֹ כְּפִי מַה שֶּׁתִּזְדַּכֵּךְ הַטִּפָּה, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ בְּתֶרַח וְזוּלָתוֹ מִמִּי שֶׁלֹּא נִדְבַּק בּוֹ הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי אַךְ בְּשֹׁרֶשׁ תּוֹלַדְתּוֹ שֶׁיּוֹלִיד סְגֻלָּה, מַה שֶּׁלֹּא הָיָה כֵן בְּתוֹלֶדֶת כָּל הַנּוֹלַד מֵחָם וָיָפֶת. וְנִרְאֶה כָזֶה בָּעִנְיָן הַטִּבְעִי, כִּי כַמָּה יֵשׁ מִבְּנֵי הָאָדָם שֶׁאֵינוֹ דוֹמֶה לָאָב כְּלָל אַךְ הוּא דוֹמֶה לַאֲבִי אָבִיו?! וְאֵין סָפֵק כִּי הַטֶּבַע הַהוּא וְהַדִּמְיוֹן הַהוּא הָיָה צָפוּן בָּאָב וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִרְאָה לַהַרְגָּשָׁה, כַּאֲשֶׁר הָיָה צָפוּן טֶבַע עֵבֶר בְּבָנָיו עַד שֶׁנִּרְאָה בְאַבְרָהָם.

95 Meister. Gönne mir etwas Zeit, so werde ich dir die Größe des Volkes auseinandersetzen. Ein genügendes Zeugniß ist schon der Umstand, daß Gott bies Volk sich aus allen Völkern erwählt, und daß der Gottesgeist sich sogar der Gesammtheit mittheilte, so daß sie alle der göttlichen Anrede gewürdigt wurden, sogar die Frauen, da es auch Prophetinnen gab während früher der Gottesgeist nur auf einzelnen Menschen, den eigentlichen Nachkommen Adam's ruhte. Adam selbst war unbedingt vollkommen; denn was ließe sich gegen die Vollkommenheit eines Werkes einwenden, das durch einen allweisen, allmächtigen Bildner aus einem Stoffe, den er selbst sich gewählt, zu einer Form, die ihm beliebte, gebildet worden, ohne daß Hindernisse von Seiten der Beschaffenheit des väterlichen Samens, des mütterlichen Blutes, der Nahrungsmittel, der Lebensweise in den Jahren der Entwickelung und des Wachsthums, des Wechsels der Luft, des Wassers, des Erdbodens sich geltend machten. Er wurde geschaffen als ein Mann in der Blüthe der Jugendkraft, mit äußerer und innerer Vollendung, fähig zur Aufnahme der Seele in ihrer Reinheit und des Verstandes im höchsten dem Menschen zugänge lichen Maße, undnächst diesem Verstandeder göttlichen Kraft, jener hohen Stufe, auf der er an Gott und dem Geistigen hangen und die wahre Erkenntniß ohne Lehre, durch leichtes Nachdenken erlangen kann. Daher wird er bei uns „Sohn Gottes " genannt, wie alle aus seinem Samen, die ihm glichen, „Söhne Gottes ". Von vielen Söhnen, die erzeugte, war keiner würdig, an Adam's Stelle zu treten, als Abel, denn er glich ihm. Als diesen Kain aus Neid über diesen Vorzug getödtet hatte, wurde ihm zum Ersatz Seth gegeben, der Adam glich und Kleinod und Kern war, die andern nur die Schale. Das Kleinod Seth's war Enosch, und so pflanzte sich das bis Noah in Einzelnen fort, die alle Adam glichen und Söhne Gottes hießen. Sie waren vollendet in ihrer körperlichen wie geistigen Bildung, in Lebensdauer, Wissenschaft und Kraft. Nach ihnen zählen wir, von Adam bis Noah, von Noah bis Abraham Es konnte auch unter ihnen Einer sein, an dem der Gottesgeist nicht haftete, z. B. Terach; dagegen war sein Sohn Abraham ein Schüler seines Ahn's Eber, ja er sah noch Noah selbst, und es ging der Gottesgeist wohl auch vom Großvater auf den Enkel über, wie eben Abraham das Kleinod Eber's und dessen Schüler war und daher der Ebräer heißt; Eber wieder war das Kleinod Sem's und Sem das Kleinod Noah's; er erbte ja die gemäßigten Klimate, von denen die Mitte und das Beste Palästina ist, das Land der Prophetie, während Iafet sich nach Norden, Cham nach Süden wendete. Von Abraham's Söhnen war Isaak das Kleinod, daher er auch seine anderen Söhne aus jenem bevorzugten Lande entfernte, damit es blos für Isaak bleibe; das Kleinod Isaak's war Jakob, während Esau entfernt wurde, weil Jakob ein Anrecht auf das Land hatte. Jakob's Söhne endlich waren insgesammt Kleinod, insgesammt des Gottesgeistes fähig, und ihnen gehörte jener für den Gottesgeist geeignete Raum. Hier zum ersten Male ließ sich der Gottesgeist auf eine größere Zahl nieder, während er früher nur auf Einzelnen ruhte. Gott schüste sie, machte sie fruchtbar, mehrte sie und ließ sie in Aegypten heranwachsen, wie ein Baum heranwächst, der eine gute Wurzel hat, und endlich eine Frucht bringt gleich der, von der aus er gepflanzt worden, nämlich Abraham, Isaak, Jakob, Josef und seine Brüder. Bu solcher Frucht gehörten Moses, Ahron, Mirjam, ferner Bezalel, Oholiab, ferner die Stammeshäupter, die 70 Aeltesten, die dauernder prophetischer Gabe gewürdigt wurden, Josua, Sohn Nun und Kaleb, Sohn Iefuneh, Chur, Sohn der Mirjam und viele Andere. Sie waren werth, daß über ihnen das Licht leuchtete und jene unmittelbare göttliche Thätigkeit sich äußerte. Waren auch Ungehorsame unter ihnen, so wurden sie zurückgedrängt, blieben aber Kleinod, da sie ihrer Abstammung und natürlichen Beschaffenheit zufolge Kleinod wurden, und auch solche zeugen konnten, welche Kleinod waren. Man nahm auf einen ungehorsamen Vater eben wegen dessen Rücksicht, was vom Kleinod ihm beigemischt war und an seinem Sohne oder Enkel, je nachdem der Same sich geläutert, zur Erscheinung kommen konnte, wie es ja bei Terach war und bei Anderen, an denen der Gottesgeist nur in sofern haftete, als sie in ihm geboren waren und Kleinod zeugen konnten, was bei den Abkömmlingen Cham's und Jafet's nie der Fall war. Wir sehen ja etwas Aehn liches in allgemein natürlichen Beziehungen. Viele Menschen gleichen durchaus nicht ihrem Vater, wohl aber ihrem Großvater; in solchem Falle hat ohne Zweifel die Natur und die Aehnlichkeit im Vater versteckt gelegen, wenn sie auch nicht zur Erscheinung kam, wie die Natur Eber's in seinen Söhnen verborgen lag, bis sie in Abraham hervortrat.

צו אָמַר הַכּוּזָרִי: זֹאת בֶּאֱמֶת הִיא הַגְּדֻלָּה הַנִּמְשֶׁכֶת מֵאָדָם, וְאָדָם הָיָה הַגָּדוֹל שֶׁבִּבְרִיאוֹת הָאָרֶץ, וְנִתְחַיְּבָה לָכֶם הַגְּדֻלָּה עַל כָּל הַנִּמְצָאִים בָּאָרֶץ. אֲבָל אַיֵּה הַגְּדֻלָּה הַזֹּאת מִן הַחַטָּאת הַזֹּאת?

96 Kusari. In der That, das ist ein Vorzug, der sich auf die ununterbrochene Beziehung zu Adam gründet, und da er das vorzüglichste Geschöpf auf Erden war, so gebührt euch der Vorzug vor allen Bewohnern der Erde. Aber in wiefern thut sich dieser Vorzug in jener Sünde kund?

