Kuzari 3

Kapitel 3

א אָמַר הֶחָבֵר: מִנְהַג הָעוֹבֵד אֶצְלֵנוּ, אֵינֶנּוּ נִגְזָר מִן הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא יִהְיֶה לְמַשָּׂא עָלֵינוּ וְיִהְיֶה לְמַשָּׂא עָלָיו וְיִמְאַס הַחַיִּים שֶׁהֵם מִטּוֹבוֹת הַבּוֹרֵא, וְזוֹכֵר טוֹבָתוֹ עָלָיו בָּהֶם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא" "וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים", אֲבָל – אוֹהֵב הָעוֹלָם וַאֲרִיכוּת הַיָּמִים מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַקְנֶה אוֹתוֹ הָעוֹלָם הַבָּא, וְכָל אֲשֶׁר יוֹסִיף טוֹבָה יַעֲלֶה מַדְרֵגָה לָעוֹלָם הַבָּא, אַךְ הוּא מִתְאַוֶּה זֶה – אִלּוּ הָיָה מַגִּיעַ לְמַדְרֵגַת חֲנוֹךְ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: "וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים", אוֹ לְמַדְרֵגַת אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב, וּלְהִפָּנוֹת עַד שֶׁיִּתְיַחֵד לְחֶבְרַת הַמַּלְאָכִים, וְלֹא יִהְיֶה מִשְׁתּוֹמֵם בִּיחִידוּת וּבִבְדִידוּת, אֲבָל הֵם צְוָתוֹ. וְיִשְׁתּוֹמֵם בִּמְלֹא עָם, מִפְּנֵי שֶׁנֶּעְדָּר מִמֶּנּוּ רְאִיַּת מַלְכוּת שָׁמַיִם, אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה צָרִיךְ עִמָּהּ לְמַאֲכָל וּלְמִשְׁתֶּה, וְלִכְמוֹ אֵלֶּה תִּהְיֶה רְאוּיָה הַבְּדִידוּת הַשְּׁלֵמָה, אַךְ מִתְאַוִּים הַמָּוֶת מִפְּנֵי שֶׁהִגִּיעוּ אֶל הַתַּכְלִית אֲשֶׁר אֵין אַחֲרֶיהָ מַדְרֵגָה שֶׁיְּקַוּוּ תּוֹסַפְתָּהּ. וְלַחֲכָמִים הַמִּתְפַּלְסְפִים אַהֲבָה בַבְּדִידוּת, כְּדֵי שֶׁתִּזְדַּכַּכְנָה מַחְשְׁבוֹתָם לֵילֵד מִסְּבָרוֹתָם הַתּוֹלָדוֹת הָאֲמִתִּיּוֹת עַד שֶׁיַּגִּיעוּ אֶל הָאֱמֶת בְּמַה שֶּׁנִּשְׁאַר עֲלֵיהֶם מֵהַסְּפֵקוֹת, וְרוֹצִים עִם זֶה פְּגִיעַת תַּלְמִידִים שֶׁיָּבִיאוּ אוֹתָם אֶל הַמֶּחְקָר וְהַזִּכָּרוֹן, כְּמִי שֶׁשָּׁגָה בְּקִבּוּץ הַמָּמוֹן וְהוּא שׂוֹנֵא לְהִתְעַסֵּק אֶלָּא עִם מִי שֶׁיִּסְחַר כְּדֵי שֶׁיַּרְוִיחַ עִמּוֹ, וְזֹאת מַדְרֵגַת סָקְרַט וְהַדּוֹמֶה לוֹ, וְאֵלֶּה הַיְחִידִים אֵין תִּקְוָה לְהַגִּיעַ לְמַדְרֵגָתָם עַתָּה, אֲבָל בְּהִמָּצֵא הַשְּׁכִינָה בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה בָּעָם הַמּוּכָן לַנְּבוּאָה – הָיוּ אֲנָשִׁים נִפְרָדִים וְשׁוֹכְנִים בַּמִּדְבָּרוֹת, מִתְחַבְּרִים עִם מִי שֶׁדּוֹמֶה לָהֶם, לֹא הָיוּ מִתְבּוֹדְדִים לְגַמְרֵי, אֲבָל הָיוּ נֶעֱזָרִים עַל חָכְמַת הַתּוֹרָה וַמַעֲשֶׂיהָ הַמְקָרְבִים אֶל הַמַּדְרֵגָה הַהִיא בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה, וְהֵם בְּנֵי הַנְּבִיאִים. וְאַךְ בַּזְּמַן הַזֶּה וּבַמָּקוֹם הַזֶּה וְהָעָם הַזֶּה – וְאֵין חָזוֹן נִפְרָץ, עִם מִעוּט הַחָכְמָה הַקְּנוּיָה וְהֶעְדֵּר הַחָכְמָה הַהִיא הַטִּבְעִית, מִי שֶׁהִכְנִיס עַצְמוֹ לְהִנָּזֵר בִּפְרִישׁוּת, כְּבָר הִכְנִיס נַפְשׁוֹ בְּיִסּוּרִין וָחֳלִי נַפְשִׁי וְגַשְׁמִי, וְתֵרָאֶה עָלָיו דַּלּוּת הֶחֳלָיִים, וְיִהְיוּ סְבוּרִים בְּנֵי אָדָם שֶׁהוּא דַּלּוּת הַכְּנִיעָה וְהַשִּׁפְלוּת, וְיָשׁוּב נֶאֱסָר, מוֹאֵס בְּחַיָּיו מִפְּנֵי קִיצָתוֹ בְּמַאֲסָרָיו וּמַכְאוֹבָיו, לֹא מִתַּאֲוָתוֹ לַבְּדִידוּת. וְאֵיךְ לֹא יִהְיֶה כֵן, וְהוּא אֵינֶנּוּ דָּבֵק בְּאוֹר אֱלֹהִי שֶׁיִּמְצָא בּוֹ צֶוֶת כַּנְּבִיאִים, וְלֹא הִגִּיעַ לַחָכְמוֹת שֶׁמַּסְפִּיקִים לְהִתְעַסֵּק בָּהֶם וְלִמְצֹא עֲרֵבוּת בָּם שְׁאָר חַיָּיו כַּפִּילוֹסוֹפִים. וֶאֱמֹר – כִּי הוּא יָרֵא וְחָסִיד, אוֹהֵב שֶׁיִּפְגַע אֱלֹהָיו בַּבְּדִידוּת וְהָעֲמִידָה וְהַתְּחִנָּה וְהַתְּפִלָּה, בְּמַה שֶּׁהוּא יוֹדֵעַ מֵהַתַּחֲנוּנִים וְהַבַּקָּשׁוֹת, אֵלֶּה הַחֲדָשׁוֹת אֵין לָהֶם עֲרֵבוּת כִּי אִם יָמִים מְעַטִּים בְּעוֹד שֶׁהֵם חֲדָשִׁים, וְכָל אֲשֶׁר יִשָּׁנוּ עַל הַלָּשׁוֹן, לֹא תִפָּעֵל לָהֶם הַנֶּפֶשׁ וְלֹא יִמָּצֵא לָהֶם כְּנִיעָה וְלֹא חֲנִינָה, וְיִשָּׁאֵר בְּעִתֵּי הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה וְנַפְשׁוֹ תִתְבָּעֶנּוּ בְכֹחוֹתֶיהָ אֲשֶׁר נִטְבְּעָה עֲלֵיהֶם, מֵהַשֵּׁמַע וְהָרְאִיָּה וְהַדִּבּוּר וְהָעֵסֶק וְהָאֲכִילָה וְהַשְּׁתִיָּה וְהַמִּשְׁגָּל וְהָרֶוַח בְּמָמוֹן וְתַקָּנַת בֵּיתוֹ וְעֶזְרַת דַּלִּים וְעֵזֶר הַתּוֹרָה בְּמָמוֹנוֹ – כְּשֶׁיִּרְאֶה שׁוּם קִלְקוּל, הֲלֹא יִשָּׁאֵר מִתְחָרֵט עַל מַה שֶּׁקָּשַׁר נַפְשׁוֹ אֵלָיו, וְיוֹסִיף בַּחֲרָטָתוֹ רֹחַק מֵהָעִנְיָן הָאֱלֹהִי אֲשֶׁר טָרַח לְהִתְקָרֵב אֵלָיו.

1 Meister. Die Lebensweise eines Gottesdieners nach unserm Glauben ist die, daß er sich nicht von der Welt lossagt, als wäre sie ihm zur Last, und als verachtete er das Leben, das doch zu den Wohlthaten Gottes gehört, und das ihm Gott auch als eine Wohlthat anrechnet, wie es heißt: , , Deiner Tage Zahl will ich füllen " (Ex. 23, 26); „auf daß du lange lebest " (Deut. 22, 7). Er liebt vielmehr die Welt und das lange Leben, weil es ihm zum Erwerb des künftigen Lebens verhilft, indem er, je mehr Gutes er ausübt, eine Stufe höher zum künftigen Leben steigt. Ein derartiges Verlangen hat er nur dann, wenn er die Stufe eines Chanoch, von dem es heißt: , , Es wandelte Chanoch mit Gott " (Gen. 5, 24), oder die Stufe eines Elia (ges. And.) erreicht hat; (ein Verlangen) sich abzusondern, um nur der Gemeinschaft von Engeln theilhaftig zu werden. Dann ängstigt ihn nicht Einsamkeit und Abgeschiedenheit, da sie ja seine Gesellschaft sind; ihn ängstigt Volksmenge, weil ihm die Verhältnisse der niedern Welt fremd und der Anblick des Himmelreiches, neben dem er weder Speife noch Trank bedarf, zu Theil geworden ist. Solchen ist vollkommene Abgeschiedenheit angemessen; ja sie verlangen sogar nach dem Tode, weil sie dadurch ein Ziel erreichen, hinter dem es keine Stufe giebt die sie sich wünschen könnten. Auch philosophirende Weise haben Liebe zur Abgeschiedenheit, um ihr Denken zu läutern, wenn sie durch Gemeinschaft mit einander wahrhafte Resultate erzeugen wollen, damit sie in dem, was ihnen noch zweifelhaft geblieben ist, zur Wahrheit gelangen. Dabei haben sie aber den Umgang mit Schülern gern, da dieser ihrem Forschungsund Gedächtnißvermögen von Vortheil ist, wie derjenige, der sich mit dem Zusammenscharren von Geld abgiebt, nur mit Solchen gern umgeht, mit denen er Handel treiben und von denen er Gewinn ziehen kann. Eine solche Stufe ist die des Sokrates und Aehnlicher. Zur Stufe solcher Einzelnen zu gelangen, ist für uns keine Hoffnung. Freilich als noch die Schechina in dem heiligen Lande auf dem zur Prophetie befähigten Volke ruhte, da gab es Männer, die sich zurückzogen, in Wüsteneien lebten, und nur mit ihresgleichen umgingen, nicht gänzlich sich abschieden, sondern durch Heiligkeit und Reinheit zu den religiösen Lehren und Handlungen, die zu jener Stufe führen, erkräftigt wurden; das waren die Prophetenschüler. Aber in dieser Zeit und an diesem Orte und bei diesem Volke, ohne Offenbarung, bei dem geringen Maße erworbenen Wissens und dem Mangel angeborner Fähigkeit, wer sich darauf einläßt, sich durch Absonderung auszuzeichnen, der läßt sich auf Schmerzen und geistige und körperliche Krankheiten ein; das Elend der Krankheiten tritt an ihm hervor, von den Menschen freilich für das Elend der Zerknirschung und der Demuth angesehen; er sieht sich selbst gefangen und verachtet sein Leben aus Ueberdruß an seinen Banden und Schmerzen, nicht aus Liebe zur Abgeschiedenheit. Wie sollte es auch anders sein? Hat er doch keinen Antheil an dem göttlichen Licht, durch das er mit den Prophetengesellschaften in Verbindung tritt, und hat auch nichtwie die Philosophen die Erkenntniß erlangt, die da genügt, um durch Beschäftigung mit ihnen das übrige Leben versüßt zu sehen. Gesetzt nun auch, er sei gottesfürchtig, fromm, und wolle gern Gott finden durch Abgeschiedenheit, Stehen, Flehen und Gebete, so viel er nämlich von Gebeten und Bitten weiß, so machen doch diese neuen Gebete nur wenige Tage Eindruck, eben so lange sie neu sind. Hat sich der Mund einmal daran gewöhnt, so wird das Gemüth nicht mehr dadurch bewegt, und erlangt durch sie weder Demuth noch Liebe. Dann freilich geschieht es bei Tag und Nacht, daß die Seele die ihr angeschaffenen Triebe geltend macht, als Sehen, Hören, Reden, Denken, Beschäftigung, Essen, Trinken, Geschlechtsliebe, Gelderwerb, Hauswesen, Unterstützung von Armen, Stützung der Religion durch seine Mittel, wenn er irgend einen Schaden bemerkt, und muß er da nicht zuletzt Reue empfinden über das, woran er sich gebunden, und durch diese Reue sich noch weiter vom göttlichen Geiste entfernen, dem er eben sich zu nähern gesucht?

ב אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם כֵּן סַפֵּר לִי מַעֲשֵׂה הֶחָסִיד שֶׁבָּכֶם הַיּוֹם.

2 Kusari. Nun so beschreibe mir die Handlungsweise eines Frommen bei euch in heutiger Zeit.

ג אָמַר הֶחָבֵר: הֶחָסִיד הוּא, הַנִּזְהָר בִּמְדִינָתוֹ, מְשַׁעֵר וּמְחַלֵּק לְכָל אֲנָשֶׁיהָ טַרְפָּם וְכָל סִפְקָם, וְיִנְהַג בָּהֶם בְּצֶדֶק, לֹא יוֹנֶה אֶחָד מֵהֶם, וְלֹא יִתֶּן לוֹ יוֹתֵר מֵחֶלְקוֹ הָרָאוּי לוֹ, וְיִמְצָאֵם בְּעֵת צָרְכּוֹ אֲלֵיהֶם שׁוֹמְעִים לוֹ, מְמַהֲרִים לַעֲנוֹתוֹ בְּעֵת קָרְאוֹ, יְצַוֵּם וְיַעֲשֹוּ כְמִצְוָתוֹ, וְיַזְהִירֵם וְיִזָּהֵרוּ.

3 Meister. Der Fromme hat wohl Acht auf sein Land, wägt jedem Bewohner seine Nahrung und alle seine Bedürfnisse ab und theilt sie ihm zu, verfährt gerecht mit ihnen, beeinträchtigt keinen giebt Keinem mehr, als den ihm zukommenden Theil. Dafür findet er sie dann auch, wenn er sie braucht, gehorsam, beeilt ihm zu antworten, wenn er ruft; er befiehlt und sie handeln nach seinem Befehl; er verbietet und sie achten das Verbot.

ד אָמַר הַכּוּזָרִי: עַל חָסִיד שְׁאִלְתִּיךָ לֹא עַל מוֹשֵׁל.

4 Kusari. Ueber den Frommen, nicht über den Herrscher habe ich dich gefragt!

ה אָמַר הֶחָבֵר: הֶחָסִיד הוּא מִי שֶׁהוּא מוֹשֵׁל, נִשְׁמָע בְּחוּשָׁיו וְכֹחוֹתָיו הַנַּפְשִׁיִּים וְהַגּוּפִיִּים, וּמַנְהִיגָם הַהַנְהָגָה הַגּוּפִיִּית, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר". וְהוּא הַמּוּכָן לְמֶמְשָׁלָה, כִּי אִלּוּ הָיָה מוֹשֵׁל בִּמְדִינָה הָיָה נוֹהֵג בָּהּ בְּצֶדֶק כַּאֲשֶׁר נָהַג בְּגוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ, וְחָסַם הַכֹּחוֹת הַתַּאֲוִיִּים וּמָנַע אוֹתָם מִן הָרִבּוּי אַחַר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם חֶלְקָם, וְהִסְפִּיק לָהֶם מַה שֶּׁיְּמַלֵּא חֶסְרוֹנָם, מֵהַמַּאֲכָל הַמַּסְפִּיק וְהַמִּשְׁתֶּה הַמַּסְפִּיק עַל הַדֶּרֶך הַשָּׁוֶה גַם כֵּן, וְחָסַם הַכֹּחוֹת הַכַּעֲסָנִים הַמְבַקְשִׁים לְנִצּוּחַ, אַחַר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם חֶלְקָם בַּנִּצָּחוֹן הַמּוֹעִיל בְּדִבְרֵי הַחָכְמוֹת וְהַדֵּעוֹת וְגַעֲרַת הָאֲנָשִׁים הָרָעִים, וְנָתַן לַחוּשִׁים חֶלְקָם בְּמַה שֶּׁמוֹעִיל לוֹ, וּמְשַׁמֵּשׁ בְּיָדָיו וְרַגְלָיו וּלְשׁוֹנוֹ בְעִנְיַן הַצֹּרֶךְ וּבְחֶפְצוֹ הַמּוֹעִיל, וְכֵן הַשֵּׁמַע וְהָרְאוּת וְהַהַרְגָּשָׁה הַמִּשְׁתַּתֶּפֶת הוֹלֶכֶת אַחֲרֵיהֶם, וְאַחַר כֵּן הַיֵּצֶר וְהָרַעְיוֹן וְהַמַּחֲשָׁב וְהַזִּכָּרוֹן, וְאַחַר כֵּן הַכֹּחַ הַחֶפְצִי הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל אֵלֶּה, וְהֵם מְשַׁמְּשִׁים עוֹבְדִים לְחֵפֶץ הַשֵּׂכֶל. וְלֹא עָזַב אֶחָד מֵאֵלּוּ הַכֹּחוֹת וְהָאֲבָרִים שֶׁיַּרְבֶּה בְמַה שֶּׁהוּא מְיֻחָד בּוֹ וְיַפְחִית הַנִּשְׁאָרִים. וְכַאֲשֶׁר עָשָׂה צָרְכֵי כָל אֶחָד מֵהֶם וְנָתַן לַטִּבְעִיִּים מַה שֶּׁיַּסְפִּיק לָהֶם מֵהַמְּנוּחָה וְהַשֵּׁנָה, וְלַחִיּוּנִיִּים מַה שֶּׁיַסְפִּיק לָהֶם מֵהַקִּיצָה וְהַתְּנוּעָה בְמַעֲשֵׂי הָעוֹלָם, אָז יִקְרָא אֶל עֲדָתוֹ, כְּמוֹשֵׁל הַנִּשְׁמָע שֶׁקּוֹרֵא אֶל חֵילוֹ הַשּׁוֹמֵעַ לַעֲזֹר לוֹ, לְהִדָּבֵק בַּמַּדְרֵגָה שֶׁהִיא לְמַעְלָה מִמֶּנָּה, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַמַּדְרֵגָה הָאֱלֹהִית אֲשֶׁר הִיא לְמַעְלָה מֵהַמַּדְרֵגָה הַשִּׂכְלִית, וִיסַדֵּר עֲדָתוֹ וִיתַקְּנָהּ, וְדוֹמֶה לַסֵּדֶר שֶׁסִּדֵּר מֹשֶׁה עָלָיו הַשָּׁלוֹם לַעֲדָתוֹ סְבִיבוֹת הַר סִינַי, וּמְצַוֶּה הַכֹּחַ הַחֶפְצִי שֶׁיִּהְיֶה מְקַבֵּל וְשׁוֹמֵר לַאֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶצְלוֹ צִוּוּי, וְיַעֲשֵׂהוּ לְעִתּוֹ, וִישַׁמֵּשׁ בַּכֹּחוֹת וּבָאֲבָרִים כְּפִי אֲשֶׁר יְצַוֶּה מִבְּלִי הַמְרוֹת, וִיצַוֶּה אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יִפְנֶה אֶל הַשֵּׁדִים הַמַּחֲשָׁבִיִּים וְהַמִּתְדַּמִּים, וְלֹא יְקַבְּלֵם וְלֹא יַאֲמִין בָּם, עַד שֶׁיִּוָּעֵץ אֶת הַשֵּׂכֶל, וְאִם יַכְשִׁיר מַה שֶׁיֵּשׁ אֶצְלָם יְקַבְּלֵם, וְאִם לֹא – יַמְרֵם, וִיקַבֵּל הַחֶפְצִי זֶה מִמֶּנּוּ וְיַסְכִּים לַעֲשׂוֹתוֹ. וּמְיַשֵּׁר כְּלֵי הַמַּחֲשָׁב וּמְפַנֶּה אוֹתוֹ מִכָּל אֲשֶׁר קָדַם מֵהַמַּחֲשָׁבוֹת הָעוֹלָמִיּוֹת. וּמְצַוֶּה הַמְדַמֶּה לְהַמְצִיא הֶהָדוּר שֶׁבַּצּוּרוֹת הַנִּמְצָאוֹת אֶצְלוֹ בְעֵזֶר הַזִּכָּרוֹן, לְדַמּוֹת אֵלָיו הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי הַמְבֻקָּשׁ, כְּמוֹ מַעֲמַד הַר סִינַי וּמַעֲמַד אַבְרָהָם וְיִצְחָק בְּהַר הַמּוֹרִיָּה, וּכְמוֹ מִשְׁכַּן מֹשֶׁה וְסֵדֶר הָעֲבוֹדָה וְחוּל הַכָּבוֹד בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וְזוּלַת זֶה הַרְבֵּה. וּמְצַוֶּה הַשּׁוֹמֵר לִשְׁמֹר אֶת זֶה וְלֹא יִשְׁכָּחֵהוּ, וְיִגְעַר הַמַּחֲשָׁבִי וְשֵׁדָיו מִבַּלְבֵּל הָאֱמֶת וּמִסַּפְּקוֹ. וְיִגְעַר בַּכַּעֲסָנִי וּבַתַּאֲוָנִי מֵהַטּוֹת הַחֶפְצִי וַהֲנִיעוֹ וְהַטְרִידוֹ בְמַה שֶּׁיֵּשׁ אֶצְלָם מֵהַכַּעַס וְהַתַּאֲוָה. וְאַחַר זֹאת הַהַצָּעָה יַנְהִיג הַכֹּחַ הַחֶפְצִי כָּל הָאֲבָרִים הַמְשַׁמְּשִׁים אוֹתוֹ בִּזְרִיזוּת וַחֲרִיצוּת וְשִׂמְחָה, וְיַעַמְדוּ בְעֵת הָעֲמִידָה מִבְּלִי עַצְלָה, וְיִשְׁתַּחֲווּ עֵת שֶׁיְּצַוֵּם לְהִשִׁתַּחֲווֹת, וְיֵשְׁבוּ בְּעֵת הַיְשִׁיבָה, וּמַבִּיטוֹת הָעֵינַיִם הַבָּטַת הָעֶבֶד אֶל אֲדוֹנָיו, וְיַעַמְדוּ הַיָּדַיִם מִמַּעֲשֵׂיהֶם, וְלֹא תִתְקַבֵּץ הָאַחַת עִם הָאַחַת, וְתִשְׁתַּוֶּינָה הָרַגְלַיִם לָעֲמִידָה, וְיַעַמְדוּ כָל הָאֲבָרִים כְּנִבְהָלִים הַיְרֵאִים לַעֲשֹוֹת מִצְוַת מַנְהִיגָם, לֹא יַרְגִּישׁוּ עַל מֵחוּשׁ וְלֹא עַל הֶפְסֵד אִם יִהְיֶה לָהֶם, וְיִהְיֶה הַלָּשׁוֹן מַסְכִּים עִם הַמַּחֲשָׁבָה לֹא יוֹסִיף עָלָיו, וְלֹא יְבַטֵּא בִתְפִלָּתוֹ עַל דֶּרֶךְ הַמִּנְהָג וְהַטֶּבַע כְּמוֹ הַזַּרְזִיר וְהַבַּבָּגָא אֶלָּא עִם כָּל מִלָּה מַחֲשָׁבָה וְכַוָּנָה בָהּ, וְתִהְיֶה הָעֵת הַהִיא לֵב זְמַנּוֹ וּפִרְיוֹ, וְיִהְיוּ שְׁאָר עִתּוֹתָיו כִּדְרָכִים הַמַּגִּיעִים אֶל הָעֵת הַהִיא, יִתְאַוֶּה קִרְבָתוֹ שֶׁבּוֹ מִתְדַּמֶּה בָרוּחֲנִיִּים וְיִתְרַחֵק מֵהַבַּהֲמִיִּים, וְיִהְיֶה פְרִי יוֹמוֹ וְלֵילוֹ הַשָּׁלֹשׁ עִתּוֹת הָהֵם שֶׁל תְּפִלָּה, וּפְרִי הַשָּׁבוּעַ יוֹם הַשַּׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְעֻמָּד לְהִדָּבֵק בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וַעֲבוֹדָתוֹ בְשִׂמְחָה לֹא בִכְנִיעָה, כַּאֲשֶׁר הִתְבָּאָר. וְהַסֵּדֶר הַזֶּה מֵהַנֶּפֶשׁ כְּסֵדֶר הַמָּזוֹן מֵהַגּוּף, מִתְפַּלֵּל לְנַפְשׁוֹ וְנִזּוֹן לְגוּפוֹ, וּמַתְמֶדֶת עָלָיו בִּרְכַּת הַתְּפִלָּה עַד עֵת תְּפִלָּה אַחֶרֶת, כְּהַתְמָדַת כֹּחַ סְעֻדַּת הַיּוֹם עַד שֶׁיִּסְעַד בַּלַּיְלָה, וְכָל אֲשֶׁר תִּרְחַק עֵת הַתְּפִלָּה מֵהַנֶּפֶשׁ הִיא הוֹלֶכֶת וְקוֹדֶרֶת בְּמַה שֶׁפּוֹגֵעַ אוֹתָהּ מֵעִסְקֵי הָעוֹלָם כָּל שֶׁכֵּן אִם יְבִיאֵהוּ הַצֹּרֶךְ לְחֶבְרַת נְעָרִים וְנָשִׁים וְרֵעִים, וְיִשְׁמַע מַה שֶּׁיַּעְכִּיר זַכּוּת נַפְשׁוֹ, מִדְּבָרִים כְּעוּרִים וְנִגּוּנִים שֶׁתִּטֶּה הַנֶּפֶשׁ אֲלֵיהֶם וְלֹא יוּכַל לִמְשָׁל־בָּהּ. וּבְעֵת הַתְּפִלָּה מְטַהֵר נַפְשׁוֹ מִכָּל מַה שֶּׁקָּדַם, וִיתַקְּנָהּ לֶעָתִיד, עַד שֶׁלֹּא יַעֲבֹר שָׁבוּעַ עַל זֶה הַסֵּדֶר עַד שֶׁיְּתַקֵּן הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף, וּכְבָר נִקְבְּצוּ מוֹתָרִים מַקְדִּירִים עִם אֹרֶךְ הַשָּׁבוּעַ לֹא יִתָּכֵן לְטַהֲרָם וּלְנַקּוֹתָם אֶלָּא בְהַתְמָדַת עֲבוֹדַת יוֹם עִם מְנוּחַת הַגּוּף, וְאָז יִרְצֶה הַגּוּף בַּשַּׁבָּת אֶת אֲשֶׁר חָסַר לוֹ מִשֵּׁשֶׁת הַיָּמִים, וְיִהְיֶה נָכוֹן לֶעָתִיד. וְכֵן הַנֶּפֶשׁ תִּזְכֹּר מַה שֶּׁחָסְרָה עִם טִרְדַּת הַגּוּף, וּכְאִלּוּ הִיא בַּיּוֹם הַהוּא מִתְרַפְּאָה מֵחֳלִי שֶׁקָּדַם וּמִתְעַתֶּדֶת לְמַה שֶׁיִּדְחֶה מִמֶּנָּה הֶחֳלִי בֶעָתִיד. דּוֹמֶה לְמַה שֶּׁהָיָה עוֹשֶׂה אִיּוֹב בְּכָל שָׁבוּעַ בְּבָנָיו, כְּמוֹ שֶׁהוּא אוֹמֵר: 'אוּלַי חָטְאוּ בָנַי', וְאַחַר כֵּן יִהְיֶה עָתִיד לָרְפוּאָה הַחָדְשִׁית שֶׁהִיא זְמַן כַּפָּרָה לְכָל תּוֹלְדוֹתָם, רְצוֹנִי לוֹמַר: תּוֹלְדוֹת הֶחֳדָשִׁים וְחִדּוּשֵׁי הַיָּמִים, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: 'כִּי לֹא־תֵדָע מַה־יֵּלֶד יוֹם'. וְאַחַר כֵּן יִהְיֶה עָתִיד לְשָׁלֹשׁ רְגָלִים. וְאַחֲרֵי כֵן אֶל הַצּוֹם הַנִּכְבָּד אֲשֶׁר בּוֹ יִנָּקֶה מִכָּל עָוֹן שֶׁקָּדַם, וְיַשִּׂיג בּוֹ מַה שֶּׁחָסַר לוֹ בַּיָּמִים וּבַשָּׁבוּעִים וּבֶחֳדָשִׁים, וְתִנָּקֶה הַנֶּפֶשׁ מֵהַבִּלְבּוּלִים הַמַּחֲשָׁבִיִּים וְהַכַּעֲסִיִּים וְהַתַּאֲוִיִּים, וְתָשׁוּב מִנְּטוֹת אֲלֵיהֶם תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה בֵּין בְּמַחֲשָׁבָה בֵּין בְּמַעֲשֶׂה. וְאִם לֹא תִתָּכֵן הַתְּשׁוּבָה מֵהַמַּחֲשָׁבָה בַּעֲבוּר גְּבוּרַת הָרַעְיוֹנִי עָלֶיהָ, בְּמַה שֶּׁקָּדַם לָהּ מִזִּכְרוֹן מַה שֶּׁשָּׁמְעָה מִימֵי הַנְּעוּרִים מִשִּׁירִים וְחִידוֹת וְזוּלָתָם, תִּנָּקֶה מֵהַמַּעֲשֶׂה וְתִתְוַדֶּה עַל הָרַעְיוֹנִים וּתְקַבֵּל שֶׁלֹּא תִזְכְּרֵם בִּלְשׁוֹנָהּ כָּל שֶׁכֵּן שֶׁתַּעֲשֵׂם, וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: זַמֹּתִי בַּל־יַעֲבָר־פִּי. וְצוֹמוֹ בַיּוֹם הַהוּא צוֹם שֶׁהוּא קָרוֹב בּוֹ לְהִתְדַּמּוֹת בַּמַּלְאָכִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא גּוֹמְרוֹ בִכְנִיעָה וּבְשִׁפְלוּת וּבַעֲמִידָה וּבִכְרִיעוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת וּתְהִלּוֹת, וְכָל כֹּחוֹתָיו הַגּוּפִיִּים צָמִים מֵהָעִנְיָנִים הַטִּבְעִיִּים, מִתְעַסְּקִים בַּתּוֹרִיִּים, כְּאִלּוּ אֵין בּוֹ טֶבַע בַּהֲמִי. וְכֵן יִהְיֶה צוֹם הֶחָסִיד בְּכָל עֵת שֶׁיָּצוּם, שֶׁיְּעַנֶּה בוֹ הָרְאוּת וְהַשֵּׁמַע וְהַלָּשׁוֹן, וְלֹא יַטְרִידֵם בְּזוּלַת מַה שֶּׁיְּקָרֵב אוֹתוֹ אֶל הָאֱלֹהִים, וְכֵן הַכֹּחוֹת הַפְּנִימִיִּים מִדִּמְיוֹן וּמַחֲשָׁבָה וְזוּלָתִי זֶה, וְעִם זֶה יִהְיוּ הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים.

5 Meister. Der Fromme ist ein Herrscher, dem seine Sinne und seine geistigen und körperlichen Fähigkeiten gehorchen, der sie auf naturgemäße Weise leitet, wie es heißt: , , Wer seinen Geist beherrscht, ist mehr, als wer eine Stadt besiegt " (Spr. 16, 32 (Er ist befähigt zur Herrschaft, denn wenn er über ein Land herrschte, so würde er es mit eben solcher Gerechtigkeit, wie er Körper und Seele leitet. Er zähmt die Begehrungstriebe und hält sie vom Uebermaße zurück, nachdem er ihnen ihren Antheil gegeben und ihnen in Genüge zukommen lassen, was ihre Bedürfnisse befriedigen kann, genügende Speise, genügenden Trank, stets im Mittelweg bleibend, Reinigung mit allem dazu Erforderlichen, ebenfalls mit Beobachtung der Mitte. Er zähmt die Zorntriebe, die nur nach Macht verlangen, nachdem er ihnen ihren Antheil an Macht in Sachen der Wissenschaften und Lebensansichten und durch Bekämpfung der Bösen gewährt. Er giebt den Sinnen ihren Antheil, wie er einem jeden zukommt; er bedient sich seiner Hände und Füße und seiner Zunge nur im erforderlichen Falle und zu einem ersprießlichen Zweck; so Gehör, Gesicht und das ihnen nachgehende Gemeingefühl; alsdann Vorstellungsvermögen, Einbildungskraft, Urtheils vermögen, Gedächtniß; dann die Willenskraft, die über alle diese verfügt, während sie insgesammt Diener sind, die dem Wilen des Verstandes gehorchen. Er erlaubt keinem dieser Vermögen und Organe, sich in seinem Gebiete zu übernehmen und die übrigen zu beeinträchtigen. Nachdem er nun den Bedürfnissen eines jeden von ihnen genügt, den vegetativen (Kräften) hinlänglich Ruhe und Schlaf, den vitalen hinlänglich Wachen und Bewegung durch weltliche Beschäftigung gewährt hat, dann ruft er, wie ein gefürchteter Herrscher sein gehorsames Heer ruft, seine Gemeinde, ihm zur Erlangung einer Stufe, die über ihr steht, nämlich der göttlichen Stufe, die über der intellectuellen steht, zu verhelfen. Er ordnet seine Gemeinde, und richtet sie ein, ähnlich der Ordnung, die Moses mit seiner Gemeinde rings um den Berg Sinai traf. Er befiehlt dem Willen, jeden Befehl, den er von ihm erhält, anzunehmen und zu bewahren, ihn sogleich zu erfüllen und die Vermögen und Organe gemäß seinem Befehle ohne Widerstreben zu gebrauchen; er befiehlt ihm, sich nicht an die dem Schein ergebenen UrtheilFürsten zu kehren, ihnen nicht zu gehorchen und zu glauben, bevor er den Verstandum Rath gefragt; nur wenn dieser gutheißt, was jene wollen, so gehorche er ihnen; sonst verwerfe er sie. So nimmt also der Wille diesen Befehl an und stimmt mit ihm in der Ausführung desselben überein. Er richtet die Organe des Urtheils - Vermögens zu, und reiniget es von allen weltlichen Gedanken, die es früher einnahmen; er befiehlt der Einbildungskraft ihm zur Versinnlichung des erstrebten göttlichen Geistes das Herrlichste unter den bei ihr mittelst des Gedächtnisses vorhandenen Bildern vorzuführen, wie z. B. die Offenbarung am Sinai, die Begebenheit mit Abraham und Isaak auf dem Berge Moriah, oder das mosaische Zelt, den Opferdienst, das Herabkommen der Herrlichkeit auf den Tempel und dergl. Dem Gedächtniß befiehlt er, diese zu bewahren und nicht zu vergessen; er wehrt dem Urtheil und dessen Fürsten, daß sie nicht die Wahrheit verwirren und Zweifel erheben; er wehrt den Zornund den Begehrungstrieben, daß sie nicht durch ihren Zorn und ihre Begierden den Willen beugen, beunruhigen und überwältigen. Nach dieser Anordnung leitet die Willenskraft alle Organe, und diese gehorchen ihr dienstfertig, behend und freudig, sie stehen zur Zeit des Stehens unverdrossen, beugen sich, wenn er ihnen befiehlt, sich zu beugen; sitzen zur Zeit des Sitzens. Die Augen schauen, wie der Diener auf den Herrn, die Hände lassen von ihrer Thätigkeit ab und legen sich nicht in einander; die Füße schließen sich gerade an einander zum Stehen. So ſtehen alle Glieder gleichsam scheu, ängstlich bedacht, den Befehl ihres Herrschers zu vollziehen; sie achten auf keine Gefahr und keinen Schaden, der ihnen werden könnte; die Zunge ist in Uebereinstimmung mit dem Gedachten, geht nicht darüber hinaus, plaudert auch nicht die Gebete nach Gebrauch und Gewohnheit, wie ein Staar oder Papagei, sondern. jedes Wort wird mit Sinn und Andacht gesprochen Diese Stunde des Gottesdienstes bildet den Kern und die Blüthe seiner Zeit; seine übrigen Stunden bilden nur Wege, die zu jener Stunde hinführen; er wünscht die Annäherung derselben, weil er da dem Geistigen ähnlich wird und von dem Thierischen sich entfernt. So bilden die Blüthe von Tag und Nacht die drei Gebetszeiten, die Blüthe der Woche der Sabbat, an dem man, der Bestimmung desselben gemäß, dem göttlichen Geiste anhangen, und ihm in Freude, nicht in Zerknirschungwie oben erklärt worden dienen soll. Diese Anordnung verhält sich zur Seele, wie die Ordnung der Ernährung zum Körper; das Gebet ist für die Seele, was die Ernährung für den Körper; der Segen des Gebetes reicht aus bis zur folgenden Gebetszeit, wie die Wirkung der Tagesmahlzeit bis zur Abendmahlzeit aushält. Ie weiter jene Gebetzeit sich von der Seele entfernt, desto mehr wird sie allmälig von dem Zusammentreffen mit weltlichen Beschäftigungen verdüstert, und noch mehr, wenn er sich zum Umgange mit Kindern, Weibern und Schlechten genöthigt sieht; wenn er hören muß was die Reinheit seiner Seele trübt, widrige Dinge, Lieder, denen die Seele sich zuneigt, ohne daß er ihrer Herr werden kann. Zur Zeit des Gebetes aber reinigt er seine Seele von allem Vorangegangenen und richtet sie auf das Kommende zu, so daß keine Woche ohne eine solche Instandsetzung der Seele und des Körpers vergeht. Bereits haben sich aber in der Länge der Woche verdüsternde Ueberreste angesammelt, von denen man sich nur reinigen und läutern kann, wenn man einen ganzen Tag zum Gottesdienste bei Ruhe für den Körper bestimmt. Dann ersetzt sich der Körper, was ihm in den sechs Tagen abgegangen, und ist auf die Zukunft vorbereitet, und so wird sich auch die Seele dessen bewußt, was sie bei der Bemühung des Körpers verloren, heilt sich an diesem Tage gleichsam von der Krankheit des Vergangenen und bereitet sich zur Abwehr der Krankheit in der Zukunft vor. Aehnlich machte es Hiob jede Woche mit seinen Kindern, indem er sagte: „Vielleicht haben sich meine Kinder vergangen " (Hiob 1,5). Dann ist er gewärtig der Monat heilung eine Zeit der Versöhnung für alle ihre Erzeugnisse ", d. h. die Erzeugnisse der Monate und die Tagesbegebenheiten, gleich dem Ausdruck: , , Du weißt nicht, was der Tag erzeugen wird " (Spr. 27, 1). Ebenso ist er gewärtig der drei Feste, und endlich des erhabenen Fasttages, an dem er sich von allen Sünden der Vergangenheit reinigt, und was ihm in Tagen, Wochen, Monaten abgegangen, ersetzt. Da reinigt sich die Seele von allen Irrthümern des Urtheils, der Zornund der Begehrungstriebe, und entfernt sich in vollkommener Bekehrung, durch Gedanken und Ausführung von ihnen. Gelingt die innere Bekehrung nicht, weil die Einbildungskraft durch Erinnerung an das in der Jugend Gehörte, als Lieder, Spruchräthsel u. s. w. zu viel Uebermacht hat, so reinigt sich die Seele zuvörderst in den Handlungen, legt ein Bekenntniß ihrer Vorstellungen ab, und nimmt sich vor, sie nicht über ihre Zunge zu bringen, geschweige denn auszuführen, wie es heißt: „Was ich gedacht, soll nicht über meinen Mund kommen " (Pf. 17, 3). Das Fasten an diesem Tage ist ein Fasten, durch das er beinahe den Engeln gleich wird, weil er es in Demuth, Zerknirschung, Stehen, Kniebeugungen, Lobgesängen und Preisungen hinbringt, und alle seine körperlichen Kräfte ihrer vegetativen Thätigkeit sich enthalten, und nur der religiösen Thätigkeit sich widmen, als wäre gar keine irdische Natur in ihnen. So ist das Fasten des Frommen zu jeder Zeit, da er fastet, beschaffen; er bezwingt Gesicht, Gehör und Zunge, und beschäftigt sich nur mit dem, was ihn zu Gott führt, und ebenso die innern Kräfte, als Einbildungskraft, Denkvermögen u. f. w. - Dazu kommen dann noch die bekannten guten Handlungen.

ו אָמַר הַכּוּזָרִי: הַמַּעֲשִׂים הַיְדוּעִים.

6 Kusari. Welches sind die bekannten Handlungen?

ז אָמַר הֶחָבֵר: הַמַּעֲשִׂים הַמִּנְהָגִיִּים וְהַחֻקִּים הַשִּׂכְלִיִּים הֵם הַיְדוּעִים, אֲבָל הָאֱלֹהִיִּים הַנּוֹסָפִים עֲלֵיהֶם לָחוּל בְּאֻמַּת אֵל חַי שֶׁיַּנְהִיגֶנָּה, אֵינָם יְדוּעִים עַד שֶׁיָּבֹאוּ מֵאֶצְלוֹ מְפֹרָשִׁים וּמְחֻלָּקִים. וְעוֹד, כִּי אֵין הַמִּנְהָגִיִּים וְהַשִּׂכְלִיִּים הָהֵם יְדוּעִים, שֶׁאִם נֵדָעֵם בְּעַצְמָם לֹא נֵדַע שִׁעוּרָם, כִּי אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים שֶׁהַעֲנָקָה חוֹבָה, וּמוּסַר הַנֶּפֶשׁ בִּכְנִיעָה וּבְשִׁפְלוּת חוֹבָה, וְהַהוֹנָאָה מְגֻנָּה, וְהַהֶפְקֵר עִם הַנָּשִׁים מְגֻנֶּה, וְהַבִּיאָה אֶל קְצָת הַקְּרוֹבוֹת מְגֻנָּה, וְכִבּוּד הָאָבוֹת חוֹבָה, וְכַדּוֹמֶה לָאֵלֶּה, אַךְ הַגְבָּלַת זֶה וְשִׁעוּרוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה טוֹב לַכֹּל, אֵינֶנּוּ כִּי אִם לֵאלֹהִים יִתְבָּרָךְ. אֲבָל הַמַּעֲשִׂים הָאֱלֹהִיִּים אֵין שִׂכְלֵנוּ מַגִּיעַ אֲלֵיהֶם [וְהֵם] (נִדָּחִים) [נִדְחִים] אֵצֶל הַשֵּׂכֶל, וְהֵם נִשְׁמָעִים כַּאֲשֶׁר יִשְׁמַע הַחוֹלֶה אֶל הָרוֹפֵא בִרְפוּאוֹתָיו וְהַנְהָגוֹתָיו. הֲלֹא תִרְאֶה הַמִּילָה, כַּמָּה הִיא רְחוֹקָה מִן הַהַקָּשָׁה וְאֵין לָהּ דֶּרֶךְ אֶל הַהַנְהָגָה, וּכְבָר קִבֵּל אוֹתָהּ אַבְרָהָם, עִם קְשִׁי הָעִנְיָן עַל הַטֶּבַע, וְהוּא בֶן מְאַת שָׁנָה, בְּנַפְשׁוֹ וּבְבָנָיו, וְהָיְתָה אוֹת בְּרִית לְהִדָּבֵק בּוֹ וּבְזַרְעוֹ הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: וַהֲקִמוֹתִי אֶת־בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ.

7 Meister. Die Societäts- und die Vernunstgesetze, das sind die bekannten; die göttlichen aber, die hinzugefügt sind für das Volk des lebendigen Gottes, auf daß er sie leite, die sind nicht bekannt, wenn sie nicht von ihm selbst erläutert und zugetheilt werden. Noch mehr! Jene Societätsund Vernunftgesetze sind eigentlich auch nicht bekannt; denn kennen wir auch sie selbst, so kennen wir doch nicht ihr Maß. Wir wissen, daß Bescheidenheit eine Pflicht ist, daß die Besserung der Seele durch Zerknirschung und Demuth Pflicht ist, daß Betrug tadelhaft ist, daß freier Umgang mit Weibern tadelhaft ist, daß der Beischlaf mit gewissen Verwandten tadelhaft ist, daß es Pflicht ist, die Eltern zu ehren u. f. w. Aber die Abgrenzung dieser Dinge, eine solche Bestimmung, daß sie für alle gut sei, kömmt nur von Gott! Die göttlichen Handlungen aber werden weder vom Verstand gefordert, noch auch von ihm verworfen. Man folgt ihnen, wie der Kranke dem Arzt in seinen Heilmitteln und in seinen Anordnungen folgt. Sieh! die Beschneidung! wie ſteht sie mit der Spekulation in gar keiner Beziehung, hat auch keinen Einfluß auf das Bestehen der Gesellschaft, und doch nahm sie Abraham, so schwer es ihm der Natur nach werden mußte, da er 100 Jahr alt war, für sich und seine Nachkommen an, und sie wurde ein Zeichen an ihm, daß auf ihm und seinen Nachkommen der göttliche Geist ruhen werde, wie es heißt: „Ich errichte meinen Bund zwischen mir und zwischen dir und deinen Nachkominen nach dir " (Gen. 17, 7).

