Kuzari 2

Kapitel 2

א וְאַחֲרֵי כֵן הָיָה מֵעִנְיַן הַכּוּזָרִי מַה שֶּׁהוּא נוֹדָע בְּסִפְרֵי כוּזָר, מִגַּלּוֹתוֹ סוֹד חֲלוֹמוֹ לְשַׂר צְבָאוֹ, וְהָיָה הַחֲלוֹם הַנִּשְׁנֶה עָלָיו, שֶׁיְּבַקֵּשׁ הַמַּעֲשֶׂה הַנִּרְצֶה אֵצֶל אֱלֹהִים בְּהָרֵי וַרְסָן, וְלֶכְתָּם שְׁנֵיהֶם: הַמֶּלֶךְ וְשַׂר צְבָאוֹ, אֶל הֶהָרִים הָהֵם אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר עַל הַיָּם, וְהֵיאַךְ הִגִּיעוּ בַלַּיְלָה אֶל אוֹתָהּ הַמְּעָרָה, שֶׁהָיוּ שׁוֹבְתִים בָּהּ אֲנָשִׁים מֵהַיְּהוּדִים בְּכָל שַׁבָּת, וְהֵיאַךְ נִרְאוּ אֲלֵיהֶם וְנִכְנְסוּ בְתוֹרָתָם וְנִמּוֹלוּ בַמְּעָרָה הַהִיא, וְשָׁבוּ אֶל אַרְצוֹתָם וְלִבָּם עַל דָּת הַיְּהוּדִים, וְהָיוּ מַסְתִּירִים אֱמוּנָתָם – עַד שֶׁהִתְחַכְּמוּ לְגַלּוֹת סוֹדָם מְעַט מְעַט לִקְצָת אֲנָשִׁים מִסְּגֻלָּתָם, עַד שֶׁרַבּוּ וְגִלּוּ מַצְפּוּנָם, וְהִתְחַזְּקוּ עַל שְׁאֵרִית הַכּוּזָרִים וְהִכְנִיסוּם בְּתוֹרַת הַיְּהוּדִים, וְהֵבִיאוּ הַחֲכָמִים וְהַסְּפָרִים מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְלָמְדוּ הַתּוֹרָה. וּמַה שֶּׁהָיָה מֵהַצְלָחָתָם וּגְבוּרָתָם עַל שׂוֹנְאֵיהֶם וְכִבּוּשָׁם הָאֲרָצוֹת, וּמַה שֶּׁנִּגְלָה לָהֶם מֵהַמַּטְמוֹנִים, וּמַה שֶּׁהִגִּיעַ אֵלָיו חֵילָם מִן הָרִבּוּי עַד מֵאוֹת אֲלָפִים, עִם אַהֲבָתָם בַּתּוֹרָה וְהִכָּסְפָם אֶל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ עַד שֶׁהֵקִימוּ תַבְנִית הַמִּשְׁכָּן אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, וְהָיוּ מְכַבְּדִים אֶזְרְחֵי יִשְׂרָאֵל וּמִתְבָּרְכִים בָֹהֶם, כַּאֲשֶׁר נִזְכָּר בְּסִפְרֵיהֶם, וְכַאֲשֶׁר לָמַד הַמֶּלֶךְ הַתּוֹרָה וְסִפְרֵי הַנְּבִיאִים, לָקַח הֶחָבֵר הַהוּא לְרַב וְהָיָה שׁוֹאֵל אוֹתוֹ שְׁאֵלוֹת עִבְרִיּוֹת. וּתְחִלַּת מַה שֶּׁשָּׁאַל אוֹתוֹ עַל הַשֵּׁמוֹת וְהַמִּדּוֹת, הַמְיֻחָסוֹת אֶל הַבּוֹרֵא יִתְבָּרָךְ, וּמַה שֶּׁנִּרְאֶה בִקְצָתָם מִן הַהַגְשָׁמָה, עִם הַרְחָקַת הַדָּבָר הַהוּא אֵצֶל הַשֵּׂכֶל, וְכֵן מַרְחֶקֶת אוֹתוֹ הַתּוֹרָה בְּבֵאוּר.

1 Von der Geschichte des Kusari ist ferner aus den kusarischen Schriften bekannt, daß er das Geheimniß seines Traumes seinem Heerführer mittheilte, und zwar, daß ihm in einem wiederholten Traume gesagt worden, er möge die Gott wohlgefällige Handlungsweise in den Gebirgen von Harsan aussuchen. So gingen denn Beide, der König und sein Heerführer, nach jenen Gebirgen, die sich in der Wüste am Meere befinden. Sie gelangten Nachts an eine Höhle, in welcher jüdische Männer in jeder Woche den Sabbat begingen. Sie zeigten sich ihnen, nahmen ihre Religion an und wurden in jener Höhle beschnitten. Dann kehrten sie in ihr Land zurück und obgleich sie im Herzen der jüdischen Religion zugethan waren, verheimlichten sie ihren Glauben, und theilten nur vorsichtiger Weise ihr Geheimniß nach und nach einzelnen Vertrauten mit, bis sie so zahlreich wurden, daß sie die Maske abwerfen, die Oberhand über die übrigen Kusariten gewinnen und sie zur jüdischen Religion bekehren konnten. Nun ließen sie Gelehrte und Bücher aus allen Ländern kommen und erlernten die Thora. Das Glück begleitete sie; sie gewannen Siege über ihre Feinde, unterwarfen Länder, fanden verborgene Schäße und brachten ihr Heer auf eine Stärke von Hunderttausenden. Dabei liebten sie die Tora und hatten ein solches Verlangen nach dem Tempel, daß sie sich ein Zelt nach dem Vorbilde dessen, welches Mose gemacht, errichteten. Auch ehrten sie die Urisraeliten und segneten sich mit ihnen, wie Alles dies in ihren Schriften erwähnt ist. Als nun der König bie Tora und die prophetischen Bücher erlernte, nahm er sich jenen Meister zum Lehrer und stellte verschiedene religiöse Fragen an ihn. Zuerst befragte er ihn wegen der Namen und Eigenschaften, die man Gott beilege; ein Theil derselben scheine eine Körperlichkeit Gottes anzudeuten, während doch die Vernunst es für unmöglich erkläre und ebenso die Tora eine solche Ansicht ausdrücklich abweise.

ב אָמַר הֶחָבֵר: שְׁמוֹת הַבּוֹרֵא חוּץ מֵהַמְפֹרָשׁ הֵם מִדּוֹת וְתַבְנִיּוֹת טְפֵלִיּוֹת נִלְקָחוֹת מֵהִפָּעֲלֻיּוֹת הַבְּרוּאִים לוֹ כְּפִי גְזֵרוֹתָיו וּמַעֲשָׂיו, וְנִקְרָא רַחוּם כְּשֶׁהוּא מְתַקֵּן עִנְיַן מִי שֶׁהָיוּ בְנֵי אָדָם מְרַחֲמִים עָלָיו לְרֹעַ עִנְיָנוֹ. וּמְיַחֲסִים אֶל הַבּוֹרֵא הָרַחֲמִים וְהַחֲנִינָה, וַאֲמִתָּתָם אֶצְלֵנוּ: חֲלִישׁוּת הַנֶּפֶשׁ וְהֶמְיַת הַטֶּבַע, וְאֵין זֶה רָאוּי לוֹ יִתְבָּרָךְ, אֲבָל אָמְנָם הוּא שׁוֹפֵט צֶדֶק גּוֹזֵר בְּרִישׁ אָדָם אֶחָד, וְעֹשֶׁר אָדָם אַחֵר, מִבְּלִי שֶׁיִּשְׁתַּנֶּה בְעַצְמוּתוֹ, וְלֹא יְרַחֵם עַל אֶחָד וְלֹא יִכְעַס עַל אַחֵר. וַאֲנַחְנוּ רוֹאִים כָּזֶה בְשׁוֹפְטֵי בְנֵי אָדָם, כְּשֶׁשּׁוֹאֲלִין אוֹתָם בְּדִינִין וְדָנִין בְּמַה שֶּׁמְּחַיֶּבֶת הַתּוֹרָה וְיִהְיוּ אֲנָשִׁים זוֹכִים בַּדִּין וַאֲחֵרִים חַיָּבִים. וְיָשׁוּב אֶצְלֵנוּ בִּבְחִינַת רִשּׁוּמָיו, פַּעַם אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, פַּעַם אֵל מִדָּה. וּכְלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, כִּי הַמִּדּוֹת מִתְחַלְּקוֹת זוּלָתִי הַשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ יִתְבָּרָךְ לֳשְׁלֹשָׁה חֲלָקִים, שֶׁתִּהְיֶינָה מַעֲשִׂיּוֹת אוֹ טְפֵלִיּוֹת אוֹ שוֹלְלִיּוֹת, וְהַמַּעֲשִׂיּוֹת נִלְקָחוֹת מֵהַמַּעֲשִׂים הַבָּאִים מִמֶּנּוּ בְּאֶמֱצָעִים טִבְעִיִּים, כְּמוֹ: מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר, מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם, רַחוּם וְחַנּוּן, קַנּוֹא וְנוֹקֵם, גִּבּוֹר, שַׁדַּי וְהַדּוֹמִים לָהֶם. וְהַטְּפֵלִיּוֹת כְּמוֹ: בָּרוּךְ וּמְבֹרָךְ, מְהֻלָּל, קָדוֹשׁ, רָם וְנִשָּׂא, נִלְקָחוֹת מֵרוֹמְמוּת הַמְדַבְּרִים לוֹ. וְאֵלֶּה אִם הֵם רַבּוֹת, אֵינָם מְחַיְּבוֹת לוֹ רִבּוּי וְלֹא מוֹצִיאוֹת אוֹתוֹ מֵאַחְדּוּת. אֲבָל הַשּׁוֹלְלִיּוֹת כְּמוֹ: חַי וְאִחָד וְרִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן. סֻפַּר עָלָיו בָּאֵלֶּה כְּדֵי לִשְׁלוֹל מִמֶּנּוּ הַפְכָּם, לֹא לְקַיֵּם לוֹ אֵלֶּה עַל הַדֶּרֶךְ שֶׁאֲנַחְנוּ מְבִינִים מֵהֶם, כִּי אֵין אֲנַחְנוּ מְבִינִים חַיִּים כִּי אִם בְּהַרְגָּשָׁה וּתְנוּעָה, וּכְבָר הִתְעַלָּה מֵהֶם. וַאֲנַחְנוּ אוֹמְרִים עָלָיו שֶׁהוּא חַי לִשְׁלֹל מִמֶּנּוּ תֹאַר הַדּוֹמֵם וְהַמֵּת מִפְּנֵי הַמַּחֲשָׁבָה הַקּוֹדֶמֶת לוֹ כִּי מִי שֶׁאֵינוֹ חַי הוּא מֵת, וְלֹא יְחֻיַּב זֶה אֵצֶל הַשֵּׂכֶל. אַךְ כְּבַר תִּשְׁלֹל מֵהַזְּמָן, דֶּרֶךְ מָשָׁל, הַחַיּוּת – וְלֹא יְחֻיַּב שֶׁיִּהְיֶה מֵת, אַחַר שֶׁאֵין מִדַּרְכּוֹ קִבּוּל הַחַיִּים וְהַמָּוֶת, וּכְמוֹ שֶׁלֹּא תְחֻיַּב מִמַּאֲמָרְךָ שֶׁהָאֶבֶן אֵינֶנָּה חֲכָמָה, שֶׁתְּסַפֵּר עָלֶיהָ שֶׁהִיא כְּסִילָה. וְכַאֲשֶׁר הָאֶבֶן פְּחוּתָה מִשֶּׁתְּקַבֵּל הַחָכְמָה וְהַכְּסִילוּת – כֵּן הָעֶצֶם הָאֱלֹהִי, יִתְבָּרָךְ, מְרוֹמָם מִלְּקַבֵּל הַחַיִּים וְהַמָּוֶת, כַּאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ מְקַבֵּל הָאוֹר וְהַחֹשֶׁךְ. אֲבָל אִם יִשְׁאַל הַשּׁוֹאֵל אוֹתָנוּ: הֲיֶשְׁנוֹ הָעֶצֶם הַהוּא אוֹר אוֹ חֹשֶׁךְ, הָיִינוּ אוֹמְרִים עַל דֶּרֶךְ הַעֲבָרָה: אוֹר, מִיִּרְאָתֵנוּ הַמַּחֲשָׁבָה – שֶׁמַּה שֶּׁאֵינוֹ אוֹר, הוּא חֹשֶׁךְ. אֲבָל – עַל הָאֱמֶת יֵשׁ לָנוּ לוֹמַר, שֶׁאֵין מְקַבֵּל הָאוֹר וְהַחֹשֶׁךְ אֶלָּא הַגּוּפוֹת, וְהָעֶצֶם הָאֱלֹהִי אֵינֶנּוּ גוּף – עַל כֵּן לֹא יְסֻפַּר בְּאוֹר, אֶלָּא עַל דֶּרֶךְ דִּמְיוֹן, אוֹ לִשְׁלֹל מִמֶּנּוּ הַמִּדָּה הַפְּחוּתָה, וְכֵן לֹא יְקַבֵּל הַחַיִּים וְהַמָּוֶת – אֶלָּא הַגּוּפוֹת הַטִּבְעִיּוֹת, וְהָעֶצֶם הָאֱלֹהִי מְרוֹמָם וְנַעֲלֶה מֵהֶם. וְאִם יֵאָמֵר: חַיִּים לֹא כְּחַיּוּתֵנוּ. וְהִנֵּה כַוָּנָתֵנוּ, כִּי לֹא הֵבַנּוּ אֲנַחְנוּ מֵעוֹלָם חַיִּים כִּי אִם חַיֵּינוּ, וּכְאִלּוּ אָנוּ אוֹמְרִים לֹא נֵדַע מַה־הוּא. וּמַה שֶּׁנֶּאֲמַר: "אֵל חַי" וֵ "אלֹהִים חַיִּים", הוּא מִדָּה כְנֶגֶד מִדַּת הָאֳלִילִים שֶׁהֵם אֱלֹהִים מֵתִים לֹא יִהְיֶה מֵהֶם מַעֲשֶׂה. וְעַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה נֹאמַר" אֶחָד" לִשְׁלֹל מִמֶּנּוּ הָרִבּוּי, לֹא לְקַיֵּם לוֹ הָאַחְדּוּת הַמּוּבֶנֶת אֶצְלֵנוּ, כִּי הָאֶחָד אֶצְלֵנוּ מַה שֶּׁנִּדְבְּקוּ חֲלָקָיו זֶה בָּזֶה וְהִתְדַּמּוּ, כַּאֲשֶׁר תֹּאמַר עֶצֶם אֶחָד וְגִיד אַחַת וּמַיִם אֲחָדִים, וְאַוִּיר אֶחָד וְתֹאמַר בַּזְּמַן, עַל דֶּרֶךְ הַדִּמְיוֹן, בְּגוּף הַמִּתְדַּבֵּק: יוֹם אֶחָד וְשָׁנָה אֶחָת. וְהָעֶצֶם הָאֱלֹהִי מְרוֹמָם מֵהַדְּבִיקָה וְהַפְּרִידָה, וְנֹאמַר אֶחָד לִשְׁלֹל הָרִבּוּי, וְכֵן רִאשׁוֹן לִשְׁלֹל הַהִתְאַחֲרוּת לֹא לְקַיֵּם לוֹ הַהַתְחָלָה וְכֵן אַחֲרוֹן לִשְׁלֹל מִמֶּנּוּ הַכִּלָּיוֹן לֹא לְקַיֵּם לוֹ הָתִּכְלָה. וְכָל הַמִּדּוֹת הָאֵלֶּה אֵינָם דְּבֵקוֹת אֶל עֶצֶם כְּבוֹדוֹ וְלֹא מִתְרַבֶּה בָהֶם. אֲבָל הַמִּדּוֹת הַתְּלוּיוֹת בְּשֵׁם הַמְפֹרָשׁ יִתְבָּרֵךְ הֵם הַיְצִירוֹת מִבְּלִי מִצּוּעִים טִבְעִיִּים, כְּמוֹ "יוֹצֵר" "וּבוֹרֵא" "וְעוֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדוֹלוֹת לְבָדּוֹ", רְצוֹנוֹ לוֹמַר: בִּגְזֵרָתוֹ וְחֶפְצוֹ מִבְּלִי מִצּוּעַ סִבָּה אַחֶרֶת. וְאֶפְשָׁר שֶׁזֶּה רָצָה בְאָמְרוֹ: "וָאֵרָא אֶל־אַבְרָהָם אֶל־יִצְחָק וְאֶל־יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי", רְצוֹנוֹ לוֹמַר: בְּדֶרֶךְ הַכֹּחַ וְהַנִּצָּחוֹן, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "לֹא־הִנִּיחַ אָדָם לְעָשְׁקָם וַיּוֹכַח עֲלֵיהֶם מְלָכִים", וְלֹא בָרָא לָהֶם מוֹפֶת כַּאֲשֶׁר בָּרָא לְמֹשֶׁה, וְעַל כֵּן אָמַר וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם, רְצוֹנוֹ לוֹמַר: וּבִשְׁמִי ה', מִפְּנֵי שֶׁבֵּי"ת בְּאֵל שַׁדַּי תְּשָׁרֵת לִשְׁנֵיהֶם. וְעָשָׂה עִם מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל מַה שֶׁלֹּא הִנִּיחַ סָפֵק בַּנְּפָשׁוֹת שֶׁבּוֹרֵא הָעוֹלָם בָּרָא אֶת הַדְּבָרִים הָהֵם בְּרִיאָה חֲדָשָׁה מְכֻוֶּנֶת, כְּמוֹ מַכּוֹת מִצְרַיִם וּקְרִיעַת יַם־סוּף וְהַמָּן וְעַמּוּד הֶעָנָן וְזוּלָתָם, לֹא מִפְּנֵי שֶׁהֵם גְּדוֹלִים מֵאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, אַךְ מִפְּנֵי שֶׁהֵם רַבִּים וְהָיָה הַסָּפֵק בִּלְבָבָם, וְהָאָבוֹת הָיוּ בְתַכְלִית הָאֱמוּנָה וּבָרֵי הַלֵּבָב, שֶׁאֲפִלּוּ לֹא הָיוּ פּוֹגְעִים כָּל יְמוֹתָם כִּי אִם רָעָה – לֹא הָיְתָה אֱמוּנָתָם בֵּאלֹהִים נֶחֱלֶשֶׁת, וְלֹא הָיוּ צְרִיכִים אֶל כָּל זֶה. וְנִקְרָא אוֹתוֹ "חֲכַם לֵבָב" מִפְּנֵי שֶׁהוּא עֶצֶם הַשֵּׂכֶל וְהוּא הַשֵּׂכֶל וְאֵין הַשֵּׂכֶל מִדָּה לוֹ, אֲבָל "אַמִּיץ כֹּחַ" מִן הַמִּדּוֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת.

2 Meister. Die Namen Gottes sind alle, mit Ausnahme des Unaussprechlichen, Prädikate und accessorische Bestimmungen, hergenommen von den Empfindungen der Geschöpfe gegen ihn, je nach seinen Beschlüssen und Handlungen. Man nennt ihn barmherzig, wenn er einem Zustande abhilft, mit dem die Menschen, als einem sehr traurigen, Erbarmen hätten, und man schreibt also Gott Erbarmen und Mitleid zu, während in der That diese Empfindungen bei uns von Schwäche des Gemüths und Erschütterung der Natur herrühren, was doch auf Gott nicht anwendbar ist. Er ist vielmehr ein gerechter Richter, der dem einen Menschen Armuth, dem andern Reichthum zuspricht, ohne daß sich sein Wesen dabei ändert, ohne daß er sich des einen erbarme oder dem andern zürne. Wir sehen ja etwas Aehnliches bei menschlichen Richtern, wenn man von ihnen einen Rechtsspruch fordert und sie nach den Aussprüchen der Tora richten; die einen bekommen Recht, die andern Unrecht; und während Alles vom Ausspruch und von dem Urtheil des Richters abhängt, geht in ihm selbst keine Veränderung vor. So wird Gott zuweilen, der erbarmungsvolle und gnädige Gott ", zuweilen der, , eifernde und rächende Gott " genannt! , ohne daß er von einer Eigenschaft zur andern überginge. Mit einem Worte: Die Prädikatemit Ausnahme des unaussprechlichen Namenszerfallen in drei Klassen. Sie sind entweder pragmatische oder accessorische oder negative. Die pragmatischen werden hergenommen von den von ihm durch natürliche Mittel ausgehen den Thätigkeiten, z. B. , , Er macht arm und macht reich, erniedrigt und erhöht“, „barmherzig und gnädig ", „eifernd und rächend ", „stark ", „edel " und dergleichen. Die accessorischen, z. B. gepriesen, preisenswerth lobenswerth, heilig, hoch und erhaben, sind Aeuße rungen der Ehrfurcht der Menschen gegen ihn, und wenn deren auch viele sind, so begründen sie keine Vielheit und sprechen ihm nicht die Einheit ab. Mit den negativen, wie lebendig, einzig, erſter, Lester, prädicirt man ihn nur, um das Gegentheil abzuweisen, nicht aber um ihm diese Eigenschaften in dem Sinne beizulegen, den wir damit verbinden. Wir können uns z. B. Leben nur in Empfindung und Bewegung denken, über die Er doch erhaben ist. Wir sagen also von ihm er lebt " nur, um ihm das Prädikat todt abzusprechen, weil man vorschnell schließen könnte, daß, was nicht lebt, todt sei; ein Schluß, den der Verstand überhaupt nicht anerkennt. Man spricht ja auch der Zeit z. B. das Leben ab, ohne daß daraus folgt, daß sie todt sei, weil ja überhaupt auf sie Leben und Tod nicht anzuwenden sind. So folgt auch aus der Behauptung: „der Stein ist nicht weise " nicht, daß man ihn als thöricht bezeichnet, sondern so wie der Stein zu tief steht, als daß man Weisheit und Thorheit auf ihn anwenden könne, so steht das göttliche Wesen zu hoch, als daß man bei ihm von Leben und Tod sprechen könnte. So sind auch Licht- und Finsterniß auf dasselbe nicht anwendbar; wenn uns aber jemand fragte: Ist jenes Wesen Licht oder Finsterniß? so würden wir in bildlicher Weise sagen: Licht, aus Furcht er könne vorschnell schließen, daß was nicht Licht, finster sei. In der That aber müßten wir sagen, daß Licht und Finsterniß nur Anwendung finden auf Naturkörper, während das göttliche Wesen kein Körper ist und als licht oder finster nur in bildlicher Weise, oder um die niedrigere Eigenschaft von ihm abzuweisen, bezeichnet werden kann. So kann man auch nur von Naturkörpern Leben und Tod aussagen, während das göttliche Wesen darüber erhaben ist, und wenn wir es lebendig nennen, so meinen wir nicht unser Leben, denn wir kennen ja überhaupt kein anderes Leben als das unsrige; es ist als ob wir sagten: Wir wissen nicht, was es iſt. Wenn es nun (in der Schrift) heißt: der lebendige Gott, der lebende Gott, so steht diese Bezeichnung nur im Gegensatz zn den Göttern der Heiden, die todt sind, d. h. von denen keine Thätigkeit ausgeht. So sagt man auch von ihm, er sei einzig, um ihm die Vielheit abzusprechen, nicht um ihm die Einheit wie wir sie verstehen, zu prädiciren. Eins heißt bei uns dasjenige, dessen Theile zusammenhängen und ſich assimilirt haben, z. B. ein Knochen, eine Hand, ein Wasser, und so betrachtet man auch die Zeit als ein stetiges Ding und sagt: ein Tag, ein Jahr. Da aber das göttliche Wesen zu hoch steht, als daß man bei ihm von Zusammenhang und Trennung fprechen könnte, so nennen wir ihn Einen, um die Mehrheit auszuschließen. Eben so nennen wir ihn Ersten, um auszuschließen, daß er nach Jemandem entstanden, nicht um ihm einen Anfang zu prädiciren; ebenso den Lesten, um ihm die Endlichkeit abzusprechen, nicht um ihn ein Ende beizulegen. - Alle diese Prädikate stehen in keinem Zusammenhange mit seinem herrlichen Wesen, auch wird dieses dadurch nicht zur Vielheit. Die Prädikate hingegen, die mit dem unaussprechlichen Namen zusammenhängen, das sind unmittelbare Schöpfungen in der Natur; z. B. Er bildet Licht, schafft Finsterniß, thut große Wunder allein, d. h. durch seine Bestimmung und durch seinen Willen ohne Mittelursache. Vielleicht meinte er so etwas, als er sagte: 3 erschien dem Abraham, dem Isaak und dem Jakob unter dem Namen „Allmächtiger " (Exod. 6, 3) in der Weise der Macht und des Sieges entsprechend dem: , , Er ließ keinen Menschen sie bedrücken und strafte ihretwegen Könige ". (Pf. 105, 14), ohne daß er ihnen Wunder schuf, wie er dies dem Mose that, und darum heißt es (dort weiter): „Aber mit meinem Namen, , Ewiger! " habe ich mich ihnen nicht kundethan ", wobei ושמי gleich ובשמי ist, weil das ב von שדי באל auch zu שמי zu ergänzen ist. Nämlich, was er an Moses und den Israeliten that, ließ keine Zweifel in einer Seele, daß der Schöpfer der Welt jene Dinge, z. B. die Plagen Aegyptens, die Spaltung des Schilf meeres, das Manna, die Wolkensäule u. dgl. neu und mit Absicht hervorgebracht habe. Nicht folgt hieraus, daß sie (die Israeliten) höher gestanden als Abraham Isaak und Jakob, sondern es geschah, weil sie eine große Zahl ausmachten und in ihrem Herzen Zweifel hegten, während die Väter im höchsten Maße gläubig und gottergeben waren, so daß, wenn auch ihr ganzes Leben hindurch sie nur Unglück getroffen, ihr Glaube an Gott nicht geschwächt worden wäre, und sie daher derartiger Zeichen nicht bedurften. Man nennt ihn nun „weisen Herzens ", weil er die Weisheit selber ist nicht als ob die Weisheit ein Prädikat für ihn wäre; aber, , stark an Kraft " gehört zu den pragmatischen.

ג אָמַר הַכּוּזָרִי: אֵיךְ תַּעֲשֶׂה בַּמִּדּוֹת שֶׁהֵם יוֹתֵר גַּשְׁמִיּוֹת, כְּמוֹ: רוֹאֶה, וְשׁוֹמֵעַ, וּמְדַבֵּר, וְכוֹתֵב עַל הַלּוֹחוֹת, וְיוֹרֵד עַל הַר סִינַי, וְשָׂמֵחַ בְּמַעֲשָׂיו, וּמִתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ?

3 Kusari. Was aber machst du mit den Prädikaten, die besonders körperlich sind, z. B. daß er sehe, höre, spreche, auf die Tafeln schreibe, auf den Berg Sinai herabkomme, sich seiner Werke freue, sich im Herzen betrübe?

ד אָמַר הֶחָבֵר: הֲלֹא דִמִּיתִיו לְךָ בְּשׁוֹפֵט צֶדֶק שֶׁאֵין הַטָּאָה בְמִדּוֹתָיו וְיוֹצֵא מִדִּינָיו הַצְלָחַת עָם וּכְבוֹדָם, וְיִקָּרֵא אוֹהֲבָם וְשָׂמֵחַ בָּהֶם, וְגוֹזֵר עַל אֲחֵרִים בַּהֲרִיַסת בָּתֵּיהֶם וְהַחֲרֵם אוֹתָם, וִיסַפְּרוּ עָלָיו בְּהֶפֶךְ זֶה: שֶׁהוּא מוֹאֵס אוֹתָם וְכוֹעֵס עֲלֵיהֶם. וְשֶׁאֵין דָּבָר מִמַּה שֶׁנַּעֲשֶׂה אוֹ מִמַּה שֶׁנֶּאֱמַר נִסְתּרָ מִמֶּנּוּ וְשֶׁהוּא רוֹאֶה וְשׁוֹמֵעַ וְשֶׁהָאַוִּיר וְכָל הַגּוּפִים נִפְעָלִים לִרְצוֹנוֹ וּמִצְטַיְּרִים בְּדִבּוּרוֹ כַּאֲשֶׁר הִצְטַיְּרוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְנִקְרָא כּוֹתֵב וּמְדַבֵּר. וְכֵן מִצְטַיֵּר מִן הַגֶּשֶׁם הַדַּק הָרוּחֲנִי הַנִּקְרָא רוּחַ הַקֹּדשׁ, הַצּוּרוֹת הָרוּחֲנִיּוֹת הַנִּקְרָאוֹת כְּבוֹד ה', וְנִקְרָא עַל דֶּרֶךְ הַעֲבָרָה"יְיָ": "וַיֵּרֶד יְיָ עַל הַר סִינַי". וַאֲנַחְנוּ עֲתִידִים לְהוֹסִיף עַל הָעִנְיָן הַזֶּה בֵּאוּר כַּאֲשֶׁר נְדַבֵּר עַל הַחָכְמוֹת.

4 Meister. Habe ich ihn dir nicht mit einen gerechten Richter verglichen, dessen Eigenschaften untadlig sind? Geht z. B. aus seinen Urtheilssprüchen das Glück und die Ehre für ein Volk hervor, סן sagt man, er liebe sie, freue sich ihrer. Er beschließt als Prädikate Existenz haben, daß sie ewig sind) قديمة Begriff seines Seins erweitern) ذاته على رائدةüber Andere, daß ihre Häuser niedergerissen, sie selbst dem Banne übergeben werden; dann sagt man im Gegen theil, er verwerfe sie, er zürne ihnen. Wenn nun Luft und die andern Körper seinem Willen sich fügen und nach seinem Worte eine Form annehmen, wie Himmel und Erde eine solche angenommen haben, so sagt man von ihm, er schreibe, er spreche. So bilden sich aus der feinsten, fast schon geistigen Materie, der heilige Geist genannt, geistige Formen, genannt „Herrlichkeit des Ewigen ", und in übertragener Nede „der Ewige ", allein, wie es heißt (Ex. 19, 20): „Der Ewige kam herab auf den Berg Sinai ". Wir wollen diesen Gegenstand ausführlicher erörtern, wenn wir über die Wissenschaften sprechen werden.

ה אָמַר הַכּוּזָרִי: אֱמֹר, שֶׁתִּהְיֶה נִצּוֹל מִכָּל הַמִּדּוֹת עַד שֶׁלֹּא נִתְחַיֵּב רִבּוּי, מַה יַצִּילְךָ מִמִּדַּת הַחֵפֶץ שֶׁאַתָּה מְיַחֵס אוֹתָה אֶל הַבּוֹרֵא וְהַפִּילוֹסוֹף מַרְחִיק אוֹתָה מִמֶּנּוּ?

5 Kusari. Nimm an, du habest dich wegen aller Prädikate gerechtfertigt, so daß aus denselben keine Vielheit zu entnehmen ist, wie kannst du über das Prädikat des Willens dich rechtfertigen, das du Gott zuschreibst, während der Philosoph es ihm abspricht?

ו אָמַר הֶחָבֵר: כְּבַר קָרַבְנוּ אֶל הַהַצְלָחָה. אִם לֹא יִטְעַן עָלֵינוּ בְּיוֹתֵר מֵ"הַחֵפֶץ", נֹאמַר לוֹ: אַתָּה, הַפִּילוֹסוֹף, מָה הַדָּבָר אֲשֶׁר שָׂם אֶצְלְךָ הַשָּׁמַיִם סוֹבְבִים תָּמִיד וְבַגַּלְגַּל הָעֶלְיוֹן נוֹשֵׂא הַכֹּל וְאֵין מָקוֹם לוֹ, וְאֵין נְטִיָּה בִתְנוּעָתוֹ, וְכַדּוּר הָאָרֶץ מֶרְכָּז עוֹמֵד בְּאֶמְצָעִיתוֹ מִבְּלִי נְטִיָּה וְלֹא סִבָּה, וְשָׂם סֵדֶר הַכֹּל עַל מַה שֶּׁהוּא עָלָיו מֵהַכַּמּוּת וְהָאֵיכוּת וְהַתְּמוּנוֹת, וְלֹא תוּכַל לְהִמָּלֵט מֵהוֹדוֹת בַּדָּבָר הַהוּא, כִּי לֹא בָרְאוּ הַדְּבָרִים אֶת עַצְמָם וְלֹא קְצָתָם אֶת קְצָתָם. וְהַדָּבָר הַהוּא – שָׂם הָאַוִּיר מִצְטַיֵּר בַּשֵּׁמַע בַּעֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים, וְשָׂם הַמִּכְתָּב מִצְטַיֵּר חָרוּת בַּלּוּחוֹת. קְרָא אוֹתוֹ אַתָּה: "חֵפֶץ" אוֹ "דָּבָר" אוֹ כַאֲשֶׁר תִּרְצֶה.

6 Meister. Nun sind wir mit der Rechtfertigung bald zu Ende, wenn man uns keinen andern Einwand als von Seiten des Willens macht. würden zu ihm sagen: du, Philosoph, was ist was nach deiner Meinung macht, daß der Himmel fortwährend kreist, daß die höchste Sphäre Alles trägt, sie, die ohne Raumbestimmung und ohne Neigung in ihrer Bewegung; daß die Erdkugel als Mittelpunkt darin steht, ohne Neigung noch Stütze; was die Weltordnung so wie sie ist, an Quantität, Qualität und Formbildung hergestellt? Du kannst doch ein folches Ding nicht ableugnen; denn die Dinge haben doch nicht sich selbst und nicht einander geschaffen. Was also ist das, was gemacht hat, daß die Luft sich so gestaltete, daß man die Zehngebote hörte? Was die Schrift in die Tafeln eingraben ließ? Nenne es Willen oder Wort oder wie du sonst willst.

ז אָמַר הַכּוּזָרִי: כְּבָר הִתְבָּאֵר לִי סוֹד הַמִּדּוֹת וְנִתְגַּלְגֵּל לִי הֲבָנַת עִנְיַן כְּבוֹד ה' וּמַלְאֲכוּת ה' וּשְׁכִינָה, וְשֶׁהֵם שֵׁמוֹת נוֹפְלִים עַל דְּבָרִים נִרְאִים אֵצֶל הַנְּבִיאִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: עַמּוּד עָנָן וְאֵשׁ אוֹכֶלֶת וְעָב וַעֲרָפֶל וְאֵשׁ וְנֹגַהּ וְכַאֲשֶׁר נֶאֱמַר עַל הָאוֹר בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב וּבַיּוֹם הַמְעֻנָּן כִּי הָאוֹר נִיצוֹץ מִן הַשֶּׁמֶשׁ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא נִסְתֶּרֶת, וְנֶאֱמַר שֶׁהָאוֹר וְהַנִּיצוֹץ מֵעֶצֶם הַשֶּׁמֶשׁ, וְאֵינוֹ כֵן, אַךְ הַגּוּפוֹת נִפְעָלוֹת בְּנָכְחָם וְיֵאוֹרוּ בָהֶם.

7 Kusari. Nun begreife ich die Bedeutung der Prädikate und verstehe auch den Sinn von „Herrlichkeit des Ewigen“ und „Engel des Ewigen " und der „Schechina ", nämlich, daß es Bezeichnungen sind für Dinge, die den Propheten sichtbar wurden; dahin gehören Ausdrücke wie: Wolkensäule, verzehrendes Feuer, dichte Wolke, Wetterdunkel. Aehnlich sagen wir von dem Lichte des Morgens und des Abends und des bewölkten Tages, es strahle von der Sonne aus, obgleich diese selbst nicht sichtbar ist, und daß Licht und Strahl zum Wesen der Sonne gehören, was doch nicht so ist; denn die Körper sind es, die, vom Sonnenstrahl getroffen, leuchten.

ח אָמַר הֶחָבֵר: כֵּן הַכָּבוֹד: נִיצוֹץ אוֹר אֱלֹהִי מוֹעִיל אֵצֶל עַמּוֹ וּבְאַרְצוֹ.

8 Meister. So ist die „Herrlichkeit " ein Strahl göttlichen Lichts, der seine Wirkung äußert bei seinem Volke und seinem Lande.

ט אָמַר הַכּוּזָרִי: מַאֲמָרְךָ "אֵצֶל עַמּוֹ" כְּבָר הִתְבָּאֵר לִי, אֲבָל מַאֲמָרְךָ, "וּבְאַרְצוֹ" קָשֶׁה לִי לְקַבְּלוֹ.

9 Kusari. Was du sagst: „Bei seinem Volke " ist mir klar, aber was du sagst: „Und bei seinem Lande " ist schwer zu begreifen.

י אָמַר הֶחָבֵר: אַל יִקְשֶׁה בְעֵינֶיךָ שֶׁתִּתְיַחֵד אֶרֶץ בְּדָבָר מִכָּל הָאֲרָצוֹת, וְאַתָּה רוֹאֶה מָקוֹם שֶׁמַּצְלִיחַ בּוֹ צֶמַח מִבִּלְתִּי צֶמַח, וּמוֹצָא מִבַּלְעֲדֵי מוֹצָא, וְחַיָּה מִבַּלְעֲדֵי חַיָּה, וּמִתְיַחֲדִים יוֹשְׁבָיו בְּצוּרוֹת וּמִדּוֹת מִבַּלְעֲדֵי זוּלָתָם – בְּמִצּוּעַ הַמֶּזֶג. וְהִנֵּה עַל פִּי הַמֶּזֶג תִּהְיֶה שְׁלֵמוּת הַנֶּפֶשׁ וְחֶסְרוֹנָהּ.

10 Meister. Es wird dir doch nicht schwer begreiflich sein, daß ein Land vor andern Ländern irgend eine Besonderheit hat. Du weißt ja, daß an einem Orte gerade eine besondere Pflanze, ein besonderes Metall, ein besonderes Thier sich findet, daß seine Bewohner sich durch Gestalt und Charakter von Andern unterscheiden, von welchen Mischungen dann die größere oder geringere Vollkommenheit der Seele abhängt.

