Kuzari 4

Kapitel 4

א אָמַר הֶחָבֵר: 'אֱלֹהִים' תֹּאַר לְמוֹשֵל בְּדָבָר מִן הַדְּבָרִים, וּלְדַיָּן שֶׁלּוֹ, וְיֵשׁ שֶׁיִּהְיֶה בַּכֹּל כְּשֶׁהוּא רוֹצֶה בּוֹ מוֹשֵׁל בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ, וְיֵשׁ שֶׁיִּהְיֶה בְּחֵלֶק כְּשֶׁהוּא רוֹצֶה בּוֹ כֹּחַ מִכֹּחוֹת הַגַּלְגַּל, אוֹ טֶבַע מֵן הַטְּבָעִים, אוֹ דַיָּן מִבְּנֵי אָדָם. וְנִבְנָה הַשֵּׁם הַזֶּה בִּלְשׁוֹן קִבּוּץ, בַּעֲבוּר מַה שֶּׁהָיָה נוֹהֵג בֵּין הָאֻמּוֹת עוֹבְּדֵי הָאֱלִילִים, שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים צְלָמִים וְהָיוּ מַאֲמִינִים שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם יָחוּלוּ בוֹ כֹּחוֹת הַגַּלְגַּלִים וּמַה שֶּׁדּוֹמֶה לָזֶה, וְכָל אֶחָד מֵהֶם אֶצְלָם אֱלוֹהַּ, וְהָיוּ קוֹרְאִים כְּלָלָם אֱלֹהִים, וְהָיוּ נִשְׁבָּעִים בָּהֶם, וּכְאִלּוּ הֵם מוֹשְׁלִים בָּהֶם, וְהֵם מִתְרַבִּים, בְּרִבּוּי הַכֹּחוֹת הַמַּנְהִיגִים אֶת הַגּוּף, וְהַכֹּחוֹת הַמַּנְהִיגִים אֶת הָעוֹלָם, כִּי הַכֹּחוֹת כִּנּוּי לְסִבּוֹת הַתְּנוּעוֹת, כִּי כָל תְּנוּעָה הִיא בָאָה מִכֹּחַ זוּלָתִי כֹחַ הַתְּנוּעָה הָאַחֶרֶת, כִּי גַלְגַּל הַשֶּׁמֶשׁ וְגַלְגַּל הַיָּרֵחַ אֵינָם רָצִים בְּכֹחַ אֶחָד אֲבָל בְּכֹחוֹת מִתְחַלְּפִים. וְלֹא פָנוּ אֶל הַכֹּחַ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ בָּאוּ כָּל הַכֹּחוֹת הָאֵלֶּה, אִם בַּעֲבוּר שֶׁלֹּא הוֹדוּ בוֹ, וְטָעֲנוּ כִּי קִבּוּץ הַכֹּחוֹת הָאֵלֶּה הוּא הַמְסֻנֶּה אֱלוֹהַּ, וְשֶׁהַנֶּפֶשׁ גַּם כֵּן אֵינָה כִּי אִם קִבּוּץ הַכֹּחוֹת הַמַּנְהִיגִים אֶת הַגּוּף, אוֹ שֶׁהוֹדוּ בֵאלֹהִים אַךְ הָיָה רָחוֹק בְּעֵינֵיהֶם שֶׁתּוֹעִיל עֲבוֹדָתוֹ, וְחָשְׁבוּ כִּי הוּא נֶעֱלָם וּמְרוֹמָם שֶׁיֵּדָעֵנוּ כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיַּשְׁגִּיחַ בָּנוּ, חָלִילָה לָאֵל מִדִּבְרֵיהֶם. עַל כֵּן לֹא הָיוּ עוֹבְדִים דָּבָר אֶחָד אַךְ רַבִּים שֶׁקּוֹרְאִין אוֹתָם אֱלֹהִים, כְּלָל שֶׁכּוֹלֵל הַסִּבּוֹת מֵאֵין חִלּוּק. וְהַדַּיְּקוּת וְהַמַּעֲלָה הַיְתֵרָה אֵינָהּ כִּי אִם בַּשֵּׁם הַנִּכְבָּד יוֹד הֵא וָו הֵא יִתְבָּרָךְ, הוּא שֵׁם נוֹדָע רָמוּז אֵלָיו בְּמִדּוֹת, לֹא בְמָקוֹם, אַחַר אֲשֶׁר לֹא הָיָה נוֹדָע, כִּי הָיָה נִקְרָא אֱלֹהִים בִּכְלָל, וְנִקְרָא ה' בְּהִתְיַחֵד. כְּאִלּוּ שָׁאַל הַשּׁוֹאֵל: "אֵיזֶה אֱלוֹהַּ רָאוּי לַעֲבֹד: הַשֶּׁמֶשׁ אוֹ הַיָּרֵחַ אוֹ הַשָּׁמַיִם אוֹ הַמַּזָּלוֹת אוֹ אַחַד הַכּוֹכבִים אוֹ הָאֵשׁ אוֹ הָרוּחַ אוֹ הַמַּלְאָכִים הָרוּחָנִיִּים אוֹ זוּלָתָם? כִּי לְכָל אֶחָד מֵהֶם מַעֲשֶׂה וּמֶמְשָׁלָה, וְכָל אֶחָד מֵהֶם סִבָּה בַּהֲוָיָה וּבַהֶפְסֵד". וְתִהְיֶה הַתְּשׁוּבָה: ה'! כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר: 'פְּלוֹנִיּ' בְּשֵׁם נוֹדָע, כִּ'רְאוּבֵן' וְ'שִׁמְעוֹן', אַחֲרֵי אֲשֶׁר יוּבַן מִמִּלַּת 'רְאוּבֵן' וְ'שִׁמְעוֹן' אֲמִתַּת עַצְמֵיהֶם.

1 Meister. Elohim " ist Bezeichnung für den Herrscher über irgend etwas und für einen Richter; es sei über Alles, in welchem Falle man darunter den Herrscher über die ganze Welt meint; es sei über einen Theil, wenn man irgend eine Kraft der Sphäre oder eine Naturkraft oder einen menschlichen Richter bezeichnen will. Daß dies Wort eine Pluralbildung ist, erklärt sich aus dem Gebrauche der Völker, Bilder zu machen und zu glauben, daß auf einem jeden derselben Sphärenkräfte ruhten u. dgl. Jeder einzelne war bei ihnen ein Gott (Eloah), und so nannten sie die Gesammtheit derselben Elohim; bei diesen Göttern schworen sie und erkannten sie als ihre Herrscher an. Sie waren so mannigfach, wie die Kräfte, welche den Körper und welche die Welt leiten; denn Kräfte ist nur eine Bezeichnung für Ursachen der Bewegung, indem jede Bewegung aus einer Kraft entspringt, die sie mit keiner andern Kraft theilt. Die Sonnenund die Mondsphäre bewegen sich nicht vermöge einer und derselben, sondern vermöge verschiedener Kräfte. Aber an die erste Kraft, aus der alle diese Kräfte hervorgehen, wendeten sie sich nicht; entweder weil sie überhaupt nicht an dieselbe glaubten, sondern behaupteten, die Gesammtheit dieser Kräfte sei das, was man Gott nenne, und auch die Seele sei nur die Gesammtheit der den Körper leitenden Kräfte, oder weil sie zwar an Gott glaubten, es aber unwahrscheinlich fanden, daß die Anbetung desselben etwas nüzen könne; sie nahmen vielmehr an, daß er zu hoch und erhaben sei, um von uns zu wissen, geschweige denn für uns zu sorgen (Fern von Gott ihre Worte!). Daher beteten sie nicht ein Ding, sondern mehrere an, die sie Elohim nannten, ein Collectivbegriff der die Ursachen ohne Unterschied begreift. Genauere Bezeichnung und höhere Würde liegt blos in dem erhabenen mit Jod, He, Waw, He bezeichneten Namen; das ist ein Eigenname, auf den durch Eigenschaften hingewiesen wird, nachdem er nur ein Gattungsname gewesen; denn als Collective begriff wird er Elohim, als Einzelbegriff ' ה genannt, so daß, wenn Jemand fragte: Welchen Gott soll man anbeten, Sonne oder Mond oder Himmel oder Sternbilder oder einzelne Sterne oder Feuer oder Luft oder geistige Engel oder sonst wen? weil alle diese eine Thätigkeit und Einfluß äußern, und jedes von ihnen Ursachen zum Werden und Vergehen ist, die Antwort wäre: ' ה, so wie du Jemand mit dem Eigennamen Ruben und Simon bezeichnet, vorausgesetzt, daß durch das Wort Ruben, Simon die wahre Wesenheit derselben bezeichnet wird.

ב אָמַר הַכּוּזָרִי: וְאֵיךְ אוֹדִיעַ בְּשֵׁם מַה שֶּׁאֵין עָלָיו רֶמֶז, אַךְ הָרְאָיָה עָלָיו מִמַּעֲשָׂיו.

2 Kusari. Wie kann ich denn mit einem Eigennamen etwas belegen, auf das ich gar keine Hinweisung, sondern nur Argumente für es aus seinen Handlungen habe?