צז אָמַר הֶחָבֵר: כִּי הָאֻמּוֹת כֻּלָּם בַּזְּמָן הַהוּא הָיוּ עוֹבְדִים צוּרוֹת, וְאִלּוּ הָיוּ הַפִּילוֹסוֹפִים, מְבִיאִים מוֹפֵת עַל הַיִּחוּד וְעַל הָאֱלֹהוּת לֹא הָיוּ עוֹמְדִים מִבְּלִי צוּרָה שֶׁמְּכַוְּנִים אֵלֶיהָ וְאוֹמְרִים לַהֲמוֹנָם, כִּי הַצּוּרָה הַזֹּאת יִדְבַּק בָּהּ עִנְיָן אֱלֹהִי וְכִי הִיא מְיֻחֶדֶת בְּדָבָר מֻפְלָא נָכְרִי. וּמֵהֶם מִי שֶׁמְּיַחֵס זֶה אֶל הָאֱלֹהִים, כַּאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים הַיּוֹם בַּמְּקוֹמוֹת הַמְכֻבָּדִים אֶצְלֵנוּ, עַד שֶׁאָנוּ מִתְבָּרְכִים בָּהֶם וּבַעֲפָרָם וְאַבְנֵיהֶם, וּמֵהֶם מִי שֶׁמְּיַחֵס אוֹתוֹ אֶל רוּחֲנִיּוּת כּוֹכָב מִן הַכּוֹכָבִים אוֹ חַיִל מִן הַחֲיָלִים אוֹ מַעֲרֶכֶת מַזָּל וְזוּלַת זֶה, וְלֹא הָיוּ מַסְכִּימִים הֶהָמוֹן עַל תּוֹרָה אֶחָת, אֶלָּא בְצוּרָה מֻרְגָּשָׁה שֶׁמְּכַוְּנִים אֵלֶיהָ. וְהָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְצַפִּים לְמַה שֶּׁיָּעַד אוֹתָם משֶׁה שֶׁיּוֹרִיד לָהֶם עִנְיָן מֵאֵת יְיָ שֶׁיִּרְאוּ אוֹתוֹ וְיַקְבִּילוּהוּ כַאֲשֶׁר הָיוּ מַקְבִּילִים עַמּוּד הֶעָנָן וְעַמּוּד הָאֵשׁ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם, אֲשֶׁר הָיוּ מַבִּיטִים אֵלָיו וּמַקְבִּילִים וּמְגַדְּלִים אוֹתוֹ וּמְשֶׁתַּחֲוִים נִכְחוֹ לֵאלֹהִים, וְכֵן הָיוּ מַקְבִּילִים עַמּוּד הֶעָנָן אֲשֶׁר הָיָה יוֹרֵד עַל משֶׁה בְּדַבֵּר אִתּוֹ הָאֱלֹהִים וְהָיוּ עוֹמְדִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִשְׁתַּחֲוִים נִכְחוֹ לֵאלֹהִים. וְכַאֲשֶׁר שָׁמְעוּ הָעָם דִּבְרֵי עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וְעָלָה משֶׁה עַל הָהָר לְהוֹרִיד לָהֶם הַלּוּחוֹת כְּתוּבִים וְלַעֲשׂוֹת לָהֶם אָרוֹן לִהְיוֹת לָהֶם דָּבָר נִרְאֶה שֶׁיְּכַוְּנוּ נֶגְדּוֹ, שֶׁבּוֹ הַבְּרִית לֵאלֹהִים וְהַבְּרִיאָה הָרִבּוֹנִית, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַלּוּחוֹת, זוּלַת מַה שֶּׁדָּבַק בָּאָרוֹן מֵהֶעָנָן וְהַכָּבוֹד וּמַה שֶּׁנִּרְאָה בַעֲבוּרוֹ מֵהַמּוֹפְתִים, וְנִשְׁאֲרוּ הָעָם מְצַפִּים לְרֶדֶת משֶׁה וְהֵם עַל עִנְיָנָם לֹא שִׁנּוּ תָאֳרָם וְעֶדְיָם וּבִגְדֵיהֶם, אֲשֶׁר עָמְדוּ בָהֶם יוֹם מַעֲמַד הַר סִינַי אַךְ נִשְׁאֲרוּ בִתְכוּנָתָם מַמְתִּינִים לְמשֶׁה לְעִתִּים, וּבוֹשֵׁשׁ מֵהֶם אַרְבָּעִים יוֹם וְהוּא לֹא לָקַח צֵידָה וְלֹא נִפְרַד מֵהֶם אֶלָּא עַל מְנָת שֶׁיָּשׁוּב לְיוֹמוֹ, אָז גָבְרָה הַמַּחֲשָׁבָה הָרָעָה עַל קְצָת הֶהָמוֹן הַהוּא הַגָּדוֹל וְהִתְחִילוּ הֲמוֹן הָעָם לְהֵחָלֵק מַחְלְקוֹת וּמַרְבִּים הָעֵצוֹת וְהַמַּחֲשָׁבוֹת עַד שֶׁנִּצְטָרְכוּ מֵהֶם אֲנָשִׁים לְבַקֵּשׁ נֶעֱבָד מֻרְגָּשׁ יְכַוְּנוּ נֶגְדּוֹ כִשְׁאָר הָאֻמּוֹת, מִבְּלִי שֶׁיְּכַחֲשׁוּ בֶאֱלֹהוּת מוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם, אֲבָל – שֶׁיִּהְיֶה מֻנָּח לָהֶם לְהַקְבִּיל אֵלָיו, כְּשֶׁיְּסַפְּרוּ נִפְלְאוֹת אֱלֹהֵיהֶם, כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ הַפְּלִשְׁתִּים בָּאָרוֹן שֶׁאָמְרוּ כִּי הָאֱלֹהִים שָׁם, וְכַאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים בַּשָּׁמָיִם וּבְכָל דָּבָר שֶׁאָנוּ יוֹדְעִים שֶׁתְּנוּעָתוֹ אָמְנָם הִיא בְחֵפֶץ הָאֱלֹהִים מִבְּלִי מִקְרֶה וְלֹא רְצוֹן אָדָם וְלֹא טֶבַע. וְחַטָּאתָם הָיְתָה בַצִּיּוּר אֲשֶׁר נֶאֱסַר עֲלֵיהֶם וְשֶׁיִּחֲסוּ עִנְיָן אֱלֹהִי אֶל מַה שֶּׁעָשׂוּ בְיָדָם וּרְצוֹנָם מִבְּלִי מִצְוַת הָאֱלֹהִים, וְיֵשׁ לָהֶם הִתְנַצְּלוּת – בְּמַה שֶּׁקָּדַם מֵהַמַּחֲלֹקֶת בֵּינֵיהֶם, וְלֹא הִגִּיעוּ עוֹבְדָיו אֶל שְׁלשֶׁת אַלְפֵי אִיש מִכְּלָל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף שֶׁהָיוּ. אֲבָל הִתְנַצְּלוּת הַגְּדוֹלִים שֶׁסִּיְּעוּ בַעֲשׂוֹתוֹ הָיָה – בַּעֲבוּר שֶׁיֵּרָאֶה הַמַּמְרֶה מֵהַמַּאֲמִין כְּדֵי לַהֲרֹג הַמַּמְרֶה הָעוֹבֵד אוֹתוֹ, וְנֶחְשַׁב לָהֶם לְעָוֹן מִפְּנֵי שֶׁהוֹצִיאוּ הַמְּרִי מִן הַכֹּחַ וְהַמַּצְפּוּן אֶל גְּבוּל הַמַּעֲשֶׂה. וְלֹא הָיָה הֶעָוֹן הַהוּא יְצִיאָה מִכְּלָל עֲבוֹדַת מוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם, אַךְ הָיָה מְרִי לִקְצָת מִצְוֹתָיו, כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ הִזְהִיר מִן הַצּוּרוֹת, וְהֵם עָשׂוּ צוּרָה, וְהָיָה לָהֶם לְהַמְתִּין, שֶׁלֹּא יִקְבְּעוּ לְעַצְמָם דָּבָר שֶׁיַּקְבִּילוּהוּ וְיִמָּשְׁכוּ אַחֲרָיו, וּמִזְבֵּחַ וְקָרְבָּנוֹת. וְזֶה הָיָה מֵעֲצַת מִי שֶׁהָיָה בֵינֵיהֶם מִן הַחוֹזִים וְהָאִצְטַגְנִינִים, חָשְׁבוּ שֶׁיִּהְיוּ פְעֻלּוֹתָם הַסְּבָרִיּוֹת קְרוֹבוֹת מִן הַמַּעֲשִׂים הָאֲמִתִּיִּים, וְהָיָה עִנְיָנָם בָּזֶה כְּעִנְיַן הַכְּסִיל, אֲשֶׁר זָכַרְנוּ, שֶׁנִּכְנַס בַּחֲנוּת הָרוֹפֵא וְהֵמִית הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר הָיָה מוֹעִילָם בָּרְפוּאוֹת הָהֵם קֹדֶם לָכֵן. עִם שֶׁלֹּא הָיְתָה כַוָּנַת הָעָם לָצֵאת מֵעֲבוֹדַת הָאֱלֹהִים, אַךְ הָיוּ חוֹשְׁבִים שֶׁהֵם מִשְׁתַּדְּלִים בָּעֲבוֹדָה, וְעַל כֵּן בָּאוּ אֶל אַהֲרֹן, וְאַהֲרֹן חָפֵץ לְגַלּוֹת מַצְפּוּנָם, וְעַל כֵּן סִיַּע בַּעֲשׂוֹתוֹ וְנֶאֱשַׁם בְּהוֹצָאָתוֹ מִרְיָם מִן הַכֹּחַ אֶל הַמַּעֲשֶׂה. וְהַדָּבָר הַהוּא הוּא מְרֻחָק וּמְגֻנֶּה אֶצְלֵנוּ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בַּזְּמָן הַזֶּה צוּרוֹת נֶעֱבָדוֹת בְּרֹב הָאֻמּוֹת וְהָיָה קַל בַּזְּמָן הַהוּא, מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים כָּל הָאֻמּוֹת צוּרוֹת לַעֲבֹד אוֹתָם. וְאִלּוּ הָיְתָה חַטָּאתָם שֶׁעָשׂוּ בַּיִת בִּרְצוֹנָם לַעֲבוֹדָה, לְכַוֵּן אֵלָיו וּלְהַקְרִיב בּוֹ הַקָּרְבָּנוֹת וּלְכַבְּדוֹ, לֹא הָיָה דָבַר גָּדוֹל בְּעֵינֵינוּ, מִפְּנֵי מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ נוֹהֲגִים בּוֹ הַיּוֹם, מֵעֲשׂוֹת בָּתִּים בִּבְחִירָתֵנוּ וְגַדְּלֵנוּ לָהֶם וְהִתְבָּרְכֵנוּ בָהֶם, וְאֶפְשָׁר שֶׁנֹּאמַר שֶׁהַשְּׁכִינָה חָלָה בָהֶם וְהַמַּלְאָכִים חוֹנִים סְבִיבוֹתֵיהֶם' וְלוּלֵא הַצֹּרֶך לְהִתְחַבְּרוּת קְהָלֵנוּ, הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה נָכְרִי, כַּאֲשֶׁר הָיָה בִימֵי הַמְּלָכִים, שֶׁהָיוּ מוֹחִים בַּאֲנָשִׁים מִשְׁתַּדְּלִים, שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים בָּתִּים לַעֲבוֹדָה, הָיוּ נִקְרָאִים בָּמוֹת, וְהָיוּ חֲסִידֵי הַמְּלָכִים הוֹרְסִין אוֹתָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְגַדְּלוּ זוּלָתִי הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ הָאֱלֹהִים וְהַתְּכוּנָה אֲשֶׁר צִוָּה בָהּ. וְלֹא הָיָה הַדָּבָר נָכְרִי בַצּוּרוֹת, אֲשֶׁר צִוָּה הוּא בָהֶם מֵהַכְּרוּבִים. וְעִם כָּל זֶה נֶעֶנְשׁוּ הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָבְדוּ הָעֵגֶל בַּיּוֹם הַהוּא וַהֲרָגוּם, וְהָיָה מִסְפַּר כֻּלָּם שְׁלשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ מִכְּלָל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף, וְלֹא פָסַק הַמָּן לָרֶדֶת לִמְזוֹנָם, וְהֶעָנָן לְסוֹכֵךְ עֲלֵיהֶם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לְהַנְחֹתָם, וְהַנְּבוּאָה מַתְמֶדֶת וְנוֹסֶפֶת בֵּינֵיהֶם, וְלֹא נֶעְדַּר מֵהֶם דָּבָר מִכָּל אֲשֶׁר נִתַּן לָהֶם זוּלַת שְׁתֵּי הַלּוּחוֹת, אֲשֶׁר שְׁבָרָם משֶׁה, וְהִתְפַּלֵּל לְהֲשִׁיבָם וְהוּשְׁבוּ לָהֶם וְכֻפַּר לָהֶם הֶעָוֹן הַהוּא.