יא אָמַר הַכּוּזָרִי: אֵינֶנִּי שׁוֹמֵעַ עַל הַשּׁוֹכְנִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יִתְרוֹן עַל שְׁאָר אַנְשֵׁי הָעוֹלָם.

11 Kusari. Ich höre indeß nichts von einem Vorzuge der Bewohner Palästina's vor denen anderer Länder.

יב אָמַר הֶחָבֵר: כֵּן הַרְכֶם זֶה שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים, שֶׁמַּצְלִיחַ בּוֹ הַכֶּרֶם, אִלּוּ לֹא הָיוּ נוֹטְעִים בּוֹ הַגְּפָנִים וְעוֹבְדִים הָעֲבוֹדָה הָרְאוּיָה לָהֶם, לֹא הָיָה עוֹשֶׂה עֲנָבִים. וְהַמַּעֲלָה הַמְיֻחֶדֶת הָרִאשׁוֹנָה הִיא לָעָם שֶׁהוּא סְגֻלָּה וָלֵב כַּאֲשֶׁר זָכַרְתִּי, וְיֵשׁ לָאָרֶץ עֵזֶר בָּזֶה עִם הַמַּעֲשִׂים וְהַתּוֹרוֹת הַתְּלוּיוֹת בָּהּ אֲשֶׁר הֵם כָּעֲבוֹדָה לַכֶּרֶם, אֲבָל לֹא יִתָּכֵן לַסְּגֻלָּה הַזֹּאת לְהַגִּיעַ אֶל הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי מִבַּלְעֲדֵי הַמָּקוֹם הַזֶּה, כַּאֲשֶׁר לֹא יִתָּכֵן שֶׁיַּצְלִיחַ הַכֶּרֶם בְּבִלְעֲדֵי הָהָר הַזֶּה.

12 Meister. Nun, euer Berg da, von dem ihr behauptet, daß der Wein dort besonders gedeiht, würde, wenn man nicht Weinstöcke einpflanzte und ihnen die gehörige Pflege angedeihen ließe, auch keine Trauben bringen. Der besondere Vorzug in erster Reihe ist der des Volkes, welches Kleinod und Herz ist, wie ich ausgeführt habe; das Land hat nun auch seinen Antheil daran, mit den dazu gehörigen religiösen Handlungen, die mit der Bearbeitung des Weinbergs zu vergleichen sind. Das Kleinod könnte eben so wenig zum göttlichen Geiste ohne jenen Ort gelangen, wie der Weinberg ohne diesen Ort gedeihen könnte.

יג אָמַר הַכּוּזָרִי: וְאֵיךְ הוּא זֶה? וּכְבָר נִבְּאוּ מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן וְעַד מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת: אַבְרָהָם בְּאוּר כַּשְׂדִּים, וְאַחַר כֵּן יְחֶזְקֵאל וְדָנִיֵּאל בְּבָבֶל. וְיִרְמְיָה בְּמִצְרָיִם.

13 Kusari. Wie ist dem so, da doch von Adam bis Mose in einem andern Lande geweiſſagt wurde, (z. B.) von Abraham in Urkasdim, und später Jecheskeel und Daniel in Babel, Iirmeja in Aegypten?

יד אָמַר הֶחָבֵר: כָּל מִי שֶׁנִּתְנַבֵּא לֹא נִתְנַבֵּא כִּי אִם בָּהּ אוֹ בַעֲבוּרָהּ. הִנֵּה נִתְנַבֵּא אַבְרָהָם כְּדֵי שֶׁיַעֲבֹר בָּהּ, וִיחֶזְקֵאל וְדָנִיֵּאל בַּעֲבוּרָה, וּכְבָר הָיוּ נִמְצָאִים בְּבַיִת רִאשׁוֹן וְרָאוּ בוֹ הַשְּׁכִינָה אֲשֶׁר בְּהִמָּצְאָהּ הָיָה מַגִּיעַ לִנְבוּאָה כָּל הַמּוּכָן לָהּ מֵהַסְּגֻלָּה. אֲבָל אָדָם הָרִאשׁוֹן – הִיא הָיְתָה אַדְמָתוֹ וּבָה מֵת כַּאֲשֶׁר קִבַּלְנוּ, כִּי בַמְּעָרָה אַרְבָּעָה זוּגוֹת: אָדָם וְחַוָּה אַבְרָהָם וְשָׂרָה יִצְחָק וְרִבְקָה יַעֲקֹב וְלֵאָה, וְהִיא הָאָרֶץ הַנִּקְרֵאת: לִפְנֵי ה', הַנֶּאֱמַר עָלֶיהָ: תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ, וְעָלֶיהָ נָפְלָה הַקִּנְאָה וְהַחֶמְדָּה בֵּין הֶבֶל וְקַיִן בַּתְּחִלָּה כְּשֶׁרָצוּ לָדַעַת, אֵיזֶה מֵהֶם הָרָצוּי לִהְיוֹת בִּמְקוֹם אָדָם וּסְגֻלָּתוֹ וְלִבּוֹ, לִנְחֹל אֶת הָאָרֶץ וּלְהִדָּבֵק בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְיִהְיֶה זוּלָתוֹ כַקְּלִפָּה, וְאֵרַע מַה שֶּׁאֵרַע מֵהֲרִיגַת הֶבֶל וְנִשְׁאַר הַמַּלְכוּת עֲרִירִי וְנֶאֱמַר: וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה', רְצוֹנוֹ לוֹמַר: מֵהָאָרֶץ הַזֹּאת שֶׁבָּהּ הָיוּ. וְכֵן נֶאֱמַר בְּיוֹנָה: וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה', לֹא בָרַח כִּי אִם מִמְּקוֹם הַנְּבוּאָה, וְהֵשִׁיב אוֹתוֹ הָאֱלֹהִים אֵלֶיהָ מִמְּעֵי הַדָּגָה וְנִבָּא בָהּ. וְכַאֲשֶׁר נוֹלַד שֵׁת בִּדְמוּת אָדָם כְּמוֹ שֶׁאָמַר: וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ, הָיָה בִמְקוֹם הֶבֶל, כְּמוֹׁ שֶׁאָמַר: כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל, וְהָיָה רָאוּי שֶׁיִּקָּרֵא בֶּן אֱלֹהִים כְּאָדָם, וְזָכָה לָאָרֶץ הַהִיא שֶׁהִיא מַדְרֵגָה לְמַטָּה מִגַּן עֵדֶן, וְעָלֶיהָ נִתְקַנְּאוּ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל וְנִדְחָה יִשְׁמָעֵאל כִּקְלִפָּה, אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אוֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אוֹתוֹ וגו' בַּטּוֹבָה הָעוֹלָמִית, וְנֶאֱמַר אַחַר כֵּן: וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק, רְצוֹנוֹ לוֹמַר: הִדָּבְקוֹ בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי וְהַטּוֹבָה בָּעוֹלָם הַבָּא, וְאֵין לְיִשְׁמָעֵאל בְּרִית וְלֹא לְעֵשָׂו וְאִם הִצְלִיחוּ. וְעַל הָאָרֶץ הַזֹּאת נָפְלָה הַקִּנְאָה בֵין יַעֲקֹב וְעֵשָׂו בַּבְּכוֹרָה וּבַבְּרָכָה, עַד שֶׁנִּדְחָה עֵשָׂו עִם חֶזְקָתוּ מִפְּנֵי יַעֲקֹב עִם חֻלְשָׁתוֹ. וּנְבוּאַת יִרְמְיָה בְמִצְרַיִם, בָּהּ וּבַעֲבוּרָהּ, וְכֵן נְבוּאַת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם; וְאָמְנָם סִינַי וָּפאָרן כֻּלָּם מִגְּבוּל אֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי שֶׁהֵם מִן יַם־סוּף, כְּמוֹ שֶׁאָמַר יִתְבָּרָךְ: וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם־סוּף וְעַד־יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד־הַנָּהָר, וּמִדְבָּר הוּא מִדְבָּר פָּארָן, וְהוּא הַנֶּאֱמַר בּוֹ: הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא, זֶה הוּא גְבוּלָה הַדְּרוֹמִי. וְהַנָּהָר הוּא נְהַר פְּרָת גְּבוּלָהּ הַצְּפוֹנִי. וּבָהֶם הַמִּזְבְּחוֹת שֶׁהָיוּ לָאָבוֹת אֲשֶׁר נַעֲנוּ בָהֶם בָּאֵשׁ הָעֶלְיוֹנָה וְהָאוֹר הָאֱלֹהִי. וּכְבָר הָיְתָה עֲקֵדַת יִצְחָק אָבִינוּ בְהֵר שֶׁלֹא הָיָה בוֹ יִשּׁוּב הוּא הַר הַמּוֹרִיָּה, וְנִתְגַּלָּה הַדָּבָר בִּימֵי דַוִד כְּשֶׁהָיָה מְיֻשָּׁב, כִּי הוּא הַמָּקוֹם הַמְיֻחָד הַמּוּכָן לַשְּׁכִינָה, וַאֲרַוְנָה הַיְבוּסִי עוֹבֵד וְחוֹרֵשׁ בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה. וּבֵאֵר בְּדִבְרֵי הַיָּמִים כִּי בֵית הַמִּקְדָשׁ בָּנוּי בְּהַר הַמּוֹרִיָּה, וְשָׁם מִבְּלִי סָפֵק הַמְּקוֹמוֹת שֶׁרְאוּיִים לְהִקָּרֵא שַׁעֲרֵי הַשָּׁמַיִם. הֲלֹא תִרְאֶה יַעֲקֹב אָבִינוּ, שֶׁלֹא תָלָה הַמַּרְאוֹת אֲשֶׁר רָאָה לֹא בִזְכוּת נַפְשׁוֹ וְלֹא בֶאֱמוּנָתוֹ וּבֹר לְבָבוֹ, אֲבָל תָּלָה אוֹתָם בַּמָּקוֹם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה־נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה, וְעָלָיו אָמַר קֹדֶם לָזֶה: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם, רְצוֹנוֹ לוֹמַר: הַמָּקוֹם הַמְיֻחָד. וַהֲלֹא תִרְאֶה כִּי הָעְתַּק אַבְרָהָם מִאַרְצוֹ כַּאֲשֶׁר הִצְלִיחַ וְהָיָה רָאוּי לְהִדָּבֵק בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְהָיָה לֵב הַסְּגֻלָּה הַהִיא, אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר בּוֹ תִגָּמֵר הַשְׁלָמָתוֹ, כַּאֲשֶׁר יִמְצָא עוֹבֵד הָאֲדָמָה אִילָן "שֶׁפִּרְיוֹ טוֹב" בַּמִּדְבָּר וּמַעְתִּיקוֹ אֶל אֲדָמָה נֶעֱבֶדֶת, מִטִּבְעָהּ שֶׁיַצְלִיחַ בָּהּ הַשֹּׁרֶש הַהוּא, וּמְגַדְלוֹ שָׁם, וְיָשׁוּב פַּרְדֵּסִי אַחֵר שֶׁהָיָה מִדְבָּרִי וְיִרְבֶּה אַחֵר שֶׁלֹא הָיָה נִמְצָא אֶלָּא בְעֵת שֶׁיִזְדַּמֵּן וּבַמָּקוֹם שֶׁיִּזְדַּמֵּן. וְכֵן שָׁבָה הַנְּבוּאָה בְזַרְעוֹ בְאֶרֶץ כְּנַעַן, רַבּוּ אֲנָשֶׁיהָ כָּל יְמֵי עָמְדָם בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, עִם הָעִנְיָנִים הָעוֹזְרִים מֵהַטְּהָרוֹת וְהָעֲבוֹדוֹת והַקָּרְבָּנוֹת, כָּל שֶׁכֵּן בְּהִמָּצֵא הַשְּׁכִינָה. וְהָעִנְיָן הָאֱלֹהִי כְּמוֹ צוֹפֶה לְמִי שֶׁרָאוּי לְהִדָּבֵק בּוֹ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ לֵאלֹהִים – כְּמוֹ הַנְּבִיאִים וְהַחֲסִידִים, כַּאֲשֶׁר הַשֵּׂכֶל צוֹפֶה לְמִי שֶׁנִּשְׁלְמוּ טְבָעָיו וְנִשְׁתַּוּוּ נַפְשׁוֹ וּמִדּוֹתָיו שֶׁיָחוּל בּוֹ עַל הַשְּׁלֵמוּת – כַּפִּילוֹסוֹפִים, וּכְמוֹ שֶׁהַנֶּפֶשׁ צוֹפָה לְמִי שֶׁנִּשְׁלְמוּ כֹּחוֹתָיו הַטִּבְעִיִּים הַשְׁלָמָה מְזֻמֶּנֶת לְמַעֲלָה יְתֵרָה, וְתָחוּל בּוֹ – כְּבַעֲלֵי חַיִּים, וּכְמוֹ שֶׁהַטֶּבַע צוֹפֶה לַמֶּזֶג הַשָּׁוֶה בְאֵיכֻיּוֹתָיו, שֶׁיָּחוּל בּוֹ וְיִּהְיֶה צֶמַח.

14 Meister. Wer da weissagte, that es nur in dem Lande oder in Beziehung auf dasselbe Abraham weissagte, um dorthin zu gelangen; Secheskeel und Daniel mit Hinblick auf dasselbe; sie hatten ja auch während des Bestehens des ersten Tempels in Palästina sich befunden und dort die Schechina geschaut, durch deren Anblick jeder vom Kleinod. der dazu befähigt war, die Gabe der Prophetie erlangte. Was aber Adam betrifft, so war es ja sein heimathlicher Boden, auf dem er auch starb; da der Ueberlieferung zufolge in der Höhle vier Paare begraben wurden, Adam und Chava, Abraham und Sara, Iizchak und Ribka, Jakob und Lea. Es ist das Land, das da heißt: , , Vor dem Ewigen ", und von dem gesagt ist: „Beständig sind die Augen des Ewigen deines Gottes darauf gerichtet " (5 Mos. 11, 12). Darüber entstand zuerst Neid und Gier zwischen Hebel und Kain, da sie wissen wollten, wer von ihnen der Wohlgefällige sei, der als Nachfolger Adam's, als sein Kleinod, sein Herz, das Land erben und dem Gottesgeiste anhangen solle, während der Andere nur die Schale bilden sollte. Nun ereignete es sich, wie bez kannt, daß Hebel ermordet wurde und Kain allein blieb und da heißt es: „Und Kain zog aus, hinweg von dem Ewigen " (1 Mos. 4, 16) d. h. er zog aus, vertrieben aus dem Lande, in dem sie waren, und war unstät und flüchtig auf der Erde. Ebenso heißt es bei Iona: „Iona machte sich auf nach Tarschisch zu fliehen von dem Ewigen hinweg " (Jona 1,3 (; d. h. er floh eben von dem Orte der Prophetie hinweg; aber Gott führte ihn aus dem Innern des Fisches dorthin zurück und er weissagte daselbst. Als nun Set im Bilde Adam's geboren wurde denn es heißt: „Und er zeugte in seiner Aehnlichkeit, in seinem Bilde " (1 Mos. 5, 3)trat er an die Stelle Hebel's, gemäß dem Worte; denn Gott hat mir anderen Samen gegeben " (1 Mos. 4, 25), und war würdig Sohn Gottes zu heißen gleich Adam; er hatte Anrecht an dem Lande, das eine Stufe niedriger steht als das Paradies. - Wegen dieses Landes entzweiten sich Jizchak und Tischmael, von denen der lestere al8 Schale ausgeschlossen wurde, und wenn es von ihm heißt: „Siehe, ich segne ihn gar sehr " (1 Mos. 17, 20), so galt dies doch nur vom zeitlichen Gute, während es bei Jizchak nachher heißt: Aber meinen Bund errichte ich mit Sizchak " (1 Mos. 17, 21), womit gemeint ist sein Zusammenhang mit dem Gottesgeiste und seine Glückseligkeit im jenseitigen Leben. Ein Bund ist weder mit Iischmael noch mit Esav geschlossen, wenn diese auch irdische Macht erlangt haben. Wieder war dies Land Gegenstand des Streites zwischen Jakob und Esav in Betreff der Erstgeburt und des Segens, wobei Esav trok seiner Stärke von dem schwächeren Jakob ausgeschlossen wurde. Die prophetische Thätigkeit Iirmeja's in Aegypten war in und bezüglich auf Palästina, und so verhält es sich auch mit der Prophetie Mose's, Ahron's und Mirjam's in Paran. Denn Sinai und Paran gehören zum Gebiete des Landes Kanaan, weil sie diesseits des Schilfmeeres liegen gemäß dem göttlichen Worte: , , Ich will machen deine Grenze vom Schilfmeere bis an das Meer Pelischtim und von der Wüste bis zum Strome " (2 Mos. 23, 31). Mit der „Wüste iſt hier die Wüste Paran gemeint, von der es heißt: „jene große und furchtbare Wüste " (5 Mos. 1, 19); der „Strom " ist der Euphrat als nördliche Grenze. Innerhalb dieser Grenzen befanden sich die Altäre der Stammväter, denen das himmlische Feuer und das göttliche Licht als Zeichen der Erhörung gelten. Die „Bindung " Jizchak's, unseres Urvaters, fand auf einem damals unbewohnten Berge, dem Berge Moriah, statt, und erst in den Tagen David's, als er bewohnt war, zeigte es sich, daß er der für die Schechina besonders geeignete Ort sei, während Aravna, der Jebusite, bis dahin ihn bebaut und bepflügt hatte. Darum nannte Abraham den Namen des Ortes: „der Ewige fieht " (1 Mos. 22, 14), was in der Chronik feine Erklärung dahin findet, daß der Tempel auf dem Berge Moriah erbaut wurde. Dort waren nun auch die Derter, die es verdienten, die Thore des Himmels genannt zu werden. Siehst du nicht, daß Jakob die Erscheinung, die er hatte, nicht der Lauterkeit seiner Seele, nicht seinem Glauben und reinem Herzen zu schrieb, sondern dem Orte? denn so heißt es: „Und er fürchtete sich und sprach: Wie furchtbar ist dieser Ort " (1 Mos. 28, 11), und von ihm heißt es kurz vorher (28, 11), „Er kam an den Ort ", d. h. an den ausgezeichneten Ort. Du siehst ferner, daß Abraham seinem Lande entrückt wurde, als er gedieh und würdig des Zusammenhanges mit dem Gottesgeiste und das Herz des Kleinod's wurde; er wurde entrüdt nach dem Orte, wo seine Vollkommenheit den höchsten Grad erreichen sollte. So findet ein Landbauer einen guten Fruchtbaum in der Wüste und versest ihn in bebautes Land von solcher Beschaffenheit, daß er mit seiner Wurzel darin gut forte kommt, und zieht ihn dort groß, so daß er jest ein Zuchtbaum wird, während er früher wild war, und jetzt viel Früchte trägt, deren er früher wenige hatte, weil er allen Zufälligkeiten in Raum und Zeit aus- 16. gesezt war. So ging nun die Prophetie (Abraham's (auf seine Nachkommen in Palästina über. Zahlreich waren die Jünger derselben, so lange sie in Palästina weilten mit allen den fördernden Bedingungen, als Reinigung, religiöse Handlungen, Opfer, und besonders das Dasein der Schechina. - Der Gottesgeist ersieht sich gleichsam denjenigen, der sich zu einem Zusammenhange mit ihm eignet, daß er ihm ein Gott sei, wie z. B. Propheten und Fromme. So ersieht sich z. B. der Verstand denjenigen, der durch Vollkommenheit seiner natürlichen Anlagen und durch Harmonie seiner Seele und seines Charakters geeignet ist, daß er sich vollständig in ihn versenke, wie z. B. in die Philosophen; die Lebensthätigkeit ersieht sich denjenigen, dessen natürliche Beschaffenheit ihn zu einer höheren Daseinsstufe befähigt, um in ihm als Leben zur Erscheinung zu kommen, wie das vegetabilische Sein sich eine Mischung ersieht, deren Beschaffenheit sich dazu eignet, daß es sich ihn versenke und eine Pflanze bilde.

טו אָמַר הַכּוּזָרִי: אֵלֶּה כְּלָלֵי הַחָכְמָה שֶׁצְרִיכִים לְפֵרוּשׁ וְאֵין זֶה עַתָּה מְקוֹמוֹ, וְאַחַר זֶה אֶשְׁאַל אוֹתְךָ עֲלֵיהֶם בִּמְקוֹם הַחָכְמָה וְהַשְׁלֵם עַתָּה דְבָרֶיךָ בְּסִפּוּר מַעֲלוֹת אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל.

15 Kusari. Das sind wissenschaftliche Principien, die einer näheren Auseinandersetzung bedürfen, wozu jest nicht der Ort ist, und über die ich dich später, wenn wir über die Wissenschaften sprechen, fragen werde. Vollende jest deine Ausführung über die Vorzüge Palästina's.

טז אָמַר הֶחָבֵר: הָיְתָה מָעֳמֶדֶת לְהַיְשִׁיר כָּל הָעוֹלָם, מוּכֶנֶת לְשִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֵת הִפָּרֵד הַלְּשׁוֹנוֹת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם, וְלֹא נִתְכַּן לְאַבְרָהָם שֶׁיִּדְבֵּק בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי וְשֶׁיִּכְרֹת עִמּוֹ הַבְּרִית אֶלָּא אַחַר שֶׁהָיָה בָּאָרֶץ הַזֹּאת בְּמַעֲמַד בֵּין הַבְּתָרִים. וּמַה תֹּאמַר בַּהֲמוֹן סְגֻלָּה, הָיוּ רְאוּיִם לְהִקָּרֵא עַם ה' בְּאֶרֶץ מְיֻחֶדֶת, נִקְרֵאת נַחֲלַת ה'. וּבְעִתִּים קְבוּעִים מִמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ לֹא מֵהַסְכָּמָה עֲלֵיהֶם וְלֹא נִלְקָחִים מֵחָכְמַת הַכּוֹכָבִים וְלֹא מִזּוּלָתָהּ, נִקְרְאוּ: מוֹעֲדֵי ה', בִּטְהָרוֹת וַעֲבוֹדוֹת וּדְבָרִים וּמַעֲשִׂים מְשֹׂעָרִים מֵאֶצְלוֹ יִתְבָּרָךְ, נִקְרָאִים: מְלֶאכֶת ה' וַעֲבוֹדַת ה'?

16 Meister. Es hatte die Bestimmung, die ganze Welt zur Wahrheit zu leiten und war vorbehalten den Israeliten seit der Zeit der Sprachen trennung gemäß dem Worte: „Als der Höchste Völkern ihren Besitz zutheilte " (5 Mos. 32, 8). So konnte Abraham nicht eher zum Gottesgeiste gelangen und nicht eher mit ihm ein Bund geschlossen werden, als bis er in diesem Lande war, wo er dann die Erscheinung zwischen den Stücken " hatte. Und was denkst du nun von einer erwählten Gesammtheit, die würdig war, Volk des Ewigen " zu heißen, in einem besonderen Lande, welches das „Erbtheil des Ewigen " heißt, mit Zeiten, die von ihm selbst festgesetzt, und nicht nach eigener, oder aus astrologischen oder sonstigen Gründen entnommener Bestimmung, und die daher Festzeiten des Ewigen " hießen, mit Vorschriften über Reinigung und sonstigen Gesezen, Anordnungen und Bestimmungen, die von Ihm selbst abgegrenzt werden und daher, Werk des Ewigen ", , Dienst des Ewigen " genannt werden?

יז אָמַר הַכּוּזָרִי: בַּסֵּדֶר הַזֶּה רָאוּי שֶׁיֵּרָאֶה כְבוֹד ה'.

17 Kusari. Auf diese Weise war es natürlich, daß die Herrlichkeit des Ewigen " einem Volke sichtbar wurde, das das „Volk des Ewigen " heißt.

יח אָמַר הֶחָבֶר: הֲלֹא תִרְאֶה אֵיךְ קִבְּלָה הָאָרֶץ שַׁבָּתוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: שַׁבַּת הָאָרֶץ, וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַייָ, וְלֹא נָתַן רְשׁוּת לְמָכְרָהּ לִצְמִיתוּת, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִיתֻת כִּי־לִי הָאָרֶץ. וְדַע, כִּי שָׁבְּתוֹת ה' וּמוֹעֲדֵי ה' אָמְנָם הֵם תְּלוּיִים בְּנַחֲלַת ה'.

18 Meister. Siehst du nicht, daß auch das Land Sabbate empfangen hat? Es heißt: „Sabbat des Landes " (3 Mos. 25, 6) „das Land soll feiern einen Sabbat dem Ewigen ", (3) Mos254 (daß man nicht befugt war, es für immer zu verkaufen, wie es heißt: „das Land soll nicht für immer verkauft werden " (3 Mos. 25, 23). Wisse übrigens, daß die Sabbate des Ewigen " und die „Festzeiten des Ewigen " an das „Erbtheil des Ewigen " gebunden sind.

יט אָמַר הַכּוּזָרִי: הֲלֹא תְחִלַּת קְבִיעוּת הַיָּמִים מִן הַצִּין מִפְּנֵי שֶׁהוּא תְחִלַּת הַמִּזְרָח לַיִּשּׁוּב.

19 Kusari. Wie so? Rechnet man nicht die Bestimmung der Tage von Zin an, als dem östlichsten Ende der bewohnten Erde?

כ אָמַר הֶחָבֶר: וַהֲלֹא הַתְחָלַת הַשַּׁבָּת אֵינָהּ כִּי אִם מִסִּינַי וּמֵאָלוּשׁ קֹדֶם לָכֶן, שֶׁיָּרַד הַמָּן בּוֹ תְחִלָּה וְאֵין הַשַּׁבָּת נִכְנָס אֶלָּא עַל מִי שֶׁבָּא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ אַחַר סִינַי אֶל הַמַּדְרֵגָה עַד אַחֲרִית הַמַּעֲרָב, וְאַחַר כָּךְ עַד אֲשֶׁר תַּחַת לָאָרֶץ, וְאַחַר כָּךְ עַד הַצִּין אֲשֶׁר הוּא מִזְרַח הַיִּשּׁוּב. וְיִקָּרֵא הַשַּׁבָּת לְצִין אַחַר אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת, מִפְּנֵי שֶׁאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בָּאֶמְצַע לַיִּשּׁוּב, וְכַאֲשֶׁר בָּא הַשֶּׁמֶשׁ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא חֱצִי הַלַּיְלָה לְצִין, וַחֲצִי הַיּוֹם לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא בּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ לְצִין. וְזֶה הוּא סוֹד הַקְּבִיעוּת אֲשֶׁר הוּא נִבְנָה עַל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ: נוֹלַד קֹדֶם חֲצוֹת בְּיָדוּעַ שֶׁנִּרְאֶה סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה, וְהַכַּוָּנָה הִיא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁהִיא מְקוֹם הַתּוֹרָה, וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁהוּרַד בּוֹ אָדָם מִגַּן עֵדֶן בְּלֵיל שַׁבָּת, וּמִמֶּנּוּ תְחִלַּת הַמִּנְיָן סָמוּךְ לְשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, וְהִתְחִיל אָדָם לִקְרֹא שֵׁם לַיָּמִים, וְכָל אֲשֶׁר נוֹשְׁבָה הָאָרֶץ וְרַבּוּ בְנֵי אָדָם הָיוּ סוֹפְרִים הַיָּמִים כַּאֲשֶׁר יָסַד אוֹתָם אָדָם, וְעַל כֵּן לֹא יֵחָלְקוּ בְּנֵי אָדָם בְּשִׁבְעַת יְמֵי הַשָּׁבוּעַ, שֶׁהַתְחָלָתָם מֵחֲצוֹת יוֹם, סוֹף הַיִּשּׁוּב בַּמַּעֲרָב וְהוּא בוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבוֹ נִבְרָא הָאוֹר הָרִאשׁוֹן וְאַחַר כָּךְ הַשֶּׁמֶשׁ, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה אוֹר וּבָא לְעִתּוֹ וְהָיָה לַיְלָה לַיִּשּׁוּב וְהָלַךְ הַסֵּדֶר לְהַקְדִּים הַלַּיְלָה עַל הַיּוֹם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר, וְכֵן הִזְהִירָה הַתּוֹרָה: מֵעֶרֶב עַד־עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם. וְאַל תִּטְעַן עָלַי בְּאֶלֶּה הַתּוֹכְנִים הַמַּבִּיטִים גּוֹנְבֵי הַחָכְמָה. וְלֹא הָיְתָה כַוָּנָתָם לִגְנֹב אֲבָל מָצְאוּ הַחָכְמוֹת מְסֻפָּקוֹת מֵעֵת שֶׁנִּפְסְקָה הַנְּבוּאָה וְהִתְחַכְּמוּ מִשִּׂכְלָם וְחִבְּרוּ חִבּוּרִים אֲשֶׁר נָתְנָה סְבָרָתָם, וּמִכְּלָל זֶה שֶׁשָּׂמוּ הַצִּין תְּחִלָּה לַיָּמִים בְּהֶפֶךְ הַתּוֹרָה, אֲבָל לֹא בְּהֵפֶךְ גָּמוּר מִפְּנֵי שֶׁהֵם מַסְכִּימִים עִם אַנְשֵׁי הַתּוֹרָה בְּהַתְחָלַת הַיּוֹם שֶׁהוּא מֵהַצִּין, אַךְ הַמַּחֲלֹקֶת שֶׁבֵּינֵינוּ וּבֵינָם בְּהַקְדִּימֵנוּ הַלַּיְלָה עַל הַיּוֹם. וְצָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶינָה הַשְּׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת עִקָּר בִּקְרִיאַת יְמֵי הַשָּׁבוּעַ, מִפְּנֵי שֶׁאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁהִיא מְקוֹם הַתְחָלָה לִקְרִיאַת שְׁמוֹת הַיָּמִים, בִּינָהּ וּבֵין הַשֶּׁמֶשׁ, בְּעֵת תְּחִלַּת הַקְּרִיאָה בְשֵׁם, שֵׁשׁ שָׁעוֹת, וְאֵינֶנּוּ זָז לְהַתְמִיד שֵׁם הַשַּׁבָּת, עַל הַדִּמְיוֹן, עַל תְּחִלַּת הַיּוֹם אֲשֶׁר הִתְחִילָה הַשֶּׁמֶשׁ לְסַבֵּב מִסּוֹף הַמַּעֲרָב, וְרָאָה אוֹתָהּ אָדָם שׁוֹקַעַת וְהוּא בְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְקָרָא תְּחִלַּת הַשַּׁבָּת, עַד שֶׁהִגִּיעָה אֶל עֻמַּת רֹאשׁוֹ אַחַר שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֶה שָׁעוֹת וְהָיְתָה עֶרֶב לִתְחִלַּת הַצִּין, וְנִקְרָא שָׁם תְּחִלַּת הַשַּׁבָּת, וְהָיָה סוֹף גִּדְרֵי הַקְּרִיאָה מִפְּנֵי שֶׁמַּה שֶּׁיֵשׁ אַחֲרָיו אָמְנָם נִקְרָא כְּשֶׁהוּא מִזְרָח לַמָּקוֹם שֶׁמִּמֶּנּוּ מַתְחִילִים הַיָּמִים, וְאֵין לְהִמָּלֵט מִמָּקוֹם מִשְׁתַּתֵּף תִהְיֶה תְחִלַּת מִזְרָחוֹ וְאַחֲרִית מַעֲרָבוֹ, וְהוּא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל תְּחִלַּת הַיִּשּׁוּב. וְאֵין זֶה בְּדִין הַתּוֹרָה לְבַד אֲבָל בְּדִין הַטֶּבַע גַּם כֵּן, כִּי לֹא יִתָּכֵן שֶׁיִּהְיוּ הַיָּמִים הַשָּׁבוּעִיִּים נִקְרָאִים בְּשֵׁם אֶחָד בְּעַצְמוֹ לַיִּשּׁוּב כֻּלּוֹ אֶלָּא אִם נִקְבַּע מָקוֹם שֶׁיִּהְיֶה תְּחִלָּה לַקְּרִיאָה, וּמָקוֹם מִתְקָרֵב, שֶׁלֹא יִהְיֶה קְצָתוֹ מִזְרָח לִקְצָתוֹ, אֲבָל קְצָתוֹ מִזְרָח גָּמוּר וּקְצָתוֹ מַעֲרָב גָּמוּר. וְאִם לָאו לֹא תִשְׁלַם לַיָּמִים קְרִיאַת שֵׁם יָדוּעַ, מִפְּנֵי שֶׁכָּל מָקוֹם מִסִּבּוּב אֶמְצַע הָאָרֶץ מִזְרָח וּמַעֲרָב יָחַד, וְתִהְיֶה הַצִּין מִזְרָח לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּמַעֲרָב לְתַחְתִּית הָאָרֶץ, וְתַחְתִּית הָאָרֶץ מִזְרָח לְצִין וּמַעֲרָב לְמַעֲרָב, וְהַמַּעֲרָב מִזְרָח לְתַחְתִּית הָאָרֶץ וּמַעֲרָב לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְאֵין מִזְרָח וְאֵין מַעֲרָב וְלֹא תְחִלָּה וְלֹא סוֹף וְלֹא שֵׁמוֹת יְדוּעִים לַיָּמִים, וְהַמְסַדֵּר הַנִּזְכַּר נָתַן שֵׁמוֹת יְדוּעִים לַיָּמִים מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אַךְ לִקְרִיאַת הַשֵּׁם רֹחַב עַל כָּל פָּנִים מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יִתָּכֵן לִזְכֹּר מְקוֹמוֹת כָּל נְקֻדָּה וּנְקֻדָּה מֵהָאָרֶץ, כִּי בִירוּשָׁלַיִם עַצְמָהּ מִזְרָחִים וּמַעֲרָבִים רַבִּים, וְשֶׁמִזְרָח צִיּוֹן דֶּרֶךְ מָשָׁל אֵינֶנּוּ מִזְרָח בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְעִגּוּלֵי אָפְקֵיהֶם מְשֻׁנִּים עַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת אֲשֶׁר לֹא יַשִּׂיגוּם הַחוּשִׁים, כָּל שֶׁכֵּן דַּמֶּשֶׂק מִירוּשָׁלַיִם, וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא נֹאמַר שֶׁשַּׁבָּת דַּמֶּשֶּׂק קֹדֶם שַׁבָּת יְרוּשָלַיִם וְשַׁבָּת יְרוּשָׁלַיִם קֹדֶם שַׁבָּת מִצְרַיִם, וְעַל כָּל פָּנִים נוֹדֶה בָּרֹחַב. וְהָרֹחַב אֲשֶׁר נֶחֱלָקִים בּוֹ הַקְּטָרִים בִּקְרִיאַת יוֹם בְּעַצְמוֹ הוּא י"ח שָׁעוֹת לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר, קוֹרְאִים אַנְשֵׁי הַקֹּטֶר הַזֶּה שַׁבָּת, וּכְבָר יָצְאוּ אַנְשֵׁי קֹטֶר אַחֵר מִן הַשַּׁבָּת קֹטֶר אַחַר קֹטֶר עַד שֶׁתִּשְׁלַמְנָה שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת מִן הָעֵת שֶׁהִתְחִילָה בוֹ קְרִיאַת הַשַּׁבָּת, עַד שֶׁתִּהְיֶה הַשֶּׁמֶשׁ לְעֻמַּת רֹאשׁ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְתִסְתַּלֵּק הַקְּרִיאָה מֵהַיּוֹם הַהוּא וְלֹא יִשָּׁאֵר אָדָם שֶׁיִּקְרָא הַיּוֹם הַהוּא, אֲבָל מַתְחִיל בִּקְרִיאַת שֵׁם שֶׁאַחֲרָיו, וְעַל כֵּן אָמְרוּ: "נוֹלַד קֹדֶם חֲצוֹת בְּיָדוּעַ שֶׁנִּרְאֶה סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה", כְּאִלּוּ אָמַר: נוֹלַד קֹדֶם חֲצוֹת יוֹם שַׁבָּת בִּירוּשָׁלַיִם בְּיָדוּעַ שֶׁנִּרְאֶה בְיוֹם שַׁבָּת סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה, וְהוּא שֶׁשֵּׁם יוֹם הַשַּׁבָּת הִתְמִיד שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת אַחֲרֵי שֶׁנִּפְסְקָה קְרִיאַת מְקוֹם הַהַתְחָלָה עַד שֶׁשָּׁבָה הַשֶּׁמֶשׁ לְעֻמַּת רֹאשׁ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַחַר יוֹם וָלָיְלָה, וְהִתְחַיֵּב לְהֵרָאוֹת הַיָּרֵחַ לְמִי שֶׁהָיָה בִתְחִלַּת הַצִּין בְּשַׁבָּת בָּעֶרֶב, וְהִסְכִּים עִם מַה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ" שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לַיְלָה וְיוֹם מִן הַחֹדֶשׁ". וּכְבָר נִסְתַּלֵּק שֵׁם הַשַּׁבָּת מִן הַיִּשּׁוּב וְהִתְחִיל יוֹם רִאשׁוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹשְׁבֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יָצְאוּ מִשֵּׁם יוֹם הַשַּׁבָּת וְשָׁבוּ בְתוֹךְ יוֹם רִאשׁוֹן, כִּי אָמְנָם הַכַּוָּנָה הַשֵּׁם הַשָּבוּעִי הַפּוֹשֵׁט בְּכָל הַיִּשּׁוּב, שֶׁיֵּאָמֵר לְמִי שֶׁהָיָה בְצִין וּלְמִי שֶׁהָיָה בַמַּעֲרָב בְּאֵיזֶה יוֹם קְבַעְתֶּם רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְאָמְרוּ יוֹם הַשַּׁבָּת עַל הַדִּמְיוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁאֶחָד מֵהֶם כְּבָר הָיָה יוֹצֵא מֵהַמּוֹעֵד כְּשֶׁהָיָה הָאֶחָד בַּמּוֹעֵד, מְקוֹמוֹתָם מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲבָל בִּקְרִיאַת יְמֵי הַשָּׁבוּעַ הָיָה לָהֶם הַמּוֹעֵד בְּיוֹם אֶחָד בְּעַצְמוֹ. וְהִנֵּה יְדִיעַת שַׁבְּתוֹת ה' וּמוֹעֲדֵי ה' תְּלוּיָה בָּאָרֶץ שֶׁהִיא נַחֲלַת ה', עִם מַה שֶּׁקְּרָאתוֹ, מֵאֲשֶׁר נִקְרֵאת הַר קָדְשׁוֹ וַהֲדוֹם רַגְלָיו וְשַׁעַר הַשָּׁמַיִם וּכִי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תּוֹרָה, וּמַה שֶּׁהָיָה מִזְּרִיזוּת הָאָבוֹת לָדוּר בָּהּ וְהִיא בִידֵי עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, וְהִכָּסְפָם לָהּ וְהַעֲלוֹתָם עַצְמוֹתָם אֵלֶיהָ כְּיַעֲקֹב וְיוֹסֵף, וּתְחִנַּת מֹשֶׁה לִרְאוֹתָהּ, וְנִמְנְעָה מִמֶּנּוּ וְהָיָה קֶצֶף, וְהָרְאֲתָה לוֹ מֵרֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְהָיָה חֶסֶד, וּמַה שֶּׁהָיָה מִבַּקָּשַׁת הָאֻמּוֹת פָּרַס וְהֹדּוּ וְיָוָן וְזוּלָתָם לְהַקְרִיב עֲלֵיהֶם וּלְהִתְפַּלֵּל בַּעֲדָם בַּבַּיִת הַהוּא הַנִּכְבָּד, וּמַה שֶּׁהוֹצִיאוּ מָמוֹנָם עַל הַמָּקוֹם הַהוּא, וְאִם הָיוּ מַחֲזִיקִים בְּחֻקִּים אֲחֵרִים, מִפְּנֵי שֶׁלֹא קִבֵּל אוֹתָם הַנִּמּוּס הָאֲמִתִּי, וּמַה שֶּׁהֵם מְרוֹמְמִים אוֹתוֹ עַתָּה עִם הֵעָדֵר הֵרָאוֹת הַשְּׁכִינָה עָלָיו וְשֶׁכָּל הָאֻמּוֹת חוֹגְגִים אֵלָיו וּמִתְאַוִּים לוֹ זוּלָתֵנוּ מִפְּנֵי גָלוּתֵנוּ וְלַחֲצֵנוּ, וּמִמַּה שֶּׁזָכְרוּ רַבּוֹתֵינוּ מִמַּעֲלָתָהּ, יֶאֱרַךְ סִפּוּרוֹ.