ג אָמַר הֶחָבֵר: אֲבָל רוֹמְזִים אֵלָיו בָּרְמִיזָה הַנְּבוּאִית וּבָרְאִיָּה הָרוּחָנִית, כִּי הָרְאָיוֹת מַתְעִים וּמִן הָרְאָיוֹת יָבוֹא אָדָם לְאֶפִּיקוּרְסוּת וּלְדֵעוֹת מֻפְסָדוֹת. וְכִי מָה הֵבִיא הַמַּשְׁנִים, לֵאמֹר בִּשְׁתֵּי סִבּוֹת קְדוּמוֹת, אֶלָּא הָרְאָיוֹת. וְכֵן אַנְשֵׁי הַקַּדְמוּת מָה הֱבִיאָם לֵאמֹר בְּקַדְמוּת הַגַּלְגַּל וְשֶׁהוּא סִבַּת עַצְמוֹ וְסִבַּת זוּלָתוֹ, אֶלָּא הָרְאָיוֹת. וְכֵן עוֹבְדֵי הַשֶּׁמֶשׁ וְעוֹבְדֵי הָאֵשׁ – הָרְאָיוֹת הֵבִיאוּ אוֹתָם אֶל זֶה. אַךְ דַּרְכֵי הָרְאָיוֹת נֶחֶלְקוּ, מֵהֶם מְדֻקְדָּקוֹת עַד תַּכְלִית וּמֵהֶם מְקֻצָּרוֹת. וְהַמְדֻקְדָּק שֶׁבָּהֶם – הַפִּילוֹסוֹפִים, וְדַרְכֵי הָרְאָיוֹת הֱבִיאוּם לֵאמֹר בֵּאלֹהִים, שֶׁלֹּא יוֹעִילֵנוּ וְלֹא יַזִּיקֵנוּ, וְלֹא יֵדַע תְּפִלָּתֵנוּ וְקָרְבְּנוֹתֵינוּ, וְלֹא עֲבוֹדָתֵנוּ וְלֹא מִרְיֵנוּ, וְשֶׁהָעוֹלָם קַדְמוֹן כְּקַדְמוּתוֹ, וְאֵין אֵצֶל אֶחָד מֵהֶם שֵׁם נוֹדָע שֶׁרוֹמְזִין אֵלָיו. אַךְ אֵצֶל מִי שֶׁשָּׁמַע דְּבָרָיו וְצִוּוּיוֹ וְהַזְהָרָתוֹ וּגְמוּלוֹ עַל הָעֲבוֹדָה וְעָנְשׁוֹ עַל הָעֲבֵרָה, וְהוּא קוֹרֵא אוֹתוֹ בְּשֵׁם נוֹדָע, כִּנּוּי לָזֶה שֶׁדִּבֶּר עִמּוֹ, וְאִמֵּת אֶצְלוֹ שֶׁהוּא בּוֹרֵא הָעוֹלָם אַחַר שֶׁלֹּא הָיָה. וּתְחִלָּתָם אָדָם, לֹא הָיָה יוֹדֵעַ ה' לוּלֵא דַבְּרוֹ עִמּוֹ וּגְמוּלוֹ וְעָנְשׁוֹ וְשֶׁבָּרָא לוֹ חַוָּה מִצַּלְעוֹתָיו, וְנִתְבָּרֵר לוֹ שֶׁהוּא בּוֹרֵא הָעוֹלָם, וְרָמַז לוֹ בְּדִבּוּר וּבְמִדּוֹת וְקָרָא אוֹתו 'יְיָ''. וְלוּלֵא זֶה הָיָה נִשְׁאָר עַל שֵׁם 'אֱלֹהִים', שֶׁאֵין מִתְבָּרֵר מַה הוּא, אִם הוּא אֶחָד אוֹ יוֹתֵר מֵאֶחָד, אִם הוּא יוֹדֵעַ הַחֲלָקִים אִם לֹא. וְאַחַר כֵּן קַיִן וְהֶבֶל יְדָעוּהוּ אַחַר שֶׁקִּבְּלוּהוּ מֵאֲבִיהֶם, בָּרְאִיָּה הַנְּבוּאִית, וְאַחַר כֵּן נֹחַ, וְאַחַר כֵּן אַבְרָהָם יֵצְחָק וְיַעֲקֹב עַד משֶׁה וּמִי שֶׁהָיָה אַחֲרָיו מֵהַנְּבִיאִים. וּקְרָאוּהוּ הֵם 'יְיָ' בִּרְאִיָּתָם, וּקְרָאוּהוּ הָעָם הַמְקַבְּלִים מֵהֶם בְּהַאֲמָנָתָם אוֹתָם, 'יְיָ', בַּעֲבוּר שֶׁהָיָה דְבָרוֹ וְהַנְהָגָתוֹ דָּבֵק בִּבְנֵי אָדָם וְהָיוּ דְבֵקִים הַסְּגֻלָּה מִבְּנֵי אָדָם בּוֹ, עַד שֶׁהָיוּ רוֹאִים אוֹתוֹ בְּמִצּוּעַ מָה נִקְרָא "כָּבוֹד וּשְׁכִינָה וּמַלְכוּת וְאֵשׁ וְעָנָן וְצֶלֶם וּתְמוּנָה וּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת" וְזוּלַת זֶה מִמַּה שֶּׁהָיָה רְאָיָה לָהֶם שֶׁהַדִּבּוּר עִמָּם מֵאֶצְלוֹ, וְקוֹרְאִים אוֹתוֹ 'כְּבוֹד יְיָ'. וְיֵשׁ שֶׁיִּקְרְאוּ הָאָרוֹן 'יְיָ' כְּמוֹ שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים 'קוּמָה ה'!' וְשׁוּבָה ה'! בְּנוּחֹה, וְ'עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר', וְהֵם הָיוּ רוֹצִים אֲרוֹן ה'. וְיֵש שֶׁיִּקְרְאוּ הַיַּחַס שֶׁיֵּשׁ בֵּין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבֵינוֹ וְהַהִצְטָרֵף 'יְיָ', וּבָזֶה נֶאֱמַר: הֲלֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא, וְאֹיְבֵי ה', רוֹצִים: עַם ה' אוֹ בְּרִית ה' אוֹ תּוֹרַת ה', כִּי אֵין צֵרוּף בֵּינוֹ וּבֵין אֻמָּה מֵהָאֻמּוֹת, כִּי אֵינֶנּוּ אוֹצֵל אוֹרוֹ כִּי אִם עַל הַסְּגֻלָּה וְעַל בַּעֲלֵי דָת הָאֲמִתִּית, וְהֵם מְקֻבָּלִים מִמֶּנּוּ וְהוּא מְקֻבָּל מֵהֶם, וְכֵן נִקְרָא אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְנִקְרָאִים הֵם 'עַם ה'' וְ'עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם'. וֶאֱמֹר, שֶׁקְּצָת הָאֻמּוֹת הָלְכוּ אַחֲרָיו וְעָבְדוּ אוֹתוֹ מִשֵּׁמַע וְקַבָּלָה, אַיֵּה קַבְּלוֹ אוֹתָם וְהִדָּבְקוֹ בָהֶם וּרְצוֹתוֹ בַעֲבוֹדָתָם וְקִצְפּוֹ בְהַמְרוֹתָם? אַךְ אֲנַחְנוּ רוֹאִים אוֹתָם נֶעֱזָבִים אֶל הַטֶּבַע וְהַמִּקְרֶה, טוֹבָתָם וְרָעָתָם כְּפִיהֶם, לֹא בְעִנְיָן מִתְבָּרֵר שֶׁהוּא בְדָבָר אֱלֹהִי לְבַדּוֹ. וְכֵן יִחֵד אוֹתָנוּ בְּאָמְרוֹ: 'ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר'. וְהָיָה הַשֵּׁם הַזֶּה מְיֻחָד בָּנוּ שֶׁאֵין אַחֵר יוֹדֵעַ אוֹתוֹ אֲמִתַּת יְדִיעָתוֹ זוּלָתֵנוּ. וְהוּא שֵׁם נוֹדָע, לֹא יִסְבֹּל הֵא הַיְדִיעָה כַּאֲשֶׁר הִיא נוֹסֶפֶת עַל אֱלֹהִים, וְיֵאָמַר: הָאֱלֹהִים. וְהַשֵּׁם הַזֶּה מִכְּלָל הַמַּעֲלוֹת הַטּוֹבוֹת אֲשֶׁר יֻחַדְנוּ בָהֶם, וְסוֹדוֹ נִסְתָּר. אַךְ מַעֲלַת הָאוֹתִיּוֹת הַמְיֻחָדוֹת לוֹ הִיא הַמְדַבֶּרֶת, מִפְּנֵי שֶׁהֵם אוֹתִיּוֹת אהו"י אֲשֶׁר הֵם עִלַּת הֵרָאוֹת כָּל הָאוֹתִיּוֹת, שֶׁאֵין מְדַבְּרִים בְּאוֹת מֵהָאוֹתִיּוֹת בְּעוֹד שֶׁלֹּא תִמְצָא אֵלֶּה, ר"ל הַפַּתְחָא לָאָלֶף וְהַהֵא, וְהַקִּמּוּץ לַוָּו, וְהַשֶּׁבֶר לַיּוֹד, וְהֵמָּה כָּרוּחוֹת וּשְׁאָר הָאוֹתִיּוֹת כַּגּוּפוֹת. וְ'יָהּ' כָּמוֹהוּ. אֲבָל 'אֶהְיֶה' אֶפְשָׁר שֶׁיִהְיֶה מִן הַשֵּׁם הַזֶּה, וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה נִגְזָר מֵ 'הָיֹה', וְרָצָה בוֹ: לִמְנֹעַ מֵחֲשֹׁב בַּאֲמִתּוּת הָעֶצֶם אֲשֶׁר יְדִיעָתוֹ נִמְנָעַת, וְכַאֲשֶׁר שְׁאֵלוֹ וְאָמַר: 'וְאָמְרוּ־לִי מַה־שְּׁמוֹ?' עָנָהוּ לֵאמֹר: מַה לָּהֶם לְבַקֵּשׁ מַה שֶּׁלֹּא יוּכְלוּ לְהַשִּׂיגוֹ?' דּוֹמֶה לְמַה שֶּׁאָמַר הַמַּלְאָךְ: 'לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי, וְהוּא פֶלִאי', אַךְ אֱמֹר לָהֶם אֶהְיֶה, וּפֵרוּשׁוֹ, אֲשֶׁר אֶהְיֶה, וְהַטַּעַם הַנִּמְצָא אֲשֶׁר אֶמָּצֵא לָהֶם בְּעֵת שֶּיְּבַקְשׁוּנִי, אַל יְבַקְשׁוּ רְאָיָה גְדוֹלָה מֵהִמָּצְאִי עִמָּהֶם, וִיקַבְּלוּנִי כֵן, וְאָמַר: אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. וּכְבָר קָדַם וְשָׂם מוֹפְתוֹ לְמשֶׁה בְּזֶה הָעִנְיָן בְּאָמְרוֹ: כִּי־אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה־לְּךָ הָאוֹת וגו'', וְהָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ הוּא שֶׁאִמָּצֵא לְךָ בְּכָל מָקוֹם. וְסָמַךְ לוֹ מַה שֶּׁדּוֹמֶה לָזֶה בְּאָמְרוֹ: "אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב". הַמְפֻרְסָמִים בְּהִמָּצֵא הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי עִמָּם תָּמִיד, וֵאלֹהֵי הָאֱלֹהִים' – 'כִּנּוּי', בַּעֲבוּר שֶׁכָּל הַכֹּחוֹת הַפּוֹעֲלִים צְרִיכִים אֵלָיו יִתְבָּרֵךְ, שֶׁיְּסַדְּרֵם וְיַנְהִיגֵם, וַ'אֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים' כָּמוֹהוּ. אֲבָל 'אֵל' נִגְזַר מֵאֱיָלוּת, וּמִמֶּנוּ יֵצְאוּ כָּל הַכֹּחוֹת, וְהוּא מְרוֹמָם מֵהִתְדַּמּוֹת לָהֶם, וְכָשֵׁר לוֹמַר: "מִי־כָמוֹךָ בָאֵלִים" – קִבּוּץ 'אֵל'. וְ'קָדוֹשׁ' – כִּנּוּי, שֶׁהוּא נִקְדָּשׁ וּמְרוֹמָם מִשֶּׁתֵּאוֹת לוֹ מִדָּה מִמִּדּוֹת הַבְּרוּאִים, וְאִם יִקָּרֵא בָהֶם – הוּא דֶרֶךְ הַעֲבָרָה. וְעַל כֵּן שָׁמַע יְשַׁעְיָהוּ 'קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ' עַד אֵין תַּכְלִית, וְהַטַּעַם שֶׁהוּא נִקְדָּשׁ וּמְרוֹמָם מִשֶּׁתַּשִׂיגֵהוּ מְאוּמָה מִטֻּמְאוֹת הָעָם אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן כְּבוֹדוֹ בֵּינֵיהֶם, וְעַל כֵּן רָאָה אוֹתוֹ עַל 'כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא'. וִיכֻנֶּה בְקָדוֹשׁ, הָרוּחָנִי אֲשֶׁר לֹא יִתְגַּשֵּׁם וְלֹא יִתָּלֶה בוֹ דָבָר, מִמַּה שֶּׁיִּתָּלֶה בַגְּשָׁמִים. וְיֵאָמַר: "קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל" כִּנּוּי לָעִנְיָן הָאֱלֹהִי הַדָּבֵק בּוֹ וְאַחֲרָיו בַּהֲמוֹן זַרְעוֹ, דְּבֵקוּת מַחֲשָׁבָה וְהַנְהָגָה, לֹא דְּבֵקוּת נְגִיעָה. וְאֵין מֻתָּר לְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה, שֶׁיֹּאמַר: "אֱלֹהַי וּקְדוֹשִׁי" אֶלָּא דֶרֶךְ הַעֲבָרָה בְּדֶרֶךְ הַקַּבָּלָה, אַךְ עַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת לֹא יֹאמַר אוֹתוֹ כִּי אִם נָבִיא אוֹ חָסִיד שֶׁיִּדְבַּק בּוֹ הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְעַל כֵּן אָמְרוּ לַנָּבִיא: "חַל־נָא אֶת־פְּנֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ". וְהַכַּוָּנָה הָיְתָה בָּאֻמָּה הַזֹּאת שֶׁיִּהְיֶה עֶרְכָּם מִן הָאֻמּוֹת עֵרֶךְ הַמֶּלֶךְ מִן הָעָם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם". אֲבָל 'אֲדֹנָי' הַנִּכְתָּב בְּאָלֶף דָּלֶת נוּן יוֹד הוּא כְרֶמֶז אֶל דָּבָר, וְאִם בֶּאֱמֶת הוּא נַעֲלֶה מִן הָרֶמֶז, כִּי הָרֶמֶז הוּא לְצַד מִבִּלְתִּי צַד, כִּי יֵשׁ שֶׁיִּרְמְזוּ אֶל הַדְּבָרִים הַנִּפְעָלִים מֵאִתּוֹ הַמְשַׁמְּשִׁים לוֹ שִׁמּוּשׁ רִאשׁוֹן, כַּאֲשֶׁר יִרְמְזוּ אֶל הַשֵּׁכֶל וְיֹאמְרוּ שֶׁהוּא בַלֵּב אוֹ בַמֹּחַ, וְיֹאמְרוּ: "הַשֵּׂכֶל הַזֶּה" אוֹ "הַשֵּׂכֶל הַלָּזֶה", וְאֵין רֶמֶז בֶּאֱמֶת אֶל מַה שֶּׁאֵינֶנּוּ נִגְבָּל בְּמָקוֹם. וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּל הָאֵבָרִים מְשַׁמְּשִׁים לַשֵּׂכֶל, הַשִּׁמּוּשׁ הַהוּא הוּא בְמִצּוּעַ הַלֵּב אוֹ הַמֹּחַ, כְּכֵלָיו הָרִאשׁוֹנִים, רוֹמְזִים אֲלֵיהֶם שֶׁהַשֵּׂכֶל שָׁמָּה. כֵּן רוֹמְזִים אֶל הַשָּׁמַיִם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְלִי מְשַֹמֵּשׁ בְּחֶפְצוֹ גְּרִידָא מִבִּלְתִּי סִבּוֹת אֲחֵרוֹת אֶמְצָעִיּוֹת בֵּינֵיהֶם, וְאֵין רוֹמְזִין אֶל דָּבָר מֵהַמֻּרְכָּבוֹת, מִפְּנֵי שֶּׁהֵם כֵּלִים מְשַׁמְּשִׁים בְּמִצּוּעַ סִבּוֹת אֲחֵרוֹת מִשְׁתַּלְשְׁלִים אֵלָיו יִתְבָּרֵךְ שֶׁהוּא סִבַּת הַסִּבּוֹת, וְיֵאָמַר: "הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם", כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמָיִם, וְיֵשׁ שֶׁיֵּאָמַר עַל דֶּרֶךְ הַעֲבָרָה, "יִרְאַת שָׁמַיִם", "יְרֵא שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר" וּ"מִן הַשָּׁמַיִם יְרֻחָמוּ". וְכֵן רוֹמְזִים אֶל עַמּוּד הָאֵשׁ וְעַמּוּד הֶעָנָן, וּמִשְׁתַּחֲוִים נִכְחוֹ, וְאוֹמְרִים כִּי הָאֱלֹהִים שָׁמָּה, כִּי הָעַמּוּד הַהוּא מְשַׁמֵּשׁ בְּחֶפְצוֹ לְבַד, וְאֵינֶנּוּ כִשְׁאָר הָעֲנָנִים וְהָאִשִּׁים הַנִּקְרִים בָּאַוִּיר מִסִּבּוֹת אֲחֵרוֹת. וְכֵן רוֹמְזִים אֶל 'אֵשׁ אוֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר' אֲשֶׁר רָאוּהָ הֲמוֹן הָעָם, וְאֶל הַצּוּרָה הָרוּחָנִית אֲשֶׁר רָאּוָה הָאֲצִילִים, 'וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר'. וְקָרְאוּ אוֹתָהּ: 'אלֹהֵי יִשְׂרָאֵל'. וְכֵן רוֹמְזִים אֶל אֲרוֹן הַבְּרִית וְאוֹמְרִים עָלָיו 'אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ', בַּעֲבוּר הֵרָאוֹת הַפְּלָאוֹת בְּהִמָּצְאוֹ, וְהֵעָדְרָם בִּלְעָדָיו, כַּאֲשֶׁר קָרְאוּ הָעֵינַיִם 'רוֹאוֹת', וְהַדָּבָר שֶׁהָרְאוּת בּוֹ – זוּלָתָם, וְהִיא הַנָּפֶשׁ. וְיֵשׁ שֶׁרוֹמְזִים אֶל הַנְּבִיאִים וְהַחֲכָמִים הַחֲסִידִים, כִּי הֵם כַּכֵּלִים הָרִאשׁוֹנִים לְחֵפֶץ הָאֲלֹהִים, מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּחֶפְצוֹ וְלֹא יַמְרוּ מִדְּבָרוֹ מְאוּמָה, וְיֵרָאוּ הַמּוֹפְתִים עַל יְדֵיהֶם. וּבִכְמוֹ הָרֶמֶז הַזֶּה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "'אֶת־יְיָ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא', לְרַבּוֹת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים", וְהַדִּין לְמִי שֶׁהוּא בַמַּעֲלָה הַזֹּאת שֶׁיִּקְרָאוּהוּ אִישׁ הָאֱלֹהִים, תֹּאַר מֻרְכָּב מִן הָאֱנוֹשׁוּת וְהָאֱלֹהוּת, כְּאִלּוּ אָמַר: הָ"אֱנוֹשׁ הָאֱלֹהִי". וְכַאֲשֶׁר יִהְיֶה הַדִּבּוּר עִם דָּבָר אֱלֹהִי שֶׁרוֹמְזִים אֵלָיו, יֵאָמַר: "אֲדֹנָי" בְּאָלֶף דָּלֶת נוּן יוֹד, כְּאִלּוּ הוּא אוֹמֵר: "אֲדוֹנִי, אַתָּה מוֹשְׁלִי". וְרוֹמְזִים עַל מַה שֶּׁיֻּגְבַּל בְּמָקוֹם דֶּרֶךְ הַעֲבָרָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "ישֵׁב צִיּוֹן, ישֵׁב הַכְּרוּבִים, שֹׁכֵן יְרוּשָׁלָיִם". וְרַבּוּ הַמִּדּוֹת וְהָעֶצֶם אֶחָד, בַּעֲבוּר הִתְחַלְּפוּת הַמָּעוֹן הַמְקַבֵּל, כְּהִתְחַלְּפוּת הַנִּיצוֹצוֹת וְהַשֶּׁמֶשׁ אֶחָד, וְזֶה הַדִּמְיוֹן אֵינֶנּוּ נָאוֹת בַּכֹּל, אֶלָּא אִם הָיְתָה הַשֶּׁמֶשׁ בִּלְתִּי מֻשֶּׂגֶת וְיִמָּצְאוּ הַנִּיצוֹצוֹת וְלֹא תֻשַּׂג סִבָּתָם אֶלָּא בְדֶרֶךְ הָרְאָיָה. וְהַצֹּרֶךְ מֵבִיא לְהַרְחִיב מְעַט בִּדְבָרִים בְּכָאן, בַּעֲבוּר שֶׁהוּא מְקוֹם טַעֲנָה אֵיךְ רוֹמְזִים אֶל מְקוֹם־מִי שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם, וְנַאֲמִין כִּי הַנִּרְמָז אֵלָיו הוּא הַסִּבָּה הָרִאשׁוֹנָה. וַאֲנַחְנוּ מַצִּיעִים בִּתְשׁוּבַת זֶה הַצָּעָה, וְנֹאמַר, כִּי הַחוּשִׁים אֵינָם מַשִּׂיגִים מִן הַמּוּחָשִׁים כִּי אִם מִקְרֵיהֶם, לֹא עַצְמֵיהֶם, וְאֵינָם מַשִּׂיגִים מִן הַמֶּלֶךְ, עַל הַדִּמְיוֹן, זוּלָתִי הַמַּרְאִים וְהַתָּכְנִיּוֹת וְהַשִּׁעוּרִים, וְאֵינֶנּוּ זֶה אֲמִתַּת הַמֶּלֶךְ שֶׁהֵם מְקַבְּלִים עֲלֵיהֶם לְרוֹמְמוֹ, אֲבָל אַתָּה רוֹאֵהוּ בַמִּלְחָמָה בְּתַכְשִׁיט אֶחָד וְתִרְאֵהוּ בַמְּדִינָה בְּתַכְשִׁיט אַחֵר, וּבְבֵיתוֹ בְּתַכְשִׁיט אַחֵר, וְתֹאמַר כִּי הוּא הַמֶּלֶךְ, בִּגְזֵרַת הַשֵּׂכֶל לֹא בִגְזֵרַת הַחוּשׁ, וְאֶפְשָׁר שֶׁתִּרְאֶה אוֹתוֹ נַעַר, וְאַחַר כֵּן בָּחוּר, וְאַחַר כֵּן זָקֵן, וְאַחַר כֵּן יָשִׁישׁ, וְתִרְאֶה אוֹתוֹ בָּרִיא, וְאַחַר כֵּן חוֹלֶה, וּכְבָר נֶחֶלְפוּ מַרְאָיו וּמִשּׁוּשָׁיו וְלֵחוֹתָיו וּמִדּוֹתָיו, וְאַתָּה אוֹמֵר שֶׁהוּא הוּא, וְגָזַרְתָּ שֶׁהוּא הַמֶּלֶךְ, בַּעֲבוּר שֶׁהוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר עִמְּךָ וְצִוְּךָ וְהִזְהִירְךָ, וְזֶה מִמֶּנּוּ אֵינֶנּוּ כִּי אִם הַשֵּׂכֶל אוֹ הַנֶּפֶשׁ הַמְדַבֶּרֶת, וּכְבָר הִתְקַיֵּם, כִּי הַחֵלֶק הַהוּא מִמֶּנּוּ עֶצֶם בִּלְתִּי נִגְדָּר וְאֵין רְמִיזָה אֵלָיו, וְאַתָּה כְבָר רָמַזְתָּ אֵלָיו וְגָזַרְתָּ שֶׁהוּא הַמֶּלֶךְ, וְכַאֲשֶׁר מֵת וְרָאִיתָ מִמֶּנּוּ מַה שֶּׁהָיִיתָ רוֹאֶה, גָּזַרְתָּ כִּי הוּא אֵינֶנּוּ הַמֶּלֶךְ, אַךְ גּוּף יְנִיעֵהוּ מִי שֶׁיִּרְצֶה