ח אָמַר הַכּוּזָרִי: בֶּאֱמֶת קִבַּלְתֶּם הַתּוֹרָה הַזֹּאת כָּרָאוּי, וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָהּ בְּהִשְׁתַּדְּלוּת גְּדוֹלָה בְמַקְהֵלִים בְּהִזְדַּמֵּן אֵלֶיהָ, לְשַׁבֵּחַ עָלֶיהָ וְלִזְכֹּר שָׁרָשֶׁיהָ וְעִלָּתָהּ בַּבְּרָכָה, וְזוּלַתְכֶם טָרַח לְהִדַּמּוֹת אֲלֵיכֶם, וְעָלָה בְיָדוֹ הַצַּעַר, מִבְּלִי הַהֲנָאָה אֲשֶׁר יִמְצָאֶנָּה מִי שֶׁהוּא חוֹשֵׁב בַּסִּבָּה אֲשֶׁר בַּעֲבוּרָהּ סוֹבֵל הַצַּעַר הַזֶּה.

8 Kusari. In der That! Dieses Gebot habt ihr auf gebührende Weise angenommen, und vollführt es mit besonderem Eifer, in öffentlicher Versammlung, die sich zusammenfindet, um sie zu preisen, und ihre Grundidee sich zu vergegenwärtigen; darum hat sie auch segensreiche Früchte getragen. Andere haben sich wohl bemüht, euch nachzuahmen, aber ihnen wurde nur der Schmerz ohne die Freude, die der empfindet, welcher an den Grund denkt, weswegen er diesen Schmerz erträgt.

ט אָמַר הֶחָבֵר: וְכֵן שְׁאָר הַדִּמְיוֹנִים לֹא יָכְלָה אֻמָּה מִן הָאֻמּוֹת לְהִתְדַּמּוֹת אֵלֵינוּ בְדָבָר. הֲלֹא תִרְאֶה אֲשֶׁר קָבְעוּ יוֹם לִמְנוּחָה בִּמְקוֹם יוֹם הַשַּׁבָּת, הֲיוּכְלוּ לְהִדַּמּוֹת אֶלָּא כַאֲשֶׁר יִדַּמּוּ צוּרוֹת הַצְּלָמִים אֶל צוּרוֹת בְּנֵי אָדָם הַחַיִּים.

9 Meister. Auch in andern Nachahmungen hat kein anderes Volk uns gleichkommen können. Sieh! Anstatt des Sabbats haben sie einen Ruhetag eingeführt; haben sie uns gleichkommen können? Höchstens wie die Gestalt eines Bildes der Gestalt des lebendigen Menschen gleichkommt.

י אָמַר הַכּוּזָרִי: כְּבָר חָשַׁבְתִּי בְעִנְיַנְכֶם, וְרָאִיתִי שֶׁיֵּשׁ לֵאלֹהִים סוֹד בְּהַשְׁאִירְכֶם, וְשֶׁהוּא שָׂם הַשַּׁבָּתוֹת וְהַמּוֹעֲדִים מֵהַגָּדוֹל שֶׁבַּסִּבּוֹת בְּהַשְׁאִיר תָּאָרְכֶם וַהֲדַרְכֶם, כִּי הָאֻמּוֹת הָיוּ מְחַלְּקוֹת אֶתְכֶם לַעֲבָדִים בַּעֲבוּר בִּינַתְכֶם וְזֹךְ דַּעְתְּכֶם, וְהָיוּ מְשִׂימִים אֶתְכֶם עוֹד אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, לוּלֵא אֵלֶּה הָעִתִּים שֶׁאַתֶּם שׁוֹמְרִים אוֹתָם הַשְּׁמִירָה הַזֹּאת הַמְעֻלָּה מִפְּנֵי שֶׁהֵם מֵאֵת הָאֱלֹהִים וּלְעִלּוֹת חֲזָקוֹת, כְּמוֹ זֵכֶר לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם, זֵכֶר לְמַתַּן תּוֹרָה, וְכֻלָּם עִנְיָנִים אֱלֹהִיִּים, אַתֶּם מֻזְהָרִים בִּשְׁמִירָתָם. וְלוּלֵא הֵם לֹא הָיָה אֶחָד מִכֶּם לוֹבֵשׁ בֶּגֶד נָקִי, וְלֹא הָיָה לָכֶם קִבּוּץ לְזִכְרוֹן תּוֹרַתְכֶם מִפְּנֵי שִׁפְלוּת נַפְשְׁכֶם בְּהַתְמָדַת הַגָּלוּת עֲלֵיכֶם. וְלוּלֵא הֵם לֹא הֱיִיתֶם מִתְנַעֲמִים יוֹם אֶחָד בְּאֹרֶךְ יְמֵיכֶם, וּכְבָר הָיָה לָכֶם בָּזֶה שִׁשִּׁית יְמֵיכֶם מְנוּחַת הַגּוּף וּמְנוּחַת הַנֶּפֶשׁ, אֵין הַמְּלָכִים יְכוֹלִים עָלֶיהָ, מִפְּנֵי שֶׁנַּפְשׁוֹתָם אֵינָם מִתְיַשְּׁבוֹת בְּיוֹם מְנוּחָתָם, כִּי, אִם יִצְטָרְכוּ בַיּוֹם הַהוּא לִיגִיעָה וּתְנוּעָה, הָיוּ נָעִים וִיגֵעִים, וְאֵין נַפְשׁוֹתָם בִּמְנוּחָה שְׁלֵמָה. וְלוּלֵא הֵם, הָיָה כָל יְגִיעֲכֶם לְזוּלַתְכֶם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְזֻמָּן לְשָׁלָל. אִם כֵּן הוֹצָאַתְכֶם בָּהֶם רֶוַח לָכֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁהַהוֹצָאָה בָהֶם לְשֵׁם שָׁמָיִם.

10 Kusari. Ich habe über euren Zustand nachgedacht und gefunden, daß Gott zu eurer Erhaltung besondere Mittel angewendet. So ist dem Sabbat und den Festen zum großen Theil die Erhaltung eurer äußeren Gestaltung zuzuschreiben. Denn die Völker hätten euch wegen eurer Einsicht und eures Scharfsinnes unter sich vertheilt, zu Sklaven genommen, euch gar zu Kriegsleuten gemacht, wenn nicht diese Zeiten wären, die ihr mit so großer Gewissenhaftigkeit beobachtet, weil sie von Gott sind, und auf so guten Gründen ruhen, als Andenken an die Schöpfung, Andenken an den Auszug aus Aegypten, Andenken an die Gesetzgebung, als göttliche Ereignisse, zu deren Bewahrung ihr verpflichtet seid. Wären sie nicht, so hätte keiner von euch ein reines Gewand angezogen, und ihr hättet kein Vereinigungsmittel zur Erinnerung an euer Gesetz, wegen der Gedrücktheit eures Gemüthes in der fortdauernden Verbannung. Wären sie nicht, so hättet ihr euch eure ganze Zeit hindurch nicht einen Tag vergnügt, während ihr jetzt ein Sechstel eures Lebens körperlicher und geistiger Ruhe widmet. Das vermögen ja selbst Könige nicht, weil ihre Gemüther an ihrem Ruhetage nicht zur Ruhe kommen, sondern wenn an diesem Tage Mühe und Bewegung nothwendig erscheint, mühen sie und bewegen sie sich, und ihre Seele befindet sich nicht in vollkommener Ruhe. Wären sie nicht, so gehörte all euer Erwerb Anderen, weil er beständig der Plünderung preisgegeben ist, so daß also eure Ausgaben darauf ein Gewinn für euch sind in dieser Welt, und auch in der kommenden, weil euren Ausgaben ein religiöser Sinn zu Grunde liegt.

יא אָמַר הֶחָבֵר: הֶחָסִיד מִמֶּנּוּ נִזְהָר בְּמִצְוַת אֵלֶּה הַדְּבָרִים הָאֱלֹהִיִּים, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַמִּילָה וְהַשַּׁבָּת וְהַמּוֹעֲדִים וְתוֹרָתָם הַמְצֻוִּים מֵאֵת הָאֱלֹהִים, וּלְהִשָּׁמֵר מִן הָעֲרָיוֹת, וְהַכִּלְאַיִם בַּצֶּמַח וּבַבְּגָדִים וּבַחַיִּים, וּבַשְּׁמִטָּה וּבַיּוֹבֵל, וּלְהִשָּׁמֵר מֵעֲבוֹדָה זָרָה וּמַה שֶּׁנִּתְלֶה בָהּ, וּלְהִשָּׁמֵר מִדְּרֹשׁ יְדִיעַת הַנֶּעְלָם מִזּוּלָתִי הַנְּבוּאָה אוֹ הָאוּרִים וְהַתֻּמִּים אוֹ הַחֲלוֹמוֹת הַנֶּאֱמָנִים, וְלֹא יִשְׁמַע אֶל קוֹסֵם וְאֶל חוֹבֵר וְאֶל מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ. וּלְהִזָּהֵר מֵהַזִּיבוֹת וְהַנִּדּוֹת וּלְהִשָּׁמֵר מִבַּעֲלֵי חַיִּים הַטְּמֵאִים בְּמַאֲכָלוֹ וּבְמַגָּעוֹ וּמִן הַצָּרַעַת, וּלְהִשָּׁמֵר מֵהַדָּם וְהַחֵלֶב מִפְּנֵי שֶׁהֵם חֵלֶק אִשֵּׁי ה', וּשְׁמִירַת מַה שֶּׁהוּא חַיָּב בּוֹ עַל כָּל עֲבֵרָה בְשׁוֹגֵג וּמֵזִיד מִקָרְבָּן, זוּלַת מַה שֶּׁהוּא חַיָּב בּוֹ מִפִּדְיוֹן בְּכוֹר וְהַבְּכוֹרוֹת וְהַבִּכּוּרִים וְעַל כָּל לֵדָה שֶׁתִּהְיֶה לוֹ, קָרְבָּן. וּמַה שֶּׁנִּטְהַר מִמֶּנּוּ מִזִּיבוֹת וְצָרַעַת, קָרְבָּן וּמִנְחָה, בִּלְעֲדֵי מַה שֶּׁהוּא חַיָּב בּוֹ מִמַּעְשֵׂר רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי וּמַעְשַׂר עָנִי וְהָרֵאָיוֹן שָׁלֹש פְּעָמִים בַּשָּׁנָה, וְהַפֶּסַח וְתוֹרוֹתָיו שֶׁהוּא קָרְבַּן ה', חַיָּב בּוֹ כָּל אֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל, וְהַסֻּכָּה וְהַלּוּלָב וְהַשּׁוֹפָר, וּמַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ מֵהַכֵּלִים וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ הַטְּהוֹרִים לַמְּנָחוֹת וְלַקָּרְבָּנוֹת הָאֵלֶּה, וּמַה שֶּׁהוּא חַיָּב בּוֹ מֵהַקְּדֻשָּׁה וְהַטָּהֳרָה, וּשְׁמִירַת הַפֵּאָה וְהָעָרְלָה וְקֹדֶשׁ הִלּוּלִים. וּכְלָלוֹ שֶׁל דָּבָר שֶׁיִּשְׁמֹר מֵהָעִנְיָנִים הָאֱלֹהִיִּים מַה שֶׁיּוּכַל, לִהְיוֹת נֶאֱמָן בְּאָמְרוֹ: "לֹא־עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכַחְתִּי", מִלְּבַד הַנְּדָרִים וְהַנְּדָבוֹת וְהַשְּׁלָמִים וּמַה שֶּׁהוּא מְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ מֵהַנְּזִירוּת. אֵלֶּה וְהַדּוֹמֶה לָהֶם הֵם הַתּוֹרוֹת הָאֱלֹהִיּוֹת, וְהַשְׁלָמַת רֻבָּם בַּעֲבוֹדַת כֹּהֲנִים. אֲבָל הַתּוֹרוֹת הַמִּנְהָגִיּוֹת, כְּמוֹ לֹא תִּרְצָח, לֹא תִּנְאָף, לֹא תִּגְנֹב, לֹא־תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ, וְכִבּוּד אָב וָאֵם, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, וַאֲהַבְתֶּם אֶת־הַגֵּר, וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ, וְהִתְרַחֵק מִן הַנֶּשֶׁךְ וְהָרִבִּית, וְהִזָּהֵר בְּמֹאזְנֵי צֶדֶק, אַבְנֵי צֶדֶק, וְאֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק, וַעֲזִיבַת הַלֶּקֶט וְהָעֹלֵלוֹת וְהַפֹּארוֹת, וְהַדּוֹמֶה לָזֶה. וְהַתּוֹרוֹת הַנַּפְשִׁיּוֹת, כְּמוֹ אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ וְלֹא־יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְלֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ, עִם תּוֹסֶפֶת מַה שֶּׁנִּתְבָּאֵר בַּתּוֹרָה הַזֹּאת, כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ יוֹדֵעַ מַצְפּוּנֵי בְנֵי אָדָם כָּל שֶׁכֵּן מַעֲשֵׂיהֶם וְדִבְרֵיהֶם, וְשֶׁהוּא גּוֹמֵל עַל הַטּוֹב וְעַל הָרַע מֵהֶם, וְכִי עֵינֵי ה' מְשׁוֹטְטוֹת בְּכָל הָאָרֶץ. וְאֵין הֶחָסִיד מִתְעַסֵּק וְלֹא חוֹשֵׁב וְלֹא מְדַבֵּר עַד שֶׁיַּאֲמִין, שֶׁעִמּוֹ עֵינַיִם רוֹאוֹת וְצוֹפוֹת וְגוֹמְלוֹת אוֹתוֹ עַל הַטּוֹב וְעַל הָרָע, וּפוֹקְדוֹת עָלָיו כָּל מְעֻוָּת מִדִּבּוּרוֹ וּמַעֲשֵׂהוּ, וְהוּא הוֹלֵךְ וְיוֹשֵׁב כְּיָרֵא וְחָרֵד הַמִּתְבַּיֵּשׁ מִמַעֲשָׂיו לְעִתִּים, כַּאֲשֶׁר הוּא שָׂמֵחַ וְשָׂשֹ, וְתִיקַר נַפְשׁוֹ אֶצְלוֹ בְעֵת טוֹבָתוֹ, וּכְאִלּוּ הוּא זוֹכֵר טוֹבָתוֹ לֵאלֹהָיו כְּשֶׁהוּא סוֹבֵל הַצַּעַר בַּעֲבוֹדָתוֹ. וּכְלָלוֹ שֶׁל דָּבָר שֶׁהוּא מַאֲמִין וּמְקַבֵּל מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה: דַּע מַה־לְמַעְלָה מִמֶּךָּ: עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִים. וְיִרְאֶה מַה שֶּׁאָמַר דָּוִד הַטְּעָנָה הַנֶּאֱמָנָה: "הֲנֹטַע אֹזֶן הֲלֹא יִשְׁמָע אִם־יֹצֵר עַיִן הֲלֹא יַבִּיט", וְכָל מַה שֶּׁאָמַר בְּמִזְמוֹר: ה' חֲקַרְתַּנִי וַתֵּדָע, וְיַחֲשׁׂב כִּי כָל אֲבָרָיו מוּשָׂמִים בְּחָכְמָה וְסֵדֶר וְשִׁעוּר, וְיִרְאֶה אוֹתָם נִשְׁמָעִים לְחֶפְצוֹ, וְהוּא אֵינֶנּוּ יוֹדֵעַ מַה שֶּׁרָאוּי לְהָנִיעַ מֵהֶם. עַל הַדִּמְיוֹן, שֶׁיִּרְצֶה לָקוּם וְיִמְצָא כָּל הָאֵבָרִים כְּעוֹזְרִים הַשּׁוֹמְעִים כְּבָר הֵקִימוּ גּוּפוֹ וְהוּא לֹא יֵדַע הָאֲבָרִים הָהֵם, וְכֵן כְּשֶׁיִּרְצֶה לָלֶכֶת אוֹ לָשֶׁבֶת וּשְׁאָר הַמַּצָּבִים. וְלָזֶה רָמַז בְּאָמְרוֹ: אַתָּה יָדַעְתָּ שִׁבְתִּי וְקוּמִי, אָרְחִי וְרִבְעִי זֵרִיתָ וְכָל־דְּרָכַי הִסְכַּנְתָּה. וְיוֹתֵר מִזֶּה, וְדַק וְעָמֹק מִמֶּנּוּ אֶבְרֵי הַדִּבּוּר; תִּרְאֶה הַתִּינוֹק מְדַבֵּר כָּל מַה שֶּׁהוּא שׁוֹמֵעַ, וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה אֵבָר, בְּאֵיזֶה עֶצֶב וּבְאֵיזֶה מֵיתָר רָאוּי לְדַבֵּר. וְכֵן כְּלֵי הֶחָזֶה בְטַעֲמֵי הַנִּגּוּן הוּא מְדַמֶּה אוֹתָם וּמְתַקְּנָם, וְאֵינֶנּוּ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה דָבָר, כְּאִלּוּ יוֹצְרָם מַמְצִיאָם וּמַעֲבִידָם לוֹ בְכָל הָעִתִּים כְּצָרְכּוֹ. וְהַדָּבָר כֵּן אוֹ קָרוֹב לְכֵן, מִפְּנֵי שֶׁאֵין עִנְיַן הַבְּרִיאָה דּוֹמֶה לְעִנְיַן הַמְּלָאכָה, כִּי הָאֻמָּן כְּשֶׁהוּא עוֹשֶׂה רֵחַיִם, עַל הַדִּמְיוֹן, וְיֵלֵךְ לוֹ, וְיַעֲשֹוּ הָרֵחַיִם מַה שֶׁבַּעֲבוּרוֹ נַעֲשֹוּ, וְהַבּוֹרֵא יִתְבָּרֵךְ בּוֹרֵא הָאֵבָרִים וְנוֹתֵן לָהֶם כֹּחוֹת וּמַמְשִׁיךְ לָהֶם עִם הָרְגָעִים, וְאִלּוּ הָיוּ מַעֲלִים עַל לֵב הִסְתַּלְּקוּת הַשְׁגָּחָתוֹ וְהַנְהָגָתוֹ רֶגַע אֶחָד הָיָה נִפְסָד הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. וּכְשֶׁיִּהְיֶה הֶחָסִיד חוֹשֵׁב זֶה בְּכָל תְּנוּעוֹתָיו, אֵיךְ לֹא תִהְיֶינָה תְּנוּעוֹתָיו כֻּלָּם כְּבָר נָתַן בָּהֶם חֵלֶק הַבּוֹרֵא אֲשֶׁר בְּרָאָם תְּחִלָּה וּמַמְשִׁיךְ לָהֶם בְּעֵזֶר תָּמִיד בְּהַשְׁלָמָתָם, וְהוּא לְעוֹלָם כְּאִלּוּ הַשְּׁכִינָה עִמּוֹ וְהַמַּלְאָכִים מִתְחַבְּרִים עִמּוֹ בְּכֹחַ, וְאִם יֶחֱזַק בַּחֲסִידוּת וְיִהְיֶה בַּמְּקוֹמוֹת הָרְאוּיִים לַשְׁכִינָה יְחַבְּרוּהוּ בְּפֹעַל, וְיִרְאֶה אוֹתָם עַיִן בְּעַיִן לְמַטָּה מִמַּדְרֵגַת הַנְּבוּאָה, כַּאֲשֶׁר הָיוּ טוֹבֵי הַחֲכָמִים בְּבַיִת שֵׁנִי רוֹאִים הַצּוּרוֹת וְשׁוֹמְעִים בַּת קוֹל וְהִיא מַדְרֵגַת הַחֲסִידִים, וּלְמַעְלָה מִמֶּנָּה מַדְרֵגַת הַנְּבִיאִים. וִיקַבֵּל הֶחָסִיד מִכְּבוֹד הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי הַנִּמְצָא עִמּוֹ מַה שֶּׁרָאוּי לְקַבֵּל הָעֶבֶד מֵאֲדוֹנָיו שֶׁבְּרָאוֹ וְהֵטִיב לוֹ וְהוּא צוֹפֵהוּ לְגָמְלוֹ אוֹ לְעָנְשׁוֹ. וְאַל יִגְדַּל בְּעֵינֶיךָ מַה שֶּׁאוֹמֵר הֶחָסִיד קֹדֶם הִכָּנְסוֹ בְּבֵית הַכִּסֵּא: הִתְכַּבְּדוּ מְכֻבָּדִים קְדוֹשִׁים, כָּבוֹד לַשְּׁכִינָה, וְהִתְוַדּוֹתוֹ אַחֲרֵי יְצִיאָתוֹ בְּבִרְכַּת אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה. וְכַמָּה גְּדוֹלָה הַבְּרָכָה הַזֹּאת בְּעִנְיָנָהּ וְכַמָּה מְתֻקָּנוֹת מִלּוֹתֶיהָ לְמִי שֶׁהוּא מִסְתַּכֵּל בָּהֶן בְּעֵין הָאֱמֶת, שֶׁהִקְדִּים תְּחִלָּה 'בְּחָכְמָה' וְחוֹתֵם בְּ'רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשֹוֹת' – לָמַד עַל פְּלִיאוֹת מַה שֶּׁבָּרָא בַחַיִּים מֵהַכֹּחוֹת הַדּוֹחִים וְהַמַּחֲזִיקִים, וְכָלַל כָּל הַחַיִּים בְּאָמְרוֹ 'כָּל בָּשָׂר'. וְקוֹשֵׁר מַצְפּוּנוֹ בָעִנְיָן הָאֱלֹהִי בְּתַחְבּוּלוֹת, מֵהֶם מִצְוֹת כְּתוּבוֹת וּמֵהֶם מְקֻבָּלוֹת, וְהוּא נוֹשֵׂא הַתְּפִלִּין עַל מְקוֹם הַמַּחֲשָׁבָה וְהַזִּכָּרוֹן מֵהָרֹאשׁ וְאוֹצֵל מֵהֶם רְצוּעָה מַגַּעַת אֶל יָדוֹ כְּדֵי שֶׁיִּרְאֶה אוֹתָהּ עִם הַשָּׁעוֹת, וּתְפִלִּין שֶׁל יָד עַל מַבּוּעַ הַכֹּחוֹת, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַלֵּב, וְנוֹשֵׂא הַצִּיצִית כְּדֵי שֶׁלֹּא יַטְרִידוּהוּ חוּשָׁיו בָּעוֹלָם, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר: וְלֹא־תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם. וְהַכָּתוּב בַּתְּפִלִּין: הַיִּחוּד וְהַגְּמוּל וְהָעֹנֶשׁ וְזֵכֶר יְצִיאַת מִצְרַיִם, מִפְּנֵי שֶׁהִיא טְעָנָה שֶׁאֵין בָּהּ מִדְחֶה, כִּי לָעִנְיָן הָאֱלֹהִי הִתְחַבְּרוּת בַּבְּרוּאִים וְהַשְׁגָּחָה עֲלֵיהֶם וִידִיעָה בְמַעֲשֵׂיהֶם. אַחַר כֵּן מִתְגַּלְגֵּל בְּכָל חוּשָׁיו לָתֵת חֵלֶק הָאֱלֹהִים בָּהֶם, וּכְבָר קִבַּלְנוּ כִּי הַמְעַט שֶׁבַּשִּׁעוּרִים אֲשֶׁר יֵצֵא הָאָדָם בָּהֶם יְדֵי חוֹבָתוֹ מֵהַתִּשְׁבָּחוֹת הֵם מֵאָה בְרָכוֹת לֹא פָּחוֹת, מֵהֶם הַמְפֻרְסָמוֹת. וְאַחַר כֵּן יִשְׁתַּדֵּל בְּמֶשֶׁךְ הַיּוֹם לְהַשְׁלִימָם בְּרֵיחָנִים וּמַאֲכָלִים וּשְׁמוּעוֹת וּמַרְאוֹת, יְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם, וְכָל אֲשֶׁר יוֹסִיף יִהְיֶה תּוֹסֶפֶת מְקָרֶבֶת אֶל הָאֱלֹהִים, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד: פִּי יְסַפֵּר צִדְקָתֶךָ כָּל־הַיּוֹם תְּשׁוּעָתֶךָ כִּי לֹא יָדַעְתִּי סְפֹרוֹת, רְצוֹנוֹ לוֹמַר: כִּי שִׁבְחֲךָ לֹא יִכְלְלֵהוּ הַמִּנְיָן אֲבָל אֲקַבְּלֶנּוּ עָלַי כָּל יָמַי וְלֹא אֶמָּנַע מִמֶּנּוּ תָמִיד. וְהָאַהֲבָה וְהַיִּרְאָה מֵאֵין סָפֵק נִכְנָסוֹת בַּנֶּפֶשׁ עִם אֵלֶּה הָעִנְיָנִים, וּמְשׁׂעָרִים בְּשִׁעוּר תּוֹרִיִּי, כְּדֵי שֶׁלֹּא תָבִיא הַשִּׂמְחָה בְשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים אֶל מַה שֶּׁמֵּבִיא אֶל הַשְּׂחוֹק וְהַתַּאֲוָה וְהַבַּטָּלָה, וּלְהִמָּנַע מֵהַתְּפִלּוֹת בְּעִתָּם כָּרָאוּי, וְשֶׁלֹּא תוֹצִיא הַיִּרְאָה אֶל גְּבוּל שֶׁמְּיָאֵשׁ מֵהַמְּחִילָה וְהַסְּלִיחָה, וְיִשָּׁאֵר דּוֹאֵג כָּל יָמָיו וְיַעֲבֹר כָּל מַה שֶּׁיְּצַוֶּה הַבּוֹרֵא מֵהַשִּׂמְחָה בְּמַה שֶּׁחֲנָנוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, וְיִמְעַט שִׁבְחוֹ עַל טוֹבַת הָאֱלֹהִים, כִּי הַשֶּׁבַח הוֹלֵךְ אַחֲרֵי הַשִּׂמְחָה, וְיִהְיֶה כְמוֹ שֶׁאָמַר בּוֹ: תַּחַת אֲשֶׁר לֹא־עָבַדְתָּ אֶת־ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ וגו', וְשֶׁלֹּא תוֹצִיאֶנּוּ הַקִּנְאָה בְּ'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת־עֲמִיתֶךָ' וּבְדִבְרֵי הַחָכְמוֹת, לִידֵי הַכַּעַס וְהַנְּטִירָה, וְתִטָּרֵד נַפְשׁוֹ מֵהִזְדַּכְּכוּת בְּעִתּוֹת הַתְּפִלּוֹת. וִייַשֵּׁב בְּלִבּוֹ צִדּוּק הַדִּין יִשּׁוּב שֶׁיִּהְיֶה לוֹ לְמָגֵן וּלְמִסְתּוֹר מֵהַפְּגָעִים וְהַצָּרוֹת הַהֹווֹת בָּעוֹלָם, כְּשֶׁיִּתְיַשֵּׁב בְּנַפְשׁוֹ צֶדֶק בּוֹרֵא הַחַיִּים וּמַטְרִיפָם וּמַנְהִיגָם בְּחָכְמָתוֹ, וְשֶׁאֵין הַדֵּעוֹת מַשִּׂיגוֹת פְּרָטֶיהָ אֲבָל מַשִּׂיגוֹת כְּלָלֶיהָ, בְּמַה שֶּׁהֵם רוֹאוֹת מִתִּקּוּן הַבְּרִיאָה בָהֶם, וּמַה שֶּׁכּוֹלֵל מֵהַפְּלִיאוֹת הַמּוֹרוֹת עַל כַּוָּנַת חָכָם וְחָפֵץ יוֹדֵעַ וְיָכוֹל, בַּאֲשֶׁר שָׂם לְקָטֹן וְגָדוֹל מֵהֶם מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ לוֹ מֵחוּשִׁים נִסְתָּרִים וְנִרְאִים וְרוּחוֹת וְאֵבָרִים, וְשָׂם הַכֵּלִים מְפִיקִים רְאוּיִים לָרוּחוֹת, וְשָׂם לַצְּבוֹעִים מִדַּת הַגְּבוּרָה וּכְלֵי הַדְּרִיסָה וְהַטֶּרֶף, וְשָׂם לָאַרְנֶבֶת וְלָאַיָּל כְּלֵי הַבְּרִיחָה וּמִדַּת הַמֹּרֶךְ. וּמִי שֶׁמְּחַשֵּׁב בִּבְרִיאַת הָאֵבָרִים וְתוֹעֲלוֹתֵיהֶם וְעֶרְכָּם מִן הָרוּחוֹת, יִרְאֶה בָזֶה מֵהַצֶּדֶק וְהַסִּדּוּר הַחָכְמִי, מַה שֶּׁלֹּא יַשְׁאִיר בְּלִבּוֹ סָפֵק בְּצֶדֶק הַבּוֹרֵא. וְאִם יָבוֹא שְׂטַן הַמַּחֲשָׁבָה לְהַרְאוֹת לוֹ הָעָוֶל עַל הָאַרְנֶבֶת בַּאֲשֶׁר הִיא מַאֲכָל לַצְּבוֹעִים, וְהַזְּבוּב לָעַכָּבִישׁ, יָשִׁיב עָלָיו הַשֵּׂכֶל וְיִגְעַר בּוֹ, לוֹמַר: אֵיךְ אֲיַחֵס הָעָוֶל אֶל חָכָם שֶׁנִּתְבָּרֵר לִי צִדְקוֹ וְשֶׁאֵינֶנּוּ צָרִיךְ אֶל הָעָוֶל, וְאִלּוּ הָיָה צִידַת הַצְּבוֹעִים לָאַרְנֶבֶת וְצִידַת הָעַכָּבִישׁ לַזְּבוּב בְּמִקְרֶה, הָיִיתִי אוֹמֵר בְּטַעֲנַת 'הַמִּקְרֶה', אַךְ אֲנִי רוֹאֶה הֶחָכָם הַהוּא הַמַּנְהִיג הַצַּדִּיק, הוּא אֲשֶׁר שָׂם כְּלֵי הַצַּיִד לָאַרְיֵה: מִגְּבוּרָה וִיכֹלֶת וְשִׁנַּיִם וְצִפָּרְנַיִם, וְשָׂם הָעַכָּבִישׁ נֻכָּר לְתַחְבּוּלָה, וְשָׂם לוֹ הָאֲרִיגָה לְבוּשׁ מִבְּלִי לְמִידָה, יֶאֱרֹג הַשְּׂבָכִים לַזְּבוּב, וְשָׂם לוֹ כֵלִים רְאוּיִים לַמְּלָאכָה הַזֹּאת, וְזִמֵּן לוֹ הַזְּבוּב לְמִחְיָה וּלְמָזוֹן, כַּאֲשֶׁר זִמֵּן לְהַרְבֵּה מִדְּגֵי הַיָּם מָזוֹן דָּגִים אֲחֵרִים, הַאֹמַר עַל זֶה, שֶׁיִּהְיֶה, אֶלָּא לְחָכְמָה שֶׁאֵינֶנִּי מַשִּׂיגָהּ, וְאַצְדִּיק מִי שֶׁנִּקְרָא 'הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ'. וּמִי שֶׁנִּתְיַשֵּׁב עַל נַפְשׁוֹ זֶה יִהְיֶה כְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים עַל נַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ. כָּל אֲשֶׁר תִּמְצָאֵהוּ צָרָה אוֹמֵר: גַּם זוֹ לְטוֹבָה, וְיִחְיֶה חַיִּים עֲרֵבִים תָּמִיד, וְתָקֵל עָלָיו הַצָּרוֹת, אֲבָל אֶפְשָׁר שֶׁיִּשְׂמַח בָּהֶם כְּשֶׁיַּרְגִּישׁ לְעָוֹן שֶׁיֵּשׁ עָלָיו, כְּמִי שֶׁיִּפְרַע חוֹבוֹ וְהוּא שָׂמֵחַ בְּמַה שֶּׁהֵקֵל מֵעָלָיו מִמֶּנּוּ, וְיִשְׂמַח לַשָּׂכָר וְלַגְּמוּל הַצָּפוּי לוֹ, וְיִשְׂמַח בְּמַה שֶּׁהוּא מְלַמֵּד לִבְנֵי אָדָם מֵהַסֵּבֶל וְהַצְדָּקַת דִּין הַבּוֹרֵא, וְיִשְׂמַח בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ עָלָיו בָּזֶה מֵהַשֵּׁם הַטּוֹב וְהַתִּפְאֶרֶת, זֶה בַּצָּרוֹת הַמְיֻחָדוֹת בּוֹ, וְכֵן יַעֲשֶׂה בַצָּרוֹת הַכּוֹלְלוֹת כְּשֶׁיַּעֲבִירוּ בִּלְבּוּלֵי הַמַּחֲשָׁב עַל לִבּוֹ אֹרֶךְ הַגָּלוּת וּפִזּוּר הָאֻמָּה וּמַה שֶּׁהִגִּיעַ אֵלֶיהָ מֵהַדַּלּוּת וְהמִעוּט, יִתְנַחֵם תְּחִלָּה בְּצִדּוּק הַדִּין כַּאֲשֶׁר אָמַרְתִּי, וְאַחַר כֵּן בְּנִכּוּי עֲוֹנוֹתָיו, וּבַשָּׂכָר הַצָּפוּן לָעוֹלָם הַבָּא, וּבְהִדָּבֵק בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְאִם יְיָאֲשֶׁנּוּ שְׂטָנוֹ מִזֶּה, בְּאָמְרוֹ: 'הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה', לְגֹדֶל מַה שֶּׁנִּכְחַדְנוּ מִגּוֹי וְנִשְׁכַּח זִכְרֵנוּ, וּכְמָה שֶׁנֶּאֱמַר: יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵנוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ, יַחֲשׁׂב בְּאֵיכוּת יְצִיאַת מִצְרַיִם וְכָל מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בְּ'כַמָּה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ', וְלֹא יִהְיֶה קָשֶׁה בְעֵינָיו אֵיךְ נָשׁוּב לְקַדְמוּתֵנוּ אֲפִלּוּ אִם לֹא יִשָּׁאֵר מִמֶּנּוּ אֶלָּא אֶחָד, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר: 'אַל־תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב', כִּי מַה הוּא הַנִּשְׁאָר מִן הָאָדָם כְּשֶׁשָּׁב תּוֹלַעַת בְּקִבְרוֹ.

11 Meister. Ein Frommer von uns beobachtet alle diese göttlichen Gebote, nämlich Beschneidung, Sabbat, Feste, nebst ihren von Gott befohlenen Verordnungen. Er hält die Verbote in Betreff der Blutschande, der Vermischungen in Pflanzen, Kleidern und Thieren, Schemita und Iobel; die Verbote in Betreff des Gößendienstes und was damit zusammenhängt; die Verbote der Erforschung des Verborgenen außer durch Propheten oder Urimwetummim oder wahrhafte Träume; er hört nicht auf Zauberer, Beschwörer, Wolkenund Schlangendeuter; ferner die Verbote in Betreff der Menstruirenden und Blutflüssigen; die Verbote von unreinen Thieren, sowohl im Essen als im Berühren, und in Betreff des Aussakes; die Verbote des Blutes und des (Mieren = (Fettes, weil diese ein den Feuern Gottes gehöriger Antheil sind. Er beobachtet seine Pflichten in Betreff der Opfer über unvorsäßliche und vorsätzliche Sünden, ferner seine Pflichten in Betreff der Auslösung der Erstgeburt, der Erstlinge und jeder Geburt, der ein Opfer gebührt; der Thierund Mehlopfer für die Erscheinung des Flusses und des Aussazes; ferner seine Pflichten in Betreff des ersten, des zweiten und des Armenzehnten, der dreimaljährlichen Wallfahrt, des Pesachopfers und dessen Verordnungen, eines Opfers, zu dem jeder eingeborne Israelit verpflichtet ist; der Laubhütte, des Lulab, des Schofar; der Anschaffung von nothwendigen Geräthen, von reinen Heiligthumsgeräthen für jene Mehlund Thieropfer; ferner seine Pflichten in Betreff der Heiligung und Reinigung, der Zurücklassung der (Bart =) Ecke, der Orla, der heiligen Fruchtweihe. Mit einem Worte: er beobachtet alle göttlichen Gebote odaß er mit Recht sagen kann: „Ich habe nichts übertreten von deinen Geboten und nichts vergessen " (Deut. 26, 13);dazu Gelübde, freiwillige Gaben, Mahlopfer und Entbehrungen, die er von selbst auf sich nimmt. Diese und ähnliche sind die göttlichen Gebote, deren Mehrzahl durch den priesterlichen Opferdienst zum Vollzuge kommt. Societätsgebote aber sind z. B. : Du sollst nicht morden, nicht ehebrechen, nicht stehlen, gegen den Nächsten nicht falsch zeugen, Vater und Mutter ehren, den Nächsten wie dich selbst lieben, den Fremden lieben, nicht ableugnen, nicht lügen einer gegen den andern, Zins und Wucher vermeiden, sorgfältig auf richtige Wage, richtiges Gewicht, richtigen Scheffel, richtiges Maß achten, die Nachlese, die übriggebliebenen Weinund Delbeeren (die Feldecke) den Armen lassen u. dgl. Die rationellen, d. h. philosophischen Gebote sind z. B. : „Ich bin der Ewige, dein Gott; du sollst keine andern Götter haben; du sollst den Namen deines Gottes nicht zum Falschen aussprechen, mit den in der Schrift enthaltenen Erweiterungen derselben, daß Gott die geheimsten Gedanken der Menschen, also gewiß ihre Handlungen und Reden kennt; daß er das Gute und das Böse belohnt, daß Gottes Augen die ganze Welt durchlaufen. Sothut, denkt und spricht der Fromme nichts, ohne sich bewußt zu sein, daß ihn Augen begleiten, die da sehen und wachen, ihm Gutes und Böses vergelten, jedes Unrecht in Worten und Handlungen anden. So geht und sitzt er gleichsam in Furcht und Zittern, zu Zeiten beschämt über seine Handlungen, wie er sich auch wieder freut und jubelt, und feine Seele erhoben ist zur Zeit des Gottesdienstes, indem er gleichsam der Güte Gottes gegen ihn gedenkt, wenn er die Mühe in seinem Dienste erträgt. Mit einem Worte: Er ist bewußt und fügsam dem Spruche: „Bedenke drei Dinge, so wirst du der Sünde nicht in die Hände fallen. Wisse was über dir ist: ein sehendes Auge, ein hörendes Ohr und alle deine Thaten in ein Buch geschrieben. " Er bedenkt, welche Beweiskraft in den Worten David's liegt: „Der das Ohr pflanzte, sollte nicht hören? Der das Auge bildete, sollte nicht sehen? " (Ps. 94, 9). Ferner (ist er sich bewußt alles dessen, was er in dem Psalme: , , Ewiger, du hast mich erforscht, du kennst mich " (Ps. 139, 1) sagt; er überlegt, wie alle seine Glieder nach weiser Anordnung und Abmessung angebracht sind; er sieht, wie sie seinem Willen gehorchen, ohne daß er weiß, was er dazu in Bewegung setzen muß; er will z. B. aufstehen und findet, daß seine Glieder in gehorsamer Hülfe schon seinen Körper ausgerichtet, ohne daß er diese Glieder kennt; und so wenn er gehen oder sisen oder sonst eine Lage einnehmen will. Das ist eben der Sinn des Ausspruches: „Du kennst mein Sizen und mein Aufstehen; mein Gehen und mein Liegen sichtest du, mit allen meinen Wegen bist du vertraut! " (Ps. 139, 2. 3). Noch zarter und unergründlicher für ihn sind die Sprechorgane. Du ein Kind sprechen Alles, was es hört, ohne weiß, mit welchem Gliede, welcher Sehne, Muskel man sprechen muß. So die werkzeuge bei den Tönen des Gesanges; es sich vor, und bildet sie, ohne daß es weiß, als wenn der Schöpfer in jedem Moment nach dem Bedürfniß sie hervorbrächte, und Dienste überwiese. Und die Sache ist auch so beinahe so. Denn das Wesen der Schöpfung nicht dem Wesen des Handwerks. Wenn z. B. Handwerker eine Mühle macht, so verrichtet die auch wenn er sich entfernt, das, wozu sie ist. Gott aber schafft Glieder und bestimmt Kräfte, die er in jedem Augenblick in ihnen wirken Könnte man sich denken, daß er einen seine Vorsehung und seine Leitung von ihnen so würde die ganze Schöpfung zerfallen. nun der Fromme alles dies bei seinen denkt, müssen da nicht alle seine Bewegungen so daß er zuerst dem Schöpfer, der sie erst und dann ihnen stets seine Hülfe zu ihrer kommnung angedeihen läßt, seinen Antheil giebt Da ist es ihm, als wenn die Schechina mit wäre, Engel ihn umgäben, zwar nur in der aber wenn er der Frömmigkeit beflissen ist dem für die Schechina bestimmten Ort sich so umgeben sie ihn in Wirklichkeit, und er sieauf einer unterhalb der Prophetie Stufe - Auge in Auge. So sahen die lichsten unter den Weisen des zweiten Tempels (liche) Gestalten und hörten das Bat - Kol; die Stufe der Frommen, über welcher die der Propheten steht, so empfängt der Fromme von der Herrlichkeit des göttlichen Wesens, die ihn umgiebt, was dem Diener von dem Herrn zukommt, der ihn geschaffen, ihm Gutes gethan und zum Lohn und zur Strafe ihn überwacht. Daher scheine es dir nicht zu viel, wenn der Fromme vor dem Eintreten in das heimliche Gemach sagt: „Ehre Euch, Geehrte, Heilige, Ehre der Schechina ", und wenn er nach dem Heraustreten sein Bekenntniß in dem Segensspruche, , der den Menschen in Weisheit geschaffen ablegt. Wie hoch steht dieser Segensspruch nach seinem Inhalt, wie bedeutungsvoll sind seine Worte gefaßt, wenn man sie mit richtigem Blicke betrachtet. Er fängt an: „mit Weisheit " und schließt: der da heilt alles Fleisch und Wunderbares thut "; eine Belehrung, hindeutend auf die wunderbare Erschaffung von ausscheidenden und zurückhaltenden Kräften in den lebenden Wesen, welche alle in dem Ausdruck, , alles Fleisch " eingeschlossen sind. - So knüpft er seine Gedanken an Gott durch besondere Verrichtungen, die uns theils die Schrift, theils die Ueberlieferung lehrt. Er trägt Tefillin am Haupt, an dem Organ des Denkund des Erinnerungs - Vermögens, und läßt von da Streifen bis an die Hand reichend, herabsteigen, um sie zu jeder Stunde zu sehen; ebenso Hand - Tefillin am Quell der Kräfte, dem Herzen. So trägt er Zizit, um nicht von seinen Sinnen im Leben verleitet zu werden, wie es heißt, daß ihr. nicht nachgehet eurem Herzen und euren Augen ") Num. 15, 39). Was in den Tefillin geschrieben steht, das bezieht sich auf Einheit, Lohn und Strafe, Andenken an den Auszug aus Aegypten, weil dies ein unwiderleglicher Beweis dafür ist, daß Gott mit den Geschöpfen in Verbindung steht, eine Vorsehung über sie äußere und ihre Handlungen kenne. Dann geht er alle seine Sinne durch, um durch sie Gott seinen Antheil darzubringen. So lehrt uns die Ueber lieferung, daß die mindeste Anzahl von Lobpreisungen, zu denen der Mensch täglich verpflichtet ist, hundert beträgt, nicht weniger. Dazu gehören zuerst die allbekannten (Segenssprüche), dann sucht man die Zahl durch Gerüche, Speisen, Gehörtes und Gesehenes, worüber man den Segen spricht, zu vervollständigen; jemehr man hinzuthut, desto mehr wird die Annäherung an Gott vergrößert, wie David sagt: , , Mein Mund zählt deine Gerechtigkeit, jeden Tag deine Hülfe, wenn ich sie auch nicht auszuzählen weiß ") Pf. 79, 15), d. h. deinen Ruhm umfast jene Zahl nicht, aber ich nehme sie auf mich alle Tage und bleibe nie davon zurück. Durch dergleichen Vorschriften muß ohne Zweifel Liebe und Ehrfurcht in das Gemüth einziehen. Dabei sind sie nach gesetzlichem Maße abgewogen, damit nicht die Freude an Sabbaten und Festtagen das veranlasse, was aus Spiel, Lust und Müßiggang hervorgeht, und zur Verabsäumung der Gebete zur gehörigen Zeit führe; daß die Furcht sich nicht zu einem Grade steigere, auf dem man an Vergebung und Verzeihung verzweifelt in fortwährender Sorge lebt, die Gebote Gottes wegen der Freude über seine Wohlthaten, als: „Du sollst dich freuen über alles Gute, das dir der Ewige, dein Gott gegeben " (Deut. 26, 11), übertritt, den Dank für die Güte Gottes vermindert denn Dank ist die Folge der Freude und zu denen gehört, von welchen es heißt: „Weil du nicht gedient hast dem Ewigen, deinem Gott, mit Freude und gutem Herzenso sollst du dienen deinen Feinden " (Deut. 28, 47. 48); daß der Eifer in Erfüllung des: „Zur Rede stelle deinen Nächsten " (Lev. 19, 16) und in Betreibung der Wissenschaften ihn nicht dem Zorn und der Rachsucht in die Hände liefere und ihn an Läuterung der Seele und in den Zeiten des Gebets störe. Er bringe sich das gerechte Gericht Gottes zum ruhigen Bewußtsein, das ihm Schild und Schuhwehr gegen die in der Welt vorkommenden Zufälle und Leiden sein wird. So bringe er sich zum Bewußtsein den, welcher die Thiere geschaffen, ernährt und mit seiner Weisheit leitet, und daß unsere Einsicht nicht das Specielle, sondern nur das Generelle auffassen kann, indem wir die Vollkommenheit ihrer Bildung wahrnehmen, und welche Wunder in ihnen enthalten sind, die auf die Absicht eines Weisen, mit Absicht Handelnden, Wissenden, Almächtigen schließen lassen; Groß wie Klein hat er mit den erforderlichen inneren und äußeren Sinnen, Trieben und Gliedern versehen, die Organe den Trieben völlig entsprechend eingerichtet, den Hyänen Raubsucht und Werkzeuge des Einhauens und Zerreißens, dem Hafen und dem Reh Werkzeuge des Fliehens und Schüchternheit gegeben. Wer da nachdenkt über die Bildung der Glieder, ihren Nutzen, ihr Verhältniß zu den Trieben, wird darin eine solche Richtigkeit und geschickte Anordnung finden, daß ihm kein Zweifel über die Gerechtigkeit Gottes bleiben kann. Wenn nun auch eine spisfindige Anschauung ihm das Unrecht darin zeigen will, daß der Hase der Hyäne, die Fliege der Spinne zur Speise dient, so giebt ihm der Verstand Antwort und schilt ihn: Wie kann ich dem Weisen ein Unrecht zuerkennen, dessen Gerechtigkeit mir bewahrheitet worden, und der des Unrechts gar nicht bedarf? Wäre das Fangen des Hasen durch die Hhäne oder der Fliege durch die Spinne Zufall, so hätte ich mich auch auf den Zufall berufen. Wenn ich aber einsehe, daß es jener leitende, gerechte Weise ist, der dem Löwen Werkzeuge des Fangens gegeben, Muth, Stärke, Zähne, Klauen, der der Spinne List zu Vorkehrungen gegeben, daß sie mit ihrem Gewebe sich umkleidet, ohne es gelernt zu haben, und Netze für die Fliege webt; der ihr zu dieser Arbeit angemessene Werkzeuge gegeben, und ihr die Fliege zur Speise und zur Nahrung bestimmt, wie er viele Fische des Meeres anderen Fischen bestimmt hat, muß ich nicht von einem Solchen sagen, er besize eine Weisheit, die ich nicht fasse, und muß ich nicht den als gerecht preisen, der genannt wird ein Fels, vollkommen seine Handlungen " (Deut. 32, 4)? Wer sich das zum vollkommenen Bewußtsein gebracht hat, der wird sich so befinden, wie man von Nachum Auchgut erzählt, der zu Allem, was ihn traf, sagte: „Auch gut "; der wird stets angenehm leben, und die Leiden werden ihm leicht vorkommen; ja, er wird sich vielleicht derselben freuen, wenn er sich einer Schuld bewußt ist, wie einer, der seine Schuld abträgt und sich der ihm gewordenen Erleichterung freut, und froh dem aufbewahrten Lohn und Vergelt entgegensehen; er wird sich freuen, daß er den Menschen Geduld und Anerkennung der Gerechtigkeit Gottes lehrt; er wird sich seines guten Namens und Rufes freuen. So bei Leiden, die bloß ihn betreffen. Aehnlich verfährt er aber auch bei allgemeinen Leiden. Und wenn verwirrende Urtheile seinem Herzen die Länge der Verbannung, die Zerstreuung des Volkes, das Elend und die geringe Zahl, zu der es herabgesunken, vorführen, so wird er sich zuvörderst durch die Anerkennung der Gerechtigkeit Gottes trösten, wie ich gesagt; dann durch das Abrechnen seiner Sünden, durch den für die künftige Welt aufbewahrten Lohn und die Verbindung mit dem göttlichen Geiste schon in dieser Welt. Und wenn ihm der böse Trieb diesen Trost nehmen will, indem er sagt: „Werden wohl diese Gebeine noch leben? " (Ezech. 37, 3) weil wir so sehr herabgesunken und unser Andenken vergessen ist, wie es auch heißt: „Unsere Gebeine sind vertrocknet und unsere Hoffnung verloren, wir sind abgeschnitten " (Ezech. 37, 11), so denkt er an den Auszug aus Aegypten pten, , und an das, was in, , Wie viel sind der Wohlthaten Gottes gegen uns gesagt ist. Es komine dir auch nicht unwahrscheinlich vor, daß wir unsern frühern Zustand erlangen können, wenn auch Einer nur von uns übrig bleiben sollte, denn so heißt es: „Fürchte dich nicht, Wurm Jacob ") Jes. 41, 14); denn was ist vom Menschen übrig wenn er zum Wurm im Grabe geworden?