20 Meister. Der Beginn des Sabbat ist zu rechnen vom Sinai oder noch früher, von Alusch an, wo das Manna zum ersten Male herabkam. Der Sabbat tritt also nicht eher ein, als bis man vom Sinai aus die Sonne hat untergehen sehen und geht stufenweise weiter zum äußersten Westen, zur untern Seite der Erde, dann bis Zin, dem der bewohnten Erde, so daß der Sabbat in Zin um 18 Stunden später beginnt als in Palästina. Denn Palästina liegt in der Mitte der bewohnten Erde; wenn nun für Palästina die Sonne untergeht, ist Mitternacht in Zin, während der Mittag Palästina's Sonnenuntergang in Zin ist. Das ist das auf die, , achtzehn Stunden " basirte System, worauf sich die Talmudstelle: tritt der Neumond vor Mittag ein, so wird der neue Mond bald nach dem Untergang der Sonne sichtbar " bezieht. Dies gilt für Palästina, als dem Orte des Gesetzes, als dem Orte, wohin Adam aus dem Paradiese am Vorabend des Sabbat gebracht wurde und von wo aus die Zählung der Tage in unmittelbarem Anschluß an die sechs Schöpfungstage begann. Nun sing Adam an, die Wochentage zu zählen und als die Erde immer mehr bewohnt und die Menschen immer zahlreicher wurden, zählten sie die Tage auf der von Adam gegebenen Grundlage weiter, woraus zu erklären ist, daß alle Menschen in Betreff der sieben Wochentage übereinstimmen. Wende mir hiergegen nicht den Gebrauch Derer ein, welche vom Mittag des äußersten Westen's der bewohnten Erde an rechnen, denn das ist ja eben der Sonnenuntergang für Palästina, und in diesem Augenblick wurde das erste Licht und später die Sonne geschaffen, das in demselben Augenblick aufleuchtete und unterging, so daß es Nacht für den bewohnten Theil der Erde wurde. Es war daher der Ordnung gemäß, die Nacht dem Tage voraus zu zählen, und daher heißt es: „Es war Abend und es war Morgen ") 1 Mos. 1, 5) und so befiehlt auch die Schrift: „Von Abend zu Abend sollt ihr euren Sabbat feiern " (3 Mos. 23, 32). Auch kannst du mir keinen Einwand machen von Seiten der neueren Astronomen, denn ihre Lehren sind erdichtet, wenn auch nicht in betrüglicher Absicht. Aber sie fanden die Wissenschaften in Verfall, seitdem die Prophetie aufgehört, klügelten daher mit ihrem Verstande und verfaßten Schriften auf Grund ihrer Speculation. Dahin gehört nun auch, daß sie im Gegensatz zur Tora - Den Beginn der Tage von Zin an rechnen, und auch dieser Gegensatz ist kein vollständiger; sie können mit den Bekennern der Tora darin übereinstimmen, daß der Beginn des Tages von Zin an gerechnet wird; die Differenz zwischen uns und ihnen besteht nur darin, daß wir die Nacht dem Tage vorangehen lassen. Die, achtzehn Stunden " müssen also bei Bestimmung des siebenten Tages zu Grunde gelegt werden, weil zwischen Palästina, von wo die Benennung der Tage anfängt und (dem Standpunkt) der Sonne in dem Augenblicke, als man ansing, die Tage zu benennen, ein Zeitunterschied von sechs Stum den stattfindet. Und so hörte z. B. der Name Sabbat für den Tag, da die Sonne vom äußersten Westen an zu kreisen begann und Adam von Palästina aus sie untergehen sah und für ihn der Sabbat begann, nicht auf, sich immer weiter zu verbreiten, bis sie nach achtzehn Stunden über seinem Haupte stand, gerade als es in Zin Abend wurde und man dort den Sabbat begann. Dies ist aber die letzte Grenze der Benennung; denn was nach Zin kommt, wird ja benannt, in wiefern es östlich von dem Orte ist, von dem aus man die Tage beginnt. Man kann eben nicht der Annahme eines Ortes entgehen, der zugleich Anfang des Ostens und Ende des Westens ist; ein solcher Ort ist für Palästina der östlichste Theil der bewohnten Erde. Das ist nicht nur durch das Gesetz der Tora, sondern auch durch das Naturgesetz bedingt; denn es ist unmöglich, daß die Wochentage für die bewohnte Erde mit demselben Namen benannt werden, wenn wir nicht einen Ort festsesen, von wo die Benennung anfängt, und zwar einen Mittelort, in der Art, daß nicht ein Theil östlich dem andern liege, sondern ein Theil muß absolut für Osten, ein anderer für Westen angesehen werden. Sonst können die Tage nicht überall mit einem bestimmten Namen benannt werden, da jeder Punkt des um die Mitte der Erde gelegten Kreises zugleich Osten und Westen wäre. Zin wäre Osten für Palästina und Westen für die untere Seite der Erde; diese Seite selbst Osten für Zin und Westen für den (äußersten) Westen; dieser wiederum Osten für die untere Seite der Erde und Westen für Palästina; weder Osten noch Westen wäre ein Anfang oder ein Ende und es gäbe keine bestimmten Namen für die Wochentage. Die von uns angegebene Ordnung aber giebt den Tagen bestimmte Namen und fängt von Palästina an. Freilich muß der Benennung mit einem Namen immer eine gewisse Breite zugestanden werden, da man doch nicht jeden einzelnen Punkt der Erde besonders betrachten kann. In Jerusalem selbst giebt es ja viele Osten und Westen; der Osten Zion's ist nicht der Osten des Tempels, indem ihre Gesichtskreise, streng genommen, wenn auch auf eine durch die Sinne nicht wahrnehmbare Weise, von einander verschieden sind; um wie viel mehr erst bei Damaskus und Jerusalem. Und doch müssen wir sagen, daß in Damaskus der Sabbat früher ist als in Jerusalem, in Jerusalem früher als in Aegypten. Also eine gewisse Breite ist zuzugeben; die Breite aber, durch welche sich Meridiane in der Benennung desselben Tages unterscheiden können, ist achtzehn Stunden, nicht weniger und nicht mehr. Wenn die Bewohner des einen Meridian's den Sabbat haben, sind andere schon aus dem Sabbat herausgetreten, und so ein Meridian nach dem andern, bis achtzehn Stunden von der Zeit an verflossen sind, wo die Benennung des Sabbat begonnen, d. h. bis die Sonne über Palästina culminirt und nun die Benennung von diesem Tage aufhört, indem kein Mensch mehr ist, der den Sabbat beginnt, sondern bald zur Benennung eines anderen Tages übergegangen wird. Daher heißt es (im Talmud): „Tritt der Neumond vor Mittag ein, so ist es ausgemacht, daß er nahe dem Sonnenuntergange sichtbar wird " d. h. tritt der Neumond vor Sabbat Mittag in Jerusalem ein, so ist es ausgemacht, daß er am Sabbat nahe dem Sonnenuntergange sichtbar wird. Da nämlich der Name Sabbat noch achtzehn Stunden fortdauert, nachdem am Orte des Anfangs der Sabbat aufgehört hat, bis nämlich die Sonne nach einem Tage und einer Nacht über Palästina culminirt; so wird der Mond in der Gegend, in Beziehung auf Palästina äußerster Osten ist, Sabbat gegen Abend sichtbar. (Dies stimmt dem, was unsre Weisen sagen überein, daß " und Tag zum Monat gehören müssen“). Dann verschwindet der Name Sabbat gänzlich von der und der erste Tag fängt an. Die Bewohner Palästina's sind dann schon aus dem Sabbat und befindet sich in dem ersten Wochentage. die Absicht ist ja auch nur die, daß der Name eines Wochentages auf der ganzen Erde derselbe sei, so daß, wenn man Jemandem, der in Zin war, und einen Andern, der im Westen war, fragte: An welchem Tage habt ihr das Neujahrsfest begangen beide sagen könnten: Am Sabbat (3) B.), der eine von ihnen schon aus dem Feste herausgetreten war, als der andere noch darin war, je nach der Lage des Wohnortes zu Palästina: jedenfalls hatten sie doch das Fest an dem gleichbenannten Wochentage. - Also die Kenntniß der „Sabbate des Ewigen " und, Feste des Ewigen " hängt von dem Lande ab, welches „Besitz des Ewigen " heißt. Hierzu kommt, daß es, wie du gelesen hast, genannt wird: „Sein heiliger Berg " (Pf. 99, 9); „der Schemel seiner Füße " (Ps. 99, 5); „das Thor des Himmels " (1 Mos. 28, 17); daß von Zion aus die Lehre gehe " (Micha 4, 2). Wie sehr beeiferten sich ferner die Patriarchen, darin zu wohnen, obgleich es sich noch in der Gewalt von Gözendienern befand; wie liebten sie es, daß sie auch ihre Gebeine dorthin bringen ließen, wie Jakob und Josef. Als Moses Bitte, es zu sehen, ihm abgeschlagen wurde, war es für ihn eine Strafe, während es eine Gnadenbezeigung war, daß es ihm von der Spize Pisga gezeigt wurde. Ja sogar andere Völker, Perser, Inder, Griechen baten, daß man in jenem allverehrten Tempel für sie opfere und bete; sie verwendeten Geld auf jenen Ort, obgleich sie, von dem wahrhaften Gesetz nicht aufgenommen, an anderen Gesetzen hingen. Wie sehr preist man auch jest noch das Land, obgleich jetzt nicht die Herrlichkeit Gottes sichtbar ist; alle Nationen wallfahrten dorthin und zeigen Verlangen danach, nur wir nicht, wegen unserer Verbannung und unseres Druckes. Was erst unsere Lehrer von den Vorzügen Palästina's gesagt haben, das hier aufzuzählen, würde zu weit führen.

כא אָמַר הַכּוּזָרִי: הַשְׁמִיעֵנִי קְצָת מַה שֶּׁיִּזְדַמֵּן לְךָ מִדִּבְרֵיהֶם.

21 Kusari. So lasse mich etwas von ihren Aussprüchen hören, was dir gerade beifällt.

כב אָמַר הֶחָבֵר: מִמַּה שֶׁאָמְרוּ בְעִנְיָן זֶה: הַכֹּל מַעֲלִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאֵין הַכּלֹ מוֹרִידִין, וְדָנוּ הָאִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ רוֹצָה לַעֲלוֹת עִם בַּעְלָהּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁתֵּצֵא שֶׁלֹּא בִכְתֻבָּה, וְהָפְכּוֹ – כַּאֲשֶׁר הָאִישׁ אֵינוֹ רוֹצֶה לַעֲלוֹת עִם אִשְׁתּוֹ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁיּוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה, וְאָמְרוּ: "לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ בְעִיר שֶׁרֻבָּהּ גוֹיִים וְאַל יָדוּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ אֲפִלּוּ בְעִיר שֶׁרֻבָּהּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דּוֹמֶה לְמִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ אֱלוֹהַּ, וְכָל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ דּוֹמֶה לְמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ". וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: "כִּי־גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת יְיָ לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים", לוֹמַר לְךָ שֶׁכָּל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ כְּאִלּוּ עוֹבֵד אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וּכְבָר שָׂמוּ לְאֶרֶץ מִצְרַיִם מַעֲלָה עַל שְׁאָר הָאֲרָצוֹת הָאֲחֵרוֹת, וְשָׁפְטוּ עַל זוּלָתָהּ מִקַּל וָחֹמֶר וְאָמְרוּ: "וּמַה מִצְרַיִם שֶׁנִּכְרְתָה עָלֶיהָ בְּרִית אָסוּר, שְׁאָר אֲרָצוֹת לֹא כָּל שֶׁכֵּן", וְאָמְרוּ: "כָּל הַקָּבוּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ קָבוּר תַּחַת הַמִּזְבֵּחַ", וּמְשַׁבְּחִים מִי שֶׁמֵּת בָּהּ יוֹתֵר מִמִּי שֶׁנָּשׂוּא אֵלֶיהָ מֵת, מִמַּה שֶׁאָמְרוּ: "אֵינוֹ דוֹמֶה קוֹלַטְתֹּו מֵחַיִּים לְקוֹלַטְתּוֹ אַחַר מִיתָה". אֲבָל אָמְרוּ בְּמִי שֶׁהָיָה יָכוֹל לָדוּר בָּהּ וְלֹא דָר בָּהּ וְצִוָּה לָשֵׂאת אוֹתוֹ אֵלֶיהָ לְאַחַר מוֹתוֹ: "בְּחַיֵּיכֶם –וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה, וּבְמִיתַתְכֶם – וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי". וְהָיָה מֵהַקְפָּדַת רַבִּי חֲנִינָא כַּאֲשֶׁר שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ אִם מֻתָּר שֶׁיֵּלֵךְ פְּלוֹנִי לְחוּצָה לָאָרֶץ לְיַבֵּם אֵשֶׁת אָחִיו, שֶׁאָמַר: "אָחִיך נָשָׂא גוֹיָה וָמֵת, בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁהֲרָגוֹ! וְהוּא יֵרֵד אַחֲרָיו?". וְשֶׁאָסְרוּ מְכִירַת קַרְקַע לְנָכְרִי, וְשֶׁאָסְרוּ מְכִירַת קוֹרוֹת הַבַּיִּת, וּלְהַנִּיחוֹ חָרֵב וְשֶׁאָמְרוּ: "אֵין דָנִין דִּינֵי קְנָסוֹת אֶלָּא בְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל" וְשֶׁלֹּא יֵצֵא הָעֶבֶד לְחוּצָה לָאָרֶץ, וְזוּלַת זֶה הַרְבֵּה. וְעוֹד אָמְרוּ: "אַוִּירָא דְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מַחְכִּים". וּמֵאַהֲבָתָם אוֹתָהּ אָמְרוּ: "כָּל הַמְהַלֵּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶן הָעוֹלָם הַבָּא". וְאָמַר רַבִּי זֵירָא לַמִּין שֶׁרָצָה לַעֲבֹר עִמּוֹ בַנָּהָר בְּלִי מְקוֹם מַעֲבָר, מִתַּאֲוָתוֹ לַעֲבֹר לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: "דֻּכְּתָא דְמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן לָא זְכוֹ לֵיהּ מִי יֵימַר דְּזָכֵינָא לֵיהּ".

22 Meister. Sie sagen unter Andern über diesen Gegenstand: „Ale führen hinauf nach Palästina, Niemand aber herab. " Sie verurtheilen nämlich die Frau, die mit ihrem Manne nicht nach Palästina ziehen will, ohne die Verschreibung aus der Ehe zu treten, und umgekehrt muß der Mann, der seine Frau nicht nach Palästina begleiten will, sie entlassen und die Verschreibung auszahlen. Ferner heißt es: Man wohne immer lieber in Palästina, selbst in einer Stadt, deren Bewohner meist Heiden sind, als außerhalb Palästina's in einer Stadt, die meist von Israeliten bewohnt ist; denn wer in Palästina wohnt, hat gleichsam einen Gott, und wer außerhalb Palästina's wohnt, hat gleichsam keinen Gott, und so heiße es bei David: „Sie haben mich heute vertrieben, daß ich keinen Antheil habe am Besitz des Ewigen, und zu mir gesagt: Geh, diene fremden Göttern " (1 Sam. 16, 19), womit gesagt ist, daß wer außerhalb Palästina's wohnt, gleichsam Götzen dienst treibt. Haben sie doch sogar in einem Schlusse vom Geringeren auf das Größere dem Lande Aegypten einen Vorzug vor andern Ländern eingeräumt, indem sie sagten: Wenn schon Aegypten, mit Beziehung auf welches der Bund geschlossen worden, verboten ist um wie viel mehr andere Länder. Ferner: Wer in Palästina begraben ist, ist gleichsam unter dem Altar begraben. Sie rühmten denjenigen, der in dem Lande gestorben, mehr als denjenigen, der nach dem Tode dorthin gebracht wird, indem sie sagen: Etwas anderes ist es, wenn es ihn im Leben als wenn es im Tode umfaßt. Ja sie sagten sogar, daß derjenige, der darin wohnen konnte, aber eв nicht that, nach dem Tode nicht dahin gebracht werden dürfe; denn, sagen sie, in eurem Leben hieltet ihr meinen Besiz für einen Greuel " und nach eurem Tode, kommt ihr und verunreinigt mein Land ") Jerem. 2, 7). Daher auch die Strenge des R. Chanina, der, als man ihn fragte, ob es Jemandem erlaubt sei, Palästina zu verlassen, um die Frau seines Bruders in Lewiratsehe zu nehmen, sagte; Sein Bruder heirathete eine Heidingepriesen sei Gott, der ihn ausgerottet, und er will ihm noch nachfolgen? Sie verboten einem Fremden Grundeigenthum zu verkaufen, verboten die Balken eines Hauses zu verkaufen oder es wüst stehen zu lassen. Ferner sagten sie: „Geldstrafen können nur vom Gericht in Palästina aufgelegt werden kein Knecht braucht Palästina zu verlassen " u. dergl. mehr. Ferner: „Die Luft Palästina's macht weise ". Sa so sehr liebten sie es, daß sie sagten: Wer vier Ellen in Palästina beschritten, sei der Seligkeit gewiß. " So sagte R. Sera zu einem, der mit ihm über den Strom sezen wollte, ohne daß eine Fähre da war, aus Begierde, nach Palästina zu kommen: Wenn Moses und Ahron dieses Ortes nicht würdig waren, wer möchte behaupten, daß ich desselben würdig sei? "

כג אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם כֵּן אַתָּה מְקַצֵּר בְּחוֹבַת תּוֹרָתְךָ, שֶׁאֵין אַתָּה מֵשִׂים מְגַמָּתְךָ הַמָּקוֹם הַזֶּה וּתְשִׂימֶנּוּ בֵּית חַיֶּיךָ וּמוֹתֶךָ, וְאַתָּה אוֹמֵר: "רַחֵם עַל צִיּוֹן כִּי הִיא בֵית חַיֵּינוּ", וְתַאֲמִין כִּי הַשְּׁכִינָה שָׁבָה אֵלָיו, וְאִלּוּ לֹא הָיָה לָהּ מַעֲלָה אֶלָּא הַתְמָדַת הַשְּׁכִינָה בָהּ בְּאֹרֶךְ תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה הָיָה מִן הַדִּין שֶׁתִּכָּסַפְנָה הַנְּפָשׁוֹת הַיְקָרוֹת לָהּ וְתִזַּכְנָה בָהּ, כַּאֲשֶׁר יִקְרֶה אוֹתָנוּ בִמְקוֹמוֹת הַנְּבִיאִים וְהַחֲסִידִים, כָּל שֶׁכֵּן הִיא שֶׁהִיא שַׁעַר הַשָּׁמַיִם. וּכְבָר הִסְכִּימוּ כָל הָאֻמּוֹת עַל זֶה. הַנּוֹצְרִים אוֹמְרִים, שֶׁהַנְּפָשׁוֹת נִקְבָּצוֹת אֵלֶיהָ וּמִמֶּנָּה מַעֲלִין אוֹתָן אֶל הַשָּׁמַיִם, וְהַיִּשְׁמְעֵאלִים אוֹמְרִים, כִּי הִיא מְקוֹם עֲלִיַּת הַנְּבִיאִים אֶל הַשָּׁמַיִם, וְשֶׁהִיא מְקוֹם מַעֲמַד יוֹם הַדִּין, וְהוּא לְכָל מָקוֹם כַּוָּנָה וָחָג. אֲנִי רוֹאֶה, שֶׁהִשְׁתַּחֲוָיָתְךָ וּכְרִיָעְתָך נֶגְדָּה חֹנֶף, אוֹ מִנְהָג מִבִּלְתִּי כַוָּנָה, וּכְבָר הָיוּ אֲבוֹתֵיכֶם הָרִאשׁוֹנִים בּוֹחֲרִים לָדוּר בָּהּ יוֹתֵר מִכָּל מְקוֹמוֹת מוֹלַדְתָּם, וּבוֹחֲרִים הַגֵּרוּת בָּהּ יוֹתֵר מִשֶּׁיִּהְיוּ אֶזְרָחִים בִּמְקוֹמוֹתָם. כָּל זֶה עִם שֶׁלֹּא הָיְתָה בָעֵת הַהִיא נִרְאֵית הַשְּׁכִינָה בָהּ, אֲבָל הָיְתָה מְלֵאָה זִמָּה וַעֲבוֹדַת אֱלִילִים, וְעִם כָּל זֶה לֹא הָיְתָה לָהֶם תַּאֲוָה אֶלָּא לַעֲמֹד בָּהּ, וְשֶׁלֹּא לָצֵאת מִמֶּנָּה ְּבִעּתֹות הָרָעָב אֶלָּא בְמִצְוַת הָאֱלֹהִים, וְהָיוּ מְבַקְשִׁים לִנְשֹׂא עַצְמוֹתָם אֵלֶיהָ.

23 Kusari. Nun, so thust du ja den Pflichten deines Gesezes Abbruch, wenn du nicht diesen Ort zum Ziele deines Strebens, zum Aufenthalt in deinem Leben und in deinem Tode machst, während du betest: , , Erbarme dich Zion's, denn es ist das Haus unseres Lebens ", und glaubst, daß der Gottesgeist dorthin zurückkehren wird. Ja, hätte das Land auch nur den einen Vorzug, daß der Gottesgeist dort 900 Jahre lang geweilt, so wäre es schon recht, daß edle Seelen sich dorthin sehnten, um dort Läuterung zu finden. Aehnliches begegnet uns ja bei den Wohnsitzen der Propheten und Frommen um wie viel mehr bei jenem Lande, dem Thor des Himmels. " Und in der That stimmen ja hierin alle Bekenntnisse überein. Die Christen sagen, daß dort sich die Seelen versammeln und von dort zum Himmel aufsteigen; die Ismaeliten sagen, es sei der Ort, von wo die Propheten zum Himmel gestiegen, und es sei die Stelle des Weltgerichts. Kurz für Alle hat es eine Bedeutung und ist das Ziel von Wallfahrten. Daher finde ich, daß dein Bücken und dein Verbeugen nach ihm hin Heuchelei oder ein gedankenloser Gebrauch ist. Ja, eure Ahnen wohnten bort lieber als in ihrem Geburtslande, sie wollten bort lieber Fremde als Eingeborne in ihrer Heimath sein, und das zu einer Zeit, als der Gottesgeist dort noch nicht sichtbar geworden, als es noch voll Unzucht war, und doch hatten sie keinen höheren Wunsch als dort zu bleiben, verließen es selbst zur Zeit der Hungersnoth nur auf Befehl Gottes und wünschten, daß wenigstens ihre Gebeine dorthin gebracht würden.

כד אָמַר הֶחָבֵר: הוֹבַשְׁתַּנִי מֶלֶךְ כּוּזָר, וְהֶעָוֹן הַזֶּה הוּא אֲשֶׁר מְנָעָנוּ מֵהַשְׁלָמַת מַה שֶּׁיְּעָדָנוּ בוֹ הָאֱלֹהִים בְּבַיִת שֵׁנִי, כְּמָה שֶׁאָמַר: "רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת־צִיּוֹן", כִּי כְבָר הָיָה הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי מְזֻמָּן לָחוּל כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה אִלּוּ הָיוּ מַסְכִּימִים כֻּלָּם לָשׁוּב בְּנֶפֶשׁ חֲפֵצָה, אֲבָל שָׁבוּ מִקְצָתָם וְנִשְׁאֲרוּ רֻבָּם וּגְדוֹלֵיהֶם בְּבָבֶל, רוֹצִים בַּגָּלוּת וּבָעֲבוֹדָה – שֶׁלֹּא יִפָּרְדוּ מִמִּשְׁכְּנוֹתֵיהֶם וְעִנְיָנֵיהֶם. וְשֶׁמָּא עַל זֶה אָמַר שְׁלֹמֹה: "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר", כִּנָּה הַגָּלוּת בְּשֵׁנָה וְהַלֵּב הָעֵר הַתְמָדַת הַנְּבוּאָה בֵינֵיהֶם. "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק", קְרִיאַת הָאֱלֹהִים לָשׁוּב. "שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא־טָל" עַל הַשְּׁכִינָה שֶׁיָּצְאָה מִצִּלְלֵי הַמִּקְדָּשׁ, וּמַה שֶּׁאָמַר: "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי", עַל עַצְלוּתָם לָשׁוּב. "דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן־הַחוֹר", עַל עֶזְרָא שֶׁהָיָה פוֹצֵר בָּהֶם וּנְחֶמְיָה וְהַנְּבִיאִים, עַד שֶׁהוֹדוּ קְצָתָם לָשׁוּב הוֹדָאָה בִלְתִּי גְמוּרָה, וְנָתַן לָהֶם כְּמַצְפּוּן לִבָּם, וּבָאוּ הָעִנְיָנִים מְקֻצָּרִים מִפְּנֵי קִצּוּרָם, כִּי הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי אֵינֶנּוּ חָל עַל הָאִישׁ אֶלָּא כְּפִי הִזְדַּמְּנוּתוֹ לוֹ, אִם מְעַט – מְעָט וְאִם הַרְבֵּה – הַרְבֵּה. וְאִלּוּ הָיִינוּ מִזְדַּמְּנִים לִקְרַאת אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ בְּלֵבָב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה, הָיִינוּ פוֹגְעִים מִמֶּנּוּ מַה שֶּׁפָּגְעוּ אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרָיִם. וְאֵין דִּבּוּרֵנוּ: "הִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ", וְ"הִשְׁתַּחֲווּ לְהֲדוֹם רַגְלָיו", וְ"הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן", וְזוּלַת זֶה, אֶלָּא כְצִפְצוּף הַזַּרְזִיר, שֶׁאֵין אֲנַחְנוּ חוֹשְׁבִים עַל מַה שֶּׁנֹאמַר בָּזֶה וְזוּלָתוֹ, כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ מֶלֶךְ כּוּזָר.

24 Meister. Du hast mich beschämt, König von Kusar. Ja, das ist es, was uns um die vollständige Erfüllung dessen gebracht hat, was uns in Beziehung auf den den zweiten Tempel mit den Worten: „Iuble und freue dich, Tochter Zion's " u. s. w. (Zach. 2, 14) verheißen werden. Der göttliche Geist war bereit, sich auf sie niederzulassen, wie frither, wenn Alle darin einstimmig gewesen wären, willigen Herzens zurückzukehren. Aber es kehrte nur ein Theil zurück; die Mehrzahl und gerade die Angesehenen blieben in Babylon, zogen Verbannung und Knechtschaft vor, um sich nicht von ihren Wohnungen und ihren Geschäften zu trennen. Vielleicht beziehen sich hierauf die Reden Salomo's: „Ich schlafe aber mein Herz ist wach "er bezeichnet die Verbannung mit Schlaf und das wache Herz mit der unter ihnen fortdauernden Prophetie. - „Horch, mein Geliebter klopft " Gott ruft ihn zur Rückkehr - „Mein Haupt ist voll Thau " der Gottesgeist, der aus dem Schatten des Tempels heraustritt. Die Worte: „Ich habe ausgezogen meinen Rock " beziehen sich dann auf ihre Saum seligkeit bei der Rückkehr und mein Geliebter strecht seine Hand durch die Deffnung " (Hoheslied 52-4 (auf Efra, der gleich Nehemia und den Propheten in sie drang, zurückzukehren, bis ein Theil, obgleich nur ungern, zurückkehrte und klagte: „Es want die Kraft des Lastträgers " (Nehemia 4, 4). - Daher erging es ihnen nach der Gesinnung des Herzens und ihre Zustände blieben verkümmert, wie sie selbst es waren. Der göttliche Geist ruht nun einmal auf Seglichem je nachdem er sich dazu anschicht; wenn wenig, wenig; wenn viel, viel. Ja, hätten wir uns dem göttlichen Geiste gegenüber vollen Herzens und williger Seele gezeigt, so hätten wir von ihm erlangt, was unsere Väter in Aegypten erlangt haben. In der That sind unser Reden: „Bücket euch vor seinem heiligen Berge " (Ps. 99, 9), „Bücket euch vor dem Schemel seiner Füße (Ps. 99, 5), der zurückführt seinen Wohnsiz nach Zion " u. dgl. nur das Geplauder eines Staares, da wir nicht denken, was wir hierbei aussprechen, ganz wie du gesagt hast, König von Kusar.

כה אָמַר הַכּוּזָרִי: יַסְפִּיק לִי זֶה בָּעִנְיָן הַזֶּה, וְאֶרְצֶה עַתָּה שֶׁתְּקָרֵב לִי מַה שֶׁקְּרָאתִיו בַּקָּרְבָּנוֹת, מִמַּה שֶּׁיִּקְשֶׁה עַל הַשֵּׂכֶל לְקַבְּלוֹ, מִמַּה שֶּׁאָמַר: "אֶת־קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי", וְאָמַר עַל הַקָּרְבָּנוֹת, כִּי הֵם קָרְבַּן ה' וְלַחְמוֹ וְרֵיחוֹ.

25 Kusari. Das genügt mir für diesen Gegen stand. Ich wünsche jetzt, daß du mir Manches, was ich in Betreff der Opfer gelesen und was für den Verstand schwer annehmbar erscheint, erklärst: z. B. daß es heißt: „Mein Opfer, mein Brod, zu meinen Feuern, mein angenehmer Geruch " (4 Mos. 28,2 (daß also von den Opfern gesagt wird, sie seien das Opfer Gottes, sein Brod, sein Geruch.