וְיִפָּעֵל עַל כַּמָּה פָנִים מֵאָפְנֵי הַהִפָּעֲלֻיּוֹת מֵהַמִּקְרֶה וְהַחֵפֶץ, כָּעֲנָנִים הַנִּקְרִים בָּאֲוִיר, יִשָּׂאֵם רוּחַ וּתְבִיאֵם אַחֶרֶת, וּתְקַבְּצֵם רוּחַ וּתְפַזְּרֵם אַחֶרֶת, וְהָיָה קֹדֶם לָכֵן גֶּשֶׁם לֹא יִפָּעֵל כִּי אִם בְּחֵפֶץ נֶפֶשׁ הַמֶּלֶךְ הַהוּא. וְהָיָה כְּעַמּוּד הֶעָנָן הָאֱלֹהִי אֲשֶׁר לֹא יְפַזְּרוּהוּ הָרוּחוֹת. דִּמְיוֹן אַחֵר, הַשֶּׁמֶשׁ – נִרְאֶה אוֹתָהּ עִגּוּל פָּשׁוּט כְּשִׁעוּר הַצִּנָּה וּבְתָאֳרָה: מַזְהִירָה, חַמָּה, נָחָה, וְהַשֵּׂכֶל גּוֹזֵר כִּי הוּא כַדּוּר גָּדוֹל מִכַּדּוּר הָאָרֶץ בְּמֵאָה וְשִׁשִּׁים וְשֵׁשׁ פְּעָמִים, וְשֶׁאֵינָהּ חַמָּה וְלֹא נָחָה, אַךְ הִיא מִתְנוֹעַעַת שְׁתֵּי תְנוּעוֹת מִתְהַפְּכוֹת: מִזְרָחִית וּמַעֲרָבִית, בִּתְנָאִים יֶאֱרַךְ פֵּרוּשָׁם, וְלֹא הוּשַׂם לַחוּשִׁים כֹּחַ לְהַשִּׂיג עֶצֶם הַדְּבָרִים, אַךְ כֹּחַ מְיֻחָד לְהַשִּׂיג מִקְרִים תְּלוּיִים בָּהֶם, יִקַּח הַשֵּׂכֶל מֵהֶם רְאָיָה עַל עַצְמָם וְסִבָּתָם, וְלֹא יַעֲמֹד עַל הַמַּהוּת וְעַל הָעִנְיָן, אֶלָּא הַשֵּׂכֶל הַשָּׁלֵם, וְכָל אֲשֶׁר הוּא שֵׂכֶל בְּפֹעַל כַּמַּלְאָכִים, יַשִּׂיג הָעִנְיָנִים וְהַמַּהֻיּוֹת בְּעַצְמָם, מֵאֵין צֹרֶךְ אֶל הַמִּקְרִים שֶׁיִּהְיוּ בָאֶמְצַע, אֲבָל שִׂכְלֵנוּ אֲשֶׁר הוּא תְחִלָּה בְכֹחַ בַּהִיּוּלִי, לֹא יוּכַל לַעֲמֹד עַל אֲמִתַּת הַדְּבָרִים אֶלָּא בַּמֶּה שֶׁחֲנָנוֹ הַבּוֹרֵא מִכֹּחוֹת מְיֻחָדִים, שָׂמָם בַּחוּשִׁים רְאוּיִים לְמִקְרֵי הַמּוּחָשִׁים דְּבֵקִים תָּמִיד בְּכָל הַמִּין, כִּי אֵין מַחְלֹקֶת בֵּין רְאוּת עֵינַּי וּרְאוּת עֵינֶיךָ, שֶׁהַשֶּׁטַח הַהוּא הֶעָגֹל הַמֵּאִיר הַמְחַמֵּם הוּא הַשָּׁמֶשׁ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַמִּדּוֹת הָאֵלֶּה מְרֻחָקוֹת אֵצֶל הַשֵּׂכֶל לֹא יַזִּיק זֶה בַמִּין, אֲבָל הוֹעִיל, מֵחֲמַת שֶׁלָּקַחְנוּ מֵהֶם רְאָיָה עַל חֶפְצֵנוּ, כַּאֲשֶׁר יְקַבֵּל תּוֹעֶלֶת הַפִּקֵּחַ הַמַּשְׂכִּיל אֲשֶׁר יְבַקֵּשׁ גְּמַלּוֹ, בְּמַאֲמַר אַלְעַמַשִׁ אַלְאַחְוַלִ (שֶׁעֵינָיו טְרוּטוֹת וְשֶׁרוֹאֶה מֵאֶחָד שְׁנַיִם): "אֲנִי רוֹאֶה בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי שְׁנֵי כֻּרְכִּיּוֹת (גִּרְנִּיק); וְהַפִּקֵּחַ יֵדַע כִּי הַגָּמָל הוּא שֶּרָאָה, בַּחֲלִישׁוּת רְאוּתוֹ נִדְמָה לוֹ כִּי הוּא כֻּרְכִּיָּה, וּבַעֲבוּר עִוּוּת רְאוּתוֹ נִדְמָה לוֹ שֶׁהֵם שְׁנַיִם, וְהוֹעִיל הַפִּקֵּחַ בְּעֵדוּתוֹ, וְדָן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת בְּרֹעַ מְלִיצָתוֹ מִפְּנֵי רֹעַ רְאוּתוֹ וְכֵן הַחוּשִׁים וְהַכֹּחַ הַדִּמְיוֹנִי אֵצֶל הַשֵּׂכֶל. וְכַאֲשֶׁר שָׂם הַבּוֹרֵא בְּחָכְמָתוֹ הָעֵרֶךְ הַזֶּה בֵּין הַחוּשׁ הַנִּרְאֶה וְהַמּוּחָשׁ הַגַּשְׁמִי, כֵּן שָׂם בְּחָכְמָה עֵרֶך בֵּין הַחוּשׁ הַנִּסְתָּר וְהָעִנְיָן שֶׁאֵינֶנּוּ גַשְׁמִי, וְשָׂם לְמִי שֶׁבָּחַר מִבְּרוּאָיו עַיִן נִסְתֶּרֶת רוֹאָה דְבָרִים בְּעֵינֵיהֶם, לֹא יִתְחַלָּפוּ, וְיִקַּח מֵהֶם הַשֵּׂכֶל רְאָיָה עַל עִנְיַן הַדְּבָרִים הָהֵם וְלִבּוֹתָם. וּמִי שֶׁנִּבְרְאָה לוֹ הָעַיִן הַהִיא הוּא הַפִּקֵּחַ בֶּאֱמֶת, וְיִרְאֶה כָל בְּנֵי אָדָם כְּעִוְרִים, וְיוֹרֵם וְיַיְשִׁירֵם, וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ הָעֵינַיִם הָהֵם הֵם הַכֹּח הַמְדַמֶּה בְּעוֹד שֶׁיְּשַׁמֵּשׁ הַכֹּחַ הַשִׂכְלִי, וְתִרְאֶינָה צוּרוֹת גְּדוֹלוֹת נוֹרָאוֹת מוֹרוֹת עַל אֲמִתּוֹת שֶׁאֵין בָּהֶם סָפֵק, וְהָרְאָיָה הַגְּדוֹלָה עַל אֲמִתּוּתָם הַסְכָּמַת כָּל הַמִּין הַהוּא עַל הַצּוּרוֹת הָהֵם, רְצוֹנִי לוֹמַר: כָּל הַנְּבִיאִים שֶׁרוֹאִים דְּבָרִים יָעִיד בָּהֶם קְצָתָם לִקְצָתָם, כַּאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים בְּמוּחָשֵׁינוּ, כִּי אֲנַחְנוּ מְעִידִים בִּמְתִיקוּת הַדְּבַשׁ וּמְרִירוּת הַלַּעֲנָה, וְאִם נִרְאֶה מִי שֶׁיַּחֲלֹק עָלֵינוּ נֹאמַר שֶׁהוּא יוֹצֵא מֵהָעִנְיָן הַטִּבְעִי. וְאֵלֶּה מֵאֵין סָפֵק רוֹאִים הָעוֹלָם הַהוּא הָאֱלֹהִי בָּעַיִן הַנִּסְתֶּרֶת. וְרוֹאִים צוּרוֹת רְאוּיוֹת לְטִבְעֵיהֶם וּמַה שֶּׁהִרְגִּילוּ, וּמְסַפְּרִים אוֹתָם בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר רָאוּם מֻגְשָׁמוֹת, וְהַתַּבְנִיּוֹת הָהֵם אֲמִתִּיּוֹת בְּהַעֲרָכָתָם אֶל מַה שֶּׁיְּבַקְשֵׁהוּ הַמֶּחְשָׁב וְבַדִּמְיוֹן וְהַחוּשׁ, וְאֵינָם אֲמִתִּיּוֹת בְּהַעֲרָכָתָם אֶל הָעֶצֶם אֲשֶׁר יְבַקְשֵׁהוּ הַשֵּׂכֶל, כַּאֲשֶׁר הֲבִיאוֹנוּ הַדִּמְיוֹן בַּמֶּלֶךְ, כִּי מִי שֶׁיֹּאמַר שֶׁהוּא הָאָרֹךְ הַלָּבָן הַלּוֹבֵשׁ הַמֶּשִׁי אֲשֶׁר הַנֵּזֶר עַל רֹאשׁוֹ וְהַדּוֹמֶה לָזֶה, אֵינֶנּוּ כּוֹזֵב, וּמִי שֶׁיֹּאמַר שֶׁאֵינֶנּוּ כִּי אִם הַמַּשְׂכִּיל הַמַּכִּיר הַמְצַוֶה הַמַּזְהִיר בְּאֶרֶץ פְּלוֹנִית בִּזְמַן פְּלוֹנִי עַל אֻמָּה פְּלוֹנִית, אֵינֶנּוּ כּוֹזֵב גַּם כֵּן. וּכְשֶׁרוֹאֶה הַנָּבִיא בָּעַיִן הַנִּסְתֶּרֶת הַצּוּרָה הַתְּמִימָה שֶׁבַּצּוּרוֹת, אֲשֶׁר רָאָה אוֹתָהּ בִּדְמוּת מֶלֶךְ אוֹ שׁוֹפֵט יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דִין בְּעִנְיַן צִוּוּי וְאַזְהָרָה, מְהָקִים וּמְהַעְדֵּה, יֵדַע שֶׁהִיא צוּרָה רְאוּיָה לְמֶלֶךְ נֶעֱבָד נִשְׁמָע. וְכַאֲשֶׁר יִרְאֶה דְּמוּת נוֹשֵׂא כֵלִים אוֹ נוֹשֵׂא כְלֵי סִפְרוּת, אוֹ חָגוּר לַעֲבֹד עֲבוֹדָה, יֵדַע שֶׁהִיא צוּרָה רְאוּיָה לְעוֹבֵד שׁוֹמֵעַ. וְאַל יִקְשֶׁה בְעֵינָיךָ דַמּוֹת אָדָם לַבּוֹרֵא, כִּי בִּבְחִינַת הַשֵּׂכֶל נְדַמֶּה לוֹ תְחִיָּלה בָּאוֹר, כִּי הוּא הֶחָשׁוּב שֶׁבַּמּוּחָשִׁים וְהַדַּק שֶׁבָּהֶם וְהַסּוֹבֵב וְהַכּוֹלֵל חֶלְקֵי הָעוֹלָם יוֹתֵר מִכֻּלָּם. וְכַאֲשֶׁר נַחֲשֹׁב בַּמִּדּוֹת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִדְחוֹתָם, בֵּין עַל דֶּרֶךְ הַהַעֲבָרָה בֵּין עַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת, כְּמוֹ: 'חַי' וְ'יָכוֹל' וְ'יוֹדֵעַ' וְ'חָפֵץ' וּ'מְסַדֵּר' וְ'נוֹתֵן לְכָל דָּבָר מַה שֶּׁרָאוּי לוֹ', וְ'שׁוֹפֵט צֶדֶק', לֹא נִמְצָא בַּמֶּה שֶׁאָנוּ רוֹאִים דִּמְיוֹן קָרוֹב מֵהַנֶּפֶשׁ הַמְדַבֶּרֶת, וְהוּא הָאָדָם הַשָּׁלֵם, וְזֶה מִצַּד שֶׁהוּא אָדָם, לֹא מִצַּד שֶׁהוּא גוּף כִּי הוּא מִשְׁתַּתֵּף בָּזֶה עִם הַצֶּמַח, וְלֹא מִצַּד שֶׁהוּא חַי כִּי הוּא מִשְׁתַּתֵּף בָּזֶה עִם הַבְּהֵמוֹת. וּכְבָר דִּמּוּ הַפִּילוֹסוֹפִים הָעוֹלָם בְּאָדָם גָּדוֹל, וְהָאָדָם בְּעוֹלָם קָטָן. וְאִם הַדָּבָר כֵּן וְהָאֱלֹהִים הוּא רוּחַ הָעוֹלָם וְנַפְשׁוֹ וְשִׂכְלוֹ וְחַיּוּתוֹ, כַּאֲשֶׁר נִקְרָא 'חֵי הָעוֹלָם', כְּבָר נִתְבָּרֵר הַדִּמְיוֹן עַל דֶּרֶךְ הַשֵּׂכֶל, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁלַּנְּבוּאָה רְאוּת יוֹתֵר גָּלוּי מֵהַהַקָּשָׁה, וְהָרְאוּת הַהוּא הִשִּׂיג הֶהָמוֹן הָעֶלְיוֹן עַיִן בְּעַיִן וְרָאָה צְבָא הַשָּׁמַיִם מֵהָרוּחָנִיִּים הַקְּרוֹבִים וְזוּלָתָם בְּצוּרַת אָדָם, וְלָהֶם רָמַז בְּאָמְרוֹ: 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתִנוּ', וְהַטַּעַם כִּי כְבָר הִדְרַגְתִּי הַיְצִירָה וַהֲבֵאתִיהָ עַל סֵדֶר הַחָכְמָה, מִן הַיְסוֹדוֹת אֶל הַמֶּחְצָבִים, אֶל הַצְּמָחִים, אֶל הַחַי אֲשֶׁר בָּאֲוִיר וּבַמַּיִם, וְאַחַר כֵּן אֶל הַחַי אֲשֶׁר בָּאָרֶץ בַּעֲלֵי הַחוּשִׁים הַזַּכִּים וְהַיְדִיעוֹת הַנִּפְלָאוֹת, וְאֵין אַחַר הַמַּדְרֵגָה הַהִיא אֶלָּא מַדְרֵגָה שֶׁהִיא קְרוֹבָה מִן הַסּוּג הָאֱלֹהִי הַמַּלְאָכִי, וּבָרָא הָאָדָם בְּצוּרַת מַלְאָכָיו וּמְשָׁרְתָיו הַקְּרוֹבִים אֵלָיו בְּמַדְרֵגָה לֹא בְמָקוֹם, כִּי הִתְעַלָּה מֵהַמָּקוֹם, וְעַל שְׁנֵי הַדִּמְיוֹנִים לֹא יִתָּכֵן שֶׁיִּהְיֶה דְמוּתוֹ אֵצֶל הַדִּמְיוֹן אֶלָּא צוּרַת הַגָּדוֹל שֶׁבִּבְנֵי אָדָם, שֶׁמִּמֶּנּוּ יוֹצֵא הַתֹּכֶן וְהַסֵּדֶר לִשְׁאָר בְּנֵי אָדָם עַל מַדְרֵגוֹת, כַּאֲשֶׁר יוֹצֵא מִמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ סֵדֶר הָעוֹלָם וּמַתְכֻּנְתּוֹ, וְרוֹאִים אוֹתוֹ בְּעֵת שֶׁהוּא מְהַעְדֵּה וּמְהָקִים וְדָן אֶת הַמְּלָכִים, 'עַד דִּי כָרְסְוָן רְמִיו וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב'. וּבְעֵת הַכַּעַס וְהַמַּחֲשָׁבָה לִנְסֹעַ 'יֹשֵׁב עַל־כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וּשְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ'. וּבְעֵת הַנְּסִיעָה – הַמֶּרְכָּבָה אֲשֶׁר רָאָה יְחֶזְקֵאל וּשְׁמָרָהּ כֻּלָּהּ בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ חוּץ לִמְקוֹם הַנְּבוּאָה, וְהוּא כַּאֲשֶׁר שָׁת אֶת גְּבוּלוֹ מִיַּם־סוּף עַד יָם פְּלִשְׁתִּים, וְיִכָּנֵס בּוֹ מִדְבַּר סִינַי וְשֵׂעִיר וּפָארָן, גַּם מִצְרַיִם, כִּי לַמָּקוֹם הַהוּא מַעֲלָה כַּאֲשֶּׁר הִזְדַּמֵּן בּוֹ שֶׁיִּפְגַּע הַתְּנָאִים הַתּוֹרִיִּים וְהַמְצֻוֶּה בָּהֶם, תִּתְרָאֶינָה הַצּוּרוֹת הָהֵם עַיִן בְּעַיִן בְּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידוֹת, כַּאֲשֶׁר נִרְאָה לְמשֶׁה הַמִּשְׁכָּן וְסֵדֶר עֲבוֹדָה וְאֶרֶץ כְּנַעַן וַחֲלָקֶיהָ, וּמַעֲמַד 'וַיַּעֲבֹר יְיָ עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא', וּמַעֲמַד אֵלִיָּהוּ בַּמָּקוֹם הַהוּא בְּעַצְמוֹ. וְאֵלֶּה הָעִנְיָנִים אֲשֶׁר לֹא יֻשְּׂגוּ מִדֶּרֶךְ הַהַקָּשָׁה, בִּטְּלוּם פִּילוֹסוֹפֵי יָוָן מִפְּנֵי שֶׁהַהַקָּשָׁה מְרַחֶקֶת מַה שֶּׁלֹּא נִרְאָה כָמוֹהוּ, וְקִיְּמוּ אוֹתָם הַנְּבִיאִים מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָכְלוּ לְהַכְחִישׁ מַה שֶּׁרָאוּהוּ בָּעַיִן הָרוּחָנִית אֲשֶׁר נִתַּן לָהֶם יִתְרוֹן בָּהּ, וְהָיוּ קְהִלּוֹת, וּבְדוֹרוֹת נֶחֱלָקִים – לֹא תַעֲבֹר עֲלֵיהֶם הַהַסְכָּמָה, וְהוֹדוּ לָהֶם הַחֲכָמִים אֲשֶׁר הִשִּׂיגוּם, וְרָאוּ אוֹתָם בְּעֵת נְבוּאָתָם, וְאִלּוּ הָיוּ רוֹאִים פִּילוֹסוֹפֵי יָוָן הַנְּבִיאִים בְּעֵת נְבוּאָתָם וּמוֹפְתֵיהֶם, הָיוּ מוֹדִים לָהֶם וְהָיוּ מְבַקְשִׁים פָּנִים מֵאָפְנֵי הַהַקָּשָׁה אֵיךְ יַגִּיעַ הָאָדָם לַמַּדְרֵגָה הַזֹּאת. וּכְבָר עָשָׂה קְצָתָם זֶה, כָּל שֶׁכֵּן הַמִּתְפַּלְסְפִים מֵאַנְשֵׁי הַתּוֹרוֹת. וְאֶל כְּמוֹ זֶה יִהְיֶה הָרֶמֶז בְּאָלֶף דָּלֶת נוּן יוֹד לְעִנְיָן אֱלֹהִי נִמְצָא, כְּאִלּוּ הוּא אוֹמֵר: 'אֲדוֹנִי'. וּ'מַלְאֲכוּת יְיָ' כִּנּוּי לַשְּׁלִיחוּת, וְהַמַּלְאָךְ יֵשׁ שֶׁיִּהְיֶה נִבְרָא לְעִתּוֹ מִן הַגּוּפִים הַיְסוֹדִיִּים הַדַּקִּים, וְיֵשׁ שֶׁיִּהְיֶה מִן הַמַּלְאָכִים הַנִּצְחִיִּים, וְשֶׁמָּא הֵם הָרוּחָנִיִּים שֶׁאוֹמְרִים הַפִּילוֹסוֹפִים, וְאֵין לָנוּ לִדְחוֹת דִּבְרֵיהֶם וְלֹא לְקַבֵּל אוֹתָם. וְהַסָּפֵק בְּמַה שֶּׁרָאָה יְשַׁעְיָהוּ וִיחֶזְקֵאל וְדָנִיֵּאל, אִם הוּא מֵהַנִּבְרָאִים לְעֵת הַצֹּרֶךְ אוֹ מִן הַצּוּרוֹת הָרוּחָנִיּוֹת הַקַּיָּמוֹת. וּ'כְבוֹד יְיָ' הוּא הַגּוּף הַדַּק הַהוֹלֵךְ אַחֲרֵי חֵפֶץ הָאֱלֹהִים הַמִּצְטַיֵּר כְּפִי שֶׁיִּרְצֶה לְהֵרָאוֹת עַל הַנָּבִיא כְּפִי הַדַּעַת הָרִאשׁוֹנָה, אַךְ עַל הַדַּעַת הַשְּׁנִיָּה יִהְיֶה כְבוֹד יְיָ כְּלָל הַמַּלְאָכִים וְהַכֵּלִים הָרוּחָנִיִּים, כִּסֵּא וּמֶרְכָּבָה וְרָקִיעַ וְאוֹפַנִּים וְגַלְגַּלִים, וְזוּלַת זֶה מִמַּה שֶּׁהוּא קַיָּם עוֹמֵד, וְהוּא נִקְרָא כְבוֹד יְיָ כַּאֲשֶׁר נִקְרְאוּ שִׁמּוּשֵׁי הַמֶּלֶךְ 'כְּבוּדָּה', וְאֶת הַכְּבוּדָּה לִפְנֵיהֶם. וְשֶׁמָּא זֹאת הָיְתָה בַקָּשַׁת משֶׁה בְּאָמְרוֹ: הַרְאֵנִי נָא אֶת־כְּבוֹדֶךָ, וְאָמַר לוֹ: הֵן, עַל מְנָת שֶׁיִּזָּהֵר מֵרְאוֹת הַפָּנִים אֲשֶׁר אֵין יְכֹלֶת לָאָדָם לִרְאוֹתָם, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר: וְרָאִיתָ אֶת־אֲחֹרָי. וּבַכָּבוֹד הַהוּא מַה שֶּׁיּוּכַל לְסָבְלוֹ רְאוּת הַנְּבִיאִים, וְיֵשׁ בְּעִקְּבוֹתָיו מַה שֶּׁרְאוּתֵנוּ סוֹבֶלֶת אוֹתוֹ, כְּמוֹ הֶעָנָן וְאֵשׁ אוֹכֶלֶת מִמַּה שֶּׁהוּא רָגִיל אֶצְלֵנוּ, וְיֵשׁ אַחֲרָיו דַּק יוֹתֵר מִדַּק עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְמַדְרֵגָה שֶׁלֹּא יַשִּׂיגֶנָּה הַנָּבִיא, וְאִם יַהֲרֹס אֵלָיו תִּנָּתֵק הַרְכָּבָתוֹ, כַּאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ רוֹאִים בְּכֹחוּת הָרְאוּת, כִּי מִי שֶׁרְאוּתוֹ חֲלוּשָה לֹא יִרְאֶה אֶלָּא בָאוֹרָה הַמֻּעֶטֶת שֶׁהִיא נִשְׁאֶרֶת בֵּין הָעַרְבַּיִם, כָּעֲטַלֵף, וּמִי שֶׁעֵינָיו תְּרוּטוֹת, וַחֲלוּשֵּי הָרְאוּת לֹא יִרְאוּ כִּי אִם בַּצֵּל, וּמִי שֶׁרְאוּתוֹ חֲזָקָה יִרְאֶה הַשֶּׁמֶשׁ, אֲבָל עֶצֶם הַשֶּׁמֶשׁ בְּעֵת זַכּוּתָהּ לֹא תוּכַל עַיִן לְהַבִּיט אֵלָיו, וְאִם יִדְחַק לָזֶה יִתְעַוֵּר. וְזֶהוּ 'כְבוֹד יְיָ' וּ'מַלְאֲכוּת ה'' וּ'שְׁכִינַּת ה'' בַּשֵּׁמוֹת הַתּוֹרִיִּים. אַךְ פְּעָמִים הֻשְׁאֲלוּ גַם כֵּן לַמִּשְׁפָּטִים הַטִּבְעִיִּים, וְאָמְרוּ: "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ", "וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה", אַךְ בֶּאֱמֶת לֹא יֵרָאֶה הַכָּבוֹד וְהַמַּלְכוּת אֶלָּא עַל בְּחִירָיו וּסְגֻלָּתוֹ וּנְבִיאָיו, אֲשֶׁר בָּהֶם יִתְבָּרֵר לָאֶפִּיקוּרוֹס כִּי יֵשׁ לֵאלֹהִים מֶמְשָׁלָה וּמַלְכוּת קַיֶּמֶת, וִידִיעָה בְּחֶלְקֵי מַעֲשֵׂי הַיְצוּרִים, וְאָמַר בֶּאֱמֶת: 'יְיָ מָלָךְ', 'וְנִגְלָה כְּבוֹד יְיָ', 'יִמְלֹךְ יְיָ לְעוֹלָם', 'אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ', 'וּכְבוֹד יְיָ עָלַיִךְ זָרָח'. וְאֵין לְהַרְחִיק כָּל מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בִּ'תְמֻנַת יְיָ יַבִּיט', 'וַיִּרְאוּ אֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל', וּ'מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה', אַף לֹא 'שִׁעוּר קוֹמָה', בַּעֲבוּר מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ מֵהִכָּנֵס מוֹרָאוֹ בַנְּפָשׁוֹת וּכְמוֹ שֶׁאָמַר: "וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם".