97 Meister. Nun, die Völker jener Zeit beteten insgesammt Bilder an. Wenn auch Philosophen Beweise für die Einheit des göttlichen Wesens führten, so blieben doch auch sie nicht ohne Bild, an das sie sich hielten und von dem sie dem Volke sagten, daß ihm ein Göttliches innewohne, und daß es sich durch etwas Außergewöhnliches von andern unterscheide. Und dies schrieben Einige Gott selbst zu, wie auch wir noch jest mit geheiligten Vertern thun, von denen, selbst von deren Staube und Steinen, wir einen Segen erwarten. Andere schrieben dies einer höheren Kraft zu, irgend einem Stern, einem Sternbilde, einer Constellation u. dergl. Eine Uebereinstimmung fand unter dem Volke nicht in der Religion selbst, sondern nur in der Beziehung zu einem sinnlichen Bilde Statt. -Nun warteten die Israe liten darauf, daß ihnen Moses versprochenermaßen etwas von Gott mitbringen werde, das sie sehen, an das sie sich wenden könnten, wie sie sich an die Wolken- und Feuersäule wendeten, als sie aus Aegypten zogen. Sie sahen diese, richteten ihre Blicke dahin, hielten sie hoch, und beteten Angesichts derselben zu Gott. Eine ähnliche Beziehung hatten sie zu der Wolkensäule, welche sich auf Moses herabließ, wenn Gott mit ihm redete, wo dann die Israel liten stehen blieben und Angesichts derselben Gott anbeteten. Nun hatte das Volk die Zehngebote gehört und Moses war auf den Berg gestiegen, ihnen die geschriebenen Tafeln zu bringen und ihnen eine Lade zu machen. Das sollte ihnen ein sinnlich Wahrnehmbares sein, an das sie sich wenden konnten, und worin sich der Bund mit Gott und die unmittelbare Schöpferkraft (ich meine die Tafeln) darstellen sollte, abgesehen von der Wolke und der Herrlichkeit, welche zur Lade gehörten, und abgesehen von sonstigen Wunderzeichen, welche an der Lade sichtbar wurden. So wartete nun das Volk auf die Rückkehr Moses, und zwar in derselben Lage, ohne Veränderung ihres Aeußeren, ihres Schmuckes, ihrer Kleidung, wie am Tage der Offenbarung am Sinai; in dieser Stimmung verharrten sie, des Moses wartend. Nun blieb er vierzig Tage aus; Speise hatte er nicht mitgenommen, und war überhaupt von ihnen gegangen, wie einer, der noch an demselben Tage wiederkommen will. Da bemächtigte sich eines Theiles dieser großen Volksmasse ein böser Gedanke, und es bildeten sich verschiedene Parteien. Nach den verschiedensten Vorschlägen und Plänen fanden es endlich Einige für nöthig, einen sinnlichen Gegenstand der Anbetung zu suchen, dem sie sich, gleich andern Völkern, zuwenden könnten, ohne aber dabei den Gott, der sie aus Aegypten geführt, zu verleugnen. Es sollte eben nur da sein, damit sie sich an dasselbe wenden könnten, wenn sie von den Wundern ihres Gottes erzählten wie die Philister von der Lade sagten, Gott sei darin, und wie wir es mit dem Himmel machen und mit allen den Dingen, von denen wir wissen, daß ihre Bewegung durch göttlichen Willen, nicht durch Zufall oder menschlichen Willen oder Naturgesetz geschieht. Ihre Sünde bestand darin, daß sie ein ihnen verbotenes Bild machten und daß sie dem, was sie mit ihren Händen und nach ihrem Belieben ohne göttliche Weisung machten, eine göttliche Kraft zuschrieben. Ein Milderungsgrund für sie liegt darin, daß doch noch vorher ein Streit Statt fand und daß die Zahl der Anbeter desselben von einer Masse von 600,000 nur 3000 betrug Auch die Großen, die bei der Verfertigung halfen, finden darin eine Entschuldigung, daß sie den Ungläubigen vom Gläubigen sondern und dem Ungläubigen, der das Kalb anbetet, Strafe zukommen lassen wollten; aber gerade das wurde ihnen als Sünde angerechnet, daß sie den Ungehorsam aus dem Gedanken in das Gebiet der That gebracht hatten. Mit jener Sünde traten sie nicht aus der Anbetung ihres Befreiers aus Aegypten heraus; es war ein Ungehorsam gegen gewisse Gebote desselben. Gott nämlich hatte Bilder verboten, und sie machten ein Bild, während sie hätten warten und nicht selbst etwas machen sollen, an das sie sich wenden und dem sie nachgehen wollten, mit Altären und Opfern. Es war daran Schuld der Einfluß mancher unter ihnen befindlichen Wahrsager und Astrologen, die da wähnten, ihre selbsterdachte Anbetungsweise führte eher zu Gott, als die wahrhaften (gottesdienstlichen (Verrichtungen. Es ging ihnen, wie jenem Narren, von dem wir gesprochen, der in den Laden eines Arztes gerieth und Menschen mit den Arzneien den Tod brachte, die ihnen früher geholfen hatten. Eben weil dem Volke gar nicht der Gedanke einkam, den Dienst ihres Gottes zu verlassen, sondern sie nur glaubten, sich um gottesdienstliche Verrichtungen zu bemühen, kamen sie zu Ahron, ihm ihr Vorhaben mitzutheilen, und darum half er ihnen, beging aber darin einen Fehler, daß er ihren Ungehorsam aus der Idee zur That verhalf. Uns kommt das heute sehr erheblich vor, weil bei den meisten Völkern jetzt keine Bilder angebetet werden, aber damals war es das in der That nicht, weil alle Völker Bilder hatten, die sie anbeteten. Hätte z. B. ihre Sünde darin bestanden, daß sie sich nach ihrem Belieben ein Haus gemacht zum Gottesdienste, um dahin zu gehen und dort zu opfern und es zu verehren, so hätte un8 diese Sünde nicht so bedeutend geschienen, weil wir heute gewöhnt sind, uns derartige Häuser zu errichten, sie mit Liebe und Ehrfurcht zu behandeln, von ihnen Segen zu erwarten, ja vielleicht zu sagen, der Geist Gottes ruhe auf ihnen, Engel lagerten um dieselben u. s. w. Wäre nicht das Bedürfniß, unsere Gemeinden in derartigen Häusern zu versammeln, so würde auch uns heute diese Sache auffallend erscheinen, wie sie es in den Tagen der Könige war, wo man es denen wehrte, die sich angelegen sein ließen, Häuser zu gottesdienstlichen Verrichtungen, „Höhen " genannt, zu errichten; die frommen Könige rissen sie nieder, weil man nur das Haus hochhalten solle, das Gott erwählt, und die Form der Anbetung, die er vorgeschrieben. Fand man ja doch nichts Auffallendes an den Bildern, die er selbst vorschrieb, nämlich den Cherubim. Bei allem dem wurden die Männer, die das Kalb angebetet, mit dem Tode bestraft, zusammen nur 3000 Mann unter 600000 Das Manna hörte nicht auf zu fallen zu ihrer Speise, die Wolke deckte sie, die Feuersäule führte sie, die Prophetie dauerte unter ihnen fort und nahm sogar zu; kurz sie vermißten nichts von allem, was er ihnen gegeben, als die zwei Tafeln, die Mose zerbrochen, die aber auch auf seine Bitte ihnen ersetzt und so die Sünde ihnen verziehen wurde.

צח אָמַר הַכּוּזָרִי: כְּבָר עָזַרְתָּ עֲצָתִי בְּמַה שֶּׁעָלָה בְדַעְתִּי וּבְמַה שֶּׁרְאִיתִיו בַּחֲלוֹמִי, כִּי אֵין הָאָדָם מַגִּיעַ אֶל הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי אֶלָּא בְדָבָר אֱלֹהִי, רְצוֹנִי לוֹמַר: בְּמַעֲשִׂים שֶׁיְּצַוֵּם הָאֱלֹהִים. וְאִם לֹא – הִנֵּה רֹב בְּנֵי אָדָם מִשְׁתַּדְּלִים, אֲפִילוּ הַחוֹזֶה וְהַקּוֹסֵם וְעוֹבֵד הָאֵשׁ וְעוֹבֵד הַשֶּׁמֶשׁ וְהַמַּשְׁנִים וְזוּלָתָם.

98 Kusari. Du bestätigst mir da, was ich mir schon lange gedacht und auch, was ich im Traume gesehen, nämlich, daß kein Mensch zum göttlichen Geiste anders gelangen kann, als durch göttliches Wort, d. h. von Gott selbst anbefohlene Handlungen. Denn sonst es werden ja derartige Handlungen von den meisten Menschen geübt, von Astrologen, Wahrsagern, Feueranbetern, Sonnenanbetern, den Dualisten u. s. w.

צט אָמַר הֶחָבֵר: כֶּן־הוּא, וְכֵן כָּל תּוֹרוֹתֵינוּ כֻלָּם כְּתוּבוֹת בַּתּוֹרָה מִדִּבּוּר הָאֱלֹהִים עִם משֶׁה, וּמִמַּה שֶּׁכָּתַב משֶׁה וְנָתַן לֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַהוּא בְקִבּוּצָם בַּמִּדְבָּר, לֹא נִצְטָרְכוּ בָהּ לְקַבָּלָה וְלֹא לְהוֹרָאַת פַּרְשָׁה פַּרְשָׁה וּמִצְוָה מִצְוָה, וּתְכוּנַת הַקָּרְבָּנוֹת וְאֵיךְ מַקְרִיבִים אוֹתָם וּבְאֵיזֶה מָקוֹם וּלְאֵיזֶה צַד וְאֵיךְ נִשְׁחָטִים וְאֵיךְ עוֹשִׂים בְּדָמָם וְנִתְחֵיהֶם מִמְּלָאכוֹת חֲלוּקוֹת, כֻּלָּם בְּבֵאוּר מֵאֵת הָאֱלֹהִים שֶׁלֹּא יֶחְסַר מֵהֶם דָּבָר קָטָן וְיִפָּסֵד הַכֹּל, כְּמוֹ הַהֲוָיוֹת הַטִּבְעִיּוֹת, אֲשֶׁר הֵם מִתְחַבְּרוֹת מִיחָסִים דַּקִּים לֹא תַשִּׂיגֵם הַמַּחֲשָׁבָה לְדַקּוּתָם, אֲשֶׁר אִם יֶאֱרַע מִכְשׁוֹל מְעַט בַּיְחָסִים הָהֵם הָיְתָה נִפְסֶדֶת הַהֲוָיָה הַהִיא וְלֹא הָיָה בַּצֶּמַח הַהוּא אוֹ הַחַי הַהוּא אוֹ הָאֵבֶר הַהוּא דֶרֶךְ מָשָׁל אֶלָּא מֻפְסָד אוֹ נֶעְדָּר. וְכֵן נִזְכַּר אֵיךְ תְּנֻתַּח הַבְּהֵמָה הַנִּקְרֶבֶת, וּמַה יֵּעָשֶׂה בְאֵבֶר אֵבֶר, וּמַה שֶּׁיֵּשׁ לַאֲכִילָה וּמַה שֶּׁיֵּשׁ לִשְׂרֵפָה וּמִי יֹאכַל וּמִי יִשְׂרוֹף וּמִי יַקְרִיב מִכִּתּוֹת, מִצְוָה בָהֶם לֹא יַעַבְרוּם, וְאֵיךְ תִּהְיֶה תְכוּנַת הַמַּקְרִיבִים, שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָהֶם פְּגָם – עַד תַּכְשִׁיטֵיהֶם וּמַלְבּוּשֵׁיהֶם, וְכָל שֶׁכֵּן מַלְבּוּשׁ כֹּהֵן גָּדוֹל אֲשֶׁר נִתַּן לוֹ רְשׁוּת לָבֹא אֶל מְקוֹם הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי, מְקוֹם הַשְּׁכִינָה וְהָאָרוֹן וְהַתּוֹרָה, וּמַה שֶּׁנִּתְלָה בָזֶּה מִן הַקְּדֻשָּׁה וְהַטָּהֳרָה וּמַדְרֵגוֹת הַטְּהָרוֹת וְהַקְּדֻשּׁוֹת וְהַתְּפִלּוֹת, דָּבָר שֶׁיֶּאֱרַךְ סִפּוּרוֹ אַךְ סוֹמְכִים בּוֹ עַל קְרִיאַת הַתּוֹרָה וּמַה שֶּׁהֶעְתִּיקוּ רַבּוֹתֵינוּ, וְהַכֹּל מִדִּבְרֵי אֱלֹהִים עִם משֶׁה. וְכֵן תְּכוּנַת הַמִּשְׁכָּן כֻּלָּהּ הָרְאֲתָה לְמשֶׁה בְהַר סִינָי: הַמִּשְׁכָּן, וְהָאֹהֶל, וְהַשֻּׁלְחָן, וְהַמְּנוֹרָה, וְהָאָרוֹן, וַחֲצַר הַמִּשְׁכָּן, וְעַמּוּדָיו, וּמִכְסָיו, וְכָל מַלְאֲכוֹתָיו הָרְאוּ לוֹ רוּחֲנִיּוֹת וְצִיֵּר אוֹתָם גַּשְׁמִיּוֹת כַּאֲשֶׁר הֻתְווּ לוֹ, וְכֵן הַבַּיִת הָגָּדוֹל, אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה, הָרְאָה לְדָוִד צוּרָתוֹ רוּחֲנִיּוֹת, וְהַבַּיִת הָעוֹלָמִי הַקָּדוֹש אֲשֶׁר יֻעַדְנוּ בּוֹ, הָרְאָה לַנָּבִיא יְחֶזְקֵאל צוּרָתוֹ וּתְכוּנָתוֹ. וְאֵין בַּעֲבוֹדַת הָאֵל סְבָרָא וְלֹא הַקָּשָׁה וְלֹא הִתְחַכְּמוּת, וְאִלּוּ הָיָה כֵן,– הָיוּ הַפִּילוֹסוֹפִים מַגִּיעִים בְּרֹב חָכְמָתָם וְשִׂכְלָם לְכֵפֶל מַה שֶּׁהִגִּיעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל.