כו אָמַר הֶחָבֶר: מַה שֶּׁאָמַר: "לְאִשַּׁי" מְיַשֵּׁר כָּל קָשֶׁה. הוּא אוֹמֵר כִּי הַקָּרְבָּן הַהוּא וְהַלֶּחֶם וְרֵיחַ הַנִּיחֹחַ אֲשֶׁר הֵם מְיֻחָסִים אֵלַי, אָמְנָם הֵם לְאִשַּׁי, רְצוֹנוֹ לוֹמַר: הָאֵשׁ הַנִּפְעֶלֶת לִדְבָרוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֲשֶׁר מַאֲכָלָה הַקָּרְבָּנוֹת, וְאַחַר כֵּן יֹאכְלוּ הַכֹּהֲנִים שְׁאָר חֶלְקָה, וְהַכַּוָּנָה בָזֶה תִּקּוּן הַסֵּדֶר כְּדֵי שֶׁיָּחוּל בּוֹ הַמֶּלֶךְ חוּל גְּדֻלָּה לֹא חוּל מָקוֹם. וְשִׂים דִּמְיוֹן הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי הַנֶּפֶשׁ הַמְדַבֶּרֶת, הֶחָלָה בְגוּף טִבְעִי בַּהֲמִי, כַּאֲשֶׁר נִשְׁתַּוּוּ טְבָעָיו וְנִסְדְּרוּ כֹּחוֹתָיו הָעֶלְיוֹנִים וְהָרָאשִׁיִּים סִדּוּר נָכוֹן לְעִנְיָן יוֹתֵר נַעֲלֶה מֵעִנְיָן הַבְּהֵמוֹת, הָיָה רָאוּי שֶׁיָּחוּל מֶלֶךְ הַשֵּׂכֶל אֶצְלוֹ לְהוֹרוֹת אוֹתוֹ וּלְיַשְּׁרוֹ וּלְהִתְחַבֵּר אֶצְלוֹ כָּל עֵת אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר הַסֵּדֶר הַהוּא, וְכַאֲשֶׁר יִפָּסֵד הַסֵּדֶר יִפָּרֵד מִמֶּנּוּ. וְדוֹמֶה לַכְּסִיל, כִּי הַשֵּׂכֶל צָרִיךְ לְמַאֲכָל וּלְמִשְׁתֶּה וּלְרֵיחַ, בַּעֲבוּר שֶׁרוֹאֶה אוֹתוֹ כִּי הוּא מַתְמִיד בְּהַתְמָדָתָם נִפְרָד בְּהִפָּרְדָם, וְאֵינֶנּוּ כֵן, אָכֵן הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי מֵטִיב, רוֹצֶה הַטּוֹב לַכֹּל, וּבְעֵת שֶׁיִּסְתַּדֵּר דָּבָר וְיִכּוֹן לְקַבֵּל הַנְהָגָתוֹ לֹא יִמְנַע מִמֶּנּוּ לֶאֱצֹל עָלָיו אוֹר וְחָכְמָה וָדָעַת, וְכַאֲשֶׁר יִפָּסֵד סִדְרוֹ לֹא יְקַבֵּל הָאוֹר הַהוּא וְיִהְיֶה הֶפְסֵדוֹ. וְהִתְעַלָּה הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי מֵהַשִּׂיג אוֹתוֹ שִׁנּוּי אוֹ הֶפֱסֵד וְכָל מַה שֶּׁיֵּשׁ בְּסֵדֶר עֲבוֹדָה מֵהָעֲבוֹדָה וְהַקָּרְבָּנוֹת וְהַקְּטֹרֶת וְהַזְּמִירוֹת וְהַמַּאֲכָל וְהַמִּשְׁתֶּה עַל תַּכְלִית הַטָּהֳרָה וְהַקְּדֻשָּׁה, נֶאֱמַר בָּהֶם:"עֲבוֹדַת ה', וְ" לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ" וְזוּלָתִי זֶה, וְהַכֹּל כִּנּוּי לִרְצוֹנוֹ בַּסֵּדֶר הַטּוֹב בָּאֻמָּה וְהַכֹּהֲנִים, וְקִבּוּלוֹ מִנְחָתָם, עַל דֶּרֶךְ הַדִּמְיוֹן, וְחוּלוֹ אֶצְלָם לְכָבוֹד לָהֶם, וְהוּא נַעֲלֶה וְנִקְדָּשׁ מִן הַהֲנָאָה בְמַאֲכָלָם וּבְמִשְׁתֵּיהֶם, אַךְ מַאֲכָלָם לְנַפְשׁוֹתָם, כְּמוֹ שֶׁעִכּוּל הָאִצְטוּמְכָא וְהַכָּבֵד כַּאֲשֶׁר הָיָה נִתְקָן, וְאַחַר כָּךְ יִתָּקֵן הַצָּלוּל מִמֶּנּוּ בַלֵּב, וְהַצָּלוּל שֶׁבַּצָּלוּל בָּרוּחַ. יְתֻקַּן הַלֵּב וְהָרוּחַ וְהַמֹּחַ בַּמָּזוֹן הַהוּא, וִיתֻקְּנוּ גַם כֵּן כְּלֵי הָעִכּוּל וּשְׁאָר הָאֲבָרִים בָּרוּחוֹת הַהוֹלְכוֹת אֲלֵיהֶם דֶּרֶךְ הַדְּפָקִים וְהָעֲצָבִים וְהַוְּרִידִים הַשּׁוֹכְנִים. וּכְלָלוֹ שֶׁל דָּבָר שֶׁיִּהְיֶה הַמֶּזֶג כֻּלּוֹ מְתֻקָּן וּמְזֻמָּן לְקִבּוּל הַנְהָגַת הַנֶּפֶשׁ הַמְדַבֶּרֶת, אֲשֶׁר הִיא עֶצֶם נִפְרָד קָרוֹב לְעֶצֶם הַמַּלְאָכִים שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם "דִּי מְדָרְהוֹן עִם־בִּשְׂרָא לָא אִיתוֹהִי", וְיָחוּל בַּגוּּף חוּל מַלְכוּת וְהַנְהָגָה לֹא חוּל מָקוֹם, וְהִיא לֹא נֶהֱנֵית מֵהַמָּזוֹן הַהוּא מְאוּמָה, כִּי הִיא נַעֲלָה מִמֶּנּוּ. וְהָעִנְיָן הָאֱלֹהִי לֹא יָחוּל כִּי אִם בְּנֶפֶשׁ מְקַבֶּלֶת הַשֵּׂכֶל, וְהַנֶּפֶשׁ לֹא תִתְחַבֵּר כִּי אִם בְּרוּחַ חַם טִבְעִי, אִי אֶפְשָׁר לוֹ בִּלְתִּי מָקוֹר שֶׁיִּקָּשֵׁר בּוֹ, כְּהִקָּשֵׁר הַלַּהַב בְּרֹאשׁ הַפְּתִילָה. דִּמְיוֹן הַפְּתִילָה הִיא הַלֵּב, וְהַלֵּב צָרִיךְ אֶל מֶשֶׁךְ דָּם, וְהַדָּם לֹא יִתְהַוֶּה כִּי אִם בְּסִבַּת כְּלֵי הָעִכּוּל, עַל כֵּן הֻצְרַךְ אֶל הָאִצְטוּמְכָא, הַכָּבֵד וְשַׁמָּשֵׁיהֶם. וְכֵן נִצְטָרֵךְ הַלֵּב אֶל הָרֵאָה וְהַגָּרוֹן וְהָאַף וְהַקְּרוּם וְהַמֵּיתָר הַמֵּנִיעַ לְמֵיתַר הֶחָזֶה לַעֲבוֹדַת הַנְּשִׁימָה, לְהַשְׁווֹת מֶזֶג הַלֵּב בָּאַוִּיר הַנִּכְנָס וּבֶעָשָׁן הַיּוֹצֵא, וְהֻצְרַךְ לְבַעֵר מוֹתְרֵי הַמְּזוֹנוֹת אֶל כֵּלִים מִכֹּחוֹת דּוֹחוֹת וּכְלֵי הַיְצִיאָה וְהַשֶּׁתֶן, וְהָיָה הַגּוּף מִכָּל אֲשֶׁר זָכָרְנוּ. וְהֻצְרַךְ אֶל הַעְתָּקַת הַגּוּף מִמָּקוֹם לְמָקוֹם לְבַקָּשַׁת מַה שֶּׁצָרִיךְ אֵלָיו וְלִבְרֹחַ מִמַּה שֶּׁיַּזִּיקֵהוּ, וְכֵלִים שֶׁיָּבִיאוּ אֵלָיו וְיִדְחוּ מֵעָלָיו, וְהֻצְרַךְ אֶל יָדַיִם וְרַגְלַיִם, וְהֻצְרַךְ אֶל יועֲצִים מַתְרִים בְּמַה שֶּׁיִּירָא מִמֶּנּוּ וִיקַוָּה אוֹתוֹ, יוֹדְעִים מַה שֶּׁהָיָה, כּוֹתְבִים וּמַזְכִּירִים מַה שֶּׁעָבַר לְהִזָּהֵר מִכָּמוֹהוּ לֶעָתִיד אוֹ לְקַוּוֹתוֹ. וְהֻצְרַךְ אֶל הַחוּשִׁים הַנִּרְאִים וְהַנִּסְתָרִים, וְהָיָה הָרֹאשׁ מַחֲנֵיהֶם, בְּעֶזְרַת הַלֵּב וְהַמְשָׁכָתוֹ, וְהָיָה הַגּוּף כֻּלּוֹ מְסֻדָּר סֵדֶר אֶחָד, שָׁב אֶל הַנְהָגַת הַלֵּב אֲשֶׁר הוּא הַמַּחֲנֶה הָרִאשׁוֹן לַנֶּפֶשׁ, וְאִם תָּחוּל בַּמֹּחַ הוּא חוּל שֵׁנִי בְמִצּוּעַ הַלֵּב. וְכֵן נִסְדְּרָה הָאֻמָּה הַחַיָּה הָאֱלֹהִית כַּאֲשֶׁר אָמַר יְהוֹשֻׁעַ: "בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי אֵל חַי בְּקִרְבְּכֶם", נִפְעֲלָה הָאֵשׁ בְּחֵפֶץ הָאֱלֹהִים בִּרְצוֹתוֹ בָאֻמָּה וְהָיְתָה אוֹת קִבּוּל מִנְחָתָם וּתְשׁוּרָתָם, כִּי הָאֵשׁ הוּא הַדַּק וְהַנַּעֲלֶה מִכָּל אֲשֶׁר תַּחַת גַּלְגַּל הַיָּרֵחַ מֵהַגּוּפוֹת, וְהָיָה מְקוֹם חוּלָהּ, שֻׁמַּן חֶלְבֵי הַקָּרְבָּנוֹת וַעֲתָרָם וַעֲשַׁן עֲנַן הַקְּּטֹרֶת וְהַשְּׁמָנִים, בְּדֶרֶךְ הָאֵשׁ אֲשֶׁר אֵינֶנָּה נִתְלֵית, כִּי אִם בְּחֵלֶב בְּשֻׁמָּן וּבְשֶׁמֶן, כַּחֹם הַטִּבְעִי אֲשֶׁר הוּא נִתְלֶה בְדַק הַשֻּׁמָּן מֵהַדָּם. וְצִוָּה הָאֵל יִתְבָּרֵךְ בְּמִזְבַּח הָעוֹלָה וּבְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת וְהַמְּנוֹרָה, וְאַחַר כֵּן הָעוֹלוֹת וּקְטֹרֶת הַסַּמִּים וְשֶׁמֶן הַמָּאוֹר וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה. אוּלָם מִזְבַּח הָעוֹלָה – לְהִדָּבֵק בּוֹ הָאֵשׁ הַגְלוּיָה, וּמִזְבַּח הַזָּהָב – לָאֵשׁ אֲ[שֶׁ]ר הִיא יוֹתֵר קַלָּה וְדַקָּה. אֲבָל הַמְּנוֹרָה – לְהִדָּבֵק בָּהּ אוֹר הַחָכְמָה וְהַדַּעַת, וְהַשֻּׁלְחָן – לְהִדָּבֵק בּוֹ הַשֶּׁפַע וְהַטּוֹבוֹת הַגּוּפִיּוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: "הָרוֹצֶה שֶׁיַּחְכִּים יַדְרִים, וְשֶׁיַּעֲשִׁיר יַצְפִּין". וְכָל אֵלֶּה עֲבוֹדוֹת לָאָרוֹן וְלַכְּרוּבִים אֲשֶׁר הֵם בְּמַדְרֵגַת הַלֵּב וְהָרֵאָה מְרַחֶפֶת עָלָיו. וְהֻצְרַךְ לָאֵלֶּה כֵּלִים וְשַׁמָּשִׁים, כְּמוֹ הַכִּיּוֹר וְכַנּוֹ וּמֶלְקָחַיִם וּמַחְתּוֹת וְקְעָרוֹת וְכַפּוֹת וּמְנַקִּיּוֹת וְסִירוֹת וּמִזְלָגוֹת וְזוּלַת זֶה, וְהֻצְרַךְ אֶל דָּבָר שֶׁיִּשְׁמוֹר אוֹתָם: הַמּשְׁכָּן וְהָאֹהֶל וּמִכְסֵהוּ, לִשְׁמֹר הַכֹּל: חֲצַר הַמִּשְׁכָּן וְכֵלָיו. וְהֻצְרַךְ לְנוֹשְׂאִים לְכָל אֵלֶּה, וּבָחַר הָאֱלֹהִים לָזֶה בְנֵי לֵוִי שֶׁהֵם הַקְּרוֹבִים, כָּל שֶׁכֵּן מֵעֵת הָעֵגֶל שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל־בְּנֵי לֵוִי", וּבָחַר לַנִּכְבָּד שֶׁבָּהֶם, וְהוּא אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן –לַנִּכְבָּד שֶׁבַּדְּבָרִים וְהַדַּק שֶׁבָּהֶם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "וּפְקֻדַּת אֶלְעָזָר בֶּן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן שֶׁמֶן הַמָּאוֹר וּקְטֹרֶת הַסַּמִּים וּמִנְחַת הַתָּמִיד וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה", כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר נִתְלֵית בָּהֶם הָאֵשׁ הַדַּקָּה. וְאוֹר הַחָכְמָה וְהַדַּעַת, וְעוֹד: אוֹר הַנְּבוּאָה – בָּאוּרִים וְתֻמִּים. וְלַנִּכְבֶּדֶת שֶׁבְּכִתּוֹת הַלְוִיִּם אַחֲרָיו, וְהֵם בְּנֵי קְהָת – לָשֵׂאת הָאֲבָרִים הַפְּנִימִים, כְּמוֹ הָאָרוֹן וְהַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנוֹרָה וְהַמִּזְבְּחוֹת וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָהֶם, וּבָהֶם נֶאֱמַר: "כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵיהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ", כַּאֲשֶׁר אֵין לָאֲבָרִים הַפְּנִימִים עֲצָמוֹת שֶׁעוֹזְרִים עַל נְשִׂיאָתָם, אֲבָל הַכֹּחוֹת וְהַרוּחוֹת וּמִכְסֵה הַתַּחַשׁ, וּלְמִי שֶׁתַּחְתָּם וְהֵם בְּנֵי מְרָרִי – לָשֵׂאת הָאֲבָרִים הַקָּשִׁים: קְרָסָיו, קְרָשָׁיו, בְּרִיחָיו, עַמּוּדָיו וַאֲדָנָיו. וְנֶעֶזְרוּ שְׁתֵּי הַכִּתּוֹת בִּנְשִׂיאָתָם בַּעֲגָלוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "שְׁתֵּי הָעֲגָלוֹת לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן וְאַרְבַּע הָעֲגָלוֹת לִבְנֵי מְרָרִי כְּפִי עֲבוֹדָתָם". כָּל זֶה בְּסֵדֶר וּתְכוּנַת הַחָכְמָה הָאֱלֹהִית. וְאֵינֶנִּי גוֹזֵר חָלִילָה שֶׁהַכַּוָּנָה מֵהָעֲבוֹדָה הַזֹּאת הוּא הַסֵּדֶר הַזֶּה אֲשֶׁר זְכַרְתִּיו, אֲבָל – מַה־שֶּׁהוּא יוֹתֵר נִפְלָא וְנַעֲלֶה, וְשֶׁהִיא תוֹרָה מֵאֵת הָאֱלֹהִים יִתְבָּרָךְ, וּמִי שֶּׁקִּבְּלָהּ קִבּוּל שָׁלֵם מִבְּלִי שֶׁיִּתְחַכֵּם בָּהּ בְּשִׂכְלוֹ, הוּא מְעֻלֶּה מִמִּי שֶׁיִּתְחַכֵּם בָּהּ וְחָקָר. אַךְ מִי שֶׁנָּטָה מֵהַמַּדְרֵגָה הָעֶלְיוֹנָה הַהִיא אֶל הַמֶּחְקָר, טוֹב שֶׁיּוֹצִיא בָּהֶם מוֹצָאֵי הַחָכְמָה מִשֶּׁיַּעַזְבֵם לִסְבָרוֹת רָעוֹת וְלִסְפֵקוֹת מְבִיאוֹת אֶל אֲבַדּוֹן.

26 Meister. Der Zusatz zu meinen Feuern " gleicht alle Schwierigkeiten aus. Er meint daß jenes Opfer, das Brod und der angenehme die Gott zugeschrieben werden, zu seinen Feuern " gehören, d. h. zu dem Feuer, das auf Gottes Wort entstand und das die Opfer verzehrte, während die Priester das Uebrige aßen. Die Absicht ist die, eine solche Ordnung zu treffen, daß der König sich auf eine geistige, nicht in einer finnlichen Weise darauf niederLieße. Nimm als Gleichniß des göttlichen Geistes die vernünftige Seele an, die sich in den negativanimalischen Körper niederläßt. Wenn seine vegetativen Elemente in gehörigem Verhältniß und seine höheren und niederen Kräfte so geordnet sind, daß sie sich für eine höhere Stufe als die animalische eignen, so ist er würdig, daß der König Verstand sich auf ihn niederlasse, ihn zu unterweisen, zu leiten und sich ihm zuzugesellen, so lange diese Ordnung besteht, während er mit Aufhebung dieser Ordnung sofort entweicht. Der Unwissende glaubt nun, der Verstand bedürfe der Speise, des Trankes, des Athemholens, weil er sieht, daß der Verstand bleibt, wenn diese Dinge bleiben, dagegen entweicht, wenn sie fehlen; was doch nicht so ist. So ist es mit dem göttlichen Geiste. Er thut Allen wohl, sucht für Alle das Gute, und wenn das Verhältniß so geordnet und eingerichtet ist, daß der Mensch für seine Leitung empfänglich ist, so weigert er sich nicht, auf ihn niederzusenken Licht und Weisheit und Erkenntniß. Wird die Ordnung gestört, so ist er für dies Licht unempfänglich und dieses geht verloren. Der göttliche Geist selbst ist zu erhaben, als daß ihn eine Veränderung oder ein Schaden treffen könnte durch irgend einen Theil in der gottesdienstlichen Ordnung, als Dienstverrichtung, Opfer, Räucher werk, Gesänge, Essen und Trinken und alles dies in höchster Reinheit und Heiligkeit. Und wenn es davon heißt: „Dienst des Ewigen " (4 Mos. 8, 11), , , Brod deines Gottes " (3 Mos. 21, 8), so sind alle biese Ausdrücke nur Bezeichnungen für sein Wohlgefallen an der guten Ordnung im Volke und in der Priesterschaft, und daß er ihr Opferbildlich gesprochenannimmt, und daß er auf ihnen ruht ihnen zur Ehre. Er selbst ist aber zu erhaben und heilig, als daß er einen Genuß von ihrem Effen und Trinken hätte; vielmehr dienen diese ihrem Leben selbst. So wird durch den Magen und die Leber die Verdauung bewerkstelligt; der feinere Saft wird durch das Herz bereitet, und der feinste Saft durch den Geist, und auf diese Weise nicht nur Herz und Geist und Gehirn, sondern auch eben die Verdauungswerkzeuge und die übrigen Glieder mittelst der durch Arterien, Sehnen, Adern zu ihnen gehen den Kräfte gestärkt. Mit einem Wort: Die Mischung) der Säfte des Körpers) muß eingerichtet und geeignet sein zur Aufnahme der Leitung der vernünftigen Seele, die eine selbstständige Substanz ist, ähne lich derjenigen der Engel, von denen es heißt: „Ihr Aufenthalt ist nicht beim Fleische " (Dan. 2, 11); die sich in dem Körper als Königin und Lenkerin nicht in räumlichem Sinne niederläßt, die auch nichts von der Speise genießt, da sie darüber erhaben ist. Nun läßt sich der göttliche Geist nur nieder auf eine Seele, die den Verstand aufgenommen, die Seele aber verbindet sich nur durch den warmen Lebensgeist, der wieder einen Ort haben muß, an den er sich anschließt, wie die Flamme an den Dochtdem Dochte ist hier das Herz zu vergleichen, das Herz bedarf der Vermittelung des Blutes, das Blut wird aber nicht anders als durch die Verdauungswerkzeuge hergestellt also braucht das Herz den Magen, die Leber mit ihren Nebenorganen. In ähnlicher Weise braucht das Herz die Lunge, die Kehle, die Nase, das Zwerchfell, den Muskel, welcher den Muskel der Brust beim Geschäft des Athmens in Bewegung setzt, damit die Temperatur des Herzens durch die einströmende Luft und den ausströmenden Dampf im Gleichgewicht erhalten werde. So bedarf es, um das von den Speisen Uebriggebliebene hinwegzuschaffen, Organe mit abstoßen der Kraft, Organe des Auswurfs und des Urins. Alles das, was wir genannt, bildet also den Körper. Nun bedarf es auch der Bewegung des Körpers von einem Ort zum andern, um das zu suchen, was man braucht und das zu fliehen, was schaden könnte; bedarf solcher Glieder, die etwas bringen und etwas abstoßen; d. h. Hände und Füße; bedarf Rathgeber, die angeben, was man fürchten, was man wünschen solle; die da wissen, was gewesen, die aufzeichnen und merken, was vergangen, damit man in Zukunft vor dergleichen sich fürchte oder es erhoffe; also es bedarf äußerer und innerer Sinne, deren Siz der Kopf durch Hilfe und Vermittelung des Herzens ist. Der ganze Körper ist also so geordnet, daß Alles auf die Regierung des Herzens zurückgeht; denn dies ist das erste Lager der Seele; eine Verbindung derselben mit dem Gehirn ist nur eine sekundäre, durch das Herz vermittelte. - Ganz so ist auch die Ordnung des göttlichen Lebens, gemäß dem, was Josua fagte: „daran sollt ihr erkennen, daß ein lebendiger Gott in eurer Mitte ist " (Ios. 3, 10). Das Feuer entstand durch den Willen Gottes, wenn er Wohlgefallen am Volke hatte, und diente als Zeichen der Aufnahme ihrer Spenden und Gaben; denn das Feuer ist der feinste und höchste von allen Körpern unter der Mondsphäre. Der Ort, an dem es baftete, war das Fett der Opferstücke, der Dampf derselben, der Dampf der Wolke des Räucherwerks und der Dele, wie es denn die Art des Feuers ist, daß e8 sich nur an Fett, Fettigkeit und Del anschließt, gleichwie die Lebenswärme sich mit dem feinsten Safte, dem Blute, verbindet. Nun gab Gott Vorschriften über den Brandopferaltar, den Räucheraltar, den Leuchter, ferner über die Brandopfer, das Räucher werk, das Leuchtöl und das Salböl. Der Brandopferaltar hat die Bestimmung, daß an ihm das sichtbare Feuer zur Erscheinung komme, der goldene Altar ist für ein leichteres, feineres Feuer; am Leuchter sollte das Licht der Weisheit und der Erkenntniß haften, am Tisch die irdischen Güter; wie unsere Lehrer sagen: „Wer weise werden will, wende sich nach Süden, wer reich, nach Norden. " Ale diese Dinge stehen im Dienst der Lade und der Cherubim, welche die Stelle des Herzens und der darüber schwebenden Lunge einnehmen. Nun bedürfen sie aber noch anderer Geräthe und Diener, z. B. Becken mit Gestell, Zangen, Pfannen, Schüsseln, Löffel, Schalen, Töpfe, Gabeln und so weiter. Es war auch ein Kaum nöthig, der alles dies umschließt, also Wohnung, Zelt mit seiner Decke, und um Alles zu wahren, den Vorhof der Wohnung mit seinen Geräthen. Dann brauchte man Träger für alles dies, und dazu wählte Gott die Söhne Levi, die ihm Nächsten, besonders seit der Begebenheit mit dem Kalbe, bei der es heißt: Und es sammelten sich zu ihm alle Söhne Levi " (2 Mos. 32, 26). Den angesehenſten unter ihnen, Elasar, erwählte er für das edelste und feinste unter den Geräthen. „Die Aufsicht Elasar's, Sohn Ahron's des Priesters, sei das Salböl, das Räucherwerk, das beständige Mehlopfer und das Leuchtöl) 4.416 (lauter Dinge, an denen das reine, feine Feuer, das Licht der Weisheit und Erkenntniß und das Licht der Prophetie durch Urim und Tummim haftet. Der nach Elasar geehrtesten Levitenklasse, nämlich den Söhnen Kehat, gab er die inneren Glieder zu tragen, Lade, Tisch, Leuchter, Altäre und die heiligen Geräthe, mit denen man den Dienst verrichtet; von ihnen heißt es: „Der Dienst des Heiligthums ist auf ihnen, auf der Schulter sollen sie tragen " (4 Mos. 7, 9), gerade wie die innern Glieder keine Knochen haben, die sie tragen helfen, sondern von den Kräften und Geistern getragen werden, mit dem, was an ihnen haftet. - Die Levitenklasse, die nach ihnen kommt, die Söhne Gerson's, haben das Tragen der zarteren, äußeren Glieder, der Teppiche der Wohnung und des Zeltes, seiner Decke, der Tachaschdecke, des Vorhanges. Die auf sie folgende Klasse, die Söhne Merari, tragen die gröberen Glieder, die Haken, Bretter, Riegel, Säulen, Fußgestelle. Die beiden lesteren Klassen bedienten sich bei ihren Lasten der Wagen; denn so heißt es: Zwei Wagen für die Söhne Gerson und vier Wagen für die Söhne Merari je nach ihrem Dienste " (4 Mos. 7, 7. 8); alles, wie die göttliche Weisheit es angeordnet und eingerichtet. Es sei nun fern von mir zu behaupten, daß die Bedeutung des Gottesdienstes gerade die Ordnung gewesen sei, die ich ausgeführt; sie kann etwas weit Wunderbareres und Erhabeneres fein Jedenfalls ist die Tora von Gott und wer sie vollkommen in sich aufnimmt, ohne mit seinem Verstande darüber zu klügeln, steht höher, als der Klügelnde und Suchende. Doch, wer einmal von jener höheren Stufe sich abgewendet hat aux Forschung hin, für den ist es doch besser, daß er die Resultate der Weisheit daraus ziche, als daß er sie bösen Spekulationen und Zweifeln überlasse, die ins Ber derben führen.

כז אָמַר הַכּוּזָרִי: הִפְלֵיתָ הֶחָבֵר בְּמַה שֶׁדִּמִּיתָ, אֶלָּא שֶׁהָרֹאשׁ וְחוּשָׁיו לֹא שָׁמַעְתִּי לוֹ דִמְיוֹן וְלֹא לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה.

27 Kusari. Du hast, Meister, deinen Bergleich trefflich ausgeführt; nur für den Kopf und dessen Sinne habe ich eben so wenig wie für das Salböl eine Parallele gehört.

כח אָמַר הֶחָבֵר: אֱמֶת הוּא, שֶׁשֹּׁרֶשׁ הַחָכְמָה מֻפְקָד בָּאָרוֹן אֲשֶׁר הוּא בְמַדְרֵגַת הַלֵּב, וְהֵם עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וְתוֹלְדוֹתֵיהֶם, וְהִיא, הַתּוֹרָה – מִצִּדּוֹ, כְּמָה שֶׁאָמַר: "וְשַׂמְתֶּם אוֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית־יְיָ", וּמִשָּׁם תֵּצֶאנָה שְׁתֵּי הַחָכְמוֹת: חָכְמַת הַתּוֹרָה, וְנוֹשְׂאֶיהָ – הַכֹּהֲנִים, וְחָכְמַת הַנְּבוּאָה, וְנוֹשְׂאֶיהָ – הַנְּבִיאִים, וְהֵם הָיוּ כְמוֹ הַיּוֹעֲצִים הַמַּכִּירִים וְהַמַּזְהִירִים הָאֻמָּה וְהַמַּזְכִּירִים וְהַכּוֹתְבִים, וְהֵם רֹאשׁ הָאֻמָּה.

28 Meister. Ganz recht. Die Wurzel aller Kenntniß war in die Lade niedergelegt, welche die Stelle des Herzens einnimmt, nämlich die Zehn gebote nebst ihren Erzeugnissen, der Tora, die ihnen zur Seite lag, wie es heißt: „Du sollst sie zur Seite der Lade des Bundes des Ewigen legen " (5 Mof. 31, 26). Von dort geht eine doppelte Kenntniß aus, die Kenntniß der Lehre, deren Träger die Priester und die Kenntniß der Prophetie, deren Träger die Propheten waren; diese waren gleichsam kundige Berather und Warner des Volkes, die auch die Thätigkeit des Aufzeichnens und Ausschreibens übten, also der Kopf des Volkes.

כט אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם כֵּן אַתֶּם הַיּוֹם גּוּף בְּלֹא רֹאשׁ וּבְלֹא לֵב.

29 Kusari. Also seid ihr heute ein Körper ohne Kopf und ohne Herz?

ל אָמַר הֶחָבֵר: כֶּן־הוּא, כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ, וְעוֹד: וְלֹא גוּף, אֲבָל עֲצָמוֹת מְפֻזָּרוֹת, כְּמוֹ הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת אֲשֶׁר רָאָה יְחֶזְקֵאל, וְעִם כָּל זֶה, מֶלֶךְ כּוּזָר, אֵלּוּ הָעֲצָמוֹת אֲשֶׁר נִשְׁאַר בָּהֶם טֶבַע מִטִּבְעֵי הַחַיִּים, וּכְבָר הָיוּ כֵלִים לְרֹאשׁ וּלְלֵב וְרוּחַ וָנֶפֶשׁ וָשֵׂכֶל, טוֹבִים מִגּוּפוֹת מְצֻיָּרוֹת מֵאֶבֶן וָסִיד בְּרֹאשׁ וְעֵינַיִם וְאָזְנַיִם וְכָל הָאֲבָרִים. וְלֹא חָלָה בָּהֶם מֵעוֹלָם רוּחַ חַיָּה וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיָּחוּל בָּהֶם, אַךְ הֵמָּה צוּרוֹת דּוֹמוֹת לְצוּרוֹת אָדָם וְאֵינָם אָדָם.

30 Meister. Es ist so, wie du sagst. Noch mehr! Nicht einmal ein Körper, sondern verstreute Gebeine, wie die vertrodneten Gebeine, welche Ezechiel sah. Und doch, König von Kusar, sind Gebeine, in denen noch Lebenskraft geblieben ist, und die einst Organe von Kopf, Herz, Geist, Seele, Verstand gewesen, besser als Körper, die man aus Stein und Kall gebildet mit Köpfen, Augen, Ohren und allen Gliedern, in denen nie Lebensgeist geweilt und auch niemals weilen kann, und die nur menschenähnliche Figuren, nicht aber Menschen sind.

לא אָמַר הַכּוּזָרִי: כִּדְבָרְךָ כֶּן־הוּא.

31 Kusari. Wie du sagst, so ist es.

לב אָמַר הֶחָבֵר: כִּי הָאֻמּוֹת הַמֵּתוֹת אֲשֶׁר חָשְׁבוּ לְהִדַּמּוֹת לָאֻמָּה הַחַיָּה לֹא יָכְלוּ אֶל יוּתֵר מִן הַדִּמְיוֹן הַנִּרְאֶה: הֵקִימוּ בָתִּים לֵאלֹהִים וְלֹא נִרְאָה בָהֶם לֵאלֹהִים אוֹת, הָפְרְשׁוּ וְהָנְזְרוּ לְהֵרָאוֹת עֲלֵיהֶם הַנְּבוּאָה וְלֹא נִרְאֲתָה, הֶחֱנִיפוּ וְהִכְעִיסוּ וּבָעֲטוּ וְלֹא יָרְדָה עֲלֵיהֶם אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם, וְלֹא מַגֵּפַת פִּתְאֹם כְּדֵי לְבָרֵר אֶצְלָם שֶׁעָנְשָׁם מֵאֵת הָאֱלֹהִים, וְעַל הֶעָוֹן הַהוּא נִפְגַּע לִבָּם, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַבַּיִת הַהוּא שֶׁהֵם מְכַוְּנִים אֵלָיו וְלֹא נִשְׁתַּנָּה עִנְיָנָם, אֲבָל עִנְיָנָם מִשְׁתַּנֶּה כְפִי רֻבָּם וּמִעוּטָם וְחָזְקָתָם וְחֻלְשָׁתָם וּמַחְלְקוֹתָם וְחִבּוּרָם עַל דֶּרֶךְ הַטֶּבַע וְהַמִּקְרֶה. וַאֲנַחְנוּ כְּשֶׁיִּמְצָא פֶגַע אֶת לִבֵּנוּ אֲשֶׁר הוּא בֵית מִקְדָּשֵׁנוּ – אָבַדְנוּ, וְכַאֲשֶׁר יֵרָפֵא נֵרָפֵא אֲנַחְנוּ, בֵּין שֶׁנִּהְיֶה רַב אוֹ מְעָט וְעַל אֵיזֶה עִנְיָן שֶׁיִּהְיֶה, כִּי מַנְהִיגֵנוּ וּמַלְכֵּנוּ וְהַמּוֹשֵׁל בָּנוּ וְהַמַּחֲזִיק אוֹתָנוּ בָעִנְיָן הַזֶּה שֶׁאֲנַחְנוּ בוֹ מֵהַפִּזּוּר וְהַגָּלוּת, אֵל חָי.

32 Meister. Ja die, todten " Nationen haben es wohl der lebendigen Nation nachmachen wollen, haben es aber nur bis zum äußeren Schein gebracht. Sie errichteten der Gottheit Häuser, aber es war kein göttliches Zeichen an ihnen sichtbar; sie lebten abgesondert und afcetisch damit an ihnen die Prophetie sichtbar würde, aber sie wurde es nicht. Sie lebten lasterhaftruchlos und übermüthig, aber kein Feuer vom Himmel fuhr auf sie herab, keine plötzliche Best, was bewiesen hätte, daß die Strafe ummittelbar von Gott komme. Daher konnte auch ihr Herz, d. h. das Haus, zu dem sie sich hinwendeten, zerstört werden, ohne daß sich ihr Zustand änderte; dieser änderte sich vielmehr nach ihrer größeren oder geringeren Anzahl ihrer Stärke oder Schwäche, ihrem Getheiltsein oder Busammenhalten, nach natürlichen oder zufälligen Ereignissen. Aber wir wenn ein Unglück unser Herz, d. h. unsern Tempel, trifft, so sind wir verLoren, und wenn ihm geholfen wird, so ist uns geholsen, ob wir nun viel sind oder wenig, sei auch unser Lenker, König oder Beherrscher, wer er wolle. Der uns aber in diesem Zustande der Zerstreuung und der Verbannung aufrecht hält, ist der lebendige Gott.

לג אָמַר הַכּוּזָרִי: כֶּן־הוּא, כִּי לֹא יַעֲלֶה בַמַּחֲשָׁבָה שֶׁאֻמָּה מִן הָאֻמּוֹת יִקְרֶה בַגָּלוּת כָּזֹאת שֶׁלֹּא תִשְׁתַּנֶּה לְאֻמָּה אַחֶרֶת, כָּל שֶׁכֵּן עִם אֹרֶךְ הַזְּמַן הַזֶּה, וְכַמָּה אֻמּוֹת אָבְדוּ שֶׁחָיוּ אַחֲרֵיכֶם וְלֹא נִשְׁאַר לָהֶם זֵכֶר, מֵהֶם: אֱדוֹם וּמוֹאָב וּבְנֵי עַמּוֹן וַאֲרָם וּפְלֶשֶׁת וְכַשְׂדִּים וּמָדַי וּפָרַס וְהַבְּרָהָמִיִּים וְהַצָּבִיִּים, וְזוּלָתָם רַבִּים.

33 Kusari. Dem ist auch so. Denn es ließe sich sonst gar nicht denken, daß irgend eine Nation eine solche Verbannung ertragen könnte, ohne in eine andere Nation aufzugehen, noch dazu in so langer Zeit. Wie viele Völker, die nach euch entstanden, sind untergegangen, ohne ein Andenken zu hinter lassen, z. B. Edom, Moab, Ammon, Aram, Philista, die Chaldäer, Meder, Perser, Brahmiter und viele andere.

לד אָמַר הֶחָבֵר: וְאַל תַּחְשֹׁב כִּי מַה שֶּׁסִּיַּעְתִּיךָ בִּדְבָרֶיךָ הוֹדָאָה מִמֶּנִּי שֶׁאֲנַחְנוּ כְּמוֹ הַדָּבָר הַמֵּת, אֲבָל – יֶשׁ־לָנוּ הִתְחַבְּרוּת בָּעִנְיָן הַהוּא הָאֱלֹהִי בַתּוֹרוֹת אֲשֶׁר שָׂמָם בְּרִית בֵּינֵינוּ וּבֵינוֹ, כַּמִּילָה שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ: "וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם", וְהַשַּׁבָּת שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ: "כִּי אוֹת הִיא בֵינִי וּבֵינֵיכֶם לְדוֹרוֹתֵיכֶם", מִלְּבַד בְּרִית אָבוֹת וּבְרִית הַתּוֹרָה אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּנוּ פַּעַם אַחַת בְּחוֹרֵב וּשְׁנִיָּה בְעַרְבוֹת מוֹאָב, עִם הַגְּמוּל וְהָעֹנֶשׁ הַתְּלוּיִים בָּהּ, הַנִּזְכָּרִים בְּפַרְשַׁת כִּי תוֹלִיד בָּנִים, וּמַה שֶּׁהֻדְרַג מִפָּנָיו: כְּמוֹ אִם־יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמַיִם וגו' וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וגו' וְשִׁירַת הַאֲזִינוּ וְזוּלָתִי זֶה. וְאֵין אֲנַחְנוּ בְמַעֲלַת הַמֵּת, אַךְ אֲנַחְנוּ בְמַעֲלַת הַחוֹלֶה הַנִּשְׁחָף שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ מֵרְפוּאָתוֹ כָּל הָרוֹפְאִים וְהּוא מְקַוֶּה רְפוּאָה מִצַּד הַמּוֹפֵת וְשִׁנּוּי הַמִּנְהָג, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה" וְכִמְשַׁל הַמַּאֲמָר בְּ"הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי" מִן "לֹא תֹאַר לוֹ וְלֹא הָדָר וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנוּהוּ", רְצוֹנוֹ לוֹמַר: שֶׁהוּא מִשִּׁנּוּי הַנִּרְאֶה וְרֹעַ מַרְאֵהוּ – כְּמוֹ הַדְּבָרִים הַמְטֻנָּפִים שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם אַסְטְנֵיסוּת לְהַבִּיט אֲלֵיהֶם וּמַסְתִּיר פָּנָיו מֵהֶם, נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי.

34 Meister. Und denke nicht, daß, wenn ich deinen Worten beiſtimmte, darin ein Zugeständniß liegt, daß wir eine todte Sache seien. Im Gegen theil, wir stehen noch in Verbindung mit jenem göttlichen Geist durch die Geseze, die er als einen Bund zwischen uns und ihm eingesezt hat, z. B. die Beschneidung, von der es heißt: Mein Bund in eurem Fleische sei ein ewiger Bund " (1 Mos. 17, 13), ferner der Sabbat, von dem es heißt: „Ein Zeichen sei er zwischen mir und euch für eure Geschlechter " (2 Mos. 31, 17) dazu kommt der Bund mit den Vätern, der Bund in Betreff der Tora, den er mit uns einmal am Choreb und ein zweites Mal in den Ebenen Moabs geschlossen, sammt den Verheißungen in Betreff des Lohnes und der Strafe, wie sie in den Abschnitten: „Wenn du zeugen wirst " (5 Mos. 4, 25,) „Wenn über dich kommen werden " (5 Mos. 30, 1) und in dem Liede: „Horcht auf ") 5 Mos. 33, 1) enthalten sind u. s. w. Also nicht dem Todten sind wir zu vergleichen, sondern einem hinſiechenden Kranken, an dessen Heilung alle Aerzte verzweifeln, während er selbst von einem Wunder, von einem außergewöhnlichen Ereignisse Heilung hofft, wie es heißt: „Können diese Gebeine wohl aufleben? " Vollständig ist dieser Gedanke ausgeführt in dem Stüde: „Siehe, beglüdt ist mein Knecht“ (Jes. 52, 1 ff.) von da an, wo es heißt: „Kein Ansehen hat er, keine Bierde, wie einer, der sein Angesicht verbirgt, verachtet; wir achteten seiner nicht (d. h. wegen seines veränderten Aeußeren und schlechten s Ansehens, wie beim Anblid schmuziger Dinge der Mensch Ekel empfindet und sich abwendet), verachtet, der niedrigste der Menschen, belastet mit Schmerzen, bekannt durch Krankheit. "

לה אָמַר הַכּוּזָרִי: וְאֵיךְ יִהְיֶה זֶה מָשָׁל לְיִשְׂרָאֵל וְהוּא אָמַר: "אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא" וְיִשְׂרָאֵל לֹא מָצָא אוֹתָם מַה שֶּׁמְּצָאָם כִּי אִם בַּעֲוֹנוֹתָם.

35 Kusari. Wie kann das aber ein Gleichniß für Israel sein, da es ja weiter heißt: „Unsere Krankheit hat er getragen ", und Israel hat, was es gelitten, nur in Folge seiner eigenen Schuld gelitten?

לו אָמַר הֶחָבֵר: יִשְׂרָאֵל בָּאֻמּוֹת כַּלֵּב בָּאֲבָרִים, הוּא רַב חֳלָיִים מִכֻּלָּם וְרַב בְּרִיאוּת מִכֻּלָּם.

36 Meister. Israel ist unter den Völkern, wie das Herz unter den Gliedern, es ist das tränkeste von allen und zugleich das gesündeste.

לז אָמַר הַכּוּזָרִי: הוֹסֵף לִי עוֹד בֵּאוּר.

37 Kusari. Erkläre dich deutlicher.

לח אָמַר הֶחָבֵר: שֶׁהוּא בָחֳלָיִים מַתְמִידִים הַפּוֹגְעִים אוֹתוֹ בְכָל עֵת, מִדְּאָגוֹת וִיגוֹנוֹת וּפַחַד וּנְטִירָה וְשִׂנְאָה וְאַהֲבָה וְסַכָּנוֹת, וּמִזְגוֹ, עִם הָעִתִּים, בְּהִפּוּךְ וּבְשִׁנּוּי מִתּוֹסֶפֶת וּמִגְרַעַת הַנְּשִׁימָה, מִבַּלְעֲדֵי הַמַּאֲכָלִים הָרָעִים וְהַמִּשְׁתֶּה הָרַע וְהַתְּנוּעוֹת וְהַטְּרָחִים וְהַשֵּׁנָה וְהַקִּיצָה, כֻּלָּם פּוֹעֲלִים בּוֹ, וְזוּלָתוֹ מִן הָאֲבָרִים בִּמְנוּחָה.