3 Meister. Solche Hinweisung findet sich auf prophetischem Wege und durch geistige Anschauung; denn Argumente führen irre und durch sie kommt der Mensch zur Gottesleugnung und zu falschen Ansichten. Wer als Argumente haben die Dualisten zum Glauben an zwei Urkräfte gebracht? wer als Argumente dazu veranlaßt, an die Nichterschaffenheit der Sphäre zu glauben, und sie für ihre und andrer Ursache zu halten? So sind auch die Sonnen- und die Feueranbeter durch Argumente dazu gebracht worden. Freilich unterscheiden sich die Argumentationen unter sich; die einen haben ren Vorzug möglichster Schärfe, die bei andern fehlt. Nun die Scharfsinnigsten, die Philosophen, sind doch durch ihre Argumentationen dazu gebracht worden, von Gott auszusagen, daß er uns nicht nüße und nicht schade, daß er weder von unsern Gebeten und Opfern noch von unsrem Gehorsam oder Ungehorsam etwas wisse, und daß die Welt ohne Anfang sei. Keiner von ihnen hat für Gott einen Eigennamen, auf den er hindeuten könnte, weil sich ein solcher nur bei dem findet, der seine Worte, Befehle und Gebote gehört und daß er den Gehorsam belohnt und die Uebertretung bestraft. Ein solcher belegt seinen Gott mit einem Eigennamen als Bezeichnung dafür, daß er mit ihm gesprochen und ihm bewahrheitet hat, daß er die Welt, die früher nicht gewesen, geschaffen. Der erste der Art, Adam, hätte Gott nicht erkannt, wenn er nicht mit ihm gesprochen, ihn belohnt und bestraft, ihm die Eva aus seinen Rippen gebildet, und ihm die Ueberzeugung eingeflößt, daß er der Schöpfer der Welt sei, worauf Adam auf ihn durch Rede und Prädikate hindeutete und ihn ' ה nannte, während er sonst blos bei dem Namen Elohim geblieben wäre, aus dem nicht hervorgeht, was er ist, ob einer oder mehr als einer, ob er von dem Einzelnen weiß oder nicht. Kain und Abel erkannten ihn, nachdem sie das Wissen vom Vater überkommen, durch prophetische Anschauung; nach ihm Noah, nach ihm Abraham, Isaak und Jacob bis auf Moses und die ihm folgenden Propheten herab. Sie vermöge ihrer Anschauung und das von ihnen belehrte Volk vermöge des Vertrauens zu ihnen gebrauchten den Namen ' ה, weil sein Wort und seine Leitung an ihnen und daher das Kleinod der Menschen an ihm haftete, so daß sie ihn mittelst eines Etwas schauten, das Herrlichkeit, Schechina, Gottesreich, Feuer, Wolke, Bild, Gestalt, Regenbogen u. A. genannt wurde und ihnen als Beweis diente, daß das Wort von ihm an sie gegangen sei. So nannten sie ihn: Herrlichkeit des Ewigen, Andere: Ewiger, Andere: Lade des Ewigen, wie sie z. B. sagten wenn diese aufbrach: „Auf, Ewiger ", und „Kehre zurück, Ewiger " wenn sie sich zur Ruhe niederließ (Num. 10, 35. 36), oder: „Gott steigt auf mit Iubelschall, der Ewige mit Posaunenklang " (Ps. 47, 6), worunter eben die Lade des Ewigen verstanden wird. Manche nannten auch die Beziehung zwischen Israel und ihm zusammenfassend Ewiger“, so z. B. Soll ich nicht Deine Haffer, Ewiger, hassen " (Pf. 139, 21). So versteht man unter „Feinde des Ewigen ", Feinde des Namens oder des Bundes oder der Lehre des Ewigen, denn sonst steht er mit keinerlei Volk in Verbindung, da er sein Licht nur auf das Kleinod ausströmen läßt; sie sind von ihm angenommen, wie er von ihnen, daher er, Gott Israels ", sie, , Volk des Ewigen“ und „Volk des Gottes Abrahams " genannt werden. Gesezt auch, ein Theil der Völker sei ihm nachgewandelt und habe ihn nach Hörensagen und Ueberlieferungen angebetet, wo findet man denn, daß er sie angenommen, daß er an ihnen hastete, daß er ihren Gehorsam wohlgefällig aufnahm, über ihren Ungehorsam zürnte? Im Gegentheil! Wir sehen sie der Natur und dem Zufall überlassen; davon hängt ihr Glück und Unglück ab, nicht aber in einer Weise, daß es deutlich würde, daß es eine unmittelbare göttliche Einwirkung ist. So hat er uns ja als etwas Besonderes hingestellt, indem er sagte: „Der Ewige führt sie allein und kein fremder Gott mit ihm " 11 (Deut. 32, 12), und so ist auch dieser Name bei uns allein gerblieben, da ihn keiner außer uns seinem wahren Wesen nach kennt. Während ' ה als Eigenname keinen Artikel annehmen kann, ist dies mit Elohim sehr wohl möglich, z. B. ויאמר האלהים) Gott fprach: Gen. 20, 6); und so gehört jener Name mit zu den Wohlthaten, durch die uns Gott bevorzugt hat. Während seine Bedeutung eine tief verborgene ist, sprechen die Eigenschaften der für denselben verwendeten Buchstaben laut. Es sind dies die Buchstaben אה"וי, die Mittel zur Lautbarwerdung aller Buchstaben, da man ja keinen Buchstaben spricht, ohne daß sich einer dieser Buchstaben dabei befände, nämlich Peticha bei Alef und He, Kibbuz bei Waw, Scheber bei Jod, die also die Geister der übrigen Buchstaben, welche gleichsam Körper vorstellen, bilden. יה) Sah) ist gleich diesem Namen, aber אהיה) Ehje Ex. 3, 14) ist vielleicht von diesem Namen, vielleicht auch von היה abgeleitet; durch die Nennung dieses Namens wollte Gott von dem Grübeln über sein wahres Wesen, dessen Erkenntniß unmöglich ist, abhalten; und als Mose fragte und sprach: „Wenn sie nun zu mir sagen, wie ist sein Name? " (Ex. 3, 13), antwortete ihm Gott: „Was haben sie etwas zu fragen was sie doch nicht erfassen können? " (gleich wie jener Engel sagte: „Was fragst du nach meinem Namen, der ist wunderlich, Richt. 13, 18). Sage ihnen nur: , אֶהְיֶה ", , , Ich bin ", erklärt durch אשר אהיה, " der ich bin ", d. h. der Seiende, der für sie da sein wird, wenn sie mich suchen werden; sie mögen keinen größeren Beweis für mein Dasein bei ihnen suchen und mich so annehmen, und ſage ihnen: , אהיה schickt mich zu euch " (Ex. 3,14 (nachdem es vorher geheißen, daß er dem Moses das Wunder angegeben, indem er sagte: „Chje ist mit dir und das soll für dich ein Zeichen sein, daß ich dich geschickt habe " (Ex. 3, 12); (das Zeichen soll eben sein, daß ich dir überall zur Seite fein werde) und sich in ähnlicher Weise daran geschlossen: , , Der Gott eurer Väter schickt mich zu euch; der Gott Abraham's, der Gott Isaak's und der Gott Jakob's " (Ex. 3, 15), d. h. derer, die allbekannt waren als solche, bei denen die göttliche Thätigkeit stets sichtbar war. -, , Gott der Götter ist Be " zeichnung, daß alle wirkenden Kräfte Gottes bedürfen, der sie ordnet und lenkt. -, , Herr der Herren " ist diesem gleich. - אֵל) El) aber ist abgeleitet von אילות) Stärke); während von Gott alle Kräfte ausgegangen, ist er doch zu erhaben, um ihnen zu gleichen; es ist daher wohl erlaubt zu sagen: „Wer ist dir gleich unter den Starken ") Ex. 15, 11), also den Plural von אל zu gebrauchen. -, , Heilig“ ist Bezeichnung dafür, daß er zu heilig und zu erhaben ist, als daß ihm irgend eine Eigenschaft der Erschaffenen beigelegt werden könnte, und wenn das geschähe, so sei es eben nur bildlich. Daher hörte Jesaia ein unendliches: „Heilig, heilig, heilig! " (Jes. 6, 3), wovon eben die Bedeutung war, daß Gott zu erhaben und zu heilig sei, als daß ihn irgend eine der Unreinheiten des Volks, in dessen Mitte seine Herrlichkeit thront, treffen könnte. So sah er ihn auf einem hohen erhabenen Thron, womit das geistige Heiligthum gemeint ist, das nicht zu verkörpern ist und dem nichts anhaftet, was Körpern anhaftet. - Heiliger Israel's " heißt Gott in Beziehung auf die göttliche Thätigkeit, die an Israel und nach ihm an der Gesammtheit seiner Nachkommen kund ward; ein Busammenhang durch Gedanke und Führung, nicht durch körperliche Berührung; es ist daher auch nicht jedem, der da will, erlaubt, zu sagen: „Mein Gott ", , , , mein Heiliger ", höchstens in bildlicher, überkommener Rede, aber im wahren Sinne sagt das nur ein Prophet oder Frommer, an dem der Gottesgeist haftet. So sagten sie zum Propheten: „Bete doch zu dem Ewigen, deinem Gotte“ (1. Kön. 13, 6). Es sollte überhaupt der göttlichen Ansicht zufolge, das Verhältniß dieses Volkes zu andern Völkern sein, wie eines Königs zum Volke: „Heilig sollt ihr sein, denn heilig bin ich euer Gott " (Lev. 19, 2). אדני) Adonai), das mit Alef, Dalet, Nun, Jod geschriebene, ist gleichsam eine Hindeutung auf ein Gegenständliches obgleich Er in Wahr heit über solchen Hindeutungen steht und zwar findet eine solche Hindeutung immer nur nach einer individuellen Seite statt; man deutet auf von Gott erschaffene Dinge hin, die ihm als unmittelbare Werkzeuge dienen, so wie man auf den Verstand deutet und sagt, er sei im Herzen oder Gehirn ", oder „dieser Verstand“, „jener Verstand ". Zwar ist eine (solche) Hindeutung bei etwas Unräumlichen eigentlich nicht statthaft; während aber alle Glieder dem Verstande dienen, so geht doch dieser Dienst durch das Herz und das Gehirn, und da diese seine ersten Werkzeuge sind so sagt man er sei da. Aehnlich deutet man auf den Himmel, als auf ein Geräth, das unmittelbar seinem Willen mit Ausschluß aller Mittelglieder dient. Dagegen deutet man auf nichts Zusammengesestes, weil diese erst mittelst anderer Ursachen dienen und sich so auf Gott, als die oberste Ursache, zurückleiten. So sagt man: „der im Himmel thront " (Pf. 123, 1), „denn Gott ist im Himmel " (Koh. 5, 1), ja man sagt sogar in bildlicher Rede: Himmelsfurcht“, „himmelsfürchtig "; „beim Himmel werden sie Erbarmen finden. " So deuteten sie auf die Feuer- und Wolkensäule, warfen sich vor ihr nieder, und sagten: Gott sei da, weil diese Säule blos seinem Willen diente, nicht wie die andern Wolken und Feuer, die sich aus andern Ursachen in der Luft erzeugen. So auch mit dem verzehrenden Feuer auf der Spike des Berges, welches das ganze Volk sah, und die geistige Gestalt, welche die Vornehmen sahen und unter seinen Füßen, wie Saphir getäfelt " (Ex. 24, 10), was sie, Gott Israel's“ nannten. Mit ähnlicher Hindeutung nannten sie die Bundeslade den Herrn der ganzen Erre, weil sich, so lange sie da war, Wunder zeigten, die mit ihr verschwanden, gerade wie man von den Augen sagt, daß sie sehen, während das, wodurch gesehen wird, etwas Anderes ist, nämlich die Seele. Manche deuteten auch auf Propheten, Weise, Fromme hin, als welche die ersten Werkzeuge des göttlichen Willens sind, den sie ausführen, ohne ihm mit einem Worte zu widerstreben, und durch die Wunder geschehen; in einer solchen Hindeutung sagten unsere Weisen (g. A.): In den Ewigen, deinen Gott sollst du fürchten " (Deut. 6, 13) sind die Schriftgelehrten eingeschlossen. Mit Recht nennt man ja auch einen Mann, der auf dieser Höhe steht, einen „Mann Gottes ", ein Prädikat, zusammengesetzt aus Menschlichem und Göttlichem und so viel bedeutend wie ein göttlicher Mensch. Wenn nun die Rede ist von dem göttlichen Wort, auf das man hindeutet, so sagt man „Adonai“ mit Alef, Dalet, Nunod gleichsam: „Adonai, du bist mein Herrscher ". Mit Hindeutung auf einen räumlichen Begriff sagt man in bildlicher Weise: , , der im Himmel thront " (Ps. 123, 1), „der in Zion thront " (Ps. 9, 12), , , der über den Cherubim thront " (I. Sam. 4, 4), , , der in Jerusalem wohnt " (Ps. 135, 21). So bleibt bei der Mannigfaltigkeit der Attribute das Wesen dasselbe, je nach der Verschiedenartigkeit des afficirten Dinges, wie die Sonnenstrahlen verschieden sich äußern, während die Sonne dieselbe bleibt; ein Gleichniß, das erst dann ganz passend wäre, wenn die Sonne sinnlich nicht wahrnehmbar, aber ihre Strahlen da wären, und ihre Ursache erst durch Deduktion erfaßt werden könnte. Es scheint überhaupt nöthig, , hier etwas ausführlich zu werden, weil man doch dem Einwurf begegnet, wie kann man mit etwas Räumlichen auf etwas Unräumliches hindeuten und glauben, daß das, worauf hingedeutet wird, die erste Ursache sei? Der Widerlegung dieses Einwandes legen wir als Vorausseßung Folgendes zu Grunde: Die Sinne erfassen von dem Wahrnehmbaren nur die Zufälligkeiten, nicht aber Wesenheiten; so erfassen sie vom König z. B. nur das äußerlich Sichtbare, die Gestaltung und das Maß: das ist aber nicht in Wahrheit der König, zu dessen Verehrung man sich verpflichtet hat; denn du siehst ihn im Kriege in anderer Ausstattung als im Lande, in anderer in seinem Hause, und sagst dochauf Grund eines sinnlichen, nicht eines Verstandesurtheils es sei derselbe König. Du siehst ihn vielleicht als Knaben, dann als Jüngling, dann als bejahrten Mann, dann als Greis, du siehst ihn gesund und dann krank, und obgleich sich sein Aeußeres, seine Bewegungen, seine Säfte, seine Eigenschaften verändert haben, sagst du doch, er sei derselbe, und sprichst aus, daß er der König sei, weil er es ist, der mit dir gesprochen, dir Befehle und Verbote ertheilt hat; was so von ihm ausgeht, ist doch nur der Verstand, die vernünftige Seele, also ein Theil von ihm, derwie doch feststehtein räumlich nicht begrenztes Wesen, auf das doch keine Hindeutung statthaft ist, und trotzdem haft du darauf hindeutend es ausgesprochen, daß es der König sei. Wenn er aber gestorben ist und du von ihm gesehen, was zu sehen war, so sprichst du es aus, daß es nicht der König sei, sondern ein Körper, der von jedem beliebig bewegt werden und der von Zufälligkeiten aus sehr verschiedene Einflüsse erleiden kann, (wie Wolken, die sich zufällig in der Luft bilden, die ein Wind fortträgt, ein anderer bringt, die ein Wind sammelt und ein anderer zerstreut) und der also nur thätig war durch den Willen der Seele des Königs (gleichwie die göttliche Wolkensäule nicht von Winden zerstreut werden konnte). Ein anderes Gleichniß: Wir erblicken die Sonne als einen runden, flachen, einem Schilde an Größe und Gestalt gleichen, leuchtenden, heißen, ruhenden Körper. Nach dem Urtheil des Verstandes ist sie eine Kugel, ungefähr 166mal größer als die Erdkugel, nicht heiß, nicht ruhend, sondern sich in zwei entgegengesetzten Bewegungen, deren Besprechung hier zu weit führen würde, östlich und westlich bewegend. Die Sinne haben nun einmal nicht die Fähigkeit bekommen, das Wesen der Dinge aufzufassen; ihre Fähigkeit beschränkt sich darauf, die daran haftenden Zufälligkeiten zu erfassen, aus denen der Verstand dann auf Wesen und Entstehungsgrund schließt. Die Substanz und den Grund erfaßt freilich nur der vollkommene Verstand, der Thätige Verstand, gleich den Engeln; der erfaßt die Gründe und Substanzen an sich ohne der Zufälligkeiten als Mittel zu bedürfen; aber unser Verstand, der auf materiellem Boden ruht, kann die Wahrheit der Dinge nur mittelst der besondern Fähigkeiten erfassen, die Gott in die Sinne gelegt hat, die den Zufälligkeiten der sinnlich wahrnehmbaren Dinge entsprechen, und die dem ganzen Menschengeschlecht gemein sind. Es ist z. B. zwischen meinem und deinem Sehvermögen keine Differenz darüber, daß diese runde, leuchtende und wärmende Fläche die Sonne ist; und wenn der Verstand auch diese Eigenschaften nicht als solche darstellt, so schadet das der Forschung nicht, weil wir davon einen Schluß auf das, was wir suchen, ziehen können. So ein kluger Scharfsichtiger, der sein Kameel sucht mit einem Blödsichtigen, der statt eines Dinges zwei sieht und sagt: „Ich sehe an dem und dem Ort zwei Kraniche. " Der Scharfsichtige weiß, daß es das Kameel ist, was er aus einem doppelt sieht, und daß es ihm nur vermöge seiner schwachen Augen als ein Kranich und wegen seines schlechten Sehvermögens als zwei erscheint. Der Scharfsichtige benutzt seine Aussage, und verzeiht ihm seines schlechten Sehvermögens wegen die falsche Bezeichnung. Gerade so stehen die Sinne und die Einbildungskraft zum Verstand. Eben eine solche Beziehung, wie sie zwischen den Sinnen und den sinnlich wahrnehmbaren Dingen besteht, hat Gott auch zwischen dem inneren Sinn und dem nicht sinnlich Wahrnehmbaren geschaffen, und einzelne Menschen auserwählt, denen er ein inneres Auge gegeben, womit sie die Dinge ohne Irrthum sehen, auf daß der Verstand dann davon Schlüsse mache auf das Wesen und die innere Beschaffenheit der Dinge. Wem dieses Auge verliehen worden, der ist in Wahrheit der Sehende und mag alle Menschen als blind betrachten, sie leiten und auf den rechten Weg bringen. Möglich auch, daß diese Augen die Einbildungskraft sind, insofern sie nämlich der Verstandeskraft dient, und dann große und furchtbare Gestaltungen sehen, die eine unzweifelhafte Gewißheit an sich tragen. Der größte Beweis für ihre Wahrheit ist die Uebereinstimmung dieser ganzen Gattung in Betreff dieser Gestaltungen, d. h. daß von allen Phropheten, die derartige Dinge gesehen, einer für den andern Zeugniß ablegt. So machen wir es ja auch mit unsern sinnlichen Wahrnehmungen; wir bezeugen uns gegenseitig, daß der Honig süß, der Wermuth bitter sei, und wenn wir jemand hierin differiren sehen, so erklären wir das für eine Abnormität. Jene Propheten also sahen ohne Zweifel die göttliche Welt unit ihrem inneren Auge, sahen die Gestaltungen in einer ilrer eigenen Natur angemessenen Weise und was sie zu sehen pflegten, beschreiben sie so, wie sie dieselben wahrgenommen, in körperlicher Weise. Es sind diese Bildungen wahrhaft in Beziehung auf das, was das Vorstellungsvermögen, die Einbildungskraft und das Gemeingefühl verlangt, nicht wahrhaft aber in Bezuд auf das Wesen, wonach der Verstand forscht, wie sich dies aus dem obenangeführten Gleichniß vom Könige ergiebt. Wer dir sagt, der König sei der große, weiße, in Seide gekleidete Mann mit dem Diadem auf dem Haupte u. dgl. , der spricht nichts Unwahres, und wer da sagt, der König sei kein anderer als der denkende, erkennende, befehlende, verbietende in dem und dem Lande und in der und der Zeit über das und das Volk, der spricht auch nichts Unwahres. Wenn nun ein Prophet mit seinem inneren Auge die vollkommenste aller Gestaltungen unter dem Bilde eines Königs oder eines auf dem Richterstuhle sizenden Richters, Befehle und Verbote ertheilend, Herrscher einsetzend und absetzend sieht, so weiß er, daß dies eine Gestaltung ist, passend für einen König, der Verehrung und Gehorsam findet. Sieht er die Gestalt eines, der Geräthe oder Schreibzeug trägt oder gegürtet ist, einen Dienst zu verrichten, so weiß er, daß diese Gestalt einen gehorsamen Diener angemessen bezeichnet. Es ist auch nichts Befremdliches darin, daß Gott unter dem Bilde eines Menschen dargestellt wird. Auf Grund unseres Verstandes würden wir ihn zuerst mit dem Licht vergleichen, weil dieses das herrlichste und feinste alles sinnlich Wahrnehmbaren ist, das alle Theile der Welt mehr als Alles umgiebt und umfaßt; wenn wir aber an die Eigenschaften denken, die man unmöglich abweisen kann, es sei in bildlicher oder wahrhaftiger Bezeichnung als: lebend, mächtig, wissend, wollend, ordnend, Jedem das Angemessene gebend, gerecht richtend, so finden wir unter dem, was wir sehen, keine näher kommende Vergleichung, als die mit der vernünftigen Seele, d. h. mit dem vollkommenen Menschen, nämlich in sofern er Mensch ist, nicht in sofern er ein Körper ist, denn das hat er mit der Pflanze gemein, nicht in sofern er lebt, denn das hat er mit dem Thiere gemein. So haben ja auch die Philosophen die Welt den großen Menschen und den Menschen die kleine Welt genannt. Ist nun Gott der Geist, die Seele, der Verstand, das Leben der Welt (man nennt ihn ja auch: „Leben der Welt "), so ist das Gleichniß vor dem Verstande gerechtfertigt, nicht zu gedenken, daß die Prophetie sich eines offeneren Schauens erfreut, als die Speculation, und durch dieses Schauen die Bewohner der höhern Welt Auge in Auge gesehen, das Heer des Himmels, die geistigen Wesen, die Gott nahe Stehenden u. A. unter menschlicher Gestalt gesehen, mit Beziehung worauf gesagt ist: Wir wollen einen Menschen machen in unserm Bilde, nach unserer Aehnlichkeit " (Gen. 1, 26). Der Grund ergiebt sich aus der schon früher von mir ausgeführten Abstufung der Schöpfung, die sich in weiser Ordnung von den Elementen zu Erden-, Pflanzen, Luft- und Wasserthieren, Landthieren mit ausgebildeten Sinnen und wunderbaren Kenntnissen erhebt; über dieser Stufe giebt es nur noch eine, die der göttlichen, engelhaften nahe kommt, das ist der Mensch nach der Gestalt der Engel und Diener Gottes, die ihm nahe stehen) freilich nicht in räumlichem Verstande, da Raum " auf Gott unanwendbar ist). Nach beiden Beispielen konnte bei einer Vergleichung keine andere Gestalt, als die des größten unter den Menschen gewählt werden, von dem die Leitung und Regierung der andern Menschen ebenso stufenweise ausgeht, wie von Gott die Leitung und Regierung der Welt. So sahen sie, wenn er Könige absetzt und einsetzt und richtet: „Daß man hinstellte Throne und der Alte an Tagen sich feste " (Dan. 7, 9), und wenn er zürnt und aufbrechen will: „Sitzend auf hohem und erhabenem Throne, Serafim um ihn stehend ") Jes. 6, 1. 2), und wenn er aufbricht: den Wagen, den Ezechiel sah und ganz in seinem Kopfe behielt, obgleich es außerhalb des Landes der Prophetie war. Für dieses ist nämlich die Grenze gesteckt vom Schilfmeer bis zum Meer der Philister, also die Wüste Sinai, Paran, Seir und auch wohl Aegypten mit eingeschlossen, denn auch dieses Land hat diesen Vorzug. Wenn sich nun die gesetzlich vorgeschriebenen Bedingungen zusammenfinden, so werden jene Gestaltungen Auge in Auge, sichtbarlich und nicht in Räthseln " gesehen, wie die Wohnung, der Opferdienst, das Land Kanaan mit seiner Eintheilung, die Erscheinung, die Elia eben daselbst hatte u. s. w. Solche auf speculativem Wege nicht zu erfassende Dinge sind von den griechischen Philosophen verworfen worden, weil die Speculation Alles verwirft, dessengleichen sie nicht gesehen; aber die Propheten hielten sie aufrecht, weil sie doch nicht leugnen konnten, was sie mit dem ihnen vorzugsweise verliehenen geistigen Auge gesehen hatten, und weil es vor Menschenmassen in verschiedenen Zeiten geschehen war, wo eine Verabredung undenkbar ist. Auch stimmten die Weisen, die sie noch erreicht und in ihrer prophetischen Thätigkeit gesehen, ihnen bei. Hätten die griechischen Philosophen ihre prophetische Thätigkeit und ihre Wunder gesehen, so hätten sie dieselben anerkannt, und auf speculativem Wege Erklärungen dafür gesucht, wie Menschen zu dieser Stufe gelangen können, wie das ja auch in der That von Philosophen der andern Religionen geschehen ist. In dieser Weise ist die Hindeutung des AlefDaletNunJod auf die göttliche Tätigkeit zu verstehen, als wenn man sagte: „Mein Herr " u. f. w. Ein Engel Gottes ist gleich einem Boten. Mancher Engel wird für eine bestimmte Zeit aus den feinen Elementarkörpern gebildet, manche sind für die Ewigkeit geschaffen; das sind vielleicht die geistigen Wesen, von denen die Philosophen sprechen; eine Ansicht, die wir weder widerlegen, noch bestätigen wollen. Zu zweifeln ist nur, ob die von Jesaia, Ezechiel und Daniel gesehenen Engel zu den für ein augenblickliches Bedürfniß geschaffenen oder zu den geistigen, dauernden Gestaltungen gehören. -, , Herrlichkeit Gottes " ist der zarte Körper, der dem Willen Gottes nachgeht und die Gestalt annimmt, die nach Gottes Bestimmung dem Propheten gezeigt werden soll; so nach der ersten Ansicht. Nach der zweiten ist, , Herrlichkeit Gottes " die Gesammtheit der Engel und der geistigen Werkzeuge, als Thron, Wagen Ausdehnung, Ofannim und Galgillim u. dergl. , was dauernd und bleibend ist, das werde Herrlichkeit Gottes genannt, wie das Gefolge des Königs sein Herrliches: „Und das Herrliche vor ihnen“ (Richter 18, 21). Das war auch vielleicht das Begehren des Moses, als er sagte: „Laß mich doch deine Herrlichkeit sehen " (Ex. 33, 18); was ihm auch zugesagt wurde mit der Maßgabe, daß er sich in Acht nehme, das Gesicht zu sehen, weil dieser Anblick über das menschliche Vermögen gehe: „Du sollst meinen Rücken sehen“ u. s. w. (Ex. 33, 23). Die Herrlichkeit war der Anschauung der Propheten zu ertragen möglich wie in dem Gefolge der Herrlichkeit Manches ist, was wir zu sehen im Stande sind, als Wolke, verzehrendes Feuer, weil wir an derartiges gewöhnt sind. Ueber dieser Herrlichkeit giebt es aber etwas höchst Feines, das sich zu einer selbst dem Propheten unerreichbaren Stufe erhebt, so daß, wer sich dazu vordrängt seine Auflösung verschuldet. Etwas Aehnliches sehen wir an dem Gesichtsvermögen. Wer ein schwaches Gesicht hat, der sieht wenig, gleichsam Dämmerlicht, wie die Fledermäuse; wessen Augen blöde und schwach sind, der sieht nur im Schatten; wessen Augen kräftiger sind, kann den Sonnenschein sehen; aber in die Sonne selbst, wenn sie hell strahlt, kann kein Auge sehen, und wer darauf besteht, zieht sich Blindheit zu. Das ist Herrlichkeit des Ewigen, Reich des Ewigen, Schechina des Ewigen, mit Beziehung auf Gott; doch werden sie auch zuweilen auf Naturanschauungen angewendet, z. B. , , Voll ist die Erde seiner Herrlichkeit " (Jes. 6,6 (; sein Reich herrscht über Alles " (Pf. 103,19) In Wahrheit aber wird seine Herrlichkeit und sein Reidh nur an seinen Auserwählten, seinem Kleinod, seinen Propheten sichtbar, durch die eben dem Gottesleugner die Ueberzeugung werden soll, daß Gott eine Herrschaft und ein dauerndes Reich und Kenntniß von den einzelnen Thaten der Geschöpfe habe; so heißt es in eigentlicher Bedeutung: „Der Ewige ist König“ (Ps. 97, 1), , , die Herrlichkeit des Ewigen wird offenbar werden " (Ief: 40, 4), „der Ewige wird König sein immer und ewig " (Ex. 15, 18), „Zion zu sagen: dein Gott ist König " (Jes. 52, 7), „die Herrlichkeit des Ewigen strahlt über dich“ (Jes. 60, 1). Auch ist nicht zu verwerfen, was über: „Die Gestalt schaut er " (Num. 12, 8), über: „Sie sahen den Gott Israels“ (Ex. 24, 10), über: „das Werk des Wagens ", sogar was über „das Maß des Körpers“ gesagt wurde, weil dadurch die Ehrfurcht vor Gott in den Gemüthern befestigt wird, gemäß dem Worte: „Auf daß seine Furcht sei auf eurem Angesicht“ u. f. w. (Ex.2017 (