יב אָמַר הַכּוּזָרִי: כְּמוֹ זֶה יִחְיֶה בַגָּלוּת חַיִּים עֲרֵבִים וְיֶאֱרֶה פְּרִי תּוֹרָתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, וּמִי שֶׁהוּא סוֹבֵל הַגָּלוּת מִתְקַצֵּף, כִּמְעַט שֶׁהוּא מַפְסִיד עוֹלָמוֹ וְאַחֲרִיתוֹ.

12 Kusari. Auf diese Weise lebt er in der Verbannung ein angenehmes Leben, und es wächst die Frucht seines Glaubens in dieser und in jener Welt; wer hingegen die Verbannung mit Widerwillen erträgt, der bringt sich leicht um seine Welt und um seine Zukunft.

יג אָמַר הֶחָבֵר: וּמַה שֶּׁיַּחֲזִיק עֲרֵבוּתוֹ וְיִקְבָּעֶנּוּ וְיוֹסִיף לוֹ עֲרֵבוּת עַל עֲרֵבוּת, שֶׁיְּבָרֵךְ תָּמִיד עַל כָּל מַה שֶּׁהוּא מוֹצֵא מִן הָעוֹלָם וּמַה שֶׁמּוֹצְאוֹ מִמֶּנּוּ.

13 Meister. Was sein Vergnügen noch vergrößert, ist, daß er über Alles, was er von der Welt genießt, und was ihn von derselben trifft, einen Segen spricht.

יד אָמַר הַכּוּזָרִי: וְאֵיךְ הוּא זֶה, וְהַבְּרָכוֹת טֹרַח יָתֵר.

14 Kusari. Wie so? Diese Segenssprüche sind ja eine Mühe mehr?

טו אָמַר הֶחָבֵר: הֲלֹא הָאָדָם הַשָּׁלֵם יוֹתֵר רָאוּי שֶׁיְּסֻפַּק בְּהַרְגָּשַׁת הַהֲנָאָה בְּמַה שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה מֵהַתִּינוֹק וְהַבְּהֵמָה, כַּאֲשֶׁר הַבְּהֵמָה יוֹתֵר רְאוּיָה לַהֲנָאָה מֵהַצֶּמַח אַף עַל פִּי שֶׁהַצֶּמַח נִזּוֹן תָּמִיד.

15 Meister. Ist nicht der vollkommene Mensch geeigneter, von dem Bewußtsein des Vergnügens im Essen und Trinken zu sprechen, als das Kind und das Thier, wie wieder das Thier für das Vergnügen geeigneter ist, als die Pflanze, wiewohl die Pflanze sich fortwährend ernährt?

טז אָמַר הַכּוּזָרִי: כֶּן הוּא לְיִתְרוֹן הַחוּשׁ וְהַהֶרְגֵּשׁ בַּהֲנָאָה, כִּי אִם הָיוּ מְבִיאִים אֶל הַשִּׁכּוֹר כָּל אֲשֶׁר יִתְאַוֶּה, וְהוּא בְעִנְיַן שִׁכְּרוּתוֹ, וְיֹאכַל וְיִשְׁתֶּה וְיִשְׁמַע הַנִּגּוּנִים וְיִתְחַבֵּר עִם מִי שֶׁיֶּאֱהַב וּתְחַבְּקֵהוּ אֲהוּבָתוֹ, וִיסֻפַּר לוֹ כָל זֶה כְּשֶׁיֵּרָפֵא מִשִּׁכְּרוּתוֹ, הָיָה דּוֹאֵג עַל זֶה וְיַחֲשׂב הַכֹּל הֶפְסֵד וְלֹא רֶוַח, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בָאוּ לְיָדוֹ הַהֲנָאוֹת הָהֵם וְהוּא בְעִנְיָן שֶׁיַּרְגִּישׁ וְיִנְעַם בָּהֶם.

16 Kusari. Gewiß, weil das Bewußtsein und das Wahrnehmen des Genusses denselben steigert. Wenn man einem Trunkenen während seines Rausches Alles, was er nur an Speise und Trank wünscht, brächte, wenn er Gesänge hörte, mit seinen Freunden zusammen wäre, seine Geliebte ihn umarmte, und ihm alles dies, nachdem er von seinem Rausche erwacht, erzählt würde, so würde er sich betrüben, und Alles für verloren achten, nicht für gewonnen, weil ihm diese Genüsse nicht in einem Zustande wurden, da er sie wahrnehmen und sich daran ergößen konnte.

יז אָמַר הֶחָבֵר: הַהִזְדַּמְּנוּת לַהֲנָאָה וְהַרְגָּשָׁתָהּ, וְשֶׁיַּחֲשׁׂב בְּהֶעְדֵּרָהּ קֹדֶם לָכֵן, כּוֹפֵל הַהֲנָאָה. וְזֶה מִתּוֹעֶלֶת הַבְּרָכוֹת לְמִי שֶׁהוּא רָגִיל בָּהֶם בְּכַוָּנָה וַהֲבָנָה, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מְצַיְּרוֹת מִין הַהֲנָאָה בַנֶּפֶשׁ וְהַשֶּׁבַח עָלֶיהָ לְמִי שֶׁחֲנָנָהּ וּכְבָר הָיָה מְזֻמָּן לְהֶעְדֵּרָהּ, וְאָז תִּגְדַּל הַשִּׂמְחָה בָהּ. כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר 'שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ', וּכְבָר הָיִיתָ מְזֻמָּן לָמוּת וְתוֹדֶה עַל שֶׁהֶחְיְיךָ, וְתִרְאֶה זֶה רֶוַח, וְיֵקַל בְּעֵינֶיךָ הֶחֳלִי וְהַמָּוֶת כַּאֲשֶׁר יָבֹא, מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר חָשַׁבְתָּ עִם נַפְשְׁךָ וְרָאִיתָ שֶׁרָוַחְתָּ עִם בּוֹרַאֲךָ, שֶׁאַתָּה רָאוּי לְהֵעָדֵר מִמְּךָ כָּל טוּב בְּטִבְעֲךָ כִּי עָפָר אַתָּה, וְהֵטִיב לְךָ בַּחַיִּים וְהַהֲנָאוֹת, וְתוֹדֶה עַל כֵּן, וּבְעֵת שֶׁיְּסִירֵם מִמְּךָ תּוֹדֶה וְתַעֲבֹד וְתֹאמַר: ה' נָתַן וַה' לָקָח יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ, וְתִהְיֶה נֶהֱנֶה כָל יָמֶיךָ. וּמִי שֶׁאֵינוֹ אוֹחֵז הַדֶּרֶך הַזֶּה, אַל תַּחֲשׁׂב כִּי הֲנָאָתוֹ הֲנָאָה אֱנוֹשִׁית, אַךְ הֲנָאָה בַּהֲמִית אֵינֶנּוּ מְבִינָהּ, כַּאֲשֶׁר אָמַרְנוּ בַשִּׁכּוֹר. וְכֵן יַעֲלֶה הֶחָסִיד עַל לִבּוֹ עִנְיַן כָּל בְּרָכָה וְיָבִין הַכַּוָּנָה מִמֶּנָּה וּמַה שֶּׁהוּא נִתְלֶה בָהּ. הִנֵּה יְצַיֵּר בְּ'יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת', סֵדֶר עוֹלַם הָעֶלְיוֹן וְגֹדֶל הָאִישִׁים הָהֵם, וְגֹדֶל תּוֹעֲלוֹתָם, וְשֶׁהֵם אֵצֶל בּוֹרְאָם כַּקָּטֹן שֶׁבָּרְמָשִׂים, וְאִם הֵם גְּדוֹלִים בְּעֵינֵינוּ לְגֹדֶל תּוֹעֲלוֹתֵינוּ בָהֶם. וְהָרְאָיָה שֶׁהֵם אֵצֶל בּוֹרְאָם כַּאֲשֶׁר אָמַרְתִּי, שֶׁחָכְמָתוֹ וְהַנְהָגָתוֹ בִּיצִירַת הַנְּמָלָה וְהַדְּבוֹרָה אֵינֶנָּהּ מְקֻצֶּרֶת מֵחָכְמָתוֹ וְהַנְהָגָתוֹ לַשֶּׁמֶשׁ וְגַלְגָּלָהּ, אַךְ סִמָּנֵי הַחָכְמָה וְהַהַשְׁגָּחָה יוֹתֵר דַּקִּים וְנִפְלָאִים בַּנְּמָלָה וּבַדְּבוֹרָה לְמַה שֶׁהֻנַּח בָּהֶם מֵהַכֹּחוֹת וְהַכֵּלִים עִם קַטְנוּתָם. יַחֲשֹׁב בָּזֶה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִגְדְּלוּ בְעֵינָיו הַמְּאוֹרוֹת וִיסִיתֵהוּ הַשָּׂטָן בִּקְצָת דֵּעוֹת אַנְשֵׁי הַרוּחֲנִיּוֹת, וְיַעֲלֶה בְלִבּוֹ שֶׁהֵם מוֹעִילִים וּמַזִּיקִים בְּעַצְמָם, וְאֵינֶנּוּ כֵן, אֲבָל בְּאֵיכוּתָם כָּרוּחַ וְכָאֵשׁ, וְיִהְיֶה כְמוֹ שֶׁאָמַר: אִם־אֶרְאֶה אוֹר כִּי יָהֵל… וַיִּפְתְּ בַּסֵּתֶר לִבִּי. וְכֵן יִתֵּן אֶל לִבּוֹ בְּ'אַהֲבַת עוֹלָם', הִדָּבֵק הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי בָעֵדָה הַמּוּכֶנֶת לְקִבּוּלוֹ כְּהִדָּבֵק הָאוֹר בַּמַּרְאָה הַזַּכָּה, וְשֶׁהַתּוֹרָה מֵאֶצְלוֹ הַתְחָלַת חֵפֶץ מִמֶּנּוּ לְהֵרָאוֹת מַלְכוּתוֹ בָאָרֶץ כְּהֵרָאוֹתָהּ בַּשָּׁמַיִם, וְלֹא גָּזְרָה הַחָכְמָה שֶׁיִּבְרָא מַלְאָכִים בָּאָרֶץ, אֲבָל אָדָם מִזֶּרַע וָדָם–מִתְגַּבְּרִים בָּהֶם הַטְּבָעִים וּמִתְנַצְּחִים בָּהֶם הַמִּדּוֹת, כְּפִי הִתְחַלְּפוּת הַהַצְלָחָה וְרֹעַ הַמַּזָּל, כַּאֲשֶׁר נִתְבָּאֵר בְּסֵפֶר יְצִירָה. וְכַאֲשֶׁר יִזַּךְ מֵהֶם יָחִיד אוֹ קָהָל, יָחוּל עָלָיו הָאוֹר הָאֱלֹהִי וְיַנְהִיגֶנּוּ בְנִפְלָאוֹת וּבְנוֹרָאוֹת יוֹצְאוֹת מִסֵּדֶר הָעוֹלָם הַטִּבְעִי, וְיִקָּרֵא זֶה מִמֶּנּוּ אַהֲבָה וְשִׂמְחָה. וְלֹא מָצָא הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי מְקַבֵּל, מַסְכִּית לִדְבָרוֹ, דָּבֵק בַּסֵּדֶר אֲשֶׁר צִוָּה בוֹ, אַחֲרֵי הַמְּאוֹרוֹת וְהַגַּלְגַּלִּים, אֶלָּא חֲסִידֵי בְנֵי אָדָם, הָיוּ יְחִידִים מֵאָדָם וְעַד יַעֲקֹב, וְאַחַר כֵּן שָׁבוּ קָהָל, וְחָל עֲלֵיהֶם הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי לְאַהֲבָה לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים, וְסִדְּרָם בַּמִּדְבָּר כְּסֵדֶר הַגַּלְגַּלִּים, אַרְבָּעָה דְּגָלִים כְּאַרְבַּעַת רִבְעֵי הַגַּלְגַּל, וּשְׁנֵים עָשָׂר שֵׁבֶט כִּשְׁנֵים עָשָׂר מַזָּלוֹת, וּמַחֲנֵה הַלְוִיִּם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנוֹת, כַּאֲשֶׁר אָמַר בְּסֵפֶר יְצִירָה: "וְהֵיכָל קָדוֹש מְכֻוָּן בָּאֶמְצַע וְהוּא נוֹשֵׂא אֶת כֻּלָּם", וְזֶה כֻּלּוֹ מוֹרֶה עַל אַהֲבָה. וְיִהְיֶה מְשַׁבֵּחַ עָלֶיהָ וְיִסְמֹךְ לָזֶה קִבּוּלוֹ הַתּוֹרָה בִּקְרִיאַת שְׁמַע. וְאַחַר כֵּן בְּמַה שֶׁכּוֹלֵל אֱמֶת וְיַצִּיב מֵהָעִנְיָנִים הַנִּמְרָצִים לְקַבָּלַת הַתּוֹרָה – כְּאִלּוּ אַחַר שֶׁנִּתְבָּאֵר לוֹ כָּל אֲשֶׁר קָדַם וְהֵבִין אוֹתוֹ וְהִכִּירוֹ, אָסַר עַל נַפְשׁוֹ אִסָּר וְהֵעִיד עֵדִים שֶׁקִּבְּלוֹ כַּאֲשֶׁר קִבְּלוּהוּ הָאָבוֹת לְפָנָיו, וְכֵן יְקַבְּלוּהוּ הַבָּנִים עַד עוֹלְמֵי עַד, כְּמוֹ שֶׁהוּא אוֹמֵר: עַל אֲבוֹתֵינוּ וְעָלֵינוּ וְעַל בָּנֵינוּ וְעַל דּוֹרוֹתֵינוּ דָּבָר טוֹב וְקַיָּם חֹק וְלֹא יַעֲבֹר. וְאַחַר כֵּן מְסַדֵּר הַקְּשָׁרִים אֲשֶׁר בָּהֶם יִשְׁלְמוּ קִשְׁרֵי הַיְּהוּדִים, וְהוּא שֶׁיּוֹדֶה בֶאֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וּבְקַדְמוּתוֹ וּבְהַשְׁגָּחָתוֹ עַל אֲבוֹתֵינוּ, וְשֶׁהַתּוֹרָה מֵעִמּוֹ, וּבַמּוֹפֵת עַל כָּל זֶה, וְהוּא הַחִתּוּם וְהוּא יְצִיאַת מִצְרַיִם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: אֱמֶת שֶׁאַתָּה הוּא ה' אֱלֹהֵינוּ, אֱמֶת מֵעוֹלָם הוּא שְׁמֶךָ, וְעֶזְרַת אֲבוֹתֵינוּ, וֶאֱמֶת מִמִּצְרַיִם גְּאַלְתָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ. וּמִי שֶׁהִשְׁלִים כָּל אֵלֶּה בְכַוָּנָה גְּמוּרָה הוּא יִשְׂרָאֵל אֲמִתִּי וְרָאוּי לוֹ שֶׁיְּקַוֶּה לְהִדָּבֵק בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי הַדָּבֵק בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִבַּלְעֲדֵי שְׁאָר הָאֻמּוֹת, וְיֵקַל עָלָיו לַעֲמֹד לִפְנֵי הַשְּׁכִינָה, וְיִשְׁאַל וְיֵעָנֶה. וְהִתְחַיֵּב לִסְמֹךְ 'גְּאֻלָּה' לִ'תְפִלָּה' בְּתַכְלִית הַחֲרִיצוּת וְהַזְּרִיזוּת כַּאֲשֶׁר הִקְדַּמְנוּ. וְיַעֲמֹד לַתְּפִלָּה עַל הַתְּנָאִים אֲשֶׁר קָדַם זִכְרָם בַּבְּרָכוֹת הַכּוֹלְלוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל, כִּי הַבַּקָּשָׁה וְהַתְּפִלָּה בְּמַה שֶּׁמִּתְיַחֵד בּוֹ הַיָּחִיד, אֵינָם אֶלָּא מִן הָרְשׁוּת, וּכְבָר קָבְעוּ לָזֶה מָקוֹם בְּ'שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה' לְמִי שֶׁהוּא רוֹצֶה. וְיִתֵּן אֶל לִבּוֹ מֵהַבְּרָכָה הָרִאשׁוֹנָה הַנִּקְרֵאת אָבוֹת, מַעֲלַת הָאָבוֹת, וְשֶׁבְּרִית הָאֱלֹהִים קַיָּם לָהֶם עַד עוֹלָם לֹא יָמוּשׁ, כְּמוֹ שֶׁהוּא אוֹמֵר: וּמֵבִיא גּוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם. וּמֵהַבְּרָכָה הַשֵּׁנִית הַנִּקְרֵאת גְּבוּרוֹת, כִּי לֵאלֹהִים בָּעוֹלָם הַזֶּה מֶמְשָׁלָה מַתְמֶדֶת, וְאֵינֶנּוּ כַּאֲשֶׁר חוֹשְׁבִים הַטִּבְעִיִּים שֶׁהוּא עַל הַטְּבָעִים אֲשֶׁר נִסּוּם, וְיִתֵּן אֶל לִבּוֹ שֶׁהוּא מְחַיֶּה הַמֵּתִים בְּעֵת שֶׁיִּרְצֶה עִם רֹחַק זֶה מֵהַקָּשַׁת הַטִּבְעִיִּים, וְכֵן מַשִּׁיב הָרוּחַ וְזוּלָתוֹ, וּבְחֶפְצוֹ מַתִּיר אֲסוּרִים וְזוּלָתוֹ, וּכְבָר הִתְבָּאֵר זֶה מֵעִנְיָנֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְאַחַר שֶׁיַּאֲמִין בְּאָבוֹת וּגְבוּרוֹת שֶׁהֵם מְדַמּוֹת שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ נִתְלֶה בָעוֹלָם הַזֶּה הַגּוּפָנִי, יְרוֹמְמֵהוּ וְיַקְדִּישֵׁהוּ וִיגַדְּלֵהוּ שֶׁיַשִּׂיגֵהוּ אוֹ יִתְלֶה בוֹ דָבָר מִסִּפּוּרֵי הַגּוּפָנִיִּים, בִּקְדֻשַּׁת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְהוּא אַתָּה קָדוֹשׁ. וְיִתֵּן אֶל לִבּוֹ מֵהַבְּרָכָה הַזֹּאת כָּל אֲשֶׁר סִפְּרוּהוּ בוֹ הַפִּילוֹסוֹפִים מֵהַקְּדֻשָּׁה וְהָרוֹמְמוּת אַחַר שֶׁיְּקַיֵּם אֱלֹהוּתוֹ וּמַלְכוּתוֹ בְּאָבוֹת וּגְבוּרוֹת, כִּי בָהֶם נִתְבָּרֵר אֶצְלֵנוּ שֶׁיֵּשׁ לָנוּ מוֹשֵׁל וּמְצַוֶּה, וְלוּלֵא הֵם הָיִינוּ מְסֻפָּקִים בְּדִבְרֵי הַפִּילוֹסוֹפִים עִם אַנְשֵׁי הַקַּדְמוּת. וְהִתְחַיֵּיב לְהַקְדִּים אָבוֹת וּגְבוּרוֹת עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם, וּלְאַחַר שֶׁמְּקַדְּשֵׁהוּ וּמְרוֹמְמֵהוּ בָזֶה, יַתְחִיל בְּבַקָּשַׁת צְרָכָיו בִּכְלַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יַעֲבֹר זֶה, כִּי הַתְּפִלָּה הַנַּעֲנֵית אֵינָהּ כִּי אִם לְקָהָל אוֹ בְקָהָל, אוֹ לְאֶחָד שֶׁיִּהְיֶה בִמְקוֹם קָהָל, וְהוּא נֶעְדָּר בִּזְמַנֵּנוּ זֶה.

17 Meister. Die Erwartung des Genusses, das Sichbewußtwerden desselben und das Denken an ihn, so lange man ihn entbehrt, verdoppelt den Genuß. Das ist eben ein Nutzen der Segenssprüche für den, welcher gewohnt ist, sie mit Andacht und Sinn zu verrichten; denn sie führen der Seele das Bild des Genusses vor und leiten zum Dank gegen den Geber; man war gleichsam schon auf die Entbehrung gefaßt, und empfindet also jest desto größere Freude. So wenn du sagst: , ber uns am Leben erhalten und hat leben lassen; " du warst schon auf den Tod gefaßt, und dankst, daß er dich hat leben lassen, indem du es jetzt als einen Gewinn betrachtest. Krankheit und Tod verlieren von ihren Schrecken, wenn sie dir nahen, weil du schon bei dir gerechnet und gefunden, daß du mit Gott noch gewonnen hast; während du nach deiner Naturdenn du bist Staubeigentlich dies entbehren solltest, hat er dir Leben und Genüsse zukommen lassen, und dafür dankst du, betest ihn an und sprichst: Gott hat gegeben, Gott hat genommen; der Name Gottes sei gelobt " (Hiob 1, 21). So genießest du froh alle deine Lebetage. Wer nicht diese Weise befolgt, dessen Genuß ist nicht für einen menschlichen, sondern für einen thierischen zu halten, weil er ohne Bewußtsein stattfindet, wie wir dies bei dem Berauschten erklärt haben. - So bringt sich der Fromme den Inhalt eines jeden Segensspruches zum Bewußtsein, und faßt den Sinn desselben und was mit ihm zusammenhängt, auf. Bei der die Lichter geschaffen " denkt er sich die Anordnung der höhern Welt, die Größe jedes Einzelnen, die Größe ihres Nuzens, und daß sie doch neben ihrem Schöpfer wie der kleinste Wurm erscheinen, wenn sie auch an sich wegen des großen Nuzens für uns, groß sind. Ein Beweis dafür, daß sie sich zu ihrem Schöpfer so verhalten, wie ich gesagt, liegt darin, daß seine Weisheit und Vorsehung in Bildung der Ameise und der Biene nicht geringer ist, als seine Weisheit und Vorsehung in Betreff der Sonne und ihrer Sphäre. Nur sind die Zeichen dieser Weisheit und Vorsehung bei der Ameise und Biene ihrer Kleinheit wegen zarter und schwerer zu erforschen. Das bedenkt er, damit ihm nicht die Himmelslichter zu groß erscheinen, und der böse Trieb ihn durch gewisse Ansichten der Geisteranbeter verleite und ihn glauben mache, daß sie durch sich selbst nützen und schaden, während dies doch nicht der Fall ist und sie nur vermöge ihrer Eigenschaften wirken, gleich Luft, Feuer; gleich dem wo es heißt: „Wenn ich seh ' die Sonne, wie sie glänzt und im Stillen mein Herz abwich " (Hiob 31, 26. 27). So bringt er sich bei Ewige Liebe " zum Bewußtsein den Zusammenhang des göttlichen Geistes mit der zu dessen Aufnahme geeigneten Gemeinde, gleichwie das Licht mit einem klaren Spiegel zusammenhängt, und daß die Tora von ihm sei, als die Anfänglichkeit seines Willens, seine Herrschaft auf Erden, wie im Himmel zu zeigen; seine Weisheit habe nicht beschlossen, Engel auf Erden zu schaffen, sondern Menschen aus Samen und Blut, je nach dem Uebergewicht von Elementen und dem Vorherrschen von Temperamenten vermöge einer glücklichen oder unglücklichen Constellation, wie im Sefer Jezirah erklärt ist. Und wenn nun ein Einzelner oder eine Gesammtheit sich läutert, so ruht auf ihnen dies göttliche Licht, leitet sie auf wunderbare, furchtbare, ben gewöhnlichen Naturlauf überschreitende Weise und dies heißt dann von ihm: Liebe und Freude. Der göttliche Geist hat aber nächst den Himmelslichtern und Sphären keinen gefunden, der seinem Worte gern gehorcht und den von ihm befohlenen Wandel befolgt hätte, als (einzelne) Fromme unter den Menschen, die von Adam bis Jakob nur Einzelne waren, dann aber ein Volk wurden, auf dem der göttliche Geist ruhte als Liebe, ihnen zum Gott zu sein "; das er dann in der Wüste ordnete nach der Ordnung der Sphären, vier Fahnen nach den vier Quadranten der Sphäre, und 12 Stämme nach den zwölf Sternbildern, das Lager der Leviten in der Mitte aller Lager, wie es im Sefer Jezirah heißt: , , Der heilige Tempel genau in der Mitte, und er trägt Alle ". Und alles dies sind Aeußerungen seiner Liebe, und diese preist er (im Gebete). Daran schließt er die Annahme der Tora in der Lesung des Sch'ma und in der Zusammenfassung_der zur Annahme der Tora verpflichtenden Begebenheiten in „Wahrhaft und fest "; gleichsam als ob er, nachdem er über das Vorhergehende sich klar geworden, und zum Verständniß und Erkenntniß desselben gekommen, sich eine Verpflichtung auflegte, und Zeugen annähme, daß er sie auf sich genommen, wie die Väter vor ihm sie auf sich genommen, und die Kinder bis in späte Ewigkeiten sie auf sich nehmen sollen, wie es heißt: „Für unsere Väter, für uns, für unsere Kinder, für unsere Geschlechter ist dies eine gute, beständige Sache, ein unvergängliches Gesetz ". Hieran reiht er die Bande, welche das Judenthum zusammen halten; er erkennt an: Gottes Göttlichkeit, Ewigkeit, seine Fürsorge für unsere Vorfahren, daß die Tora von ihm ist, und den Beweis für alles dieses, besiegelt durch den Auszug aus Aegypten; so heißt es: , , Wahr, daß du der Ewige, unser Gott, wahr, daß dein Name von Ewigkeit her - Hülfe unseren Vorfahrenwahr, daß du uns aus Aegypten erlöst, Ewiger unser Gott - - ". Wer alles dies in vollkommenem Sinne vollendet, der ist ein wahrhafter Ifraelit, und kann mit Recht erwarten, des göttlichen Geistes, der an den Israeliten mit Ausschluß der andern Nationen haftet, theilhaftig zu werden; leicht wird es ihm dann vor der Schechina zu stehen, er bittet und findet Erhörung. Er hat nun die Pflicht, die Geülla der Tefilla in möglichster Eile und Beeiferung anzuschließen, wie wir schon erklärt, und stellt sich zur Tefilla auf die Weise, die wir bei den ganz Israel umfassenden Segenssprüchen erwähnt haben. Denn Bitten und Gebete für das, was der Einzelne nur auf sich beschränkt, sind dem freien Willen überlassen, und ist dafür Jedem, der da will, ein fester Platz in, Erhörer des Gebetes " angewiesen. - Bei dem ersten Segenspruch genannt, , Väter ", bringt er sich zum Bewußtsein die hohe Stufe der Väter, daß der Bund Gottes mit ihnen ewig ist und nie vergeht, wie er auch sagt: „Er bringt einen Erlöser für ihre Kindeskinder "; bei dem zweiten Segensspruch, genannt, Großthaten, daß Gott fortdauernde Herrschaft über diese Welt äußert, nicht wie die nur auf Erfahrungen sich stützenden Naturforscher glauben; er bringt sich zum Bewußtsein, daß er die Tooten beleben wird, wenn es ihm gefallen wird, so unwahrscheinlich auch dies nach dem System der Naturforscher ist; so, läßt er Winde wehen u. f. w. , nach seinem Willen „löst er Gebundene ", was ja aus der Geschichte der Israeliten bewiesen ist. Nachdem er seinen Glauben an die Väter und an die Großthaten bezeugt, welche in ihm die Vorstellungen von dem Zusammenhange Gottes mit dieser sinnlichen Welt erregen, erkennt er in der, , Heiligung " Gottes, nämlich, , du bist heilig - " an, daß Gott zu erhaben, heilig und groß ist, als daß ihn irgend eine körperliche Bezeichnung treffen, oder ihm anhaften könne. Bei diesem Segensspruche bringt er sich alles das zum Bewußtsein, was die Philosophen von der Heiligkeit und Erhabenheit aussagen, nachdem er in „Väter“ und „Großthaten " seine Göttlichkeit und sein Königthum anerkannt; denn durch sie ist uns bewahrheitet, daß wir einen Herrscher und Gebieter haben. Ohne sie befänden wir uns in den Zweifel der Philosophen und derer, die an die Ewigkeit der Welt glauben, daher mußte: „Väter " und, Großthaten " der Heiligung Gottes vorangehen. Nachdem er hiermit seine Heiligkeit und Erhabenheit ausgesprochen, fängt er an mit den Bitten um die Bedürfnisse des gesammten Israel. Denn ein Gebet, das erhört werden soll, muß von einer Gesammtheit ausgehen, oder von einem Einzelnen, der einer Gesammtheit gleichkommt, an dergleichen es aber in unserer Zeit fehlt.

יח אָמַר הַכּוּזָרִי: וְלָמָּה זֶה, הֲלֹא שֶׁיִּתְיַחֵד הָאָדָם יוֹתֵר טוֹב וְתִהְיֶה נַפְשׁוֹ זַכָּה וּמַחֲשַׁבְתּוֹ פְנוּיָה יוֹתֵר.

18 Kusari. Wie so das? Ist es nicht besser, daß sich der Mensch auf sich zurücdziehe? ist da nicht seine Seele lauterer, seine Ideen gereinigter?

יט אָמַר הֶחָבֵר: אֲבָל הַיִּתְרוֹן לַקָּהָל מִכַּמָּה פָנִים. מֵהֶם כִּי הַקָּהָל אֵינָם מִתְפַּלְּלִים בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ הֶפְסֵד לַיָּחִיד וְהַיָּחִיד אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְפַּלֵּל בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ הֶפְסֵד לִיחִידִים אֲחֵרִים, וְאֶפְשָׁר שֶׁיֵּשׁ בַּיְחִידִים הָהֵם מִי שֶׁיִּתְפַּלֵּל בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ הֶפְסֵדוֹ. וּמִתְּנָאֵי הַתְּפִלָּה הַנַּעֲנֵית שֶׁתִּהְיֶה בְמַה שֶׁיּוֹעִיל הָעוֹלָם וְלֹא יַזִּיקֵהוּ בְשׁוּם פָּנִים. וּמֵהֶם שֶׁמְּעַט הוּא שֶׁתִּשְׁלַם תְּפִלָּה לְיָחִיד מִבְּלִי שְׁגָגָה וּפְשִׁיעָה. וּמִפְּנֵי כֵן קָבְעוּ לָנוּ שֶׁיִּתְפַּלֵּל הַיָּחִיד תְּפִלַּת הַצִּבּוּר, וְשֶׁתִּהְיֶה תְּפִלָּתוֹ בְצִבּוּר, בְּעוֹד שֶׁיּוּכַל, לֹא פָחוֹת מֵעֲשָׂרָה, כְּדֵי שֶׁיַּשְׁלִים קְצָתָם מַה שֶּׁיֶּחְסַר בִּקְצָתָם בִּשְׁגָגָה אוֹ בִפְשִׁיעָה, וְיִסְתַּדֵּר מֵהַכֹּל תְּפִלָּה שְׁלֵמָה בְּכַוָּנָה זַכָּה, וְתָחוּל הַבְּרָכָה עַל הַכֹּל וְיַגִּיעַ לְכָל אֶחָד מֵהַיְחִידִים חֶלְקוֹ מִמֶּנָּה. כִּי הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי כַמָּטָר מַרְוֶה אֶרֶץ מֵהָאֲרָצוֹת כְּשֶׁתִּהְיֶה הָאָרֶץ כֻּלָּהּ רְאוּיָה לוֹ, וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּכְלֹל בָּהּ מִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לוֹ מֵהַיְחִידִים וְיִצְלְחוּ בַּעֲבוּר הָרֹב, וּבְהִפּוּךְ זֶה, יִמָּנַע הַמָּטָר מֵאֶרֶץ מֵהָאֲרָצוֹת מִפְּנֵי שֶׁהָאָרֶץ כֻּלָּהּ אֵינָהּ רְאוּיָה לוֹ, וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּכְלֹל בָּהּ יְחִידִים הָיוּ רְאוּיִים לוֹ וְנִמְנַע מֵהֶם בַּעֲבוּר הָרֹב. אֵלֶּה דִינָיו יִתְבָּרַךְ הָעוֹלָמִיִּים. וְאֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ הַגְּמוּל לַיְחִידִים הָהֵם בָּעוֹלָם הַבָּא, וְעוֹד שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה יִתֵּן לָהֶם תְּמוּרָה טוֹבָה וְיֵיטִיב לָהֶם בִּקְצָת טוֹבָה יִהְיוּ בָהּ נִכָּרִים מִשְּׁכֵנֵיהֶם, אַךְ מְעַט שֶׁיִּנָּצְלוּ מֵהָעֹנֶשׁ הַכּוֹלֵל הַצָּלָה גְמוּרָה. וּמְשַׁל מִי שֶׁהִתְפַּלֵּל לְצֹרֶךְ עַצְמוֹ, כִּמְשַׁל מִי שֶׁהִשְׁתַּדֵּל לְחַזֵּק אֶת בֵּיתוֹ לְבַדּוֹ וְלֹא רָצָה לְהִכָּנֵס עִם אַנְשֵׁי הַמְּדִינָה בְהֵעָזְרָם עַל חִזּוּק חוֹמוֹתָם, הוּא מוֹצִיא הַרְבֵּה וְעוֹמֵד עַל הַסַּכָּנָה, וַאֲשֶׁר יִכָּנֵס בְּמַה שֶּׁנִּכְנָסִים בּוֹ הַצִּבּוּר, מוֹצִיא מְעַט וְעוֹמֵד בְּבִטְחָה, כִּי מַה שֶׁמְּקַצֵּר מִמֶּנּוּ אֶחָד מַשְׁלִימוֹ אַחֵר, וְתָקוּם הַמְּדִינָה בְתַכְלִית מַה שֶּׁיֵּשׁ בַּיְכֹלֶת, וְיִהְיוּ אֲנָשֶׁיהָ מַגִּיעִים כֻּלָּם אֶל בִּרְכָתָהּ בְּהוֹצָאָה מֻעֶטֶת עִם הַדִּין וְהַהַסְכָּמָה. וְעַל כֵּן קוֹרֵא אַפְּלָטוֹן מַה שֶּׁיּוֹצִיא בְצַד הַתּוֹרָה: 'חֵלֶק הַכֹּל', וּבְעוֹד שֶׁיִּתְעַלֵּם הַיָּחִיד מֵחֵלֶק הַכֹּל וְהוּא שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תַקָּנַת צִבּוּרוֹ, אֲשֶׁר הוּא חֵלֶק מִמֶּנּוּ, וְחָשַׁב כִּי יוֹתִירֶנּוּ לְעַצְמוֹ, הוּא חוֹטֵא עַל הַכֹּל וְחוֹטֵא לְנַפְשׁוֹ יוֹתֵר, כִּי הַיָּחִיד בִּכְלַל הַצִּבּוּר כָּאֵבֶר הָאֶחָד בִּכְלַל הַגּוּף. אִלּוּ הָיָה מַקְפִּיד הַזְּרוֹעַ עַל דָּמוֹ כְּשֶׁהֻצְרַךְ אֶל הַהַקָּזָה, הָיָה נִפְסָד הַגּוּף כֻּלּוֹ וְנִפְסָד הַזְּרוֹעַ בְּהֶפְסֵדוֹ. אַךְ רָאוּי לַיָּחִיד לִסְבֹּל הַצַּעַר גַּם הַמָּוֶת בְּצַד תַּקָּנַת הַכֹּל. וְהַנָּחוּץ מִמַּה שֶּׁיְּעַיֵּן עָלָיו הַיָּחִיד, הוּא חֵלֶק הַכֹּל שֶׁיִּתְּנֶנּוּ וְלֹא יִתְעַלֵּם מִמֶּנּוּ. וּמִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה דָּבָר שֶׁתַּשִּׂיגֵהוּ הַהַקָּשָׁה, צִוָּה בוֹ הַבּוֹרֵא בַמַּעַשְׂרוֹת וְהַמַּתָּנוֹת וְהַקָּרְבָּנוֹת וְזוּלַת זֶה, וְהוּא חֵלֶק הַכֹּל מֵהַמָּמוֹנוֹת. אַךְ מֵהַמַּעֲשִׂים: הַשַּׁבָּתוֹת וְהַמּוֹעֲדִים וְהַשְּׁמִטּוֹת וְהַיּוֹבְלִים וְכַיּוֹצֵא בָהֶם, וּמֵהַמַּאֲמָרִים: הַתְּפִלּוֹת וְהַבְּרָכוֹת וְהַתִּשְׁבָּחוֹת, וּמֵהַמִּדּוֹת: הָאַהֲבָה וְהַיִּרְאָה וְהַשִּׂמְחָה. וְהָרְאוּיָה לְהַקְדִּים מֵהַבַּקָּשׁוֹת, בַּקָּשַׁת הַשֵּׂכֶל וְהַדַּעַת, שֶׁבָּהֶם יַגִּיעַ הָאָדָם לְהִתְקָרֵב אֶל אֱלֹהָיו, עַל כֵּן הִקְדִּים חוֹנֵן הַדַּעַת, סְמוּכָה אֶל מַה שֶׁאַחֲרֶיהָ, רְצוֹנִי לוֹמַר: הָרוֹצֶה בִתְשׁוּבָה, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה הַחָכְמָה וְהַדַּעַת וְהַבִּינָה הַהִיא בְדֶרֶךְ הַתּוֹרָה וְהָעֲבוֹדָה, כְּמוֹ שֶׁהוּא אוֹמֵר: הֲשִׁיבֵנוּ אָבִינוּ לְתוֹרָתֶךָ. וּמִפְּנֵי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָאָדָם בִּלְתִּי חֵטְא וָפֶשַׁע הִתְחַיֵּיב לְהִתְפַּלֵּל עַל סְלִיחַת הַחֵטְא בְּמַחֲשָׁבָה וּבְמַעֲשֶׂה בְּבִרְכַּת חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלֹחַ. וְסוֹמֵךְ אֶל הַתְּפִלָּה הַזֹּאת תּוֹלָדָת הַסְּלִיחָה וְהָאוֹת שֶׁלָּהּ וְהִיא הַגְּאֻלָּה מִמַּה שֶּׁאֲנַחְנוּ בוֹ, וּמַתְחִיל 'רְאֵה נָא בְעָנְיֵנוּ' וְחוֹתֵם 'גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל'. וְאַחַר כֵּן יִתְפַּלֵּל עַל בְּרִיאוּת הַגּוּפִים וְהַנְּפָשׁוֹת, וְסוֹמֵךְ לַתְּפִלָּה הַזֹּאת הִזְדַּמְּנוּת מְזוֹנָם לִשְׁמִירַת כֹּחָם בְּ'בִרְכַּת הַשָּׁנִים'. וְאַחַר כֵּן יִתְפַּלֵּל עַל קִבּוּץ הַגָּלוּת בִּ'מְקַבֵּץ נִדְחֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל', וְיִסְמֹךְ לוֹ הֵרָאוֹת הַצֶּדֶק וְסִדּוּר הָעִנְיָן בְּמַה שֶּׁאוֹמֵר 'וְתִמְלֹךְ עָלֵינוּ אַתָּה ה' לְבַדֶּךָ' וְאַחַר כֵּן יִתְפַּלֵּל לְבָעֵר הַסִּיגִים בְּבִרְכַּת הַמִּינִים וְסוֹמֵךְ לָהּ שְׁמִירַת הַסְּגֻלָּה הַזַּכָּה, בְּאָמְרוֹ 'עַל הַצַּדִּיקִים וְעַל הַחֲסִידִים'. וְאַחַר כֵּן יִתְפַּלֵּל לְהָשִׁיב שְׁבוּת יְרוּשָׁלַיִם וּלְשׂוּמָהּ מְקוֹם שְׁכִינָתוֹ, וְיִתְפַּלֵּל סָמוּךְ לָהּ עַל 'מְשִׁיחַ בֶּן דָּוִד', וְיַשְׁלִים מֵהַצְּרָכִים הָעוֹלָמִיִּים, וְאַחַר כֵּן יִתְפַּלֵּל עַל קִבּוּל הַתְּפִלּוֹת בְּ'שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה'. וְיִתְפַּלֵּל סָמוּךְ לָהּ לְהֵרָאוֹת הַשְּׁכִינָה עַיִן בְּעַיִן כַּאֲשֶׁר הָיְתָה לַנְּבִיאִים וְלַחֲסִידִים וּלְיוֹצְאֵי מִצְרַיִם, בְּאָמְרוֹ 'וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן' וְיַחְתֹּם 'הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן', וְיַחֲשֹׁב בְּלִבּוֹ שֶׁהַשְּׁכִינָה נִצֶּבֶת נֶגְדּוֹ וְיִשְׁתַּחֲוֶה לְנִכְחָהּ, כַּאֲשֶׁר הָיוּ יִשְׂרָאֵל מִשְׁתַּחֲוִים בִּרְאוֹתָם הַשְּׁכִינָה, וְיִכְרַע כְּרִיעוֹת 'מוֹדִים' בְּ'בִרְכַּת הוֹדָאָה' שֶׁהִיא כּוֹלֶלֶת הַהוֹדָאָה בְטוֹבוֹת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ וְהַשֶּׁבַח עֲלֵיהֶם יַחְדָּו, וְסוֹמֵךְ לָהּ 'עוֹשֶׂה שָׁלוֹם' שֶׁהִיא הַחֲתִימָה כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה פְטִירָתוֹ מִלִּפְנֵי הַשְּׁכִינָה בְ'שָׁלוֹם'.