38 Meister. Das Herz wird fortwährend von Krankheiten bedroht, von Sorgen, Kümmernissen, Furcht, Rachsucht, Haß, Liebe, Gefahren; sein Temperament befindet sich in stetem Wechsel durch Zuviel und Zuwenig. Dazu kommen noch schlechte Speisen und Getränke, Bewegung, Arbeit, Schlaf, Wachen, die alle auf das Herz wirken, während die andern Glieder in Ruhe bleiben.

לט אָמַר הַכּוּזָרִי: כְּבָר נִתְבָּאֵר לִי אֵיךְ הוּא רַב־חֳלָיִים מִכָּל הָאֲבָרִים. וְאֵיךְ הוּא רַב־בְּרִיאוּת מִכֻּלָּם?

39 Kusari. Ich verstehe jest, wie so es das kränkeste unter allen Gliedern ist; jest erkläre mir, wie so es das gesündeste von allen ist.

מ אָמַר הֶחָבֵר: הֲיִתָּכֵן שֶׁתִּתְעַכֵּב בּוֹ לֵחָה, שֶׁתֵּעָשֶׂ בוֹ מֻרְסָא אוֹ סַרְטָן אוֹ תְבַלוּל אוֹ חַבּוּרָה אוֹ בִטּוּל הַהַרְגָּשָׁה אוֹ רִפְיוֹן, כַּאֲשֶׁר יִתָּכֵן בִּשְׁאָר הָאֲבָרִים?

40 Meister. Ist es möglich, daß sich in dem Herzen eine Feuchtigkeit ansammeln kann, wodurch eine Geschwulst, ein Krebs, ein Geschwür, ein Leiden, eine Insensibilität, eine Lähmung entstehen kann, wie sich so etwas wohl bei andern Gliedern ansammeln kann.

מא אָמַר הַכּוּזָרִי: זֶה לֹא יִתָּכֵן, כִּי בְיוֹתֵר מְעַט מִזֶּה יִהְיֵה הַמָּוֶת, וְשֶׁהַלֵּב בְּזִכּוּךְ הַרְגָּשָׁתוֹ מִפְּנֵי זַכּוּת דָּמוֹ וְרֹב כֹּחוֹ הוּא מַרְגִּישׁ בַּדָּבָר הַמֻּעָט שֶׁיִּפְגָעֵהוּ וְדוֹחֶה אוֹתוֹ מֵעָלָיו בְּעוֹד שֶׁתִּשָּׁאֶר־בּוֹ יְכֹלֶת לְדְחוֹת, וְזוּלָתוֹ אֵינֶנּוּ מַרְגִּישׁ בְּהַרְגָּשָׁתוֹ וּמִתְעַכֶּבֶת בּוֹ הַלֵּחָה עַד שֶׁיֵּעָשׂוּ מִמֶּנָּה הֶחֳלָיִים.

41 Kusari. Das ist nicht möglich; denn bei einem geringen Grade schon würde der Tod eintreten. Das Herz besist vermöge seines reinen Blutes und seiner großen Kraft ein so feines Gefühl, daß es auch ein kleines Uebel, das ihm droht, spürt und es von sich stößt, so lange es noch Kraft besist, es von sich zu stoßen. Andere Organe haben kein so feines Gefühl und so kann sich in ihnen eine solche Feuchtigkeit anhäufen, daß daraus Krankheiten entstehen.

מב אָמַר הֶחָבֵר: אִם כֵּן שָׁעֳרוֹ וְהַרְגָּשָׁתוֹ הֵם מְבִיאִים עָלָיו רֹב הֶחֳלָיִים, וְהֵם הַסִּבָּה לִדְחוֹתָם מֵעָלָיו בְּהַתְחָלַת פְּגִיעָתָם קֹדֶם שֶׁיִּתְיַשְּׁבוּ.

42 Meister. Also ist seine Empfindlichkeit für Schmerzen das, was ihm viele Leiden zuführt und zugleich auch die Veranlassung, sie gleich im Beginn der Gefahr und ehe sie festwurzeln von sich zu stoßen.

מג אָמַר הַכּוּזָרִי: כֶּן־הוּא.

43 Kusari. So ist es.

מד אָמַר הֶחָבֵר: וְכֵן הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי מִמֶּנּוּ כְּמַעֲלַת הַנֶּפֶשׁ מִן הַלֵּב, וְעַל כֵּן אָמַר: רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל־כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם", וְאֵלֶּה הֵם הֶחֳלָיִים, אֲבָל הַבְּרִיאוּת מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: "מוֹחֵל לַעֲוֹנוֹת עַמּוֹ, מַעֲבִיר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן", כִּי אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ עֲוֹנוֹתֵינוּ לְהִתְעַכֵּב עָלֵינוּ וְיִהְיוּ גוֹרְמִים לְאָבְדֵנוּ לְגַמְרֵי, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לָאֱמוֹרִי שֶׁאָמַר עָלָיו: "כִּי לֹא־שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד־הֵנָּה", וְהִנִּיחוֹ עַד שֶׁהִתְחַזֵּק חֳלִי עֲוֹנוֹתָיו וְהֵמִית אוֹתוֹ. וְכַאֲשֶׁר הַלֵּב מִשָּׁרְשׁוֹ וְעַצְמוֹ זַךְ שְׁוֵה הַמֶּזֶג דְּבֵקָה בוֹ הַנֶּפֶשׁ הַחַיָּה, כֵּן יִשְׂרָאֵל מִצַּד שָׁרְשָׁם וְעַצְמָם, וְכַאֲשֶׁר יַשִּׂיג הַלֵּבמִשְּׁאָר הָאֲבָרִים חֳלָיִים מִתַּאֲוֹת הַכָּבֵד וְהָאִצְטוּמְכָא וְהַבֵּיצִים מֵרֹעַ מִזְגָּם, כֵּן יִשְׂרָאֵל – יַשִּׂיגוּם הֶחֳלָיִים מֵהִתְדַּמּוּתָם בַּגּוֹיִם, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר: "וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם". וְאַל יִהְיֶה רָחוֹק בְּעֵינֶיךָ שֶׁיֹּאמַר בִּכְמוֹת זֶה:" אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא", וַאֲנַחְנוּ בְּצָרָה וְהָעוֹלָם בִּמְנוּחָה וְהַצָּרוֹת הַמּוֹצְאוֹת אוֹתָנוּ סִבָּה לְתַקָּנַת תּוֹרָתֵנוּ וּבֹר הַבַּר מִמֶּנּוּ וִיצִיאַת הַסִּיגִים מִתּוֹכֵנוּ, וּבְבֹרֵנוּ וְתִקּוּנֵנוּ יִדְבַּק הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי בָּעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁיָּדַעְתָּ כִּי הַיְסוֹדוֹת נִהְיוּ לִהְיוֹת מֵהֶם הַמּוֹצָאִים וְאַחַר כָּךְ הַצֶּמַח וְאַחַר כָּךְ הַחַיִּים וְאַחַר כָּךְ הָאָדָם וְאַחַר כָּךְ סְגֻלַּת הָאָדָם, וְהַכֹּל נִהְיָה בַעֲבוּר הַסְּגֻלָּה הַהִיא לְהִדָּבֵק בָּהּ הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְהַסְּגֻלָּה הַהִיא בַּעֲבוּר סְגֻלַּת הַסְּגֻלָּה, כְּמוֹ הַנְּבִיאִים וְהַחֲסִיִדים. וְעַל זֶה הַדֶּרֶךְ נִסְדַּר מַאֲמַר הָאוֹמֵר:" תֵּן פַּחְדְּךָ ה' אֱלֹהֵינוּ עַל כָּל מַעֲשֶׂיךָ", וְאַחַר כֵּן "תֵּן כָּבוֹד לְעַמֶּךָ", וְאַחַר כֵּן "צַדִּיקִים יִרְאוּ וְיִשְׂמָחוּ", מִפְּנֵי שֶׁהֵם סְגֻלַּת הַסְּגֻלָּה.

44 Meister. Nun, so verhält sich auch der göttliche Geist zu uns, wie die Seele zum Herzen. Daher heißt es: „Nur euch habe ich erkoren aus allen Geschlechtern der Erde, darum ahnde ich an euch eure Sünden) " (Amos 3, 2), und das sind die Krankheiten. Die Gesundheit besteht darin, daß er, wie unsere Weisen sagen, die Sünden seines Volkes Israel verzeiht, die erste zuerst hinwegführend ". Denn er läßt unsere Sünden sich nicht anhäufen, bis sie unser völliges Verderben herbeiführen, wie er dem Emori gethan, von dem es heißt: „denn nicht voll ist die Sünde des Emori bis jetzt " (1 Mos. 15, 16). Ihn ließ Gott, bis seiner Sünde Krankheit so stark wurde, daß er daran starb. Und wie das Herz seinem Grundwesen nach so eingerichtet ist, daß die Lebensseele damit zusammenhängt, so verhält es sich mit Israel von Seiten seiner eigenthümlichen Beschaffenheit. Und wie das Herz von den übrigen Gliedern Krankheiten erhält, von den Begierden der Leber, des Magens, der Zeugungsorgane wegen der schlechten Säfte derselben, so werden die Israeliten von Leiden heimgesucht, wenn sie den Heiden ähnlich werden, gemäß dem Worte: , , Sie vermischten sich mit den Heiden und lernten von ihren Thaten " (Ps. 106, 35). Also sei es dir nicht auffallend, wenn es heißt: „Unsere Krankheiten trägt er " (Jes. 52, 4). Denn während wir in Noth sind, befindet sich die Welt in Ruhe; die Leiden, die uns treffen, tragen dazu bei, unsere Lehre zu befestigen, uns zu läutern und die Schladen von uns auszuscheiden; durch unsere Lauterkeit und Förderung haftet der göttliche Geist an der Welt. So sind, wie du weißt, die Elemente entstanden, auf daß aus ihnen Mineralien, dann Vegetabilien, dann Thiere, dann Menschen, dann das Kleinod unter den Menschen sich ausbilde. Alles ist alfo des Kleinods wegen da, damit an ihm der göttliche Geist hafte, und dieses wieder wegen des höheren Kleinods, wie Propheten und Fromme. Nach dieser Steigerung ist das Gebet eingerichtet, wo es heißt: „Verbreite, Ewiger, unser Gott, deine Furcht über alle deine Geschöpfe“ dann „Gieb Ehre deinem Volke "; endlich: „Sehen mögen es und sich freuen die Frommen“, welche gleichsam das Kleinod des Kleinods sind.

מה אָמַר הַכּוּזָרִי: כְּבָר הַרוֹתָ הֶחָבֵר וְדִמִּיתָ, וְהֵיטַבְתָּ לְהָעִיר וּלְדַמּוֹת, אֲבָל הָיָה צָרִיךְ שֶׁנִּרְאֶה בָּכֶם מֵהַפְּרוּשִׁים וְהָעוֹבְדִים יוֹתֵר מִמַּה שֶׁהֵם בְּזוּלַתְכֶם.

45 Kusari. Du hast nun, Meister, dein Gleichniß vollkommen gut durchgeführt; aber man hätte erwarten sollen, daß sich unter euch mehr Anachoreten und Asketen finden müßten, als bei andern Völkern.

מו אָמַר הֶחָבֵר: כַּמָּה קָשָׁה עָלַי שִׁכְחָתְךָ מַה שֶּׁהִקְדַּמְתִּי לְךָ מִן הַשָּׁרָשִׁים וְהוֹדֵיתָ אַתָּה בָהֶם. הֲלֹא הִסְכַּמְנוּ, כִּי לֹא יִתָּכֵן לְהִתְקָרֵב אֶל הָאֱלֹהִים כִּי אִם בְּמַעֲשִׂים מְצֻוִּים מֵאֵת הָאֱלֹהִים, הֲתַחֲשֹׁב כִּי הַקִּרְבָה הִיא – הַשִּׁפְלוּת וְהַכְּנִיעָה וְהַדּוֹמֶה לָהֶם?

46 Meister. Wie leid thut es mir, daß du die Grundsätze schon vergessen hast, die ich vorangeschickt und die du eingeräumt hattest. Waren wir nicht darin übereingekommen, daß man sich Gott auf keine andere Weise nähern könne als durch Handlungen, die Gott selbst anbefohlen? Glaubst du, daß diese Annäherung in Selbſterniedrigung, Demuth u. f. w. besteht?

מז אָמַר הַכּוּזָרִי: כֵּן עִם הַצֶּדֶק. וְכֵן אֲנִי חוֹשֵׁב, וְכֵן קָרָאתִי בְסִפְרֵיכֶם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "מַה יְיָ אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה". וְאָמַר: "מַה יְיָ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם־עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד", וְזוּלַת זֶה הַרְבֵּה.

47 Kusari. Ja und mit Recht. Das ist meine Meinung und so habe ich ja auch in euren Büchern gelesen: „Was verlangt der Ewige, dein Gott von dir, als ihn zu fürchten? " (5 Mos. 10, 12) und ferner: „Was fordert der Ewige von dir, als daß du Recht übest und Gnade liebest (Micha 6, 8) u. s. f.

מח אָמַר הֶחָבֵר: אֵלֶּה וְהַדּוֹמֶה לָהֶם הֵם הַחֻקִּים הַשִּׂכְלִיִּים, וְהֵם הַקְדָּמוֹת וְהַצָּעוֹת לָתּוֹרָה הָאֱלֹהִית, קוֹדְמוֹת לָהּ בְּטֶבַע וּבִזְמָן, אִי אֶפְשָׁר בִּלְעֲדֵיהֶם בְּהַנְהָגַת אֵיזוֹ קְהִלָּה שֶׁתִּהְיֶה מִבְּנֵי אָדָם, עַד שֶׁקְּהַל הַלִּסְטִים אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יְקַבְּלוּ הַצֶּדֶק בֵּינֵיהֶם, וְאִם לֹא, לֹא הָיְתָה מַתְמֶדֶת חֶבְרָתָם. וְכַאֲשֶׁר הִגִּיעַ הַמְּרִי מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל עִנְיָן, שֶׁהֵקֵלּוּ בַּתּוֹרוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת וְהַמִּנְהֲגִיּוֹת, אֲשֶׁר אִי אֶפְשָׁר מִבַּלְעֲדֵיהֶם לְכָל קְהִלָּה, כַּאֲשֶׁר אִי אֶפְשָׁר לְכָל יָחִיד מִבַּלְעֲדֵי הַדְּבָרִים הַטִּבְעִיִּים מֵאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּתְנוּעָה וּמְנוּחָה וְשֵׁנָה וִיקִיצָה, וְהֶחֱזִיקוּ עִם זֶה בַעֲבוֹדוֹת מִקָּרְבָּנוֹת וְזוּלָתָם מִן הַתּוֹרוֹת הָאֱלֹהִיּוֹת הַשִּׁמְעִיּוֹת, הִסְתַּפֵּק מֵהֶם בְּפָחוֹת, וְאָמַר: וּלְוַאי שֶׁתִּשְׁמְרוּ הַתּוֹרוֹת שֶׁשּׁוֹמְרִים אוֹתָם הַפּחָוּת שֶׁבַּקְּהִלּוֹת, וְהַקַּל שֶׁבָּהֶם – מֵהַצֶּדֶק וְהַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַהוֹדָאָה בְטוּב הַבּוֹרֵא. כִּי הַתּוֹרוֹת הָאֱלֹהִיּוֹת לֹא תֻשְׁלַמְנָה אֶלָּא אַחַר הַשְׁלָמַת הַתּוֹרוֹת הַמִּנְהֲגִיּוֹת וְהַשִּׂכְלִיּוֹת, וּבַתּוֹרוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת קַבָּלַת הַצֶּדֶק וְהַהוֹדָאָה בְטוּב הַבּוֹרֵא, וּמִי שֶׁלֹּא הֶחֱזִיק בָּאֵלֶּה, אֵיךְ מַחֲזִיק בַּקָּרְבָּנוֹת וּבַשַּׁבָּת וְהַמִּילָה וְזוּלָתָם, מִמַּה שֶּׁאֵין הַשֵּׂכֶל מְחַיְּבוֹ וְלֹא מַרְחִיקוֹ, וְהֵם הַתּוֹרוֹת אֲשֶׁר בָּהֶם הִתְיַחֲדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל תּוֹסֶפֶת עַל הַשִּׂכְלִיּוֹת, וּבָהֶם הָיְתָה לָהֶם יִתְרוֹן הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי. וְלֹא יָדְעוּ אֵיךְ יִתְחַיְּבוּ אֵלּוּ הַתּוֹרוֹת, כַּאֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ, אֵיךְ יָרַד כְּבוֹד ה' בֵּינֵיהֶם וְאֵשׁ ה' עַל קָרְבְּנוֹתָם, וְאֵיךְ שָׁמְעוּ דִבּוּר הָאֵל, וְאֵיךְ אֵרַע לָהֶם כָּל מַה שֶּׁאֵרַע, מִמַּה שֶּׁאֵין הַדֵּעוֹת מְקַבְּלוֹת אוֹתוֹ לוּלֵא הַמַּעֲמָדוֹת וּרְאוּת הָעַיִן אֲשֶׁר אֵין בּוֹ מִדְחֶה. וְעַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה נֶאֱמַר לָהֶם: "וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ", וְ"עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל־זִבְחֵיכֶם", וְזוּלַת זֶה מִמַּה שֶּׁדּוֹמֶה לוֹ. הֲיִתָּכֵן שֶׁיַּחֲזִיק הַיִּשְׂרְאֵלִי בַּעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְיַעֲזֹב הַמִּילָה וְהַשַּׁבָּת וְתוֹרוֹת הַפֶּסַח וּשְׁאָר הַתּוֹרוֹת וְיַצְלִיחַ?

48 Meister. Diese und ihnen ähnliche Vorschriften sind Vernunftgeseze, die dem göttlichen Gesetze als Voraussetzungen und Grundlagen dienen und ihm sowohl der Natur als der Zeit nach vorangehen, und ohne welche die Leitung irgendwelcher Gemeinschaft unter den Menschen unmöglich ist; selbst eine Gesellschaft von Räubern muß nothgedrungen Gerechtigkeit unter sich walten lassen, da sonst ihre Gemeinschaft keinen Bestand hätte. Als nun der Ungehorsam unter den Israeliten so weit ging, daß sie die Vernunft = ' und Societätsgesetze vernachlässigten (ohne die keine Gemeinschaft bestehen kann, wie ein Einzelner nicht ohne die natürlichen Bedürfnisse, als Essen, Trinken, Bewegung, Ruhe, Schlaf, Wachen existiren kann), während sie an dem Opferdienst, so wie an andern geoffenbarten göttlichen Lehren festhielten, so wollte er sich schon mit Wenigerem begnügen und sagte: Möchtet ihr nur die Lehren beobachten, welche auch die geringste Gemeinschaft beobachtet, nämlich Aufrechthaltung des Rechts und der guten Handlungen und Dank an Gott für seine Güte. Denn die göttlichen Geseze können vollständig erst dann beobachtet werden, wenn die socialen und Vernunftgebote erfüllt sind, und zu diesen gehört die Aufrechthaltung des Rechts und der Dank für die Güte Gottes. Wer daran nicht hält, wie kann der an Opferdienst halten, an Sabbat, Beschneidung u. s. w. , was die Vernunft eben so wenig fordert wie abweist. Ich meine nämlich solche Gesetze, die speciell den Israeliten gegeben worden außer den Vernunftgesezen und durch die sie des göttlichen Geistes gewürdigt wurden. Wie so diese Geseze als nothwendig begründet waren, wußten sie nicht, sowie sie auch nicht wußten, wie die Herrlichkeit Gottes sich auf sie und das Feuer Gottes auf ihre Opfer senkte und wie sie Gottes Stimme hörten und wie alles das ihnen widerfuhr, was nicht glaublich gewesen wäre ohne jene Offenbarungen und eigene Erfahrungen, die unwiderleglich waren. So also ist es zu verstehen, wenn zu ihnen gesagt wurde: „Was verlangt der Ewige von dir? " (5 Mos. 10, 12) und " Eure Brandopfer legt zu euren Schlachtopfern " (Jerem. 7, 21) und Anderes dergleichen. Ist es denn denkbar, daß ein Israelit blos sich der Uebung der Gerechtigkeit und der Lebenswerke befleißige, dagegen aber Beschneidung, Sabbat, Pefachgeseze vernachlässige und glücklich sei?

מט אָמַר הַכּוּזָרִי: לֹא, כְּפִי אֲשֶׁר הִקְדַּמְתָּ, אֲבָל עַל דַּעַת הַפִּילוֹסוֹפִים יִהְיֶה אָדָם חָסִיד וְלֹא יַרְגִּישׁ בְּאֵיזוֹ דָת שֶׁיִּתְקָרֵב, אִם בְּהִתְיַהֵד אוֹ בְהִתְנַצֵּר אוֹ בְזוּלַת זֶה, אוֹ בְדָבָר שֶׁיִּבְדֶּה לְעַצְמוֹ. וּכְבָר שַׁבְנוּ אֶל הַהַקָּשָׁה וְהַסְּבָרָה הַשִּׂכְלִית וְהַהִתְחַכְּמוּת, וְיִהְיוּ כָל בְּנֵי אָדָם מִשְׁתַּדְּלִים לִקְבֹּע תּוֹרָה בְמַה שֶּׁמְּבִיאָה אֵלָיו הַקָּשָׁתָם וְזֶה בָטֵל.

49 Kusari. Nach deinen Voraussetzungen freilich nicht; aber nach den Ansichten der Philosophen kann der Mensch fromm sein, ohne darauf zu achten, durch welche Religion er sich Gott nähere, ob als Jude oder als Christ oder auf eine andere Weise oder durch eine selbstersonnene Religion. Dadurch kommen wir aber wieder auf Spekulation, auf VernunftAbstraktion und Klügelei hinaus: jeder Mensch würde sich bemühen, eine Religion zu gründen, wie seine Spekulation ihn lehrt, und das ist unstatthaft.

נ אָמַר הֶחָבֵר: וְתוֹרַת מֹשֶׁה לֹא הֶעֱבִידָה אוֹתָנוּ בִּפְרִישׁוּת, אַךְ בַּדֶּרֶךְ הַשָּׁוֶה וְלָתֵת לְכָל כֹּחַ מִכֹּחוֹת הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף חֶלְקוֹ בְצֶדֶק מִבְּלִי רִבּוּי בְּכֹחַ אֶחָד, קִצּוּר בְּכֹחַ אַחֵר, וּמִי שֶׁנָּטָה עִם כֹּחַ הַתַּאֲוָה קִצֵּר בְּכֹחַ הַמַּחֲשָׁבָה, וּבְהֶפֶךְ. וּמִי שֶׁנָּטָה עִם הַנִּצָּחוֹן קִצֵּר בְּזוּלָתוֹ. וְאֵין רֹב הַתַּעֲנִית עֲבוֹדָה לְמִי שֶׁתַּאֲווֹתָיו חֲלוּשׁוֹת וְכֹחוֹתָיו חֲלוּשִׁים וְגוּפוֹ רָזֶה, אֲבָל טוֹב שֶׁיְּעַדֵּן גוּפוֹ, וְלֹא הַמְעָטַת הַמָּמוֹן עֲבוֹדָה, כַּאֲשֶׁר יִזְדַּמֵּן מִן הַמֻּתָּר מִבְּלִי יְגִיעָה וְלֹא יַטְרִידֵהוּ קְנוֹתוֹ מִן הַחָכְמָה וְהַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים, כָּל שֶׁכֵּן לְמִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ טָפוּל וּבָנִים, וּמַאֲוַיָּיו לְהוֹצִיא לְשֵׁם שָׁמָיִם, אַךְ הָרִבּוּי יוֹתֵר נָכוֹן לוֹ. וּכְלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, כִּי תוֹרָתֵנוּ נֶחֱלֶקֶת בֵּין הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה וְהַשִּׂמְחָה, תִּתְקָרֵב אֶל אֱלֹהֶיךָ בְּכָל אַחַת מֵהֵנָּה, וְאֵין כְּנִיעָתְךָ בִימֵי הַתַּעֲנִית יוֹתֵר קְרוֹבָה אֶל הָאֱלהִים מִשִּׂמְחָתְךָ בַּימֵי הַשַּׁבָּתוֹת וְהַמּוֹעֲדִים, כְּשֶׁתִּהְיֶה שִׂמְחָתְךָ בְכַוָּנָה וְלֵב שָׁלֵם. וּכְמוֹ שֶׁהַתַּחֲנוּנִים צְרִיכִים מַחֲשָׁבָה וְכַוָּנָה כֵּן הַשִּׂמְחָה בְמִצְוָתוֹ וּבְתוֹרָתוֹ צְרִיכִים מַחֲשָׁבָה וְכַוָּנָה, שֶׁתִּשְׂמַח בַּמִּצְוָה עַצְמָהּ מֵאַהֲבָתְךָ הַמְצַוֶּה בָהּ וְשֶׁתַּכִּיר מַה שֶּׁהֵטִיב לְךָ בָהּ, וּכְאִלּוּ אַתָּה בָא בְאַכְסַנְיָתוֹ קָרוּא אֶל שֻׁלְחָנוֹ וְטוּבוֹ, וְתוֹדֶה עַל זֶה בְּמַצְפּוּן וּבְגָלוּי, וְאִם תַּעֲבֹר בְּךָ הַשִּׂמְחָה אֶל הַנִּגּוּן וְהָרִקּוּד הִיא עֲבוֹדָה וּדְבֵקוּת בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי. וְאֵלֶּה הַדְּבָרִים לֹא הִנִּיחָה אוֹתָם הַתּוֹרָה מֻפְקָרִים, אֲבָל כֻּלָּם תַּחַת מַסֹּרֶת, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בִּיכֹלֶת בְּנֵי אָדָם לְחַלֵּק תַּקָּנוֹת כֹּחוֹת הַנֶּפֶשׁוְהַגּוּף, וְשִׁעוּר מַה שֶּׁרָאוּי לָהֶם מֵהַמְּנוּחָה וְהַתְּנוּעָה, וְשִׁעוּר מַה שֶּׁתּוֹצִיא הָאָרֶץ עַד שֶׁתִּשְׁבֹּת בַּשְּׁמִטָּה וְיוֹבֵל וְיִנָּתֵן מִמֶּנָּה הַמַּעַשְּׂרוֹת, וְזוּלָתִי זֶה. וְצִוָּה עַל שְׁבִיתַת הַשַּׁבָּת וּשְׁבִיתַת הַמּוֹעֲדִים וּשְׁבִיתַת הָאָרֶץ, וְהַכֹּל זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם וְזִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, מִפְּנֵי שֶׁשְֹׁנֵי הָעִנְיָנִים דּוֹמִים מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשׂוּ בְחֵפֶץ הָאֱלֹהִים לֹא בְמִקְרֶה וְלֹא בְטֶבַע. וְכַאֲשֶׁר אָמַר יִתְבָּרֶךְ: "כִּי שְׁאַל־נָא לְיָמִים רִאשׁוֹנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ", "הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים", "אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים". וְהָיְתָה שְׁמִירַת הַשַּׁבָּת הִיא בְעַצְמָהּ הַהוֹדָאָה בָאֱלֹהוּת, אֲבָל –כְּאִלּוּ הִיא הוֹדָאָה בְדִבּוּר מַעֲשִׂי, כִּי מִי שֶׁמְּקַבֵּל מִצְוַת שַׁבָּת בַּעֲבוּר שֶׁבָּהּ הָיָה כְלוֹת מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, כְּבָר הוֹדָה בַּחִדּוּשׁ מִבְּלִי סָפֵק, וּמִי שֶׁהוֹדָה בַּחִדּוּשׁ הוֹדָה בַמְחַדֵּשׁ הָעוֹשֶׂה יִתְבָּרָךְ. וּמִי שֶׁלֹּא קִבְּלָהּ יִפֹּל בִּסְפֵקוֹת הַקַּדְמוּת וְלֹא תִזַּךְ אֱמוּנָתוֹ לְבוֹרֵא הָעוֹלָם. אִם כֵּן שְׁמִירַת מִצְווֹת הַשַּׁבָּת מְקָרֶבֶת אֶל הַבּוֹרֵא יוֹתֵר מֵהַפְּרִישׁוּת וְהַנְּזִירוּת. וּרְאֵה הֵיאַךְ שָׁב הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי הַדָּבֵק בְּאַבְרָהָם וְאַחַר כֵּן בַּהֲמוֹן סְגֻלָּתוֹ וּבָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, מֵבִיא הָאֻמָּה מַדְרֵגָה אַחַר מַדְרֵגָה, וְנִזְהָר בַּזֶּרַע עַד שֶׁלֹּא נִמְלַט מֵהֶם אֶחָד, וְהִנִּיחַ אוֹתָם בַּטּוֹב שֶׁבַּמְּקוֹמוֹת וְהַפּוֹרִי שֶׁבָּהֶם וְהִרְבָּם הָרִבּוּי הַהוּא הַמֻּפְלָא, עַד שֶׁהֶעְתִּיק אוֹתָם וּנְטָעָם בָּאֲדָמָה הָרְאוּיָה לַסְּגֻלָּה, וְנִקְרָא אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי יִצְחָק כַּאֲשֶׁר נִקְרָא יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים וְיוֹשֵׁב צִיּוֹן וְשׁוֹכֵן יְרוּשָׁלָיִם, לִדְמוֹתָם בַּשָּׁמָיִם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "הַיּשְֹבִי בַּשָּׁמָיִם", מִפְּנֵי הֵרָאוֹת אוֹרוֹ בָּאֵלֶּה כְּהֵרָאוֹתוֹ בַשָּׁמָיִם, אַךְ בְּמִצּוּעַ עָם רְאוּיִים לְקַבֵּל הָאוֹר הַהוּא, וְהוּא מַאֲצִיל אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם, וְנִקְרָא זֶה מִמֶּנּוּ אַהֲבָה. וְהִיא אֲשֶׁר נִקְבְּעָה לָנוּ וְנִתְחַיַּבְנוּ לְהַאֲמִינָהּ וּלְהוֹדוֹת עָלֶיהָ בְּ"אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתָּנוּ", כְּדֵי שֶׁנָּשִׂים אֶל לְבָבֵנוּ שֶׁהַהַתְחָלָה מִמֶּנּוּ לֹא מִמֶּנּוּ אֲנַחְנוּ, כְּמוֹ שֶׁנֹּאמַר בִּבְרִיאַת הַחַי עַל דֶּרֶךְ הַדִּמְיוֹן שֶׁהוּא לֹא בָרָא אֶת עַצְמוֹ אַךְ הָאֱלֹהִים יְצָרוֹ וְהִתְקִינוֹ כַּאֲשֶׁר רָאָה חֹמֶר שֶׁרָאוּי לַצּוּרָה הַהִיא כֵּן הוּא יִתְבָּרֵךְ הַמַּתְחִיל לְהוֹצִיאֵנוּ מִמִּצְרַיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה וְיִהְיֶה לָנוּ לְמֶלֶךְ, כַּאֲשֶׁר הוּא אוֹמֵר וְשׁוֹנֶה (ויקרא כב, כג ובמדבר טו, מא): "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים". וְעוֹד, שֶׁאָמַר: "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר".

50 Meister. Die göttliche Religion zwingt uns nicht zur Askese, sondern führt uns den Mittelweg und läßt jeder Kraft des Körpers wie der Seele ihren Antheil ohne Uebermaß zukommen; denn was man einer Kraft zu viel zuwendet, entzieht man einer anderen Kraft. Wer z. B. dem Begehrungsvermögen zu sehr nachgiebt, schwächt das Denkvermögen und umgekehrt; wer der Herrschsucht zu sehr nachgiebt, kürzt eine andere Kraft. Viel Fasten ist keine wohlgefällige Handlung für denjenigen, dessen Begierden gering, dessen Kräfte schwach sind und dessen Körper mager ist; für ihn ist es besser, daß er seines Leibes pflege; eben so wenig ist es die Berminderung des Besizes für denjenigen, der ohne über mäßige Anstrengung und vom Ueberflüssigen es erlangen kann, und den der Erwerb nicht vom Erlangen von Kenntnissen und Uebung guter Handlungen abhält, um so mehr, wenn er eine zahlreiche Familie hat und das Geld zu guten Zwecken ausgeben will; für ihn ist es besser, daß er seinen Besitz vermehrt. Ueberhaupt ist unser Gesetz getheilt zwischen Ehrfurcht, Liebe und Freude; durch jede von dieser kannst du dich Gott nähern. Deine Zerknirschung an Fasttagen ist nicht gottgefälliger als deine Freude an Sabbaten und Festen, wenn diese Freude aus andächtigem, vollen Herzen kommt. So wie ein Gebet Gedanken und Andacht erfordert, so auch die Freude an seinem Gebot und seiner Lehre; du mußt dich des Gebotes selbst aus Liebe zu dem Gebietenden freuen, indem du erkennst, was er dir dadurch Gutes erwiesen. Es ist so, als wärest du sein Gast, an seinen Tisch geladen und du danktest ihm für seine Güte innerlich und äußerlich. Und wenn deine Freude sich bis zum Singen und Tanzen steigert, so ist dies Gottesdienst und Festhalten am göttlichen Geist. Aber diese Dinge hat die Tora nicht der Willkür überlassen, sondern mit Schranken umschlossen, weil der Mensch nicht im Stande ist, den Kräften der Seele und des Körpers den förderlichen Antheil zuzumessen. Daher bestimmt das Gesetz, wie viel Ruhe und wie viel Bewegung angemessen sei; bestimmt, wie viel die Erde arbeiten solle, bis sie im Sabbat und Jobeljahre ruht, und daß von den Erzeugnissen die Zehnten u. s. w. gegeben werde. Es giebt Bestimmungen über die Ruhe am Sabbat, über die Ruhe an Festen, über die Ruhe des Landes, Alles zum Andenken an den Auszug aus Aegypten und zur Erinnerung an das Schöpfungswerk; denn diese beiden Ereignisse gleichen sich darin, daß sie durch den unmittelbaren Willen Gottes, nicht durch Zufall oder Naturgesetz eintraten; daher heißt es auch: „Frage doch die früheren Tage, die vor dir waren " der jenes Gebot nicht hält, in die Zweifel des Glaubens an die Unerschaffenheit der Welt geräth und nicht zum klaren Glauben an den Schöpfer der Welt gelangt. So führt also die Beobachtung des Sabbat viel mehr zum Schöpfer hin als Askese und Anachoretismus. Sieh, wie der göttliche Geist, der -an Abraham und dann an seinen zahlreichen Nach kommen und am heiligen Lande haftete, sie immer höher und höher emporhob; wie er die Nachkommen schaft wahrte, daß nicht einer von ihnen verloren ging, wie er sie an den besten Ort versezte, sie in so wunderbarer Weise vermehrte, bis er sie fortnahm und sie auf den für das Kleinod passenden Boden versezte. Daher heißt er: „Gott Abraham's, Gott Isaak's " (1 Mos. 28, 13), wie er sonst heißt: , , Thronend über Cherubim " (1 Sam. 4, 4), , , thronend in Zion " (Pf. 9, 12), , , wohnend in Jerusalem " (Ps. 135, 21), indem diese Dexter dem Himmel verglichen werden, da man sonst sagt: „Er thront im Himmel " (Ps. 123, 1), weil sein Licht über ihnen erschien, wie es über dem Himmel erscheint, aber freilich nur vermittelst Solcher, die fähig sind, das Licht aufzunehmen und auf die er es herabkommen läßt. Das heißt dann seine Liebe; sie ist für uns in dem Gebete: „Mit ewiger Liebe " u. s. w. ausgedrückt und wir sind zum Glauben daran und zur Anerkennung derselben verpflichtet, damit wir uns einprägen, daß der erste Antrieb von ihm, nicht von uns ausgegangen. So wie wir in Betreff der Schöpfung eines Thieres z. B. sagen, daß es sich nicht selbst geschaffen, sondern daß Gott es gebildet und zugerichtet, da er den Stoff, der für diese Form geeignet ist, sich ersehen, so ist es auch Gott, der durch die Befreiung aus Aegypten den ersten Antrieb gab, daß wir ihm ein erwähltes Volk und er uns zum König sei, wie es mehre Male heißt: „Ich bin der Ewige, euer Gott der ich euch aus dem Lande Aegypten geführt habe, um euch ein Gott zu sein " (3 Mos. 22, 33.4 Mos.15, 41) und wie es ferner heißt: , , Israel, an dem ich mich verherrliche " (Jes. 49, 3).

נא אָמַר הַכּוּזָרִי: כַּמָּה יָצָא הַמַּאֲמָר בַּמָּקוֹם הַזֶּה יְצִיאָה גְדוֹלָה, וּמָחֲלָה הַמְּלִיצָה מְחִילָה רַבָּה שֶׁיִהְיֶה הַבּוֹרֵא מִתְפָּאֵר בְּבָשָׂר.

51 Kusari. Ein solcher Ausspruch geht doch viel zu weit und die Dichtkunst nimmt sich doch eine zu große Freiheit (wenn sie sagt), daß sich Gott durch etwas Sterbliches verherrliche.

נב אָמַר הֶחָבֵר: הֶהָיָה זֶה קַל בְּעֵינֵיךָ בִּבְרִיאַת הַשֶּׁמֶשׁ.

52 Meister. Hätte es dir auch auffallend geschienen, wenn man so etwas von der Erschaffung der Sonne gesagt?

נג אָמַר הַכּוּזָרִי: כֵּן, מִפְּנֵי גֹדֶל מַעֲשֶׂיהָ, מִפְּנֵי שֶׁהִיא אַחַר הַבּוֹרֵא הַסִּבָּה בַהֲוָיָה, וּבָהּ וּבַעֲבוּרָה מִסְתַּדֵּר הַלַּיְלָה וְהַיּוֹם וּפִרְקֵי הַשָּׁנָה וְהוֹוִים הַמּוֹצָאִים וְהַצֶּמַח וְהַחַיִּים, וּבְאוֹרָה הַבָּהִיר תִּהְיֶה הָרְאוֹת וְהַמַּרְאִים הַנִּרְאִים, וְאֵיךְ לֹא יִהְיֶה בְרִיאָתָהּ תִּפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂהָ אֵצֶל הַמְדַבְּרִים.