ד אָמַר הַכּוּזָרִי: וַהֲלֹא כְּשֶׁאֱלֹהוּתוֹ נִכְנְסָה בַדֵּעוֹת, וְאַחְדּוּתוֹ וִיכָלְתּוֹ וְחָכְמָתוֹ, וְשֶׁהַכֹּל מֵאִתּוֹ, וְצֹרֶךְ הַכֹּל אֵלָיו, וְשֶׁאֵין לוֹ צֹרֶךְ אֶל הַכֹּל, יִכָּנֵס הַמּוֹרָא מִמֶּנּוּ וְהָאַהֲבָה לוֹ, וְלֹא נִצְטָרֵךְ לַגַּשְׁמוּת הַזֶּה.

4 Kusari. Wird denn nicht auch, wenn der Glaube an seine Gottheit, Einheit, Almacht, Weisheit, daran, daß Alles von ihm kommt, daß Alles seiner, er aber Keines bedarf, in die Gemüther gedrungen ist, die Ehrfurcht vor ihm und die Liebe zu ihm befestigt werden, ohne daß es solcher körperlicher Darstellungen bedürfte?

ה אָמַר הֶחָבֵר: זֹאת טַעֲנַת הַפִּילוֹסוֹפִים, וַאֲשֶׁר נִרְאֶה מִנֶּפֶשׁ הָאָדָם כִּי הִיא יְרֵאָה בְהִמָּצֵא הַמַּפְחִידוֹת מֻרְגָּשׁוֹת, מַה שֶּׁאֵינָהּ יְרֵאָה כַּאֲשֶׁר יְסֻפַּר לָהּ עֲלֵיהֶם, כַּאֲשֶׁר הִיא אוֹהֶבֶת הַצּוּרָה הַיָּפָה הַנִּמְצֵאת, מַה שֶּׁאֵינָהּ אוֹהֶבֶת כְּשֶׁיְּסֻפַּר עָלֶיהָ. וְאַל תַּאֲמִין לַמִּתְחַכֵּם, שֶּׁיֹּאמַר כִּי מַחֲשַׁבְתּוֹ מִתְחַבֶּרֶת עַל סֵדֶר עַד שֶׁיַּגִּיעַ אֶל כָּל הָעִנְיָנִים הַצְּרִיכִים בָּאֱלֹהוּת בְּשִׂכְלוֹ בִּלְבַד מִבִּלְתִּי שֶׁיִּסְמֹךְ אֶל מֻרְגָּשׁ, בִּרְאוֹת דִּמְיוֹן מִמִּלּוֹת אוֹ מִכְּתָב אוֹ מִצּוּרוֹת נִרְאוֹת אוֹ מִתְדַּמּוֹת. הֲלֹא תִרְאֶה שֶׁאֵינְךָ יָכוֹל לִכְלֹל כָּל עִנְיָנֵי תְפִלָּתְךָ בַּמַּחֲשָׁבָה לְבַדָּהּ בִּלְתִּי קְרִיאָה, וְלֹא תוּכַל לִסְפֹּר עַד מֵאָה, דֶּרֶךְ מָשָׁל, בַּמַּחֲשָׁבָה לְבַדָּהּ בְּלֹא דִּבּוּר, כָּל שֶׁכֵּן אִם תִּהְיֶה הַמֵּאָה מִמִּנְיָנִים מִתְחַלְּפִים, וְלוּלֵא הַהֶרְגֵּשׁ שֶׁהוּא כוֹלֵל הַסֵּדֶר הַהוּא הַשִּׂכְלִי בְּדִמְיוֹנוֹת וּתְנוּעוֹת, לֹא הָיָה נִכְלָל. וְכֵן מִסְתַּדֶּרֶת לַנָּבִיא גְּדֻלַּת הָאֱלֹהִים וִיכָלְתּוֹ וְרַחֲמָנוּתוֹ וְחָכְמָתוֹ וְחַיּוּתוֹ וּתְמִידוּתוֹ וּמַלְכוּתוֹ, וְשֶׁאֵינֶנּוּ צָרִיךְ לַכֹּל וְשֶׁהַכֹּל צְרִיכִים לוֹ, וּמַעֲלָתוֹ הַמְיֻחֶדֶת וּקְדֻשָּׁתוֹ, בְּמַה שֶּׁהוּא רוֹאֶה פִתְאוֹם בְּרֶגַע אֶחָד מִגְּדֻלַּת הַצּוּרָה הַהִיא הַנִּבְרֵאת לוֹ וְהוֹדָהּ וַהֲדָרָהּ, וְהַתְּכוּנוֹת וְהַכֵּלִים הַמּוֹרִים עַל הַיְכֹלֶת, כַּיָּד הַנְּטוּיָה וְהַחֶרֶב הַשְּׁלוּפָה וְהָאֵשׁ וְהָרוּחַ וְהַבְּרָקִים וְהָרְעָמִים הַמְשַׁמְּשִׁים בְּמַאֲמָרוֹ, וְהַדִּבּוּר הַיּוֹצֵא מִבֵּינֵיהֶם בְּאַזְהָרוֹת וּבְהוֹדָעַת מַה שֶּׁהָיָה וְיִהְיֶה, וּמַעֲמַד בְּנֵי אָדָם, וְהַמַּלְאָכִים לְפָנָיו נִכְנָעִים, וִיצִיאַת כָּל צָרְכֵיהֶם מֵאִתּוֹ, יַסְפִּיק לָהֶם וְלֹא יֶחְסַר מְאוּמָה, יַגְבִּיהַּ הַשָּׁפָל וְיַשְׁפִּיל הַגָּבֹהַּ, וְיִפְשֹׁט יְמִינוֹ לַשָּׁבִים וְיִקְרָא אֲלֵיהֶם: מִי־יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלֹהִים, וְיֶאֱנַף וְיִכְעַס עַל הָרְשָׁעִים, מְהַעְדֵּה מַלְכִין וּמְהָקִים מַלְכִין, וּלְפָנָיו אֶלֶף אַלְפִין יְשַׁמְּשׁוּנֵהּ וְגוֹ', כָּל זֶה וְהַדּוֹמֶה לָזֶה יִרְאֶה הַנָּבִיא בְּרֶגַע אֶחָד, וְיִכָּנֵס הַמּוֹרָא וְהָאַהֲבָה תְּקוּעִים בְּנַפְשׁוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו, וְהוֹלֵךְ כָּל יְמֵי חַיָּיו חוֹשֵׁק, הוֹמֶה וּמְבַקֵּשׁ שֶׁיִּתְרָאֶה אֵלָיו פַּעַם שְׁנִיָּה אוֹ שְׁלִישִׁית. וּכְבָר נֶחְשַׁב לִשְׁלֹמֹה לְדָבָר גָּדוֹל הַשְׁתֵּי פְעָמִים, בְּאָמְרוֹ: 'הַנִּרְאֶה אֵלָיו פַּעֲמָיִם'. מָתַי הִגִּיעַ הַפִּילוֹסוֹף עַל כָּזֶה בִּתְבוּנָתוֹ?

5 Meister. Solchen Einwand machen gewöhnlich die Philosophen. Wir sehen indessen, daß die Seele des Menschen nur, wenn die furchterregenden Gegenstände da sind, Furcht empfindet, nicht aber, wenn nur davon erzählt wird, gleich wie man zu einer schönen Gestalt nur Liebe fühlt, wenn sie da ist, nicht aber, wenn man nur davon erzählt. Glaube nicht dem sich klug Haltenden wenn er sagt, seine Denkkraft erhebe sich so weit, daß er blos mit seinem Verstande, ohne eine anschauliche Sinnlichkeit, als Worte, Schrift, gesehene oder gedachte Gestalten, in das gehörige Verhältniß zu seinem Gotte sich versehen könne. Sieh, du kannst ja nicht einmal all den Inhalt deines Gebetes blos in Gedanken zusammenfassen, ohne zu sprechen, und kannst z. B. nicht bis hundert zählen, blos in Gedanken, ohne zu sprechen, geschweige denn, wenn diese hundert verschiedenen Gattungen angehören. Ohne sinnliche Anschauung, welche den geistigen Zusammenhang erhält durch Beispiele und Bewegungen, würde es nicht gefaßt werden können. So stellt sich dem Propheten dar die Größe Gottes, Ewigkeit, Herrschaft, daß er Keines bedarf und daß dessen Almacht, Barmherzigkeit, Weisheit, Leben, Alle seiner bedürfen, dessen Einheit und Heiligkeit in dem plößlichen Anblick jener für ihn erschaffenen großen, prächtigen und erhabenen Gestaltungen dar, mit den Formen und Geräthen, die auf die Macht hindeuten, als ausgestreckte Hand, gezücktes Schwert, Feuer, Wind, Blize, Donner, die seinem Worte dienen, die aus ihnen hervorgehende Rede, Verbote, Verkündigung des Gewesenen und des Zukünftigen; wie alle Menschen, auch Könige sich vor ihm beugen, wie alle ihre Bedürfnisse zur Genüge von ihm befriedigt werden, ohne daß etwas fehlt, wie er den Demüthigen erhöhet und den Hohen demüthigt, wie er seine Rechte dem Reuigen entgegenhält, wie er ihnen dann zuruft: Wer weiß, vielleicht besänftigt sich Gott wieder, wie er grollt und zürnt über die Bösen, Könige absetzt und einsetzt, tausendmal tausend vor ihm Dienst verrichten u. s. w. Indem der Prophet Dieses und Aehnliches in einem Augenblick sieht, werden Furcht und Liebe für sein ganzes Leben seinem Herzen eingeprägt und er wird fortwährend nur von dem innigen Wunsch bewegt, es ein zweites oder drittes Mal zu sehen. Ist ja bodh die zweimalige Erscheinung Gottes dem Salomon als etwas Großes angerechnet worden, da es heißt: , , der ihm zweimal erschien“ (1. Kön. 11, 9). Wann je hat ein Philosoph dies durch sein Denken erreicht?

ו אָמַר הַכּוּזָרִי: לֹא יִתָּכֵן זֶה, כִּי הַמַּחֲשָׁבָה אֵינֶנָּה כִּי אִם כְּסִפּוּר דְּבָרִים, לֹא יִתָּכֵן בָּזֶה לְתָאֵר שְׁנֵי דְבָרִים יַחְדָּו, וְאִלּוּ יִהְיֶה אֶפְשָׁר, לֹא יִתָּכֵן לַשּׁוֹמֵעַ לִכְלֹל אוֹתָם יָחַד, כִּי הַחֲלָקִים אֲשֶׁר נִרְאֶה אוֹתָם מֵהַמְּדִינָה וַאֲנָשֶׁיהָ בְּשָׁעָה אַחַת, לֹא יִסְבְּלֵם סֵפֶר גָּדוֹל, וְהִנֵּה נִכְנְסָה הָאַהֲבָה בַּמְּדִינָה אוֹ הַשִּׂנְאָה בְלִבִּי בְּרֶגַע אֶחָד, וְאִלּוּ הָיוּ קוֹרְאִים עָלַי זֶה בְּסֵפֶר, לֹא הָיָה נִכְנָס בְּנַפְשִׁי, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה מִתְבַּלְבֶּלֶת בְּמַה שֶּׁיִּפְגָּעֶנָּה מִן הַטָּעוּת וְהַדִּמְיוֹן וּמִדְּבָרִים שֶׁקָּדְמוּ, וְלֹא יִזְדַּכֵּךְ לָהּ דָּבָר שָׁלֵם.

6 Kusari. Das ist nicht möglich. Mit dem Denken verhält es sich wie mit dem Erzählen von Begebenheiten. Man kann dabei nicht zwei Dinge zugletch schildern, und wenn man es könnte, so wäre es dem Hörer nicht möglich, sie gleichzeitig aufzufassen. Die Einzelnheiten, die wir an einem Lande und dessen Bewohnern in einer Stunde sehen, finden in einem großen Buche nicht Play, und doch gewinnt Liebe oder Haß gegen dies Land fast augenblicklich Raum in meinem Herzen. Hätte man mir dasselbe aus einem Buche vorgelesen, so wären diese Gefühle nicht so entstanden, abgesehen von Verwirrungen, in die das Denken durch Irrthümer, Schein, vorgefaßte Meinungen unklare Auffassungen geräth.

ז אָמַר הֶחָבֵר: אֲבָל אֲנַחְנוּ כְּבַעֲלֵי הָעֵינַיִם הַתְּרוּטוֹת אֲשֶׁר לֹא יוּכְלוּ לִרְאוֹת הָאוֹר הַהוּא, וְצָרִיךְ שֶׁנִּסְמֹךְ עַל הַפִּקְחִים אֲשֶׁר קְדָמוּנוּ, אֲשֶׁר כֹּחַ בָּהֶם לִרְאוֹתוֹ. וּכְמוֹ שֶׁהַפִּקֵּחַ לֹא יוּכַל לִרְאוֹת הַשֶּׁמֶשׁ וְיוֹרֶה עָלֶיהָ זוּלָתוֹ, וְיַשִּׂיגֵהוּ בְהַבָּטָה אֵלֶיהָ, אֶלָּא בְעִתּוֹת הַיּוֹם וּבִמְקוֹמוֹת נִשְׁקָפִים שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ זוֹרַחַת אֲלֵיהֶם, כֵּן הַפִּקֵּחַ בָּאוֹר הָאֱלֹהִי יֶשׁ לוֹ עִתִּים וּמְקוֹמוֹת, בָּהֶם רוֹאֶה הָאוֹר הַהוּא, וְהָעִתִּים הֵם עִתּוֹת הַתְּפִלּוֹת, כָּל שֶׁכֵּן בּימֵי הַתְּשׁוּבָה, וְהַמְּקוֹמוֹת הֵם מְקוֹמוֹת הַנְּבוּאָה.

7 Meister. Ja, diese Leute sind wie die Blödsichtigen, die jenes Licht nicht zu schauen vermögen, und wir müssen uns daher auf die Sehenden verlassen, die vor uns gelebt und Kraft gehabt, es zu schauen. So wie der Sehende die Sonne nicht sehen, aber doch einen andern darüber belehren und sie erfassen kann, indem er zu gewissen Tageszeiten zu ihr oder an die Orte, auf die sie scheint, hinblickt, so hat auch der für das göttliche Licht Sehfähige Zeiten und Wörter, wo er das Licht sehen kann. Zeiten sind die Stunden des Gebets, besonders an den Bußtagen; Derter: die Derter der Prophetie.

ח אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם כֵּן אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ שֶׁאַתָּה מוֹדֶה בְּרַבֵּי הַשָּׁעוֹת וְהַיָּמִים וְהַמְּקוֹמוֹת כַּחוֹזִים.

8 Kusari. Demnach räumst du, wie ich sehe, den Sterndeutern ein, daß Stunde und Ort Bedeutung haben.

ט אָמַר הֶחָבֵר: וְכִי אָנוּ דוֹחִים שֶׁיֵּשׁ לָעֶלְיוֹנוֹת מַעֲשֶׂה בָּאַרְצִיּוֹת?! אַךְ נוֹדֶה כִּי חָמְרֵי הַהֲוָיָה וְהַהֶפְסֵד מֵחֲמַת הַגַּלְגַּל, אֲבָל הַצּוּרוֹת מֵאֵת מַנְהִיגָם וּמוֹלִיכָם וְהַשָּׂם אוֹתָם כֵּלִים לַהֲקָמַת כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ מִן הַהֲוָיוֹת מִבִּלְתִּי שֶׁנֵּדַע לְחַלֵּק אוֹתָם. וְהַחוֹזֶה טוֹעֵן שֶׁהוּא יוֹדֵעַ לְחַלֵּק וּלְהָבִין, וַאֲנַחְנוּ מַכְחִישִׁים אוֹתוֹ בָּזֶה, וְנִגְזּר שֶׁאֵין בָּשָׂר וָדָם מַשִּׂיג לָזֶה, וְאִם נִמְצָא מִן הַחָכְמָה הַהִיא דָּבָר סָמוּךְ אֶל חָכְמָה אֱלֹהִית תּוֹרִיִּית, נְקַבְּלֵהוּ, וּבָזֶה תָּנוּחַ דַּעְתֵּנוּ עַל מַה שֶּׁנִּזְכַּר מֵחָכְמַת הַכּוֹכָבִים בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ, מִפְּנֵי שֶׁאֲנַחְנוּ סְבוּרִים שֶׁהוּא מְקֻבָּל מִכֹּחַ אֱלֹהִי וְהוּא אֱמֶת, וְאִם לֹא הִנֵּה כֻלּוֹ סְבָרוֹת, וְגוֹרָלוֹת בַּשָּׁמַיִם, יוֹתֵר אֲמִתִּיִּים מֵהֶם הַגּוֹרָלוֹת בֶּעָפָר, אִם כֵּן מִי שֶׁיִּרְאֶה הָאוֹרוֹת הָהֵם הוּא הַנָּבִיא בֶאֱמֶת, וְהַמָּקוֹם אֲשֶׁר יֵרָאֶה בוֹ הוּא מְקוֹם הַכַּוָּנָה בֶּאֱמֶת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מָקוֹם אֱלֹהִי, וְהַתּוֹרָה אֱשֶׁר תָּבֹא עַל יָדוֹ הִיא תוֹרַת אֱמֶת.

9 Meister. Wir leugnen ja auch nicht den Einfluß der höheren Kräfte auf irdische Ereignisse; wir räumen ein, daß der Wechsel von Werden und Vergehen von der Sphäre abhänge. Aber die Gestaltung kommt von dem, der sie leitet und führt, von dem, der sie zu Werkzeugen zur Volführung alles dessen, was er über die Dinge bestimmt, gemacht hat, ohne daß wir die Vertheilung kennen. Der Sterndeuter behauptet, diese zu kennen und zu verstehen, und darin eben widersprechen wir ihm, und sagen, daß kein Sterblicher derartiges zu fassen vermag; findet sich übrigens in dieser Wiffenschaft etwas der göttlichen, von unserer Lehre bezeichneten Weisheit Nahekommendes, so nehmen wir es gern an, und sind daher über das, was über Sterndeutung in den Schriften unserer Weisen vorkommt, beruhigt, weil wir des Glaubens sind, daß es eine Ueberlieferung von göttlicher Kraft her, und also wahr ist. Sonst stehen ja diese Ideen und Himmelsloose an Wahrheit den Loosen mit Staub nach. Also: Wer jenes Licht schaut, der ist in Wahrheit ein Prophet, der Ort, wo er es sieht, ist in Wahrheit der Ort der Prophetie, weil es ein göttlicher Ort ist, und die Lehre, die durch ihn uns zugeht, ist in Wahrheit die Lehre Gottes.

י אָמַר הַכּוּזָרִי: אֲבָל הַתּוֹרוֹת אֲשֶׁר אַחֲרֵיכֶם, כַּאֲשֶׁר יוֹדוּ בָאֱמֶת וְלֹא יַכְחִישׁוּהוּ, כֻּלָּם מְשִׂימִים יִתְרוֹן לַמָּקוֹם הַהוּא וְאוֹמְרִים כִּי הוּא מְקוֹם עֲלִיַּת הַנְּבִיאִים בְּשַׁעַר הַשָּׁמַיִם, וּמְקוֹם מַעֲמַד הַדִּין, וְשֶׁהַנְּפָשׁוֹת נִקְבָּצוֹת אֵלָיו, וְשֶׁהַנְּבוּאָה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אַחַר הוֹדָאָתָם בִּגְדֻלַּת מַעֲלָה לַאֲבוֹתָם, וְהַהוֹדָאָה בְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית וְהַמַּבּוּל וְרֹב מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, וְחוֹגְגִים אֶל הַמָּקוֹם הַנִּכְבָּד הַהוּא.

10 Kusari. In der That räumen ja die Religionen, die nach der eurigen entstanden sind, wenn sie die Wahrheit eingestehen und sie nicht verleugnen, den Vorzug dieses Ortes ein, glauben, daß von da die Propheten gen Himmel gestiegen daß da das Thor des Himmels, der Ort des Gerichts und die Versammlung der Seelen sei, daß die Prophetie unter den Israeliten stattgehabt, auch erkennen sie den Vorzug der israelitischen Stammväter zu, glauben an die Schöpfungsgeschichte und an Alles, was in der Schrift geschrieben, und wallfahrten nach jenem erhabenen Orte.