19 Meister. Nein, das Gebet der Gesammtheit hat mannigfache Vorzüge. Die Gesammtheit z. B. bittet nicht um das, was dem Einzelnen Schaden bringt; der Einzelne aber bittet vielleicht um Etwas, wodurch er andern Einzelnen schadet, und vielleicht sind unter diesen Einzelnen wieder Solche, die um Etwas bitten, was ihm schadet. Es ist aber eine nothwendige Eigenschaft eines zu erhörenden Gebetes daß es auf etwas gerichtet sei, was der Welt nüşt und ihr in keiner Weise schadet. Ferner bringt der Einzelne sein Gebet selten ohne unvorsätzliche oder vorsäßliche Fehler zu Ende. Daher hat man festgesezt, daß der Einzelne das Gesammtgebet bete, und daß er dies Gebet mit der Gemeinde, nämlich mit nicht weniger als zehn, wenn er nur irgend kann, verrichte, damit die einen ergänzen, was die andern ohne oder mit Vorsas ausgelassen, und so aus Allem ein vollkommenes Gebet mit reinem Sinn zusammen gefügt werde, der Segen auf das Ganze herabkomme und jedem Einzelnen sein Antheil daran werde. Der göttliche Geist ist nämlich einem Regen zu vergleichen, der irgend ein Land befeuchtet, wenn das ganze Land ihn verdient, so daß oft ein Einzelner mit eingeschlossen wird, der ihn nicht verdient, aber der Gesammtheit wegen ihr Glüd theilt. Und umgekehrt: wenn der Regen irgend einem Lande versagt wird, weil das ganze Land ihn nicht verdient, so werden hierin auch oft Einzelne eingeschlossen, die ihn eigentlich verdienten und diese leiden durch die Mehrzahl. Denn Gottes Gerichte sind universell. Doch bleibt diesen Einzelnen die Vergeltung im künftigen Leben, und auch in diesem Leben giebt er ihnen einen guten Ersak, und läßt ihnen ein Glück widerfahren, das sie vor ihren Nachbarn auszeichnet. Wenige aber sind, die vor einer universellen Strafe gerettet werden. Wer nur für sein eignes Bedürfniß betet, der ist dem zu vergleichen, der sein Haus allein befestigen und sich nicht seinen Landsleuten zur Beihilfe bei Befestigung ihrer Mauern anschließen will; er hat große Kosten und lebt in steter Gefahr. Wer sich aber dem anschließt, was die Gesammtzahl unternimmt, hat wenig Kosten und befindet sich in Sicherheit; denn was dem Einen mangelt, ersetzt ein Anderer, und so befindet sich das Land auf der möglichst hohen Stufe der Macht, und auch jeder Einzelne genießt durch eine geringe Ausgabe mit Recht und Uebereinkommen von dem Segen desselben. Daher nennt Plato das, was man von wegen des Gesetzes verausgabt, den Antheil der Gesammtheit. Sobald der Einzelne sich dem Gesammtantheil entzieht, sofern dieser nämlich zum Wohle der Gesammtheit, von der er selbst ein Theil ist, verwendet wird, und glaubt ihn besser für sich benutzen zu können, so sündigt er gegen die Gesammtheit und noch mehr gegen sich selbst. Denn der Einzelne verhält sich zur Gesammtheit, wie ein Glied zum gesammten Körper. Wollte der Arm sein Blut verweigern, wenn ein Aderlaß nothwendig geworden, so würde der ganze Körper und mit ihm der Arm Schaden leiden. Es muß also ein besonderes Augenmerk für den Einzelnen sein, den Gesammtantheil zu geben, und sich ihm nicht zu entziehen. Und weil das etwas ist, was man durch Spekulation nicht erreichen kann, so hat Gott Befehle über Zehnten, Priesterabgaben, Opfer u. s. w. gegeben; das nämlich ist der Gesammtantheil vom Vermögen; von Handlungen: Sabbate, Feste, Schemita, Sobel u. dgl. ; von Reden: Gebete, Segenssprüche, Lobpreisungen; von Gefühlen: Liebe, Ehrfurcht, Freude. - Unter den Bittten nimmt mit Recht die Bitte um Verstand und Erkenntniß die erste Stelle ein, weil durch sie der Mensch zur Annäherung an seinen Gott gelangt; darum ließ man auch: „der du uns Erkenntniß verleihest " dem unmittelbar darauf folgenden: der du Wohlgefallen hast an Besserung " vorangehen, auf daß jene Erkenntniß und Einsicht sich auf dem Gebiete der Religion und des Gottesdienstes bewege. Und weil kein Mensch ohne Sünde und Vergehen sein kann, so muß man auch um Vergebung der Sünden in Gedanken und in der That bitten, wie in dem Segensspruche: „Snädiger, der du so viel verzeihst " geschieht. An diese Bitte schließt sich die Folge der Verzeihung nämlich die Erlösung aus unserm Zustande, anfangend: „Sieh doch unser Elend " und schließend: „Erlöser Israels ". Hierauf folgt die Bitte um Gesundheit des Körpers und der Seele, und unmittelbar darauf in der „Segnung der Jahre“ die um Gewährung ihrer Nahrung zur Erhaltung ihrer Kraft. Dann kommt die Bitte um die Sammlung der Verbannten in: „der du versammelst die Verstreueten deines Volkes Israel ", und darauf die um Offen- 20. barung der Gerechtigkeit und der Verbindung des göttlichen Geistes mit uns: „regiere du allein über uns ". Hierauf folgt in dem Spruch gegen die Kezer " die Bitte um Ausscheidung der Schlacken und Vertilgung des Frevels, und darauf die Bitte um Erhaltung des reinen Kleinods, wie es heißt: „Ueber die Gerechten und die Frommen - - - ". Dann kommt die Bitte, das Leid Ierusalems zu endigen, und es wieder zum Ort seines Wohnsizes zu machen; hierauf die Bitte um den Messias, Sohn Davids. Hiermit sind die weltlichen Bedürfnisse abgethan. Nun bittet man um die Erhörung der Gebete in, , Erhörer des Gebets " und bald darauf um die sichtliche Offenbarung der Schechina, wie sie den Propheten, Frommen und den aus Aegypten Ziehenden wurde, mit den Worten: , , unsere Augen mögen sehen, wenn du nach Zion zurückkehrst " und mit dem Schlusse: „der du zurückführest deine Schechina nach Zion ". Hier stellet man sich vor, als stehe man der Schechina gegen über, und beugt sich vor ihr, wie sich die Israeliten beugten, wenn sie die Schechina erblickten. Die Beugungen des „Wir danken " werden in dem Danksagungsspruche, welcher den Dank für die gesammten Wohlthaten Gottes und die Lobpreisung dafür enthält, verrichtet, und: „der Frieden macht " daran gefügt; hiermit wird geschlossen, um von der Schechina mit Frieden zu scheiden.

כ אָמַר הַכּוּזָרִי: לֹא נִשְׁאַר לִי מְקוֹם שְׁאֵלָה, מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי רוֹאֶה כָל הָעִנְיָנִים מְתֻקָּנִים וּמְסֻדָּרִים. וַאֲשֶׁר הָיִיתִי תוֹפְשׂוֹ עֲלֵיכֶם הוּא מִעוּט מַה שֶּׁאֲנִי רוֹאֶה בִּתְפִלּוֹתֵיכֶם מִזִּכְרוֹן הָעוֹלָם הַבָּא, כְּבָר הֲשִׁיבוֹתַנִי עָלָיו, כִּי מִי שֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל לְהִדָּבֵק בְּאוֹר הָאֱלֹהִי בְחַיָּיו, עַד שֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל לִרְאוֹתוֹ בְעֵינָיו, וְיִתְפַּלֵּל עַל מַדְרֵגַת הַנְּבוּאָה, וְאֵין קוּרְבָה לְאָדָם אֶל הָאֱלֹהִים גְּדוֹלָה מִמֶּנָּה, כְּבָר הִתְפַּלֵּל מִבְּלִי סָפֵק עַל מַה שֶּׁהוּא גָדוֹל מֵהָעוֹלָם הַבָּא, וְאִם יַגִּיעַ אֵלָיו יַגִּיעַ אֶל הָעוֹלָם הַבָּא, כִּי מִי שֶׁדָּבְקָה נַפְשׁוֹ בָעִנְיָן הָאֱלֹהִי וְהִיא טְרוּדָה בְמִקְרֵי הַגּוּף וּמַכְאוֹבָיו, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁתִּדְבַּק בּוֹ כְשֶׁתִּתְיַחֵד וְתַעֲזֹב אֵלֶּה הַכֵּלִים הַמְלֻכְלָכִים.

20 Kusari. Es bleibt mir gar kein Anlaß mehr zum Fragen, weil ich Alles so vortrefflich angeordnet finde. Und das, was ich an euren Gebeten auszusehen hätte, nämlich daß ich in euren Gebeten so wenig das künftige Leben erwähnt finde, das hast du mir schon dahin beantwortet, daß wer um die Verbindung mit dem göttlichen Licht schon in diesem Leben betet, wer betet, daß er es mit seinen Augen sehe und die Stufe der Prophetie erreiche, die größte Annäherung an Gott, die für den Menschen möglich istgewiß schon um etwas gebetet hat, was mehr ist, als das künftige Leben, und mit dessen Erlangung er auch des künftigen Lebens gewiß ist. Denn wessen Seele dem göttlichen Geist sich anschließt, während sie noch von den Zufälligkeiten und Leiden des Körpers getrübt ist, wird sich ihm gewiß anschließen, wenn sie sich ganz ihm widmen und dieses trübe Behältniß verlassen kann.

כא אָמַר הֶחָבֵר: אוֹסִיפְךָ בֵאוּר בָּזֶה בִמְשַׁל אָדָם שֶׁבָּא אֶל הַמֶּלֶךְ וְקֵרְבוֹ הַמֶּלֶךְ קוּרְבָה גְּדוֹלָה וְנָתַן לוֹ רְשׁוּת לָבוֹא אֵלָיו בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה, וְהָיָה הוּא רָגִיל עִם הַמֶּלֶךְ עַד שֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וְשֶׁיִּהְיֶה בִסְעֻדָּתוֹ וְהָיָה עוֹשֶׂה, וְשׁוֹלֵחַ אֵלָיו סְגֻלַּת שָׂרָיו, וְעוֹשֶׂה עִמּוֹ מַה שֶּׁלֹּא הָיָה עוֹשֶׂה עִם זוּלָתוֹ, וּבְעֵת שֶׁהָיָה הָאָדָם הַזֶּה שׁוֹגֵג אוֹ פּוֹשֵׁעַ וְהָיָה הַמֶּלֶךְ פּוֹסֵק מִמֶּנּוּ, לֹא הָיָה מְבַקֵּשׁ וּמִתְחַנֵּן כִּי אִם שֶׁיָּשׁוּב אֶל מִנְהָגוֹ לָבֹא אֵלָיו וְשֶׁלֹּא יַפְסִיק שָׂרָיו מִלְּבַקְּרוֹ. וְאַנְשֵׁי הַמְּדִינָה כֻלָּם לֹא הָיוּ מִתְחַנְּנִים כִּי אִם, בְּעֵת שֶׁיֵּלְכוּ בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה, שֶׁיִּשְׁלַח עִמָּם הַמֶּלֶךְ מִי שֶׁיַּצִּילֵם מִן הַלִּסְטִים וְהַחַיּוֹת וּפִגְעֵי הַדֶּרֶךְ, וִהְיוּ בוֹטְחִים בַּמֶּלֶךְ שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנָם בָּזֶה, וְשֶׁיַּשְׁגִּיחַ עֲלֵיהֶם בַּהֲלִיכָתָם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִשְׁגִּיחַ עֲלֵיהֶם בִּהְיוֹתָם בָּעִיר, וְהָיָה מִתְפָּאֵר כָּל אֶחָד מֵהֶם עַל חֲבֵרוֹ שֶׁהַמֶּלֶךְ יַשְׁגִּיחַ עָלָיו יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁיַּשְׁגִּיחַ עַל זוּלָתוֹ, בְּדֶרֶךְ הַקָּשָּׁתוֹ, כִּי הוּא מְרוֹמַם הַמֶּלֶךְ יוֹתֵר מִזּוּלָתוֹ. וְהָיָה הָאָדָם הַזֶּה הַנָּכְרִי, מְעַט מַה שֶּׁהָיָה זוֹכֵר הֲלִיכַת הַדֶּרֶךְ, וְלֹא הָיָה מְבַקֵּשׁ מִי שֶׁיְּלַוֶּה אוֹתוֹ. וְכַאֲשֶׁר הִגִּיעַ עֵת הֲלִיכָתוֹ, אָמְרוּ לוֹ אַנְשֵׁי הָעִיר: תֵּדַע כִּי אַתָּה מֵת בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה הַמְסֻכָּן, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לְךָ מִי שֶׁיְּלַוֶּה אוֹתְךָ. אָמַר לָהֶם: וּמִי הוּא הַמְלַוֶּה אֶתְכֶם? אָמְרוּ לוֹ: הַמֶּלֶךְ, שֶׁבִּקַּשְׁנוּ מִמֶּנּוּ וְשָׁאַלְנוּ מֵאִתּוֹ לְלַוּוֹתֵנוּ מִיּוֹם הֱיוֹתֵנוּ בָעִיר הַזֹּאת, וְלֹא רְאִינוּךָ אַתָּה, שֶׁהָיִיתָ שׁוֹאֵל עַל זֶה מֵעוֹלָם. אָמַר לָהֶם: מְשֻׁגָּעִים, וּמִי שֶׁהוּא קוֹרֵא אוֹתוֹ בְעֵת הַבִּטְחָה, הֲלֹא כָל שֶׁכֵּן שֶׁיְּקַוֵּהוּ בְעֵת הַמָּגוֹר, אֲפִלּוּ אִם לֹא יִפְתַּח פִּיו בָּזֶה? וְהוּא שֶׁעוֹנֵהוּ בְעֵת הַשַּׁלְוָה, הֲלֹא רָאוּי לוֹ שֶׁיַּעֲנֵהוּ יוֹתֵר בְּעֵת הַצָּרָה? וְאִם אַתֶּם טוֹעֲנִים שֶׁהוּא מַשְׁגִּיחַ עֲלֵיכֶם בַּעֲבוּר שֶׁאַתֶּם מְרוֹמְמִים אוֹתוֹ, הֲיֵשׁ בָּכֶם מִי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו מַה שֶּׁקִּבַּלְתִּי אֲנִי, וּמִי שֶׁמְּרוֹמֵם אוֹתוֹ כָמוֹנִי וְסָבַל מִן הַצַּעַר בַּעֲבוּר שִׁמּוּר מִצְוֹתָיו מַה שֶּׁסָּבַלְתִּי, וְנִזְהָר מִן הַטֻּמְאָה בְעֵת זִכְרוֹן שְׁמוֹ מַה שֶּׁנִּזְהַרְתִּי, אוֹ מִי שֶׁחָלַק כָּבוֹד לִשְׁמוֹ וּלְתוֹרָתוֹ מַה שֶּׁחָלַקְתִּי, וְכָל אֲשֶׁר עָשִׂיתִי – בְּמִצְוָתוֹ וּבְלִמּוּדוֹ? וְאַתֶּם מְרוֹמְמִים אוֹתוֹ מֵהַקָּשָׁה וּסְבָרָא, וְאֵינוֹ מְאַבֵּד שְׂכַרְכֶם, וְאֵיךְ יַעַזְבֵנִי בַהֲלִיכָתִי, בַּעֲבוּר שֶׁלֹּא הוֹצֵאתִי הַדָּבָר בְּפִי, כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם אַתֶּם, מִפְּנֵי שֶׁבָּטַחְתִּי בְצִדְקוֹ. וְזֶה הַדִּמְיוֹן אָמְנָם הוּא לְמִי שֶׁהִתְעַקֵּשׁ וְלֹא קִבֵּל דִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ. וְאִם לֹא, הִנֵּה תְּפִלּוֹתֵינוּ כֻלָּם מְלֵאוֹת מִזֵּכֶר העולם הבא, וְדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ שֶׁקִּבְּלוּ מֵהַנְּבִיאִים מְלֵאִים מֵהַגְבָּלַת גַּן עֵדֶן וְגֵיהִנֹּם כַּאֲשֶׁר בֵּאַרְתִּי לָךְ. וּכְבָר סִפַּרְתִּי לְךָ מַה שֶּׁעוֹשֶׂה הֶחָסִיד בִּזְמַנֵּנוּ זֶה, וְהֵיאַךְ אַתָּה סָבוּר שֶׁהָיָה בִזְמַן הַהַצְלָחָה הַהוּא, וּבַמָּקוֹם הָאֱלֹהִי, וּבְתוֹךְ הָעָם הָהֵם, שֶׁשָּׁרְשָׁם אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וְהֵם סְגֻלָּתָם, מֻטְבָּעִים עַל הַצְּנִיעוּת, אֲנָשִׁים וְנָשִׂים, אֵין עַוְלָה בִלְשׁוֹנוֹתָם, וְהֶחָסִיד בֵּינֵיהֶם מִתְהַלֵּךְ וְאֵין נַפְשׁוֹ מִתְלַכְלֶכֶת בְּדִבְרֵי נְבָלָה שֶׁיִּשְׁמַע אוֹתָם מֵהֶם, וְאֵין נִתְלֵית בְּגוּפוֹ וּבִבְגָדָיו טֻמְאַת זִיבוּת וְנִדּוּת וּשְׁרָצִים וּמֵתִים וְצָרַעַת וְזוּלַת זֶה, בַּעֲבוּר שֶׁהָיוּ דְּבֵקִים בַּקְּדֻשָּׁה וּבַטָּהֳרָה וְכָל שֶׁכֵּן מִי שֶׁהָיָה שׁוֹכֵן בְּעִיר הַשְּׁכִינָה, וְאֵינֶנּוּ פּוֹגֵעַ כִּי אִם כִּתּוֹת עַל מַדְרֵגוֹת הַקְּדֻשָּׁה, מִכֹּהֲנִים וּלְוִיִּם וּנְזִירִים וַחֲבֵרִים וּנְבִיאִים וַחֲכָמִים וְשׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים, אוֹ יִרְאֶה הָמוֹן חוֹגֵג בְּקוֹל רִנָּה וְתוֹדָה בְ'שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה', וְאֵינֶנּוּ שׁוֹמֵעַ כִּי אִם שִׁיר ה' וְלֹא רוֹאֶה כִּי אִם מְלֶאכֶת ה', וְכָל שֶׁכֵּן אִם יִהְיֶה כֹהֵן אוֹ לֵוִי יִחְיֶה מִלֶּחֶם ה' וְעוֹמֵד בְּבֵית ה' מִנְּעוּרָיו כִּשְׁמוּאֵל, וְאֵינֶנּוּ צָרִיךְ לְבַקָּשַׁת הַמִּחְיָה וּמִתְעַסֵּק בַּעֲבוֹדַת ה' כָּל יָמָיו, מָה אַתָּה סָבוּר בְּמַעֲשֵׂהוּ וּבִזְכוּת נַפְשׁוֹ וְתִקּוּן מַעֲשָׂיו?

21 Meister. Ich will dir dies durch folgendes Gleichniß noch deutlicher machen. Es kam ein Mensch zum König, wurde von diesem in seine Nähe gezogen und erhielt die Erlaubniß, zu jeter Zeit, wo es ihm beliebte, zu ihm zu kommen. Er war so vertraut mit dem König, daß er diesen sogar aufforderte, in sein Haus zu kommen, und seinem Mahle beizuwohnen; jener that ihm dies, schickte auch die auserwähltesten seiner Fürsten zu ihm, kurz er that ihm, was er sonst keinem Menschen that. Wenn nun dieser Mensch mit oder ohne Vorsaß einen Fehler beging, und der König sich von ihm zurückzog, so bat und flehte er um Nichts, als daß er wieder, seiner früheren Gewohnheit gemäß, zu ihm kommen und seine Fürsten wieder במבי (. כי ihn zu besuchen schicken möge. Die Bewohner des Königreichs richteten nur dann, wenn sie sich auf einen fernen Weg begeben wollten, die Bitte an ihn, daß der König Leute mitschicke, die sie vor Räubern, wilden Thieren und andern Unfällen des Weges schützen sollten. Sie hatten das Vertrauen, daß der König ihnen hierin willfahren und nach ihrem Weggehen anf sie achten werde, obgleich er, während sie in der Stadt waren, nicht auf sie achtete. Jeder von ihnen rühmte sich gegen den andern, daß der König auf diesem Wege mehr auf ihn achte, als auf die andern, weil er, seiner Meinung nach, dem König mehr Ehrfurcht erwiesen, als die andern. Jener Mensch dachte abersonderbarer Weisegar nicht an jene Reise, und bat auch nicht um Begleiter. Als nun die Zeit seiner Reise herankam, so sagten die Bewohner der Stadt zu ihm: „Wisse, daß du auf diesem gefahrvollen Wege den Tod finden wirst, weil du keinen hast, der dich begleiten wird ". „Und wer ", antwortete er ihnen, geleitet euch? ", , Der König ", antworteten sie, den wir gebeten und ersucht haben, uns zu geleiten, seit wir in dieser Stadt sind; dich aber haben wir nie darum bitten sehen ". Da antwortete er ihnen: „Ihr Thoren, wer ihn zur Zeit der Sicherheit ruft kann der nicht zur Zeit der Gefahr um so mehr auf ihn vertrauen, auch wenn er nicht den Mund dazu öffnet? Wen er schon im Zustande der Sicherheit erhört, wird er den nicht gewiß im Zustande der Noth erhören? Wenn ihr aber behauptet, daß er auf euch mehr achtet, weil ihr ihm mehr Verehrung schenkt, ist wer unter euch, der das auf sich genommen, was ich auf mich genommen? der ihm so viel Verehrung bezeigt durch Ertragung von Mühseligkeiten in Beobachtung seiner Gebote, wie ich sie ertrage? der sich bei Nennung seines Namens so vor Verunreinigung hütet, wie ich? der seinem Namen und seinem Gesetze so viel Ehrfurcht erzeigt wie ich? Was ich thue, das thue ich nach seinem Gebot und seiner Belehrung; ihr aber verehrt ihn nach selbsterdachten Systemen, und doch verweigert er euch nicht den Lohn; wie sollte er also mich auf meiner Reise verlassen, weil ich auf meine gute Sache vertrauend kein Wort über meinen Mund gebracht, wie ihr gethan habt? " Dies Gleichniß ist indeß nur für den, welcher starrsinnig unserer Weisen Belehrung nicht annimmt. Denn sonst, sind denn nicht unsere Gebete voll von Erwähnung des künftigen Lebens, und die Lehren unserer Weisen, die sie von den Propheten überkommen haben, voll von Abgrenzungen des GanEden und des Gehinnom, wie ich dir schon erzählt? - Hiermit habe ich dir also dargelegt, was ein Frommer in unserer Zeit thut. Wie, meinst du, mag es wohl erst zu jener Zeit der Blüthe gewesen sein, im göttlichen Lande, unter einem Volke, das zur Wurzel Abraham, Isaak und Jakob hat und deren Kleinod bildet, voll eingepflanzter Keuschheit, Männer und Weiber, kein Falsch auf ihrer Zunge. Und unter ihnen der Fromme sich läuternd, unbefleckt von widrigen Reden, die er hören müßte, Körper und Kleider geschützt vor Unreinheit von Flußarten, Menstruationen, Kriechthieren, Leichnamen, Aussäßigen u. s. w. , weil sie der Reinigung und Heiligkeit sich beflissen. Und nun erst gar, wer in der Stadt der Schechina wohnte, nur heilige Genossenschaften traf, Priester, Leviten, Nesirim, Weise, Richter, die dreimal (jährliche) Wallfahrt des Volkes sah, nur göttliche Gesänge hörte, nur göttliche Handlungen sah; noch mehr, wenn er selbst Priester oder Levit war, vom Brote Gottes lebte, im Hause Gottes von Jugend auf weilte wie Samuel -für seine Lebensbedürfnisse nicht zu -sorgen hatte und sein ganzes Leben dem Gottes dienst widmete; was denkst du wohl von dessen Handlungsweise, der Reinheit seiner Seele, der Vortrefflichkeit seiner Thaten?

כב אָמַר הַכּוּזָרִי: זֹאת מַדְרֵגַת הַתַּכְלִית, אֵין אַחֲרֶיהָ כִּי אִם מַדְרֵגַת הַמַּלְאָכִים. וּבְדִין מְקַוִּים לַנְּבוּאָה בִכְמוֹת הַקִּבּוּל הַזֶּה, כָּל שֶׁכֵּן עִם הִמָּצֵא הַשְּׁכִינָה. וּכְמוֹ זֹאת תִּהְיֶה הָעֲבוֹדָה שֶׁאֵין צָרִיךְ עִמָּהּ לִפְרֹשׂ וּלְהִנָּזֵר. וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ עַתָּה שֶׁתְּבָאֶר לִי קְצָת בֵּאוּר בְּמַה שֶּׁאֶצְלְךָ בַקָּרָאִים, כִּי אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם מִשְׁתַּדְּלִים בַּעֲבוֹדָה יוֹתֵר מֵהָרַבָּנִים, וַאֲנִי שׁוֹמֵעַ טַעֲנוֹתָם יוֹתֵר מַכְרִיעוֹת וְיוֹתֵר מְפִיקוֹת לִפְשָׁט הַתּוֹרָה.

22 Kusari. Das ist die höchste Stufe, über der nur die Stufe der Engel steht und mit Recht erwartet man durch eine derartige Lebensweise die Prophetie, besonders wenn die Schechina sich zeigt. Von der Art ist die Gottesverehrung, neben der es keiner Absonderung und Abgeschiedenheit bedarf. Jetzt bitte ich dich, mir in Einigem deine Ansichten über die Karaiten darzulegen. Denn ich sehe, daß sie sich der Gottesverehrung mehr befleißigen, als die Rabbaniten, und ich höre, daß ihre Argumente schärfer und dem Wortsinn der Schrift entsprechender sein sollen. das Alter der Karaiten vergl. unten § 65; über ihre

כג אָמַר הֶחָבֵר: הֲלֹא הִקְדַּמְתִּי לְךָ בִדְבָרַי, כִּי הַהִתְחַכְּמוּת וְהַסְּבָרָה בַתּוֹרָה אֵינֶנּוּ מֵבִיא אֶל רְצוֹן הָאֱלֹהִים. וְאִם לֹא, הַמַּשְׁנִים וְאַנְשֵׁי הַקַּדְמוּת וּבַעֲלֵי הָרוּחֲנִיּוֹת וְהַנִּגְזָרִים בֶּהָרִים וְשׂוֹרְפֵי בְנֵיהֶם בָּאֵשׁ, מִשְׁתַּדְּלִים לְהִתְקָרֵב אֶל הָאֱלֹהִים, וּכְבָר אָמַרְנוּ שֶׁאֵין מִתְקָרְבִים אֶל הָאֱלֹהִים כִּי אִם בְּמִצְוֹת הָאֱלֹהִים עַצְמָם, בַּעֲבוּר שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שִׁעוּרָם וּמִשְׁקָלָם וּזְמַנָּם וּמְקוֹמוֹתָם וּמַה שֶּׁהוּא תָלוּי בְּאֵלֶּה הַקַּבָּלוֹת, אֲשֶׁר בְּהַשְׁלָמָתָם יִהְיֶה הָרָצוֹן וְהַדְּבִיקָה בָעִנְיָן הָאֱלֹהִי, כְּמוֹ שֶׁהָיָה בְּמַעֲשֵׂה הַמִּשְׁכָּן אֲשֶׁר אָמַר בְּכָל מְלָאכָה מִמֶּנּוּ: וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת הָאָרוֹן, וַיַּעַשׂ כַּפֹּרֶת, וַיַּעַשׂ יְרִיעוֹת, וּבְכָל אַחַת מֵהֶם: 'כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה' רוֹצֶה לוֹמַר: בְּלֹא תוֹסֶפֶת וּמִגְרַעַת, וְאֵין בִּדְבַר מֵהַמְּלָאכוֹת הָהֵם מַה שֶּׁהוּא מַסְכִּים לְדַעְתֵּנוּ וְלִסְבָרָתֵנוּ, וְחָתַם בָּהּ בְּאָמְרוֹ: וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת־כָּל־הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אוֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אוֹתָם מֹשֶׁה. וְהָיָה סָמוּךְ לְהַשְׁלָמָתוֹ חוּל הַשְּׁכִינָה מִפְּנֵי שֶׁנִּשְׁלְמוּ שְׁנֵי הָעִנְיָנִים אֲשֶׁר הֵם עַמּוּדֵי הַתּוֹרָה, הָאֶחָד מֵהֶם שֶׁתִּהְיֶה הַתּוֹרָה מֵאֵת הָאֱלֹהִים, וְהַשֵּׁנִי שֶׁתִּהְיֶה מְקֻבֶּלֶת בְּלֵב נֶאֱמָן מֵהַקָּהָל. וְהַמִּשְׁכָּן הָיָה מִמִּצְוַת הָאֱלֹהִים וְהָיָה מַעֲשֵׂהוּ מִכָּל הַקָּהָל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: מֵאֵת כָּל־אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, בְּתַכְלִית הַחֵפֶץ וְהָרָצוֹן, וְהִתְחַיֵּב הַשְׁלָמַת הַתּוֹלָדָה שֶׁהִיא הַשְּׁכִינָה, כַּאֲשֶׁר אָמַר: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. וּכְבָר דִּמִּיתִי לְךָ בִיצִירַת הַצֶּמַח וְהַחַיִּים, וְאָמַרְתִּי כִּי הַצּוּרָה אֲשֶׁר בָּהּ יִהְיֶה עֶצֶם צֶמַח מִבִּלְתִּי צֶמַח וְחַי מִבִּלְתִּי חַי, אֵינֶנָּה מִן הַטְּבָעִים אַךְ מַעֲשֶׂה אֱלֹהִי מֵאֵת הָאֱלֹהִים יִתְבָּרַךְ, קוֹרְאִים אוֹתוֹ הַחֲכָמִים 'טֶבַע', וֶאֱמֶת הוּא כִּי הַטְּבָעִים מִזְדַּמְּנִים לְקִבּוּל הַמַּעֲשֶׂה הַהוּא כְּפִי עֶרְכָּם מֵהַחֹם וְהַקֹּר וְהַלַּחוּת וְהַיֹּבֶשׁ, וְיִהְיֶה זֶה תָּמָר וְזֶה גֶפֶן וְזֶה סוּס וְזֶה אֲרִי. וְהָעֲרָכִים הָהֵם אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לְשַׁעֵר אוֹתָם, וְאִלּוּ הָיִינוּ יְכוֹלִים לְשַׁעֵר אוֹתָם, הָיִינוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת דָּם וְחָלָב, דֶּרֶךְ מָשָׁל, וְשִׁכְבַת זֶרַע מִלַּחֻיּוֹת שֶׁנְּשַׁעֵר מִזְגֵיהֶם, עַד שֶׁנּוּכַל לִבְרֹא חַיִּים שֶׁיָּחוּל הָרוּחַ בָּהֶם, אוֹ שֶׁנּוּכַל לַעֲשׂוֹת מַה שֶׁיַּעֲמֹד מְקוֹם הַלֶּחֶם מִדְּבָרִים שֶׁאֵינָם מִן הַמְּזוֹנוֹת, בְּשַׁעֲרֵנוּ הַחֹם וְהַלַּחוּת וְהַקּוֹר וְהַיֹּבֶשׁ, כָּל שֶׁכֵּן אִם נֵדַע הָעֲרָכִים הַגַּלְגַּלִּיִּים וּמַעֲשֵׂיהֶם הָעוֹזְרִים, עַל דַּעַת הַחוֹזִים, בְּכָל מַה שֶּׁרוֹצִים לְהַרְאוֹתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה. וּכְבָר רָאִינוּ חֶרְפַּת כָּל מִי שֶׁהִשְׁתַּדֵּל בְּדָבָר מֵהַדְּרָכִים הָאֵלֶּה מִבַּעֲלֵי הַכִּמִּיָּה וּבַעֲלֵי הָרוּחֲנִיּוֹת. וְאַל תְּשִׁיבֵנִי מִמַּה שֶּׁיְּכוֹלִים עָלָיו הָאֲנָשִׁים מִבְּרִיאַת בַּעֲלֵי חַיִּים: בַּעֲשׂוֹת הַדְּבוֹרִים מִבְּשַׂר הַבָּקָר, וְהַיַּתּוּשִׁין מֵהַיַּיִן, כִּי זֶה אֵינֶנּוּ מִשִּׁעוּרָם וְחָכְמָתָם, אֲבָל הוּא מִנִּסְיוֹנוֹת שֶׁמְּצָאוּם, כַּאֲשֶׁר מָצְאוּ הַמִּשְׁגָּל יִהְיֶה מִמֶּנּוּ הַוָּלָד, וְאֵין לָאָדָם בָּהּ יוֹתֵר מֵהַנָּחַת הַזֶּרַע בָּאֲדָמָה שֶׁהִיא מְזֻמֶּנֶת לְקִבּוּלוֹ וּלְהַצְלָחָתוֹ בָהּ, וְשִׁעוּר הָעֲרָכִים שֶׁרְאוּיָה לָהֶם הַצּוּרָה הָאֱנוֹשִׁית אֵינֶנּוּ כִּי אִם לְיוֹצְרָהּ יִתְבָּרַךְ. וְכֵן שִׁעוּר הָאֻמָּה הַחַיָּה הָרְאוּיָה לָחוּל הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי בֵינָהּ, אֵינֶנּוּ כִּי אִם לֵאלֹהִים לְבַדּוֹ, וְצָרִיךְ לִשְׁמֹעַ אוֹתוֹ הַשִּׁעוּר וְהָעֵרֶךְ מִמֶּנּוּ, וְאַל יִתְחַכֵּם אָדָם עַל דְּבָרוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה'. וְאֵיךְ אַתָּה רוֹאֶה הַתַּחְבּוּלָה שֶׁנִּתְדַּמֶּה לַאֲבוֹתֵינוּ לָלֶכֶת אַחֲרֵיהֶם וְלֹא נִתְחַכֵּם אֲנַחְנוּ בַתּוֹרָה?

23 Meister. Habe ich dir nicht schon in meinen frühern Reden bemerkt, daß Klügelei und Spekulation in Bezug auf die Religion nicht das Wohlgefallen Gottes herbeiführt? denn sonst diejenigen, die an zwei Gottheiten, an die Ewigkeit der Welt glauben, die Anbeter von Geistern, diejenigen, die sich in Berge zurückziehen und ihre Kinder im Feuer verbrennen, sind auch beflissen, sich Gott zu nähern. Wir haben es aber schon gesagt, daß man sich Gott nur durch Gottes Gebote nähern kann. Denn nur er kennt ihr Maß, Gewicht, Zeit, Localität, und was sonst mit diesen Geboten zusammenhängt, durch deren Erfüllung das Wohlgefallen (Gottes) und das Haften am göttlichen Geist erlangt wird, wie dies bei dem Bau des Zeltes der Fall war. Da heißt es bei jeder Arbeit an demselben: „Bezalel machte die Lademachte den Deckelmachte die Teppiche " bei jeder derselben: " wie Gott dem Moses befohlen hatte " d. h. ohne Zusatz noch Verringerungobgleich doch unter jenen Arbeiten Nichts ist, was -mit unserer Berechnung und Spekulation überein käme, und am Schlusse heißt es: , , Als Moses sah das ganze Werk und siehe, sie hatten es gemacht, wie Gott befohlen, ganz so gemacht, da segnete sie Moses“. (Exod. 39, 43) Und unmittelbar auf die Vollendung folgte das Herabkommen der Schechina, weil eben die beiden Bedingungen, welche die Grundfesten des Gesezes sind, erstens daß das Gesez von Gott sei und zweitens daß es vom Volke mit gläubigem Herzen aufgenommen werde, vollendet worden waren. Das Zelt war von Gott anbefohlen und die Verfertigung desselben wurde von dem ganzen Volke so heißt es: „Von jedem, den sein Herz forderte " (Exod. 25, 2)mit dem größten Eifer und mit Bereitwilligkeit betrieben; so war denn auch die Vollendung des Ergebnisses, nämlich die Schechina nothwendig, gemäß dem Versprechen: „Ich werde in ihrer Mitte wohnen " (Exod. 25, 8). Ich habe dir auch schon als Beispiel die Bildung der Pflanzen und des Thieres angeführt. Ich sagte: die Form, durch welche ein Stoff gerade diese Pflanze, gerade dieses Thier wird, ist keine Naturkraft, sondern kömmt von Gott selbst. Die Gelehrten zwar nennen sie Natur, und in der That treffen Naturkräfte nach verschiedenen Verhältnissen von Wärme und Kälte, Feuchtigkeit und Trockenheit zur Annahme jener Bildung zusammen, und so wird das eine Palme, jenes ein Weinstock, das ein Pferd, jenes ein Löwe. Aber eben diese Verhältnisse können wir nicht bestimmen; könnten wir diese bestimmen, so wären wir im Stande, zum Beispiel Blut und Fett und Samen aus Flüssigkeiten zu machen, deren Mischung wir abmessen, ja wir könnten Thiere schaffen, in die der Lebensgeist einzöge; oder wir könnten etwas, was statt des Brotes dienen könnte, aus Dingen, die nicht zur Nahrung dienen, machen, indem wir Wärme und Feuchtigkeit, Kälte und Trockenheit zumessen, und erst gar, wenn wir die Constellation der Sphären und ihren Einfluß. der nach der Meinung der Sternseher in Allem, was sie in der Welt geschehen lassen wollen, sichtbar wird, kennten. Aber wir haben schon gesehen, wie diejenigen beschämt worden sind, die sich mit dergleichen Dingen befaßten, Alchemisten, Geisterbanner, welche Bienen aus Rindfleisch, Fliegen aus Wein machen wollten; denn nicht ihrer Abmessung und Berechnung, sondern den Erfahrungen, die sie gemacht, hatten sie es zu verdanken. So hat man gefunden, daß durch die Begattung ein Kind gebildet wird; aber der Mensch kann nicht mehr thun, als den Samen in den zu seiner Empfängniß und Entwickelung geeigneten Boden zu legen; die Abwägung der Verhältnisse, denen die menschliche Form zukommt, ist nur dem Schöpfer bekannt. Und so kann auch die lebende Nation, die da würdig ist, daß der göttliche Geist auf ihr ruhe, nur von Gott gebildet, und ihm muß in Bezug auf Maß und Verhältniß gehorcht werden, menschliche Klügelei über sein Wort aber unterbleiben; so heißt es: Keine Weisheit, keine Einsicht, kein Rath wider Gott " (Spr. 21, 30). Nun, an welches Mittel denkst du, wenn wir unsern Vätern ähnlich werden, ihnen nachfolgen und nicht über das Gesez klügeln wollen?

כד אָמַר הַכּוּזָרִי: אֵין דֶּרֶךְ לָזֶה אֶלָּא בְהַעְתָּקַת דִּבְרֵיהֶם וְסֶמֶךְ מַעֲשֵׂיהֶם, אִם יִמָּצֵא מִי שֶׁיֵּאָמֵן בָּזֶה, מֵרַבִּים אַחֲרֵי רַבִּים, שֶׁלֹּא יַעֲבֹר עַל כַּמּוּתָם הַהַסְכָּמָה, מִקַּבָּלַת הַתּוֹרָה וְתוֹלְדוֹתֶיהָ וּפֵרוּשֶׁיהָ מִמֹּשֶׁה, בְּרוּרָה בַלְּבָבוֹת אוֹ בַסְּפָרִים.

24 Kusari. Das ist nur möglich, wenn wir מבר Var בדבר. ihre Lehren zu uns herüber nehmen, und auf ihre Handlungen uns stützen, und zwar indem der, welcher daran glauben soll, sie als eine Ueberlieferung von Vielen an Viele unter denen wegen ihrer Menge keine Verabredung stattgefunden haben kann über Annahme des Gesezes, dessen Folgerungen und Erklärungenvon Moses an klar im Herzen bewahrt oder in Schriften niedergelegt findet.

כה אָמַר הֶחָבֵר: וּמַה תֹּאמַר אִם יִמָּצֵא חִלּוּף בְּסֵפֶר אֶחָד אוֹ בִשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה.

25 Meister. Was sagst du aber, wenn sich in einer oder mehrern Schriften Abweichungen finden?

כו אָמַר הַכּוּזָרִי: יְעַיְּנוּ בְרֹב הַסְּפָרִים, כִּי הָרַבִּים לֹא יַעֲבֹר עֲלֵיהֶם הַכָּזָב, וְיַנִּיחוּ הַיְחִידִים, וְכֵן יֵעָשֶׂה בַּמַּעְתִּיקִים כְּשֶׁיַּחְלְקוּ הַמִּעוּט יָשׁוּבוּ לְדַעַת הָרֹב.

26 Kusari. So sehe man die Mehrzahl der Schriften ein, denn die Mehrzahl wird doch nicht die Falschheit angenommen haben, und die Minderzahl lasse man. So ist es ja auch bei der Ueberlieferung: wenn die Abweichenden die Minderzahl sind, so richtet man sich nach der Meinung der Mehrzahl.

כז אָמַר הֶחָבֵר: וּמַה תֹּאמַר בְּאוֹת שֶׁתִּמָּצֵא בַסְּפָרִים בְּחִלּוּף הַהַקָּשָׁה, כְּמוֹ 'צָדוּ צְעָדֵינוּ' הֲתִרְאֶה שֶׁהוּא 'צָרוּ' וַ'אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי' יְשִׁיבוּהוּ 'נַפְשׁוֹ', וְזוּלַת זֶה הַרְבֵּה שֶׁלֹּא נוּכַל לְסָפְרָם.

27 Meister. Was aber sagst du, wenn du in der (heil.) Schrift einen Buchstaben findest, welcher der rationellen Betrachtung falsch erscheint? z. B. צדו) Klagelied 4, 18); glaubst du nicht, es müsse צרו heißen? Und ebenso נפשי לשוא נשא לא אשר) Pf. 24, 4); daraus möchte man wohl נפשו machen? Und so unzählige Fälle.

כח אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם תִּשְׁלֹט הַהַקָּשָׁה עַל אֵלֶּה וְהַדּוֹמֶה לָהֶם, תְּשַׁנֶּה הַסְּפָרִים כֻּלָּם: בָּאוֹתִיּוֹת תְּחִלָּה, וְאַחַר כֵּן בַּמִּלּוֹת, וְאַחַר כֵּן בַּחִבּוּרִים, וְאַחַר כֵּן בַּנִּקּוּד, וְאַחַר כֵּן בַּטְּעָמִים, וְיִשְׁתַּנּוּ הָעִנְיָנִים, וְכַמָּה פְּסוּקִים יָכוֹל הָאָדָם לְהַעְתִּיק עִנְיָנֵיהֶם אֶל הָפְכָּם בְּהַעְתָּקַת אֶחָד מֵאֵלֶּה הַמָּסוֹרוֹת, כָּל שֶׁכֵּן כֻּלָּם.

28 Kusari. Sollte die rationelle Anschauung über diese und ähnliche Fälle Gewalt bekommen, so würde sie die Schriften zuerst in Buchstaben, dann in Wörtern, dann in Säzen, dann in Vokalen, dann in Accenten ändern und somit auch der Inhalt geändert werden. Wie vielen Versen kann man den entgegengesezten Sinn geben, wenn man nur eine dieser Bestimmungen ändert, geschweige denn alle!

כט אָמַר הֶחָבֵר: וְאֵיךְ תַּחֲשֹׁב שֶׁהִנִּיחַ מֹשֶׁה סֵפֶר תּוֹרָתוֹ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

29 Meister. Und wie hatnach deiner Meinung - Moses sein Gesetzbuch den Israeliten hinterlassen?

ל אָמַר הַכּוּזָרִי: מִבְּלִי סָפֵק שֶׁהָיָה סֵפֶר פָּשׁוּט, מֵאֵין נִקּוּד וּטְעָמִים, כַּאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ רוֹאִים סִפְרֵי הַתּוֹרָה הַיּוֹם, שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיַּסְכִּימוּ עֲלֵיהֶם בֶּהָמוֹן, כְּמוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיַּסְכִּימוּ עַל הַמַּצָּה בַּפֶּסַח וּשְׁאָר תּוֹרוֹתָיו שֶׁהֵם זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם, שֶׁמִּתְיַשֶּׁבֶת בְּנַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל אֲמִתַּת יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּמַּעֲשִׂים הָהֵם הַמַּתְמִידִים, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַסְכִּים עֲלֵיהֶם בְּשָׁנָה מֵהַשָּׁנִים מִבִּלְתִּי שֶׁלֹּא יִהְיֶה עֲלֵיהֶם מוֹחֶה.

30 Kusari. Ohne Zweifel war es ein nacktes Buch ohne Vokalund Accentzeichen, wie wir noch heute die ToraRollen sehen. Nun ist es aber unmöglich, daß die Vokalisirung nach Verabredung unter dem Volke entstanden, so wenig es möglich ist, daß man sich zum Ungesäuerten am Pesachfest und zu den andern Gesezen desselben verabredet habe, die zum Andenken an den Auszug aus Aegypten gegeben sind; es hatte sich in den Gemüthern der Israeliten die Wahrheit des Auszuges aus Aegypten durch ununterbrochene Beobachtung dieser Gebote festen gesetzt; unmöglich ist es, daß man in irgend einem Jahre darin übereingekommen wäre, ohne auf Widerstand zu stoßen.