99 Meister. Ganz recht. Alle unsere Lehren sind in der Tora nach göttlichem Worte an Moses aufgezeichnet. Ueber das nun, was Moses aufschrieb und jener großen Volksmenge, die in der Wüste zusammen war, übergab, bedurften sie keiner Ueberlieferung noch auch einer Belehrung über einzelne Abschnitte und Gebote, z. B. über das Verfahren bei den Opfern, die man darbringen solle, wo, nach welcher Seite hin, wie man schlachten solle, was mit dem Blute und den Stücken zu machen; alle diese verschiedenen Thätigkeiten waren ausdrücklich von Gott vorgezeichnet. Denn wenn auch nur das Geringste fehlte, könnte leicht das Ganze zu Grunde gehen. So ist es ja auch bei Naturbildungen, die aus kleinen, nur den Vorstellungen zugänglichen Atomen bestehen; fällt nun ein Fehler in Betreff dieser Atome vor, so verdirbt jene Bildung, und es kommt z. B. jene Pflanze, oder jenes Thier, oder jenes Glied entweder mangelhaft oder gar nicht zu Stande. So hat Gott vorgeschrieben, wie das geopferte Thier zu zerlegen, was mit jedem Gliede vorzunehmen sei, was gegessen, was verbrannt werde, wer essen und wer verbrennen solle, wer von den nach genau zu beobachtenden Vorschriften hierzu bestimmten Klassen darbringen solle, wie die Darbringenden beschaffen sein müssen, wenn sie nicht unbrauchbar sein sollen, in Beziehung auf Zierrath und Kleidung, besonders die Kleidung des Hohepriesters, dem erlaubt ist, jenen Ort des Gottesgeistes, den Ort der göttlichen Erscheinung, der Lade und der Tora zu betreten; endlich alle Vorschriften über Heiligkeit und Reinheit nach ihren verschiedenen Abstufungen, Gebete u. s. w. , was nicht Alles aufgezählt werden kann. Sie stützten sich dabei auf das Lesen der Tora und auf das, was unsere Lehrer überliefert haben, beides auf Grund göttlicher Mittheilung an Moses. So wurde ja auch die ganze Einrichtung der Wohnung " dem Moses am Sinai gezeigt, Wohnung, Zelt, Tisch, Leuchter, Lade, Vorhof der Wohnung, Säulen, Decken; kurz, alle diese Dinge wurden ihm im Geiste in sinnlichen Formen gezeigt, wie sie ihm gelehrt wurden. Auch der große Tempel, den Salomo baute, wurde dem David im Geiste gezeigt, wie das künftige, ewige Heiligthum in dem einst Gott verehrt werden soll, dem Propheten Iecheskel nach Gestalt und Beschaffenheit gezeigt wurde. Also zur Verehrung Gottes kommt man nicht auf dem Wege der Speculation, des Schlusses und des Klügelns; denn sonst hätten die Philosophen mit ihrem großen Scharfsinne und ihrem Wissen doppelt so große Erfolge, wie die Israeliten erzielt.

ק אָמַר הַכּוּזָרִי: בִּכְמוֹ זֶה תָנוּחַ הַנֶּפֶשׁ לְקַבֵּל הַתּוֹרָה מִבְּלִי סָפֵק וְלֹא פִקְפּוּק, שֶׁיָּבֹא נָבִיא לַעֲבָדִים מְשֻׁעְבָּדִים לְחוּצִים וְיִיעַד אוֹתָם שֶׁיֵּצְאוּ מֵעֲבוֹדָתָם בָּעֵת הַהִיא מִבְּלִי אִחוּר עַל הַתְּכוּנָה הַהִיא, וְשֶׁיַּכְנִיסֵם אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן וְהִיא בְיַד שֶׁבַע אֻמּוֹת כָּל אַחַת חֲזָקָה מֵהֶם, וְהוֹדִיעַ לְכָל שֵׁבֶט חֶלְקוֹ מֵהָאָרֶץ קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעוּ אֵלֶיהָ, וְהִתְקַיֵּם הַכֹּל בִּזְמַן מֻעָט בְּמוֹפְתִים נוֹרָאִים, זֶה מאַמֵּת גְּדֻלַּת הַשּׁוֹלֵחַ וּכְבוֹד הַשָּׁלוּחַ וְגֹדֶל מַעֲלַת אֲשֶׁר אֲלֵיהֶם לְבַדָּם שֻׁלָּח. וְאִלּוּ הָיָה אוֹמֵר כִּי אֲנִי שָׁלוּחַ לְיַשֵּׁר כָּל הָעוֹלָם וְלֹא הָיָה דְבָרוֹ מַגִּיעַ עַד חֶצְיוֹ הָיָה פְּגָם בִּשְׁלִיחוּתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִשְׁלְמָה כַוָּנַת הַבּוֹרֵא בִשְׁלִיחוּתוֹ, וְהָיָה מוֹנֵעַ הַשְׁלָמָתָהּ הֱיוֹת סֵפֶר תּוֹרָתוֹ עִבְרִי, וְהָיָה מַעֲמָס עַל אֻמּוֹת שְׁבָא וְהֹדּוּ וְכוּזָר לַהֲבִינוֹ וְלַעֲשׂוֹת מַה שֶּׁכָּתוּב בּוֹ, אֶלָּא אַחֲרֵי מֵאוֹת שָׁנִים, אוֹ שֶׁיִּקְרֶה לָהֶם לְהִשְׁתַּנּוֹת אֲלֵיהֶם בַּעֲבוּר נִצָּחוֹן אוֹ שְׁכוּנָה לֹא בִרְאִיַּת הַנָּבִיא בְעַצְמוֹ, אוֹ נָבִיא אַחֵר שֶׁמֵּעִיד וּמַזְהִיר עַל תּוֹרָתוֹ.

100 Kusari. Auf solche Weise fühlt sich der Mensch geneigt, eine Religion ohne Zweifel und Vedenken anzunehmen. Es kommt ein Prophet zu tief gebeugten Sclaven, verkündet ihnen, daß sie zu einer bestimmten Zeit ohne Zögerung in der und der Weise aus ihrer Knechtschaft befreit werden und daß er sie in das Land Kanaan bringen wolle, das damals sich in der Gewalt von sieben Nationen befand, deren jede stärker war als sie; zugleich verkündet er jedem Stamme seinen Antheil an dem Lande, ehe sie dahin gelangen. Und Alles geht in Erfüllung, in kurzer Zeit und unter mächtigen Wunderthaten. Das zeugt von der Größe Dessen, der ihn sendete, von der Ehre dessen, der gesandt wurde, und von dem Vorzuge derer, zu denen allein er gesandt wurde. Hätte er gesagt, er sei abgesandt, die ganze Welt zu bekehren und hätte dies Wort nur zur Hälfte wahr gemacht, so würde damit seiner Sendung ein Flecken anhangen, weil die Absicht Gottes bei seiner Sendung nicht ausgeführt worden. Einer so ausgedehnten Wirksamkeit stand übrigens auch der Umstand entgegen, daß das Buch der Tora hebräisch ist und demnach das Verständniß und die Befolgung desselben sabäi schen, indischen und kusarischen Völkern große Beschwerde und Mühe verursacht hätte. Das hätte Hunderte von Jahren gedauert, bis es sich so gefügt, daß sie diesen Glauben angenommen, entweder durch Kriegsgewalt, oder durch Nachbarschaft, oder durch die Beweise des Propheten selbst, oder durch einen andern Propheten, der zu dieser Lehre ermahnte und sie einprägte.

קא אָמַר הֶחָבֵר: לֹא קָרָא משֶׁה לְתוֹרָתוֹ זוּלָתִי עַמּוֹ וְאַנְשֵׁי לְשוֹנוֹ, וְיָעַד אוֹתָם הַבּוֹרֵא לְהַזְהִיר עַל תּוֹרָתוֹ כָּל הַיָּמִים עַל יְדֵי הַנְּבִיאִים, וְעָשָׂה כֵן כָּל יְמֵי הָרָצוֹן וְהַזְּמָן שֶׁהָיְתָה הַשְּׁכִינָה בֵינֵיהֶם.

101 Meister. Moses hat zu seiner Lehre nur seine Stammesund Sprachgenossen berufen; ihnen hat Gott zugesagt, daß er sie allezeit durch Propheten werde belehren lassen, und das geschah auch die ganze Zeit des Wohlgefallens, so lange der Gottesgeist bei ihnen war.

קב אָמַר הַכּוּזָרִי: וַהֲלֹא הָיָה יוֹתֵר טוֹב שֶׁיְּיַשֵּׁר הַכֹּל וְהָיָה זֶה יוֹתֵר נָכוֹן וְרָאוּי בַּחָכְמָה.

102 Kusari. War es dann nicht besser, daß er die gesammte Menschheit belehrte? Scheint das nicht angemessener und weiser?