יא אָמַר הֶחָבֵר: אָמְנָם הָיִיתִי מְדַמֶּה אוֹתָם לְגֵרִים אֲשֶׁר לֹא קִבְּלוּ כָּל תּוֹלְדוֹת הַמִּצְוֹת אַךְ שָׁרְשֵׁיהֶם, לוּלֵא שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶם סוֹתְרִים אֶת דִּבְרֵיהֶם וְשֶׁכְּבוֹדָם לִמְקוֹם הַנְּבוּאָה בִּדְבָרִים, עִם מַה שֶּׁהֵם מְכַוְּנִים אֶל מְקוֹמוֹת הָיוּ לָאֱלִילִים, בְּאֵיזֶה מָקוֹם שֶׁיִּקְרֶה שֶׁיִּהְיֶה בָהֶם הֲמוֹנָם, לֹא נִרְאָה בוֹ מַעֲשֶׂה אֱלֹהִי, עִם הַשְׁאִירָם חֻקֵּי הָעֲבוֹדוֹת הַקְּדוּמוֹת וִימֵי חַגֵּיהֶם וּמוֹעֲדֵיהֶם, וְלֹא שִׁנּוּ זוּלָתִי הַצּוּרוֹת שֶׁהָיוּ לְשָׁם, מָחוּ אוֹתָם וְלֹא מָחוּ דָתוֹתֵיהֶם. כִּמְעַט שֶׁאֹמַר כִּי כָל מַה שֶּׁאָמַר הַבּוֹרֵא: "וְעָבַדְתָּ שָׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים עֵץ וָאָבֶן", וְנִשְׁנָה פַעֲמַיִם, הוּא רֶמֶז אֶל אֵלֶּה אֲשֶׁר הֵם מְרוֹמְמִים אֶת הָעֵץ וַאֲשֶׁר הֵם מְרוֹמְמִים אֶת הָאֶבֶן. וַאֲנַחְנוּ עִם רֹב הַיָּמִים מִשְׁתַּוִּים אֲלֵיהֶם בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ, וֶאֱמֶת הוּא שֶׁכַּוָּנָתָם אֵינָהּ אֶלָּא לֵאלֹהִים, כְּמוֹ עַם אֲבִימֶלֶךְ וְאַנְשֵׁי נִינְוֵה, וּמִתְפַּלְסְפִים יִקְרְאוּ לְשֵׁם הָאֱלֹהִים. וּמַנְהִיג כָּל אַחַת מִשְּׁתֵי הַכִּתּוֹת אָמַר כִּי הִשִּׂיג הָאוֹרוֹת הָאֱלֹהִיּוֹת הָהֵם בְּמוֹצָאָם, רְצוֹנוֹ לוֹמַר: אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ, שֶׁמִּשָּׁם הֶעֱלוּהוּ אֶל הַשָּׁמַיִם וְצֻוָּה לְיַשֵּׁר אַנְשֵׁי הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וְהָיָה מְקוֹם כַּוָּנָתָם הָאָרֶץ הַהִיא, וְלֹא נִתְעַכֵּב הָעִנְיָן כִּי אִם מְעָט עַד שֶׁהֵשִׁיבוּ כַוָּנָתָם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲמוֹנָם שָׁם. הֲלֹא זֶה כְּמִי שֶׁיִּרְצֶה לְיַשֵּׁר בְּנֵי אָדָם כֻּלָּם אֶל מְקוֹר הַשֶּׁמֶשׁ, כִּי עֵינֵיהֶם תְּרוּטוֹת וְלֹא יָכְלוּ לִרְאוֹת וְלֹא מָצְאוּ מְקוֹמָהּ, וְנָשָׂא אוֹתָם אֶל קֹטֶב הַצָּפוֹן אוֹ אֶל קֹטֶב הַדָּרוֹם וְאָמַר לָהֶם הַשֶּׁמֶשׁ הֵנָּה! הַקְבִּילוּהָ תִּרְאוּ אוֹתָהּ! וְלֹא רָאוּ אוֹתָהּ. וְהַמַּנְהִיג משֶׁה, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, הֶעֱמִיד הֶהָמוֹן אֵצֶל הַר סִינַי לִרְאוֹת אֶת הָאוֹר אֲשֶׁר רָאוּהוּ אִלּוּ הָיוּ יְכוֹלִין עָלָיו כִּיכָלְתּוֹ. וְאַחַר כֵּן קָרָא לְשִׁבְעִים זְקֵנִים וְרָאוּהוּ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "וַיִּרְאוּ אֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל". וְאַחַר כֵּן קָבַץ הַשִּׁבְעִים זְקֵנִים הַשְּׁנִיִּים וְחָל עֲלֵיהֶם מֵאוֹר הַנְּבוּאָה מַה שֶּׁנִּשְׁתַּנּוּ עִמּוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "וַיָּאצֶל מִן־הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל־שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים", וּמְעִידִים קְצָתָם לִקְצָתָם בְּמַה שֶּׁרוֹאִים וּבְמַה שֶּׁשּׁוֹמְעִים. וְנִתְרַחֲקוּ הַמַּחֲשָׁבוֹת הָרָעוֹת מִן הָאֻמָּה, שֶׁיֵּחָשֵׁב כִּי הַנְּבוּאָה טַעֲנָה מֵהַיָּחִיד שֶׁטָּעַן בָּהּ, כִּי לֹא יִתָּכֵן לַעֲבֹר הַהַסְכָּמָה עַל הַהֲמוֹנִים הָהֵם, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁרַבּוּ וְהָיוּ קְהִלּוֹת, מִשְׁתַּוִּים עִם אֱלִישָׁע בִּידִיעַת יוֹם לֻקַּח בּוֹ אֵלִיָּהוּ, בְּאָמְרָם לוֹ: 'הֲיָדַעְתָּ כִּי הַיּוֹם יְיָ לֹקֵחַ אֶת־אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ", וְכֻלָּם עֵדִים לְמשֶׁה מְזָרְזִים עַל תּוֹרָתוֹ.

11 Meister. Ich hätte diese mit Völkern verglichen, die nur die Wurzeln, aber nicht alle Ergebnisse der göttlichen Gebote angenommen, wenn nicht ihre Reden mit ihren Handlungen in Widerspruch ständen. Ihre Verehrung des Ortes der Prophetie besteht eben nur in Worten; denn sie wenden sich mit Andacht Orten zu, die den Gözen angehören, wo immer zufällig eine Masse ihrer sich zusammenfindet, ohne daß da je eine göttliche Thätigkeit sichtbar geworden. Sie haben die Gesetze der alten Gözenverehrung, Feste und Feiertage beibehalten und nur die Formen geändert; diese haben sie vernichtet, nicht aber die Gesetze selbst. Fast möchte man sagen, daß der wiederholte Ausspruch Gottes: „Ihr werdet dort andern Göttern dienen, Holz und Stein " (Deut. 28, 6436) sich auf die einen bezieht, die das Holz, und auf die andern, die den Stein anbeten und denen wir leider mit der Zeit ähnlich werden. Wahr ist es aber, daß ihr Gedanke nur auf Gott gerichtet ist, wie bei Abimelech und den Bewohnern Ninive's, und auch die Philosophen nennen ja den Namen Gottes. Hat ja der Führer einer der beiden Sekten gesagt, daß er das göttliche Licht an dessen Quelle eingesogen, nämlich auf dem heiligen Erdboden, und daß er von da in den Himmel erhoben worden, und hat dann befohlen, alle Menschen zu belehren; während sie in der That sich zuerst an dieses Land wendeten, so dauerte es doch nicht lange, bis sie ihre Andacht dem Orte zuwendeten, wo ihre größte Masse war. Das ist, als wenn einer alle Menschen nach dein Orte der Sonne geleiten wollte, aber ihre Augen blöde wären, daß sie nicht sehen und den Ort derselben nicht finden können. Er führt sie nach dem Nordpol oder nach dem Südpol und sagt zu ihnen: „Da ist vor euch die Sonne, sehet sie an ", aber sie sehen sie nicht. Der Führer Moses (F. ü. i.) stellte das Volk an den Berg Sinai, um das Licht zu sehen, das sie hätten sehen können, wenn sie dazu so wie er befähigt gewesen wären; dann rief er die 70 Aeltesten und sie sahen es, wie es heißt: „Und sie sahen den Gott Israel's " (Exod. 24, 10); dann versammelte er die zweiten 70 Aeltesten, auf die das Licht der Prophetie sich senkte, daß sie ihm darin gleichkamen, wie es heißt: " Und er nahm ab von dem Geist, der auf ihm war und legte ihn auf die 70 Mann, die Aeltesten " (Num. 11, 25), die nun einander bezeugten, was sie gehört und gesehen. So werden alle bösen Gedanken von diesem Volke, als wenn die Prophetie nur eine von einem Einzelnen aufgestellte Behauptung wäre, entfernt, weil unter solchen Massen keine Verabredung stattfinden kann, nicht zu gedenken, daß die Propheten selbst ganze Schaaren waren, die mit Elischa gleich waren in dem Wissen des Tages, an dem Elia weggenommen wurde: , , Weißt du, daß heute der Ewige deinen Herrn von deinem Haupte hinwegnimmt? " (2 Kön. 2, 5), und sie Alle waren Zeugen für Moses und ermahnten, seine Lehren zu halten.

יב אָמַר הַכּוּזָרִי: אֲבָל הֵם יוֹתֵר קְרוֹבִים אֲלֵיכֶם מֵהַפִּילוֹסוֹפִים.

12 Kusari. Näher stehen euch doch die Bekenner der andern Religionen als die Philosophen?

יג אָמַר הֶחָבֵר: רָחוֹק מַה שֶּׁיֵּשׁ בֵּין בַּעַל הַתּוֹרָה וּבֵין הַפִּילוֹסוֹף, כִּי בַעַל הַתּוֹרָה מְבַקֵּשׁ הָאֱלֹהִים לְתוֹעָלוֹת גְּדוֹלוֹת, זוּלַת תּוֹעֶלֶת יְדִיעָתוֹ אוֹתוֹ, וְהַפִּילוֹסוֹף אֵינוֹ מְבַקֵּשׁ אֶלָּא שֶׁיְּסַפְּרֵהוּ עַל אֲמִתָּתוֹ, כַּאֲשֶׁר הוּא מְבַקֵּשׁ שֶׁיְּסַפֵּר הָאָרֶץ עַל הַדִּמְיוֹן שֶׁהִיא בְּמֶרְכַּז הַגַּלְגַּל הַגָּדוֹל וְאֵינֶנָּה בְּמֶרְכַּז גַּלְגַּל הַמַּזָּלוֹת, וְזוּלַת זֶה מֵהַיְדִיעוֹת, וְשֶׁאֵין מַזִּיק הַסִּכְלוּת בִּידִיעַת הָאֳלֹהִים אֶלָּא כְהַזָּקַת הַסִּכְלוּת בִּידִיעַת הָאָרֶץ לְמִי שֶׁאָמַר שֶׁהִיא מִשְׁטָח, וְהַתּוֹעֶלֶת אֶצְלוֹ אֵינֶנָּה כִּי אִם יְדִיעַת הַדְּבָרִים עַל אֲמִתָּתָם לְהִדַּמּוֹת בַּשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל וְיָשׁוּב הוּא הוּא, בֵּין שֶׁיִּהְיֶה צַדִּיק בֵּין שֶׁיִּהְיֶה אֶפִּיקוּרוֹס לֹא יָחוּשׁ כְּשֶׁיִּהְיֶה פִּילוֹסוֹף, וּמִשָּׁרְשֵׁי אֱמוּנָתָם שֶׁהֵם אוֹמְרִים לֹא יֵיטִיב יְיָ וְלֹא יָרֵעַ, וְשֶׁיַּאֲמִין בְּקַדְמוּת הָעוֹלָם, וְלֹא יִרְאֶה שֶׁהָיָה הָעוֹלָם כְּלָל נֶעְדָּר עַד שֶׁנִּבְרָא, אֲבָל לֹא סָר וְלֹא יָסוּר, וְאִם יִקְרְאוּ הָאֱלֹהִים יִתְבָּרֵךְ 'בּוֹרֵא' הוּא עַל דֶּרֶךְ הַעֲבָרָה לֹא עַל הַמּוּבָן מֵהַמִּלָּה, אַךְ הוּא רוֹצֶה בְּאָמְרוֹ 'בּוֹרֵא' וְ'יוֹצֵר', שֶׁהוּא סִבָּתוֹ וְעִלָּתוֹ, וְלֹא סָר הֶעָלוּל עִם הָעִלָּה, אִם תִּהְיֶה הָעִלָּה בְּכֹחַ – הֶעָלוּל בְּכֹחַ, וְאִם תִּהְיֶה בְּפֹעַל – הֶעָלוּל בְּפֹעַל, וְהַבּוֹרֵא יִתְבָּרֵךְ עִלָּה בְּפֹעַל וַעֲלוּלוֹ בְּפֹעַל בְּעוֹד שֶׁהוּא עִלָּתוֹ. אַךְ אִם יִתְרַחֲקוּ הָרֹחַק הַזֶּה אֵין לְהַאֲשִׁים אוֹתָם, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הִגִּיעוּ אֶל הַיְדִיעָה הָאֱלֹהִית אֶלָּא בְדֶרֶךְ הַקָּשָׁה, וְזֶה מִמַּה שֶּׁהֵבִיאָה אֵלָיו הַקָּשָׁתָם. וְהַמּוֹדֶה מֵהֶם בֶּאֱמֶת יֹאמַר לְבַעֲלֵי הַתּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁאָמַר סָקְרַאט אֶל הָעָם: "חָכְמַתְכֶם זֹאת הָאֱלֹהִית אֵינֶנִּי מַכְחִישָׁהּ, אַךְ אֲנִי אוֹמֵר שֶׁאֵינֶנִּי יוֹדְעָהּ, אָמְנָם אֲנִי חָכָם בְּחָכְמָה אֱנוֹשִׁית". אַךְ אֵלֶּה הָאֻמּוֹת כְּפִי אֲשֶׁר קָרְבוּ רָחֲקוּ, וְאִם לֹא, הִנֵּה יָרָבְעָם וְסִיעָתוֹ יוֹתֵר קְרוֹבִים אֵלֵינוּ, וְהָיוּ עוֹבְדֵי אֱלִילִים וְהֵם יִשְׂרָאֵל נִמּוֹלִים שׁוֹמְרֵי שַׁבָּת וּשְׁאָר הַמִּצְוֹת, אֶלָּא מְעַט מִמָּה שֶּׁהֱבִיאָם צֹרֶךְ הַהַנְהָגָה לַעֲבֹר עֲלֵיהֶם, וְהֵם מוֹדִים בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הַמּוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ בְּעוֹשֵׂי הָעֵגֶל בַּמִּדְבָּר. וְאֵין לָאֵלֶּה עֲלֵיהֶם מַעֲלָה אֶלָּא בְהַרְחָקַת הַצּוּרוֹת, אַךְ כֵּוָן שֶׁהִטּוּ מְקוֹם הַכַּוָּנָה וּבִקְשׁוּ הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי בְּמָקוֹם שֶׁאֵינֶנּוּ נִמְצָא, זוּלַת שַׁנּוֹתָם רֹב הַמִּצְוֹת הַשִּׁמְעִיּוֹת, כְּבָר רָחֲקוּ עַד מְאֹד.

13 Meister. Ebenso weit entfernt, wie ein Bekenner einer Religion von einem Philosophen. Jener sucht Gott um großer Vortheile willen außer der Erkenntniß Gottes, der Philosoph sucht ihn nur, um ihn richtig definiren zu können, so wie ihm daran liegt, von der Erde z. B. sagen zu können, daß sie im Mittelpunkt der großen Sphäre und nicht im Mittelpunkt der Sphäre der Sternbilder stehe und anderes Wissenschaftliche: nach seiner Meinung schadet die Unwissenheit in der Erkenntniß Gottes so viel, wie die Unwiffenheit in Kenntniß der Erde, daß sie z. B. eine Fläche sei. Der ganze Nutzen besteht für ihn nur in der Erkenntniß der Dinge nach ihrer Wahrheit, um dem Thätigen Verstand ähnlich und mit ihm identificirt zu werden; ob er fromm oder ein Gottesleugner gewesen, darauf kommt es nicht an, wenn er nur ein Philosoph war. Eine der Grundlagen ihres Glaubens ist, daß Gott nichts Gutes noch Böses thue; daß man an die Nichterschaffenheit der Welt glaubt; daß man nicht annimmt, es könne die Welt, ehe sie erschaffen worden, gar nicht dagewesen sein, sondern sie habe nie aufgehört und werde nicht aufhören zu existiren, und wenn sie Gott den Schöpfer nennen, so ist das nur bildlich, nicht aber im eigentlichen Sinne des Wortes zu nehmen; wenn er sagt: Schöpfer, Bildner, so meint er Ursache, Grund; die Wirkung habe mit der Ursache nie aufgehört, da zu sein; ist die Ursache nur in Kraft, so ist es auch die Wirkung; ist jene eine That, so ist es auch diese; Gott ist Ursache in That und auch seine Wirkung in That, so lange er die Ursache ist. Wenn nun auch die Philosophen so weit von uns abstehen, so kann man ihnen noch keine Schuld beimessen, da sie doch zur göttlichen Erkenntniß nur auf speculativem Wege kommen und dies eben das Resultat ihrer Speculation ist, und wer unter ihnen aufrichtig ist, wird zu dem Bekenner einer Religion, wie Sokrates zum Volke, sagen: „Diese eure göttliche Weisheit leugne ich nicht, aber ich gestehe, daß ich sie nicht fasse; ich verstehe mich auf menschliche Weisheit. " Aber jene Religionen haben sich eben so entfernt, als sie nahe sind; sonst stehen ja Jerobeam und sein Anhang uns näher, obgleich sie Gözendienst trieben; sie waren ja doch Israeliten, welche die Beschneidung, den Sabbat und die andern Gebote mit wenigen Ausnahmen, die sich in Folge ihrer Einrichtung als nothwendig zeigten, hielten. Sie glaubten doch an den Gott Israel's, der es aus Aegypten geführt; gerade wie jene, die das Kalb in der Wüste verfertigt. Die Bekenner anderer Religionen haben vor diesen weiter keinen Vorzug, als daß sie die Bilder verwerfen; aber da sie den Ort der Anbetung verändert und eine göttliche Thätigkeit an einem Orte suchen, wo sie sich nicht findet, so haben sie sich, abgesehen davon, daß sie viele Ceremonialgeseze verworfen, sehr weit entfernt.

יד אָמַר הַכּוּזָרִי: צָרִיךְ שֶׁנַּבְדִּיל בֵּין סִיעַת יָרָבְעָם וּבֵין סִיעַת אַחְאָב הַבְדָּלָה גְדוֹלָה. כִּי עוֹבְדֵי הַבַּעַל הֵם עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה לְגַמְרֵי, וְכֵן אָמַר אֵלִיָּהוּ: "אִם־יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם־הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו", וּבָהֶם הָיוּ מְסֻפָּקִים הַחֲכָמִים, אֵיךְ הָיָה אוֹכֵל יְהוֹשָׁפָט מִסְּעֻדַּת אַחְאָב, וְלֹא אָמְרוּ כָזֶה בְּסִיעַת יָרָבְעָם, וְגַם אֵלִיָּהוּ לֹא דִבֵּר בַּעֲבוֹדַת הָעֲגָלִים כַּאֲשֶׁר אָמַר: "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיָי אֱלֹהֵי צְבָאוֹת", כִּי סִיעַת יָרָבְעָם לַיָי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָיוּ כָל מַעֲשֵׂיהֶם, וּמַה שֶּׁהָיָה לָהֶם מֵהַנְּבִיאִים הָיוּ נְבִיאֵי יְיָ, וּנְבִיאֵי אַחְאָב נְבִיאֵי הַבָּעַל. וּכְבָר קָם יֵהוּא בֶן־נִמְשִׁי לִמְחוֹת אֶת מַעֲשֵׂה אַחְאָב, וְהִשְׁתַּדֵּל הַהִשְׁתַּדְּלָה הַהִיא בַּתַּחְבּוּלָה הַהִיא, בְּאָמְרוֹ: אַחְאָב עָבַד אֶת־הַבַּעַל מְעָט יֵהוּא יַעַבְדֶנּוּ הַרְבֵּה, עַד שֶׁמָּחָה זֵכֶר הַבַּעַל, וְלֹא שָׁלַח יָד בָּעֲגָלִים. וְעוֹשֵׂי הָעֵגֶל הָרִאשׁוֹן, וְסִיעַת יָרָבְעָם וּבַעֲלֵי הַבָּמוֹת וּפֶסֶל מִיכָה לֹא הָיוּ מְכַוְּנִים כֻּלָּם רַק לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אַךְ עִם עֲבֵרָה שֶׁחַיָּבִין עוֹשֶׂיהָ מִיתָה, כְּמִי שֶׁנּוֹשֵׂא אֶת אֲחוֹתוֹ לְצֹרֶךְ אוֹ לְתַאֲוָה, אֲבָל הוּא מְקַיֵּם כָּל מִצְוֹת הַנִּשּׂוּאִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה בָהֶם הָאֱלֹהִים, אוֹ כְמִי שֶׁאוֹכֵל בְּשַׂר הַחֲזִיר אֲבָל הוּא נִזְהָר בַּשְּׁחִיטָה וּמִן הַדָּם וְזוּלָתוֹ מִתְּנָאֵי הַמַּאֲכָלִים כַּאֲשֶׁר צֻוָּה בוֹ.