לא אָמַר הֶחָבֵר: מִבְּלִי סָפֵק שֶׁהָיָה שָׁמוּר בַּלְּבָבוֹת בַּפַּתְחָא וְהַקָּמֵץ וְהַשֶּׁבֶר וְהַנְּטִיָּה וְהַשְּׁוָא וְהַטְּעָמִים. בְּלֵב הַכֹּהֲנִים מִפְּנֵי צָרְכָּם לַעֲבוֹדָה וּלְהוֹרוֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּבְלֵב הַמְּלָכִים מִפְּנֵי שֶׁנִּצְטַוּוּ: 'וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָל־יְמֵי חַיָּיו', וּבְלֵב הַשּׁוֹפְטִים מִפְּנֵי צָרְכָּם אֲלֵיהֶם בַּדַּיָּנִים, וּבְלֵב הַסַּנְהֶדְרִין מִפְּנֵי צָרְכָּם אֲלֵיהֶם בְּמַה שֶּׁכָּתוּב: וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִיא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם, וּבְלֵב הַחֲסִידִים כְּדֵי לְקַבֵּל שָׂכָר, וּבְלֵב אַנְשֵׁי הַחֹנֶף לְהִתְגַּדֵּר בָּהֶם. וְשָׂמוּ שִׁבְעַת הַמְּלָכִים וְהַטְּעָמִים אוֹתוֹת לַתְּכוּנוֹת הָהֵם אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּם בְּקַבָּלָה מִמֹּשֶׁה. וּמַה תַּחֲשֹׁב עַל אֵלֶּה אֲשֶׁר תִּקְּנוּ הַמִּקְרָא בִּפְסוּקִים תְּחִלָּה, אַחַר כֵּן בְּנִקּוּד, וְאַחַר כֵּן בִּטְעָמִים, וְאַחַר כֵּן בַּמָּסֹרֶת עַל שְׁמִירַת הַמָּלֵא וְהֶחָסֵר, עַד אֲשֶׁר מָנוּ אוֹתִיּוֹתֶיהָ וּבֵרְרוּ כִּי וָו דְּגָחוֹן חֲצִי הַתּוֹרָה, וּשְׁמִירַת כָּל נָכְרִי מִקָּמֵץ וּפַתָּח וְצֵירֵי וּסְגוֹל יוֹצֵא מִן הַהַקָּשָׁה. הֲתִרְאֶה שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶם בָּזֶה לָרִיק וּלְבַטָּלָה, אוֹ הִשְׁתַּדְּלוּת בִּדְבַר חוֹבָה.

31 Meister. Ohne Zweifel wurde es mit Patach, Komez, Scheber, Aussprache, Scheba und Accenten dem Gedächtnisse eingeprägt; den Priestern, weil sie es beim Tempeldienst und der Belehrung der Israeliten brauchten; den Königen, weil es den Befehl enthielt: „Es sei bei ihm und er lese darin alle Tage seines Lebens " (Deut. 17, 19); den Richtern, weil sie es zur Rechtspflege brauchten; den Mitgliedern des Synhedrium, weil sie dessen bedurften, insofern es heißt: „Ihr sollt es beobachten und thun "; den Heuchlern, um sich Vortheile dadurch zu verschaffen. Man setzte nun die sieben Hauptvokale und die Accente zu Zeichen der von Moses überkommenen Bestimmungen. Was meinst du dazu, daß sie die Schrift erst mit Versabtheilungen, dann mit Vokalen, dann mit Accenten, dann mit Bestimmungen über die Beobachtung der vollen und mangelhaften Schreibung versahen; daß sie sogar die Buchstaben zählten und herausbrachten, daß das Vaw in גחון) Lev. 11,42) die Mitte der Tora sei, daß sie jede fremde, von der Regel abweichende Form in Komez, Batach, Zere, Segol bemerkten? Glaubst du, daß ihre Bemühungen hierin eitel und unnüz, oder eine pflichtgemäße Beschäftigung waren?

לב אָמַר הַכּוּזָרִי: אֲבָל, הִשְׁתַּדְּלוּת בִּדְבַר חוֹבָה, עִם שְׁמִירַת הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא יִהְיֶה דֶרֶךְ לְשַׁנּוֹתָהּ, עִם הַחָכְמָה הַמֻּפְלָאָה, כִּי נִרְאֶה מִקְּבִיעוּת הַנִּקּוּד וְהַטְּעָמִים סֵדֶר שֶׁלֹּא יִהְיֶה אֶלָּא מֵחָכְמָה נֶעֱזֶרֶת, אֵינֶנָּה מֵעֵרֶךְ חָכְמָתֵנוּ בְּשׁוּם פָּנִים, וְלֹא יִתָּכֵן שֶׁיִּהְיֶה מְקֻבָּל אֵצֶל הֶהָמוֹן אֶלָּא מֵרַבִּים רְצוּיִים אוֹ מִיָּחִיד רָצוּי, וְלֹא יִתָּכֵן שֶׁיְּקַבֵּל הֶהָמוֹן מִיָּחִיד אֶלָּא אִם יִהְיֶה נָבִיא אוֹ נֶעֱזָר בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי, כִּי הֶחָכָם שֶׁאֵינֶנּוּ נֶעֱזָר, טוֹעֵן מִי שֶׁהוּא קָרוֹב לוֹ בְחָכְמָתוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה כְמַעֲשֵׂהוּ.

32 Kusari. Gewiß eine pflichtgemäße Beschäftigung; zugleich eine Bewahrung der Schrift gegen etwaige Aenderungen und eine wunderbare Weisheit; denn das Vokalund Accentsystem ist auf eine Weise angeordnet, daß man eine höhere Weisheit darin erblickt, die zu unserer Weisheit in gar keinem Verhältniß steht. Auch läßt es sich denken, daß die Menge so etwas nur von vielen Gottgefälligen oder einem Gottgefälligen angenommen, und wenn sie sie von einem angenommen, daß es nur ein Prophet oder sonst ein vom göttlichen Geiste Unterstützter sein konnte. Denn der Gelehrte, dem diese Unterstützung fehlt, findet bei dem, der ihm an Gelehrsamkeit nahe kommt, Widerstand in Befolgung seiner Vorschriften.

לג אָמַר הֶחָבֵר: אִם כֵּן, הַקַּבָּלָה – אֲנַחְנוּ וְהַקָּרָאִים חַיָּבִין בָּהּ, וְכָל מִי שֶׁיּוֹדֶה כִּי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַנִּמְצֵאת, הַנִּקְרֵאת עַל הַתְּכוּנָה הַזֹּאת, הִיא תּוֹרַת מֹשֶׁה.

33 Meister. Also sind zur Anerkennung der Ueberlieferung wir und die Karaiten verpflichtet, und überhaupt jeder, der da zugesteht, daß diese Tora, wie sie da ist, die Tora des Moses ist.

לד אָמַר הַכּוּזָרִי: כֵּן אוֹמְרִים הַקָּרָאִים, אֲבָל אַחַר שֶׁמָּצְאוּ הַתּוֹרָה שְׁלֵמָה אֵינָם צְרִיכִים אֶל הַקַּבָּלָה.

34 Kusari. Das geben die Karaiten zu. Aber nachdem sie die Tora so versehen vor sich haben, brauchen sie keine Ueberlieferung weiter.

לה אָמַר הֶחָבֵר: וְהִנֵּה זֶה סֵפֶר מֹשֶׁה הַפָּשׁוּט הֻצְרַכְנוּ בְמִלּוֹתָיו וּבַדִּבּוּר בּוֹ אֶל כַּמָּה כִּתּוֹת מִן הַקַּבָּלָה, מִן הַנִּקּוּד, וּמִטַּעַם, וּמִפָּסוּק, וּמִמָּסֹרֶת; עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה אָנוּ צְרִיכִים בְּעִנְיָנָיו, כִּי הָעִנְיָן רָחָב מִן הַמִּלּוֹת. הֲתִרְאֶה כַּאֲשֶׁר אָמַר לָהֶם: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, עַל הַדִּמְיוֹן, לֹא נִסְתַּפֵּק הָעָם אִם רָצָה לוֹמַר: חָדְשֵׁי הַמִּצְרִים שֶׁהָיוּ בֵינֵיהֶם, אוֹ חָדְשֵׁי הַכַּשְׂדִּים שֶׁהָיוּ עִם אַבְרָהָם בְּאוּר כַּשְׂדִּים, אוֹ רָצָה חָדְשֵׁי הַשֶּׁמֶשׁ, אוֹ חָדְשֵׁי הַיָּרֵחַ, אוֹ שְׁנֵי הַיָּרֵחַ בְּתַחְבּוּלוֹת יַסְכִּימֵם עִם שְׁנֵי הַשֶּׁמֶשׁ, כַּאֲשֶׁר בְּחָכְמַת הָעִבּוּר. הָיִיתִי רוֹצֶה שֶׁיְּשִׁיבוּנִי הַקָּרָאִים תְּשׁוּבָה מַסְפֶּקֶת עַל זֶה וְהַדּוֹמֶה לוֹ, וְאָשׁוּב לְדַעְתָּם, כִּי רְצוֹנִי לְהִשְׁתַּדֵּל וְשֶׁיְּשִׁיבוּנִי תְשׁוּבָה מַסְפֶּקֶת כַּאֲשֶׁר אֶשְׁאָלֵם עַל מַה שֶּׁיַּתִּיר הָחַי לֶאֱכֹל, וּמָה עִנְיַן הַזְּבִיחָה, וְשֶׁמָּא הִיא נְחִירָה אוֹ הֶרֶג כַּאֲשֶׁר יִזְדַּמֵּן, וְלָמָּה נֶאֶסְרוּ זִבְחֵי גוֹיִם, וּמַה הוּא שֶׁיֵּשׁ בֵּין זָבְחוֹ וְהֶפְשֵׁטוֹ וּשְׁאָר מְלַאכְתּוֹ, וְהָיִיתִי רוֹצֶה שֶׁיְּבָאֵר לִי הַחֵלֶב הָאָסוּר, וְהוּא דָבֵק עִם הַמֻּתָּר בַּמֵּעַיִם וְהַקֵּיבָה, וְזוּלַת זֶה מִנִּקּוּר הַבָּשָׂר, וְשֶׁיִּמְסֹר אֵלַי הַגָּדֵר שֶׁבֵּין הַמֻּתָּר וְהָאָסוּר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא חִלּוּף בּוֹ עִם חֲבֵרוֹ, וְכֵן הָאַלְיָה הָאֲסוּרָה אֶצְלָם, הֲיֶשׁ לָהּ גָּדֵר? וְשֶׁמָּא הָאֶחָד יָסִיר קְצָת הַזָּנָב וְאֶחָד יָסִיר הַכַּף כְּמוֹ שֶׁהוּא. וְהָיִיתִי רוֹצֶה שֶׁיְּבָאֵר לִי הָעוֹף הַטָּהוֹר מִן הַטָּמֵא, זוּלַת הַמְפֻרְסָמִים, רְצוֹנִי לוֹמַר: בֶּן־יוֹנָה אוֹ תוֹר, וּמֵאַיִן הוּא אוֹמֵר שֶׁאֵין הַתַּרְנְגֹלֶת וְהָאַוָּז וְהַקּוֹרֵא וְאַלְבְּרַכִיָּה מֵהַטְּמֵאִים. וְהָיִיתִי רוֹצֶה שֶׁיִּתֶּן לִי גְבוּל 'אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ' בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, אִם הוּא בֵיתוֹ אוֹ חֲצֵרוֹ אוֹ רְשׁוּתוֹ, אִם יִהְיוּ לוֹ חֲצֵרִים רַבִּים, אוֹ מְבוֹאוֹ, אוֹ שְׁכוּנָתוֹ, אוֹ מְדִינָתוֹ, אוֹ מִגְרַשׁ עִירוֹ, אַחַר שֶׁתֵּבַת 'מָקוֹם' סוֹבֶלֶת זֶה וְיוֹתֵר מִזֶּה. וְהָיִיתִי רוֹצֶה שֶׁיַּרְאֶה לִי גֶדֶר הַמְּלָאכָה הָאֲסוּרָה בַשַּׁבָּת, וּמַה הוּא הַמּוֹנֵעַ מֵהַקֻּלְמוֹס וְהַקֶּסֶת לְהַגִּיהַּ הַתּוֹרָה, וְהַמַּתִּיר לוֹ לְטַלְטֵל הַסֵּפֶר הַגָּדוֹל וְהַשֻּׁלְחָן וּשְׁאָר הַמַּאֲכָלִים וּסְעֻדַּת הָאוֹרְחִים, וְלִטְרֹחַ בְּכָל מַה שֶּׁיִּטְרַח הָאָדָם לְאוֹרְחָיו, וְהֵם בִּמְנוּחָה וְהוּא בִּיגִיעָה, וְיוֹתֵר מִזֶּה עֲבָדָיו וְנָשָׁיו, וּכְבָר נֶאֱמַר: לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ. וְלָמָּה נֶאֶסְרָה רְכִיבַת בַּהֲמוֹת הַגּוֹיִים בַּשַּׁבָּת, וְלָמָּה זֶה נֶאֶסְרָה הַסְּחוֹרָה. וְהָיִיתִי רוֹצֶה שֶׁיָּדִין בֵּין שְׁנֵי בַעֲלֵי דִינִין מִסֵּדֶר 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים' וְ'כִי תֵצֵא'. וְהַפָּשׁוּט שֶׁבַּתּוֹרָה הוּא סָתוּם, כָּל שֶׁכֵּן הַסָּתוּם, כִּי לֹא הָיוּ סוֹמְכִים אֶלָּא עַל הַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְהָיִיתִי רוֹצֶה שֶׁאֶרְאֶה דִינָיו וּמִשְׁפָּטָיו בְּכָל הַיְּרֻשּׁוֹת מִפַּרְשַׁת בְּנוֹת צְלָפְחָד, אוֹ אֵיכוּת הַמִּילָה וְהַצִּיצִית וְהַסֻּכָּה. וִיבָאֵר לִי מֵאַיִן הוּא חַיָּב בִּתְפִלָּה לָאֵל. וּמֵאַיִן הוּא מַאֲמִין שֶׁיֵּשׁ בֵּית מוֹעֵד לְכָל חַי וּגְמוּל וְעֹנֶשׁ אַחַר הַמִּיתָה. וְאֵיךְ הֵם דָּנִין בַּמִּצְוֹת הַדּוֹחוֹת זוֹ אֶת זוֹ, כַּמִּילָה עִם הַשַּׁבָּת וְהַפֶּסַח עִם הַשַּׁבָּת, מִי נִדְחָה מִפְּנֵי מִי, וְזוּלַת זֶה מִמַּה שֶּׁיֶּאֱרַךְ סִפּוּר כְּלָלָיו כָּל שֶׁכֵּן פְּרָטָיו. הֲשָׁמַעְתָּ, מֶלֶךְ כּוּזָר, עַל חִבּוּר לַקָּרָאִים בְּדָבָר מִמַּה שֶּׁזָּכַרְתִּי לְךָ, בְּסֶמֶךְ אוֹ בְּקַבָּלָה, שֶׁאֵין בּוֹ בֵינֵיהֶם מַחֲלֹקֶת, מִמָּסֹרֶת אוֹ מִנִּקּוּד אוֹ מִטְּעָמִים אוֹ מֵאִסּוּר וְהֶתֵּר אוֹ מִדִּינִין.

35 Meister. Sieh, bei diesem Buche Mosis brauchen wir in Bezug auf die Worte und die Aussprache so viele Seiten der Ueberlieferung, Vokale, Accente, Abtheilungen, Masora; um wie viel mehr bedürfen wir ihrer in Bezug auf den Inhalt und das Verständniß; denn der Inhalt ist doch noch weit mehr als die Aussprache. 3. B. : Als Moses zu ihnen sagte: „dieser Monat sei euch der erste der Monate " (Exod. 12, 2) mußte das Volk nicht in Zweifel sein, ob er Monate der Aegypter meinte, unter denen sie gewesen waren, oder Monate der Chaldäer, wie sie Abraham in Ur - Kasdim gehabt; ob Sonnenmonate oder Mondmonate oder Mondjahre, die man durch Berechnungen mit den Sonnenjahren ausgleicht, wie in der Kalenderlehre geschieht? Ich wollte, daß die Karaiten mir eine genügende Antwort hierauf und auf Aehnliches gäben, und ich würde mich zu ihrer Ansicht bekehren. Ja, ich wollte mir es angelegen sein lassen, von ihnen eine genügende Antwort auf die Fragen zu bekommen, wodurch ein Thier zum Genusse erlaubt wird, worin das „Schlachten " bestehe, ob es Stechen oder jede beliebige Tödtungsart sei; warum das von Nichtjuden Geschlachtete unerlaubt sei, worin der Unterschied zwischen dem Schlachten und dem Enthäuten und der sonstigen Beschäftigung damit bestehe. Ferner wollte ich mir von ihnen erklären lassen, welches Fett das verbotene sei, da es doch mit dem erlaubten an den Eingeweiden und dem Magen zusammenhängt und dergleichen mehr von der Entaderung des Fleisches; daß er mir die Grenze des Erlaubten angebe, damit ich mit meinen Genossen nicht in Streit darüber gerathe; ebenso ob der Fettschwanz, der nach ihrer Meinung verboten ist, einen bestimmten Grenspunkt habe; vielleicht nimmt der Eine nur einen Theil des Schwanzes ab, der Andere die Hüfte, wie sie ist. Ferner wollte ich von den Karaiten wissen, -wie man die reinen von den unreinen Vögeln unter scheide, die bekannten, wie junge Tauben und Turteltauben, abgerechnet; woher er behaupte, daß das Huhn, die Gans, das Rebhuhn und die Ente zu den reinen und nicht zu den unreinen gehört. Ich wollte mir von ihm die Grenze des Gebotes: „Keiner gehe von seinem Ort am Sabbattage ") Exod. 16, 29) angeben lassen, ob hierunter sein Haus, oder sein Hofraum, oder sein Gebiet, wenn er mehre Höfe hat, oder sein Hausplatz, oder seine Nachbarschaft, oder sein Stadtgebiet verstanden werde, da „Ort " alle diese Bedeutungen und noch mehr in sich faßt. Ich wollte mir von ihm eine Grenzbestimmung für die am Sabbat verbotenen המושבת ממקומו האדם ללכת אסור המקודשים בימות אני בימי אבל כנגדם ולמשתה ולמאכל התורה ולקריאת ' ה עבודת החמירו נ"ע והמשכילים התורה ואזהרת ולמוד ולקריאה ' ה לתפלת אלהיך במצות המשתמר ואשרי לצאת באלה גם. Auch hier also ist Autors nicht unbegründet. Arbeiten geben lassen; warum es untersagt sei, Federn und Schreibzeug zum Verbessern einer Gesetz rolle zu tragen, dagegen erlaubt, die große Rolle, den Tisch, die übrigen Speisen, Mahlzeiten für Gäste zu tragen und überhaupt alle die Arbeiten zu verrichten, die der Mensch für seine Gäste verrichtet, die sich in Ruhe befinden, während er sich abmüht; noch befremdlicher von seinen Dienern und Frauen, da es doch heißt: " Auf daß ruhe dein Knecht und deine Magd wie du " (Deut. 5, 15 (; warum es verboten sei, auf Thieren eines Nichtjuden am Sabbat zu reiten; warum denn das Handeltreiben untersagt sei. Ich wollte ihn zwischen allen streitenden Parteien nach den Abschnitten (Num. 35, 10) „Wenn er ihn aber aus Haß stößt " u. s. המשפטים) Exed. 21, 11.) und תצא כי) Deut. 21, 10. ff.) entscheiden lassen. Das Einfache in der Tora ist schon dunkel, geschweige das Dunkele, weil man sich auf das mündliche Gesetz verließ. Ich möchte seine Rechtsbestimmungen und Urtheilssprüche in allen Erbsachen nach dem Abschnitt von den • Töchtern Zelafechad's oder die Beschaffenheit von Beschneidung, Zizit, Laubhütte sehen. Er sollte mir erklären, woher er zum Gebet zu Gott verpflichtet sei, woher er glaube, daß es einen für alles Lebende bestimmten Ort, Lohn und Strafe nach dem Tode gebe; wie er entscheide, wenn Gebote einander verdrängen, wie Sabbat und Beschneidung oder Pesach und Sabbat, wer da weichen muß, und so vieles andere, das in den Hauptpunkten schon, geschweige denn im Einzelnen aufzuzählen zu lange dauerte. Hast du, König von Kusar, gehört, daß die Karaiten über einen der erwähnten Gegenstände, etwa über Masora, Vokalisation, Accentuation, Erlaubtes und Verbotenes oder Rechtssachen ein auf Nachfolgung oder Ueberlieferung beruhendes und keiner Streitigkeit unterworfenes Werk haben?

לו אָמַר הַכּוּזָרִי: לֹא רָאִיתִי וְלֹא שָׁמַעְתִּי, אֲבָל אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם מִשְׁתַּדְּלִים.

36 Kusari. Weder gesehen noch gehört. Aber ich sehe, daß sie sich mit aller Kraft (der Ausübung des Gesezes) befleißigen.

לז אָמַר הֶחָבֵר: זֶה מִמַּה שֶּׁאָמַרְתִּי לְךָ מֵהַהִתְחַכְּמוּת וְהַסְּבָרָא. וְהַמִּתְחַכְּמִים בָּעֲבוֹדָה לִמְלֶאכֶת הַשָּׁמַיִם יוֹתֵר מִשְׁתַּדְּלִים מֵעוֹשֵׂי מְלֶאכֶת ה' הַמְצֻוִּים עָלֶיהָ, מִפְּנֵי שֶׁאֵלֶּה בִמְנוּחָה בְּמַה שֶּׁקִּבְּלוּ מִמְּלֶאכֶת ה', וּבָטְחָה נַפְשָׁם כַּהוֹלֵךְ בָּעִיר, שֶׁלֹּא הִזְדַּמְּנוּ לְמַחֲלֹקֶת חוֹלֵק, וְאֵלֶּה כַּהוֹלֵךְ בַּמִּדְבָּר אֵינֶנּוּ יוֹדֵעַ מַה יִּפְגַּע, וְהוּא מִזְדַּמֵּן בִּשְׁלָחִים חָלוּץ לַמִּלְחָמָה וּמְלֻמָּד בָּהּ. וְאַל יַשִּׁיאֲךָ מַה שֶּׁאַתָּה רוֹאֶה מֵהִשְׁתַּדְּלוּתָם, וְאַל יְעַצֶּלְךָ מַה שֶּׁאַתָּה רוֹאֶה מֵרִפְיוֹן הַמְקֻבָּלִים, רְצוֹנִי לוֹמַר: הָרַבָּנִים, כִּי אֵלֶּה בִּקְּשׁוּ מִבְצָרִים לְהִבָּצֵר בָּהֶם, וְאֵלֶּה שׁוֹכְנִים עַל עַרְשׂוֹתָם בְּעִיר קְדוּמָה וּבְצוּרָה.

37 Meister. Das kommt eben von jener Klügelei und Spekulation, von der ich dir gesagt. Die ihre Gottesverehrung nur auf eigene Klügelei begründen, scheinen eifriger sich zu befleißigen, als diejenigen, welche die religiösen Handlungen, eben wie sie darüber angewiesen worden, vollziehen. Denn diese befinden sich in Ruhe mit den religiösen Handlungen, wie sie sie überkommen haben; sie fühlen sich sicher, wie einer, der in der Stadt geht, und haben keine Streitigkeiten zu befürchten. Jene aber gleichen einem, der in der Wüste wandert, nicht wissend, was ihm begegnen könne, und zum Kriege gerüstet und geübt mit Wurfgeschossen sich versieht. Laß dich daher durch diese Beflissenheit, die du an ihnen siehst, nicht täuschen und durch die Lässigkeit der Traditionellen, das heißt der Rabbaniten, nicht zurückschrecken; denn jene suchen Vesten, um sich zu verschanzen; diese ruhen auf ihrem Lager in einer festen, wohlversehenen Stadt.

לח אָמַר הַכּוּזָרִי: כָּל מַה שֶּׁאָמַרְתָּ בְּדִין הוּא, כִּי הַתּוֹרָה הִזְהִירָה עַל תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד, וּכְפִי סְבָרָתָם יִרְבּוּ הַתּוֹרוֹת כְּפִי סְבָרַת כָּל אֶחָד מֵהֶם, וְעוֹד: כִּי הָאֶחָד לֹא יַעֲמֹד עַל תּוֹרָה אֶחָת, כִּי בְכָל יוֹם תִּתְחַדֵּשׁ לוֹ דַעַת וְיוֹסִיף דַּעְתּוֹ, וְיִפְגַּע מִי שֶׁיְּשִׁיבֵהוּ בִטְעָנָה וְצָרִיךְ שֶׁיֶּעְתַּק בְּהַעְתָּקַת דַּעְתּוֹ. וְאִם נִמְצָאֵם מַסְכִּימִים נֵדַע כִּי הֵם מְקֻבָּלִים מֵאֶחָד אוֹ מֵרַבִּים שֶׁקְּדָמוּם, וּמִן הַדִּין שֶׁנִּכְפֹּר עֲלֵיהֶם הַהַסְכָּמָה, וְנֹאמַר לָהֶם: אֵיךְ הִסְכַּמְתֶּם בְּמִצְוָה פְּלוֹנִית וְהַדַּעַת מַכְרַעַת בְּדִבְרֵי הָאֵל אֶל פָּנִים רַבִּים? וְאִם אָמְרוּ: כֵּן הָיְתָה דַעַת עָנָן אוֹ בִנְיָמִין אוֹ שָׁאוּל אוֹ זוּלָתָם – חִיְּבוּ עַצְמָם טַעֲנַת הַקַּבָּלָה מִמִּי שֶׁהוּא יוֹתֵר קַדְמוֹן וְיוֹתֵר רָאוּי לְהַאֲמִין, רְצוֹנִי לוֹמַר: רַבּוֹתֵינוּ, כִּי הֵם רַבִּים וְאֵלֶּה יְחִידִים, וְדַעַת הַחֲכָמִים סְמוּכָה עַל הַקַּבָּלָה מֵהַנְּבִיאִים, וְאֵלֶּה סְבָרָא גְרִידָא בִלְבָד, וְהַחֲכָמִים מַסְכִּימִים וְאֵלֶּה חוֹלְקִים וְהַחֲכָמִים דִּבְרֵיהֶם מִן הַמָּקוֹר אֲשֶׁר יִבְחַר ה', וַאֲפִלּוּ אִם הָיוּ דָנִים מִסְּבָרָתָם גְּרִידָא מִן הַדִּין הָיָה לְקַבְּלָם, וְאֵלֶּה אֵינָם כֵּן. וּמִי יִתֵּן שֶׁיַּשְׁמִיעוּנִי תְּשׁוּבָתָם בִּשְׁאֵלַת 'הַחֹדֶשׁ הַזֶּה', וַאֲנִי רוֹאֶה חַכְמֵיהֶם הוֹלְכִים אַחֲרֵי הָרַבָּנִים בְּעִבּוּר אֲדָר בַּאֲדָר, וְהֵם מַקְשִׁים לָהֶם בִּרְאִיַּת יֶרַח תִּשְׁרִי, אֵיךְ צַמְתֶּם צוֹם כִּפּוּר בְּתִשְׁעָה בְתִשְׁרִי, הֲלֹא יֵבוֹשׁוּ, וְהֵם אֵינָם יוֹדְעִים אִם הַחֹדֶשׁ הַהוּא אֱלוּל אוֹ תִשְׁרִי כְּשֶׁיְּעַבְּרוּ אוֹ אִם הוּא תִשְׁרִי אוֹ מַרְחֶשְׁוָן כְּשֶׁאֵינָן מְעַבְּרִין, וַהֲלֹא הָיוּ אוֹמְרִים: 'אֲנַחְנוּ הַטּוֹבְעִים וּמַה נִּפְחַד מֵהַבְּלִילָה', אֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע אִם הַחֹדֶשׁ תִּשְׁרִי אוֹ מַרְחֶשְׁוָן אוֹ אֱלוּל, וְאֵיךְ נַקְשֶׁה לְמִי שֶׁאָנוּ הוֹלְכִים בְּעִקְּבוֹתֵיהֶם וְנִלְמַד מֵהֶם, הֲתָצוּמוּ בַתְּשִׁיעִי אוֹ בֶעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ.

38 Kusari. Alles, was du sagst, ist wohlbegründet. Die Tora will ein Gesetz und ein Recht, die Karaiten aber machen durch ihre Spekulation viele Gesetzsysteme, je nach der Spekulation jedes Einzelnen; ja der Einzelne verbleibt auch nicht bei einem Gesetz; seine Anschauung erleidet fortwährend Neuerungen und Erweiterungen; er trifft Jemand, der ihn mit einem Argument widerlegt, und muß nun zu dessen Anschauung übergehen. Und wenn wir finden, daß sie übereinstimmen, so wissen wir, daß dies von einem oder mehrern der Führer überliefert ist. Consequent können wir aber auch diese Uebereinstimmung ihnen streitig machen und sagen: Wie habt ihr euch über jenes Gebot so geeinigt? auf rationellem Wege möchte es nach verschiedener Weise bestimmt werden. Wenn sie dann sagen: So war die Ansicht Anan's oder Benjamin's oder Saul's oder Anderer, so räumen sie ja selber das Princip der Ueberlieferung von Aelteren und auch Glaubwürdigeren, nämlich unsern Weisen, ein; denn diese waren viele, jene nur wenige; die Ansicht der Weisen lehnte sich an die Ueberlieferung der Propheten, bei jenen ist sie bloße Spekulation; die Weisen sind einig unter sich jene uneinig; der Weisen Bestimmung ging von dem Orte aus, den Gott erwählt, und verdient also, wenn auch nach bloßer Spekulation entschieden wurde, genommen zu werden, was bei jenen nicht der ist. Ich möchte nur ihre Antwort in Betreff Neumondsbestimmung hören. Sie folgen, wie sehe, den Rabbaniten in der Intercalation des Adar im Adar, und doch werfen sie ihnen in Betreff der Bestimmung des Neumondes Tischri die Frage vor: Wie könnt ihr das Versöhnungsfest am 9. Tischri begehen? Müßten sie sich nicht schämen? Sie wissen ja nicht, ob dieser Monat Elul oder Tischri ist, wenn sie intercaliren, und ob Tischri oder Marchesvan, wenn sie nicht intercaliren. Möchten sie nicht lieber sagen: Wir versinken und sollen uns vor dem Schlamme scheuen? Wir wissen nicht, ob der Monat Tischri oder Marchesvan oder Elul ist, und wie können wir die, in deren Fußstapfen wir treten und von denen wir lernen, fragen: Fastet ihr am 9. oder 10. des Monats?

לט אָמַר הֶחָבֵר: תּוֹרָתֵנוּ קְשׁוּרָה בַהֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי אוֹ מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָיִם, בְּמַעֲמַד שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים וְכֹהֲנִים וְסַנְהֶדְרִים, וַאֲנַחְנוּ מְצֻוִּים שֶּׁנִּשְׁמַע מֵהַשּׁוֹפֵט הַמְמֻנֶּה בְכָל דּוֹר וָדוֹר, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: אוֹ אֶל הַשּׁוֹפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה וגו' וְסָמַךְ לוֹ אָמְרוֹ: 'וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ', 'לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר', 'וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא', חִבֵּר הַמְרוֹת הַכֹּהֵן וְהַשּׁוֹפֵט לַגְּדוֹלָה שֶׁבָּעֲבֵרוֹת, בְּאָמְרוֹ: 'וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל' וְסָמַךְ לוֹ 'וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִירָאוּ', בְּעוֹד שֶׁהַסֵּדֶר נִשְׁאָר מֵהָעֲבוֹדָה וְהַסַּנְהֶדְרִין וּשְׁאָר הַכִּתּוֹת, אֲשֶׁר בָּהֶם יִשְׁלַם הַסֵּדֶר וְיִדְבַּק בָּהֶם הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי בְּלִי סָפֵק, בֵּין בִּנְבוּאָה בֵּין בְּאֹמֶץ וְהוֹדָעָה, כַּאֲשֶׁר הָיָה בְּבַיִת שֵׁנִי, וְלֹא יִתָּכֵן לַעֲבוֹר עַל כְּמוֹתָם הַהַסְכָּמָה מִדַּעְתָּם. וּבָזֶה נִתְחַיַּבְנוּ בְמִצְוַת מְגִלָּה וּפוּרִים וּמִצְוַת חֲנֻכָּה, וְיָכֹלְנוּ לוֹמַר: 'אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִקְרָא מְגִלָּה', וּ'לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל חֲנֻכָּה', וְ'לִגְמֹר אֶת הַהַלֵּל' וְ'לִקְרֹא', וְ'עַל נְטִילַת יָדַיִם', וְ'עַל מִצְוַת עֵרוּב', וְזוּלַת זֶה. וְאִלּוּ הָיוּ חֻקֵּינוּ יוֹצְאִים אַחַר הַגָּלוּת לֹא הָיוּ נִקְרָאִים 'מִצְוֹת', וְלֹא הָיִינוּ חַיָּבִים לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם, אַךְ הָיוּ אוֹמְרִים בָּהֶם שֶׁהֵם 'תַּקָּנָה' אוֹ 'מִנְהָג'. וְרֹב מִצְוֹתֵינוּ סְמוּכוֹת אֶל מֹשֶׁה הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינָי. וְכֵן רָאוּי, שֶׁהָיָה עַם שֶׁלֹּא הֻצְרְכוּ לִטְרֹחַ בִּמְזוֹנוֹת אַרְבָּעִים שָׁנָה וְלֹא בִלְבוּשׁ וְלֹא בְדִירָה, וְהֵם כַּאֲשֶׁר הָיוּ מִן הָרֹב וּמֹשֶׁה נִמְצָא עִמָּם וְהַשְּׁכִינָה אֵינֶנָּה זָזָה מֵהֶם, וְהוּא כְבָר צִוָּה אוֹתָם בִּכְלָלֵי הַמִּצְוֹת, הֲיַעֲלֶה בַדַּעַת שֶׁלֹּא יִשְׁאֲלוּ עַל פְּרָטֵיהֶם עִם הַשָּׁעוֹת וְיַעְתִּיקוּ פֵּרוּשֵׁיהֶם וּמַחְלְקוֹתָם, וּכְבָר אָנוּ רוֹאִים, 'וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי־הָאֱלֹהִים וְאֶת־תּוֹרוֹתָיו', וְהוּא כְבָר אָמַר לָהֶם בָּאַחֲרוֹנָה: 'כִּי הִיא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם'. וּמִי שֶׁרוֹצֶה לְהַכְזִיב הַפָּסוּק הַזֶּה יִרְאֶה עִנְיַן הַקָּרָאִים, וּמִי שֶׁהוּא רוֹצֶה לְהַאֲמִין בּוֹ יִרְאֶה חָכְמַת הַמִּשְׁנָה וְהַגְּמָרָא, וְהֵם מְעַט מֵהַרְבֵּה מֵהַחָכְמוֹת הַטִּבְעִיּוֹת וְהָאֱלֹהִיּוֹת וְהַמּוּסָרִיּוֹת וְהַגַּלְגַּלִּיּוֹת, וְיִרְאֶה שֶׁבֶּאֱמֶת רָאוּי לָהֶם לְהִתְפָּאֵר עַל כָּל הָעַמִּים בְּחָכְמָתָם. וּקְצָת מִצְוֹתֵינוּ – מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' עִם הַתְּנָאִים הַנִּזְכָּרִים. וּכְבָר הִתְמִידָה הַנְּבוּאָה בְּבַיִת שֵׁנִי קָרוֹב לְאַרְבָּעִים שָׁנָה, וּכְבָר שִׁבַּח יִרְמְיָהוּ עַד מְאֹד בִּנְבוּאָתוֹ אַנְשֵׁי בַיִת שֵׁנִי וַחֲסִידוּתָם וְחָכְמָתָם וְיִרְאָתָם, וְאִם לֹא נִסְמֹךְ עַל אֵלֶּה עַל מִי נִסְמֹךְ? וּכְבָר אָנוּ רוֹאִים מַה שֶּׁנִּקְבַּע אַחֲרֵי מֹשֶׁה וְהָיְתָה מִצְוָה, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה שְׁלֹמֹה שֶׁקִּדֵּשׁ אֶת תּוֹךְ הֶחָצֵר וְהֶעֱלָה עוֹלוֹת בְּזוּלַת הַמִּזְבֵּחַ, וְעָשָׂה הֶחָג שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים וּמַה שֶּׁכָּתַב דָּוִד וּשְׁמוּאֵל מִסֵּדֶר הַמְשׁוֹרְרִים בַּבַּיִת, וְהָיוּ לְמִצְוֹת תְּמִידוֹת, וּמַה שֶּׁעָשָׂה שְׁלֹמֹה בַמִּקְדָּשׁ, וּמַה שֶׁהִנִּיחַ מִמַּה שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה בַמִּדְבָּר, וּמַה שֶּׁהֶעֱמִיד עֶזְרָא בְּבַיִת שֵׁנִי עַל קְהָלוֹ לָתֵת שְׁלִישִׁית הַשֶּׁקֶל, וּמַה שֶּׁהֶעֱמִידּוּ בִמְקוֹם הָאָרוֹן תְּכוּנָה שֶּׁתָּלוּ לְפָנֶיהָ הַפָּרֹכֶת, בַּעֲבוּר שֶׁיָּדְעוּ כִּי הָאָרוֹן גָּנוּז לְשָׁם.

39 Meister. Unser Gesetz begründet sich entweder auf Sayung an Moses vom Sinai oder darauf daß es von dem Orte, den der Ewige erwählt, nach Bestimmung von Richtern, Amtsleuten, Priestern und Synhedrium ausgegangen; denn von Zion geht aus die Lehre und das Wort Gottes von Jerusalem " (Jes. 2, 3). Uns ist befohlen, dem in jedem Zeitalter angestellten Richter zu gehorchen, es heißt: „oder zu dem Richter, der da seinund bald darauf: „Du sollst thun nach dem Gesez, das sie dich lehren " - 1 Du sollst nicht abweichen von dem Wort " -, , der Mann, der freventlich handelt, indem er die Priester nicht hört, der Mann soll sterben "; ja der Ungehorsam gegen den Priester und den Richter wird durch die Worte: „Du sollst wegräumen das Böse aus deiner Mitte ", und den Zusak: " Das Volk höre und fürchte ") Deut. 17, 9-13) der größten Sünde gleichgestellt. Und zwar bezieht sich dies auf die Zeit, als noch Opferdienst, Synhedrium und die übrigen Klaffen durch welche die ganze Anordnung zu ihrer Vollkommenheit gelangt, bestanden; als der göttliche Geist, der auf ihnen ruhte, sich theils als Prophetie, theils als Erkräftigung und Verkündigung äußerte, wie es Zeit des zweiten Tempels war. Bei einer Menge ist an eine bewußte Verabredung nicht denken. Daher unsere Verpflichtung, die gilla an Purim zu lesen, Chanuka zu feiern, unsere Berechtigung zu sagen: (, , der uns heiligt durch seine Gebote und uns befohlen) Megilla zu lesen, Chanukalichter zu zünden Hallel vollenden oder zu lesen, Hände zu waschen, Erub legen " u. s. w. Die Gesetze, die erst nach Exil gegeben wurden, heißen nicht Mizvot (bote) und wird auch darüber kein Segensspruch sprochen, sondern man nennt sie Takana (nung) oder Min hag (Gebrauch). - Die unserer Gebote gründet sich auf Sazung an vom Sinai, wie es auch denkbar ist. Denn Volk, das vierzig Jahre lang weder für noch Kleidung, noch Wohnung zu sorgen hatte, eine solche Anzahl ausmachte, unter dem sich befand, von dem die Schechina nicht wich, und das von Moses schon in den Hauptpunkten des Gesezes belehrt worden war, mußte das nicht ganz natürlich gemäß dem zeitlichen Bedürfniß nach den Einzelnheiten und nach den Zertheilungen des Gesezes fragen und die Erklärungen und Zertheilungen weiter überliefern? Lesen wir ja doch: , , Ich verkünde ihnen Gottes Geseze und Lehren“ (Exod. 18, 16); sagte er ja doch selbst zuletzt: , , Denn das ist eure Weisheit und eure Einsicht ") Deut. 4. 6). Freilich, wer diesen Ausspruch Lügen strafen will, braucht nur das Treiben der Karaiten anzusehen; wer ihn richtig finden will, betrachte die in Mischna und Talmud enthaltene Gelehrsamkeit, die doch nur einen kleinen Theil ihrer physikalischen, metaphysischen, mathematischen und astronomischen Kenntnisse bildet, und er wird finden, daß sie mit Recht sich vor allen Völkern mit ihrer Weisheit rühmen. - Ein Theil unserer Gebote stammt von dem Orte, den Gott erwählt, unter den angegebenen Verhältnissen her. Die Prophetie dauerte ja noch vierzig Jahre während des zweiten Tempels fort, und Jeremias lobt in seiner Prophetie sehr die Männer zur Zeit des zweiten Tempels und ihre Frömmigkeit und Weisheit und Gottesfurcht. Sollen wir diese nicht anerkennen, wen Sehen wir ja doch, daß auch nachmosaische ordnungen die Geltung von Geboten 3. B. daß Salomo das Innere des weihte, Brandopfer auch anderswo als auf Altare darbrachte, das Hüttenfest 14 Tage feierte. So wurden die Einrichtungen und Salomo's über die Anordnung der sänger zum beständigen Gebot. Salomo dem, was Moses in der Wüste gemacht Manches hinzu, Anderes ließ er hinweg. legte im zweiten Tempel seiner Gemeinde die gabe eines Drittel Schekel auf; auch stellte an Stelle der Bundeslade etwas hin, vor das den Vorhang hing, weil man wußte, daß dort die Bundeslade verborgen sei.

מ אָמַר הַכּוּזָרִי: אֵיךְ יִתָּכֵן זֶה עִם 'לֹא תוֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ'.

40 Kusari. Wie verträgt sich das mit dem Gesez: „Du sollst nichts dazu thun und nichts hinwegnehmen " (Deut. 13, 1)?

מא אָמַר הֶחָבֵר: לֹא נֶאֱמַר זֶה אֶלָּא לֶהָמוֹן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְחַדְּשׁוּ מִשִּׂכְלָם וְיִתְחַכְּמוּ מִדַּעְתָּם וְיִקְבְּעוּ לְעַצְמָם תּוֹרוֹת מֵהַקָּשָׁתָם כְּמוֹ שֶׁעוֹשִׂים הַקָּרָאִים, וּמַזְהִיר לִשְׁמֹעַ מִן הַנְּבִיאִים אַחֲרֵי מֹשֶׁה וּמִן הַכֹּהֲנִים וְהַשּׁוֹפְטִים, כְּמוֹ שֶׁאָמַר בַּנָּבִיא: נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וגו', וְאָמַר בַּכֹּהֲנִים וּבַשּׁוֹפְטִים שֶׁיִּהְיוּ דִּבְרֵיהֶם נִשְׁמָעִים. וְהָיָה מַאֲמָרוֹ: לֹא תוֹסִיפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, עַל מַה שֶּׁצִּוִּיתִי אֶתְכֶם עַל יְדֵי מֹשֶׁה וְעַל יְדֵי נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ, עַל הַתְּנָאִים הַנִּזְכָּרִים בַּנְּבוּאָה, וּמַה שֶּׁנִּקְבְּצוּ עָלָיו הַכֹּהֲנִים וְהַשּׁוֹפְטִים מִן 'הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה', מִפְּנֵי שֶׁהֵם נֶעֱזָרִים בַּשְּׁכִינָה, וְלֹא יִתָּכֵן לַעֲבֹר עֲלֵיהֶם שֶׁיַּסְכִּימוּ בְדָבָר שֶׁחוֹלֵק עַל הַתּוֹרָה, בַּעֲבוּר רֻבָּם. וְלֹא תַעֲבֹר עֲלֵיהֶם הַטָּעוּת לְחָכְמָתָם הָרְחָבָה הַיְרוּשָׁה וְהַטִּבְעִית הַקְּנוּיָה, כַּאֲשֶׁר קִבְּלוּ, כִּי הַסַּנְהֶדְרִין הָיוּ מְצֻוִּים לָדַעַת כָּל הַחָכְמוֹת, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁמְּעַט שֶׁנִּסְתַּלְּקָה מֵהֶם הַנְּבוּאָה אוֹ מַה שֶּׁעוֹמֵד בִּמְקוֹמָהּ מִבַּת־קוֹל וְזוּלַת זֶה. וֶאֱמֹר, שֶׁלֹּא נַחֲלֹק עִם הַקָּרָאִים בְּמַה שֶּׁהֵם טוֹעֲנִים עָלֵינוּ מִן הַמּוּבָן מִמִּלַּת 'מִמָּחֳרָת הַשַּׁבָּת' וְ'עַד מִמָּחֳרָת הַשַּׁבָּת' שֶׁהוּא מִיּוֹם רִאשׁוֹן, וְאַחַר כֵּן נֹאמַר שֶׁאֶחָד מִן הַכֹּהֲנִים אוֹ הַשּׁוֹפְטִים אוֹ הַמְּלָכִים, הָרְצוּיִים עִם דַּעַת הַסַּנְהֶדְרִין וְכָל הַחֲכָמִים, רָאָה כִּי הַכַּוָּנָה מִן הַמִּסְפָּר הַהוּא לָשׂוּם חֲמִשִּׁים יוֹם בֵּין בִּכּוּרֵי קְצִיר שְׂעוֹרִים וּבִכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים, וּשְׁמִירַת שִׁבְעָה שָׁבוּעוֹת שֶׁהֵם שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימוֹת, וְנָתַן לָנוּ דִמְיוֹן בִּתְחִלַּת יוֹם מֵהַשָּׁבוּעַ, לוֹמַר: אִם תִּהְיֶה הַהַתְחָלָה 'מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה' מִיּוֹם רִאשׁוֹן – תַּגִּיעוּ עַד יוֹם הָרִאשׁוֹן, לְהַקִּישׁ מִמֶּנּוּ, שֶׁאִם תִּהְיֶה הַהַתְחָלָה מִיּוֹם שֵׁנִי – נַגִּיעַ עַד יוֹם שֵׁנִי. וְ'הָחֵל חֶרְמֵשׁ' מֻנָּח אֵלֵינוּ, בְּכָל עֵת שֶׁנִּרְאֶה שֶׁהוּא רָאוּי – נַתְחִיל בּוֹ וְנִסְפֹּר מִמֶּנּוּ. וְקָבְעוּ אוֹתוֹ שֶׁיִּהְיֶה יוֹם שֵׁנִי שֶׁל פֶּסַח וְלֹא יִהְיֶה בָזֶה סְתִירָה לַתּוֹרָה, וְהִתְחַיַּבְנוּ לְקַבְּלוֹ לְ'תוֹרָה', מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִן 'הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' ' עִם הַתְּנָאִים הַנִּזְכָּרִים. וְשֶׁמָּא הָיָה זֶה בִנְבוּאָה מֵאֵת הַבּוֹרֵא, וְיָכוֹל לִהְיוֹת, וְנִהְיֶה נְקִיִּים מִבִּלְבּוּל הַמְבַלְבְּלִים.