קג אָמַר הֶחָבֵר: וַהֲלֹא הָיָה יוֹתֵר טוֹב שֶׁיִּהְיוּ הַחַיִּים כֻּלָּם מְדַבְּרִים. אִם כֵּן כְּבָר שָׁכַחְתָּ מַה שֶּׁקָּדַם בְּהֶמְשֵׁךְ זֶרַע אָדָם, וְהֵיאַךְ חָל הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי בָּאִישׁ, שֶׁהָיָה לֵב הָאַחִים וּסְגֻלַּת הָאָב, מְקַבֵּל לָאוֹר הַהוּא, וזוּלָתוֹ כַקְּלִפָּה אֵינֶנּוּ מְקַבֵּל אוֹתוֹ, עַד שֶׁבָּאוּ בְנֵי יַעֲקֹב כֻּלָּם סְגֻלָּה וָלֵב' נִבְדָּלִים מִבְּנֵי אָדָם בְּעִנְיָנִים מְיֻחָדִים אֱלֹהִיִּים, שָׂמִים אוֹתָם כְּאִלּוּ הֵם מִין אַחֵר מַלְאֲכוּתִי, מְבַקְשִׁים כֻּלָּם מַעֲלַת הַנְּבוּאָה וְרֻבָּם מַגִּיעִים אֵלֶיהָ, וּמִי שֶׁלֹּא יַגִּיעַ אֵלֶיהָ, קָרוֹב לָהּ בַּמַּעֲשִׂים הַנִּרְצִים וְהַקְּדֻשָּׁה וְהַטָּהֳרָה וּפְגִיעַת הַנְּבִיאִים. וְדַע, כִּי כָל אֲשֶׁר יִפְגַּע נָבִיא בְעֵת פָּגְעוֹ אוֹתוֹ וְשָׁמְעוֹ דְבָרָיו הָאֱלֹהִיִּים, מִתְחַדֶּשֶׁת לוֹ רוּחֲנִיּוּת וְנִפְרָד מִסּוּגוֹ בְזַכּוּת הַנֶּפֶשׁ וְהִשְׁתּוֹקְקָהּ אֶל הַמַּדְרֵגוֹת הָהֵם וְהִדָּבְקוֹ בָעֲנָוָה וּבַטָּהֳרָה. זֹאת תִּהְיֶה אֶצְלָם הָרְאָיָה הַנִּרְאֵית וְהָאוֹת הַבָּהִיר בִּגְמוּל הָעוֹלָם הַבָּא, כִּי הַמְבֻקָּשׁ מִמֶּנּוּ אֵינֶנּוּ, אֶלָּא שֶׁתָּשׁוּב נֶפֶשׁ הָאָדָם אֱלֹהִית, תִּפָּרִד מֵחוּשָׁיו וְתִרְאֶה הָעוֹלָם הַהוּא הָעֶלְיוֹן וְתֵהָנֶה בִרְאִיַּת הָאוֹר הַמַּלְאֲכוּתִי וּשְׁמִיעַת הַדִּבּוּר הָאֱלֹהִי, כִּי הַנֶּפֶשׁ הַהִיא תִהְיֶה בְטוּחָה מִן הַמָּוֶת כְּשֶׁיִּכְלוּ כֵלֶיהָ הַגּוּפִיִּים. וְכַאֲשֶׁר תִּמְצָא תּוֹרָה שֶׁמַּגִּיעִים בִּידִיעָתָהּ וּמַעֲשֶׂיהָ אֶל הַמַּדְרֵגָה הַזֹּאת בַּמָּקוֹם אֲשֶֹר צִוְּתָה וְעִם הָעִנְיָנִים אֲשֶׁר צִוְּתָה בָהֶם, הִיא מִבְּלִי סָפֵק הַתּוֹרָה שֶׁמֻּבְטָח בָּהּ לְהַשְׁאִיר הַנְּפָשׁוֹת אַחַר כְּלוֹת הַגּוּפוֹת.

103 Meister. War es denn nicht besser, wenn alle Thiere vernünftige Wesen wären? Hast du schon vergessen, wie sichnach dem Vorangegangenen der Same Adam's fortpflanzte, wie der Gottesgeist immer auf Einem ruhte, der das Herz der Brüder und das Kleinod des Vaters, empfänglich für jenes höhere Licht, die andern aber nur die Schale, unzugänglich für dasselbe waren? Jakob's Söhne endlich waren alle Kleinod und Herz, abgesondert von den Menschen durch besondere göttliche Thätigkeiten, vermöge deren sie gleichsam eine besondere Gattung, ein gleichsam engelhaftes Geschlecht bildeten. Sie durften alle nach der Stufe der Prophetie streben und erreichten sie auch zum größeren Theil, da sie ihr nahe waren durch gottgefällige Handlungen, Heiligkeit, Reinheit, Umgang mit Propheten. Denn wisse, wer auf einen Propheten stieß, der fühlte, indem er auf den Propheten stieß und dessen göttliche Reden hörte, in sich einen neuen Geist erwachen, und sich von andern Menschen geschieden durch Lauterkeit der Gedanken, durch Verlangen nach jener höhern Stufe, durch Festhalten an Demuth und Reinheit. Das war für sie die sichtbare Größe und das helle Licht eines kommenden Lebens; denn was von einem solchen erwartet wird, kann doch nur darin bestehen, daß die menschliche Seele in ihrer ursprünglichen Göttlichkeit sich von den äußeren Sinnen loslöse, des höheren Seins inne werde, des Anschauens engelhaften Lichtes und des Anhörens göttlicher Rede sich erfreue. Ein solcher Mensch ist eben überzeugt, daß seine Seele fortdauere, wenn die körperlichen Organe zerfallen. Und wenn sich eine Religion findet, durch deren Lehren und Handlungen man zu dieser Stufe gelangt an dem Orte, den sie vorgeschrieben, und unter den Bedingungen, die sie vorgezeichnet, so ist man in dieser Religion fest überzeugt, daß die Seele nach Auflösung des Körpers fortdauere.

קד אָמַר הַכּוּזָרִי: אֲנִי רוֹאֶה שֶׁיִּעוּדֵי זוּלַתְכֶם שְׁמֵנִים וּדְשֵׁנִים מִיִּעוּדֵיכֶם.

104 Kusari. Ich sehe, daß die Verheißungen anderer Religionen voller und üppiger sind, als die der eurigen.

קה אָמַר הֶחָבֵר: אֲבָל הֵם כֻּלָּם אַחֲרֵי הַמָּוֶת וְאֵין בַּחַיִּים בָּהֶם דָּבָר שֶׁיּוֹרֶה עֲלֵיהֶם.

105 Meister. Ja, aber sie beziehen sich alle auf die Zeit nach dem Tode, während im Leben nichts da ist, was auf jene hindeutet.

קו אָמַר הַכּוּזָרִי: וְלֹא רָאִיתִי אֶחָד מִן הַמַּאֲמִינִים בַּיִּעוּדִים הָהֵם שֶׁהוּא מִתְאַוֶּה לִמְהִירוּתָם, אֲבָל אִם הָיָה בִיכָלְתּוֹ לְאַחֲרָם אֶלֶף שָׁנִים וְיִשָּׁאֵר בְּמַסֹּרֶת הַחַיִּים וּבְעֹל הָעוֹלָם וְעִצְּבוֹנוֹ, הָיָה בוֹחֵר בָּזֶה.

106 Kusari. Ich habe auch in der That nicht gesehen, daß einer von denen, die an jene Verheißungen glauben, sich nach ihrer baldigen Erfüllung sehne; ja könnte er sie um 1000 Jahre hinausschieben, und in der Fessel des Lebens und im Joch und Schmerz dieser Welt bleiben, er würde es vorziehen.

קז אָמַר הֶחָבֵר: וּמַה תֹּאמַר בְּמִי שֶׁהוּא רוֹאֶה אֵלֶּה הַמַּעֲמָדִים הַגְּדוֹלִים הַמַּלְאֲכוּתִיִּים.

107 Meister. Und was meinst du von Jemand, der jene großen engelhaften Erscheinungen gesehen?

קח אָמַר הַכּוּזָרִי: מִבְּלִי סָפֵק שֶׁהוּא מִתְאַוֶּה שֶׁתַּתְמִיד נַפְשׁוֹ עַל הַפְּרִידָה מֵחוּשָׁיו וְתִשָּׁאֵר נֶהֱנֵית בָּאוֹר הַהוּא, יהוּא מִי שֶׁמִּתְאַוֶּה הַמָּוֶת.

108 Kusari. Daß er gewiß sich danach sehnt, daß seine Seele in dieser Loslösung von den Sinnen, im fortdauernden Genusse jenes Lichtes verharre, also daß er sich nach dem Tode sehne.