53 Kusari. Nein, wegen der Größe ihrer Wirkungen. Sie ist ja, nächst dem Schöpfer, die Ursache der Existenz; durch sie und vermittelst ihrer entsteht der regelmäßige Wechsel von Nacht und Tag und den Jahreszeiten; besteht alles Gewordene, Mineral, Pflanze, Thier; durch ihr strahlendes Licht ist das Sehen und alle uns sichtbar werdenden Erscheinungen möglich. Warum sollte also die Erschaffung derselben ihren Schöpfer nicht bei den Menschen verherrlichen?

נד אָמַר הֶחָבֵר: וַהֲלֹא אוֹר הַלְּבָבוֹת יוֹתֵר דַּק וּמְעֻלֶּה מֵאוֹר הָרְאוֹת, וַהֲלֹא הָיוּ כָל אַנְשֵׁי הָעוֹלָם בְּעִוָּרוֹן וּבְתָעוּת קֹדֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, זוּלָתִי הַיְחִידִים אֲשֶׁר זְכַרְנוּם, וְהָיָה מֵהֶם עָם, שֶׁאוֹמְרִים שֶׁאֵין בּוֹרֵא וֱשֶׁאֵין חֵלֶק מִן הָעוֹלָם יוֹתֵר רָאוּי שֶׁיִהְיֶה נִבְרָא מִשֶּׁיִּהְיֶה בוֹרֵא, אַךְ הַכֹּל קַדְמוֹן. וְעָם אַחֵר אוֹמְרִים שֶׁהַגַּלְגַּל הוּא הַקַּדְמוֹן וּבוֹרֵא הַכֹּל, וְיַעַבְדוּהוּ, וְעַם אַחֵר טוֹעֲנִים שֶׁהָאֵשׁ הוּא עֶצֶם הָאוֹר וְהַמַּעֲשִׂים הַחֱזָקִים וְהַמֻּפְלָאִים וְהִיא שֶׁרְאוּיָה לֵעַבֵד, וְשֶׁהַנֶּפֶשׁ הִיא אֵשׁ. וְעַם אַחֵר עוֹבְדִים זוּלַת זֶה מִשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ וְכוֹכָבִים וְצוּרוֹת בַּעֲלֵי חַיִּים נִתְלוֹת בְּצוּרוֹת הַגַּלְגַּל. וְעַם אַחֵר עוֹבְדִים מַלְכֵיהֶם אוֹ חַכְמֵיהֶם, וְכֻלָּם מַסְכִּימִים שֶׁאֵין נִרְאֶה בָעוֹלָם דָּבָר יוֹצֵא מִן הַמִּנְהָג וְהַטֶּבַע, עַד אֲשֶׁר הַפִּילוֹסוֹפִים אֲשֶׁר דַּק עִיּוּנָם וְזַכָּה מַחֲשַׁבְתָּם וְהוֹדוּ בְסִבָּה רִאשׁוֹנִית, אֵינָהּ דּוֹמָה לִשְׁאָר הַדְּבָרִים, נָטוּ בְהַקָּשָׁתָם, שֶׁאֵין לוֹ מַעֲשֶׂה בָעוֹלָם כָּל שֶׁכֵּן בַּחֶלְקִיוֹת, שֶׁמְּרוֹמְמִים אוֹתוֹ וּמַבְדִּילִים אוֹתוֹ מִידִיעָתָם וְקַל וָחֹמֶר שֶׁיְּחַדֵּשׁ בָּהֶם חִדּוּשׁ. עַד שֶׁנִזְדַּכְּכָה הַקְּהִלָּה הַהִיא שֶׁהָיְתָה רְאוּיָה לָחוּל עָלֶיהָ הָאוֹר וְלַעֲשׂוֹת לָהּ הַמּוֹפְתִים הַנּוֹרָאִים וּלְשַׁנּוֹת לָהֶם הַמִּנְהָגִים, וְנִרְאָה עַיִן בְּעַיִן כִּי יֵשׁ לָעוֹלָם מוֹשֵׁל וְשׁוֹמֵר וּמְסַדֵּר וְיוֹצֵר, יוֹדֵעַ הַקָּטֹן וְהַגָּדוֹל שֶׁבּוֹ וְגוֹמֵל עַל הַטּוֹב וּמַעֲנִישׁ עַל הָרַע, וְהָיְתָה סִבָּה לְהַיְשָׁרַת הַלְּבָבוֹת. וְכָל מִי שֶׁבָּא אַחֲרֵיהֶם לֹא יוּכַל לָצֵאת מִיסוֹדוֹתֵיהֶם, עַד שֶׁשָּׁבוּ הַיּוֹם כָּל יוֹשְׁבֵי הָעוֹלָם מוֹדִים בְּחִדּוּשׁ בָעוֹלָם וּבַקַּדְמוּת לְבוֹרֵא הָעוֹלָם, וּמוֹפְתָם עַל זֶה בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה לָהֶם וּמַה שֶּׁנִגְזַר עֲלֵיהֶם.

54 Meister. Ist denn aber das Licht der Geister nicht edler und erhabener als das Augenlicht? Waren denn nicht in der That alle Menschen der Welt vor den Israeliten mit Ausnahme der Wenigen, die wir erwähnt, in Blindheit und Irrthum? Ein Theil von ihnen sagte, es gäbe gar keinen Schöpferkein Theil der Welt verdiene mehr erschaffen als Schöpfer zu sein, sondern Alles sei von ewig her. Andere wieder fagten, die Sphäre sei von jeher, habe Alles erschaffen, und sie müsse man anbeten. Noch andere stellten den Irrthum auf, das Feuer sei das Wesen des Lichts und aller gewaltigen und ausgezeichneten Schöpfungen; ihm müsse man dienen; auch die Seele sei ein Feuer. Andere wieder beteten Anderes an, die Sonne, der Mond, die Sterne, Thiergestalten, die sich an der Sphäre Gestaltungen finden. Wieder andere beteten ihre Könige oder ihre Weisen an. Aber darin stimmten Alle überein, daß in der Welt nichts zur Erscheinung komme, was aus dem gewohnten Naturlaufe hercustrete, so daß die Philosophen, die vermöge ihres Scharfsinnes und klaren Denkens eine erste Ursache, die den andern nicht gleich sei, anerkennen mußten, sich in ihrer Speculation dahin entschieden, daß diese Ursache keine Einwirkung auf die Erschaffung der Welt, geschweige denn auf Specialitäten habe, da sie zu hoch und zu erhaben sei, um davon Kenntniß zu nehmen; noch weniger aber bringe sie etwas Neues hervor. Endlich hatte sich jene Gemeinde herausgeläutert, die nun würdig war, das Licht zu empfangen, und daß ihr furchtbare Wunder geschähen und daß die Naturgeseße ihretwegen geändert würden. Da wurde denn augenfällig sichtbar, daß die Welt einen Herrscher, Hüter, Ordner, Bildner habe, der das Kleine wie das Große darin kennt, der das Gute belohnt und das Böse bestraft. Sie war es, die zuerst den Menschen auf den rechten Weg führte, und keiner von denen, die nach ihr kamen, konnten ihre Grundsäße verlassen, so daß nun alle Bewohner der Welt die Erschaffenheit der Welt, die Unerschaffenheit des Schöpfers anerkennen. Das Beweismittel dafür aber sind ihnen die Israeliten, was ihnen angediehen und was über sie verhängt worden.

נה אָמַר הַכּוּזָרִי: זֶה פְּאֵר גָּדוֹל, וְיֵשׁ בֵּאוּר שֶׁהוּא פֶּלֶא, וּבֶאֱמֶת נֶאֱמַר: "לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם", "וַתַּעַשׂ לְךָ שֵׁם כְּהַיּוֹם הַזֶּה", לִתְהִלָּה לְשֵׁם וּלְתִפְאֶרֶת.

55 Kusari. Ja, das ist ein großer Ruhm und darin ist ein wunderbares Licht; man kann mit Recht davon sagen: „Sich einen ewigen Namen zu machen " (Jes. 63, 12); Du machtest Dir einen großen Namen, wie an diesem Tage (Neh. 9,16 (; zum Preis, zum Namen, zur Herrlichkeit " (5 Mos. 26, 19).

נו אָמַר הֶחָבֵר: הֲלֹא תִרְאֶה אֵיךְ הִצִּיעַ דָּוִד בְּשֶׁבַח הַתּוֹרָה כְּשֶׁהִקְדִּים סִפּוּר הַשֶׁמֶשׁ בַּמִּזְמוֹר: "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבֹוד־אֵל", וְזָכַר אוֹרָהּ הַכּוֹלֵל וְזַכּוּת עַצְמָהּ וְיֹשֶׁר דַּרְכָּהּ וִיפִי מַרְאֶהָ, וְסָמַךְ לָזֶה: "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נֶפֶשׁ", וְהַתָּלוּי בּוֹ, כְּאִלּוּ אָמַר: אַל תִּתְמְהוּ מִן הַסִּפּוּרִים הָאֵלֶּה כִּי הַתּוֹרָה יוֹתֵר בְּהִירָה וּגְלוּיָה וּמְפֻרְסֶמֶת וּמוֹעִילָה וּמְעֻלָּה, וְלוּלֵא בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא הָיְתָה הַתּוֹרָה, וְעוֹד כִּי לֹא הָיְתָה מַעֲלָתָם בַּעֲבוּר מֹשֶׁה אֲבָל מַעֲלַת מֹשֶׁה הָיְתָה בַעֲבוּרָם, כִּי הָאַהֲבָה לֹא הָיְתָה כִּי אִם בַּהֲמוֹן זֶרַע אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וּבָחַר בְּמֹשֶׁה לְהַגִּיעַ הַטּוֹב אֲלֵיהֶם עַל יָדוֹ וַאֲנַחְנוּ אֵין אָנוּ נִקְרָאִים עִם מֹשֶׁה אֶלָּא עַם יְיָ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "עַם יְיָ אֵלֶּה", וְ "עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם". וְאֵין רַאֲיוֹת הַחֻקִּים הָאֱלֹהִיִּים דַּקּוּת הַמִּלּוֹת וּנְשִׂיאוּת גְּבִינֵי הָעֵינַיִם וְהַעֲלֵם הַבָּבוֹת בִּתְחִנָּה וּבִתְפִלָּה, וּבִתְנוּעוֹת וּבְמַאֲמָרִים שֶׁאֵין אַחֲרֵיהֶם מַעֲשִׂים, כִּי אִם הַמַּחֲשָׁבוֹת הַזַּכּוֹת אֲשֶׁר רַאֲיָתָם מַעֲשִׂים, מִטִּבְעָם שֶׁהֵם קָשִׁים עַל נֶפֶשׁ הָאָדָם, אַךְ הוּא עוֹשֶׂה אוֹתָם בְּתַכְלִית הַתַּאֲוָה וְאַהֲבָה, בַּהֱלִיכָה אֶל מָקוֹם מֵהַמְּקוֹמוֹת לָחֹג שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה, וּמַה שֶּׁדּוֹמֶה מִן הַהוֹצָאוֹת וְהַטֹרַח, וְהוּא עוֹשֵׂהוּ בְתַכְלִית הַשִּׂמְחָה וְהַגִּילָה, וּבְהוֹצָאַת מַעְשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעְשֵׂר שֵׁנִי וּמַעְשֵׂר עָנִי וְהָרֵאָיוֹן, וַעֲזִיבַת תְּבוּאוֹת הָאָרֶץ בִּשְׁמִטּוֹת וְיוֹבְלִים, וְהוֹצָאוֹת הַשַּׁבָּתוֹת וְהַמּוֹעֲדִים וּשְׁבִיתָתָם, וּמַתְּנוֹת בִּכּוּרִים וּבְכוֹרוֹת וּמַתְּנוֹת כְּהֻנָּה וְרֵאשִׁית הַגֵּז וְרֵאשִׁית עֲרִיסוֹתֵיכֶם מִבַּלְעֲדֵי הַנְּדָרִים וְהַנְּדָבוֹת, וּמִלְבַד מַה שֶּׁהוּא חַיָּב בּוֹ עַל כָּל זָדוֹן וּשְׁגָגָה, וְהַשְּׁלָמִים, וּמַה שֶּׁהוּא חַיָּב בּוֹ מִן הַקָּרְבָּנוֹת עַל הַמִּקְרִים אֲשֶׁר יִפְגָעוּהוּ מִן הַטֻּמְאוֹת, עַל כָּל לֵדָה שֶׁתִּהְיֶה לוֹ וְכָל זִיבָה וְכָל צָרַעַת, וְזוּלַת זֶה הַרְבֵּה. כָּל זֶה בְּמִצְוָה מֵאֵת הָאֱלֹהִים לֹא מִשֵּׂכֶל בְּנֵי אָדָם וְהִתְחַכְּמוּתוֹ, וְאֵין בִּיכֹלֶת הַבָּשָׂר לְשַׁעֵר אֶת זֶה עַל סִדְרוֹ וּמִנְהָגוֹ וְעֶרְכּוֹ, לֹא יִירָא לְהִכָּנֶס־בּוֹ מִכְשׁוֹל, כְּאִלּוּ שִׁעֵר יִשְׂרָאֵל וְשִׁעֵר תְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן צְמָחֶיהָ וּבְהֶמְתָּהּ, וְשִׁעֵר שֵׁבֶט לֵוִי. וְצִוָּה בַמִּדְבָּר בָּעֲרָכִים הָאֵלֶּה, מִפְּנֵי שֶׁיָּדַע כִּי כְשֶׁיִּסְתַּדֵּר הָעֵרֶךְ הַזֶּה, יִשָּׁאֲרוּ יִשְׂרָאֵל עֲשִׁירִים וְלֹא יֶחְסַר לַלְוִיִּם דָּבָר, וְלֹא יַגִּיעַ הָעִנְיָן לְדַלּוּת שֵׁבֶט אוֹ מִשְׁפָּחָה, כַּאֲשֶׁר צִוָּה בִשְׁנַת הַיּוֹבֵל לָשׁוּב הַכֹּל כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בַשָּׁנָה הָרִאשׁוֹנָה מֵחִלּוּק הָאָרֶץ, בְּחִלּוּקִים וְדִקְדּוּקִים, יֵצְרוּ הַסְּפָרִים מֵהֲכִילָם. וּמִי שֶׁהִתְבּוֹנֵן בָּהֶם יַכִּיר שֶׁאֵינָם מִמַּחֲשֶׁבֶת בָּשָׂר. יִשְׁתַּבַּח וְיִתְרוֹמֵם חוֹשְׁבָם, לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם. וְנִשְׁאַר הַסֵּדֶר הַזֶּה בִשְׁנֵי הַבָּתִּים כְּמוֹ אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וְאִלּוּ הָלְכוּ הָעָם עַל הַדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה, הָיָה מַתְמִיד כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ.

56 Meister. Bemerke wohl, wie David das Lob der Tora dadurch vorbereitet, daß er zuerst von der Sonne spricht in dem Liede: „Die Himmel erzählen die Ehre Gottes " (Ps. 19, 2); wie er ihr allumfassendes Licht, die Reinheit ihres Wesens, ihren regelmäßigen Lauf, ihr schönes Ansehen beschreibt, und wie er gleich daran schließt: Die Lehre Gottes ist vollkommen, erquickend die Seele u. f. w. Er will gleichsam sagen: Staunet nicht über das Gesagte, denn die Tora ist viel glänzender, offenbarer und weiter bekannt und nützlicher und erhabener, und ohne die Kinder Israel gäbe es keine Tora. Ihr Vorzug gründete sich nicht auf Mofes, sondern der des Moses auf sie. Die Liebe (Gottes (erstreckte sich auf die ganze Nachkommenschaft Abraham's, Isaak's und Jakob's; Moses wurde nur erwählt, um ihnen das Gut zu überbringen. Daher heißen wir nicht: „Volk des Moses ", sondern „Volk Gottes ", z. B. , , Ein Volk des Ewigen sind diese (Ezech. 36, 20) oder „Volk des Gottes Abraham's " (Ps. 47, 10 (. Ein Beweis für die Göttlichkeit der Gesetze sind nicht Zierlichkeit der Worte, Ausziehen der Augenbrauen und Verstecken der Augäpfel, viel Flehen und Beten und Bewegungen und Reden, denen doch keine That nachfolgt, sondern reine Gesinnungen, deren Beweis Thaten sind, die ihrer Natur nach dem Menschen schwer fallen, die er aber doch mit der größten Begierde und Liebe thut. 3. B. daß er an einen bestimmten Ort dreimal im Jahre ein Fest zu feiern geht, und ähnliche Ausgaben und Mühen, denen man mit höchster Freude und Lust sich unterzieht; ferner die Entrichtung des Ersten Zehnten, des Zweiten Zehnten, das Erscheinen (in Jerusalem), das Verzichtleisten auf den Ertrag der Erde im Sabbatund Jobeljahre, die Ausgaben für Sabbate und Feste und die Ruhe an denselben; die Geschenke an Erstlingen und Erstgebornen, die Priestergaben, das Erstling der Schur, Erstling des Backtroges; ferner die Gelübde und freiwilligen Gaben; ferner Alles, was man schuldig ist für absichtliche und unabsichtliche Fehler, Mahlopfer, Opfer in Folge von zufälligen Ereignissen, z. B. Verunreinigungen, Geburten, die sich ereignen, Fluß und Aussak u. dergl. noch Vieles. Und alles dieses gründet sich auf göttliche Vorschrift, nicht auf menschlichen Verstand und Berechnung; ein Sterblicher wäre in der That gar nicht im Stande gewesen, dies Alles nach Ordnung, Naturgesetz und Werth festzusetzen, ohne fürchten zu müssen, in Irrthum zu gerathen. Gott hat gleichsam Israel abgeschätzt, eben so das Erzeugniß des Landes Kanaan, seine Pflanzen und Thiere, abgeschätzt den Stamm Levi und nach diesen Abschätzungen schon in der Wüste seine Befehle ertheilt; er wußte nämlich, daß, so lange dieses Verhältniß in seiner Ordnung erhalten bliebe, die Israeliten ihren Wohlstand erhielten und auch den Leviten nichts fehlen würde. Es konnte nie so weit kommen, daß ein Stamm oder eine Familie gänzlich verarmte, da nach seinem Gebot im Jobel Alles zurückgehen mußte, wie im ersten Jahre der Vertheilung des Landes. Für Aufzählung aller einzelnen Bestimmungen wären die Bücher zu eng. Wer das nun betrachtet, erkennt, daß das nicht aus menschlicher Berechnung hervorgegangen. Gepriesen und erhaben sei Er, der sie erdacht, der keinem Volke so gethan, und seine Rechte kennen sie nicht " (Ps. 147, 20). Und so bestand diese Einrichtung gegen tausend und fünfhundert Jahre während der beiden Tempel, und hätte, wenn das Volk auf dem rechten Wege gegangen wäre, fortgedauert, wie die Tage des Himmels über der Erde.

נז אָמַר הַכּוּזָרִי: אַתֶּם הַיּוֹם בִּמְבוּכָה גְדוֹלָה מֵאֵלֶּה הַחוֹבוֹת הַגְּדוֹלוֹת, וְאֵיזוֹ עֵדָה תוּכַל לִשְׁמֹר כָּל הַסֵּדֶר הַזֶּה.

57 Kusari. Seid ihr nicht heute ganz staunt über diese großen Pflichten? Welche schaft könnte wohl diese ganze Einrichtung obachten?

נח אָמַר הֶחָבֵר: הָעֵדָה שֶׁצּוֹפָהּ וְעוֹנְשָׁהּ לְעִתָּהּ בְּתוֹכָהּ, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַשְּׁכִינָה, הֲלֹא תִרְאֶה מַה שֶּׁאָמַר יְהוֹשֻׁעַ: "לֹא תוּכְלוּ לַעֲבֹד אֶת יְיָ כִּי הָאֱלֹהִים קְדוֹשִׁים הוּא", וְזֶה עִם מַה שֶּׁהָיָה בַעֲדָתוֹ מִן הַחֲסִידוּת וְהַזְּהִירוּת, בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא נִמְצָא בָהֶם עוֹבֵר בְּחֵרֶם יְרִיחוֹ זוּלַת עָכָן לְבַדּוֹ מִשֵּׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ וְהָיָה מַעֲנִישׁ לְעִתּוֹ עַל כָּל מַה שֶּׁהָיָה, וּמַה שֶּׁהָיָה מֵעֹנֶשׁ מִרְיָם בְּצָרַעַת וְעֹנֶשׁ נָדָב וַאֲבִיהוּא וְעֹנֶשׁ עֻזָּא וְעֹנֶשׁ אַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ כִּי רָאוּ בַאֲרוֹן יְיָ, וְהָיָה מִמּוֹפְתֵי הַשְּׁכִינָה שֶׁיֵּרָאֶה הֶחָרוֹן הַמְעַט עַל הָעֲוֹנוֹת לְעִתָּם בַּקִּירוֹת וְהַבְּגָדִים, וְכַאֲשֶׁר יֶחֱזַק הָעִנְיָן יֵרָאֶה בַגּוּפִים עַל מַדְרֵגוֹת מִן הַֹחֹזֶק וְהַחֻלְשָׁה וְהַכֹּהֲנִים מָעֳמָדִים לַחָכְמָה הַזֹּאת הַדַּקָּה, לְהַכִּיר מַה מִּמֶּנָּה אֱלֹהִי, וּמְצַפִּים בּוֹ שָׁבוּעִים כַּאֲשֶׁר צִפּוּ בְמִרְיָם, וּמַה מִּמֶּנּוּ מִזְגִּי, מִתְיַשֵּׁב וּבִלְתִּי מִתְיַשֵּׁב, וְהִיא חָכְמָה מֻפְלָאָה הִזְהִיר עָלֶיהָ הַבּוֹרֵא יִתְבָּרֵךְ בְּמַה שֶׁאָמַר: "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע־הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכָל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם".

58 Meister. Die Gemeinschaft, die das weiß, daß derjenige, der sie auf der Stelle belohnt und bestraft, nämlich die Gottheit, in ihrer Mitte ist. Bemerke, was Iesua sagte: „Ihr werdet dem Ewigen nicht dienen können, denn er ist ein heiliger Gott " (Jos. 24, 19), und dabei war seine Gemeinde so fromm und ergeben, daß unter Sechsmalhunderttausend nur der einzige Achan war, der den Bann von Iericho übertrat, und es wurde auch Alles, was sich ereignete, sofort bestraft. So war es auch bei der Bestrafung Mirjam's durch den Aussaz, bei der Bestrafung des Nadab und Abihu, des Usah, der Bewohner von BethSchemesch, weil sie die Lade Gottes angesehen. Zu den Zeichen der Anwesenheit des göttlichen Geistes gehörte es auch daß auch schon geringe Sünden sogleich an den Wänden und Kleidern, und bei größerer Dauer in verschiedenen Stufen stärker und schwächer an den Menschen sichtbar wurden. Ueber diese tiefe Wissenschaft hatten die Priester die Aufsicht; sie hatten zu erkennen, was unmittelbar von Gott ausging (sie warteten auch wochenlang, wie bei der Mirjam) und was eine Folge der körperlichen Beschaffenheit war, was sich ausgleichen ließe und was nicht. Auf diese wunderbare Kenntniß weist die Schrift hin mit den Worten: , , Sei achtsam bei dem Schaden des Aussages, daß du genau so thuest, wie euch die Priester, die Leviten unterweisen (5 Mos. 24, 8).

נט אָמַר הַכּוּזָרִי: הֲיֵשׁ אֶצְלְךָ בָזֶה דְבָרִים מַסְפִּיקִים וּמְקָרְבִים?

59 Kusari. Kannst du diesen Gegenstand wohl erläutern und dem Verständniß nahe bringen?

ס אָמַר הֶחָבֵר: כְּבָר אָמַרְתִּי לְךָ שֶׁאֵין עֵרֶךְ בֵּין שִׂכְלֵנוּ וּבֵין הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְרָאוּי שֶׁלֹּא נִטְרַח לְבַקֵּשׁ עִלַּת אֵלֶּה הַגְּדוֹלוֹת וְהַדּוֹמֶה לָזֶה. אֲבָל אֲנִי אוֹמֵר אַחַר בַּקָּשַׁת הַמְּחִילָה, מִבִּלְתִּי שֶׁאֶגְזֹר שֶׁהוּא כֵן, שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה הַצָּרַעַת וְהַזִּיבוּת תְּלוּיוֹת בְּטֻמְאַת הַמֵּת, כִּי הַמָּוֶת הוּא הַהֶפְסֵד הַגָּדוֹל, וְהָאֵבֶר הַמְּצֹרָע כַּמֵּת וְהַזֶּרַע הַנִּפְסָד כֵּן, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה בַעַל רוּחַ טִבְעִי מוּכָן לִהְיוֹת טִפָּה שֶׁיִּהְיֶה מִמֶּנָּה אֱנוֹשׁ, וְהֶפְסֵדוֹ כְנֶגֶד כֹּחַ הַחַיּוּת וְהָרוּחַ, וְאֵינֶנּוּ מַשִּׂיג בַּהֶפְסֵד הַזֶּה לְרֹב דַּקּוּתוֹ אֶלָּא בַעֲלֵי הָרוּחוֹת הַדַּקּוֹת וְהַנְּפָשׁוֹת הַחֲשׁוּבוֹת, הַמִּשְׁתַּדְּלוֹת לְהִדָּבֵק בָּאֱלֹהוּת וְהַנְּבוּאָה אוֹ בַחֲלוֹמוֹת הָאֲמִתִּיּוֹת וְהַמַּרְאוֹת הַבְּרוּרוֹת. וְעוֹד יֵשׁ עָם שֶׁיִּמְצְאוּ כֹבֶד בְּעַצְמָם בְּעוֹד שֶׁלֹּא רָחֲצוּ מִקִּרְיָם, וּכְבָר נֻסָּה שֶׁמַּפְסִידִים בְּמַגָּעָם הַדְּבָרִים הַדַּקִּים, כַּפְּנִינִים וְהַיֵּינוֹת, ורֻבֵּנוּ מִשְׁתַּנֶּה מִקִּרְבַת הַמֵּתִים וְהַקְּבָרוֹת, וּמִתְבַּלְבֶּלֶת נַפְשֵׁנוּ זְמַן מָה בַּבַּיִת אֲשֶׁר הָיָה בוֹ מֵת, וּמִי שֶׁהוּא עַב הַטֶּבַע אֵינוֹ מִשְׁתַּנֶּה לָזֶה. כַּאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ רוֹאִים דִּמְיוֹן זֶה בַשִּׂכְלִיּוֹת, מִי שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ לְזַכּוֹת מַחֲשַׁבְתּוֹ בַחָכְמוֹת הַמּוֹפְתִיּוֹת, אוֹ זַכּוֹת נַפְשׁוֹ לַתְּחִנָּה וְלַתְּפִלָּה יִמְצָא הֶזֵק מִישִיבַת הַנָּשִׁים, וְחֶבְרַת הַלֵּיצָנִים וְהִתְעַסֵּק בְּשִׁירֵי הָאַהֲבָה וְהַשְּׂחוֹק.

60 Meister. Ich habe dir schon gesagt, daß unser Verstand mit dem göttlichen Geiste nicht zu vergleichen ist und daß wir uns eigentlich nicht abmühen sollten, die Ursachen dieser und anderer großen Erscheinungen aufzusuchen. Jedoch, wenn ich mir die Erlaubniß nehmen darf und ohne zu behaupten, daß es wirklich so sei, möchte ich sagen, daß möglicherweise Aussaß und Fluß mit der Verunreinigung durch den Leichnam zusammenhängen. Der Tod ist das höchste Maß der Beschädigung, und ein aussäßiges Glied wird wie todt betrachtet. Eben so der verlorene Same, da er Lebensvermögen hatte, dazu angethan, ein Tropfen zu werden, aus dem ein Mensch entsteht; und darum ist der Verlust desselben dem eines Lebens gleichzustellen. Freilich ergreift ein solcher Verlust wegen seiner Zartheit nur zarte Seelen und edlere Gemüther, die sich bestreben, der Gottheit anzuhängen oder wahrhafter Träume und wirklicher Erscheinungen (theilhaft zu werden). Man kann auch ferner als Grund angeben, daß sie in sich eine gewisse Schwere empfinden, so lange sie sich von ihrem Samenerguß nicht gereinigt haben, wie ja die Erfahrung gelehrt hat, daß sie durch ihre Berührung feine Dinge, z. B. Perlen und Weine verderben. Die meisten von uns fühlen sich erschüttert durch die Nähe von Leichen und Gräbern und man empfindet eine gewisse Unruhe, wenn man sich mit einer Leiche in einem Hause befindet. Wer aber derber Natur ist, empfindet davon nichts. Etwas Aehnliches sehen wir ja im Neiche des Geistigen Wer Sinn und Verstand durch philosophische Studien zu klären oder sein Gemüth durch Gebet und Flehen zu läutern sucht, findet sich durch grobe Speisen und durch zu viel Essen und Trinken belästigt, wie er sich belästigt fühlt durch den Umgang mit Weibern, durch Gesellschaft von Spöttern und durch Beschäftigung mit Liebesund Scherzliedern.

סא אָמַר הַכּוּזָרִי: זֶה מַסְפִּיק לִי בְהִסְתַּפֵּק הַנֶּפֶשׁ לָמָּה זֶה מְטַמֵּא הַמּוֹתָר הָעַצְמִי הַּזֶה, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַזֶּרַע, וְכֻלּוֹ רוּחַ, מַה שֶּׁאֵינֶנּוּ מְטַמֵּא הַשֶּׁתֶן וְהַצּוֹאָה עִם כִּעוּר רֵיחוֹ וּמַרְאֵהוּ וְעִם רֻבּוֹ, וְנִשְׁאַר עָלַי צָרַעַת הַבַּיִת וְהַבֶּגֶד.

61 Kusari. Dies reicht mir hin, um meine Zweifel zu lösen, warum diese Ausscheidung des Körpers, nämlich der Same, der doch ganz geistig ist, verunreinigt, während Urin und Excremente nicht verunreinigen troß ihres üblen Geruches und Ansehens und ihrer Menge. Doch ist mir noch der Zweifel in Betreff des Häuserund Kleideraussakes geblieben.

סב אָמַר הֶחָבֵר: כְּבָר אָמַרְתִּי לְךָ, כִּי זֶה מֵחֻקֵּי כֹּחוֹת הַשְּׁכִינָה, כִּי הָיְתָה בְיִשׂרָאֵל בְּמַעֲלַת הָרוּחַ בְּגוּף הָאָדָם, מוֹעִילָה אוֹתָם הַחַיּוּת הָאֱלֹהִית וְנוֹתְנָה לָהֶם זִיו וָהֶדֶר בְּגוּפוֹתָם וּבִתְכוּנוֹתָם וּבְמִשְׁכְּנֵיהֶם, וּבְעֵת שֶׁמִּתְרַחֶקֶת מֵהֶם, מִסְתַּכֶּלֶת עֲצָתָם וְיִתְכַּעֲרוּ גוּפֵיהֶם וְיִשְׁתַּנֶּה יָפְיָם, וּכְשֶׁהִיא מִתְרַחֶקֶת מִיחִידִים נִרְאֶה עַל כָּל אִישׁ וָאִישׁ סִמַּן הִתְרַחֵק אוֹר הַשְּׁכִינָה מִמֶּנּוּ, כַּאֲשֶׁר נִרְאֶה הִתְרַחֵק הָרוּחַ פִּתְאוֹם בַּעֲבוּר פַּחַד אוֹ דְאָגָה מְשַֹנּוֹת הַגּוּף, וְנִרְאֶה בַנָּשִׁים וּבַנְּעָרִים בַּעֲבוּר חֲלִישׁוּת רוּחָם, שֶׁיֵּעָשׂוּ בְגוּפוֹתָם מְקוֹמוֹת שְׁחוֹרִים וִירֻקִּים מֵהַיְצִיאָה בַלַּיְלָה, וְהֵם מְיַחֲדִים זֶה אֶל הַשֵּׁדִים, וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּקְרֶה מִזֶּה וּמַרְאוֹת הַמֵּתִים וְהַהֲרוּגִים חֳלָיִים קָשִׁים בַּגּוּף וּבַנֶּפֶשׁ.

62 Meister. Ich habe dir schon gesagt, daß dies von der Entfernung des göttlichen Geistes herrührt, der zu Israel eine Stellung einnahm, wie der Geist zum menschlichen Körper. Jenes göttliche Leben stärkte sie, gab ihnen Glanz und Würde an Körpern, Bildungen und Wohnungen; sobald er sich von ihnen entfernte, ward ihr Rath thöricht, ihr Körper häßlich und ihre Schönheit verunstaltet. Entfernt sich der Gottesgeist von Einzelnen, so wird auf dem Grundbesitz dieses Mannes ein Zeichen sichtbar, daß das göttliche Licht sich entfernt habe, wie die plötzliche Abwesenheit des Geistes aus Angst, Sorge, durch eine äußerliche Veränderung am Körper sichtbar wird. An Frauen und Kindern sieht man, wenn sie bei Nacht ausgehen, in Folge ihrer geistigen Schwäche an ihren Körper schwarze oder gelbe Flede entstehen, was sie freilich Dämonen zuschreiben. Aus dergleichen und aus dem Anblick von Todten und Erschlagenen können gefährliche Krankheiten des Körpers und des Geistes entstehen.

סג אָמַר הַכּוּזָרִי: אֲנִי רוֹאֶה תוֹרַתְכֶם נִכְלַל בָּהּ כָּל דַּק וְעָמֹק מֵהַחָכְמוֹת, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּזוּלָתָהּ.

63 Kusari. Ich finde, daß eure Religion, wie es bei andern nicht der Fall ist, die tiefsten und scharfsinnigsten Wissenschaften einschließt.

סד אָמַר הֶחָבֵר: וְהַסַּנְהֶדְרִים הָיוּ מְצֻוִּים שֶׁלֹּא תֵעָלֵם מֵהֶם חָכְמָה מֵהַחָכְמוֹת הָאֲמִתִּיּוֹת וְהַדִּמְיוֹנִיּוֹת וְהַהֶסְכֵּמִיּוֹת עַד שֶׁהַכְּשָׁפִים וְהַלְּשׁוֹנוֹת הָיוּ יוֹדְעִים. וְאֵיךְ יִמָּצְאוּ תָדִיר שִׁבְעִים זְקֵנִים חֲכָמִים, אִם לֹא תִהְיֶינָה הַחָכְמוֹת מִתְפַּשְּׁטוֹת קַיָּמוֹת בָּאֻמָּה, וּבְעֵת שֶׁיָּמוּת זָקֵן אֶחָד, יַעֲמֹד אַחֵר תַּחְתָּיו כָּמוֹהוּ, וְאֵיךְ לֹא יִהְיֶה זֶה, וְכֻלָּם צְרִיכִים אֲלֵיהֶם בְּתוֹרָה: הַטִּבְעִיּוֹת, מֵהֶם צְרִיכִים אֲלֵיהֶם בַּעֲבוֹדַת הָאָרֶץ, לָדַעַת הַכִּלְאַיִם וּלְהִזָּהֵר מֵהַשְּׁבִיעִית וְהָעָרְלָה, וּבְהַכָּרַת הַצֶּמַח וּמִינָיו, כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ עַל מַה שֶּׁנִּבְרְאוּ עָלָיו וְלֹא יִתְעָרֵב מִין בְּמִין. חָכְמָה גְדוֹלָה, אִם הַשְּׂעוֹרָה הַנִּקְרֵאת כַּנְדְּרוֹס דֶּרֶךְ מָשָׁל־מִמִּין הַשְּׂעוֹרָה, אוֹ הַשִּׁפּוֹן מִמִּין חִטָּה, אוֹ הַכְּרַבְתּוֹר מִמִּין הַכְּרוּב, וִידִיעַת כֹּחוֹת שָׁרְשֵׁיהֶם וְשִׁעוּר הִפָּשְׁטָם בָּאָרֶץ, וּמַה שֶּׁיִּשָּׁאֵר לְשָׁנָה אַחֶרֶת וּמַה שֶּׁאֵינוֹ נִשְׁאָר, לָדַעַת כַּמָּה יֻנַּח בֵּין מִין לְמִין בַּמָּקוֹם וּבַזְֹמָן. וּבְהַכָּרַת מִינֵי הַחַיִּים לָעִנְיָן הַזֶּה, וּלְעִנְיָן אַחֵר, בְּמַה שֶּׁיֶּשׁ לוֹ אֶרֶס וּמַה שֶּׁאֵין לוֹ אֶרֶס, וִידִיעַת הַטְּרֵפוֹת אֲשֶׁר הִיא יוֹתֵר דַּקָּה מִכָּל מַה שֶּׁזָּכַר אוֹתוֹ אֲרִיסְטוֹ מִידִיעַת מְמִיתֵי הַחַיִּים, לְהַרְחִיק מֵאֲכִילַת הַמֵּתָה, וּבַמְעַט אֲשֶׁר נִשְׁאַר בְּיָדֵינוּ מִן הַחָכְמָה הַזֹּאת מַה שֶּׁהַדֵּעוֹת תְּמֵהוֹת עָלָיו. וּבִידִיעַת הַמּוּמִים אֲשֶׁר בַּעֲבוּרָם מִתְעַכְּבִים הַכֹּהֲנִים מֵעֲבוֹדָה וּמוּמֵי הַבְּהֵמוֹת, שֶׁאֵינָן רְאוּיוֹת לְקָרְבָּן, וְהַבְדָּלַת מִינֵי הַזִּיבוֹת לָאִישׁ וְלָאִשָּׁה, וְכַמּוּת הֶקֵּפֵי הַנִּדּוֹת, וּבִפְרָטָיו חָכְמוֹת שֶׁאֵין בָּשָׂר וָדָם יָכוֹל עֲלֵיהֶן בְּדֶרֶךְ סְבָרָתוֹ מִבְּלִי עֵזֶר אֱלֹהִי. וּבְחָכְמַת הַגַּלְגַּלִּים וַהֲלִיכוֹתָם, מַה שֶּׁהָעִבּוּר קְצָת תּוֹלְדוֹתֶיהָ, וּגְדֻלַּת מַעֲלַת תֹּכֶן הָעִבּוּר יְדוּעָה, וּמַה שֶּׁנִּקְבַּע בָּהּ לְאֻמָּה זֹאת הַדַּלַּת הַחֹמֶר הַחֶזְקַת הַצּוּרָה. וְאֵיךְ אֵינֶנָּה כֵּן, וְהִיא אֵינֶנָּה מֻרְגֶּשֶׁת בֵּין הָאֻמּוֹת מִמִּעוּטָהּ וְדַלּוּתָה וְגָלוּתָהּ, וּמְחַבֶּרֶת אוֹתָהּ שְׁאֵרִית הַתּוֹרָה הָאֱלֹהִית חִבּוּר שֶׁהֵם בּוֹ כְאֶחָד. וּמִן הַמֻּפְלָא שֶׁבָּהּ, הָעִבּוּר עַל הָעִקָּר הַמְקֻבָּל מִבֵּית דָּוִד מִתְּקוּפַת לְבָנָה שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנָּה מִכַּמָּה אֲלָפִים וּמֵאוֹת שָׁנִים, וּכְבָר נִשְׁתַּנּו קְבוּעֵי הַקּוֹבְעִים מִיָּוָן וְזוּלָתָם וְהֻצְרַךְ בָּהֶם לְתִקּוּן וְתוֹסֶפֶת אַחַר מֵאָה שָׁנָה, וְזֶה נִשְׁאַר עַל אֲמִתָּתוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִתְלָה בַנְּבוּאָה. וְאִלּוּ הָיָה נִכְנָס שׁוּם שִׁנּוּי בְּחֵלֶק אֶחָד בָּעִקָּר, הָיָה הַיּוֹם הַהֶפְסֵד גָּדוֹל מְאֹד לְרֹחַק מַה שֶּׁיִּמָּצֵא בֵין הַמּוֹלָד וְהָרְאִיָּה, וְכֵן מִבְּלִי סָפֵק הָיְתָה אֶצְלָם תְּקוּפַת הַחַמָּה וְזוּלָתָהּ מֵהַכּוֹכָבִים. אֲבָל חָכְמַת הַמּוּסִיקָה, חָשׁוּב בְּאֻמָּה שֶׁהִיא מְכַבֶּדֶת הַנִּגּוּנִים וּמַעֲמֶדֶת אוֹתָם עַל הַגְּדוֹלִים שֶׁבָּעָם, וְהֵם בְּנֵי לֵוִי, מִתְעַסְּקִים בַּנִּגּוּנִים בַּבַּיִת הַנִּכְבָּד בָּעִתִּים הַנִּכְבָּדִים, וְלֹא הֻצְרְכוּ לְהִתְעַסֵּק בְּצָרְכֵי הַפַּרְנָסָה בְּמַה שֶׁהָיוּ לוֹקְחִים מֵהַמַּעַשְׂרוֹת וְלֹא הָיָה לָהֶם עֵסֶק זוּלָתִי הַמּוּסִיקָה. וְהַמְּלָאכָה נִכְבֶּדֶת אֵצֶל בְּנֵי אָדָם, כַּאֲשֶׁר הִיא בְעַצְמָהּ אֵינָהּ גְּרוּעָה וְלֹא פְחוּתָה, וְהָעָם מֵחֲשִׁיבוּת הַשֹּׁרֶשׁ וְזַכּוּת הַטֶּבַע כַּאֲשֶׁר הֵם, וּמֵרָאשֵׁיהֶם בַּמְּלָאכָה: דָּוִד וּשְׁמוּאֵל. וּמַה תַּחֲשֹׁב בַּמּוּסִיקָא, הֶהָיוּ יוֹדְעִים אוֹתָהּ אִם לֹא?