41 Meister. Das ist nur der Masse gesagt, damit sie nicht aus ihrem eigenen Verstand Neues exsinnen, mit ihrer Meinung klügeln und sich nach eigener Speculation Geseze bilden, wie es die Karaiten thun. Sonst sindet sich ja dies Gebot, den Propheten nach Moses und den Priestern und Nichtern zu gehorchen, wie es heißt: „Einen Propheten will ich ihnen erwecken aus der Mitte ihrer Brüder, wie du bist " (Deut. 18, 18); auch den Priestern und Richtern soll, wie es dort heißt, Gehorsam geleistet werden. Der Ausspruch: „Sezet nichts hinzu zu dem Worte, das ich euch befehle " (Deut. 4, 2) ist zu verstehen: zu dem, was ich euch durch Moses und durch einen „Propheten aus deiner Mitte und von deinen Brüdern " nach den für die Prophetie erwähnten Bedingungen und durch die hinzukommenden Priester und Nichter von dem Ort, den Gott erwählt, befehle. Denn diese werden durch die Schechina geleitet, und daß sie in einer der Tora widersprechenden Sache übereinkommen sollten läßt wegen ihrer Menge, und daß sie in einen Irrthum verfallen sollten, wegen ihrer großen ererbten und durch ihre Anlagen angeeigneten Weisheit sich nicht denken. Denn es war nicht nur der Tradition zufolge Pflicht der Synhedrium, in allen Wissenschaften bewandert zu sein, sondernnoch mehr die Prophetie oder deren Stellvertreter, das Batkol u. dergl. wich nicht von ihnen. Gesetzt auch, wir wollten den Karaiten ihre Behauptung über den Sinn des Ausdrucks „am Tage nach dem Sabbat " (Lev. 23, 11) 15. 16)nach ihrer Meinung wird hierunter der erste Tag der Woche verstandeneinräumen, so könnten wir immer noch sagen, einer der Priester oder Nichter oder der frommen Könige habe in Uebereinstimmung mit dem Synhedrium eingesehen, daß der Grundgedanke jener Zählung sei, die Darbringung der Erstlinge der Gerstenernte von der Weizenernte durch einen Zeitraum von 50 Tagen zu trennen, und so sieben Wochen, d. h. „sieben volle Sabbate " beobachten zu lassen; die Schrift habe nun ein Beispiel dieses Anfangs an einem Tage der Woche gegeben, indem sie gleichsam sagt: Wenn der, , Anfang der Sichel an der Saat " auf den ersten Tag fällt, so müßt ihr in eurer Zählung wieder bis zum ersten Tag kommen, woraus denn folgt, daß, wenn der Anfang am zweiten Tag ist, wir wieder bis zum zweiten Tag zählen müssen; der „Anfang der Sichel " würde nach unserm Gut- dünken auf den gebührenden Tag gesezt und von ihm an die Zählung beginnen. Nun habe man angeordnet, daß dies immer der zweite Tag des Pesach sein solle. Hierdurch wird der Schrift nicht widersprochen, ja wir sind verpflichtet, es als Gesetz anzuerkennen, weil es mit den erwähnten Erfordernissen von dem Ort, den Gott erwählt ", ausgegangen; vielleicht eine prophetische Eingebung von Gott, was doch immer möglich ist. So sind wir von allen Wirren befreit.

מב אָמַר הַכּוּזָרִי: כְּבָר פָּסַקְתָּ הֶחָבֵר בַּכְּלָלוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא אוּכַל לְהַכְחִישָׁם מֵחֲלָקִים הָיוּ בְלִבִּי מִטַּעֲנוֹת הַקָּרָאִים, הָיִיתִי סָבוּר שֶׁאַשְׁתִּיקְךָ בָּהֶם.

42 Kusari. Du hast, Meister, durch diese unwiderleglichen allgemeinen Principien mehreſpecielle Argumente der Karaiten, die ich bei mir bewahrte zum Schweigen gebracht, und ich fürchte, dich dadurch zu kränken.

מג אָמַר הֶחָבֵר: כְּשֶׁיִּתְבָּרְרוּ הַכְּלָלוֹת אַל תִּתֵּן לִבְּךָ לַחֲלָקִים, כִּי הַרְבֵּה שֶׁיִּכָּנֵס בָּהֶם הַטָּעוּת, וְעוֹד – שֶׁאֵין לָהֶם תַּכְלִית, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מִסְתַּבְּכִים וְלֹא יִמָּלְטוּ הַמְדַבְּרִים מִבִּלְבּוּלָם. וְזֶה כְּמִי שֶׁנִּתְבָּרֵר אֶצְלוֹ צֶדֶק הַבּוֹרֵא, וְשֶׁחָכְמָתוֹ כוֹלֶלֶת – אֵינֶנּוּ מַבִּיט לְמַה שֶּׁהוּא נִרְאֶה בָעוֹלָם מִן הָעָוֶל, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר: אִם־עֹשֶׁק רָשׁ וְגֵזֶל מִשְׁפָּט וָצֶדֶק תִּרְאֶה בַמְּדִינָה אַל־תִּתְמַהּ עַל־הַחֵפֶץ. וּכְמִי שֶׁנִּתְבָּרֵר אֶצְלוֹ בְמוֹפֵת עֲמִידַת הַנֶּפֶשׁ אַחַר כְּלוֹת הַגּוּף, וְשֶׁאֵינָהּ גַּשְׁמִית אֲבָל עֶצֶם נִפְרָד מֵהַגּוּף כַּמַּלְאָכִים – אֵינֶנּוּ מַבִּיט אֶל מַה שֶּׁתַּקְשֵׁהוּ הַמַּחֲשָׁבָה מֵהֶעְדֵּר פְּעֻלּוֹת הַנֶּפֶשׁ בְּעֵת הַשֵּׁנָה, וְעֵת הֶחֳלִי, שֶׁהוּא מְאַבֵּד הַמַּחֲשָׁבָה, וּמַה שֶּׁהִיא הוֹלֶכֶת אַחַר מֶזֶג הַגּוּף, וְזוּלַת זֶה מִן הַמַּחֲשָׁבוֹת הַמְבַלְבְּלוֹת.

43 Meister. Wenn dir die allgemeinen Principien einleuchten, so achte nicht auf Specialitäten, denn solche sind leicht dem Irrthum unterworfen; auch nehmen sie ihrer Verzweigungen wegen kein Ende, und bringen jedenfalls in Verwirrung. So, wer von der Gerechtigkeit und allumfassenden Weisheit Gottes überzeugt ist, achtet nicht auf das Unrecht, das er in der Welt sieht. Wenn du ", heißt es, , , den Armen dem Druck, Recht und Gerechtigkeit dem Naube preisgegeben siehst im Lande, so erstaune nicht über die Sache " (Kohel. 5, 7). Wer sich durch Beweise von der Fortdauer der Seele nach dem Vergehen des Körpers überzeugt hat, indem sie nichts Körperliches sei, sondern ein vom Körper abgesondertes Wesen, wie die Engel, achtet nicht auf die Einwürfe seines Denkvermögens, daß die Thätigkeit der Seele während des Schlafes oder während einer das Denkvermögen störenden Krankheit ruhe, oder daß sie sich nach den Säften des Körpers richte, und andere dergleichen verwirrende Gedanken.

מד אָמַר הַכּוּזָרִי: עִם כָּל זֶה אֵין מַסְפִּיק לִי עַד שֶׁאֶשְׂבַּע מִדַּבֵּר עִמְּךָ עַל הַחֲלָקִים, וְאִם יֵשׁ לִתְפֹּשׂ עָלַי בָּזֶה, אַחַר אֲשֶׁר הוֹדֵיתִי בַכְּלָלִים אֲשֶׁר הֲבִיאוֹתָם.

44 Kusari. Bei allem dem fühle ich mich nicht beruhigt, bis ich mich mit dir auch über Specialitäten ausgesprochen, wenn ich mir auch dadurch insofern eine Blöße gebe, als ich die allgemeinen Principien, die du mir vorgelegt, schon anerkannt habe.

מה אָמַר הֶחָבֵר: אֱמֹר מַה שֶּׁתִּרְצֶה.

45 Meister. Sage was du willst.

מו אָמַר הַכּוּזָרִי: הֲלֹא עֹנֶשׁ הַנֵּזֶק מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה, בְּמַה שֶּׁאָמַר 'עַיִן תַּחַת עַיִן', וְ'כַאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ'.

46 Kusari. Ist nicht die Strafe für eine Beschädigung deutlich in der Schrift verzeichnet den Worten: „Auge um Auge“ und „wie er Menschen einen Fehler beibringt, so soll er ihm gebracht werden " (Lev. 24, 20)?

מז אָמַר הֶחָבֵר: וַהֲלֹא נֶאֱמַר בּוֹ אַחַר כֵּן: 'וּמַכֵּה נֶפֶשׁ־בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ', הֲלֹא זֶה הַכֹּפֶר, וַהֲלֹא לֹא הָיָה אוֹמֵר: מִי שֶׁהִכָּה סוּסְךָ – הַכֵּה סוּסוֹ, אֲבָל אוֹמֵר: קַח סוּסוֹ, כִּי אֵין לְךָ תּוֹעֶלֶת בְּהַכּוֹת סוּסוֹ, וְכֵן מִי שֶׁכָּרַת יָדְךָ אֵין אוֹמְרִים לְךָ: קַח יָדוֹ, כִּי אֵין לְךָ תוֹעֶלֶת בִּכְרֹת אֶת יָדוֹ. כָּל שֶׁכֵּן שֶׁהָיָה נִכְנָס בַּדִּינִין הָאֵלֶּה מַה שֶּׁסּוֹתֵר אוֹתוֹ הַשֵּׂכֶל, מִ'פֶּצַע תַּחַת פָּצַע' וְ'חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה', אֵיךְ נוּכַל לְשַׁעֵר זֶה, שֶׁמָּא יָמוּת אֶחָד מֵהֶם מִפֶּצַע וְלֹא יָמוּת הָאַחֵר מִכְּמוֹתוֹ, וְאֵיךְ נוּכַל לְשַׁעֵר כְּמוֹתוֹ, וְאֵיךְ נִקַּח עֵין מִי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא עַיִן אַחַת כֹּפֶר עֵין מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי עֵינַיִם, וְיִשָּׁאֵר הָאֶחָד סוֹמֵא וְהַשֵּׁנִי בְעַיִן אַחַת, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: 'כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ'. וּמַה צָּרְכִּי לְדַבֵּר עִמְּךָ עַל אֵלֶּה הַחֲלָקִים, אַחֲרֵי אֲשֶׁר הִקְדַּמְתִּי לְךָ צֹרֶךְ הַקַּבָּלָה עִם אֲמִתַּת הַמְקֻבָּל מֵהֶם וּגְדֻלָּתָם וְחָכְמָתָם וְהִשְׁתַּדְּלוּתָם.

47 Meister. Heißt es nicht aber auch nachher: „Wer ein Vieh erschlägt, soll es bezahlen, Leben für Leben " (Lev. 24, 18), worunter also der Sühnpreis zu verstehen ist? Nicht wahr, er sagt nicht: Wenn jemand dein Pferd erschlagen, so kannst du sein Pferd erschlagen, sondern: Du kannst ihm sein Pferd nehmen; denn was nüßt es dir, sein Pferd zu erschlagen? Und so, wenn Jemand deine Hand abgehauen, so sagt man dir nicht: Haue seine Hand ab; welchen Nuken hättest du denn davon, ihm seine Hand abzuhauen? Und welche vernunftwidrige Rechtsbestimmungen müßte erst gar das Gebot: , , Wunde um Wunde, Beule um Beule " (Exod. 2125 (hervorrufen. Vielleicht stirbt der eine an einer Wunde, an der ein anderer nicht stirbt; abgesehen davon, daß sich die Größe einer solchen nicht abmessen läßt. Wie können wir einem Einäugigen das eine Auge als Sühne für ein Auge des Beidäugigen nehmen, und so den Einen blind, den Andern einäugig machen, da es doch in der Schrift heißt: Wie er einem Menschen einen Fehler beibringt, so soll er ihm beigebracht werden " (Lev. 24, 20)? Nebrigens, was habe ich nöthig, mit dir über Specialitäten zu sprechen, nachdem ich dir die Nothwendigkeit der Ueberlieferung, die Wahrhaftigkeit des von ihnen Ueberlieferten, ihre Größe, Weisheit und Thätigkeit schon vorher erwiesen?

מח אָמַר הַכּוּזָרִי: עִם כָּל זֶה טוֹב הוּא בְעֵינַי לָדַעַת לָמָּה צִוָּה הַשֵּׁם הַשְּׁמִירָה מִן הַטֻּמְאוֹת.

48 Kusari. Bei allem dem scheint es mir gut, zu wissen, warum Gott die Gebote in Betreff der Unreinheit gegeben?

מט אָמַר הֶחָבֵר: הַטֻּמְאָה וְהַקְּדֻשָּׁה שְׁנֵי עִנְיָנִים זֶה כְנֶגֶד זֶה, לֹא יִמָּצֵא הָאֶחָד אֶלָּא בְהִמָּצֵא הַשֵּׁנִי, וּמָקוֹם שֶׁאֵין קְדֻשָּׁה אֵין טֻמְאָה, כִּי עִנְיַן הַטֻּמְאָה אֵינֶנּוּ כִּי אִם דָּבָר שֶׁאָסַר עַל בְּעָלָיו לִנְגֹּעַ בְּדָבָר מִדִּבְרֵי הַקְּדֻשָּׁה מִמַּה שֶּׁהוּא מְקֻדָּשׁ לֵאלֹהִים, כְּמוֹ: הַכֹּהֲנִים וּמַאֲכָלָם וּמַלְבּוּשָׁם וְהַתְּרוּמוֹת וְהַקָּרְבָּנוֹת וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְזוּלַת זֶה הַרְבֵּה. וְכֵן עִנְיַן הַקְּדֻשָּׁה: דָּבָר שֶׁאָסַר עַל בְּעָלָיו לִנְגֹּעַ בִּדְבָרִים רַבִּים יְדוּעִים וּמְפֻרְסָמִים, וְרֹב מֵהֶם תְּלוּיִים בְּמַעֲמַד הַשְּׁכִינָה, וּכְבָר חָסַרְנוּ אוֹתָהּ. וּמַה שֶּׁאֶצְלֵנוּ הַיּוֹם מֵאִסּוּר שְׁכִיבַת הַנִּדָּה וְהַיּוֹלֶדֶת, אֵינוֹ מִפְּנֵי הַטֻּמְאָה אֲבָל הִיא מִצְוָה גְרִידָא מֵאֵת הַבּוֹרֵא, וְכֵן מַה שֶּׁאֶצְלֵנוּ מֵהַרְחָקַת הָאֲכִילָה עִמָּהּ וּלְהִשָּׁמֵר מִקּוּרְבָתָהּ, אֵין זֶה כִּי אִם מְנִיעוֹת וּסְיָגוֹת שֶׁלֹּא יִתְגַּלְגֵּל הָעִנְיָן לִשְׁכַּב עִמָּהּ. אֲבָל חוֹבוֹת הַטֻּמְאָה בָּטְלוּ מִמֶּנּוּ מִפְּנֵי שֶׁאָנוּ בְאֶרֶץ טְמֵאָה וְאַוִּיר טָמֵא. וְכָל שֶׁכֵּן מַה שֶּׁאָנוּ מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ מֵהַקְּבָרוֹת וְהַשְּׁרָצִים וְהַמְּצֹרָעִים וְהַזָּבִים וְהַמֵּתִים וְזוּלַת זֶה. וְכֵן אֲסוּרָה עָלֵינוּ הַנְּבֵלָה וְלֹא מִפְּנֵי טֻמְאָתָהּ אֲבָל מִצְוָה גְרִידָא בְאִסּוּר הַנְּבֵלָה, וּתְנַאי הַטֻּמְאָה תּוֹסֶפֶת. וְלוּלֵא שֶׁאָמְרוּ: עֶזְרָא תִקֵּן טְבִילָה לְבַעֲלֵי קְרָיִין, לֹא הָיִינוּ חַיָּבִין בָּהּ חוֹבַת הַתּוֹרָה אַךְ חִיּוּב טָהֳרָה וּנְקִיּוּת. וְאִם הֵם מְקַבְּלִים אוֹתָהּ עַל עַצְמָם לְעִנְיַן הַנְּקִיּוּת, אֵין גְּנַאי בָּזֶה מִבִּלְתִּי שֶׁיְּקַבְּלוּהָ לְ'תוֹרָה', וְאִם לֹא – כְּבָר הֵם מִתְחַכְּמִים מִסִּכְלוּת מֵהֶם וּמְשַׁנִּים הַתּוֹרָה וְגוֹרְמִים לְמִינוּת, רְצוֹנִי לוֹמַר: חִלּוּק הַדֵּעוֹת, אֲשֶׁר הוּא שֹׁרֶשׁ הַפְסָדַת הָאֻמָּה וִיצִיאָתָהּ מִ'תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד', כִּי כָּל אֲשֶׁר נָקֵל בּוֹ אֲנַחְנוּ עַל עַצְמֵנוּ מֵהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּשַּׁבָּתוֹת בְּבָתֵּינוּ בְּעֵרוּב, וְאִם הוּא דָבָר שֶׁאֵינוֹ נָאֶה, יֵקַל אֵצֶל מַה שֶּׁתְּסַבֵּב דַּעְתָּם מֵהַמַּחֲלֹקֶת וְהַכַּפְרָנוּת עַד שֶׁיִּהְיֶה בְּבַיִת אֶחָד עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים בְּעֶשֶׂר דֵּעוֹת. וְאִם לֹא הָיוּ הַמִּצְוֹת אֶצְלֵנוּ קְשׁוּרוֹת בִּגְבוּלִים שֶׁלֹּא יַעַבְרוּם, לֹא הָיָה מֻבְטָח מֵהִכָּנֵס בָּהּ מַה שֶּׁאֵין מִמֶּנָּה, וְיוֹצֵא מִמֶּנָּה קְצָת מַה שֶּׁיֵּשׁ בָּהּ, בַּעֲבוּר שֶׁהוּא לוֹקֵחַ בְּהֶקֵּשׁוֹ וְטַעְמוֹ. וְיֵקַל בְּעֵינֵי הַקָּרָאִים הֲנָאַת עֲבוֹדָה זָרָה מִכֶּסֶף וְזָהָב וּקְטֹרֶת וָיָיִן, וְעַל הָאֱמֶת – הַמָּוֶת מִבַּלְעֲדֵי זֶה טוֹב. וְיִקְשֶׁה בְעֵינָיו שֶׁיֵּהָנֶה מֵהַחֲזִיר אֲפִלּוּ בִרְפוּאָה, וְעַל הָאֱמֶת – הוּא מֵהָעֲבֵרוֹת הַקַּלּוֹת, חַיָּב בָּהֶם מַלְקוּת. וְכֵן יֵקַל עַל הַנָּזִיר אֲכִילַת הַצִּמּוּקִים וְהָעֲנָבִים יוֹתֵר מֵהַשִּׁכְּרוּת מִשְּׁכַר הַדְּבַשׁ אוֹ שְׁכַר הַתַּפּוּחִים, וְהָאֱמֶת הֵפֶךְ זֶה, כִּי הָאִסּוּר אֵינוֹ אֶלָּא בְמַה שֶּׁיָּצָא מֵהַגֶּפֶן בִּלְבָד, וְאֵין הַכַּוָּנָה אִסּוּר הַשִּׁכְּרוּת כַּאֲשֶׁר יַעֲלֶה בַּמַּחֲשָׁבָה, אֲבָל הָאֱלֹהִים יוֹדֵעַ וּנְבִיאָיו וּבְחוּרָיו. וְלֹא יִתָּכֵן לְהַחֲזִיק בַּסְּכָלִים אַנְשֵׁי הַקַּבָּלָה אוֹ אַנְשֵׁי הַסְּבָרָא בָּזֶה, כִּי מִלַּת שֵׁכָר גְּלוּיָה וִידוּעָה, וְקִבְּלוּ שֶׁיַּיִן וְשֵׁכָר הָאָמוּר בַּכֹּהֲנִים כּוֹלֵל כָּל מִינֵי שֵׁכָר וְשֶׁיַּיִן וְשֵׁכָר הָאָמוּר בַּנָּזִיר אֵינֶנּוּ כִּי אִם מֵעֲסִיס הַיָּיִן. וְלַמִּצְוֹת גְּבוּלִים מְדֻקְדָּקִים עֲלֵיהֶם בְּחָכְמָה וְאִם לֹא יֵרָאוּ בְמַעֲשִׂים נָאִים, וְהַזָּרִיז יִרְחַק מֵהֶם מִבְּלִי שֶׁיֶּאֱסֹר אוֹתָם, כְּמוֹ בְּשַׂר כֹּס כֹּס, אֲשֶׁר הוּא מֻתָּר בַּעֲבוּר שֶׁאֵינוֹ בָטוּח מִמּוֹת הַבְּהֵמָה הַהִיא, וְלָאוֹמֵר שֶׁיֹּאמַר כִּי תֵרָפֵא וְהֻתְּרָה. וְהַטְּרֵפָה שֶׁנִּרְאֵית בְּרִיאָה אֲסוּרָה, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהּ חֳלִי מֵמִית מִבְּלִי סָפֵק, וְלֹא יִתָּכֵן שֶׁתִּחְיֶה מִמֶּנּוּ וְלֹא שֶׁתֵּרָפֵא, וְנֶאֶסְרָה, וְעִם הַסְּבָרָא וְהַהִתְחַכְּמוּת יָשׁוּבוּ הַדִּינִין הָאֵלּוּ בְהֵפֶךְ. עַל כֵּן לֹא תְהַלֵךְ אַחַר סְבָרָתְךָ וְהַקָּשָׁתְךָ בְּתוֹלְדוֹת הַמִּצְוֹת, פֶּן תִּפֹּל בִּסְפֵקוֹת יְבִיאוּךָ לְמִינוּת, וְלֹא תַסְכִּים דַּעְתְּךָ עִם חֲבֵרֶיךָ בְּדָבָר מֵהֶם, כִּי לְכָל אֶחָד מִבְּנֵי אָדָם סְבָרָא וְהַקָּשָׁה. אָמְנָם צָרִיךְ שֶׁתְּעַיֵּן בַּשָּׁרָשִׁים מִן הַמְקֻבָּל וְהַכָּתוּב וְהַהַקָּשׁוֹת הַנּוֹהֲגוֹת עַל הַסֵּדֶר הַמְקֻבָּל לְהָשִׁיב הַתּוֹלָדוֹת אֶל הָאָבוֹת, וּמַה שֶּׁיּוֹצִיאֲךָ אֵלָיו, הַאֲמֵן בּוֹ, וְאִם יִהְיֶה רָחוֹק אֵצֶל סְבָרָתְךָ וּמַחֲשַׁבְתְּךָ, כַּאֲשֶׁר תַּרְחִיק הַמַּחֲשָׁבָה וְהַסְּבָרָא הֶעְדֵּר הָרֵקוּת, וְהַהַקָּשׁוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת מְחַיְּבוֹת זֶה. וְכַאֲשֶׁר תַּרְחִיק הַסְּבָרָא שֶׁיָּכוֹל לְהִתְחַלֵּק הַגּוּף לְאֵין תַּכְלִית, וְהַהַקָּשָׁה הַשִּׂכְלִית מְחַיֶּבֶת זֶה. וְכַאֲשֶׁר תַּרְחִיק הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁהָאָרֶץ כַּדּוּרִית, וְשֶׁהִיא חֵלֶק אֶחָד מִמֵּאָה וְשִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ מֵעִגּוּל הַשֶּׁמֶשׁ, וְכָל מַה שֶּׁיֵּשׁ בְּמוֹפְתֵי הַתְּכוּנָה, מִמַּה שֶּׁתַּרְחִיקֵהוּ הַמַּחֲשָׁבָה. כִּי כָל מַה שֶּׁהִתִּירוּ חֲכָמִים לֹא הָיָה לִסְבָרָתָם וְלֹא בְמַה שֶּׁנִּרְאָה לְדַעְתָּם, אַךְ בְּתוֹלְדוֹת הַחָכְמָה הַיְרוּשָׁה וְהַמְקֻבֶּלֶת אֶצְלָם, וְכָל מַה שֶּׁאָסְרוּ כֵן. וּמִי שֶׁנִּלְאֶה מֵהַשִּׂיג חָכְמָתָם וְלָקַח דִּבְרֵיהֶם כְּטַעְמוֹ וּסְבָרָתוֹ, יִהְיוּ נָכְרִים בְּעֵינָיו כַּאֲשֶׁר הֵם דִּבְרֵי הַטִּבְעִיִּים וְהַגַּלְגַּלִּיִּים נָכְרִים בְּעֵינֵי עַמֵּי הָאָרֶץ. וְהֵם כְּשֶׁמְּדַקְדְּקִין בִּגְבוּלֵי הַדִּינִין וְיוֹרוּ הַהֶתֵּר וְהָאִסּוּר בַּאֲמִתַּת הַדִּין, מַרְאִים לְךָ מַה שֶּׁאֵינוֹ נָאֶה מֵהַגְּבוּלִים הָהֵם, כַּאֲשֶׁר הֵם מְגַנִּים אֲכִילַת בְּשַׂר כֹּס כֹּס, וְהוֹצָאַת מָמוֹן בְּתַחְבּוּלַת הַדִּינִים וְהַתָּרַת הַהֲלִיכָה בַשַּׁבָּת בְּתַחְבּוּלוֹת מִן הָעֵרוּב, וְהַתָּרַת הַנָּשִׁים בְּתַחְבּוּלוֹת שֶׁהַנִּשּׂוּאִים מֻתָּרִים בָּהֶם, וְהַתָּרַת הַשְּׁבוּעוֹת וְהַנְּדָרִים בְּמִינֵי הָעָרְמוֹת, אֲשֶׁר הֵם עוֹבְרִים אֵצֶל הָעִיּוּן הַדִּינִי מִבִּלְתִּי הַהִשְׁתַּדְּלָה הַתּוֹרִיָּה. וּשְׁנֵי הָעִנְיָנִים צָרִיךְ אֲלֵיהֶם. כִּי אִם תְּיַחֵד הָעִיּוּן הַדִּינִי, יַעַבְרוּ בִגְבוּלָיו מִינִים מֵהַתַּחְבּוּלוֹת, לֹא יִתָּכֵן לְקָשְׁרָם, וְאִם תַּעֲזֹב הַגְּבוּלִים שֶׁל דִּינִים אֲשֶׁר הֵם סְיָג הַתּוֹרָה וְתִסְמֹךְ עַל הַהִשְׁתַּדְּלָה, יִהְיֶה סִבָּה לְמִינוּת וְיֹאבַד הַכֹּל.

49 Meister. Unreinheit und Heiligkeit sind zwei correlative Begriffe; der eine ist durch den andern bedingt; wo keine Heiligkeit, da keine Unreinheit. Denn das Wesen der Unreinheit besteht darin, daß dem damit Behafteten verboten ist, einen heiligen oder vielmehr einen Gott geweihten Gegenstand zu berühren, z. B. Priester, deren Speisen und Kleidungen, Hebe, Opfer, Tempel und dergleichen mehr. So besteht auch das Wesen der Heiligkeit darin, daß dem Geheiligten verboten ist, viele allbekannte Dinge zu berühren. Die Mehrzahl dieser Gebote ist an das Dasein der Schechina geknüpft, deren wir ja heute entbehren. Das noch heute für uns bestehende Verbot des Beischlafes mit Menstruirenden und Wöchnerinnen gründet sich nicht auf Unreinheit, sondern auf ein besonderes Gebot Gottes. Auch daß wir uns enthalten mit ihnen zu essen, und überhaupt jede Annäherung vermeiden, sind nur Umgränzungen und Umzäunungen, um nicht zum Beischlafe verleitet zu werden; die Gesetze über Unreinheit aber haben für uns aufgehört, da wir uns außerhalb Palästina's befinden, und besonders, da wir die Berührung von Gräbern, Kriechthieren, Ausfähigen, Flußsüchtigen, Todten u. s. w. nicht vermeiden. So ist uns Aas untersagt, nicht wegen der Unreinheit, sondern wegen eines besonderen, den Genuß des Aases untersagenden Gesezes, zu dem erst die Bestimmungen über Unreinheit hinzutreten. Und wenn es nicht hieße, Esra habe ein Tauchbad für die, so sich des Nachts befleckt, angeordnet, so wären wir dazu nicht kraft einer religiösen Pflicht, sondern von Seiten der Reinlichkeit und Sauberkeit verpflichtet gewesen. Und wenn jene dasselbe nur vom Standpunkte der Reinlichkeit auf sich nehmen, so ist das gar nicht zu tadeln; nur dürfen sie es nicht als religiöses Gebot annehmen. - Sonst aber auch klügeln sie nach ihrer Thorheit, verändern das Gesetz und führen zur Sektirerei, zum Meinungsstreit, wodurch der Grund zum Verderb einer Nation und der Aufhebung einer Lehre und eines Rechts gelegt wird. Denn Ales, was wir uns erlauben, z. B. in unsern Häusern vermittelst des Erub am Sabbat zu handthieren, zugegeben, daß dies etwas Nichtziemendes sei, ist doch nur gering gegen den Meinungsstreit und die Sektirerei, die ihre Ansicht erzeugt, so daß in einem Hause zehn Menschen mit zehn Religionsansichten sind. Wären eben nicht unsere Gebote mit Grenzen umzogen, die nicht übertreten werden dürfen, so wären wir nicht sicher, daß sich Ungehöriges einschliche und Wichtiges verloren ginge, weil man nach Analogien und Consequenzen verfahren würde. Dem Karaiten scheint es etwas Unbedeutendes, Genuß vom Gözendienst an Gold, Silber, Räucherwerk, Wein zu haben, und in der That ist der Tod dem vorzuziehen. Dagegen sträubt er sich, einen Genuß vom Schwein auch nur als Arzneimittel zu haben und doch gehört dies zu den leichtern Sünden, die nur durch Geißelstrafe gebüßt werden. So erlauben sie dem Nasir leichter Rosinen und Trauben, als sich in Honigoder Apfelmeth zu berauschen, doch ist es gerade umgekehrt richtig; denn das Verbot erstreckt sich nur auf das, was vom Weinstock kommt, und die Absicht desselben ist nicht wie man wohl glauben möchte, den Trunk zu verhindern; die ist Gott, seinen Propheten und Auserwählten bekannt. Man braucht hierbei weder die Traditionalen, noch die Nationalen für unwissend zu erklären, die Bedeutung des Wortes שֵׁכָר) berauschendes Getränk) ist den Nationalen wohl bekannt; jene aber haben die Ueberlieferung, daß unter dem Wein und dem Berauschenden, das beim Nasir genannt ist, nur das vom Weinmost erzeugte verstanden ist. Jedes Gebot hat gewisse, mit reifem Bedacht abgesteckte Grenzen, wenn diese auch nicht immer in der Ausübung gefällig sich äußern; der Fromme freilich vermeidet sie, ohne sie aber zu verbieten. So ist das Fleisch des mit dem Tode ringenden Thieres erlaubt, weil der Tod des Thieres nicht gewiß ist, und man auch behaupten kann, es könne geheilt und zum Genusse gestattet werden; die äußerluch gesunde Teresa ist verboten, weil sie eine Krankheit hat, die sie ohne Zweifel tödtet, ohne daß sie am Leben erhalten oder geheilt werden könne, und so ist sie verboten. Nach speculativer Selbstklügelei wären diese Gesezbestimmungen gerade umgekehrt. Folge daher nicht deiner Speculation und Analogie bei der Entwickelung der Gebote; du könntest in Zweifel verfallen, der dich zur Sektirerei führen und du würdest dich mit deinen Genossen über keinen Punkt einigen können. Denn jeder Mensch hat eine besondere Denkrichtung. Eine tiefere Forschung gebührt dagegen den Grundsätzen der Ueberlieferung und der Schrift und den nach den überlieferten Vorschriften anzuwendenden Schlußformeln, um die Zweige auf den Hauptstamm zurückzuführen; diesen Resultaten magst du Glauben schenken, wenn sie auch deiner Speculation und Anschauung unwahrscheinlich sein solten. So leugnen Anschauung und Speculation das Nichtsein des leeren Raumes; aber die Vernunftschlüsse finden es begründet. Die Anschauung leugnet, daß ein Körper ins Unendliche getheilt werden könne, der Vernunftschluß behauptet es. Die Anschauung leugnet, daß die Erde rund, daß sie der 166ste Theil der Sonnenscheibe sei; und so wird vieles, was mathematisch erwiesen, von der Anschauung geleugnet. Alles, was die Weisen erlaubt haben, das thaten sie nicht nach eigener Folgerung und nicht nach ihrem Gutdünken, sondern vermöge der Resultate der ererbten überkommenen Weisheit, und so bei ihren Verboten. Wer nicht fähig ist, ihre Weisheit zu fassen, und ihre Worte nach seiner Ansicht und seiner Idee beurtheilt, der findet sie sonderbar, wie die Lehren der Physiker und Astronomen dem gemeinen Mann vorkommen. Wenn sie nur die Grenzen der Rechtsbestimmungen erforschen und Erlaubtes und Unerlaubtes nach der Wahrheit des Gesezes lehren, zeigen sie dir selbst, was an jenen Grenzen nicht schön ist. Sie tadeln den Genuß des Fleisches von einem mit dem Tode ringenden Thiere, durch gewisse Kunstgriffe der Richter begründete Verpflichtung zu Geldzahlungen, die Erlaubniß des Gehens am Sabbat durch den Erub; die Erlaubniß zur Ehelichung von Weibern durch Kunstgriffe; die Auflösung von Gelübden und Schwüren durch gewisse Arten der Umgehung, wie dergleichen aus streng juristischer Consequenz ohne religiöse Gewissenhaftigkeit hervorzugehen pflegen. Aber beide Bedingungen sind nothwendig. Läßt man nur juristischen Scharfsinn wirken, so werden in die Gesezbestimmungen sich dergleichen Kunstgriffe in großer Anzahl einschleichen; verläßt man aber die Bestimmungen, die den Zaun um das Gesetz bilden und stüßt sich nur auf die Beflissenheit, so giebt man Anlaß zur Sektiverei und Alles geht verloren.

נ אָמַר הַכּוּזָרִי: כֵּוָן שֶׁהַדָּבָר כֵּן. אֲנִי מוֹדֶה לָרַבָּנִי שֶׁמְּקַבֵּץ אֵלֶּה שְׁנֵי הַפָּנִים, בְּיִתְרוֹנוֹ עַל הַקָּרָאִים בַּנִּרְאֶה וּבַנִּסְתָּר, וְיִהְיֶה עִם זֶה טוֹב לֵב בְּתוֹרָתוֹ, בַּעֲבוּר שֶׁהִיא מְקֻבֶּלֶת מֵחֲכָמִים מְאֻמָּתִים שֶׁחָכְמָתָם מֵאֵת הָאֱלֹהִים, כִּי הַקָּרָאִי, וְאִם תַּגִּיעַ הִשְׁתַּדְּלוּתוֹ מַה שֶּׁתַּגִּיעַ, לֹא יִיטַב לִבּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁהִשְׁתַּדְּלוּתוֹ סְבָרָא וְהַקָּשָׁה, וְלֹא יִבְטַח שֶׁהַמַּעֲשֶׂה הַהוּא, הוּא הַנִּרְצֶה אֵצֶל הַבּוֹרֵא, וְיֵדַע כִּי בָעַמִּים הַרְבֵּה אֲנָשִׁים מִשְׁתַּדְּלִים יוֹתֵר מֵהִשְׁתַּדְּלוּתוֹ. אֲבָל נִשְׁאַר לִי לִשְׁאֹל אוֹתְךָ בָּעֵרוּב וְהוּא קַלּוּת בְּמִצְוַת הַשַּׁבָּת, אֵיךְ יַתִּיר מַה שֶּׁאֲסָרוֹ הַבּוֹרֵא בַּתַּחְבּוּלָה הַהִיא הַנִּקְלָה וְהַפְּחוּתָה.

50 Kusari. Da die Sache sich so verhält, so räume ich dem Rabbaniten ein, daß er beide Gesichtspunkte vereinigt, und dadurch dem Karaiten nach Außen und Innen überlegen ist. Er wird außerdem bei seinem Gesetz guten Muthes sein, weil es ihm von Weisen überliefert worden, deren Weisheit anerkanntermaßen von Gott ist. Denn der Karait, und mag auch seine Beflissenheit so weit gehen wie sie wolle, wird nicht frohen Muthes, weil er weiß, daß diese Beflissenheit eigenes Denken und Schlußfolgerung ist; er wird nicht froh und ist nicht sicher, daß diese Handlungsweise wirklich die gottgefällige ist; denn er weiß, daß es unter den Völkern Männer giebt, deren Beflissenheit die seine bei weitem übertrifft. Noch möchte ich dich aber über den Erub fragen; ist das nicht eine Verletzung des Sabbatgebotes? Wie will man, was Gott untersagt hat, durch eine solche unbedeutende, nichtssagende Vorrichtung erlauben?

נא אָמַר הֶחָבֵר: חָס וְשָׁלוֹם שֶׁיַּסְכִּימוּ הֲמוֹן חֲסִידִים וַחֲכָמִים עַל מַה שֶּׁיַּתִּיר קֶשֶׁר מִקִּשְׁרֵי הַתּוֹרָה, אַךְ הֵם מְזָרְזִים וְאוֹמְרִים: 'עֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה'. וּמִן הַסְּיָגוֹת שֶׁסִּיְּגוּ, שֶׁאָסְרוּ הַהוֹצָאָה וְהַהַכְנָסָה מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים וּבְהֵפֶךְ, מַה שֶּׁלֹּא אָסְרָה זֶה הַתּוֹרָה, וְאַחַר כֵּן גִּלְגְּלוּ בַסְּיָג הַהוּא גִלְגּוּל לְהַרְוָחָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא תֵחָשֵׁב הִשְׁתַּדְּלוּתָם כַּתּוֹרָה, וְשֶׁיִּהְיֶה רֶוַח לִבְנֵי אָדָם בְּהִשְׁתַּמְּשָׁם וְלֹא יַגִּיעוּ אֶל הָרֶוַח הַהוּא אֶלָּא בִרְשׁוּת, וְהָרְשׁוּת הוּא עֲשׂוֹת הָעֵרוּב, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה הַכָּרָה בֵין הַמֻּתָּר לְגַמְרֵי וּבֵין הַסְּיָג וּבֵין הָאָסוּר.

51 Meister. Verhüte Gott, daß eine Menge von Frommen und Weisen sich zur Aufhebung irgend eines religiösen Gebotes einigte; im Gegentheil, sie ermahnen sogar, einen Zaun um das Gesetz zu machen; zu diesen Umzäunungen, die sie gezogen, gehört auch das Verbot, aus dem Einzelgebiet in das Gesammtgebiet hinüber und herüber zu tragen; diese Umzäunung leitete sie dann wieder auf eine Erleichterung, damit ihre Bemühungen für das Gesez nicht eine Last würden, die Menschen etwas Freiheit zu ihren Handthierungen gewännen, zu dieser Freiheit aber nur auf erlaubtem Wege kämen. Dieser Weg ist eben die Anfertigung des Erub, damit ein Erkennungszeichen sei zwischen dem gänzlich Erlaubten, dem Verbotenen und der Umzäunung.

נב אָמַר הַכּוּזָרִי: כְּבָר הִסְפִּיק לִי זֶה. אֲבָל לֹא חָזְקָה אֶצְלִי מְלֶאכֶת הָעֵרוּב עַד שֶׁתִּהְיֶה מְחַבֶּרֶת בֵּין שְׁתֵּי רְשֻׁיּוֹת.