קט אָמַר הֶחָבֵר: אֲבָל יִעוּדֵינוּ הִדָּבְקֵנוּ בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי בַנְּבוּאָה, וּמַה שֶּׁהוּא קָרוֹב לָהּ, וְהִתְחַבֵּר הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי בָנוּ בַגְּדֻלָּה וּבַכָּבוֹד וּבַמּוֹפְתִים. וְעַל כֵּן אֵינֶנּוּ אוֹמֵר בַּתּוֹרָה, כִּי אִם תַּעֲשׂוּ הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲבִיאֲכֶם אַחֲרֵי הַמָּוֶת אֶל גַּנּוֹת וַהֲנָאוֹת, אֲבָל הוּא אוֹמֵר: וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים מַנְהִיג אֶתְכֶם, וְיִהְיֶה מִכֶּם מִי שֶׁיַּעֲמֹד לְפָנַי וּמִי שֶׁיַּעֲלֶה לַשָּׁמַיִם כַּאֲשֶׁר הָיוּ הוֹלְכִים בֵּין הַמַּלְאָכִים, וְיִהְיוּ גַּם כֵּן מַלְאָכַי הוֹלְכִים בֵּינֵיכֶם בָּאָרֶץ וְתִרְאוּ אוֹתָם יְחִידִים וְרַבִּים, שׁוֹמְרִים אֶתְכֶם וְנִלְחָמִים לָכֶם, וְתַתְמִידוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר הִיא עוֹזֶרֶת עַל הַמַּעֲלָה הַזֹּאת, וְהִיא אַדְמַת הַקֹּדֶש, וְיִהְיֶה שָׂבְעָהּ וְרַעֲבוֹנָהּ וְטוֹבָתָה וְרָעָתָה – בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי כְּפִי מַעֲשֵׂיכֶם, וְיִהְיֶה נוֹהֵג כָּל הָעוֹלָם עַל הַמִּנְהָג הַטִּבְעִי – זוּלַתְכֶם, כִּי תִרְאוּ, עִם שְׁכִינָתִי שֶׁתִּהְיֶה בְתוֹכְכֶם, מִטּוּב אַדְמַתְכֶם וְסֵדֶר גִּשְׁמֵיכֶם שֶׁלֹּא יַעַבְרוּ עִתֵּיהֶם הַצָּרִיךְ לָהֶם, וְשֶׁתִּגְבְּרוּ עַל אוֹיְבֵיכֶם בִּמְתֵי מִסְפָּר – הַמִּנְהָג, מַה שֶׁתַּכִּירוּ בוֹ, כִּי אֵין עִנְיַנְכֶם נוֹהֵג עַל הַמִּנְהָג הַטִּבְעִי, אֲבָל הָרְצוֹנִי, כַּאֲשֶׁר תִּרְאוּ אִם תַּמְרוּ מֵהַבַּצֹּרֶת וְהַנֶּגֶף וְהַחַיָּה הָרָעָה – וְהָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְשַׁלְוָה, וְאָז תֵּדְעוּ כִּי עִנְיַנְכֶם מַנְהִיג אוֹתוֹ דָבָר שֶׁהוּא גָדוֹל מִן הָעִנְיָן הַטִּבְעִי. וְהָיָה כָל זֶה וְהַתּוֹרָה הַזֹּאת וְכָל יִעוּדֶיהָ מֻבְטָחִים, לֹא יִפֹּל מֵהֶם דָּבָר; וְיִעוּדֶיהָ כֻלָּם כּוֹלֵל אוֹתָם שֹׁרֶש אֶחָד וְהוּא יִחוּל קִרְבַת אֱלֹהִים וּמַלְאָכָיו. וּמִי שֶׁיַּגִּיעַ אֶל הַמַּעֲלָה הַזֹּאת לֹא יִירָא מִן הַמָּוֶת, וְתוֹרָתֵנוּ כְבָר הֶרְאֵית לָנוּ זֶה עַיִן בְּעַין. וְהַמָּשָׁל בָּזֶה, חֲבֵרִים שֶׁהָיוּ עוֹמְדִים בַּמִּדְבָּר, וְהָלַךְ אֶחָד מֵהֶם אֶל הֹדּוּ וּפָגַע מִמֶּלֶךְ הֹדּוּ כָּבוֹד וּגְדֻלָּה מִפְּנֵי שֶׁיָּדַע, שֶׁהוּא מִן הַחֲבֵרִים הָהֵם, וְהָיָה יוֹדֵעַ אֲבוֹתֵיהֶם מִקֶּדֶם וְהָיוּ מֵאוֹהֲבָיו, וְנָתַן לוֹ מַתָּנוֹת יְקָרוֹת שֶׁנָּשָׂא אוֹתָם אֶל חֲבֵרָיו, וְהִלְבִּישׁוֹ בִגְדֵי חֲמוּדוֹת וְשָׁלַח עִמּוֹ מֵעֲבָדָיו אֲנָשִׁים – וְלֹא עָלָה עַל לֵב אִישׁ שֶׁיֵּצְאוּ מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְלֹא שֶׁיֵּלְכוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַהוּא – וְצִוָּהוּ בְמִצְוֹת וְכָרַת עִמּוֹ בְרִית לְקַבֵּל עֲבוֹדָתוֹ. וּבָא אֶל חֲבֵרָיו עִם הַשְּׁלוּחִים הָהֵם הַהֻדִּיִּים וְשָׂמְחוּ בָהֶם הַחֲבֵרִים הָהֵם וְהִשְׁתַּדְּלוּ בִכְבוֹדָם וּבָנוּ לָהֶם אַרְמוֹן שֶׁהוֹשִׁיבוּם בּוֹ, וְשָׁבוּ הַחֲבֵרִים הָהֵם שׁוֹלְחִים שְׁלוּחִים לְהַגִּיעַ אֶל אֶרֶץ הֹדּוּ וְלִרְאוֹת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ מִבְּלִי טֹרַח בְּעֵזֶר אֵלֶּה הַשְּׁלוּחִים שֶׁהָיוּ מוֹרִים אוֹתָם הַדֶּרֶךְ הַקְּרוֹבָה וְהַיְשָׁרָה. וַיֵּדְעוּ כֻלָּם, כִּי מִי שֶׁרוֹצֶה לָלֶכֶת אֶל אֶרֵץ הֹדּוּ הוּא קַל עָלָיו מְאֹד כְּשֶׁיִּדְבַּק בַּעֲבוֹדַת הַמֶּלֶךְ וִיכַבֵּד שְׁלוּחָיו הַמַּגִּיעִים אוֹתוֹ אֵלָיו, וְלֹא הֻצְרְכוּ לִשְׁאֹל לָמָּה נַעֲבֹד הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת, כִּי הָעִלָּה נִרְאֵית לָעַיִן – כְּדֵי לְהִתְחַבֵּר בַּמֶּלֶךְ, וְחֶבְרָתוֹ הִיא הַטּוֹבָה. וְהַחֲבֵרִים הֵם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהַהוֹלֵךְ הָרִאשׁוֹן הוּא משֶׁה, וְהַהוֹלְכִים הָאֲחֵרִים הֵם שְׁאָר הַנְּבִיאִים, וְהַשְּׁלוּחִים הַהֻדִּיִּים הֵם הַשְּׁכִינָה וְהַמַּלְאָכִים, וְהַבְּגָדִים הַחֲמוּדוֹת הֵם הָאוֹר הַמֻּשְׂכָּל אֲשֶׁר חָל בְּנַפְשׁוֹ מֵהַנְּבוּאָה וְהָאוֹר הַמֻּרְגָּשׁ אֲשֶׁר חָל עַל פָּנָיו, וְהַמַּתָּנוֹת הַיְקָרוֹת הַשְּׁלוּחוֹת הֵם שְׁנֵי הַלּוּחוֹת עִם עֳשֶׂרֶת הַדְּבָרִים. וּבַעֲלֵי הַנִּמּוּסִים הָאֲחֵרִים לֹא רָאוּ מִכָּל זֶה מְאוּמָה, אַךְ אָמְרוּ לָהֶם: קַבְּלוּ עֲבוֹדַת מֶלֶךְ הֹדּוּ, כַּאֲשֶׁר קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם הַחֲבֵרִים הָהֵם, וְאַחֲרֵי הַמָּוֶת תַּגִּיעוּ אֶל הַמֶּלֶךְ, וְאִם לֹא – יַרְחִיק אֶתְכֶם וְיַעֲנשׁ אֶתְכֶם אַחֲרֵי מוֹתְכֶם. וּמֵהֶם מִי שֶׁאָמַר: לֹא בָא אֵלֵינוּ אָדָם שֶׁיַּגִּיד לָנוּ שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרֵי מוֹתוֹ בְּגַן עֵדֶן אוֹ בְגֵיהִנֹּם. וְרֻבָּם הֵגְבִּירוּ סִדּוּר עִנְיָנָם וְחִבּוּר עֲצָתָם וְקִבְּלוּ הָעֲבוֹדָה וְיִחֲלוּ נַפְשׁוֹתָם בַּמַּצְפּוּן יִחוּל חָלוּשׁ, אַךְ בַּנִּרְאֶה יִחוּל חָזָק וְנֶאֱמָן, וּמִתְגַּדְּלִים וּמִתְפָּאֲרִים עַל עַמֵּי הָאָרֶץ שֶׁבָּהֶם בָּאֱמוּנָה. וְאֵיךְ יִתְפָּאֲרוּ אֵלֶּה בְּטַעֲנַת מַה שֶּׁיַּגִּיעוּ אֵלָיו אַחֲרֵי מוֹתָם עַל מִי שֶׁיַּגִּיעַ זֶה אֵלָיו בְּחַיָּיו, וַהֲלֹא טֶבַע הַנְּבִיאִים וְהַחֲסִידִים קָרוֹב אֶל הַקַּיָּמִים בָּעוֹלָם הַבָּא יוֹתֵר מִטֶּבַע מִי שֶׁלֹּא קָרַב אֶל הַמַּדְרֵגָה הַזֹּאת.

109 Meister. Also, unsere Verheißungen bestehen in dem prophetischen Hangen am Gottesgeiste und dem, was nahe daran gränzt, und darin, daß der Gottesgeist sich an uns in Größe, Herrlichkeit und Wundern äußere. Darum heißt es in der Tora nicht: Wenn ihr dieses Gebot befolgt, werde ich euch nach dem Tode in Gärten und sonstige lustige Räume versezen, sondern es heißt: Ihr werdet mir zum Volke sein und ich werde euch zum Gotte sein; ich werde euch führen; unter euch werden sein, die vor mir stehen, die zum Himmel emporsteigen, und wenn sie unter den Engeln umherwandeln, , , Menschensohn " genannt werden, um sie von den Engeln, in deren Mitte sie stehen, zu unterscheiden. Eben so werden Engel unter euch auf der Erde umhergehen, ihr werdet sie einzeln und in größerer Zahl sehen, wie sie euch behüten und für euch streiten. Ihr werdet dauern in dem Lande, das, als heiliger Boden, zu Erreichung jener Höhe verhilft, und dessen Fruchtbarkeit, Gedeihen und Mißwachs je nach euren Thaten vom Gottesgeiste abhängt, während die ganze übrige Welt den allgemeinen Naturgesehen folgt. Wenn eben mein Geist sich unter euch befindet, so werdet ihr aus der Fruchtbarkeit eures Bodens, aus der Regelmäßigkeit des jederzeit erforderlichen Regens und daraus, daß ihr mit geringer Zahl eure Feinde überwindet, erkennen, daß es mit euch nicht auf natürlichem Wege zugeht, sondern nach besonderer göttlicher Bestimmung. Eben so werdet ihr, wenn ihr ungehorsam seid, aus der Dürre, aus der Pest und der Plage wilder Thiere, während die andern Völker in Ruhe verbleiben, erkennen, daß eure Angelegenheiten von etwas Höherem, als dem allgemeinen Naturgesetze geleitet werden. Alles dies, die Lehre und ihre Verheißungen sind bewährt, nichts bleibt unerfüllt; alle Verheißungen aber gehen von einer Wurzel aus, von der Hoffnung auf die Nähe Gottes und seiner Engel. Wer zu dieser Stufe gelangt, der fürchtet sich nicht vor dem Tode, wie unsere Tora uns dies augenscheinlich zeigt. Ein Gleichniß: Von mehreren Genossen, die sich in der Wüste befanden, ging einer nach Indien und erlangte vom König von Indien Größe und Ehre, weil dieser wußte, daß er zu jenen Genossen gehöre, deren Väter er von Alters her als seine Freunde kannte. Er gab ihm kostbare Geschenke die er seinen Genossen brachte, bekleidete ihn mit prächtigen Gewändern, schickte auch einige von seinen Dienern als Begleiter mit, ohne daß Jemand davon wußte, daß sie vom Könige weggingen und den Weg nach jener Wüste einschlugen. Außerdem legte er ihm Gebote auf, schloß mit ihm einen Bund, vermöge dessen er seinen Dienst auf sich nahm. Als er nun mit jenen indischen Abgesandten zu seinen Genossen kam, waren diese hoch erfreut, beflissen sich, sie zu ehren, und bauten ihnen einen Palast, darin sie wohnen könnten. Und so schickten jene Genossen zu wiederholten Malen Abgesandte nach Indien, die um so leichter dahin gelangten und zum Könige zugelassen wurden, als ihnen jene Gesandten des Königs halfen, und ihnen den nächsten und geradesten Weg zeigten. So wußten denn alle, daß, wer nach Indien gehen wolle, am leichtesten sein Ziel erreiche, wenn er fid (des Dienstes des Königs befleißige und jene Gesandten, die ihnen den Weg zeigten, hoch halte. Es fiel dabei Niemandem ein, zu fragen, welchen Zweck jener Dienst habe; denn es war ja offenkundig, daß dies geschehe, um der angenehmen und ehrenden Gemeinschaft mit dem Könige theilhaft zu werden. Die Genossen sind die Israeliten; der erste, der sich auf den Weg machte, Moses; die nach ihm gingen, sind die übrigen Propheten; die aus Indien kommenden Gesandten sind die Schechina und die Engel; die kostbaren Gewänder sind das geistige Licht, das in der Prophetie den Geist erhellte, und das sinnlich wahrnehmbare Licht, das auf Moses Angesicht strahlte; die köstlichen Geschenke sind die beiden Tafeln mit den Zehngeboten. Die Bekenner anderer Religionen sahen von allem dem nichts; zu ihnen sagte man nur: Nehmet den Dienst jenes Königs auf euch, wie es jene Genossen gethan, dann gelangt ihr nach dem Tode zum Könige; thut ihr das nicht, so weist er euch zurück und züchtigt euch nach eurem Tode. Mancher von ihnen sagte wohl: Es ist noch keiner zu uns gekommen, der uns gesagt, daß er nach seinem Tode im Paradies oder in der Hölle sei. Die Meiſten aber fügten sich der gegebenen Ordnung und dem Willen der Gesammtheit, nahmen den Dienst auf sich, hegten im Innern zwar eine schwache, äußerlich aber eine sehr zuverlässige, feste Hoffnung, und rühmten und brüsteten sich vor den andern Völkern mit ihrem Glauben. Aber wie dürfen sich Jene mit dem, was ihnen nach dem Tode werden soll, denen gegenüber rühmen, die es schon im Leben haben. Steht denn das Wesen der Propheten und Frommen der Fortdauer im kommenden Leben nicht näher, als das Wesen derer, die jene Stufe nie erreicht haben?