14 Kusari. Wir müssen Jerobeam mit seinem Anhang von Achab und den Seinigen wohl trennen. Die Anbeter des Baal sind vollständige Gözendiener; so sagte ihnen ja auch Elia: „Ist der Ewige Gott, so geht ihm nach, wenn aber der Baal, so geht ihm nach " (1. Kön. 18, 21). Daher waren auch die Weisen zweifelhaft darüber, wie Josafat von der Mahlzeit des Achab habe genießen können, während sie eine solche Bemerkung über Jerobeam's Anhang nicht machen. Und wenn Elia sagte: „Ich habe geeifert für den Ewigen, den Gott der Heerschaaren " (1. Kön. 19, 10), so sprach er nicht von dem Kälberdienste, denn die Handlungen Jerobeam's und der Seinigen hatten Bezug auf den Ewigen, den Gott Israel's; ihre Propheten waren Propheten des Ewigen, wogegen Achab's Propheten Baalspropheten waren. Stand doch Jehu, Sohn des Nimschi, auf, um Achab's Werke zu vernichten, und verfuhr dabei mit der bekannten Sorglichkeit und Schlauheit, indem er sagte: „Achab hat dem Baal wenig gedient, Jehu wird ihm wieldienen " (2. Kön. 19, 18), und rottete in der That das Andenken des Baal aus; aber an die Kälber legte er keine Hand. Also die Verfertiger des ersten Kalbes, der Anhang des Jerobeam, die Verehrer der Höhen und des Bildes des Micha beteten nur den Gott Israel's an, freilich in einer sündhaften, todesschuldigen Weise; gleich als wenn jemand seine Schwester aus Noth oder Luft heirathet und dabei die bezüglichen Trauungsgesetze beobachtet, die Gott befohlen; oder als wenn jemand Fleisch eines Schweines ißt, aber die Gesetze über Schlachtung, Blut und die sonstigen von Gott befohlenen Speisegeseze hält.

טו אָמַר הֶחָבֵר: הִנֵּה הַעִירוֹתָ עַל מְקוֹם סָפֵק וְאֵין אֶצְלִי בוֹ סָפֵק. וּכְבָר יָצָאנוּ מֵעִנְיָנֵנוּ בַּמִּדּוֹת, וְצָרִיךְ שֶׁנָּשׁוּב אֵלָיו. וְאוֹסִיף לְךָ בֵּאוּר בְּדִמְיוֹן מֵהַשֶּׁמֶשׁ שֶׁהִיא אַחַת, אַךְ מִתְּחַלְּפִים מַעַרְכוֹת הַגְּשָׁמִים הַמְקַבְּלִ עַל הַדִּמְיוֹן, וְהָאֲוִיר הַצַּח וְהַמַּיִם, וְיִקָּרֵא בָזֶה 'אוֹר נוֹקֵב', וְיִקָּרֵא בָּאֲבָנִים הַזַּכּוֹת וְהַשְּׁטָחִים הַקְּלָלִיִּים אוֹר בָּהִיר, עַל הַדִּמְיוֹן, וּבָעֵצִים וּבָאָרֶץ וְזוּלָתָם אוֹר נִרְאֶה, וּבְכָל הַדְּבָרִים בִּכְלָלוּת אוֹר סְתָם בִּלְתִּי שֵׁם מְיֻחָד. וְהָאוֹר הַסְּתָם הוּא כְמוֹ אָמְרֵנוּ 'אֱלֹהִים', כַּאֲשֶׁר הִתְבָּאֵר, וְהָאוֹר הַנּוֹקֵב הוּא כְּמוֹ 'יְיָ' שֵׁם נוֹדָע, מְיֻחָד בַּיַּחַס אֲשֶׁר בֵּינוֹ וּבֵין הַשָּׁלֵם שֶׁבְּכָל בְּרִיאוֹתָיו בָּאָרֶץ, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר נַפְשׁוֹתָם זַכּוֹת מְקַבְּלוֹת לְאוֹרוֹ, יַעֲבֹר בָּהֶם כַּעֲבֹר אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בַּשֹּׁהַם וּבַפְּנִינִים. וְאֵלֶּה הַנְּפָשׁוֹת יֵשׁ לָהֶם מוֹצָא וּמַחְצָב מִזֶּרַע 'אָדָם' כַּאֲשֶׁר הִתְבָּאֵר. וְנִמְשֶׁכֶת הַסְּגֻלָּה וְהַלֵּב דּוֹר אַחַר דּוֹר וּזְמַן אַחַר זְמָן, וְיֵצֵא הֲמוֹן בְּנֵי אָדָם זוּלַת הַלֵּב הַהוּא – קְלִפּוֹת וְעָלִים וּשְׂרָפִים וְזוּלָתָם. וְנִקְרָא אֱלוֹהַּ הַלֵּב הַזֶּה בִּפְרָט 'יְיָ', וּבַעֲבוּר הִדָּבְקוֹ בָאָדָם הֻעְתַּק שֵׁם אֱלֹהִים אַחֲרֵי כְלוֹת מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית אֶל 'יְיָ אֱלֹהִים', וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: "נִקְרָא שֵׁם מָלֵא עַל עוֹלָם מָלֵא", וּשְׁלֵמוּת הָעוֹלָם לֹא הָיָה כִּי אִם בָּאָדָם אֲשֶׁר הָיָה לֵב כָּל שֶׁקָּדַם לוֹ. וְהָעִנְיָן הַנִּרְצֶה בֵּ'אלֹהִים' לֹא יַכְחִישׁ אוֹתוֹ מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ דַעַת, אַךְ תִּפֹּל הַהַכְחָשָׁה בַּ'יָי', מִפְּנֵי שֶׁהַנְּבוּאָה מֻפְלָאָה נָכְרִיָּה בַּיְחִידִים כָּל שֶּכֵּן בֶּהָמוֹן, וְעַל זֶה הִכְחִישׁ פַּרְעֹה וְאָמַר: "לֹא יָדַעְתִּי אֶת־יְיָ", כְּאִלּוּ הֵבִין מִמִּלַּת 'יְיָ מְפֹרָשׁ' מַה שֶּׁיּוּבַן מֵ'הָאוֹר הַנּוֹקֵב', וְהוֹרָה אוֹתוֹ עַל אֱלוֹהַּ יִדְבַּק אוֹרוֹ בִּבְנֵי אָדָם וְיַעֲבָר־בָּם, וְהוֹסִיף לֵאמֹר לוֹ: "אֱלֹהֵי הָעִבְרִים", רָמַז אֶל הָאָבוֹת אֲשֶׁר הֵעִידוּ לָהֶם עֵדִים בַּנְּבוּאָה וּבַכָּבוֹד, אֲבָל 'אֱלֹהִים' הִנְּךָ רוֹאֵהוּ שֵׁם נוֹהֵג בְּמִצְרַיִם, כַּאֲשֶׁר אָמַר פַּרְעֹה הָרִאשׁוֹן לְיוֹסֵף: "אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת־כָּל־זֹאת", "אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ", כַּאֲשֶׁר אִם הָיָה אָדָם אֶחָד יִרְאֶה הַשֶּׁמֶשׁ לְבַדּוֹ וְיִרְאֶה מְקוֹמוֹת זְרִיחָתָהּ וּמְקוֹמוֹת מְרוּצָתָהּ, וַאֲנַחְנוּ לֹא רְאִינוּהָ מֵעוֹלָם אֲבָל אֲנַחְנוּ מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּצֵל וּבְעָנָן, וְנִרְאֶה בֵיתוֹ מֵאִיר יוֹתֵר מִבָּתֵּינוּ בַּעֲבוּר יְדִיעָתוֹ בְּמַהֲלַךְ הַשֶּׁמֶשׁ, וְיִקְבַּע לָהּ חַלּוֹנוֹת וְאֶשְׁנַבִּים כְּפִי רְצוֹנוֹ, וְכֵן נִרְאֶה זְרִיעוֹתָיו וּנְטִיעוֹתָיו מַצְלִיחוֹת, וְאָמַר לָנוּ כִּי זֶה בַּעֲבוּר דַּעְתּוֹ בַשֶּׁמֶשׁ, וְהָיינוּ מַכְחִישִׁים בָּזֶה וְאוֹמְרִים: "מַה הִיא? אֲבָל אָנוּ יוֹדְעִים הָאוֹר וְתוֹעֲלוֹתָיו רַבּוֹת, אַךְ הֵם בָּאוֹת אֵלֵינוּ בְּמִקְרֶה". וְהוּא אוֹמֵר: "יְבוֹאֵנִי מִמֶּנָּה מַה שֶּׁאֲנִי חָפֵץ וּבְעֵת שֶׁאֶחְפָּץ, בַּעֲבוּר שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ סִבָּתָהּ וְאֵיךְ מְהַלֶּכֶת, וְכַאֲשֶׁר אִזָּמֵן לָהּ וְאַצִּיעַ וְאֶשְׁמֹר בְּכָל מַעֲשַׂי בְּעִתִּים יְדוּעִים אֶצְלִי אֵינֶנִּי חָסֵר מִתּוֹעַלְתָּהּ כַּאֲשֶׁר אַתֶּם רוֹאִים". וְשֵׁם יְיָ הוּא הַמְכֻנֶּה מִמֶּנּוּ בְּ'פָנִים', בְּאָמְרוֹ: 'פָּנַי יֵלֵכוּ', וְ'אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים' וְהוּא הָעִנְיָן הַמְבֻקָּשׁים אוֹתָהּ. וַאֲשֶׁר יְקַבֵּל אוֹרָהּ קִבּוּל שָׁלֵם יוֹתֵר – הַפְּנִינִים וְהַשֹּׁהַם, בְּאָמְרוֹ: "יֵלֶךְ נָא־אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ". וְעִנְיַן 'אֱלֹהִים' יֻשַּׂג בְּהַקָּשָׁה, כִּי הַשֵּׂכֶל מוֹרֶה שֶׁיֵּשׁ לָעוֹלָם מוֹשֵׁל וּמְסַדֵּר, וְנֶחֱלָקִים בָּזֶה בְּנֵי אָדָם כְּפִי הַקָּשׁוֹתָם, וְהַקָּרוֹב שֶׁבַּדֵּעוֹת בּוֹ דַעַת הַפִּילוֹסוֹפִים, אֲבָל עִנְיַן יְיָ לֹא יֻשַּׂג בְּהַקָּשָׁה, אַךְ בָּרְאִיָּה הַהִיא הַנְּבוּאִית אֲשֶׁר בָּהּ יָשׁוּב הָאָדָם כִּמְעַט שֶׁיִּפָּרֵד מִמִּינוֹ וְיִדְבַּק בְּמִין מַלְאָכִי וְתִכָּנֵס בּוֹ רוּחַ אַחֶרֶת, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר", "וַיַּהֲפָךְ־לוֹ אֱלֹהִים לֵב אַחֵר", "וְרוּחַ לָבְשָׁה", "הָיְתָה עָלַי יַד־יְיָ", "וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי", כִּנּוּי לְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ הַלּוֹבֶשֶׁת הַנָּבִיא בְּעֵת הַנְּבוּאָה, וְהַנָּזִיר וְהַמָּשִׁיחַ כְּשֶׁנִּמְשַׁח לַכְּהֻנָּה אוֹ לַמְּלוּכָה עֵת שֶׁיִּמְשָׁחֶנּוּ הַנָּבִיא, אוֹ עֵת שֶׁיַּעַזְרֶנּוּ הָאֱלֹהִים וְיַיְשִׁירֵהוּ בְּדָבָר מִן הַדְּבָרִים, אוֹ בְעֵת הוֹדָעַת הַכֹּהֵן בְּמַדַּע הַנֶּעֱלָם אַחַר שֶׁיִּשְׁאַל בָּאוּרִים וְתֻמִּים. וְאָז יָסוּרוּ מִלֵּב הָאָדָם הַסְּפֵקוֹת הַקּוֹדְמוֹת אֲשֶׁר הָיָה מִסְתַּפֵּק בֵּאלֹהִים, וְיִלְעַג לַהַקָּשׁוֹת הָהֵם אֲשֶׁר הָיוּ רְגִילוֹת לְהַגִּיעַ בָּהֶם אֶל הָאֱלֹהוּת וְהַיִּחוּד, וְאָז יָשׁוּב הָאָדָם עוֹבֵד, חוֹשֵׁק בְּנֶעֱבָדוֹ, וּמוֹסֵר נַפְשׁוֹ לַהֲרֵגָה עַל אַהֲבָתוֹ, לְגֹדֶל מַה שֶּׁהוּא מוֹצֵא מֵעֲרֵבוּת הַדְּבִיקָה בוֹ וְהַנֵּזֶק וְהַצַּעַר בְּהִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ, בְּהֵפֶךְ הַפִּילוֹסוֹפִים שֶׁאֵינָם רוֹאִים בַּעֲבוֹדָתוֹ כִּי אִם מוּסָר טוֹב וְדַבֵּר הָאֱמֶת, בְּגַדְּלוֹ עַל שְׁאָר הַנִּמְצָאוֹת, כְּמוֹ שֶׁרָאוּי לְגַדֵּל הַשֶּׁמֶשׁ עַל שְׁאָר הַנִּרְאִים, וְשֶׁאֵין בַּכְּפִירָה בֵאלֹהִים יוֹתֵר מִפְּחִיתוּת הַנֶּפֶשׁ הָרוֹצָה בְכָזָב.

15 Meister. Du hast hiermit über einen zweifelhaften Punkt Licht verbreitet, der es freilich für mich nicht war. Indeß sind wir ganz von unserem Gegenstand, den Prädikaten Gottes, abgekommen und wollen zu ihm zurückkehren. Ich will dir die Sache durch ein Gleichniß deutlicher machen. Die Sonne ist sich gleich, während die Beschaffenheit der ihr Licht empfangenden Körper verschieden ist. Auf sehr vollkommene Weise nehmen ihr Licht auf: Perlen und Edelsteine z. B. , reine Luft, Wasser; solches Licht heißt durchsichtiges; an polirten Steinen und glatten Flächen zurückstrahlendes Licht; an Bäumen, der Erde u. A. sichtbares Licht; an allen Dingen im Algemeinen Licht absolut, ohne eine specielle Bezeichnung. Das absolute Licht ist, wie schon gesagt, Elohim; das durchsichtige Licht ist der Name ' ה, mit Beziehung auf das Verhältniß zwischen ihm und den vollkommensten der irdischen Geschöpfe, nämlich den Propheten, deren reine Seelen seinem Lichte empfänglich es durch sich hindurchgehen lassen, wie das Licht der Sonne Edelsteine und Perlen durchdringt. Solche Seelen sind gebildet und gestaltet aus dem Samen Adam's, wie schon erklärt ist, und dieses Kleinod und dieser Kern pflanzt sich von Geschlecht zu Geschlecht, von Zeit zu Zeit fort, während die Masse der übrigen Menschen außerhalb dieses Kernes sich wie Schalen, Blätter, Harze u. s. w. aussonderte. Der Gott dieses Kernes heißt nun speciell ' ה, und weil er an Menschen hastete, so wurde nach Vollendung des Schöpfungswerkes ihm der Name Elohim beigesellt, also: אלהים ' ה was unsere Weisen aus drücken: „Der volle Name genannt über die volle Welt. " Die Vollendung der Welt bestand eben im Menschen, als dem Kerne alles von ihm Geschaffenen. Was mit dem Namen Elohim bezeichnet ist, wird kein Mensch von Einsicht leugnen. Der Widerspruch trifft nur den Namen ' ה, weil die Prophetie etwas Unbegreifliches und schon an Einzelnen, geschweige an einer Masse Befremdliches ist; einen solchen Widerspruch erhob Pharao, indem er sagte: „Ich kenne den Ewigen nicht " (Ex. 5, 2), als wenn er eben unter dem Worte, Ewiger " verstanden, was wir mit, durchsichtiges Licht " bezeichnet, und als wenn dieses Wort ihm einen Gott vorgestellt, dessen Licht an den Menschen haftet und durch sie hindurch strahlt. Daher sagte Moses dann weiter: „der Gott der Hebräer. . . ", mit Bezugnahme auf die Väter, für deren Prophetie und Herrlichkeit Zeugen da waren; „Gott " war ein, wie man sieht in Aegypten gangbarer Name, wie Pharao zu Joseph sagte: , , Nachdem Gott dir alles dies verkündet hat " (Gen. 41, 39), " ein Mann, in dem der Geist Gottes ist " (Gen. 41, 38). Denke dir, ein Mensch sähe allein die Sonne, die Wörter, an denen sie aufgeht und die sie durchläuft; wir aber hätten sie nie gesehen, und handthierten im Schatten und Nebel, fähen aber sein Haus lichter als die unseren, weil er den Lauf der Sonne kennt, und Fenster und Gitter danach einrichtet, sähen auch seine Saaten und Pflanzungen besonders gedeihen. Nun sagte er zu uns, das sei die Folge davon, daß er Kenntniß von der Sonne habe; wir widersprächen dem und sagten: , , Was ist denn das mit ihr? wir wissen wohl von dem Licht und dessen großem Nußen, aber der kommt uns nur durch Zufall "; er aber sagte: „Ich erhalte von ihr, was ich will und wann ich will, weil ich ihre Ursache und Bewegung kenne; wenn ich mich auf sie einrichte und vorbereite und in allen meinen Handlungen gewisse mir bekannte Zeiten innehalte, so geht mir von ihrem Nuzen nichts verloren, wie ihr ja seht ". - Der Name ' ה ist derjenige, für den Angesicht " gebraucht wird: . , , Mein Angesicht wird gehen " (Ex. 33, 14), „wenn dein Angesicht nicht geht " (Ex. 33, 15); ein Wunsch, der identisch ist mit „Der Ewige gehe doch in unserer Mitte " (Ex. 34, 9). Gottes " Thun kann durch Speculation erfaßt werden, denn der Verstand lehrt, daß die Welt einen Herrscher und Regierer habe; unter den abweichenden Meinungen, welche die Speculation unter den Menschen erzeugt, hat dann die der Philosophen am meisten für sich. Aber des Ewigen Thätigkeit ist nicht durch Speculation zu erfassen, sondern nur durch prophetische Anschauung, die den Menschen gleichsam von seinen Gattungsgenossen trennt, ihn der Engelgattung nahe bringt und einen andern Geist ihm einhaucht: „Du wirst in einen andern Mann verwandelt werden " (1 Sam. 10, 6), „Gott verwandelte ihm ein anderes Herz " (1 Sam. 10, 9), „der Geist bekleidete " (Richt. 6, 34), „Gottes Hand kam über mich " (Ezech. 37, 1), , , williger Geist " (Pf. 51, 14), wo „Geist " Bezeichnung für den heiligen Geist ist, der über den Propheten kommt oder über den Nasir, oder über den Gesalbten, wenn er durch einen Propheten zum Hohenpriester oder zum König gesalbt wird, oder wenn er dem Priester mittelst Urim we - Tummim etwas Geheimes verkündet. Dann weichen aus dem Herzen eingewurzelte Zweifel, die er früher über Gott hegte; er lächelt über jene Speculationen, durch die man zur Göttlichkeit und Einheit zu gelangen sich bemühte. Dann wird der Mensch ein Gottesdiener, fest an dem Verehrten anhängend, und gern sein Leben für diese Liebe hingebend, weil die Süßigkeit dieses Zusammenhanges gar so groß ist, wie andererseits der Schaden und der Schmerz über die Trennung von ihm. Ganz im Gegentheil sehen die Philosophen in der Verehrung Gottes nur die Beobachtung sittlicher Gebote und die Liebe zur Wahrheit, erheben ihn über die anderen Wesen nur so, wie man die Sonne über alles Sichtbare stellt, und glauben, daß Gottesleugung nicht mehr bedeute, als die niedrige Gesinnung, die sich in Lügenhaftigkeit kund giebt.

טז אָמַר הַכּוּזָרִי: כְּבָר הִתְבָּאֶר לִי הַהֶפְרֵשׁ בֵּין 'אֱלֹהִים' וְ'יָי' וַהֲבִינוֹתִי מַה בֵּין אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אֲרִיסְטוֹ, וְשֶׁיְיָ תִּכְסֹפְנָה לוֹ הַנְּפָשׁוֹת בְּטַעַם וּרְאִיָּה, וֵאלֹהִים יַטֶּה אֵלָיו הַקָּשָׁה. וְהַטַּעַם הַהוּא יָבִיא מִי שֶׁיַּגִּיעַ אֵלָיו שֶׁיִּמְסֹר נַפְשׁוֹ עַל אַהֲבָתוֹ וְשֶׁיָּמוּת עָלֶיהָ, וְהַהַקָּשָׁה הַזֹּאת הִיא רוֹאָה כִּי רוֹמְמוּתוֹ חוֹבָה בְּעוֹד שֶׁלֹּא תַזִּיק וְלֹא יַגִּיעַ בַּעֲבוּרָהּ צַעַר. וְאֵין לְהַאֲשִׁים אֲרִיסְטוֹ כְּשֶׁהוּא לוֹעֵג עַל מַעֲשֵׂה הַנִּימוּסִים, אַחַר שֶׁהוּא מְסֻפָּק אִם יֵדַע הָאֱלֹהִים אוֹתָם.

16 Kusari. Nun ist mir der Unterschied zwischen „Gott " und „Ewiger " klar geworden und ich sehe ein, wie sich der Gott Abraham's vom Gott des Aristoteles unterscheidet. Nach dem Ewigen " sehnen sich die Gemüther durch Gefühl und Anschauung, zu " Gott " lenkt bloß die Speculation. Jenes Gefühl bringt die Menschen, die zu ihm gelangt sind, dahin, daß sie ihr Leben für ihre Liebe zu ihm hingeben, und für sie sterben; während jene Speculation die Verehrung Gottes nur so lange als Pflicht hinstellt, als sie nicht schadet und keinen Schmerz verursacht. Man kann es dem Aristoteles nicht verargen, wenn er über die Ausführung göttlicher Gebote spottet, da er zweifelhaft ist, ob Gott Kenntniß davon hat.