64 Meister. Den Mitgliedern des Synhedrion durfte auch dem Geseze gemäß keine der wahrhaften, imaginären und conventionellen Wissenschaften unbekannt sein; auch Zauberei und fremde Sprachen mußten sie kennen. Und wie hätte man stets siebzig gelehrte Aelteste finden können, wenn nicht die Wisfenschaften dauernde Pflege im Volke gefunden hätten, so daß, wenn ein Aeltester starb, ein anderer ihm gleicher an seine Stelle treten konnte. Es mußte auch so sein, da man bei der Beobachtung der Tora aller Wissenschaften bedurfte. Die physikalischen brauchte man bei der Bearbeitung des Bodens, um Mischsämereien zu erkennen, um den Ertrag des Sabbatjahres und der Neupflanzungen zu meiden; man mußte die Pflanzen nach ihren Gattungen kennen, damit sie in ihrer ursprünglichen Beschaffenheit blieben und nicht eine Gattung mit der andern sich vermengte. So wußten sie vermöge ihrer tiefen Kenntniß, ob die Gerstenart, die Condros genannt wird, zur Klasse der Gerste gehört, oder der Spelt zu der des Weizens oder der Karbetor zu der des Kohl's. Kennen mußte man ferner die Kräfte der Wurzeln, das Maß ihrer Ausbreitung in der Erde, was für das nächste Jahr übrig bleibt und was nicht, und wie viel eine Gattung von der andern nach Raum und Zeit zu trennen sei; zu ähnlichen Zwecken mußte man auch die Thiergattungen unterscheiden. Letzteres auch noch in einer andern Rücksicht, nämlich ob sie Gift haben oder nicht. Die Verletzungen der Thiere, in deren Kenntniß sie es viel weiter gebracht hatten als Aristoteles, mußte man kennen, um zu wissen, welche Verletzung dem Leben gefährlich sei, um sich des Essens eines todtkranken Thieres zu enthalten. Schon über das Wenige, was uns von diesen Kenntnissen übrig geblieben ist, erstaunen wir. Ferner kannte man die Leibesfehler, welche einen Priester zum Tempeldienst unfähig machten, die Leibesfehler der Thiere, die in Folge dessen nicht geopfert werden konnten; die Unterscheidung der Flußarten an Männern und Frauen, die Wiederkehr der Reinigungsperioden; Wissenschaften, deren Einzelnheiten kein Sterblicher von selbst ohne göttliche Hülfe zu ergründen im Stande ist. Dahin gehört die Kenntniß der Sphären und ihrer Bewegungen, von der die Kalenderrechnung eine Frucht ist. Die große Vortrefflichkeit dieser Kalenderrechnung ist bekannt und was darin von diesem Volke, das an Masse so schwach, an Geist so stark, geleistet worden. (Ist es denn nicht so? Es wird kaum bemerkt unter den Völkern vor Wenigkeit, Armuth und Zerstreuung und doch von dem Ueberreste der göttlichen Lehre zusammengehalten und geeinigt). Zu dem Bewundernswürdigsten gehört die Kalenderrechnung, die auf den vom Hause David's überlieferten Grundsätzen über den Umlauf des Mondes beruhend, seit Jahrhunderten und Jahrtausenden sich nicht geändert hat. Während die Bestimmungen anderer Völker, z. B. der Griechen, Aenderungen erlitten haben und Befferungen und Zusätze nach hundert Jahren nothwendig wurden, blieb unsere Rechnung unverändert, weil sie auf prophetischer Offenbarung ruht. Wenn sich nur ein Irrthum um einen Chelek bei Bestimmung der Grundlage eingeschlichen, so würde das heute durch Entfernung des Molad von der Erscheinung zu einem großen Fehler angewachsen sein. Und so war ihnen auch ohne Zweifel die Umlaufszeit der Sonne und der andern Sterne bekannt. Die Musik stand gewiß bei einem Volke in hoher Achtung, welches die Aufführung der Gesänge der angesehensten Volksklasse, den Leviten, zutheilte und übertrug. Diese lagen dem Gesange ob in dem erhabenen Hause zu feierlichen Zeiten; sie brauchten nicht für ihren Lebensunterhalt zu sorgen, da sie den Zehnten bekamen, und hatten weiter keine Beschäftigung als die Musik. Diese Kunst steht bei den Menschen in höchster Achtung, so lange sie nicht verschlechtert und gemißbraucht wird und das Volk die Vortrefflichkeit des Stammes und die Reinheit der Natur bewahrt, die ihm eigen ist. Die Vorsteher dieser Kunst waren David und Samuel; glaubst du wohl, daß sie die Musik nach ihren Arten verstanden oder nicht?

סה אָמַר הַכּוּזָרִי: שָׁמָּה בְּלִי סָפֵק נִגְמְרָה וְשָׁמָּה הָיְתָה מְעוֹרֶרֶת הַנְּפָשׁוֹת, כַּאֲשֶׁר יֵאָמֵר עָלֶיהָ, שֶׁהִיא מַעְתֶּקֶת אֶת הַנֶּפֶשׁ מִמִּדָּה אֶל הָפְכָּהּ, וְלֹא יִתָּכֵן שֶׁתִּהְיֶה הַיּוֹם בְּעֵרֶךְ מִמַּה שֶּׁהָיְתָה, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁבָה פְּחוּתָה בְהִתְעַסְּקוּת בָּהּ הַשְּׁפָחוֹת וְהַמְּכֹעָרִים מִבְּנֵי אָדָם, אַךְ יָרְדָה עִם חֲשִׁיבוּתָהּ כַּאֲשֶׁר יְרַדְתֶּם אַתֶּם עִם חֲשִׁיבוּתְכֶם.

65 Kusari. Damals war sie ohne Zweifel vollendet und damals machte sie den Eindruck auf die Gemüther, den man ihr zuschreibt, daß sie nämlich das Gemüth aus einer Stimmung in eine andere verseze. Freilich kann sie heute nicht mehr die Würde einnehmen, wie ehemals; sie ist herabgekommen, da sich Mägde und die niedrigste Klasse von Menschen mit ihr beschäftigen; ja, sie ist von ihrer Höhe gesunken, wie ihr von der eurigen.

סו אָמַר הֶחָבֵר: וּמַה תֹּאמַר בְּחָכְמַת שְׁלֹמֹה, וּכְבָר דִּבֵּר עַל כָּל הַחָכְמוֹת בְּכֹחַ אֱלֹהִי וְשִׂכְלִי וְטִבְעִי, וְהָיוּ נְשֵׁי הָעוֹלָם בָּאִים אֵלָיו לְהַעְתִּיק חָכְמָתוֹ אֶל הָאֻמּוֹת עַד מֵהֹדּוּ, וְכָל הַחָכְמוֹת הֻעְתְּקוּ שָׁרְשֵׁיהֶן וּכְלָלָם מֵאתָּנוּ אֶל הַכַּשְׂדִּים תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ אֶל פָּרַס וּמָדַי וְאַחַרָּ ְכך אֶל יָוָן וְאַחָר כָּךְ אֶל רוֹמִי וּלְאֹרֶךְ הַזְּמָן וְרֹב הַמִּצּוּעִים לֹא נִזְכַּר בַּחָכְמוֹת, שֶׁהֵם הֻעְתְּקוּ מִן הָעִבְרִיים אַךְ מִן הַיְּוָנִים וְהָרוֹמִים, וְהַמַּעֲלָה לָעִבְרִית בְּעֶצֶם הַלָּשׁוֹן וּבְמַה שֶּׁנִכְלַל בָּהּ מֵהָעִנְיָנִים.

66 Meister. Und was denkst du von der Weisheit Salomo's? Er redete ja über alle Wissen schaften vermöge göttlicher, intellectueller und natürlicher Kraft. Alle Erdenbewohner, bis von Indien her, kamen zu ihm, um seine Weisheit unter die Völker zu verbreiten. So sind von allen Wissen schaften die Grundlagen und Principien von uns ausgegangen, zunächst zu den Chaldäern, dann zu den Persern und Medern, dann zu den Griechen und endlich zu den Römern. In der Länge der Zeit und der Menge der Mittelglieder dachte man nicht mehr, daß diese Wissenschaften eigentlich von den Hebräern ausgegangen seien, sondern schrieb sie den Griechen und Römern zu. Auch die hebräische Sprache nimmt den ersten Kang ein durch ihr Wesen und ihre eigenthümliche Beschaffenheit.

סז אָמַר הַכּוּזָרִי: הֲיֵשׁ לָעִבְרִית מַעֲלָה עַל לְשׁוֹן הָעֲרָב, הִיא יוֹתֵר שְׁלֵמָה וּרְחָבָה ממֶּנָּה, וַאֲנַחְנוּ רוֹאִים אֶת זֶה בְעֵינֵינוּ.

67 Kusari. Steht denn die hebräische Sprache über der arabischen? Diese ist ja viel vollständiger und reicher als jene, wie ja der Augenschein lehrt.

סח אָמַר הֶחָבֵר: מָצָא אוֹתָה מַה שֶּׁמָּצָא נוֹשְׂאֶיהָ, נִתְדַּלְדְּלָה בְדַלּוּתָם וְצָרָה בְּמִעוּטָם. וְהִיא בְעַצְמָהּ הַחֲשׁוּבָה שֶׁבַּלְּשׁוֹנוֹת מִקַּבָּלָה וּסְבָרָא. הַקַּבָּלָה, שֶׁהִיא הַלָּשׁוֹן אֲשֶׁר דִבֶּר בָּהּ יְיָ יִתְבָּרֵךְ עִם אָדָם וְחַוָּה, וּבָהּ דִּבְּרוּ שְׁנֵיהֶם, כַּאֲשֶׁר יוֹרֶה עַל זֶה הִגָּזֵר אָדָם מֵאֲדָמָה, וְאִשָּׁה מֵאִישׁ, וְחַוָּה מֵחַי, וְקַיִן מִקָּנִיתִי, וְשֵׁת מִשָּׁת, וְנֹחַ מִיְנַחֲמֵנוּ, עִם עֵדוּת הַתּוֹרָה וְקַבָּלַת דּוֹר אַחַר דּוֹר עַד עֵבֶר עַד נֹחַ עַד אָדָם, וְשֶׁהִיא לְשׁוֹן עֵבֶר וּבַעֲבוּרוֹ נִקְרֵאת עִבְרִית, מִפְּנֵי שֶׁנִּשְׁאַר עָלֶיהָ עֵת הַפְלָגָה וּבִלְבּוּל הַלְּשׁוֹנוֹת, וּכְבָר הָיָה אַבְרָהָם מְדַבֵּר בַּאֲרָמִית בְּאוּר כַּשְׂדִּים, שֶׁהָאֲרָמִית הִיא לְשׁוֹן כַּשְׂדִּים, וְהָיְתָה לוֹ הָעִבְרִית לָשׁוֹן מְיֻחֶדֶת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וְהָאֲרָמִית לְשׁוֹן חֹל, לָכֵן נָשָׂא אוֹתָה יִשְׁמָעֵאל אֶל הָעֲרָב, וְהָיוּ אֵלּוּ שָׁלֹשׁ לְשׁוֹנוֹת מְשֻׁתָּפוֹת מִתְדַּמּוֹת, הָאֲרָמִית וְהָעַרְבִית וְהָעִבְרִית, בִּשְׁמוֹתֵיהֶם וּבְתַהֲלוּכוֹתֵיהֶם וּבְשִׁמּוּשֵׁיהֶם. וּמַעֲלָתָה מִדֶּרֶךְ הַסְּבָרָא לְפִי הָעָם הַמִּשְׁתַּמְּשִׁים בָּהּ, בְּמַה שֶׁהָיָה צָרִיךְ אֵלָיו מֵהַמְּלִיצָה, כָּל שֶׁכֵּן עִם הַנְּבוּאָה הַפּוֹשֶׁטֶת בֵּינֵיהֶם, וְהַצֹּרֶךְ אֶל הָאַזְהָרָה וְאֶל הַנִּגּוּנִים וְהַזְּמִירוֹת, וּמַלְכֵיהֶם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וְדָוִד וּשְׁלֹמֹה הֲיִתָּכֵן שֶׁיֶּחְסַר לָהֶם מְלִיצָה בְּעֵת שֶׁהָיוּ צְרִיכִים אֵלֶיהָ לְדָבָר, כַּאֲשֶׁר תֶּחְסַר לָנוּ הַיּוֹם בַּעֲבוּר שֶׁאָבַד הַלָּשׁוֹן מִמֶּנּוּ? הֲרָאִיתָ סִפּוּר הַתּוֹרָה, הַמִּשְׁכָּן וְהָאֵפוֹד וְהַחֹשֶׁן וְזוּלָתָם כְּשֶׁהֻצְרְכוּ אֶל שֵׁמוֹת נָכְרִיוֹת, הֵיאַךְ מָצְאוּ אוֹתָם עַד תֻּמָּם, וְכַמָּה נָאֶה סֵדֶר הַסִּפּוּר הַהוּא, וְכֵן שְׁמוֹת הָעַמִּים וּמִינֵי הָעוֹפוֹת וְהָאֲבָנִים, וּזְמִירוֹת דָּוִד, וְהִתְרַעֵם אִיּוֹב וְהִתְוַכְּחוֹ עִם רֵעָיו, וְתוֹכְחוֹת יְשַׁעְיָה וּנֶחָמוּתָיו, וְזוּלָתָם.

68 Meister. Es ging der Sprache wie ihren Trägern. Sie verarmte, als diese verarmten und wurde beschränkt, als diese weniger wurden. Daß sie ihrem Wesen nach aber unter den Sprachen den ersten Kang einnimmt, ergiebt sich sowohl vom traditionellen als rationellen Standpunkte aus. Sie ist zunächst die Sprache, in der Gott mit Adam und Eva und diese beiden selbst gesprochen. Das geht hervor aus Ableitung des Wortes אדם von אדמה, אשה nun diese drei Sprachen, die aramäische, arabische und hebräische einander verwandt und ähnlich in Wörtern, Constructionen und Flexionen; die hebräische nimmt aber die erste Stelle unter ihnen ein. - Ihr Vorzug vom rationellen Standpunkt ergiebt sich aus dem Volke, das sich ihrer bediente, und ihrer zu seinen Neden bedurfte, besonders wegen der unter ihnen verbreiteten Prophetie und des Bedarfs zu Ermahnungen, Liedern und Gesängen. Und ihre Herrscher, Moses, Josua, David, Salomoist es denkbar, daß es ihnen an Ausdrücken fehlte, wenn sie deren beim Reden bedurften, wie es uns heute fehlt, weil die Sprache für uns ausgestorben ist? Betrachte einmal wie bei der Erzählung der Tora von der Wohnung, dem Efod, dem Brustschild u. s. w. , wenn ein seltenes Wort gebraucht wird, sie es immer entsprechend zu finden wußte, und wie schön diese Beschreibung dargestellt ist. Und so verhält es sich mit Namen von Völkern, Gattungen von Vögeln, Steinen, den Liedern David's, den Klagen Hiob's und seinem Streit mit den Gefährten, mit den Straf- und Trostreden des Jesaia u. s. w.

סט אָמַר הַכּוּזָרִי: תַּכְלִיתְךָ בָּזֶה וּבְזוּלָתוֹ שֶׁתַּשְׁוֶה אוֹתָה עִם זוּלָתָהּ מֵהַלְּשׁוֹנוֹת בִּשְׁלֵמוּת, וְאַיֵּה הַמַּעֲלָה הַיְתֵרָה בָהּ? אֲבָל – יֵשׁ יִתְרוֹן לְזוּלָתָהּ עָלֶיהָ בַּשִּׁירִים הַמְחֻבָּרִים הַנִּבְנִים עַל הַנִּגּוּנִים.

69 Kusari. Damit und mit dergleichen kannst du höchstens erreichen, daß du sie andern Sprachen an Vollkommenheit gleichstellst; aber wo ist denn ihr besonderer Vorzug? Andere haben im Gegentheil einen Vorzug durch metrisch gebaute und darum für Melodien eingerichtete Lieder.

ע אָמַר הֶחָבֵר: כְּבָר הִתְבָּאֶר לִי כִּי הַנִּגּוּנִים אֵינָם צְרִיכִים אֶל מִשְׁקַל הַדִּבּוּר, וְשֶׁבָּרֵק וְהַמָּלֵא יְכוֹלִים לְנַגֵּן "הוֹדוּ לה' כִּי טוֹב" בְּנִגּוּן, "לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדוֹלוֹת". זֶה בַנִּגּוּנִים בַּעֲלֵי הַמַּעֲשִׂים, אֲבָל בַּשִּׁירִים הַנִּקְרָאִים אִינְשָׁאדִיָּא אֲשֶׁר בָּהֶם הוּא נָאֶה הַחִבּוּר, לֹא הִרְגִּישׁוּ עֲלֵיהֶם, בַּעֲבוּר הַמַּעֲלָה שֶׁהִיא מוֹעִילָה וּמְעֻלָּה יוֹתֵר.

70 Meister. Es ist anerkannt, daß die Melodien nicht nothwendig metrischen Bau erfordern; man kann eine kurze oder lange Melodie ebenso auf Hodu ladonai ki tob wie auf L'ose niflavt gedolot anwenden. So viel über Melodien, die nach Versfüßen eingerichtet sind. Was aber die, , Anschadia " genannten Lieder betrifft, nämlich die Reimverse, denen das Metrum gut läßt, so hat man darauf nicht geachtet wegen einer Eigenschaft, die nützlicher ist und höher steht.

עא אָמַר הַכּוּזָרִי: וּמַה הוּא?

71 Kusari. Und diese ist?

עב אָמַר הֶחָבֵר: כִּי הַמְכֻוָּן מִן הַלָּשׁוֹן, הַכְנֵס מַה שֶּׁיֵּשׁ בְּנֶפֶשׁ הַמְדַבֵּר בְּנֶפֶשׁ הַשּׁוֹמֵעַ, וְזֹאת הַכַּוָּנָה לֹא תִגָּמֵר עַל תֻּמָּהּ אֶלָּא פָּנִים אֶל פָּנִים, מִפְּנֵי שֶׁלַּדְּבָרִים הַנֶּאֱמָרִים מַעֲלָה עַל הַדְּבָרִים שֶׁבִּכְתָב, וְכַאֲשֶׁר אָמְרוּ: "מִפִּי סוֹפְרִים וְלֹא מִפִּי סְפָרִים", מִפְּנֵי שֶׁנֶּעֱזָרִים בַּדְּבָרִים שֶׁבְּעַל פֶּה בַּעֲמִידָה בִמְקוֹם הַהַפְסָקָה, וּבְהַתְמָדָה בִמְקוֹם הַסִּמּוּךְ, וּבְחֹזֶק הַדִּבּוּר וְרִפְיוֹנוֹ, וּבִרְמִיזוֹת וּבִקְרִיצוֹת מִתְּמִיהָה וּשְׁאֵלָה וְהַגָּדָה וְיִחוּל וְהַפַּחַד וּתְחִנָּה, וּתְנוּעוֹת, שֶׁמְּקֻצֶּרֶת מֵהֶם הַמְּלִיצָה הַפְּשׁוּטָה. וְאֶפְשָׁר שֶׁיֵּעָזֵר הַמְדַבֵּר בִּתְנוּעוֹת עֵינָיו וְגַבּוֹתָיו וּבְכָל רֹאשׁוֹ וּבְיָדָיו לְהָבִין הַכַּעַס וְהָרָצוֹן וְהַתַּחֱנוּן וְהַגַּאֲוָה עַל הַשִּׁעוּר שֶׁהוּא רוֹצֶה. וּבַשְּׁאֵרִית הַזֹּאת אֲשֶׁר נִשְׁאֲרָה בִלְשׁוֹנֵנוּ הַנּוֹצֶרֶת הַבְּרוּאָה עִנְיָנִים דַּקִּים וְעֲמֻקִּים, נִטְבְּעוּ בָּהּ לְהָבִין הָעִנְיָנִים וְלִהְיוֹתָם בִּמְקוֹם הַמַּעֲשִׂים הָהֵם שֶׁהֵם פָּנִים בְּפָנִים, וְהֵם הַטְּעָמִים אֲשֶׁר יִקָּרֵא בָהֶם הַמִּקְרָא, מְצַיְּרִין בָּהֶם מְקוֹם הַהֶפְסֵק וְהַסִּמּוּךְ, וּמַפְרִיד מְקוֹם הַשְׁאֵלָה מִן הַתְּשׁוּבָה, וְהַהַתְחָלָה מִן הַהָגָּדָה, וְהַחִפָּזוֹן מִן הַמִּתּוּן, וְהַצִּוּוּי מִן הַבַּקָּשָׁה, שֶׁיְּחֻבַּר בָּהֶם חִבּוּרִים. וּמִי שֶׁזֶּה כַוָּנָתוֹ מִבְּלִי סָפֵק שֶׁהוּא דוֹחֶה הַמְחֻבָּר, כִּי הַמְחֻבָּר לֹא יִתָּכֵן לְאָמְרוֹ אֶלָּא עַל דֶּרֶךְ אֶחָת, וְהוּא סוֹמֵךְ בְּרֹב בִּמְקוֹם הַנִּפְרָד וְעוֹמֵד בִּמְקוֹם הַסִּמּוּךְ, וְלֹא יִתָּכֵן לְהִזָּהֵר מִזֶּה אֶלָּא בְטֹרַח גָּדוֹל.

72 Meister. Der Zweck des Sprechens ist, daß das, was in der Seele des Sprechenden vorgehe, in die Seele des Hörenden gelange. Dieser Zweck wird vollkommen nur dann erfüllt, wenn man von Angesicht zu Angesicht spricht, weil Gesprochenes immer einen Vorzug vor Geschriebenem hat; daher man auch sagt: „Von den Schreibenden, nicht vom Geschriebenen ". Bei der gesprochenen Rede wird man unterstützt durch Anhalten an einem zur Pause geeigneten Orte und durch Zusammensprechen am gehörigen Orte; durch größeren oder geringeren Nachdruck, durch Mienenspiel, Augenwinken, um Staunen, Frage, Erzählung, Hoffnung, Furcht, Bitte auszudrücken, auch durch andere Bewegungen, durch welche die gewöhnliche Rede verkürzt werden kann. Vielleicht nimmt auch der Redende noch Bewegungen der Augen und Augenbrauen, des ganzen Kopfes der Hände dazu, um Zorn, Wohlgefallen, Bitte, Stolz in beliebigem Maße zu bezeichnen. Nun finden sich in dem uns gebliebenen Reste unserer (von Gott) erschaffenen Sprache höchst scharfsinnige Mittel, um jene Empfindungen auszudrücken und jene dem mündlichen Gespräch eigenthümlichen Thätigkeiten zu ersezen. Nämlich die Accente, womit die Schrift gelesen wird. Mittelst ihrer bezeichnet man, was zu trennen und was zu verbinden ist, unterscheidet Frage von Antwort, den Beginn von der fortlaufenden Rede, die Hast von der Ruhe, den Befehl von der Bitte; Dinge, über die Bücher geschrieben könnten. Wo dergleichen Zwecke verfolgt weist man gewiß das Metrum ab, denn das metrisch Gebaute läßt sich nur auf eine Weise lesen; es verbindet was zu trennen ist und trennt, was zu verbinden ist; jedenfalls kann man sich davor nur mit großer Mühe in Acht nehmen.

עג אָמַר הַכּוּזָרִי: בֶּאֱמֶת נִדְחֲתָה מַעֲלָה שִׁמְעִית בַּעֲבוּר מַעֲלָה עִנְיָנִית, כִּי הַחִבּוּר מְהַנֶּה הַנִּשְׁמָע, וְַמָּסֹרֶת הַזֹּאת – הָעִנְיָנִים. אֲבָל אֲנִי רוֹאֶה אֶתְכֶם קְהַל הַיְּהוּדִים שֶׁאַתֶּם טוֹרְחִים לְהַגִּיעַ אֶל מַעֲלַת הַסִּדּוּר וּלְחַקּוֹת זוּלַתְכֶם מֵהָאֻמּוֹת, וְתַכְנִיסוּ הָעִבְרִית בְּמִשְׁקְלֵיהֶם.

73 Kusari. Mit Recht muß ein Vorzug, der auf dem Wohlklang beruht, vor demjenigen weichen, der das Verständniß fördert; das Metrum thut zwar dem Ohre wohl, aber jenes System sorgt für das Verständniß. Nun sehe ich doch aber, daß ihr Juden im Allgemeinen euch abmüht, jenen Vorzug des Metrums zu erreichen, es den andern Nationen gleichzuthun und das Hebräische in ihre Metra einzuzwängen.

עד אָמַר הֶחָבֵר: וְזֶה מִתָּעוּתֵנוּ וּמִרְיֵנוּ. לֹא דַי לָנוּ הַנָּחָתֵנוּ הַמַּעֲלָה הַזֹּאת, אֶלָּא שֶׁאֲנַחְנוּ מַפְסִידִים תֹּכֶן לְשׁוֹנֵנוּ, שֶׁהוּא מוּשָׂם לְחֶבְרָה וּנְשִׁיבֵהוּ לְמַחְלֹקֶת.

74 Meister. Das kommt eben von unserem Irrwahn und unserer Abtrünnigkeit her; nicht genug, daß wir jenes System aufgeben, wir verderben auch noch das Wesen unserer Sprache, die auf Gleichklang gebaut ist und bewirken Disharmonie.

עה אָמַר הַכּוּזָרִי: וְאֵיךְ הוּא זֶה?

75 Kusari. Wie geht das zu?

עו אָמַר הֶחָבֵר: הֲלֹא רָאִיתָ מֵאָה אֲנָשִׁים קוֹרְאִים בַּמִּקְרָא כְּאִלּוּ הֵם אִישׁ אֶחָד, פּוֹסְקִים בְּעֵת אַחַת וּמְחַבְּרִים קְרִיאָתָם כְּאֶחָד.

76 Meister. Hast du noch nicht bemerkt, daß hundert Personen zugleich in der Schrift lesen, wie ein Mann? Daß sie zugleich pausiren und im Verbinden übereinstimmen?

עז אָמַר הַכּוּזָרִי: כְּבָר הִתְבּוֹנַנְתִּי בָּזֶה וְלֹא רָאִיתִי כָמוֹהוּ לֹא בֶאֱדוֹם וְלֹא בַעֲרָב, וְלֹא יִתָּכֵן זֶה בְּמִקְרָא הַשִּׁירִים, הוֹדִיעֵנִי, מֵאַיִן הָיְתָה הַמַּעֲלָה הַזֹּאת לַלָּשׁוֹן הַזֹּאת, וְאֵיךְ תַּפְסִיד אוֹתוֹ הַמִּשְׁקָל.

77 Kusari. Das habe ich wohl beobachtet, und desgleichen weder bei den Christen noch bei den Arabern gesehen; auch geht so etwas bei Vorlesung von Gedichten nicht an. Belehre mich doch woher die Sprache diesen Vorzug hat und wieso das Versmaß ihn beeinträchtigt?

עח אָמַר הֶחָבֵר: מִפְּנֵי שֶׁקִּבְּצוּ בָהּ בֵּין שְׁנֵי נָחִים וְלֹא קִבְּצוּ בֵּין שָׁלֹשׁ תְּנוּעוֹת אֶלָּא עַל יְדֵי הַדֹּחַק, וּבָא הַדִּבּוּר נוֹטֶה אֶל הַנָּח, וְהוֹעִילָה זֹאת הַמַּעֲלָה, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַחֶבְרָה וְהַחֲרִיצוּת עַל הַקְּרִיאָה, וְהוּקַל בַּעֱבוּרָהּ הַזִּכָּרוֹן וְהִכָּנֵס הָעִנְיָנִים בַּנֶפֶשׁ. וּתְחִלַּת מַה שֶּׁיַּפְסִיד בְּמִקְצַב הַשִּׁיר עִנְיַן אֵלֶּה הַשְּׁנֵי נָחִים, וְיַנִּיחַ הַמִּלְּעֵיל וְהַמִּלְּרַע וְיָשׁוּב אֹכְלָה וְאָכְלָה שָׁוֶה, וְאָמְרוּ וְאָמְרוּ, שָׁוֶה בְמִשְׁקַל אֹמֶר וְאֹמֵר, וְכֵן יִהְיֶה שַׁבְתִּי וְשַׁבְתִּי שָׁוֶה עַל מַה שֶּׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶם מִן הַהֶפְרֵשׁ הָעוֹבֵר וְהֶעָתִיד. וּכְבָר הָיָה לָנוּ רֹחַב בְּדַרְכֵי הַפִּיּוּט אֲשֶׁר אֵינֶנוּּ מַפְסִיד לָשׁוֹן כְּשֶׁנִּשְׁמָר הַחֲרוּז, אֲבָל הִשִּׂיגָנוּ בַאֲמִירַת הַמְחֻבָּר מַה שֶּׁהִשִּׂיג אֶת אֲבוֹתֵינוּ, בְּמַה שֶׁנֶּאֱמַר עֲלֵיהֶם:"וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם".

78 Meister. Weil wir in derselben zwei ruhende Buchstaben zusammenstellen, nicht aber drei bewegliche, ausgenommen im Falle der Noth, wo dann die Rede sich ". noch eine aus Parchon (a. a. D (ישראל אלפי רבבות)? (גיללי מיללי כגון קודם ישראל נהגו לא זה ומשום מנוענעת כל כי אחרים כלשונות אינה הקודש שלשון תדע כ"מש כפולה ואות אח"הע אלא). scil מדבריהם ואות אות כל הלשונות וכל פעל, zum Ruhenden hinneigt. Diese Eigenschaft, der feste Gleichklang, nützt sehr beim Lesen; sie wird das Behalten und das Aufnehmen des in den Geist erleichtert. Das Erste, was Versmaß eines Gedichtes verdirbt, ist das dieser zwei Ruhenden; auch hört Milel und auf, ſo daß אֹכְלָה und אָכְלָה gleich wird; אָמְרוּ und אָמָרוּ, אוֹמֵר und אֲוֹמֶר; ersten mobile, also dieser Consonant eine תנועה שָׁבְתִּי und וְשַׁבְתִּי, obgleich sie beide von einander als Präteritum und Futurum geschieden sind. Haben wir doch in den Weisen des Piut, der nicht die Sprache verdirbt, Kaum genug, wenn wir sie nicht überschreiten; aber es traf uns bei Annahme des Metrum, was unsere Vorfahren traf, insofern es von ihnen heißt: „Sie mischten sich unter die Heiden und lernten ihre Werke " (Ps. 106, 35).

עט אָמַר הַכּוּזָרִי: אֶשְׁאַל אוֹתְךָ: הֲתֵדַע לָמָּה מִתְנוֹעֲעִים הַיְּהוּדִים בִּקְרִיאַת הָעִבְרִית?