קי אָמַר הַכּוּזָרִי: כַּמָּה הוּא רָחוֹק מִן הַדַּעַת שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם כָּלֶה בְטִבְעוֹ אָבֵד גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ כַבְּהֵמוֹת זוּלָתִי הַפִּילוֹסוֹפִים, עַל דַּעְתָּם. וְעוֹד יֹאמְרוּ אַנְשֵׁי הַתּוֹרוֹת שֶׁהוּא יָשׁוּב – חַי לָעַד בִּנְעִימוֹת, בַּעֲבוּר מִלָּה שֶׁהוּא אוֹמֵר בְּפִיו, וְאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יָבִין עִנְיָנָהּ. כַּמָּה גְדוֹלָה מַעֲלַת הַמִּלָּה שֶׁתַּעְתִּיק מִמַּדְרֵגַת הַבְּהֵמוֹת אֶל מַעֲלַת הַמַּלְאָכִים, וּמִי שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר הַמִּלָּה הַהִיא יָשׁוּב בְּהֵמָה אֲפִלּוּ אִם יִהְיֶה פִּילוֹסוֹף חָכָם עוֹשֶׂה טוֹב כָּל יָמָיו כּוֹסֵף אֶל הַמַּעֲלוֹת הָהֵם.

110 Kusari. Wie unwahrscheinlich ist es, daß der Mensch seiner Natur nach mit Körper und Seele zugleich vergehe, mit Ausnahme der Philosophen, ihrer Meinung nach; eben so, daß, wie die Bekenner anderer Religionen sagen, der Mensch ewigen, freudigen Lebens theilhaft werde durch ein Wort, das er über die Lippen bringt, sollte er auch sein ganzes Leben lang nur dies Wort gekannt, sollte er es auch nicht einmal verstanden haben. Was muß doch dies Wort werth sein, daß es von der Stufe des Thieres zu der des Engels erheben kann, indem, wer dies Wort nicht spricht, dem Thiere gleich ist, sei er auch ein Philosoph, ein Weiser, der alle seine Lebenstage Gutes geübt und sich nach jenen Höhen gesehnt.

קיא אָמַר הֶחָבֵר: אֵין אֲנַחְנוּ שׁוֹלְלִים מִשּׁוּם אָדָם גְּמוּל מַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים מֵאֵיזוֹ אֻמָּה שֶׁיִּהְיֶה, אֲבָל אֲנַחְנוּ רוֹאִים הַטּוֹבָה הַגְּמוּרָה לָעָם הַקְּרוֹבִים בְּחַיֵּיהֶם, וְאָנוּ עוֹרְכִים מַעֲלוֹתָם אֵצֶל הָאֱלֹהִים אַחֲרֵי מוֹתָם בָּעֵרֶךְ הַהוּא.

111 Meister. Wir sprechen keinem Menschen, welcher Religion er auch angehöre, den Lohn seiner guten Thaten ab; aber die vollendete Seligkeit ist nach unserem Glauben nur für die zu erwarten, die ihr schon im Leben nahe gestanden, und wir schäßen ihre Stellung bei Gott nach ihrem Tode eben dieser Nähe im Leben gemäß.

קיב אָמַר הַכּוּזָרִי: וְהַתְמֵד הַדִּמְיוֹן הַזֶּה בְהֶפֶךְ, וַעֲרֹך מַעֲלָתָם בָּעוֹלָם הַבָּא כְּמַעֲלָתָם בָּעוֹלָם הַזֶּה הַיּוֹם.

112 Kusari. Führe doch das Verhältniß nach der entgegengesetzten Seite aus. Schäße ihre Stellung im künftigen Leben nach ihrer Stellung im diesseitigen Leben.

קיג אָמַר הֶחָבֵר: אֲנִי רוֹאֶה שֶׁאַתָּה מְגַנֶּה אוֹתָנוּ בְּדַלּוּת וּמִסְכֵּנוּת – וּבָהֶם הָיוּ מִתְפָּאֳרִים גְּדוֹלֵי הָאֻמּוֹת הָאֵלָּה! כִּי אֵין מִתְפָּאֲרִים אֶלָּא בְמִי שֶׁאָמַר: "מִי שֶׁהִכָּה עַל לֶחְיְךָ הַיְמָנִי הָכֵן לוֹ הַשְּׂמָאלִי, וּמִי שֶׁלּוֹקֵחַ טַלִּיתְךָ תֵּן לוֹ חֲלוּקֶךָ", וְהִגִּיעַ הוּא וַחֲבֵרָיו וְהַהוֹלְכִים אַחֲרָיו אַחֲרֵי מֵאוֹת מִן הַשָּׁנִים מִן הַבּוּז וְהַיִּסּוּרִים וְהַהֶרֶג, אֶל עִנְיָנִים נִפְלָאִים וִידוּעִים, וְהֵם הֵם הַפְּאֵר. וְכֵן בַּעֲלֵי תוֹרַת יִשְׁמָעֵאל וַחֲבֵרָיו, עַד שֶׁגָּבְרוּ. וּבָאֲנָשִׁים הָהֵם הָיוּ מִתְפָּאֲרִים וּמִתְגַּדְּלִים, לֹא בַמְּלָכִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר גָּבַהּ שִׂיאָם וְרָחֲבָה מַלְכוּתָם וְנִפְלְאוּ מַרְכְּבוֹתָם; אִם כֵּן עֶרְכֵּנוּ אֶל הָאֱלֹהִים יוֹתֵר קָרוֹב מִמַּה שֶּׁאִם הָיְתָה לָנוּ גְדֻלָּה בָעוֹלָם הַזֶּה.

113 Meister. Du rechnest, wie ich sehe, uns unsere niedere und verachtete Stellung zur Schande an, und doch haben gerade deren sich die Größten aus andern Religionen gerühmt. Die Christen rühmen sich eben Dessen, der gesagt: Schlägt man dich auf die rechte Backe, so reiche die linke hin; nimmt man dir deinen Rock, so gib auch dein Hemd hin; und er und seine Jünger und Anhänger gelangten nach Jahrhunderten der Schmach und Leiden zu so wunderbaren Erfolgen, wie man weiß, und gerade dessen rühmen sie sich. In ähnlicher Weise erging Lm es dem Stifter der israelitischen Religion und seinen Anhängern, ehe sie mächtig wurden. Solcher Männer also rühmen sie sich, nicht der Könige von großer Macht, ausgezeichneter Herrschaft und zahlreichen Streitwagen. Daher ist der Schluß von der Gottesnähe richtiger, als von der irdischen Größe, die uns etwa zu Theil geworden wäre.

קיד אָמַר הַכּוּזָרִי: כֶּן־הוּא אִלּוּ הָיְתָה כְנִיעַתְכֶם בְּרָצוֹן. אֲבָל הִיא בְהֶכְרֵחַ, וְכַאֲשֶׁר תִּמְצָא יֶדְכֶם תַּהַרְגוּ.

114 Kusari. Das wäre richtig, wenn eure Demuth eine freiwillige wäre; aber sie ist eine gezwungene. Hättet ihr die Macht dazu, ihr würdet eure Feinde erschlagen.