52 Kusari. Das genügt mir wohl, aber noch sehe ich die Befähigung des Erubs zur Vereinbarung zweier Gebiete nicht ein.

נג אָמַר הֶחָבֵר: אִם כֵּן לֹא חָזְקָה אֶצְלְךָ הַמִּצְוָה כֻלָּהּ. הֶחָזָק בְּעֵינֶיךָ הַתָּרַת הַנְּכָסִים וְהַמָּמוֹן וְהַבְּעָלִים וְהָעֲבָדִים בִּלְקִיחַת הַקִּנְיָן וְהַצַּוָּאָה, וְהַתָּרַת הָאִשָּׁה וְאִסּוּרָהּ אַחַר שֶׁהָיְתָה מֻתֶּרֶת בְּאָמְרוֹ: 'תְּהֵא לִי מְקֻדֶּשֶׁת', וְהַתָּרָתָהּ אַחַר שֶׁהָיְתָה אֲסוּרָה בְּאָמְרוֹ: 'כִּתְבוּ וְחִתְמוּ וּתְנוּ גֵט', וְכָל מַה שֶּׁיֵּשׁ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים מִמַּה שֶּׁהַשְׁלָמָתָם תָּלוּי בְּמַעֲשֶׂה מִן הַמַּעֲשִׂים אוֹ בְדָבָר מִן הַדְּבָרִים, וְצָרַעַת הַבֶּגֶד וְהַבַּיִת הַתְּלוּיָה בְמַאֲמַר הַכֹּהֵן 'טָמֵא' אוֹ 'טָהוֹר'. וְכָל הַמִּשְׁכָּנָה לֹא חָלָה הַקְּדֻשָּׁה עָלֶיהָ אֶלָּא בַהֲקָמַת מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן וְהַמְּשִׁיחָה בְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְכֵן הַכֹּהֲנִים לֹא חָלָה הַקְּדֻשָּׁה עֲלֵיהֶם אֶלָּא בַמִּלּוּאִים וּבַתְּנוּפָה, וְהַלְוִיִּם בַּטָּהֳרָה וְהַתְּנוּפָה, וְטַהֵר הַטְּמֵאִים בְּמֵי נִדָּה שֶׁבּוֹ אֵפֶר הַפָּרָה וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְעֵץ אֶרֶז, וְחִטּוּי הַבַּיִת בִּשְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת וְהַמְּלָאכָה הַהִיא. וְכִפּוּר הָעֲוֹנוֹת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וְטָהֳרַת מִקְדָּשׁ מֵהַטֻּמְאוֹת בִּשְׂעִיר עֲזָאזֵל עִם הַמַּעֲשִׂים הַתְּלוּיִם בּוֹ, וּבִרְכַּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּנְשֹׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו וּבֶאֱמֹר: 'יְבָרֶכְךָ ה'. וְהָיָה חָל עִם כָּל מַעֲשֶׂה מֵהַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי, כִּי מַעֲשֵׂי הַתּוֹרָה כַּהֲוָיוֹת הַטִּבְעִיּוֹת, כֻּלָּם מְשֹׁעָרוֹת מֵאֵת הַבּוֹרֵא, וְאֵין שִׁעוּרָם בִּיכֹלֶת בָּשָׂר וָדָם, כַּאֲשֶׁר תִּרְאֶה הַהֲוָיוֹת הַטִּבְעִיּוֹת, מִשְׁתַּעֲרוֹת וּמִתְאַזְּנוֹת וְנֶעֱרָכוֹת בְּהִמָּזְגָם מִן הַטְּבָעִים הָאַרְבָּעָה, וּבִמְעַט דָּבָר יִשְׁלְמוּ וְיִתָּכְנוּ וְתָחוּל בָּהֶם הַצּוּרָה אֲשֶׁר הִיא רְאוּיָה לָהֶם מֵחַיִּים וּצְמָחִים וְיִהְיֶה לְכָל מֶזֶג הַצּוּרָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לוֹ, וּבִמְעַט דָּבָר יִפָּסֵד. הֲלֹא תִרְאֶה הַבֵּיצָה שֶׁיַּפְסִידָהּ מִקְרֶה מְעַט מֵחֹם גָּדוֹל אוֹ קֹר אוֹ תְנוּעָה, וְלֹא תְקַבֵּל צוּרַת הָאֶפְרֹחַ, וְיַשְׁלִימֶנָּה חִמּוּם הַתַּרְנְגֹלֶת אוֹתָהּ שְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת וְתָחוּל בּוֹ הַצּוּרָה עַל הַשְּׁלֵמוּת. וּמִי זֶה אֲשֶׁר יוּכַל לְשַׁעֵר הַמַּעֲשִׂים עַד שֶׁיָּחוּל בָּהֶם הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי כִּי אִם הָאֱלֹהִים לְבַדּוֹ. וּכְמוֹ זֶה טָעוּ בַעֲלֵי הַכִּמִּיָּה וְהָרוּחָנִיִּים. הַכִּמִּיִּים חָשְׁבוּ שֶׁיְּשַׁעֲרוּ הָאֵשׁ הַטִּבְעִית בְּמִשְׁקְלֵיהֶם עַד שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם מַה שֶּׁיִּרְצוּ וְתַהֲפֹךְ לָהֶם הָעֲצָמִים, כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֵשׁ הַחֹם הַטִּבְעִי בַחַיִּים אֲשֶׁר יַהֲפֹךְ הַמָּזוֹן לְדָם וּבָשָׂר וְעֶצֶם וּשְׁאָר הָאֲבָרִים; וְטוֹרְחִים לִמְצֹא כָּאֵשׁ הַזֹּאת. וְהִתְעוּ אוֹתָם נִסְיוֹנוֹת שֶׁמָּצְאוּ אוֹתָם בְּמִקְרֶה לֹא מִשִּׁעוּרָם, כַּאֲשֶׁר נִמְצָא הָאָדָם נִהְיָה מֵהַנָּחַת הַשִּׁכְבַת זֶרַע בָּרֶחֶם. וְהָרוּחָנִיִּים כַּאֲשֶׁר שָׁמְעוּ מֵאָדָם עַד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מַה שֶּׁהָיָה נַעֲשֶׂה לָהֶם בַּקָּרְבָּנוֹת, מֵהֵרָאוֹת הָאוֹתוֹת הָאֱלֹהִיּוֹת, חָשְׁבוּ כִּי הַהַתְחָלָה אָמְנָם הִיא מֵהַמֶּחְקָר וְהַחִפּוּשׂ, וְשֶׁהַנְּבִיאִים אָמְנָם הָיוּ חֲכָמִים מְחֻכָּמִים וּמַשִּׂיגִים הַפְּלָאוֹת הָהֵם בְּהַקָּשָׁתָם וְקִוּוּ שֶׁיְּשַׁעֲרוּ הֵם גַּם כֵּן קָרְבָּנוֹת בְּעִתִּים יְדוּעִים וּמַבָּטִים כּוֹכָבִיִּים, כְּפִי מַה שֶּׁהֵבִיאָה אֵלָיו סְבָרָתָם עִם מַעֲשִׂים וּקְטֹרֶת, עַד שֶׁעוֹשִׂין סְפָרִים לַכּוֹכָבִים וְזוּלַת זֶה מִמַּה שֶּׁזִּכְרוֹ אָסוּר. וְזוּלַת אֵלֶּה – בַּעֲלֵי הַשֵּׁמוֹת, כַּאֲשֶׁר שָׁמְעוּ עַל נָבִיא שֶׁדִּבֵּר בְּכֹה וְכֹה וְנַעֲשָׂה לוֹ הַפֶּלֶא שֶׁנַּעֲשָׂה, חָשְׁבוּ כִּי הַדִּבּוּר הַהוּא הוּא סִבָּה בַפֶּלֶא הַהוּא וְחָתְרוּ זֶה לָרִיק. אֵין הָעוֹשֶׂה כַמֻּטְבָּע. הַמַּעֲשִׂים הַתּוֹרִיִּים דּוֹמִים לַטִּבְעִיִּים, אֵינְךָ יוֹדֵעַ תְּנוּעוֹתָם וְתַחְשְׁבֵם תֹּהוּ, עַד שֶׁתִּרְאֶה הַתּוֹלָדוֹת וּתְרוֹמֵם מַנְהִיגָם וּמְנִיעָם וּתְיַחֵד לוֹ הַיְכֹלֶת. כַּאֲשֶׁר אִם לֹא הָיִיתָ שׁוֹמֵעַ מֵעוֹלָם 'מִשְׁגָּל' וְלֹא יְדַעְתּוֹ וְלֹא יָדַעְתָּ הַתּוֹלָדָה מִמֶּנּוּ, וְתִרְאֶה עַצְמְךָ נִזְקָק אֶל הַכָּעוּר שֶׁבְּאֶבְרֵי הָאִשָּׁה, וְאַתָּה יוֹדֵעַ מַה שֶּׁיֵּשׁ בְּקִרְבָתָהּ מֵהַפְּחִיתוּת, וּמַה שֶּׁיֵּשׁ בַּכְּנִיעוּת אֶל הָאִשָּׁה מֵהַגְּרִיעוּת, הָיִיתָ נִפְלָא וְאוֹמֵר: אֵין הַתְּנוּעוֹת הָאֵלֶּה אֶלָּא תֹהוּ וְשִׁגָּעוֹן, עַד שֶׁתִּרְאֶה 'דִמְיוֹנְךָ' נוֹלַד מִן הָאִשָּׁה יַפְלִיא אוֹתְךָ הַדָּבָר וְתַחֲשֹׁב כִּי אַתָּה עָזַרְתָּ הַיְצִירָה, וְשֶׁהַיּוֹצֵר כִּוֵּן בָּזֶה יִשּׁוּב הָעוֹלָם. וְכֵן הֵם הַמַּעֲשִׂים הַתּוֹרִיִּים הַמְשֹׁעָרִים מֵאֵת הָאֱלֹהִים. תִּשְׁחַט הַכֶּבֶשׂ עַל הַדִּמְיוֹן, וְתִתְלַכְלֵךְ בְּדָמוֹ וְהַפְשָׁטָתוֹ וּבִרְחִיצַת מֵעָיו וַהֲדָחָתוֹ וְנִתּוּחוֹ וּזְרִיקַת דָּמוֹ וַעֲרִיכַת עֵצָיו וַהֲקָדַת אִשּׁוֹ וּמַעֲרַכְתּוֹ, וְאִלּוּ לֹא הָיָה בְמִצְוַת אֱלֹהִים, הָיִיתָ לוֹעֵג לַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה, וְהָיִיתָ חוֹשֵׁב כִּי הֵם מַרְחִיקִים מִן הָאֱלֹהִים לֹא מְקָרְבִים, עַד שֶׁכַּאֲשֶׁר יִשְׁלַם כָּרָאוּי וְתִרְאֶה הָאֵשׁ הַשָּׁמַיְמִית אוֹ תִמְצָא בְעַצְמְךָ רוּחַ אַחֶרֶת לֹא הָיִיתָ רָגִיל בָּהּ, אוֹ חֲלוֹמוֹת אֲמִתִּיּוֹת אוֹ 'גְדוֹלוֹת' תֵּדַע כִּי הֵם תּוֹלְדוֹת מַה שֶּׁהִקְדַּמְתָּ, וְהַדָּבָר הַגָּדוֹל אֲשֶׁר בּוֹ דָבַקְתָּ, אֵלָיו הִגַּעְתָּ. וְאַל יִקְשֶׁה בְעֵינֶיךָ אִם תָּמוּת אַחֲרֵי אֲשֶׁר דָּבַקְתָּ בּוֹ, כִּי אֵין מוּתְךָ כִּי אִם כְּלוֹת הַגּוּף בִּלְבָד, אֲבָל הַנֶּפֶשׁ שֶׁהִגִּיעָה אֶל הַמַּעֲלָה הַהִיא אֵין לָהּ יְרִידָה מִמֶּנָּה וְלֹא רֹחַק מִן הַמַּדְרֵגָה הַהִיא. וְנִתְבָּאֵר מִזֶּה כִּי אֵין קוּרְבָה אֶל הָאֱלֹהִים אֶלָּא בְמִצְוֹת הָאֱלֹהִים. וְאִי אֶפְשָׁר לָדַעַת מִצְוֹת אֱלֹהִים אֶלָּא מִדֶּרֶךְ נְבוּאָה לֹא בְהַקָּשָׁה וְלֹא בִסְבָרָא, וְאֵין בֵּינֵינוּ וּבֵין הַדְּבָרִים הָהֵם קוּרְבָה אֶלָּא בַקַּבָּלָה הַנֶּאֱמָנָה. וַאֲשֶׁר מָסְרוּ לָנוּ הַמִּצְוֹת הָהֵם, לֹא הָיוּ יְחִידִים אֲבָל הָיוּ רַבִּים וַחֲכָמִים וּגְדוֹלִים שֶׁהִגִּיעוּ הַנְּבִיאִים, וַאֲפִלּוּ לֹא הָיוּ כִּי אִם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְהַזְּקֵנִים, אֲשֶׁר הָיוּ נוֹשְׂאִים הַתּוֹרָה, וְלֹא פָּסְקוּ מִמֹּשֶׁה.

53 Meister. So siehst du überhaupt die Berechtigung aller Gebote nicht ein. Begreifst du wohl die Losgebung von Sachen, Geld und Sklaven durch das Nehmen des Kaufpreises oder eine lestwillige Verfügung? Das Erlaubtund Verbotensein einer Frau? (verboten,) nachdem sie Allen erlaubt war, durch die Worte: „Sieh, du bist mir angeheiligt ", erlaubt, nachdem sie verboten war, durch die Worte: , , Schreibt, unterzeichnet und gebt den Scheidebrief "? So ist es mit Allem, worüber in Torat Kohanim bestimmt ist, daß die Vollziehung desselben an irgend ein Wort oder eine Handlung geknüpft ist. Der Aussaß an Kleidern und Häusern beruht auf dem Ausspruch des Priesters: Unrein oder Rein. Das ganze Baugeräth erhielt seine Heiligkeit dadurch, daß Moses das Zelt aufstellte und es mit Salböl salbete; so erlangten die Priester ihre Heiligung erst durch das Einweihungsopfer und Wendung, die Leviten durch Reinigung und Wendung. So ist es mit der Reinigung der Unreinen durch das Reinigungswasser, worin Asche der Kuh, Ysop, Carmesin und Zedernholz; mit dem Entsündigen des Hauses durch zwei lebende Vögel unter gehöriger Formalität; der Versöhnung der Sünden am Versöhnungstage; der Reinigung des Heiligthums von den Unreinheiten durch den einen Bock und den Bock des Asasel nebst den dazu gehörigen Verrichtungen; der Segnung der Israeliten dadurch, daß Ahron die Hände aufhob und sprach: „Es segne dich der Ewige " u. s. w. Ieder dieser Handlungen folgt eine höhere Einwirkung. Denn die religiösen Handlungen sind, wie die Naturbildungen, alle von Gott genau abgemessen, ein Maß, das nicht im Bereich des Menschen liegt. Die Naturbildungen sind, wie du weißt, in Bezug auf ihre Zusammensetzung aus den vier Elementen abgemessen, abgewogen und zusammengestellt; durch ein Weniges gelangen sie zur Vollendung und Vollkommenheit und nehmen die Form an, die ihnen angemessen ist, als Thier, als Pflanze, kurz jede Mischung die ihr angemessene Form; durch ein Weniges geht diese verloren. Sieh, ein Ei kann durch ein kleines zufälliges Uebermaß von Wärme oder Kälte oder Bewegung verderben und so die Forn des Küchleins nicht annehmen, während es durch die Wärme der Henne binnen drei Wochen ausgebildet wird, und seine Form vollkommen annimmt. Wer kann also die Handlungen, die eine göttliche Einwirkung zur Folge haben sollen, abmessen, als Gott selbst? In diesen Irrthum verfielen die Alchemisten und Geisterbeschwörer, da sie glaubten, das Elementarfeuer durch ihre Gewichte abmessen zu können, um die beabsichtigte Wirkung hervorzubringen, und Stoffe zu verändern, wie es das in der natürlichen Thierwärme enthaltene Feuer thut, durch das die Speise in Blut, Fleisch, Knochen und andere Glieder verwandelt wird. Sie mühten sich ab, ein solches Feuer zu finden, weil sie durch Experimente irre geleitet worden, auf die sie zufällig und nicht durch Berechnung gekommen waren, wie man z. B. gefunden, daß ein Mensch entsteht, wenn Samen in die Gebärmutter gelangt. Jene Geisterbeschwörer hörten, was für Wirkungen in Bezug auf göttliche Zeichen von Adam bis auf die Israeliten die Opfer gehabt haben, und glaubten, man sei durd (Nachdenken und Untersuchung darauf gekommen, und daß die Propheten eigentlich große Weise waren, welche jene Wunder vorher berechnet hatten. So ließen sie sich darauf ein, auch Opfer zu bestimmten Zeiten und nach Betrachtung der Sterne einzurichten, mit andern Formalitäten, Räucherungen und schrieben sogar astrologische Bücher, und so mehreres, was zu erwähnen nicht erlaubt ist. Diese Kenner von Zauberformeln hörten z. B. , daß der und jener Prophet so und so gesprochen, und dies oder jenes Wunder erfahren; nun glaubten sie, seine Rede sei der Grund des Wunders. Aber eine mechanische gleicht nicht einer Naturthätigkeit. Die religiösen Handlungen gleichen den Naturbildungen in so fern, daß man ihre innere Thätigkeit nicht kennt und sie für zwecklos hält, bis man die Wirkung sieht, ihren Lenker und Beweger preist und ihm allein Almacht zuerkennt. Angenommen, du habest nie etwas vom Beischlafe gehört, kenntest ihn nicht nach dessen Folgen: sähest dich nun hingezogen zu den widrigen weiblichen Gliedern und wüßtest dabei, welche Wegwerfung in der Annäherung an sie, und welche Erniedrigung in dieser Hingebung an die Frau liegt, so würdest du dich wundern und sagen: Diese Thätigkeit ist zwecklos und widersinnig. Wenn du aber deinesgleichen von der Frau geboren werden siehst, so belehrt dich dieser Umstand, und bringt dir zum Bewußtsein, daß du das Mittel zu dieser Schöpfung warst, und der Schöpfer dich zur Erhaltung der Welt bestimmt hat. So die religiösen, von Gott bestimmten Handlungen. Du schlachtest ein Lamm z. B. , beschmusest dich mit dessen Blut, mit der Enthäutung, Abwaschung der Eingeweide, Abspülung Berlegung Sprengung des Blutes, Anordnung des Holzes, Anzündung des Feuers. Geschähe nicht dies Alles auf göttlichen Befehl, so würdest du über diese Verrichtungen spotten und meinen, daß sie von Gott ab =, aber nicht ihm nahe führen. Ist aber dies Alles gehörig vollbracht, und du siehst das Feuer oder fühlst in dir einen andern Geist, dessen du früher nicht gewohnt warst, oder hast wahrhaftige und großartige Traumerscheinungen, so weißt du, daß dies eine Folge deiner vorhergehenden Verrichtung war, erkennst die große Sache, mit der du in Verbindung getreten und zu der du gelangt bist. Bei dieser Verbindung wird dir der Tod nicht schrecklich erscheinen, denn dein Tod ist nur das Vergehen deines Körpers allein; aber die Seele, die jene Höhe erstiegen, kann nicht mehr sinken und sich von jener Stufe entfernen. - Aus allen diesem geht hervor, daß man sich Gott nur durch Gottes Gebote nähere, und daß man Gottes Gebote nur auf prophetischem Wege, nicht durch Schlußfolgerung und Speculation erfahren kann, und daß wir zu diesen Dingen nur durch beglaubte Ueberlieferung gelangen. Die uns die Gebote überliefert, waren nicht Einzelne, sondern Viele und große Weise, die bis an die Propheten reichen, und wären es auch nur die Priester, Leviten und Aeltesten gewesen, die Träger des Gesetzes, die in ununterbrochener Reihe von Moses an folgten.

נד אָמַר הַכּוּזָרִי: לֹא רָאִיתִי אַנְשֵׁי בַיִת שֵׁנִי אֶלָּא שֶׁכְּבָר שָׁכְחוּ הַתּוֹרָה וְלֹא יָדְעוּ מִצְוַת הַסֻּכָּה עַד שֶׁמְּצָאוּהָ כְתוּבָה וְכֵן מִצְוַת לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, וְנֶאֱמַר בָּהֶם: 'וַיִּמְצְאוּ כָתוּב בַּתּוֹרָה', וְזֶה רְאָיָה עַל אָבְדַן הַתּוֹרָה.

54 Kusari. Ich habe immer von den Zeitgenossen des zweiten Tempels geglaubt, sie hätten die Tora vergessen, nicht einmal das Gebot der Laubhütte gekannt, bis sie es in der Tora gefunden. Und so bei dem Gebot: „Es komme kein Ammonite noch Moabite - " (Deut. 23, 4), denn von diesen heißt es: „Sie fanden, daß in der Tora geschrieben stehe " (Nehem. 8, 14. 13, 1) eine weis von dem Mangel an Kenntniß derselben.

נה אָמַר הֶחָבֵר: אִם כֵּן אֲנַחְנוּ הַיּוֹם חֲכָמִים וְיוֹדְעִים יוֹתֵר מֵהֶם, שֶׁאֲנַחְנוּ יוֹדְעִים הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, כְּפִי מַחֲשַׁבְתֵּנוּ.

55 Meister. Also sind wir heute gelehrter und unterrichteter als sie, da wir dochnach unserer Meinungdie Tora kennen?

נו אָמַר הַכּוּזָרִי: כֵּן אֲנִי אוֹמֵר.

56 Kusari. So denke ich auch.

נז אָמַר הֶחָבֵר: אִם הָיִינוּ הַיּוֹם מְצֻוִּים לְהַקְרִיב קָרְבָּנוֹת הֶהָיִינוּ יוֹדְעִים אֵיךְ נִשְׁחָטֵם, וּלְאֵיזֶה צַד, וְקִבּוּל דָּמוֹ וְהֶפְשֵׁטוֹ וְנִתּוּחוֹ, וּלְכַמָּה נְתָחִים יִנָּתֵחַ, וְאֵיךְ יֻקְרַב וְאֵיךְ יִזָּרֵק הַדָּם וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ, וְהַשִּׁיר הָרָאוּי לוֹמַר עָלָיו. וּמַה שֶּׁהַכֹּהֲנִים חַיָּבִים בּוֹ מִקְּדֻשָּׁה וְטָהֳרָה וּמְשִׁיחָה וּבְגָדִים וּתְכוּנוֹת, וְאֵיךְ אוֹכְלִין הַכֹּהֲנִים הַקֳּדָשִׁים, וּזְמַנֵּיהֶם וּמְקוֹמוֹתָם, וְזוּלַת זֶה מִמַּה שֶּׁיֶּאֱרַךְ סִפּוּרוֹ.

57 Meister. Wenn wir heute den Befehl erhielten, Opfer zu bringen, würden wir wissen, wie und nach welcher Sitte wir sie schlachten, das Blut auffangen, sie enthäuten, zerlegen, in wie viele Theile zerlegen, wie wir sie darbringen, wie das Blut sprengen, mit den Speiseund Trankopfern verfahren sollten? Welches Lied dabei gefungen werde; welche Pflichten in Bezug auf Heiligkeit, Reinheit, Kleidung und Verrichtungen die Priester haben; wie die Priester, wann und wo sie Heiligthümer essen, und so Manches, dessen Aufzählung zu weit führen würde?

נח אָמַר הַכּוּזָרִי: לֹא נֵדַע זֶה אֶלָּא מִכֹּהֵן אוֹ נָבִיא.

58 Kusari. Das könnten wir nur von einem Priester oder Propheten erfahren.

נט אָמַר הֶחָבֵר: הֲלֹא רָאִיתָ אַנְשֵׁי בַיִת שֵׁנִי אֵיךְ בָּנוּ הַמִּזְבֵּחַ עַד שֶׁעֲזָרָם הָאֱלֹהִים עַל בִּנְיַן הַבַּיִת, וְאַחַר כֵּן בִּנְיַן הַחוֹמָה, הֲתַחֲשֹׁב שֶׁהָיוּ מַקְרִיבִים מִבְּלִי סֵדֶר כְּפִי שֶׁיִּזְדַּמֵּן.

59 Meister. Weißt du nicht, daß die Zeitgenossen des zweiten Tempels einen Altar bauten, und endlich durch Gottes Beistand den Bau des Tempels und dann den Bau der Mauer vollendeten? Glaubst du, daß sie die Opfer ohne Ordnung, wie es sich traf, darbrachten?

ס אָמַר הַכּוּזָרִי: לֹא יִתָּכֵן שֶׁתִּהְיֶה עוֹלָה אִשֶּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ, וְהִיא מִצְוָה שֶׁאֵינָהּ שִׂכְלִית, עַד שֶׁיִּשְׁלְמוּ כָּל חֲלָקֶיהָ בִּרְשׁוּת הַבּוֹרֵא וּבְמִצְוָתוֹ, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁכְּבָר יָדְעוּ מִצְוַת יוֹם הַכִּפּוּרִים וּמַה שֶּׁהוּא גָדוֹל מֵהַסֻּכָּה, וְכֻלָּם צְרִיכוֹת לְחָכְמָה מֻפְלָאָה וּמְלַמֵּד מְזֻמָּן.

60 Kusari. Es kann ein Brandopfer als ein nichtrationales Gebot nicht ein wohlgefälliges Feueropfer sein, wenn es nicht in allen seinen Theilen nach Erlaubniß und Befehl Gottes eingerichtet ist. Noch mehr! Sie kannten ja das Gebot des Versöhnungstages und Dinge, die höher stehen, als Laubhütte; Dinge, zu denen allen eine höhere Weisheit und unmittelbare Belehrung erfordert werden.

סא אָמַר הֶחָבֵר: וּמִי שֶׁיּוֹדֵעַ אֵלֶּה הַדִּקְדּוּקִים בַּתּוֹרָה, הֲיֵעָלֵם מִמֶּנּוּ עֲשׂוֹת הַסֻּכָּה וּמִצְוַת לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי.

61 Meister. Wer nun diese Einzelnheiten in der Tora kennt, sollte der das Gebot über die Laubhütte und die Ausschließung der Ammoniter und Moabiter nicht kennen?

סב אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם כֵּן מַה נֹּאמַר בְּ'וַיִּמְצְאוּ כָתוּב בַּתּוֹרָה'.

62 Kusari. Warum heißt es aber doch von ihnen: „Sie fanden, daß in der Tora geschrieben ſtehe "?

סג אָמַר הֶחָבֵר: הַטַּעַם הַבָּרוּר הוּא שֶׁכּוֹתֵב הַמִּקְרָא לֹא הִרְגִּישׁ לַנִּסְתָּרוֹת אֲבָל כָּתַב הַמְפֻרְסָמוֹת הַגְּלוּיוֹת וְלֹא הֶעְתִּיק מִיהוֹשֻׁעַ מֵחָכְמָתוֹ שֶׁקִּבֵּל מֵאֱלֹהִים וּמִמֹּשֶׁה דָבָר, אֲבָל זָכַר יוֹם עֲמִידַת הַיַּרְדֵּן וְיוֹם עֲמִידַת הַשֶּׁמֶשׁ וְיוֹם הַמִּילָה בַּעֲבוּר פִּרְסוּמָם אֵצֶל הֶהָמוֹן, וְכֵן מִסִּפּוּרֵי שִׁמְשׁוֹן וּדְבוֹרָה וְגִדְעוֹן וּשְׁמוּאֵל וְדָוִד וּשְׁלֹמֹה לֹא זָכַר מֵחָכְמָתָם וְלֹא מִמַּה שֶּׁהָיָה לָהֶם מֵהַמַּעֲשִׂים בַּתּוֹרָה דָבָר, אֲבָל זָכַר מִדִּבְרֵי שְׁלֹמֹה סְעֻדּוֹתָיו הַגְּדוֹלוֹת וְעָשְׁרוֹ הַגָּדוֹל, וְלֹא זָכַר מִכָּל חָכְמוֹתָיו הַנִּפְלָאוֹת חוּץ מֵ'אָז תָּבֹאנָה שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹנוֹת' בַּעֲבוּר שֶׁהָיָה הַדָּבָר בְּמַעֲמַד הֶהָמוֹן, אֲבָל חָכְמָתוֹ עִם מַלְכַּת שְׁבָא וְזוּלָתָם לֹא זָכַר, כִּי לֹא הָיְתָה כַוָּנַת הַכּוֹתֵב לִזְכֹּר כִּי אִם הַדָּבָר הַמְפֻרְסָם בֶּהָמוֹן אֲשֶׁר נִשְּׂאוּהוּ כָּל הָעָם, אַךְ הַדְּבָרִים הַמְיֻחָדִים אֲשֶׁר הָיוּ מְנַשְּׂאִים אוֹתָם הַיְחִידִים, כֻּלָּם אָבְדוּ מִמֶּנּוּ, אֶלָּא הַמְּעַט מֵהֶם, וְהַמְּלִיצוֹת הַצַּחוֹת מֵהַנְּבוּאָה שֶׁעָרְבוּ לִבְנֵי אָדָם לְשָׁמְרָם לְיִקְרַת עִנְיָנֵיהֶם וְצַחוּת דִּבְרֵיהֶם, וְכֵן לֹא כָתַב מִדִּבְרֵי עֶזְרָא וּנְחֶמְיָה אֶלָּא הַמְפֻרְסָם בֶּהָמוֹן, וְהָיָה יוֹם עֲשׂוֹת הַסֻּכָּה יוֹם מְפֻרְסָם, בְּמַה שֶּׁחָרְדוּ הָעָם וְעָלוּ לֶהָרִים בַּעֲבוּר עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבוֹת. וּמַה שֶּׁאָמַר: 'וַיִּמְצְאוּ כָתוּב', רְצוֹנוֹ לוֹמַר: שֶׁשָּׁמְעוּ עַם הָאָרֶץ וְהֶהָמוֹן וְחָרְדוּ לַעֲשׂוֹת הַסֻּכּוֹת, אֲבָל הַיְחִידִים לֹא אָבְדָה מֵהֶם מִצְוָה קַלָּה כָּל שֶׁכֵּן גְּדוֹלָה, וְכִוֵּן הַכּוֹתֵב לְהַגְדִּיל עִנְיַן הַיּוֹם הַהוּא, כַּאֲשֶׁר כִּוֵּן בַּיּוֹם שֶׁגֵּרְשׁוּ הָעַמּוֹנִיּוֹת וְהַמּוֹאֲבִיּוֹת מִפְּנֵי שֶׁהָיָה יוֹם מַעֲשֶׂה גָדוֹל לְגָרֵשׁ הָעָם אֶת נְשֵׁיהֶם, אִמּוֹת בְּנֵיהֶם וְהוּא דָבָר קָשֶׁה עַד מְאֹד, וְאֵינֶנִּי סָבוּר שֶׁאֻמָּה מִן הָאֻמּוֹת תְּקַבֵּל כָּעֲבוֹדָה הַזֹּאת לֵאלֹהֶיהָ, זוּלָתִי הַסְּגֻלָּה הַזֹּאת. וְעַל פִּרְסוּם הַמַּעֲמָד הַזֶּה אָמַר 'וַיִּמְצְאוּ כָתוּב' רְצוֹנוֹ לוֹמַר כִּי כַאֲשֶׁר הִגִּיעַ הַקּוֹרֵא אֶל עַם הָאָרֶץ אֶל 'לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי' חָרְדוּ הָעָם וְהָיְתָה חֲרָדָה גְדוֹלָה בַיּוֹם הַהוּא.

63 Meister. Der offenbare Grund ist der, daß der Verfasser der Schrift auf das Minderbekannte nicht Rücksicht nahm, sondern nur das allgemein Verbreitete aufzeichnete. So meldet er nichts von Josua's Weisheit, die er von Gott und von Moses überkommen; aber er erwähnt des Tages, da der Jordan stehen blieb, die Sonne still stand, die Beschneidung vollzogen wurde, weil diese im Volke allgemein bekannt waren. So erwähnt er bei den Erzählungen von Simson, Debora, Gideon, Samuel, David, Salomo nichts von ihrer Weisheit und nichts von ihrer Thätigkeit in Bezug auf das Gesez, sondern hebt aus der Geschichte Salomo's seine großen Festmahlzeiten und seinen großen Reichthum heraus; von all seiner wunderbaren Weisheit erwähnt er nur die Begebenheiten, als die zwei Frauen vor ihn kamen, weil das eine öffentlich geschehene Thatsache war. Seine Weisheit in dem Umgange mit der Königin von Scheba u. dergl. erwähnt er nicht, weil eben des Verfassers Plan war, nur das aufzuzeichnen, was im Volke allbekannt war und im Munde des ganzen Volkes lebte; besondere Dinge aber, die nur im Munde Einzelner lebten, sind uns alle mit wenigen Ausnahmen verloren gegangen; nur die herrlichen Dichtungen der Propheten haben sich erhalten, weil die Menschen sie wegen des kostbaren Inhalts und ihrer schönen Redeweise gern lernten. So auch zeichnete er von der Geschichte Esra's und Nehemia's das auf, was im Volke bekannt war, und so war denn auch der Tag, an dem man die Laubhütte machte, besonders bemerkenswerth, weil das Volk erschrak und auf die Berge stieg, um Blätter von Delbäumen, Myrthen, Palmen und Abstbäumen zu holen. Die Worte: „Sie fanden geschrieben ", beziehen sich also darauf, daß das Landvolk und die Masse es hörten und sich beeilten Laubhütten zu machen; aber die Einzelnen hatten kein kleines, geschweige denn ein großes Gebot vergessen. So wollte nun der Verfasser die Bedeutung jenes Tages besonders hervorheben, wie er dies auch mit dem Tage that, wo man die Ammoniterinnen und Moabiterinnen verstieß. Denn es war etwas Außerordentliches, daß das Volk die Mütter seiner Kinder verstieß, eine sehr schwere Sache, und ich glaube kaum, daß irgend eine Nation einen solchen Beweis von Gehorsam gegen Gott leisten würde, wie dieses Kleinod. Auf die Bedeutsamkeit dieses Aktes beziehen sich die Worte: Man fand geschrieben "; denn als derjenige, der dem Landvolke das vorlas, zu den Worten: Es komme kein Ammoniter noch Moabiter ", erschrak das Volk und es herrschte an jenem Tage große Bestürzung.

סד אָמַר הַכּוּזָרִי: רוֹצֶה אֲנִי שֶׁתָּבִיא לִי טַעַם מֵאֵיכוּת הַקַּבָּלָה, הַמּוֹרֶה עַל אֲמִתָּתָהּ.

64 Kusari. Ich wünsche, daß du mir Einiges über die Beschaffenheit der Ueberlieferung sagest, was ihre Wahrheit bezeugt.

סה אָמַר הֶחָבֵר: כִּי הַנְּבוּאָה הִתְמִידָה עִם אַנְשֵׁי בַיִת שֵׁנִי אַרְבָּעִים שָׁנָה, מֵהַזְּקֵנִים הַנֶּעֱזָרִים בְּכֹחַ הַשְּׁכִינָה שֶׁהָיְתָה בְּבַיִת רִאשׁוֹן, שֶׁהַנְּבוּאָה הַנִּקְנֵית נִסְתַּלְּקָה בְהִסְתַּלֵּק הַשְּׁכִינָה, וְלֹא הָיוּ מְקַוִּים לָהּ אֶלָּא בְעֵת מֻפְלָא וּבַעֲבוּר כֹּחַ גָּדוֹל, כְּמוֹ אַבְרָהָם וּמֹשֶׁה וְהַמָּשִׁיחַ שֶׁאֲנַחְנוּ מְקַוִּים וְאֵלִיָּהוּ וְהַדּוֹמִים לָהֶם, אֲשֶׁר הֵם בְּעַצְמָם מָעוֹן לַשְּׁכִינָה, וּבְהִמָּצְאָם יִקְנוּ הַנִּמְצָאִים מַדְרֵגַת הַנְּבוּאָה. וְנִשְׁאַר לָעָם בְּשׁוּבָם אֶל הַבַּיִת חַגַּי וּזְכַרְיָה וְעֶזְרָא וְזוּלָתָם. וְאַחַר הָאַרְבָּעִים שָׁנָה הָיָה הֲמוֹן הַחֲכָמִים הַנִּקְרָאִים אַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה, וְלֹא יִסָּפְרוּ מֵרֹב, וְהֵם שֶׁעָלוּ עִם זְרֻבָּבֶל סָמְכוּ קַבָּלָתָם אֶל הַנְּבִיאִים, כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ: 'וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה'. וְאַחֲרֵיהֶם דּוֹר שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק כֹּהֵן גָּדוֹל וּמִי שֶׁהָיוּ בְסִיעָתוֹ מִתַּלְמִידִים וַחֲבֵרִים. וְאַחֲרָיו אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ מְפֻרְסָם, וּמִתַּלְמִידָיו צָדוֹק וּבַיְתוֹס שֶׁהָיוּ שֹׁרֶשׁ לַכּוֹפְרִים, וּבָהֶם נִקְרְאוּ הַצְּדוֹקִים וְהַבַּיְתוֹסִים. וְאַחֲרָיו יוֹסֵף בֶּן־יוֹעֶזֶר חָסִיד שֶׁבַּכְּהֻנָּה וְיוֹסֵף בֶּן־יוֹחָנָן וְחַבְרֵיהֶם, וּבוֹ אָמְרוּ: מִשֶּׁמֵּת יוֹסֵף בֶּן־יוֹעֶזֶר בָּטְלוּ הָאַשְׁכּוֹלוֹת שֶׁנֶּאֱמַר: 'אֵין־אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל', מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָדְעוּ לוֹ עָוֹן מִנְּעוּרָיו עַד יוֹם מוֹתוֹ. אַחֲרָיו יְהוֹשֻׁעַ בֶּן־פְּרַחְיָה, דְּבָרוֹ מְפֻרְסָם, וְיֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי הָיָה מִתַּלְמִידָיו וְנִתַּי הָאַרְבֵּלִי הָיָה בְדוֹרוֹ. וְאַחֲרָיו יְהוּדָה בֶן־טָבַי וְשִׁמְעוֹן בֶּן־שָׁטַח וְחַבְרֵיהֶם. וּבִימֵיהֶם הִתְחִילָה דַּעַת הַקָּרָאִים, בַּעֲבוּר מַה שֶּׁאֵרַע לַחֲכָמִים עִם יַנַּי הַמֶּלֶךְ, וְהָיָה כֹהֵן וְהָיְתָה אִמּוֹ חֲשׁוּדָה שֶׁהִיא חֲלָלָה, וְרָמַז אֵלָיו אֶחָד מִן הַחֲכָמִים שֶׁאָמַר לוֹ: 'יַנַּי הַמֶּלֶךְ, רַב לְךָ כֶּתֶר מַלְכוּת וְהַנַּח כֶּתֶר כְּהֻנָּה לְזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן'. וִיעָצוּהוּ חֲבֵרָיו לְהַבְאִישׁ בַּחֲכָמִים וּלְכַלּוֹתָם וּלְהַגְלוֹתָם וְלַהֲמִיתָם. וְאָמַר לָהֶם: 'כַּאֲשֶׁר נְאַבֵּד הַחֲכָמִים מִמִּי נִלְמַד הַתּוֹרָה'. אָמְרוּ לוֹ, הֲרֵי תוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, כָּל הָרוֹצֶה יָבֹא וְיִלְמַד, וְאַל תַּרְגִּישׁ בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְהֶאֱמִין לָהֶם וְשָׁמַע דִּבְרֵיהֶם וְהִגְלָה הַחֲכָמִים, וּבִכְלָלָם שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח, וְהָיָה חֲתָנוֹ, וְנִתְקַלְקָלה הָרַבָּנוּת זְמָן מֻעָט, וְטָרְחוּ לְהַחֲזִיק בַּתּוֹרָה בְשִׁקּוּל דַּעְתָּם וְהַקָּשׁוֹתָם, וְנִלְאוּ וְלֹא יָכֹלוּ, עַד שֶׁהוּשַׁב שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח וְתַלְמִידָיו מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא וְשָׁבָה הַקַּבָּלָה לְאֵיתָנָהּ. וּכְבָר הִשְׁרִישׁוּ הַקָּרָאִים שֹׁרֶשׁ עִם אֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ דוֹחִים תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה וּמִתְחַכְּמִים בְּטַעֲנוֹת, כַּאֲשֶׁר אַתָּה רוֹאֶה שֶׁעוֹשִׂין הַיּוֹם. אֲבָל הַצְּדוֹקִים וְהַבַּיְתוֹסִים הֵם הַמִּינִים שֶׁאָנוּ מִתְפַּלְּלִים עֲלֵיהֶם בִּתְפִלָּתֵנוּ, וְאָמְנָם יֵשׁוּ וַחֲבֵרָיו הֵם הַמְשֻׁעְמָדִים הַנִּכְנָסִים בְּתוֹרַת הַמַּעְמוּדִית הַטְּבוּלִים בַּיַּרְדֵּן. אַךְ הַקָּרָאִים הֵם מִשְׁתַּדְּלִים בַּשָּׁרָשִׁים מִתְחַכְּמִים בַּתּוֹלָדוֹת, וְאֶפְשָׁר שֶׁיַּגִּיעַ הַהֶפְסֵד גַּם אֶל הַשָּׁרָשִׁים רַק מִסִּכְלוּתָם, לֹא בְכַוָּנָה מֵהֶם. וְאַחֲרָיו הָיָה שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן, וּמִתַּלְמִידֵיהֶם הִלֵּל וְשַׁמַּי. וְהָיָה מֵעִנְיַן הִלֵּל מַה שֶּׁהוּא מְפֻרְסָם מֵחָכְמָתוֹ וְעַנְוְתָנוּתוֹ, וְהוּא מִזֶּרַע דָּוִד, וְחָיָה מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, הָיוּ לוֹ כַּמָּה אֲלָפִים תַּלְמִידִים, וּבַמֻּבְחָרִים מֵהֶם אָמְרוּ: שְׁמוֹנִים תַּלְמִידִים הָיוּ לְהַלֵּל הַזָּקֵן, שְׁלֹשִׁים מֵהֶם רְאוּיִים שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה עֲלֵיהֶם, וּשְׁלֹשִׁים מֵהֶם רְאוּיִים לְעַבֵּר הַשָּׁנִים, וְעֶשְׂרִים בֵּינוֹנִים, גָּדוֹל שֶׁבָּהֶם יוֹנָתָן בֶּן־עֻזִּיאֵל, קָטֹן שֶׁבָּהֶם רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן־זַכַּי, שֶׁלֹּא הִנִּיחַ מִקְרָא וּמִשְׁנָה וְתַלְמוּד וַהֲלָכוֹת וְהַגָּדוֹת וְכָל מִדּוֹת חֲכָמִים וְכָל מִדּוֹת סוֹפְרִים וְכָל דָּבָר וְדָבָר שֶׁהוּא מִדִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁלֹּא לְמָדוֹ, וְאָמְרוּ עָלָיו שֶׁלֹּא שָׂח שִׂיחַת חֻלִּין מִיָּמָיו, וְלֹא הִנִּיחַ אָדָם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְיָצָא, וְלֹא קְדָמוֹ אָדָם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְלֹא יָשֵׁן בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ לֹא שְׁנַת קֶבַע וְלֹא שְׁנַת עֲרַאי. וְלֹא הָלַךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּלֹא תוֹרָה וּבְלֹא תְפִלִּין, וְלֹא מְצָאוֹ אָדָם יוֹשֵׁב וְדוֹמֵם אֶלָּא יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ, וְלֹא פָּתַח אָדָם לְתַלְמִידָיו אֶלָּא הוּא, וְלֹא אָמַר דָּבָר שֶׁלֹּא שָׁמַע מִפִּי רַבּוֹ, וְלֹא אָמַר: הִגִּיעַ עֵת לַעֲמֹד מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ. וְכֵן הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר תַּלְמִידוֹ נוֹהֵג אַחֲרָיו. וְזֶה רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי חָיָה מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה כְּרַבּוֹ, וְהָיָה בְּבַיִת שֵׁנִי. וּמִתַּלְמִידָיו רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן־הוֹרְקְנוֹס שֶׁיֶּשׁ לוֹ 'פִּרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר' הַמְפֻרְסָמִים בַּתְּכוּנָה וּמִדּוֹת הַגַּלְגַּלִּים וְהָאָרֶץ וְכָל דָּבָר מֻפְלָא בְחָכְמָת הַכּוֹכָבִים. וּמִתַּלְמִידָיו רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע כֹּהֵן גָּדוֹל, וְהוּא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שֶׁל 'הֵיכָלוֹת' וְ'הַכָּרַת פָּנִים' וּ'מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה', כִּי יָדַע סוֹדוֹתֵיהֶם עַד שֶׁהָיָה רָאוּי לְמַדְרֵגָה קְרוֹבָה מֵהַנְּבוּאָה, וְהוּא הָאוֹמֵר: 'פַּעַם אַחַת נִכְנַסְתִּי לְהַקְטִיר קְטֹרֶת וְרָאִיתִי אַכְתְּרִיאֵל יָהּ יְיָ צְבָאוֹת', וּשְׁאָר הָעִנְיָן. וּמִתַּלְמִידָיו רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁאֵרְעוּ לוֹ עִם רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַדְּבָרִים הַיְדוּעִים, וְרַבִּי יוֹסֵף וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ שֶׁאָמְרוּ עָלָיו: 'אִם יִהְיוּ כָּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ בְּכַף שְׁנִיָּה מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם'. וּבְאֵלֶּה הַדּוֹרוֹת זוּלָתִי אֵלּוּ הַמְפֻרְסָמִים וְזוּלַת הֲמוֹן הַחֲכָמִים וְזוּלַת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם שֶׁהָיְתָה תוֹרָתָם אֻמָּנוּתָם, לֹא פָּסְקוּ הַשִּׁבְעִים סַנְהֶדְרִין וְחָכְמָתָם, עַל פִּיהֶם הָיוּ מְמַנִּים הַמְמֻנֶּה וּמַעֲבִירִין הַמָּעֳבָר, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן־יוֹחַאי: 'כָּךְ מְקֻבָּל אֲנִי מִפִּי שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זְקֵנִים בְּיוֹם שֶׁהוֹשִׁיבוּ אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בַּיְשִׁיבָה'. וְנִמְשָׁכִים אַחַר הַשִּׁבְעִים מֵאוֹת שֶׁלֹּא הָיוּ כְמוֹתָם, וְנִמְשָׁכִים אַחַר הַמֵּאוֹת אֲלָפִים, אַחַר שֶׁלֹּא יִתָּכֵן לְהוֹצִיא שִׁבְעִים שְׁלֵמִים אֶלָּא מִמֵּאוֹת שֶׁהֵם לְמַטָּה מֵהֶם, וְכֵן עַל הַהַדְרָגָה. וְאַחֲרֵי אֵלֶּה רַבִּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן וְרַבִּי יוֹסֵף הַגְּלִילִי וְחַבְרֵיהֶם, וְכֻלָּם אַחַר הַחֻרְבָּן. וְהִגִּיעַ רַבִּי עֲקִיבָא אֶל גְּבוּל קָרוֹב מֵהַנְּבוּאָה עַד שֶׁהָיָה מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּעוֹלַם הָרוּחָנִיִּים, כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ עָלָיו: אַרְבָּעָה נִכְנְסוּ לַפַּרְדֵּס. אֶחָד הֵצִיץ וָמֵת, אֶחָד הֵצִיץ וְנִפְגַּע, אֶחָד הֵצִיץ וְקִצֵּץ בַּנְּטִיעוֹת, אֶחָד בָּא בְשָׁלוֹם וְיָצָא בְּשָׁלוֹם, וּמַנּוּ? – רַבִּי עֲקִיבָא. וְהָיָה הַמֵּת, מִי שֶׁלֹּא סָבַל רְאִיַּת הָעוֹלָם הַהוּא עַד שֶׁנִּתְּקָה הַרְכָּבָתוֹ. וְהַשֵּׁנִי נִפְגַּע וְנִטְרְפָה דַּעְתּוֹ, הַטֵּרוּף הָאֱלֹהִי, וְלֹא הוֹעִילוּ בוֹ בְנֵי אָדָם. וְהַשְּׁלִישִׁי הִפְסִיד הַמַּעֲשִׂים מִפְּנֵי שֶׁהִשְׁקִיף עַל הַשְּׂכָלִים, אָמַר: אֵלֶּה הַמַּעֲשִׂים הֵם כֵּלִים וּמִשְׁתַּמְּשִׁים מַגִּיעִים אֶל הַמַּדְרֵגָה הַזֹּאת הָרוּחָנִית, וַאֲנִי כְבָר הִגַּעְתִּי אֵלֶיהָ וְלֹא אַרְגִּישׁ עַל מַעֲשֵׂה הַתּוֹרָה. וְנִפְסַד וְהִפְסִיד, וְתָעָה וְהִתְעָה. וְרַבִּי עֲקִיבָא הָיָה מִשְׁתַּמֵּשׁ בִּשְׁנֵי הָעוֹלָמוֹת מִבְּלִי נֵזֶק שֶׁהִשִּׂיגוֹ, וּכְבָר נֶאֱמַר עָלָיו: 'רָאוּי הוּא שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו שְׁכִינָה כְּמֹשֶׁה אֶלָּא שֶׁאֵין הַשָּׁעָה רְאוּיָה לְכָךְ'. וְהוּא מֵעֲשָׂרָה הֲרוּגֵי מַלְכוּת, וְהוּא אֲשֶׁר בְּשָׁעָה שֶׁהֲרָגוּהוּ הָיָה שׁוֹאֵל לְתַלְמִידָיו אִם הוּא עֵת קְרִיאַת שְׁמַע לִקְרֹא אוֹתָהּ, אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו: רַבֵּנוּ, עַד כָּאן?! אָמַר לָהֶם: כָּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל מִקְרָא זֶה: 'בְּכָל נַפְשְׁךָ' – אֲפִלּוּ נוֹטֵל אֶת נַפְשֶׁךָ, עַכְשָׁו שֶׁבָּא לְיָדִי – לֹא אֲקַיְּמֶנּוּ?! וְהָיָה מַאֲרִיךְ בְּ'אֶחָד' עַד שֶׁיָּצְתָה נִשְׁמָתוֹ.