79 Kusari. Ich möchte dich fragen, warum sich die Juden bewegen, wenn sie Hebräisches lesen?

פ אָמַר הֶחָבֵר: אָמְרוּ, כִּי בַּעֲבוּר הָעִיר הַחֹם הַטִּבְעִי, וְאֵינֶנִּי סָבוּר שֶׁהוּא אֶלָּא מִצַּד הָעִנְיָן שֶׁאֲנַחְנוּ בוֹ, כִּי מִפְּנֵי שֶׁיְּכוֹלִים לִקְרֹא רַבִּים מֵהֶם פֶּה אֶחָד הָיָה אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְקַבְּצוּ עֲשָׂרָה מֵהֶם אוֹ יוֹתֵר עַל סֵפֶר אֶחָד, וּבַעֲבוּר זֶה הָיוּ סְפָרֵינוּ גְדוֹלִים, וְיִצְטָרֵךְ כָּל אֶחָד מֵהָעֲשָׂרָה שֶׁיִּטֶּה עִם הָעִתִּים לְעַיֵּן הַתֵּבָה, וְיָשׁוּב, וְהוּא נוֹטֶה וְשָׁב תָּמִיד מִפְּנֵי שֶׁהַסֵּפֶר בָּאָרֶץ, וְהָיָה זֶה הַסִּבָּה הָרִאשׁוֹנָה, וְאַחַר כֵּן שָׁב מִנְהָג מִפְּנֵי הַהִסְתַּכְּלוּת וְהָרְאִיָּה וּלְהִדַּמּוֹת כַּאֲשֶׁר הוּא טֶבַע מִבְּנֵי אָדָם. וְזוּלָתֵנוּ קוֹרֵא כָּל אֶחָד בְּסִפְרוֹ וּמְקָרְבוֹ אֶל עֵינָיו אוֹ יִקְרַב הוּא אֵלָיו כְּפִי רְצוֹנוֹ, מִבְּלִי שֶׁיָּצַר עָלָיו חֲבֵרוֹ, וְאֵינֶנּוּ צָרִיךְ שֶׁיִּטֶּה וְיָשׁוּב. וְאַחְרֵי זֶה מַעֲלַת הַנִּקּוּד וּמָסֹרֶת הַשִּׁבְעָה מְלָכִים, וּמַה שֶּׁיֶּש לָנוּ מֵהַדִּיּוּק וּמֵהַדִּקְדּוּק וְהַתּוֹעָלוֹת הַיּוֹצְאוֹת מֵהַהֶפְרֵשׁ אֲשֶׁר בֵּין הַקָּמֵץ וְהַפַּתָּח וּבֵין הַצֵּירֵי וְהַסְּגוֹל, וְתוֹעֲלוֹתָם בָּעִנְיָנִים לְהַבְדִּיל בֵּין הָעוֹבֵר וְהֶעָתִיד בָּהֶם, כְּמוֹ שָׂמְתִּי וְשַׂמְתִּי, וּכְמוֹ וַאֲבָרְכֵהוּ וָאֲבָרְכֵהוּ וְיַבְדִּיל בֵּין פֹּעַל לְתֹאַר, כְּמוֹ חָכַם וְחָכָם, וּבֵין הֵא הַשְּׁאֵלָה וְהֵא הַיְדִיעָה, כְּמוֹ "הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה", וְזוּלַת זֶה מִמַּה שֶּׁהֵם מוֹעִילִים מִיפִי סֵדֶר גִּלְגּוּל הַדִּבּוּר בְּקִבּוּץ הַשְּׁנֵי נָחִים, עַד שֶׁתָּבֹא בַּדִּבּוּר הָעִבְרִי קְרִיאָה יִהְיוּ שָׁוִין בָּהּ קְהִלָּה מִבְּלִי טְעוֹת. וְלַטְּעָמִים עוֹד תְּנָאִים אֲחֵרִים, כִּי צִדְדֵי הַדִּבּוּר בְּעִבְרִית בְּדֶרֶךְ הַחֲלֻקָּה, מַשִּׂיגִים קִמּוּץ וּפְתִיחָה וָשָׁבֶר, וּבַחֲלֻקָּה אַחֶרֶת קִמּוּץ גָּדוֹל וְהוּא קָמַץ, וְקִמּוּץ בֵּינוֹנִי וְהוּא חוֹלֶם, וְקָטָן וְהוּא שׁוּרֻק, וּפְתִיחָה גְדוֹלָה וְהוּא פַּתָּח, וּקְטַנָּה וְהוּא סְגוֹל, וְשֶׁבֶר גָּדוֹל וְהוּא צֵירֵי, וְקָטָן וְהוּא חִירֶק. וְהַשְּׁוָא מוּנַעַת בְּאֵלֶּה כֻלָּם בִּתְנָאִים, וְהִיא הַתְּנוּעָה לְבַדָּהּ בְּלִי תּוֹסֶפֶת, מְבִיאָה נָח אַחֲרֶיהָ, וְהַקָּמֵץ יִהְיֶה סָמוּךְ לוֹ נָח מָשׁוּךְ וְלֹא יִהְיֶה סָמוּךְ לוֹ דָגֵשׁ בַּתְּכוּנָה הָרִאשׁוֹנָה, וְאִם יָבֹא סָמוּךְ לוֹ דָגֵשׁ יִהְיֶה בַעֲבוּר דֹּחַק בַּתְּכוּנָה הַשְּׁנִיָּה אוֹ הַשְּׁלִישִׁית. וְנָחוֹ מָשׁוּךְ הֵא אוֹ אָלֶף, כְּמוֹ בָּרָא וְקָנָה, וְיָכוֹל שֶׁיָּבֹא אַחַר הַנָּח הַמָּשׁוּךְ, נָח נִרְאֶה, כְּמוֹ "וְקָאם שָׁאוֹן". הַחוֹלֶם יָבֹא אַחֲרָיו נָח מָשׁוּךְ, וְהַנָּח שֶׁלּוֹ וָאו אוֹ אָלֶף, כְּמוֹ לֹא לוֹ, וְאֶפְשָׁר שֶׁיָּבֹא אַחֲרָיו נָח נִרְאֶה, כְּמוֹ שׁוֹר שְׂמֹאל. הַצֵּירֵי יָבֹא אַחֲרָיו נָח מָשׁוּךְ, וְנָחוֹ אָלֶף אוֹ יוֹד, כְּמוֹ יוֹצֵא וְיוֹצְאֵי. אֲבָל הַהֵא אֵינֶנָּה בָאָה אַחֲרֵי הַצֵּירֵי בְטֶבַע בַּתְּכוּנָה הָרִאשׁוֹנָה, אַךְ בָּאָה בַתְּכוּנָה הַשֵּׁנִית. הַשּׁוּרֻק מִתְנוֹעֵעַ עַל הַשָּׁלֹשׁ תְּכוּנוֹת, יָבֹא אַחֲרָיו הַמָּשׁוּךְ, וְיָבֹא אַחֲרָיו הַדָּגֵשׁ, וְהַנָּח הַנִּרְאֶה, וְנָחוֹ הַוָּאו לְבַדּוֹ, כְּמוֹ לוּ לָלוּן וְלֻקַּח. הַחִירֶק כְּמוֹ הַשּׁוּרֻק, כְּמוֹ לִי וְלִין וְלִבִּי. הַפַּתָּח וְהַסְּגוֹל לֹא יָבֹא אַחֲרֵיהֶם נָח מָשׁוּךְ בַּתְּכוּנָה הָרִאשׁוֹנָה, אֲבָל תִּמְשְׁכֵם הַתְּכוּנָה הַשֵּׁנִית לְהִשָּׁעֵן עָלֶיהָ, אוֹ לְטַעַם אוֹ לִמְקוֹם הֶפְסֵק וָפֶרֶק. וְהַתְּכוּנָה הָרִאשׁוֹנָה תְקַבֵּל תְּנָאֶיהָ כְּשֶׁאַתָּה מְעַיֵּן בְּאוֹת אוֹת וְתֵבָה תֵבָה, וְלֹא תַרְגִּישׁ עַל תַּקָּנַת גִּלְגּוּל הַדְּבָרִים הַמְחֻבָּרִים מֵחִבּוּר וְהֶפְסֵק וּמִלָּה גְדוֹלָה וּקְטַנָּה וְזוּלַת זֶה, וְאָז יְכוֹנְנוּ לְךָ הַשִּׁבְעָה מְלָכִים עַל תְּכוּנָתָם הָרִאשׁוֹנָה מִבְּלִי חִלּוּף, וְהַשְּׁבָא עַל עֶרְכָּהּ מִבְּלִי גַּעְיָא. וְהַתְּכוּנָה הַשֵּׁנִית מְעַיֶּנֶת בִּיפִי חִבּוּרהַמִּלּוֹת וְגִלְגּוּלֵיהֶם, וְאֶפְשָׁר שֶׁיְּשֻׁנֶּה מִן הַתְּכוּנָה הָרִאשׁוֹנָה לְתַקֵּן הַשֵּׁנִית. וְהַתְּכוּנָה הַשְּׁלִישִׁית מַעֲלַת הַטְּעָמִים, וְאֶפְשָׁר שֶׁיְּשֻׁנֶּה דָבָר מִשְׁתֵּי הַתְּכוּנוֹת הַקּוֹדְמוֹת, וְאֵינֶנּוּ נָכְרִי בַתְּכוּנָה הָרִאשׁוֹנָה רְדִיפַת שָׁלֹשׁ תְּנוּעוֹת שֶׁלֹּא יִכָּנֵס בֵּינֵיהֶם נָח, וְלֹא דָגֵשׁ, אֲבָל בָּאָה תְנוּעָה שְׁבָאִית אַחַר תְּנוּעָה שְׁבָאִית שָׁלֹשׁ וְיוֹתֵר, כַּאֲשֶׁר יַעֲבֹר זֶה בְּעַרְבִי, אֲבָל זֶה נָכְרִי בַתְּכוּנָה הַשֵּׁנִית. וּבְעֵת שֶׁיִּזְדַּמְּנוּ שָׁלֹשׁ תְּנוּעוֹת בַּתְּכוּנָה הָרִאשׁוֹנָה, תִּמָּשֵׁךְ אַחַת מֵהֶם בַּתְּכוּנָה הַשֵּׁנִית בְּשִׁעוּר נָח: כְּמוֹ, מִשְׁכָּבִי, לְשִֹכְנִי רִצֲפַת, כִּי הָעִבְרִית קָשֶׁה לָהּ רְדִיפַת שָׁלֹשׁ תְּנוּעוֹת אֶלָּא בִּפְגִישַׁת הַכֵּפֶל, כְּמוֹ שָׁרְרֵךְ, אוֹ אוֹתִיּוֹת אהח"ע, כְּמוֹ נַהֲרֵי נַחֲלֵי, וְאִם תִּרְצֶה תִמְשֹׁךְ וְאִם תִּרְצֶה תְמַהֵר. וְכֵן תַּכְשִׁיר הַתְּכוּנָה הָרִאשׁוֹנָה קִבּוּץ שְׁתֵּי תְנוּעוֹת זֹאת אַחַר זֹאת נִמְשָׁכוֹת כְּשִׁעוּר שְׁנֵי נָחִים, וְרָאֲתָה הַתְּכוּנָה הַשְּׁנִית כִּי הַדְּבּוּר בָּזֶה לֹא יִהְיֶה נָאֶה, וְהִפִּילָה אֶחָד מִשְׁנֵי הַמְּשָׁכִים וְהִשְׁאִירָה הַשֵּׁנִי, כְּמוֹ שַׂמְתִּי וְשַׂמְתִּי וְכָל הַדּוֹמֶה לוֹ. הֲלֹא תִרְאֶה "פָעַל" וַחֲבֵרָיו הַדִּבּוּר בּוֹ בְּהֶפֶךְ הַנִּקּוּד, תִּמָּשֵׁךְ הָעַיִן וְהִיא פַּתָּח וְתָנוּחַ הַפֵּא וְהִיא קָמֵץ וּמְשִׁיכַת הָעַיִן אֵינֶנָּה כִּי אִם לְהִשָּׁעֵן לֹא לְנָח רָפֶה, וְעַל כֵּן הִשְׁאִירוּ "אָמַר־לִי" וְ "עָשָׂה־לִי" עַל הַתְּכוּנָה הָרִאשׁוֹנָה, מִפְּנֵי שֶׁנִּשְׁעֲנוּ עַל הַמִּלָּה הַקְּטַנָּה. וְכֵן אָנוּ רוֹאִין "פָּעָל" בִּשְׁנֵי קְמֵצִין וְהוּא פֹּעַל עָבַר. וּנְבַקֵּשׁ עִלַּת זֶה וְנִמְצָאֵהוּ בְאֶתְנָח אוֹ בְסוֹף פָּסוּק, וְנֹאמַר שֶׁזֶּה הַנָּח נִתְיַשֵּׁב בַּתְּכוּנָה הַשֵּׁנִית בַּעֲבוּר הָעֲמִידָה וְהַהֶפְסֵק. וְנִמְצָא הָעִנְיָן הַזֶּה הוֹלֵךְ כֵּן, עַד שֶׁנִּמְצָא עוֹד פֹּעַל בִּשְׁנֵי קְמֵצִים בְּזָקֵף, וּנְבַקֵּש עִלָּתוֹ וְנִמְצָאֵהוּ מְקוֹם הֶפְסֵק בָּעִנְיָן, וְהָיָה דִינוֹ שֶׁיִּהְיֶה אֶתְנָח אוֹ סוֹף פָּסוּק, לוּלֵא דְחָקִים אֲחֵרִים הִצְרִיכוּ שֶׁלֹּא יִפֹּל בְּאֶתְנָח וְלֹא בְסוֹף פָּסוּק, כַּאֲשֶׁר נִמְצָא גַם כֵּן שְׁנֵי פַתָּחִים בְּאֶתְנָח וּבְסוֹף פָּסוּק עַל זוּלַת הַהִלּוּךְ הַהוּא, כְּמוֹ וַיֵּלֵךְ וַיֵּאָמֵר, וַיֹּאמַר וְזָקַנְתִּי, וַתִּשָּׁבַרְנָה. וְנִמְצָא עִלַּת "וַיֵּאָמֵר", מִפְּנֵי הַהַקְפָּדָה עַל הָעִנְיָן, מִפְּנֵי שֶׁאֵין דִּין "וַיֵּאָמֵר" לַעֲמֹד בּוֹ, מִפְּנֵי צָרְכּוֹ אֶל מַה שֶּׁאַחֲרָיו בְּהַשְׁלָמַת הָעִנְיָן, אֶלָּא הַמְעַט, כְּמוֹ "כַאֲשֶׁר אָמָר", כִּי עִנְיָנוֹ שָׁלֵם בַּהֲשָׁבָה עַל מַה שֶׁקָּדַם, וְהוּא רָאוּי לַקָּמֵץ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְקוֹם הֶפְסֵק. אַךְ וֵיֵּלֵךְ וַתִּשָּׁבֵרְנָה הָיָה צָרִיךְ לִהְיוֹת בֶּאֱמֶת "וַיֵּלֵךְ", "וַתִּשָּׁבֵרְנָה" וּמִפְּנֵי שֶׁקָּשֶׁה לְהַעְתִּיק הַשֶּׁבֶר אֶל פַּתְחָא גְדוֹלָה מִבְּלִי גִלְגּוּל, אֲבָל הֶעְתִּיקוּהוּ אֶל פַּתָּח. וְשֶׁמָּא "זָקַנְתִּי" מֵהַדֶּרֶךְ הַזֶּה, בַּעֲבוּר שֶׁשָּׁרְשׁוֹ זָקֵן וְהֶעְתִּיקוּ הַצֵּירֵי בָעֲמִידָה אֶל פַּתָּח. וְכֵן נִתְמַהּ מִ"פֶּעֶל" וְכָל אֲשֶׁר בָּא עַל מִשְׁקָלוֹ מִלְּעֵיל, מְשׁוּךְ הַפֵּא וְהוּא בִסְגוֹל, עַד שֶׁנַּחְשֹׁב שֶׁאִם לֹא מָשְׁכוּ הַפֵּא הָיָה מֵבִיא צֹרֶךְ הַדִּבּוּר הָעִבְרִי לִמְשֹׁךְ הָעַיִן וְיָשׁוּב מִלְּרַע, וְיִהְיֶה בֵין הָעַיִן וְהַלָּמֶד נָח רָפֶה אַחַר סְגוֹל, וְזֶה דְבַר תֵּמַהּ. וְאֵין תֵּמַהּ בַּפֵּא כִּי אִי אֶפְשָׁר לָהּ בְּלִי נָח, וּמְקוֹם הַנָּח רֵיק, וְהַמֶּשֶׁךְ הַהוּא שֶׁהוּא מִלְּעֵיל, אָמְנָם הוּא כְנֶגֶד פֶּן־עָל, לֹא כְנֶגֶד פֶּן־עָל, שֶׁכַּאֲשֶׁר יָבֹא בְאֶתְנָח אוֹ בְסוֹף פָּסוּק שָׁב פָּעֶל כְּנֶגֶד פָּאן־עֶל וְרָאִינוּ צֹרֶךְ הַמֶּשֶׁךְ כַּאֲשֶׁר אָמַרְנוּ בְּשַׂמְתִּי וְשָׂמְתִּי. וְכֵן נִתְמַהּ מִ"שַּׁעַר" וְ"נַעַר" וְחַבְרֵיהֶם עַל הִמָּשֵׁךְ הַפֵּא שֶׁלָּהֶם וְהוּא פַּתָּח, וְנַחְשֹׁב וְנִרְאֶה שֶׁהוּא בִמְקוֹם "פֶּעֶל", וְאָמְנָם נִפְתְּחוּ בַעֲבוּר "אהח"ע", וְעַל כֵּן לֹא נִשְׁתַּנֶּה בַסְּמּוּךְ כַּאֲשֶׁר יִשְׁתַּנֶּה "נָהָר" וְ "קָהָל" וְ "זָהָב", בַּסִּמּוּךְ, כִּי הוּא עַל מִשְׁקַל "דָּבָר". וְכֵן נִמְצָא אֶעֱשֶׂה יֵעֲשֶׂה אֶבְנֶה אֶקְנֶה בִסְגוֹל עִם נָח רָפֶה, וְנַחְשֹׁב בַּדִּמְיוֹן הָרִאשׁוֹן שֶׁהוּא אֶפְעֶל יִפְעֶל, וְנִרְאֶה שֶׁעַיִן הַפֹּעַל לֹא נִבְנֶה עַל מֶשֶׁךְ אֲבָל עַל נָח נִרְאֶה עִם פַּתָּח לְעוֹלָם, וְיֵשׁ לָנוּ אֲמַתְלָא עַל שֶׁלֹּא נֻקַּד בְּפַתָּח גָּדוֹל וְהָיוּ אוֹמְרִים אֶעֱשַׂה, בַּעֲבוּר שֶׁלֹּא תִפֹּל פַּתְחָא עַל הֵא נָחָה אֶלָּא בְקָמֵץ, וְהַקָּמֵץ מָשׁוּךְ, וְעַיִן הַפֹּעַל אֵינֶנּוּ מָשׁוּךְ כָּל עִקָּר אֶלָּא אִם תָּעְתַּק אֶלָיו תְּנוּעָה אוֹ תִפֹּל עַל אָלֶף כְּמוֹ אֵצֵא. וְרָאוּי לְהַעְתִּיק אֶעֱשֶׂה אֶל סְגוֹל מִפְּנֵי שֶׁהוּא הַמְעַט שֶׁבַּתְּנוּעוֹת, יָשׁוּב וְיִשְׁתַּתֵּף עִם הַצֵּירֵי כְּשֶׁיִּצְטָרֵךְ בַּתְּכוּנָה הַשֵּׁנִית לְיַשְּׁבוֹ תְמוּרָתוֹ בַעֲמִידָה, וּכִמְעַט שֶׁלֹּא יֵרָאֶה לַהֵא בְאֶעֱשֶׂה מָקוֹם אֶלָּא בְּהֶפְסֵק אוֹ בְטַעַם, וְיֵקֵל הַדָּגֵשׁ עִמָּה, אֶעֱשֶׂה־לָּךְ אֶבְנֶה לִּי, עַד שֶׁלֹּא תֵרָאֶה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּאֵצֵא וְאָבֹא וַיָּבֵא לִּי, וְלֹא יָבֹא אַחֲרָיו דָּגֵשׁ וְיָבֹא לְפָנָיו צֵירֵי בַּעֲבוּר הֵרָאוֹת הָאַלֶף, וַהֲלֹא תִרְאֶה קַלּוֹתָם בַּהֵא עַד שֶׁהִפִּילוּהָ מִן הַכְּתָב וְהַלָּשׁוֹן בְּ"וַיִּבֶן" "וַיִּקֶן" "וַיַּעַשׂ", וְאֵיךְ תִּתְיַשֵּׁב בְּצֵירֵי, אֲבָל הִיא נוֹתֶנֶת הַמְּעַטָּה שֶׁבַּתְּנוּעוֹת וְהִיא הַסְּגוֹל. זֶה בַתְּכוּנָה הָרִאשׁוֹנָה עַד שֶׁתַּעְתִּיקֶנָּה בַתְּכוּנָה הַשֵּׁנִית אֶל הַצֵּירֵי בְּהֶפְסֵק. וְכֵן נִתְמַהּ מִ"מַּרְאֶה" וּמִ"מַּעֲשֶׂה" וּ "מִקְנֶה" וְחַבְרֵיהֶם, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה אוֹתָם בְּסִמּוּךְ בְּצֵירֵי, וּבִלְתִּי סָמוּךְ בִּסְגוֹל, וְנִהְיֶה סְבוּרִים שֶׁהָאֱמֶת בְּהֶפֶךְ זֶה. וְכַאֲשֶׁר נַחְשֹׁב עַל לָמֶד הַפֹּעַל הַנָּחָה וְהִיא הַהֵא, כִּי הִיא נֶחְשָׁבָה כְאַיִן, וּכְאִלוּ הַשֵּׁמוֹת הָאֵלֶה אֵינָם כִּי אִם מֶרֶא מַעַשׂ מֶקֶן, לֹא הָיְתָה רְאוּיָה לְזוּלַת הַסְּגוֹל, עַד שֶׁיָּבוֹא צֹרֶךְ לְהַרְאוֹתָה בְּנָח רָפֶה בְּמַרְאֵה וּמַעֲשֵׂה, וּמַרְאֵיהֶן וּמַעֲשֵׂיהֶן, הוּשַׁב הַסְּגוֹל צֵירֵי לַעֲמֹד בְּעֵת הַסִּמוּךְ בִּמְקוֹם הַפַּתָּח בְּמַרְאָם וּמַעֲשָׂם. וַאֲשֶׁר בָּא עַל הַתְּכוּנָה הָרִאשׁוֹנָה וְלֹא שִׁנְּתָה אוֹתָהּ הַתְּכוּנָה הַשֵּׁנִית בַּנִּקּוּד אֶלָּא בַדִּבּוּר, "בֵּן" כְּשֶׁהוּא נִפְרָד בְּצֵירֵי וְסָמוּךְ בִּסְגוֹל, וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּמְשְׁכֵהוּ הַטַּעַם, כְּמוֹ בֶּן יָאִיר, וְהוּא עַל תְּכוּנָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה בִסְגוֹל. וְאֶפְשָׁר שֶׁיַּחְפְּזֶנּוּ הַטַּעַם "בֵּן אַחֵר" וְהוּא עַל תְּכוּנָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה בְצֵירֵי. וְאֵין סָפֵק בְּ"פָעֵל" מִלְּרַע שֶׁהוּא בְצֵירֵי, וְלִמְחַבֵּר הַחָכְמָה הַדַּקָּה הַזֹּאת סוֹדוֹת נַעֲלָמִים מִמֶּנּוּ, וְאֶפְשָׁר שֶׁעָמַדְנוּ עַל קְצָתָם. וְכֻוַּן בָּהֶם לְהָעִיר עַל הַפֵּרוּשִׁים, כַּאֲשֶׁר אָמַרְנוּ בְּ"הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה", וּבְמַה שֶׁמַּבְדִּיל בֵּין הָעוֹבֵר וְהֶעָתִיד וּבֵין הַנִּפְעָל הָעוֹמֵד וְהַנִּפְעָל הָעוֹבֵר, וִינַקְּדוּ נֶאֱסָף אֶל עַמִּי בְקָמֵץ, וְכַאֲשֶׁר נֶאֱסַף בְּפַתָּח, וִינַקְּדוּ וַיִּשְׁחָט, וַיִּשְׁחָט, וַיִּשְׁחָט בְּקָמֵץ, ואֵם אֵינָם בִּמְקוֹם הֶפְסֵק דִּבּוּר, זֶה הָיָה בִמְקוֹם הֶפְסֵק עִנְיָן, וְהַרְבֵּה שֶׁמַּנְהִיגִים הַסְּגוֹל הַבָּא אַחַר הַזַּרְקָא מִנְהַג הָאֶתְנָח וְהַסּוֹף פָּסוּק וְהַזָּקֵף וְיִשְׁתַּנֶּה מֵהַתְּכוּנָה הָרִאשׁוֹנָה. וְאִלּוּ הָיִיתִי מַרְחִיב בַּשַּׁעַר הַזֶּה הָיִיתִי מַאֲרִיךְ הַסֵּפֶר. וְלֹא הֶרְאֵיתִי לְךָ כִּי אִם מְעַט מֵהַחָכְמָה הַזֹּאת הַדַּקָּה וְשֶׁאֵינָהּ מֻפְקֶרֶת אֲבָל הִיא בְעִלּוֹת וּבְמָסוֹרוֹת.

80 Meister. Man sagt, es geschehe, um die animalische Wärme aufzuregen; ich glaube aber, daß es eben von dem kommt, worüber wir sprechen. Da nämlich Viele zugleich lesen konnten, so war es möglich, daß sich zehn oder mehr um ein Buch vereinigten (deswegen sind auch unsere Bücher groß (; jeder der Zehn mußte sich nun immer. beugen, um das Wort anzusehen, und wieder zurück, und sich wieder beugen und wieder zurück, indem das Buch auf der Erde lag. Dies war die erste Veranlassung; später wurde es Gebrauch, weil man ihre Bewegung stets betrachtete und ansah, und wie es in der Natur der Menschen liegt das, was man sahnachahmte. Andere aber als wir lesen jeder in seinem Buche, er nähert es seinen Augen oder nähert sich ihm, wie er will, ohne dadurch den Nachbar zu beeinträchtigen und zum Hinund Herbeugen genöthigt zu sein. Ferner die Eigenschaft des Systems der sieben Hauptvokale und die Genauigkeit, die scharfe Unterscheidung, und der Nutzen, der aus dem Unterschiede zwischen Komez und Patach, zwischen Zere und Segol hervor geht. Ihr Nuzen in Bezug auf den Sinn besteht in der Unterscheidung zwischen Präteritum und Futurum, wie שַׂמְתִּי und וְשַׂמְתִּי, ober וַאֲבָרְכָהוּ und וָאֲבָרְכֵהוּ, in der Unterscheidung zwischen Verbum und Adjectivum, wie חָכַם und חָכָם zwischen dem He der Frage und dem He des Artikels, wie in לְמָעְלָה הִיא הָעוֹלָה) Koh. 3,21.) Außerdem tragen sie durch Zusammenstellung zweier Ruhenden zur Schönheit der Ordnung der Rede bei, so daß in der hebräischen Rede eine Gemeinde im Lesen ohne Mißklang zusammenstimmen kann. Die Accente haben noch andere Eigenheiten. Die Lautweisen des Hebräischen umfassen, wenn man sie eintheilt: Kamoz (Zusammendrüdung), Peticha (Deffnung), Scheber (Brechung (; bei einer nochmaligen Eintheilung zerfallen sie: in das große Kamoz d. h. Komez, in das mittlere Kamoz d. h. Cholem, und in das kleine d. b. Schurek; die große Peticha ist Patach, die kleine Segol: der große Scheber ist Chirek, der kleine Zere. Das Schwa wird nach allen diesen Vokalen unter gewissen Bedingungen lautbar; es ist die Lautbewegung an sich, ohne Zusatz, während jeder andere Laut einen ruhenden Buchstaben mit sich führt. Das Komez kann eine gedehnte Quiescens nach sich haben, undder ersten Ordnung zufolgekein Dagesch; folgt ein Dagesch darauf, so geschieht dies im Falle der Noth nach der zweiten oder dritten Ordnung. Seine gedehnte Quiescens ist He oder. Alef, 3. B ברָא, קנָה; -es kann auch nach der gedehnten Quiescens eine hörbare Quiescens folgen; z. B. וְקָאם שאון) Hofea 10, 14). Nach dem Cholem kann eine gedehnte Quiescens kommen, und zwar gehört zu demselben Wav oder Alef, wie לולא; möglich, daß dann noch eine hörbare Quiescens folgt, wie bei שדר, שמאל. Nach Zere kann eine gedehnte Quiescens folgen und zwar gehört ihm Alef oder Job, wie יוצא יוצאי das He folgt aber seiner Grundbeschaffenheit und der ersten Ordnung nach nicht auf das Zere, wohl aber nach der zweiten Ordnung. Das Schurek wird in drei Arten lautbar: es hat eine gedehnte Quiescens nach sich, desgleichen ein Dagesch und auch eine hörbare Quiescens; als Quiescens gehört ihm blos das Wav, wie אלו, ללון, . לוקח Mit Chirek verhält. es sich, wie mit Schurek; z. B לִי לִבִּילִין Nach Patach und Segol kann der ersten Ordnung nach keine gedehnte Quiescens kommen, aber die zweite Ordnung dehnt sie, um sie zum Ruhepunkt zu machen, entweder des Accents oder der Pause wegen. Die Regeln der ersten Ordnung ergeben sich aus einer Betrachtung jedes Buchstaben und jedes Wortes an sich ohne Rücksicht auf die mit den Wörtern im Zusammenhange mit andern durch Verbindung und Trennung, durch längere oder kürzere Wörter entstehenden Veränderungen; so stellen sich dir die sieben Hauptvokale in ihrer natürlichen Beschaffenheit ohne Veränderung, und das Schwa nach seiner Geltung ohne Gaja dar. Die zweite Ordnung sieht auf die angemessene Gestaltung zusammenhängender Worte, und zu ihrer Herstellung sind oft Veränderungen der ersten Ordnung nöthig. Die dritte Ordnung betrifft die Accente und kann oft Veränderungen an den beiden ersten Ordnungen bewirken. So ist z. B. nach der ersten Ordnung die Aufeinanderfolge von drei beweglichen Buchstaben, zwischen denen weder ein ruhender noch ein Dagesch sich bez findet, nicht auffallend, und es könnte sehr wohl ein kurzer Laut nach dem andern drei und mehre Male kommen, wie im Arabischen. Aber dies wäre nach der zweiten Ordnung auffallend, und sobald der ersten Ordnung zufolge drei bewegliche Buchstaben zusaminentreffen, so wird nach der zweiten einer von ihnen bis zu dem Maße eines ruhenden gedehnt. Denn der hebräischen Sprache ist die Aufeinanderfolge von drei beweglichen Buchstaben schwer, ausgenommen bei Wiederholung desselben Buchstaben, wie שְׁרֵר) 57,3 (oder bei den Kehlbuchstaben, wie נַחְלֵי נַהֲרֵי (Hiob 20, 17), wo man nach Belieben dehnen oder eilen kann. So billigt die erste Ordnung das Zusammentreffen zweier beweglichen Laute, die so lang wie zwei ruhende gedehnt werden; da aber die zweite Ordnung sah, daß solche Aussprache nicht angemessen sei, so ließ sie eine der Dehnungen aus und behielt nur die zweite bei 3. B. שָׂמִתִּי und שַׂמְתִּי u. f. w. Sieh, פְעַל und seines Gleichen wird gerade im Gegensatz zu seinen Vokalen ausgesprochen; das Ajin, das ein Patach hat, wird gedehnt, über das Pedas doch ein Komez hat, wird hinweggelesen. Die Dehnung des Ajin hat nur den Zweck, es zu einem Ruhepunkt zu machen, nicht ihm eine gedehnte Quiescens zu geben; daher hat man אָמַר־לִי) Gen. 20,5 (und עָשָׂה־לִי) 1 (Kön. 2,24) nach der ersten Ordnung gelassen, weil hier der Ruhepunkt in dem kleinen Wort gefunden wird. So treffen wir auch Zeitwörter in der vergangenen Zeit mit Doppelkomez; suchen wir der Ursache nach, so finden wir sie im Atnach oder Sof Pasuk, und können nur sagen, daß diese (unsichtbare) Quiescens nach der zweiten Ordnung wegen des Anhaltens und der Pause sich gebildet habe. Weiter findet man auch ein Zeitwort mit Doppelkomez beim Sakef, wovon die Ursache aber wieder in der dabei eingetretenen Pause zu suchen ist; eigentlich hätte an Stelle dessen ein Atnach oder Sof Pasuk stehen sollen, wenn nicht andere zwingende Umstände daran gehindert. Bei andern Verbalformen tritt wieder bei Atnach und Sof Pasach ein Patach ein, wie וַיַּלַךְ, וַיֹּאמַר, זָקַנְתִּי, תִּשְׁבְרְנָה: Daß man ויאמר sagt, kommt daher, daß man auf den Sinn Rücksicht zu nehmen hat, da man ja nicht in die Lage kommt, bei diesem Worte einen Absaz zu machen, sondern zur Vervollständigung des Sinnes es immer zum Folgenden zieht, wogegen es heißt: אָמָור כאשר) Gen. 21, 1), welches durch Bezugnahme auf das Vorangegangene einen abgeschlossenen Sinn giebt, und daher als in einer Pause stehend sich für Doppelkomez eignete. Bei וילך und תשברנה ist der Grund der, daß es schwer ist, den Scheber in ein großes Komez ohne Uebergangsstufe zu verwandeln, daher man es lieber zum Patach gemacht. Vielleicht ist auch derselbe Grund bei זקנתי, da dessen Stamm זקן ist, und bei der Pause das Zere in Patach übergeht. So könnte man sich über פְעַל und Wörter ähnlicher Gattung wundern, indem die erste Sylbe betont ist und gedehnt wird, obgleich sie ein Segol hat. Aber man bedenke, daß wenn man das Pe nicht gedehnt, die hebräische Sprachweise gezwungen hätte, das Ajin zu dehnen, so daß der Ton auf der letzten Sylbe ruhte, und zwischen Ajin und Lamed eine gedehnte Quiescens nach einem Segol wäre, was befremdlich gefunden werden müßte, während es bei dem Pe nichts befremdliches ist, da dieses nicht ohne Quiescens stehen und der Ort derselben nicht leer bleiben kann. Die Verlängerung der ersten Sylbe durch die Betonung vertritt eigentlich die Stelle einer hörbaren נח השוכן בעבור קמץ הזר אָבָור כאשר שרה את. Die fang des הפעלים נקוד שער (iſt ſtark corrumpirt. Quiescens, also פֶעֶל. ft פֶן־עֶל, . nicht ft פֶא־עֶל; und wenn Atnach oder Sof Pasuk dazu treten, heißt es פֶעֶל ft. עֶל פָאן; und wie nöthig eine solche Dehnung ist, haben wir bei שָׂמִתִּי und שַׂמְתִּי gesehen. Ebenso würden wir uns über die Dehnung des Patach der ersten Sylbe bei Wörtern wie שַׁעַר, נַעַר. bgl. wundern, wenn wir nicht bei näherer Betrachtung fänden, daß sie anstatt פֶעֶל stehen, und das Patach nur durch die Kehlbuchstaben herbeigeführt ist; daher sie auch nicht im status constructus verändert werden, wie dies mit נָהָר קְהָל, זָהָב der Fall ist, die nach דָבָר gehen. So verhält es sich auch mit der gedehnten Quiescens nach Segol in Wörtern wie אֶעֶשֶׂה, יַעֲשֶׂה, אֶבְנָה אֶקְנֶה. Von vornherein würde man solche Formen nad (אִפְעַל, יִפְעַל bilden, dann aber bedenken, daß der zweite Staminbuchstabe des Zeit wortes nie auf eine gedehnte, sondern stets auf sichtbare Quiescens mit Patach ausgeht; nun haben wir wohl einen Grund, nicht das Patach zu sehen und אעשה ן sagen; denn keine Peticha kann ein quiescirendes He nach sich haben wie Komez, und dies hat eine Dehnung, die bei dem zweiten Stammbuchstaben nur dann vorkommen kann, wenn die Aussprache darauf hineilt oder wenn das Wort mit einem Alef schließt, wie אצא. Daher mochte man אעשה mit einem Segol versehen, als dem kürzesten Laute, der hinwiederum mit dem Zere in Verbindung steht, wenn es bei der Pause nöthig sein sollte, es an dessen Stelle zu setzen. Dieses He אישה kommt eigentlich nur zur Geltung bei Pause oder mit dem Ton; es nimmt leicht ein gesch nach sich an, z. B. אֶעֶשֶׂה־לָךְ) Exod. אֶבְנֶה־לִי) Jerem. 22, 14), und wird dabei unhörbar, was bei Alef in אֵצֵא וְאָבֹא oder לִי (Gen. 27, 33) nicht der Fall ist; hinter dem kommt kein Dagesch und vor demselben steht ein eben weil das Alef in der Aussprache zur kommen soll. Ja das He ist so flüchtig, daß es sowohl in der Schreibung als in der ausfallen läßt, wie וַיִּבֶן, וַיִּקְן וַיַּעַשׂ; wie konnte also beim Zere Platz finden? Vielmehr mußte es Segol als dem kürzesten Laut beigesellen. So nach der ersten Ordnung; die zweite Ordnung wandelt es freilich bei der Pause in Zere. minder sonderbar könnte es erscheinen, daß מַעֲשָׂה, מִקְנֶה 11. dergl. im status constructus Zere, im status absolutus ein Segol haben; hätte eher das Gegentheil erwartet. Bedenkt aber, daß der dritte Stammbuchstabe solcher nämlich das He, für nichts gilt, und solche eigentlich מרא, מעש, מוקן sind, so paßt anderes als das Segol, wenn nicht ein eintritt, diesen dritten Stammbuchstaben als Quiescens zur Geltung zu bringen, als מַעֲשָׂם, מַרְאֵיהֶן, מַעֲשׂיהֶן, und so wird auch im status constructus aus dem Komez in מַרְאָם מַעֲשָׂם ein Zere. Ein Wort, das in der ersten Ordnung verbleibt und von der zweiten Ordnung nicht in der Vokalisirung aber in der Aussprache verändert wird, ist בן, das im status absolutus ein Zere, im st. constructus ein Segol hat, und das zuweilen selbst in seiner ursprünglichen Gestalt mit Segol durch den Ton gedehnt wird z. B. בֶּן־שְׁמְעִי יָאִיר בֶּן) Est. 2,5 (, während es ein anderes Mal, obgleich es Zere hat, durch Hinabgleiten des Tones gekürzt wird. Der Urheber dieser scharfsinnigen Wissenschaft hat uns verborgene Geheimnisse hineingelegt (von denen wir vielleicht einige erfaßt haben) und damit auf das Verständniß hinweisen wollen, wie wir bei העולה למעלה היא gesagt, und bei der Unterscheidung zwischen der Vergangenheit und der Zukunft, zwischen dem Nifal der Gegenwart und dem Nifal der Vergangenheit, daher man עַמִּי אֶל נֶאֶסְף) Gen. 49,29) mit Home und נֶאֱסַף כַּאֲשֶׁר) Num. 27,13) mit Patach versehen hat. So hat וַיִשׁחט ein Komez, obgleich es nach dem Accent nicht in Pause steht, weil hier der Sinn eine Pause erfordert. Oft hat das Segol nach dem Sarka die Geltung des Atnach oder Sof Pasuk oder Sakef, eben abgesehen von der ersten Ordnung. Hätte ich mich über diesen Gegenstand weiter verbreiten wollen, so würde ich das Werk zu sehr ausgedehnt und hier doch nur einen kleinen Theil dieser scharfinnigen Wissenschaft dargethan haben, die nicht dem lieben eines jeden hingegeben ist, sondern für jedes re Gründe und Umgrenzungen hat.

פא אָמַר הַכּוּזָרִי: דַּי לִי בָזֶה לְחִבּוּב הַלָּשׁוֹן אֶצְלִי. וַאֲנִי מְחַלֶּה פָנֶיךָ שֶׁתָּעְתַּק עִמִּי אֶל תֹּאַר הָעוֹבֵד אֱלֹהִים אֶצְלְכֶם, וְאַחַר כֵּן אֶשְׁאַל אוֹתְךָ עַל טַעֲנַתְכֶם עַל הַקָּרָאִים, וְאַחַר כֵּן אֲבַקֵּשׁ מִמְּךָ בַּדֵּעוֹת וּבָאֱמוּנוֹת שָׁרָשִׁים, וְאַחַר כֵּן אֶשְׁאָלְךָ עַל מַה שֶּׁנִּשְׁאַר בְּיֶדְכֶם מִן הַחָכְמוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת.

81 Kusari. Dies genügt mir, um mir Sprache werth zu machen. Jetzt bitte ich dich Schilderung eines Gottesdieners nach eurem überzugehen; dann werde ich dich um deine mente gegen die Karaiten ersuchen; dann mir sätze über Wissen und Glauben erbitten und dich über das befragen, was euch von den Wissenschaften übrig geblieben ist.

Vorheriges Kapitel Nächstes Kapitel