קטו אָמַר הֶחָבֵר: מָצָאתָ מְקוֹם חֶרְפָּתִי מֶלֶךְ כּוּזָר. כֶּן־הוּא, אִלּוּ הָיָה רֻבֵּנוּ מְקַבֵּל הַדַּלּוּת כְּנִיעָה לֵאלֹהִים וּבַעֲבוּר תּוֹרָתוֹ, לֹא הָיָה מַנִּיחֵנוּ הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי כָּל הַזְּמָן הָאָרֹךְ הַזֶּה. אֲבָל הַמְעַט מִמֶּנּוּ עַל הַדַּעַת הַזֹּאת, וְיֵשׁ שָׂכָר לָרֹב – מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹשֵׂא עֹל הַגָּלוּת בֵּין הֶכְרֵחַ וְרָצוֹן, כִּי אִלּוּ הָיָה רוֹצֶה הָיָה חָבֵר לַנּוֹגֵשׂ אוֹתוֹ – בְּמִלָּה שֶׁיֹּאמַר בְּלִי טֹרַח, וּכְמוֹ זֶה אֵינֶנּוּ אָבֵד אֵצֶל הַשּׁוֹפֵט הַצַּדִּיק, וְאִלּוּ הָיִינוּ סוֹבְלִים הַגָּלוּת הַזֶּה וְהַדַּלּוּת לְשֵׁם הָאֱלֹהִים כָּרָאוּי, הָיִינוּ לִפְאֵר הַדּוֹר שֶׁאָנוּ מְצַפִּים עִם הַמָּשִׁיחַ וְהָיִינוּ מְקָרְבִים עֵת הַיְשׁוּעָה הָעֲתִידָה שֶׁאָנוּ מְיַחֲלִים אוֹתָה. וַאֲנַחְנוּ – אֵין אֲנַחְנוּ מַשְׁוִים עִם נַפְשׁוֹתֵינוּ כָּל הַנִּכְנָס בְּתוֹרָתֵנוּ בְמִלָּה בִּלְבַד, אֲבָל בְּמַעֲשִׂים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם טֹרַח עַל הַנֶּפֶשׁ, מִטָּהֳרָה וְלִמּוּד וּמִילָה וּמַעֲשִׂים תּוֹרִיִּים רַבִּים וְשֶׁיִּנְהַג בְּמִנְהָגֵינוּ, וּמִתְּנַאי הַמִּילָה וְסִבּוֹתֶיהָ שֶׁיִּזְכֹּר תָּמִיד כִּי הִיא אוֹת אֱלֹהִית, שָׂמָהּ הָאֱלֹהִים בְּאֵבֶר הַתַּאֲוָה הַגּוֹבֶרֶת, לִגְבֹּר עָלֶיהָ וְלֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ אֶלָּא כָּרָאוּי, בְּהַנָּחַת הַזֶּרַע בַּמָּקוֹם הָרָאוּי וּבָעֵת שֶׁרָאוּי וְכַאֲשֶׁר רָאוּי – אוּלַי יִהְיֶה זֶרַע מַצְלִיח, יִצְלַח לְקִבּוּל הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי. וּמִי שֶׁדָּבַק בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה יִהְיֶה לוֹ וּלְזַרְעוֹ חֵלֶק גָּדוֹל מִן הַקִּרְבָה אֶל הָאֵל יִתְבָּרָךְ. וְעִם כָּל זֶה לֹא יִשְׁתַּוֶּה הַגֵּר הַנִּכְנָס בְּתוֹרָתֵנוּ עִם הָאֶזְרָח, כִּי הָאֶזְרָחִים לְבַדָּם הֵם רְאוּיִים לַנְּבוּאָה, וְזוּלָתָם – תַּכְלִית עִנְיָנָם שֶׁיְּקַבְּלוּ מֵהֶם וְשֶׁיִּהְיוּ חֲכָמִים וַחֲסִידִים אַךְ לֹא נְבִיאִים. וְהַיִּעוּדִים הָהֵם אֲשֶׁר עָרְבוּ לְךָ, כְּבָר קָדְמוּ חֲכָמֵינוּ לְסַפֵּר גַּן עֵדֶן וְגֵיהִנֹּם, וּמָדְדוּ אוֹתָם לָאֹרֶךְ וְלָרֹחַב, וְסִפְּרוּ הַנְּעִימוֹת וְהַיִּסּוּרִין בְּיוֹתֵר מִמַּה שֶׁסִּפְּרוּ שְׁאָר הָאֻמּוֹת הַקְּרוֹבוֹת. וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ עַד עַתָּה עַל מַה שֶּׁבָּא בַּמִּקְרָא בְדִבְרֵי הַנְּבִיאִים, כִּי לֹא נִזְכַּר בָּהֶם, יִעוּדֵי הָעוֹלָם הַבָּא הַרְבֵּה בְּבֵאוּר, כַּאֲשֶׁר נִזְכַּר הַרְבֵּה בְּדִבְרֵי הַחֲכָמִים. אֱמֶת הוּא, כִּי בְדִבְרֵי הַנְּבוּאָה – שֶׁיָּשׁוּב הֶעָפָר שֶׁבְּגוּף הָאָדָם אֶל הָאָרֶץ וְתָשׁוּב הָרוּחַ אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ, וּבְדִבְרֵי הַנְּבוּאָה – תְּחִיַּת הַמֵּתִים לֶעָתִיד וּשְׁלִיחַת נָבִיא שְּמוֹ אֵלִיָּהוּ, כְּבָר שֻׁלַּח בַּזְּמָן הָעוֹבֵר וּלְקָחוֹ הָאֱלֹהִים כַּאֲשֶׁר לָקַח זוּלָתוֹ. וְאָמְרוּ, שֶׁהוּא לֹא טָעַם טַעַם מִיתָה. וְיֵשׁ בַּתּוֹרָה תְפִלַּת מִי שֶׁהִתְנַבֵּא בְרוּחַ הָאֱלֹהִים, שֶׁהִתְפַּלֵּל עַל עַצְמוֹ שֶׁיָּמוּת מוֹת יְשָׁרִים וְתִהְיֶה אַחֲרִיתוֹ כְּאַחֲרִית בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וּכְבָר שָׁאַל אֶחָד מֵהַמְּלָכִים נָבִיא מֵת וְהִתְנַבֵּא לוֹ בְּכָל מַה שֶּׁיָּבֹא עָלָיו כַּאֲשֶׁר הָיָה מִתְנַבֵּא לוֹ בְחַיָּיו. וְאִם הָיָה מַעֲשֵׂה הַמֶּלֶךְ הַהוּא אָסוּר בְּתוֹרָתֵנוּ, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַדְּרִישָׁה אֶל הַמֵּתִים, הוּא מוֹרֶה כִּי הָיוּ הָעָם מַאֲמִינִים בִּימֵי הַנְּבִיאִים, כִּי הַנְּפָשׁוֹת נִשְׁאָרוֹת אַחַר כְּלוֹת הַגּוּפוֹת, וְעַל כֵּן הָיוּ שׁוֹאֲלִים הַמֵּתִים. וּפְתִיחַת תְּפִלָּתֵנוּ שֶׁיּוֹדְעִים אוֹתָה הַנָּשִׁים כָּל שֶׁכֵּן הַחֲכָמִים: "אֱלֹהַי, נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה. אַתָּה בְּרָאתָהּ וְאַתָּה יְצַרְתָּהּ. אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבֹא. כָּל־זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְקִרְבִּי – מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ, יְיָ אֱלֹהַי, שָׁאַתָּה הוּא רִבּוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים. בָּרוּךְ הַמַּחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים מֵתִים". וְגַן עֵדֶן עַצְמוֹ, אֲשֶׁר הִרְבּוּ בְנֵי אָדָם לְזָכְרוֹ, לֹא לָקְחוּ אוֹתוֹ כִּי אִם מִן הַתּוֹרָה, וְהִיא הַמַּדְרֵגָה אֲשֶׁר הוּכְנָה לְאָדָם, וְלוּלֵא שֶׁחָטָא הָיָה עוֹמֵד בָּהּ לָנֶצַח, וְכֵן גֵּיהִנֹּם הוּא מָקוֹם יָדוּעַ קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם, גַּיְא שֶׁאֵין הָאֵשׁ נִכְבֵּית מִמֶּנּוּ, הָיוּ שׂוֹרְפִים בּוֹ עַצְמוֹת הַטֻּמְאָה וְהַנְּבֵלוֹת וּשְׁאָר הַטֻּמְאוֹת, וְהַמִּלָּה עִבְרִית מֻרְכָּבֶת.

115 Meister. Da hast du unsere schwache Seite getroffen, König von Kusar. Ganz recht; wenn die Mehrzahl der Unsrigen aus dem Drucke Demuth gegen Gott und um seiner Lehre willen lernte, so hätte uns der Gottesgeist nicht so lange Zeit verlassen; aber so denkt eben nur ein kleiner Theil. Indeß gebührt auch der Mehrzahl ein Lohn dafür, daß sie das Ioch der Verbannunggezwungen oder freiwillig trägt; denn wer da will, kann sich ja seinem Dränger gleichstellen durch ein Wort, das er ohne Mühe ausspricht, und so etwas wird von dem gerechten Richter nicht übersehen. Ja, ertrügen wir Verbannung und Druck im Namen Gottes, wie es sich gebührt, dann wären wir eine Zierde des Zeitalters, das wir mit dem Messias erwarten, und würden die Ankunft der ersehnten künftigen Rettung beschleunigen. Wir stellen nicht Jeden uns gleich der in unsern Glauben eintreten will, durch ein einziges Wort, sondern durch Handlungen, zu denen Selbstüberwindung gehört, Reinigung, Lernen, Beschneidung, nebst vielen andern religiösen Vorschriften und verlangen überhaupt, daß er nach unseren Weisen lebe. So gehört zur Bedeutung und zu dem Zweck der Beschneidung, daß man immer daran denke, wie sie ein Gotteszeichen sei, das Gott unserem Körper und zwar dem Organe der mächtigsten Leidenschaft eingeprägt, auf daß man derselben mächtig werde, und sich dieses Organs nur in angemessener Weise bediene, daß man den Samen in rechter Art, in rechter Zeit und wie sich gebührt von sich gebe, weil er so vielleicht das Glück habe, zur Aufnahme des Gottesgeistes zu befähigen. Wer nun diesem Wege sich anschließen will, der wird sammt seinen Nachkommen einen großen Antheil an der Gottesnähe erlangen. Aber trozdem wird der in unsern Glauben Eintretende mit dem Eingebornen nicht gleichgestellt; denn nur den Eingebornen wird Prophetie zu Theil, wahrend das höchste Ziel jener Anderen ist, daß sie von den Propheten lernen, und Weise und Fromme, nicht aber Propheten werden. - Jene Verheißungen übrigens anbetreffend, die Dir so lieblich erschienen, so haben ja schon früher unsere Weisen vom Gan Eden und Gehinnom gesprochen, sie nach Länge und Breite gemessen und von den Freuden und den Strafen mehr als alle neueren Religionen erzählt. Ueberhaupt habe ich bisher mit Dir nur über das gesprochen, was in der Schrift, in den prophetischen Worten erwähnt wird; in der That sprechen sie von den das künftige Leben betreffenden Verheißungen nicht so ausführlich, wie dies in den Schriften unserer Weisen geschieht. Indeß findet sich in den prophetischen Büchern, daß der Staub, aus dem der menschliche Körper gebildet, zur Erde, der Geist zu Gott, der ihn gegeben, zurückkehre. Desgleichen ist in den prophetischen Büchern die Rede von der dereinstigen Wiederbelebung der Todten, von der Sendung eines Propheten, Namens Elia, der schon einmal gesandt war in vergangener Zeit und den „Gott weggenommen ", wie andere hinweggenommen wurden, ohne den Geschmack des Todes zu kosten. In der Tora findet sich das Gebet Eines, der mit göttlichem Geiste weissagte und für sich selbst betete, daß er sterbe den Tod der Redlichen und sein Ende sei wie das der Kinder Israel. - So befragte einst einer der Könige einen verstorbenen Propheten, und dieser weiſſagte ihm was kommen werde, wie er ihm in feinem Leben geweissagt hatte; und wenn auch diese Handlung des Königs, d. h. die Befragung des Todten, nach unserer Lehre unerlaubt ist, so beweist es doch, daß das Volk zu den Zeiten der Propheten an eine Fortdauer der Seele nach dem Absterben des Leibes glaubte und daher die Todten befragte. Die Einleitung unseres Gebetes, das Weiber und Kinder, um wie viel mehr die Gelehrten kennen, lautet: Mein Gott, die Seele, die Du mir gegeben, ist rein; Du hast sie geschaffen, Du hast sie gebildet, Du hast sie mir eingehaucht, Du bewahrst sie in mir, Du wirst sie einst von mir nehmen und sie mir in der Zukunft wieder geben. So lange die Seele in mir ist, bekenne ich vor Dir, Ewiger mein Gott, daß Du Herr aller Schöpfungen bist. Gelobt sei, der zurückgiebt die Seele den todten Leibern. " Das Gan Eden selbst, dessen die Leute so oft gedenken, haben sie ja aus der Tora genommen; es ist die Höhe, für die der Mensch bestimmt war, und auf der er verblieben wäre, wenn er nicht gesündigt hätte. Auch Gehinnom ist ein bekannter Ort nahe bei Jerusalem, ein Thal, wo das Feuer nie ausging, wo man die verunreinigten Gebeine, Aase und andere Unreinheiten verbrannte. Das Wort ist hebräisch und zwar zusammengesetzt.

קטז אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם כֵּן אֵין חִדּוּשׁ אַחֲרֵי תּוֹרַתְכֶם אֶלָּא חֶלְקִיּוֹת מִדִּבְרֵי גַן עֵדֶן וְגֵּיהִנֹּם וּתְכוּנָתָם וְהַכְפָּלַת דְּבָרִים וְהַרְבּוֹתָם.

116 Kusari. Also besteht das Neue nach eurer Religion nur aus Specialitäten in Betreff des Gan Eden und des Gehinnom und deren Beschaffenheit; man hat die Sachen wiederholt und erweitert.

קיז אָמַר הֶחָבֵר: גַּם זֶה אֵינֶנּוּ חָדָשׁ, כִּי הַחֲכָמִים הִרְבּוּ בָזֶה מְאֹד עַד שֶׁלֹּא תִשְׁמַע מִמֶּנּוּ מְאוּמָה שֶׁלֹּא תִּמְצָאֶנּוּ לַחֲכָמִים כַּאֲשֶׁר תְּבַקְּשֶׁנּוּ.

117 Meister. Auch das ist nichts Neues; auch unsere Weisen haben so viel darüber gesprochen, daß du nichts davon hören kannst, was du nicht, wenn du suchest, bei unsern Weisen findest.

Nächstes Kapitel