65 Meister. Nun, die Prophetie dauerte während des zweiten Tempels noch vierzig Jahre fort, und zwar in den Greisen, welche von der Kraft der Schechina noch vom ersten Tempel her erfüllt waren. Denn die erworbene Prophetie hatte mit dem Verschwinden der Schechina auf gehört, und man erhoffte sie nur in einer wunderbaren Zeit und durch eine außerordentliche Erscheinung, wie Abraham, Moses, der Messias, den wir erwarten, Elias und ähnliche, die an sich selbst ein Wohnort der Schechina sind, und durch deren Dasein die mit ihnen Lebenden die Stufe der Prophetie erlangen. So war also dem Volke, als sie nach Hause zurückkehrten, Chaggai, Sacharjah, Esra und andere geblieben. - Mach den vierzig Jahren bestand der Verein von Weisen, welche die Männer der großen Versammlung " genannt werden, unzählig an Menge; sie waren mit Serubabel zurückgekommen und führten ihreUeberlieferung unmittelbar auf die Propheten zurück. „Und die Propheten ", heißt es, „überlieferten sie den Männern der großen Versammlung. " Nach ihnen das Zeitalter Simon des Gerechten, Hohepriesters, und der Schüler und Genossen, die seine Genossenschaft bildeten. Nach ihm der bekannte Antigonos aus Socho; zu seinen Schülern gehörten Sadok und Boetos, welche die Wurzel der Kezer bildeten, die nach ihnen Sadducäer und Boetosäer genannt werden. Nach ihm Josef ben Toeser, der frommſte unter den Priestern, und Josef ben Jochanan mit ihren Genossen. Von Jenem heißt es: Seitdem Josef ben Toeser gestorben, sind die Trauben eingegangen, denn: „Keine Traube zu essen " (Micha 7, 1); man wußte ihm nämlich keine Sünde von Jugend an bis zu seinem Tode. Nach ihm Josua ben Perachja, dessen Geschichte bekannt ist; Jeschu der Nazaräer gehörte zu seinen Schülern; Nitai aus Arbela gehörte ebenfalls in sein Zeitalter. Nach ihm Jehuda ben Tabbai und Simon ben Schatach mit ihren Genossen. In ihrer Zeit entstand die Sekte der Karaiten. Grund dazu war der Streit zwischen den Weisen und dem Könige Jannai. Dieser war Priester, seine Mutter aber stand in dem Verdachte, eine Entweihete zu sein; dies deutete ihm einer der Weisen an, indem er zu ihm sagte: „König Iannai, laß dir die Königskrone genug sein, die Priesterkrone überlaß dem Samen Ahron's. " Da riethen ihm seine Genossen, die Weisen zu stürzen, sie zu vernichten, zu vertreiben und zu tödten. Auf seinen Einwand: „Wenn wir die Weisen vernichten, von wem sollen wir das Gesetz lernen? " antworteten sie ihm: „Da ist ja das schriftliche Gesetz; wer da will, komme und lerne; das mündliche Gesetz bleibe unbeachtet. " Er glaubte ihnen, folgte ihrem Rathschlusse und verbannte die Weisen, worunter sein Schwiegersohn Simon ben Schatach. Nun lag der Rabbanismus eine kurze Zeit darnieder; Jene mühten sich ab, das Gesez nach ihrer eigenen Ansicht und Schlußfolgerung zur Ausführung zu bringen; aber vergeblich, sie konnten es nicht, so daß Simon ben Schatach nebst seinen Schülern von Alexandrien zurückgeholt wurde und der Rabbanismus zu seiner frühern Blüthe gelangte. Schon aber hatten die Karaiten Wurzel gefaßt mit denen, welche das mündliche Gesez verwarfen und mit Argumenten klügelten, wie du sie noch heute thun siehst. Aber die Sadducäer und Boetosäer sind Kezer und Abtrünnige, die das künftige Leben leugneten, jene Kezer, gegen die unser Gebet gerichtet ist. Jedoch Jeschu und seine Jünger, das sind diejenigen, welche die Lehre der Taufe annahmen und im Jordan getauft wurden. Die Karaiten befleißigen sich der Wurzeln und klügeln um die Zweige; freilich kann dabei der Schaden bis in die Wurzeln dringen, aber nur aus Unwissenheit, nicht absichtlich. - Nach ihm waren Schemaja und Abtaljon, zu deren Schülern Hillel und Schammai gehörten. Hillel ist berühmt wegen seiner Weisheit und Bescheidenheit; er stammte aus dem Hause Davids, lebte 120 Jahre und hatte viele tausend Schüler. Von den Auserwählten heißt es: Achtzig Schüler hatte Hillel der Alte, 30 von ihnen sind würdig, daß die Schechina auf ihnen ruhe, 30würdig, das Jahr zu intercaliren, 20 stehen in der Mitte; der größte unter ihnen war Ionatan ben Usiel, der kleinste unter ihnen Rabban Jochanan ben Sakkai, der weder Schrift, noch Mischna, Gemara, Sakungen, Hagada's, Regeln der Weisen, Regeln der Schriftgelehrten, kurz nichts, was die Schrift betrifft, ungelernt ließ. Von ihm erzählt man, daß er nie in seinem Leben ein profanes Gespräch geführt, daß er Niemanden nach sich im Studirhause ließ, nie im Studirhause schlief, weder einen regelmäßigen, noch einen unversehenen Schlaf; daß er nie 4 Ellen ohne Gesekrolle und ohne Tefillinging; daß ihn nie Jemand müßig sizen, sondern immer mit Gesesforschung beschäftigt sah; daß nie Jemand außer ihm seinen Schülern Vortrag gehalten; daß er nichts sagte, was er nicht von seinen Lehrern gehört; daß er nie sagte: Es ist Zeit, das Studirhaus zu verlassen; so betrug sich auch sein Schüler R. Elieser nach ihm. Dieser Rabban Jochanan ben Sakkai lebte, gleich seinem Lehrer, 120 Jahre und sah den Untergang des zweiten Tempels. Zu seinen Schülern gehörte R. Elieser ben Hyrcanos, von dem die bekannten Pirke R. Elieser sind, die über Geometrie, Maße der Sphären und der Erde und überhaupt über alle Merkwürdigkeiten der Sternkunde handeln; ferner K. Ismael ben Elischa, Hohepriester, von dem Hechalot, HakkaratPanim und Maase Merkaba herrühren; er kannte diese Geheimnisse, so daß er einer der Prophetie nahen Stufe würdig war. Er ist es, der da sagte: „Einmal ging ich hinein, Räucherwerk anzuzünden, und sah Achteriel Iah den Ewigen Zebaot " u. s. w. ; ferner R. Josua, der die bekannte Begebenheit mit R. Gamliel hatte, R. Iose und R. Elasar ben Arach, von dem man sagte: Wenn alle Weisen Israels in einer Wagschale lägen und R. Elasar in der andern, so würde er Alle aufwiegen. Und in diesen Zeiten bestanden außer diesen berühmten, außer der Masse yon Weisen, außer den Priestern und Leviten, denen die Tora Lebensberuf war, fortwährend 70 Mit glieder des Synhedrium mit ihrer Gelehrsamkeit; nach ihrem Beschluß wurden die Beamten eingesetzt und abgesetzt. So heißt es: R. Simon ben Iochai sagte: So habe ich es überkommen von den 72 Alten am Tage, da sie den R. Eliefer zum Vorsizenden in dem Lehramte ernannten. An diese 70 schlossen sich Hunderte an, die nicht so groß waren, und an diese Hunderte Tausende; denn die Siebzig kann man doch nur aus hunderten Untergeordneten wählen, und so stufenweise weiter. Nach diesen lebte R. Akiba, N. Tarfon mit ihren Genossen, alle nach der Zerstörung des Tempels. R. Akiba erlangte eine der Prophetie nahe Stufe, so daß er sogar mit der Geisterwelt in Verbindung stand. Es wird erzählt: „Vier wagten sich an den Pardes. Einer blickte hinein und starb; einer blickte hinein und wurde verletzt; einer blickte hinein und hieb die Pflanzungen ab; einer ging in Frieden hinein und kam in Frieden heraus, und wer war das? R. Akiba. " Der da starb, ertrug nämlich nicht den Anblick jener Welt und sein Körper löste sich auf; der zweite wurde verlehtsein Geist gerieth in eine göttliche Verzückung und die Menschen zogen keinen Nutzen von ihm. Der dritte verschinähte die Werke, nachdem er die Geister geschaut. Er sprach: Diese Werke sind Mittel und Geräthe, welche zu dieser geistigen Stufe führen; ich habe sie schon erlangt, und achte nicht auf die religiösen Werke; er litt Schaden und that Schaden; er irrte und führte irre. Aber R. Akiba ging mit beiden Welten um, ohne Schaden zu leiden. Von ihm wurde gesagt, er sei werth, daß die Schechina auf ihm ruhe, wie auf Moses; nur die Zeit eigne sich nicht dazu. Er gehörte zu den zehn Königsmärtyrern. In der Stunde, da man ihn umbrachte, fragte er feine Schüler, ob es Zeit sei, das Sch'ma zu lesen. „Lehrer, noch? " sagten seine Schüler zu ihm. Er antwortete: „Mein ganzes Leben hindurch mühte ich mich, das Gebot der Schrift: „Mit einem ganzen Leben " (Deut. 6, 5) wenn er auch dein Leben immtzu erfüllen, und jetzt, da die Gelegenheit da ist, sollte ich es nicht erfüllen? Er dehnte das אֶחָד bis seine Seele entwich.

סו אָמַר הַכּוּזָרִי: כָּזֶה יִחְיֶה הַחַיִּים הָעֲרֵבִים, וְיָמוּת הַמִּיתָה הָעֲרֵבָה, וְאַחַר כֵּן יִחְיֶה הַחַיִּים הַתְּמִידִיִּים בְּתַעֲנוּג מַתְמִיד.

66 Kusari. Auf diese Weise lebt man ein köstliches Leben und stirbt einen köstlichen Tod, und geht in ein ewiges Leben, zur ewigen Wonne über.

סז אָמַר הֶחָבֵר: וְאַחֲרֵיהֶם בְּדוֹר אַחֵר רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי וְרַבִּי חֲנִינָה בֶּן תְּרַדְיוֹן וְחַבְרֵיהֶם. וְאַחֲרֵי אֵלֶּה רַבִּי, וְהוּא רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, וְהוּא רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא, וְעִמּוֹ רַבִּי נָתָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה וְזוּלָתָם רַבִּים וְהֵם הָאַחֲרוֹנִים מִבַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה, הַנִּקְרָאִים תַּנָּאִים, וְאֵין אַחֲרֵיהֶם אֶלָּא הָאֲמוֹרָאִים, וְהֵם בַּעֲלֵי הַגְּמָרָא. וְחִבֵּר רַבִּי הַמִּשְׁנָה בִּשְׁנַת חֲמֵשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים לַשְּׁטָרוֹת, וְהוּא שְׁנַת מֵאָה וַחֲמִשִּׁים לְחֻרְבַּן בַּיִת שֵׁנִי, אַחַר חֲמֵשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה לְהֶפְסֵק הַנְּבוּאָה, נִתְגַּלְגֵּל בָּהּ כָּל מַה שֶּׁזָּכַרְנוּ. אֵלֶּה רְמָזִים מְעַט מֵהַרְבֵּה מִדִּבְרֵיהֶם וּמִמַּעֲשֵׂיהֶם. וְהִשְׁתַּדְּלוּ בַמִּשְׁנָה כְּהִשְׁתַּדְּלוּתָם בַּתּוֹרָה, מֵחַבְּרָם אוֹתָהּ וְסִדּוּרָהּ וּמִסְפַּר סְדָרֶיהָ וּפְרָקֶיהָ וְהִלְכוֹתֶיהָ, וְהִזָּהֲרָם בַּשְּׁמוּעוֹת, מַה שֶּׁהוּא רָחוֹק מֵהַדַּעַת שֶׁיִּהְיֶה דָבָר מֻסְכָּם עָלָיו, וְנִתְגַּלְגֵּל בָּהּ מִצַּחוּת הַלָּשׁוֹן הָעִבְרִית, מַה שֶּׁאֵינֶנּוּ נִגְזָר מִלְּשׁוֹן הַמִּקְרָא, הַרְבֵּה, אֲבָל קִצּוּר דְּבָרֶיהָ וְיֹפִי חִבּוּרָהּ וְנוֹי עֶרְכָּהּ וְכִלּוּל אָפְנֵי הָעִנְיָנִים עִם הַפְּסָק, בְּלִי סָפֵק בָּעִנְיָן, שֶׁיִּרְאֶה הַמְעַיֵּן בְּעֵין הָאֱמֶת כִּי בָשָׂר וָדָם יִקְצַר מֵחַבֵּר כְּמוֹתָהּ אֶלָּא בְעֵזֶר אֱלֹהִי. וְאֵין שׂוֹנֵא אוֹתָהּ אֶלָּא מִי שֶׁאֵינוֹ מְבִינָהּ וְלֹא מִתְעַסֵּק בְּלִמּוּדָהּ וּקְרִיאָתָהּ, וְיִשְׁמַע מִדִּבְרֵי הַחֲכָמִים הַשִּׂיחוֹת וְהַדְּרָשׁוֹת, וְיִגְזֹר עֲלֵיהֶם בְּדֶרֶךְ מִקְרֶה וּבְחִסָּרוֹן, כַּאֲשֶׁר גּוֹזֵר עַל הָאָדָם בְּחִסָּרוֹן, מִי שֶׁיִּפְגָּעֶנּוּ מִבְּלִי מִבְחָן וְאֹרֶךְ חֶבְרָה. וּמִדִּמְיוֹנֵי סְמִיכָתָם עַל הַנְּבוּאָה, מַה שֶּׁאָמְרוּ: אָמַר נַחוּם הַלַּבְלָר מְקֻבָּל אֲנִי מִפִּי רַבִּי מַיַּאשָׁה שֶׁקִּבֵּל מֵאַבָּא שֶׁקִּבֵּל מֵהַזּוּגוֹת שֶׁקִּבְּלוּ מֵהַנְּבִיאִים הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינָי. וּמֵהִזָּהֲרָם מִקַּבָּלַת הַיְחִידִים, מַה שֶּׁאָמַר אֶחָד מֵהֶם לִבְנוֹ שֶׁצִּוָּהוּ בְעֵת מוֹתוֹ: 'בְּנִי, חֲזוֹר בְּךָ בְּאַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁהָיִיתִי אוֹמֵר לָךְ'. אָמַר לוֹ: 'וְאַתָּה לָמָּה לֹא חָזַרְתָּ בָּךְ?' אָמַר לוֹ: 'אֲנִי שָׁמַעְתִּי מִפִּי רַבִּים וְהֵם שָׁמְעוּ מִפִּי רַבִּים, אֲנִי עָמַדְתִּי בִשְׁמוּעָתִי וְהֵם עָמְדוּ בִשְׁמוּעָתָם, אַתָּה שָׁמַעְתָּ מִפִּי יָחִיד – מוּטָב שֶׁתַּנִּיחַ דִּבְרֵי יָחִיד וְלֶאֱחֹז דִּבְרֵי רַבִּים'. אֵלֶּה מְעַט מֵהַרְבֵּה כְּטִפָּה מִן הַיָּם מִן הָרְאָיוֹת עַל מַעֲלַת שְׁמוּעוֹת הַמִּשְׁנָה. אֲבָל שְׁמוּעוֹת הַגְּמָרָא וְהַמְּקַבְּלִים אוֹתוֹ, יֶאֶרְכוּ הַדְּבָרִים בָּהֶם וּבְדַרְכֵיהֶם וּבְדִבְרֵיהֶם וּבְמִשְׁלֵיהֶם, וְאִם יֵשׁ בָּהֶם מַה שֶּׁאֵינוֹ הַיּוֹם מְשֻׁבָּח, כְּבָר הָיָה בַּדּוֹרוֹת הָהֵם נָהוּג וּמְשֻׁבָּח.

67 Meister. Im Zeitalter nach ihnen waren R. Meir, R. Jehuda, R. Jose, R. Simon ben Asai, R. Chanina ben Teradion und ihre Gnossen. Und nach diesen Rabbi, nämlich unser heiliger Lehrer " oder Rabbi Jehuda der Fürst, mit ihm R. Natan, Rabbi Josua ben Korcha und viele andere; auch nach ihnen waren Mischnalehrer, genannt Tannaim. Nach ihnen kommen die Amorain oder Talmudlehrer. Rabbi verfaßte die Mifchna im Jahre 530 nach dem Minjan Schtarot, das ist im Jahre 150 nach Zerstörung des zweiten Tempels, 530 Jahre nach dem Aufhören der Prophetie. In sie wurde alles das, was wirfreilich von Vielen nur wenig von ihren Reden und Thaten erwähnt, aufgenommen. Man wendete nun der Mischna eben solchen Eifer zu, wie der Tora, in Betreff ihrer Abfassung, ihrer Anordnung, der Anzahl ihrer Ordnungen, Capitel und Paragraphen, der Gewissenhaftigkeit in dem Ueberkommenen, so daß es unwahrscheinlich ist, daß es etwas nach Verabredung Gemachtes sei; auch finden sich darin viele rein hebräische Ausdrücke, die nicht aus der Sprache der Schrift hergenommen sind. Und erft die Kürze ihres Ausdrucks, die Schönheit der Abfassung, die Vortrefflichkeit der Anordnung, das Zusammenfassen der verschiedenen Seiten eines Gegenstandes mit gehöriger Unterscheidung; alles dies lehrt den unbefangenen Betrachter ohne Zweifel, daß menschliche Kräfte ohne göttlichen Beistand ein ähnliches Werk zu verfassen nicht im Stande sind Es haßt sie nur, wer sie nicht versteht und sich mit dem Erlernen und Lesen derselben nicht beschäftigt, sondern von den Reden der Weisen einige Gespräche und Deutungen aufgefaßt und dann ein eben so voreiliges als mangelhaftes Urtheil fällt, wie man es über einen Menschen, den man zufällig trifft, ohne Prüfung und längern Umgang fällt. Ein Beispiel ihrer Anlehnungen an die Prophetie ist: Es sagt Nachum der Schreiber, ich habe es überkommen von R. Mejascha, dieser von seinem Vater, dieser von den Paaren, diese von den Propheten als eine Ueberlieferung vom Sinai, daß Ein Beispiel, wie sehr sie die Ueber 一, lieferung von Einzelnen scheuten: Einer von ihnen sagte zu seinem Sohne, als er ihm vor seinem Tode seinen letzten Willen eröffnete: Sohn, nimm deine Meinung in den 4 Dingen, die ich dir gesagt, zurück. -, , Warum ", antwortete der Sohn, hast Du sie nicht zurückgenommen? " „Ich ", erwiderte er, habe es von Vielen überkommen, und Jene haben es von Vielen überkommen; ich beharrte auf meiner Ueberlieferung, Jene auf der ihrigen; Du hast nur von einem Einzelnen überkommen, besser also, die Meinung des Einzelnen zu lassen und die der Vielen anzunehmen. " Das ist nur ein Weniges, ein Tropfen aus dem Meere von den vielen Beweisen für die Vortresslichkeit der Lehren der Mischna. Was aber die Lehren des Talmud und der Ueberlieferer desselben betrifft, so würde es zu weit führen, über sie, ihre Methoden, Reden und Gleichnisse zu sprechen. Und ist auch manches darunter heutigen Tages nicht mehr ziemend, so war es doch in der damaligen Zeit gebräuchlich und ziemend.

סח אָמַר הַכּוּזָרִי: כֵּן אֲנִי רוֹאֶה בְחֶלְקֵי דִבְרֵיהֶם מַה שֶּׁסּוֹתֵר מַה שֶּׁאַתָּה מְסַפֵּר מִכְּלָלוֹתֵיהֶם, מֵהוֹצָאָתָם פְּסוּקֵי הַתּוֹרָה אֶל פָּנִים שֶׁמְּרַחֶקֶת אוֹתָם הַהַקָּשָׁה, וְתָעִיד הַנֶּפֶשׁ כִּי לֹא הָיְתָה הַכַּוָּנָה בַפָּסוּק הַהוּא מַה שֶּׁזָּכְרוּ, פַּעַם בַּדִּינִין פַּעַם בַּדְּרָשׁוֹת, וְכֵן מַה שֶּׁיֶשׁ לָהֶם מֵהַגָּדוֹת וּמַעֲשִׂים רַבִּים מִמַּה שֶּׁמַּרְחִיק אוֹתָם הַשֵּׂכֶל.

68 Kusari. In der That finde ich Einzelnes in ihren Reden, was der Aussage der allgemeinen Sätze über sie widerspricht. Sie erklären oft Stellen der Schrift auf eine von der rationellen Erklärung abweichende Weise, und man ist sich wohl bewußt, daß der Sinn, den sie bald bei Geseßentscheidungen, bald bei Dentungen einer Stelle beilegen nicht der ursprüngliche sei. So finden sich auch Hagada's und viele Sagen, die der Verstand für unwahrscheinlich erklären muß.

סט אָמַר הֶחָבֵר: הֲרָאִיתָ מַה שֶּׁיֶשׁ לָהֶם מֵהַדַּיְּקוּת וְהַדִּקְדּוּק בְּפֵרוּשׁ הַמִּשְׁנָה וְהַבָּרָיְתָא, וּמַה שֶּׁמַּגִּיעִים בָּהּ מִן הַמֶּחְקָר וְהַבֵּרוּר מִבְּלִי יִתּוּר וְחִסּוּר בְּמִלָּה כָּל שֶׁכֵּן בְּעִנְיָן.

69 Meister. Hast Du bemerkt, welche Feinheit und welchen Scharfsinn sie in der Erklärung der Mischna und Boraita äußern? Welche Gründlichkeit und Klarheit, ohne Zuviel noch Zuwenig, sie in Betreff eines Wortes, geschweige eines Gegenstandes zeigen?

ע אָמַר הַכּוּזָרִי: רָאִיתִי מַה שֶּׁהוּא לְמַעְלָה מִכָּל חָכְמַת הַנִּצָּחוֹן, אֲבָל הוּא הַמּוֹפֵת אֲשֶׁר אֵין לְהָשִׁיב עָלָיו.

70 Kusari. Ich weiß, daß sie hierin die höchste Stufe der Dialektik erreicht haben, ja es ist eine Beweisart, gegen die sich gar nichts einwenden läßt.

עא אָמַר הֶחָבֵר: הַנַּחֲשֹׁב עַל מִי שֶׁיְּדַקְדֵּק הַדִּקְדּוּק הַהוּא שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מֵהַפָּסוּק מַה שֶּׁנֵּדָעֵהוּ.

71 Meister. Wer also solchen Scharfsinn beweist, sollte der wohl von einer Schriftstelle nicht das wissen, was wir wissen?

עב אָמַר הַכּוּזָרִי: זֶה אִי אֶפְשָׁר, אַךְ הַדָּבָר עַל אֶחָד מִשְּׁנֵי פָנִים, שֶׁנִּהְיֶה אֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע דַּרְכֵי פֵרוּשָׁם לַתּוֹרָה, אוֹ שֶׁמְּפָרְשֵׁי הַהֲלָכָה אֵינָם מְפָרְשֵׁי הַתּוֹרָה. וְאֵלֶּה הַפָּנִים הַשְּׁנִיִּים אִי אֶפְשָׁר; וּמְעַט הוּא שֶׁנִּרְאֶה לָהֶם פָּסוּק שֶׁמַּסְכִּים לַהַקָּשָׁה וְלַנִּרְאֶה מֵהַמִּלּוֹת, כַּאֲשֶׁר אֵין אֲנַחְנוּ רוֹאִים לָהֶם כְּלָל פֵּרוּשׁ הַהֲלָכָה אֶלָּא בְתַכְלִית הַהַסְכָּמָה לַהַקָּשָׁה.

72 Kusari. Das ist nicht möglich. Es können hier zwei Fälle stattfinden. Entweder wir kennen die Methode ihrer Auslegung der Schrift nicht, oder die Ausleger der Satzungen sind nicht die Ausleger der Schrift. Der zweite Fall ist nicht möglich. Aber selten sehen wir eine Stelle auf rationelle, wortgemäße Weise auslegen, während keine Erklärung einer Satzung ist, die nicht allen Anforderungen des logischen Denkens vollkommen entspräche.

עג אָמַר הֶחָבֵר: אֲבָל נֹאמַר אֶחָד מִשְּׁנֵי דְבָרִים. יָכוֹל שֶׁהָיָה לָהֶם סוֹדוֹת נַעֲלָמוֹת מִמֶּנּוּ בְדֶרֶךְ פֵּרוּשׁ הַתּוֹרָה, הָיוּ אֶצְלָם בְּקַבָּלָה בְּהַנְהָגַת 'שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת', אוֹ שֶׁיִּהְיֶה הֲבָאָתָם לַפְּסוּקִים עַל דֶּרֶךְ 'אַסְמַכְתָּא', שֶׁהֵם שָׂמִים אוֹתָהּ כְּסִמָּן לְקַבָּלָתָם, כַּאֲשֶׁר שָׂמוּ פָסוּק: 'וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר', סִמָּן לְשֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְנֵי נֹחַ. 'וַיְצַו' אֵלּוּ הַדִּינִין, 'ה'' בִּרְכַת הַשֵּׁם, 'אֱלֹהִים' זוֹ עֲבוֹדָה זָרָה, 'עַל־הָאָדָם' זוֹ שְׁפִיכַת דָּמִים, 'לֵאמֹר' זוֹ גִלּוּי עֲרָיוֹת, 'מִכָּל־עֵץ־הַגָּן' זֶה גָזֵל, 'אָכֹל תֹּאכֵל' זֶה אֵבֶר מִן הֶחָי. כַּמָּה רָחוֹק בֵּין אֵלּוּ הָעִנְיָנִים וּבֵין הַפָּסוּק הַזֶּה, אַךְ אֵצֶל הָעָם קַבָּלָה מִשֶּׁבַע הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה, סוֹמְכִין אוֹתָהּ בַּפָּסוּק הַזֶּה בְסִמָּן שֶׁמֵּקֵל עֲלֵיהֶם זִכְרָם. וְשֶׁמָּא שְׁנֵי הַפָּנִים יַחְדָּו יֵשׁ לָהֶם בְּפֵרוּשׁ הַפְּסוּקִים, אוֹ שֶׁיֵּשׁ שָׁם פָּנִים אֲחֵרִים נֶעֶלְמוּ מִמֶּנּוּ, וּמִן הַדִּין שֶׁנִּסְמֹךְ עֲלֵיהֶם, מֵאַחַר שֶׁנִּתְבָּרְרָה חָכְמָתָם וַחֲסִידוּתָם וְהִשְׁתַּדְּלוּתָם וַהֲמוֹנָם הַגָּדוֹל אֲשֶׁר לֹא יִתָּכֵן בּוֹ שׁוּם הַסְכָּמָה, וְאֵין לַחֲשֹׁד לְדִבְרֵיהֶם אֲבָל נַחֲשֹׁד הֲבָנָתֵנוּ, כַּאֲשֶׁר נַעֲשֶׂה בַתּוֹרָה וּמַה שֶּׁנִּכְלַל בָּהּ, מִמַּה שֶּׁלֹּא יִתְיַשֵּׁב בְּנַפְשׁוֹתֵינוּ, וְאֵין חֶשֶׁד אֶצְלֵנוּ בְדָבָר מִמֶּנּוּ אֲבָל נִתְלֶה הַקִּצּוּר בְּנַפְשֵׁנוּ. אַךְ הַהַגָּדוֹת, מֵהֶם שֶׁנּוֹהֲגִים מֵהֶם דֶּרֶךְ הַצָּעָה וְהַקְדָּמָה לְעִנְיָן שֶׁרוֹצִים לְנַחֲצוֹ וּלְאַמְּצוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ: כְּשֶׁיָּרַד רִבּוֹן הָעוֹלָמִים לְמִצְרַיִם, לְנַחֵץ הָאֱמוּנָה שֶׁיְצִיאַת מִצְרַיִם הָיְתָה בְכַוָּנָה מֵאֵת הָאֱלֹהִים יִתְבָּרָךְ, לֹא בְמִקְרִים וְלֹא בְמִצּוּעִים מִתַּחְבּוּלוֹת בְּנֵי אָדָם וּבְרוּחֲנִיּוּת כּוֹכָבִים וּמַלְאָכִים וְשֵׁדִים, וְכָל אֲשֶׁר יַעֲבֹר בְּלֵב־מְחַשֵּׁב, אֲבָל בִּדְבַר הָאֱלֹהִים לְבַדּוֹ, וְאָמְרוּ עַל דֶּרֶךְ מַה שֶּׁהֵם אוֹמְרִים 'כְּבַיָּכוֹל', רְצוֹנָם לוֹמַר: אִם הָיָה יָכוֹל לִהְיוֹת כָּךְ הָיָה כָּךְ וְכָךְ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין זֶה נִמְצָא בַגְּמָרָא וְלֹא יִמָּצֵא כִּי אִם בִּקְצָת הַסִּדּוּרִים, אַךְ בְּעֵת שֶׁתִּמְצָא כָמוֹהוּ אֶל הָעִנְיָן הַזֶּה הוּא נוֹטֶה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר מִיכָיְהוּ לְאַחְאָב: 'רָאִיתִי אֶת יְיָ יוֹשֵׁב עַל־כִּסְאוֹ וְכָל־צְבָא הַשָּׁמַיִם' וְגו' 'וַיֹּאמֶר יְיָ מִי יְפַתֶּה אֶת־אַחְאָב וְיַעַל' וְגו' 'וַיֵּצֵא הָרוּחַ' וגו' וּשְׁאָר הָעִנְיָן, וְלֹא הָיָה בְעִקָּר יוֹתֵר מֵאָמְרוֹ: 'הִנֵּה נָתַן ה' רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאֶיךָ אֵלֶּה', וְזוּלַת זֶה הַקְדָּמָה וְהַצָּעָה הֲלָצִית מְנַחֶצֶת הַדָּבָר הַזֶּה כִּי הוּא אֱמֶת. וּמֵהֶם סִפּוּרִים מִמַּרְאוֹת רוּחֲנִיּוֹת רָאוּם, וְאֵין זֹאת פְּלִיאָה עַל הַחֲסִידִים הָהֵם שֶׁיִּרְאוּ צוּרוֹת, מֵהֶם דִּמְיוֹנוֹת בַּעֲבוּר גֹּדֶל מַחְשְׁבוֹתָם וְזַכּוּת דֵּעוֹתָם, וּמֵהֶם צוּרוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מֶמֶשׁ אֲמִתִּי מִחוּץ כַּאֲשֶׁר רָאוּ אוֹתָם הַנְּבִיאִים, וְכֵן בַּת קוֹל שֶׁלֹּא פָסְקָה מֵהֶם בְּבַיִת שֵׁנִי, וְהִיא מַדְרֵגָה לְמַטָּה מִמַּדְרֵגַת הֶחָזוֹן וְהַדִּבּוּר. וְאַל יִהְיֶה רָחוֹק אֶצְלְךָ מַה שֶּׁאָמַר ר' יִשְׁמָעֵאל: 'שָׁמַעְתִּי בַּת קוֹל שֶׁמְּנַהֶמֶת כְּיוֹנָה' וְזוּלַת זֶה, שֶׁכְּבָר נִתְבָּאֵר מִמַּעֲמַד מֹשֶׁה וְאֵלִיָּהוּ מַה שֶּׁיָּשִׂים זֶה בְּאֶפְשָׁר, וְכַאֲשֶׁר יָבֹא בַקַּבָּלָה הַנֶּאֱמָנָה מֵהַדִּין לְקַבְּלוֹ. וְנֹאמַר בְּמַה שֶּׁאָמַר: 'אוֹי לִי שֶׁהֶחֱרַבְתִּי אֶת בֵּיתִי', כַּאֲשֶׁר נֹאמַר בְּ'וַיִּנָּחֶם יְיָ', 'וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ'. וּמֵהֶם מַה שֶּׁהֵם מְשָׁלִים מוּבָאִים עַל סוֹדוֹת הַחָכְמוֹת נִמְנַע גְּלוֹתָם, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לֶהָמוֹן תּוֹעֶלֶת מֵהֶם, וְהֵם מֻנָּחִים לַחְקֹר וּלְחַפֵּשׂ לִיחִידִים, כְּשֶׁיַּגִּיעַ אֲלֵיהֶם מִי שֶׁהוּא רָאוּי לָהֶם אֶחָד בְּדוֹר אוֹ בְדוֹרוֹת. וּמֵהֶם מַה שֶּׁנִּרְאִים כְּשֶׁקֶר וְיִתְבָּאֵר עִנְיָנָם עִם מְעַט עִיּוּן, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ: 'שִׁבְעָה דְבָרִים נִבְרְאוּ קֹדֶם הָעוֹלָם; גַּן עֵדֶן וְתוֹרָה וְצַדִּיקִים וְיִשְׂרָאֵל וְכִסֵּא הַכָּבוֹד וִירוּשָׁלַיִם וּמָשִׁיחַ בֶּן־דָּוִד', דּוֹמֶה לְמַה שֶּׁאָמְרוּ הַחֲכָמִים: 'תְּחִלַּת הַמַּחֲשָׁבָה סוֹף הַמַּעֲשֶׂה', וְכַאֲשֶׁר הָיְתָה כַּוָּנַת הַחָכְמָה בִּבְרִיאַת הָעוֹלָם – הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא גוּף הַחָכְמָה וְנוֹשְׂאֶיהָ הֵם הַצַּדִּיקִים, וּבֵינֵיהֶם כִּסֵּא הַכָּבוֹד, וְהַצַּדִּיקִים בֶּאֱמֶת לֹא יִהְיוּ כִּי אִם מֵהַסְּגֻלָּה וְהֵם יִשְׂרָאֵל, וְאֵין רָאוּי לָהֶם כִּי אִם הַסְּגֻלָּה מֵהַמְּקוֹמוֹת וְהִיא יְרוּשָׁלַיִם, וְלֹא יְחַבְּרֵם כִּי אִם הֶחָשׁוּב שֶׁבַּבְּרוּאִים וְהוּא הַמָּשִׁיחַ, וְאַחֲרִיתָם וַהֲלִיכָתָם אֶל גַּן עֵדֶן, הָיָה בְדִין שֶׁיּוּשְׂמוּ אֵלֶּה בְרוּאִים בְּכֹחַ קֹדֶם הָעוֹלָם. וּמֵהַנִּרְאִים עוֹד שֶׁקֶר מַה שֶּׁאָמְרוּ: 'עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בֵין הַשְּׁמָשׁוֹת: פִּי הָאָרֶץ וּפִי הַבְּאֵר וּפִי הָאָתוֹן וְכו'', לְהָפִיק בֵּין הַתּוֹרָה וְהַטֶּבַע, כִּי הַטֶּבַע אוֹמֵר בְּמִנְהָג, וְהַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת בְּשִׁנּוּי הַמִּנְהָג, וְהַהֲפָקָה בֵינֵיהֶם כִּי הַמִּנְהָגִים שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ הֵם בְּטֶבַע, מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ בְחֵפֶץ הַקַּדְמוֹן מֻתְנֶה בָהֶם וּמֻסְכָּם עֲלֵיהֶם מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית. וַאֲנִי מוֹדֶה לְךָ, מֶלֶךְ כּוּזָר, שֶׁבַּגְּמָרָא דְבָרִים שֶׁאֵינֶנִּי יָכוֹל לְהַטְעִימְךָ בָהֶם טְעָמִים מַסְפִּיקִים וְלֹא לַהֲבִיאָם בְּקֶשֶׁר עִנְיָן, וְהֵם שֶׁהִכְנִיסוּ אוֹתָם הַתַּלְמִידִים בַּגְּמָרָא מֵהִשְׁתַּדְּלָם, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה אֶצְלָם שֶׁ'שִּׂיחַת הַחֲכָמִים צְרִיכָה תַלְמוּד', וּמַה שֶּׁהָיוּ נִזְהָרִים לֵאמֹר רַק מַה שֶּׁשָּׁמְעוּ מֵרַבּוֹתֵיהֶם, עִם הִשְׁתַּדְּלוּתָם שֶׁיְּחַבְּרוּ כָּל מַה שֶׁשָּׁמְעוּ מֵהֶם, וְהָיוּ נִזְהָרִים שֶׁיֹּאמְרוּ אוֹתָם בְּמִלּוֹתָם בְּעַצְמָם, וְאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא הָיוּ מְבִינִים עִנְיָנוֹ, וַיֹּאמְרוּ 'כָּךְ וְכָךְ שָׁמַעְנוּ וְקִבַּלְנוּ, וְאֶפְשָׁר שֶׁהָיָה לְרַבּוֹתֵיהֶם בַּמַּאֲמָר הַהוּא עִנְיָנִים נֶעֶלְמוּ מֵהַתַּלְמִידִים, וְהִגִּיעַ הַדָּבָר אֵלֵינוּ וְהֵקַלְנוּ בוֹ מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָדַעְנוּ עִנְיָנוֹ. אַךְ כָּל זֶה בְּמַה שֶּׁאֵינוֹ בַמֻּתָּר וּבָאָסוּר, עַל כֵּן לֹא נַרְגִּישׁ אֵלָיו וְלֹא יִפְחַת הַחִבּוּר עִם הַפָּנִים אֲשֶׁר זְכַרְתִּים.

73 Meister. Nein, wir können folgende zwei Fälle annehmen. Entweder sie hatten uns unbekannte Geheimnisse in der Methode ihrer Auslegung der Schrift, die sie überkommen hatten, wie die Anwendung der dreizehn Auslegungsregeln, oder sie brauchten die Schriftstelle nur anlehnungsweise, indem sie dieselbe zum Zeichen des Ueberlieferten annahmen. So nahmen sie die Stelle: „Es befahl der Ewige Gott dem Menschen wie folgt " (Gen. 2,16 (zum Zeichen für die sieben den Noachiden gegebenen Gebote. „Es befahl " Rechtspflege; der Ewige " - Gotteslästerung; Gott " " Gökendienst; ; , , dem Menschen " - Blutvergießen, , , wie folgt - Unkeuschheit; von allen Bäumen des Gartens " Raub; , , kannst du essen " Stück vom Lebenden. Welcher Unterschied zwischen diesem Inhalt und dieser Stelle; bei dem Volke indeß war es Ueberlieferung, daß man diese sieben Gebote an diese Stelle anlehnet, um dem Gedächtniß zu Hülfe zu kommen. Vielleicht ist die Anwendung beider Methoden zugleich in der Auslegung von Schriftstellen anzunehmen, oder auch noch andere Methoden, die uns unbekannt sind; recht ist es aber, daß wir ihnen Vertrauen schenken, da wir die Ueberzeugung von ihrer Weisheit, Frömmigkeit, ihrem Eifer und ihrer großen Menge, die keine Uebereinkunft zuläßt, haben. Nicht ihren Worten, sondern unserer Einsicht müssen wir mißtrauen, wie wir es auch bei der Tora in Bezug auf das machen, was wir uns nicht hinlänglich erklären können; wir sehen kein Mißtrauen darein, sondern schreiben den Mangel uns zu. - Von den Hagadas hingegen sind viele die gleichsam als Grundlage und als Einführung in einen Gegenstand dienen, den sie scharf und fest einprägen wollen; z. B. wenn sie sagen: „Als der Herr der Welten nach Aegypten herabkam - - - ", um den Glauben fest einzuprägen, daß der Auszug aus Aegypten mit Absicht von Gott stattfand, nicht etwa zufällig, auch nicht mittelst menschlicher Künste, oder durch Geister, Sterne, Engel, Dämonen und was man sonst noch meinen könnte, sondern durch Gottes Wort allein. In solcher Weise bedient man sich des Wortes כביכול ס. h. , wenn es sein könnte, so wäre es so und so gewesen. Und obgleich sich das nicht im Talmud findet, sondern nur in einigen Gebetsammlungen, so ist es doch, wo man so etwas findet, auf diese Weise zu verstehen. So sagte Michajhu zu Achab: „Ich sah den Ewigen sizen auf seinem Thron, und das himmlische Heer und er sprach: Wer will den Achab verlocken, daß er hinausziehe? Da kam heraus ein Geist " u. s. w. (1 Kön. 22, 19. 20). Der Grundgedanke von dem Ganzen: Gott hat einen Geist der Falschheit in den Mund aller deiner Propheten gelegt. Und so dient Vieles nur als Einführung und poetische Beschreibung, um die Sache als wahr einzuprägen. Andere Hagadas enthalten Erzählungen von geistigen Visionen, die sie gesehen, und das ist von Frommen gar nicht zu verwundern, daß ihre Phantasie bei der Erhabenheit ihres Denkens und der Reinheit ihrer Ideen dergleichen Gestalten erzeugte. Darunter waren aber auch Gestalten, die ein Wirkliches, Wesenhaftes, Aeußerliches waren, wie sie die Propheten sahen, und so das Bat - Kol, das während der ganzen Zeit des zweiten Tempels gehört wurde, eine Stufe niedriger als die der Vision und Rede. Daher befremde es dich nicht, wenn R. Ismael sagt: Ich habe ein Bat - Kol gehört, girrend wie eine Taube. Denn aus den Visionen Moses und Elias ist bewiesen, wie das möglich ist, und wenn es von glaubhafter Ueberlieferung kommt, so ist es recht, es anzunehmen. Den Ausspruch: „Weh mir, daß ich mein Haus verwüstet werden wir so verstehen, wie: „Gott bereutees schmerzte ihn im Herzen ". Andere Hagadas sind Gleichnisse, gebraucht für Geheimnisse der Weisheit, deren Veröffentlichung man verhinderte, weil sie für den Haufen ohne Nuken sind, und die für Einzelne zur Erforschung und Ergründung verbleiben, wenn überhaupt ein deren Würdiger in einem oder mehreren Zeitaltern dahin gelangt. Andere scheinen etwas Falsches zu enthalten, aber ein kurzes Nachdenken belehrt über den Sinn. So der Ausspruch: „Sieben Dinge sind vor der Welt geschaffen: Gan Eden, Tora, die Frommen, Israel, der Thron der Herrlichkeit, Jerusalem, Messias Sohn Davids ", ähnlich dem: „der Anfang im Gedanken ist das Ende in der That ". Da nun der bei der Erschaffung der Welt beabsichtigte Zweck die Tora war, als Kern der Weisheit, ihre Träger die Frommen, in ihrer Mitte der Thron der Herrlichkeit; und die wahrhaft Frommen aus dem Kleinod, den Israeliten, kommen, ihnen nur das Kleinod der Städte, nämlich Jerusalem angemessen, deren Verbindung im vorzüglichsten Geschöpf, dem Messias begründet ist, und deren Zukunft das Gan Eden ist, so hat man mit Recht diese in der Idee für älter als die Erschaffung der Welt gehalten. Zu solchen widersinnig scheinenden gehört auch folgender Ausspruch: Zehn Dinge sind im Zwielicht erschaffen worden: Der Mund der Erde, der Mund des Brunnens, der Eselin u. s. w. "; ein Versuch zur Aussöhnung der Tora mit der Natur. Die Natur kennt nur regelmäßigen Gang, die Tora ändert diesen; die Ausgleichung beider Ansichten besteht darin, daß die Aenderungen in dem Gange auch naturgemäß sind, weil sie in dem Urwillen schon als vorher bedingt und bestimmt von den sechs Schöpfungstagen her lagen. - Uebrigens gestehe ich Dir, König von Kusar, daß im Talmud Dinge vorkommen, über die ich Dir keine genügende Erklärung geben, noch sie in gehörigen Zusammenhang bringen kann. Diese nahmen die Schüler aus großer Gewissenhaftigkeit auf, weil sie den Grundsak hatten, jede Rede der Weisen müsse studirt werden; daher ihre Sorgfalt, das, was sie von ihren Lehrern gehört, zusammenzustellen. Sie gingen in ihrer Gewissenhaftigkeit so weit, daß sie dieselben Worte beibehielten, ohne sie immer zu verstehen, und sagten: So und so haben wir gehört und überkommen. Die Lehrer hatten vielleicht eine Bedeutung hineingelegt, die den Schülern unbekannt blieb, und so kam die Sache auf uns, und wir schätzen sie gering, weil wir sie nicht verstehen. Indeß betrifft dies Alles nicht Gesetze über das Erlaubte und Unerlaubte; darum achtet man nicht sehr darauf. Das ganze Werk verliert durch die angegebenen Dinge nichts.

עד אָמַר הַכּוּזָרִי: כְּבָר הֱטִיבוֹתָ לִבִּי וְחִזַּקְתָּ אֱמוּנָתִי בַקַּבָּלָה. וּרְצוֹנִי עַתָּה שֶׁתַּרְאֶה לִי טַעַם מֵחָכְמוֹתָם אַחַר שֶׁתּוֹסִיף לִי בֵאוּר בִּשְׁמוֹת הָאֱלֹהִים יִתְבָּרָךְ, וְתַרְחִיב לִי בָעִנְיָן מְעַט בְּעֶזְרַת אֱלֹהִים.

74 Kusari. Du hast mir wahrhaft wohl gethan und mein Herz im Glauben an die Ueberlieferung befestigt. Nun wünsche ich, daß Du mir etwas von ihren wissenschaftlichen Leistungen mittheilest, nachdem Du mir zuvor eine ausführliche Erklärung über die Namen Gottes gegeben, und Dich etwas über diesen Gegenstand verbreitet haben wirst mit Gottes Hülfe.

Vorheriges Kapitel Nächstes Kapitel