יז אָמַר הֶחָבֵר: וּבֶאֱמֶת סָבַל אַבְרָהָם אוּר כַּשְׂדִּים וְהַגֵּרוּת וְהַמִּילָה וְהַרְחָקַת יִשְׁמָעֵאל וַעֲקֵדַת יִצְחָק לִשְׁחֹט אוֹתוֹ, כִּי רָאָה מִן הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי מַה שֶּׁרָאָה, טַעַם לֹא הַקָּשָׁה, וְרָאָה שֶׁאֵין דָּבָר מִמֶּנּוּ נֶעֱלָם מֵחֶלְקֵי מַעֲשָׂיו, וְרָאָה גוֹמֵל אוֹתוֹ עַל צִדְקָתוֹ לִרְגָעִים, וּמוֹרֶה אוֹתוֹ הַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה בְּכָל מַעֲשָׂיו, עַד שֶׁלֹּא הָיָה מַקְדִּים וּמְאַחֵר כִּי אִם בִּרְשׁוּתוֹ, וְאֵיךְ לֹא יִלְעַג לְהַקָּשׁוֹתָיו הַקְּדוּמוֹת, כַּאֲשֶׁר דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, בְּ'וַיּוֹצֵא אוֹתוֹ הַחוּצָה': אָמַר לוֹ: "צֵא מֵאִצְטַגְנִינוּת שֶׁלָּךְ", רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁצִּוָּהוּ לַעֲזֹב כָּל חָכְמוֹתָיו הַהֶקֵּשִׁיּוֹת מֵחָכְמַת הַכּוֹכָבִים וְזוּלָתָם, וְיִדְבַּק בַּעֲבוֹדַת מִי שֶׁהִגִּיעַ אֵלָיו בְּטַעַם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי־טוֹב יְיָ וְגוֹ'". וּבֶאֱמֶת נִקְרָא: 'אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל' מִפְּנֵי שֶׁהָרְאוּת הַזֹּאת הָיְתָה נֶעְדֶּרֶת בְּזוּלָתָם, וְנִקְרָא 'אֱלֹהֵי הָאָרֶץ' בַּעֲבוּר שֶׁיֶּשׁ לָהּ כֹּחַ מְיֻחָד מֵאַוִּירָה וְאַרְצָהּ, וְשָׁמֶיהָ עוֹזְרִים עַל זֶה, עִם הַדְּבָרִים הַתְּלוּיִים בָּהּ אֲשֶׁר הֵם כַּעֲבוֹדַת הָאֲדָמָה וְהַהַצָּעָה לְהַצְלָחַת הַמִּין הַזֶּה. וְכָל מִי שֶׁרָדַף הַנִּמּוּס הָאֱלֹהִי הוּא הוֹלֵךְ אַחַר בַּעֲלֵי הָרְאוּת הַזֹּאת, וְיָנוּחוּ נַפְשׁוֹתָם לְהַאֲמִין לָהֶם עִם תְּמִימוּת דִּבְרֵיהֶם וַעֲבִי מִשְׁלֵיהֶם, מַה שֶּׁלֹּא יָנוּחוּ לְהַאֲמִין לַפִּילוֹסוֹפִים עִם דַּקּוּת חִקּוּיֵיהֶם וִיפִי סֵדֶר חִבּוּרֵיהֶם וּמַה שֶּׁנִּרְאָה עֲלֵיהֶם מֵהַמּוֹפֵת, אַךְ אֵין הֶהָמוֹן הוֹלְכִים אַחֲרֵיהֶם כְּאִלּוּ הַנְּפָשׁוֹת מִתְנַבְּאוֹת בֶּאֱמֶת, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ: "נִכָּרִים דִּבְרֵי אֱמֶת".

17 Meister. In der That litt ja Abraham Ur Casdim und die Verbannung und die Beschneidung und die Entfernung des Ismael und das Binden des Isaak, um ihn zu schlachten, weil er das, was er von der göttlichen Thätigkeit sah, burd (das Gefühl, nicht durch Spekulation auffaßte; er sah ein, daß Gott kein Theil seiner Thätigkeit entging, sah, daß er ihn für seine Frömmigkeit augenblicklich belohnte, daß er ihm den rechten Weg in allen seinen Handlungen zeigte, da er ohne seine Erlaubniß nichts früher oder später that! Mußte er da nicht über seine früheren Speculationen lächeln? Das ist ja die Erklärung unserer Weisen über: „Er führte ihn nach Außen " (Gen. 15, 5), daß er zu ihm gesagt: , , Geh heraus aus deinem Astrologenthum ", d. h. er befahl ihm, alle seine speculativen Studien über die Sternkunde und dergl. zu verlassen, und dem Dienste dessen anzuhängen, den er durch das Gefühl erkannt, wie es auch heißt: „Fühlet und sehet, daß gut ist der Ewige " (Pf. 34, 9); mit Recht heißt es daher Gott, , Israel's ", weil eine solche Anschauung bei Andern nicht gefunden wird; auch „Gott des Landes " (Israel), weil es in seiner Luft, seinem Erdboden, seinem Klima eine besondere Kraft hat, die zu jener Anschauung verhilft, mit allem dem, was damit zusammenhängt, und was sich mit der Pflege des Erdbodens und Vorbereitung zum Gedeihen einer Gattung vergleichen läßt. Wer dem göttlichen Gesetze nachgeht, der folgt den Männern dieser Anschauung nach und findet trotz der Einfalt ihrer Worte und der Härte ihrer Gleichnisse, Beruhigung für seine Seele in dem Glauben an sie, wie er sie in dem Glauben an die Philosophen trok ihrer scharfen Unterscheidungen und anmuthigen Redewendungen, und der von ihnen gegebenen Beweise nicht findet. Die Menge geht doch nicht diesen nach, als ob ihre Seelen die Wahrheit ahnten; denn: Erkannt werden Worte der Wahrheit. "

יח אָמַר הַכּוּזָרִי: אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ מְגַנֶּה הַפִּילוֹסוֹפִים וּמְיַחֵס אֲלֵיהֶם הֵפֶךְ מַה שֶּׁנִּתְפַּרְסְמוּ בוֹ, עַד שֶׁכָּל מִי שֶׁנִּבְדָּל וְנִפְרָשׁ יֵאָמֵר עָלָיו שֶׁשָּׁב פִּילוֹסוֹף אוֹ הוֹלֵךְ עַל דַּעַת הַפִּילוֹסוֹפִים, וְאַתָּה שׁוֹלֵל מֵהֶם כָּל מַעֲשֶׂה טוֹב.

18 Kusari. Ich sehe, daß du in deiner Anklage gegen die Philosophen ihnen das Gegentheil von dem zuschreibst, was von ihnen allgemein bekannt ist. Man sagt ja gerade von jedem, der sich zurückzieht und absondert, er sei ein Philosoph geworden, oder gehe der philosophischen Ansicht nach, und du willst ihnen alles Gute absprechen.

יט אָמַר הֶחָבֵר: אֲבָל, מַה שֶּׁאָמַרְתִּי לְךָ הוּא שֹׁרֶשׁ אֱמוּנָתָם, כִּי תַכְלִית הַהַצְלָחָה לָאָדָם אֵינֶנָּה כִּי אִם הַמַּדָּע הָעִיּוּנִי, וְהַגָּעַת הַנִּמְצָאוֹת מֻשְׂכָּלוֹת בַּשֵּׂכֶל בְּכֹחַ, וְיָשׁוּב שֵׂכֶל בְּפֹעַל, וְאַחַר כֵּן שֵׂכֶל נֶאֱצָל קָרוֹב לַשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל, וְלֹא יִירָא הַכִּלָּיוֹן. וְזֶה לֹא יִשְׁלַם אֶלָּא בִכְלוֹת הַיָּמִים בְּמֶחְקָר וְהַתְמָדַת הַמַּחֲשָׁבָה, וְזֶה לֹא יִתָּכֵן עִם עִסְקֵי הָעוֹלָם, עַל כֵּן הֵם רוֹאִים שֶׁיִּפְרְשׁוּ מֵהַמָּמוֹן וְהַגְּדֻלָּה וְהַהֲנָאָה וְהַבָּנִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְרְדוּ אוֹתָם מִן הַמַּדָּע. וְכַאֲשֶׁר יִהְיֶה הָאָדָם יוֹדֵעַ הַתַּכְלִית הַהִיא הַמְבֻקֶּשֶׁת מֵהַמַּדָּע, לֹא יָחוּשׁ עַל מַה שֶּׁהוּא עוֹשֶׂה, כִּי הֵם אֵינָם יְרֵאִים לְקַבֵּל גְּמוּל עַל הַיִּרְאָה הַהִיא, וְאֵינָם חוֹשְׁבִים שֶׁאִם הָיוּ גוֹזְלִים אוֹ רוֹצְחִים הָיוּ נֶעֱנָשִׁים עַל זֶה, אֲבָל צִוּוּ עַל הַטּוֹב וְהִזְהִירוּ מִן הָרַע בְּדֶרֶךְ הָרָאוּי וְהַמְשֻׁבָּח, לְהִתְדַּמּוֹת לַבּוֹרֵא אֲשֶׁר סִדֵּר הַדְּבָרִים עַל דֶּרֶךְ הַטּוֹב, וְקָבְעוּ הַנִּמּוּסִים הַשִּׂכְלִיִּים, וְהֵם הַהַנְהָגוֹת שֶׁאֵינָם חוֹבוֹת אַךְ הֵם מֻתְנִים אֶלָּא בְעֵת הַצֹּרֶךְ. וְאֵין הַתּוֹרָה כֵּן אֶלָּא בַחֲלָקִים מִנְהָגִיִּים, וּכְבָר נִתְבָּאֵר בַּחָכְמָה הַתּוֹרִיָּה מַה שֶּׁסּוֹבֵל הַתְּנַאי וּמַה שֶּׁאֵינֶנּוּ סוֹבְלוֹ.

19 Meister. Ja, wie ich dir gesagt: die Grundlage ihres Glaubens ist, daß die höchste Glückseligkeit des Menschen nur in speculativer Erkenntniß und Erlangung der gedachten Realitäten durch Verstand in Kraft bestehe, der dann zum Verstand in That, dann in ausgeflossenen Verstand nahe dem Thätigen Verstand, übergeht, und sich vor der Vernichtung nicht fürchtet. Das könne vollständig nur erreicht werden, wenn man sein Leben in Forschung und anhaltendem Denken zubringe, was sich wieder mit weltlicher Beschäftigung nicht vertrage. Darum suchten sie, sich vom Gelderwerb, von Größe, von Vergnügungen, von Kindern loszusagen, um nicht in der Erkenntniß gestört zu werden. Hat nun der Mensch dies Ziel der Erkenntniß erreicht, so kümmert er sich nicht um das, was er thut. Sie fürchten ja Gott nicht, um Lohn für diese Furcht zu bekommen, glauben auch nicht für Diebstahl oder Mord Strafe zu empfangen, sondern sie befehlen das Gute und verbieten das Böse vom Standpunkte des Angemessenen und des Löblichen aus, um dem Schöpfer ähnlich zu werden, der Alles auch auf gute Weise angeordnet, der Vernunftgeseze gegründet, nämlich sociale Einrichtungen, die nicht Pflichten sind, sondern eben nur auf Uebereinkommen für ein Bedürfniß bestehen. Das ist aber auf unsere Lehrer nur in den socialen Theilen anwendbar. Uebrigens ist auch in der Lehre von der Religion erklärt, was sich mit einer Bedingung verträgt oder nicht.

כ אָמַר הַכּוּזָרִי: שָׁקַע הָאוֹר הַהוּא אֲשֶׁר אַתָּה מְסַפֵּר, שְׁקִיעָה שֶׁהַדַּעַת מְרַחֶקֶת שֶׁיֵּרָאֶה עוֹד, וְאָבַד אֲבֵדָה שֶׁהֲשָׁבָתָהּ אֵינָהּ עוֹלָה בַּמַּחֲשָׁבָה.

20 Kusari. Das Licht, von dem du sprichst, ist so untergegangen, daß man sich nicht denken kann, es werde wieder erscheinen; es ist so verloren, daß an ein Wiederbringen desselben nicht gedacht werden mag.

כא אָמַר הֶחָבֵר: אֵינֶנּוּ שׁוֹקֵעַ אֶלָּא בְעֵינֵי מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה אוֹתָנוּ בְּעַיִן פְּקוּחָה, וּמֵבִיא רְאָיָה מִדַּלּוּתֵנוּ וְעָנְיֵנוּ וּפִזּוּרֵנוּ, שֶׁנִּשְׁקַע אוֹרֵנוּ, וּמִגְּדֻלַּת זוּלָתֵנוּ וְהַשָּׂגָתוֹ לָעוֹלָם וּמָשְׁלוֹ בָנוּ, כִּי יֶשׁ לוֹ אוֹר.

21 Meister. Untergegangen ist es nur in den Augen derer, die uns nicht mit klarem Auge beschauen, und die aus unserer Gedrücktheit, Armuth und Zerstreuung Beweise für das Erlöschen unseres Lichts, so wie aus der Größe der Andern, ihrer weltlichen Macht und Herrschaft über uns Beweise für das Dasein ihres Lichtes entnehmen.

כב אָמַר הַכּוּזָרִי: לֹא הֵבֵאתִי מִזֶּה רְאָיָה, מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי רוֹאֶה שְׁתֵּי הָאֻמּוֹת הַחוֹלְקוֹת זוֹ עַל זוֹ, יֵשׁ לְכָל אַחַת מֵהֶם גְּדֻלָּה וּמֶמְשָׁלָה וְלֹא יִתָּכֵן שֶׁיִּהְיֶה הָאֱמֶת בִּשְׁתֵּי קַצְווֹת הַסּוֹתֵר, אֶלָּא אוֹ בְאַחַת מֵהֶן אוֹ אֵינוֹ בְאַחַת מֵהֶן. וּכְבָר פֵּרַשְׁתָּ לִי בְּ'הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי' מַה שֶּׁהוֹרָה שֶׁהַדַּלּוּת וְהַשִּׁפְלוּת יוֹתֵר רָאוּי בָּעִנְיָן הָאֳלֹהִי מֵהַגְּדֻלָּה וְהַגַּאֲוָה, וְהוּא גַם כֵּן גָּלוּי בִּשְׁתֵּי הָאֻמּוֹת, כִּי הַנּוֹצְרִים אֵינָם מִתְפָּאֲרִים בִּמְלָכִים וְלֹא בְגִבּוֹרִים וְלֹא בַעֲשִׁירִים, אֲבָל בָּאֲנָשִׁים הָהֵם שֶׁהָלְכוּ אַחֲרֵי יֵשׁוּ כָּל הַיָּמִים הָאֲרֻכִּים אֲשֶׁר לֹא נִקְבְּעָה בָהֶם דָּתוֹ, וְהָיוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵם גּוֹלִים וְנֶחְבָּאִים וְנֶהֱרָגִים בְּכָל מָקוֹם שֶׁנִּמְצְאוּ, וְסָבְלוּ עַל חִזּוּק אֱמוּנָתָם עִנְיָנִים מֻפְלָאִים מִן הַבּוּז וְהַהֶרֶג, וְהֵם אֲשֶׁר בָּהֶם מִתְבָּרְכִים וּמְכַבְּדִים מְקוֹמוֹתָם וּמְקוֹמוֹת הֲרִיגָתָם וּבוֹנִים בָּמוֹת עַל שְׁמוֹתָם. וְכֵן עוֹזְרֵי בַעֲלֵי דָת יִשְׁמָעֵאל סָבְלוּ מִן הַבּוּז הַרְבֵּה עַד שֶׁנֶּעֱזְרוּ, וּבָהֶם הֵם מִתְפָּאֲרִים, וּבְשִׁפְלוּתָם וּבמֹוָתם עַל עֵזֶר דָּתָם מִשְׁתַּבְּחִים, לֹא בַמְּלָכִים הַמִּתְגַּדְּלִים בְּמָמוֹנָם וּגְדֻלַּת עִנְיָנָם, אַךְ בַֹאֲשֶׁר הָיוּ לוֹבְשִׁים הַבְּלָאִים וְאוֹכְלִים הַשְּׂעוֹרִים מִבְּלִי שָׂבְעָם, אֲבָל הָיוּ עוֹשִׂין כָּל זֶה עִם תַּכְלִית הִבָּדְלָם אֶל הָאֱלֹהִים. וְאִלּוּ הָיִיתִי רוֹאֶה הַיְּהוּדִים עוּשִׂים זֶה לְשֶׁם הָאֱלֹהִים, הָיִיתִי אוֹמֵר כִּי יֵשׁ לָהֶם מַעֲלָה עַל מַלְכֵי בֵית דָּוִד, מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי זוֹכֵר מַה שֶּׁלִּמַּדְתַּנִי בַמַּאֲמָר 'אֶת־דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ', כִּי אוֹר הָאֱלֹהִים אֵינֶנּוּ חָל כִּי אִם בְּנַפְשׁוֹת הַנִּכְנָעִים.

22 Kusari. Ich habe davon keinen Beweis bringen wollen, weil ich sehe, daß jede der beiden einander bekämpfenden Religionen groß und mächtig ist, und die Wahrheit doch bei einander widerstreitenden Extremen entweder nur bei einem oder bei keinem sein kann. Bei der Erklärung der Stelle, , Siehe mein Knecht ist beglückt " (Jes. 53, 1) hast du ja schon nachgewiesen, daß der göttlichen Thätigkeit Armuth und Niedrigkeit mehr zukommt, als Größe und Stolz. Und dies wird an jenen zwei Religionsparteien selbst sichtbar. Die Christen rühmen sich nicht der Könige, der Helden, der Reichen, sondern der Männer, die Jeschu alle die lange Zeit nachfolgten, ehe sein Glaube feste Wurzel gefaßt; diese Männer gingen in die Verbannung, mußten sich verbergen, den Tod erleiden, wo man sie fand, duldeten für die Befestigung ihres Glaubens unendliche Verachtung und tödtliche Leiden; und sie sind es, mit denen sie sich jetzt segnen, deren Aufenthaltsund Leidensort sie verehren, auf deren Namen sie Tempel erbauen. Und so ist es mit denen, welche an dem Aufblühen des ismaelitischen Glaubens halfen; auch sie mußten viel Schmach erleiden bis sie zu Kräften kamen, und deren rühmen sie sich; deren Niedrigkeit, deren Hingebung des Lebens für Stärkung des Glaubens preisen sie; nicht der Könige, die mit ihrem Gelde und ihrer Macht groß thun, sondern Derer die sich in Lumpen kleideten und Gerste aßen, ohne satt zu werden. Und das thaten sie Alle in vollständigster Hingebung zu Gott. Hätte ich gesehen, daß die Juden so im Namen Gottes thun, so hätte ich sie über das Königshaus David's gestellt, weil ich mich erinnere, was ich über den Saz: „Mit dem Zerschlagenen und Demüthigen " (Jes. 57, 15) gelernt habe, nämlich, daß das Gotteslicht nur auf den Seelen der Demüthigen ruhe.

כג אַָמַר החֶבֵר: הַדִּין עִמְּךָ שֶׁתְּחָרְפֵנוּ בָזֶה מִפְּנֵי שֶׁאֲנַחְנוּ סוֹבְלִים הַגָּלוּת מִבְּלִי תוֹלָדָה, אֲבָל חָשַבְתִּי בַחֲשׁוּבִים מִמֶּנּוּ, שֶׁהֵם הָיוּ יְכוֹלִים לִדְחוֹת הַבּוּז וְהָעַבְדוּת מֵעַל נַפְשׁוֹתָם בְּמִלָּה שֶׁיֹּאמְרוּהָ מִבְּלִי טֹרַח, וְיָשׁוּבוּ בְנֵי חוֹרִין וְתָרוּם יָדָם עַל מַעֲבִידֵיהֶם, וְאֵינָם עוֹשִׂים זֶה אֶלָּא בַעֲבוּר שְׁמִירַת תּוֹרָתָם, הֲלֹא דַי בַּקֻּרְבָה הַזֹּאת לְהַפְגִּיעַ וּלְכַפֵּר עֲוֹנוֹת רַבּוֹת. וְאִלּוּ הָיָה מַה שֶּׁאַתָּה מְבַקֵּשׁ מִמֶּנִּי לֹא הָיִינוּ מִתְעַכְּבִים בַּגָּלוּת הַזֶּה, עִם מַה שֶּׁיֵשׁ לֵאלֹהִים בָּנוּ סוֹד וְחָכְמָה, כַּחָכְמָה בְגַרְגִּיר הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִפֹּל בָּאָרֶץ, וְהוּא מִשְׁתַּנֶּה וּמִתְחַלֵּף בְּנִרְאֶה אֶל הָאָרֶץ וְאֶל הַמַּיִם וְאֶל הַזֶּבֶל, וְלֹא יִשָּׁאֵר לוֹ שׁוּם רֹשֶׁם מוּחָשׁ כְּפִי מַה שֶּׁיְּדֻמֶּה לַמַּבִּיט אֵלָיו, וְהִנֵּה הִיא אֲשֶׁר תְּשַׁנֶּה הָאָרֶץ וְהַמַּיִם אֶל טִבְעָהּ וְתַעְתִּיקֵם מַדְרֵגָה אַחַר מַדְרֵגָה עַד שֶׁתָּדֵק הַיְסוֹדוֹת וּתְשִׁיבֵם אֶל דְּמוּת עַצְמָהּ, וְתִדְחֶה קְלִפּוֹתֶיהָ וְעָלֶיהָ וְזוּלַת זֶה, עַד אֲשֶׁר יִזְדַּכֵּךְ הַלֵּב וְיִהְיֶה רָאוּי לָחוּל בּוֹ הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי. וְצוּרַת הַזֶּרַע הָרִאשׁוֹן, עוֹשֶׂה הָעֵץ הַהוּא פְרִי כַּפְּרִי אֲשֶׁר הָיָה זַרְעוֹ מִמֶּנּוּ. וְכֵן 'תּוֹרַת מֹשֶׁה' – כָּל אֲשֶׁר בָּא אַחֲרֶיהָ יִשְׁתַּנֶּה אֵלֶיהָ בַאֲמִתַּת עִנְיָנוֹ, וְאִם הוּא בְנִרְאֶה דוֹחֶה אוֹתָהּ. וְאֵלֶּה הָאֻמּוֹת הֵם הַצָּעָה וְהַקְדָּמָה לַמָּשִׁיחַ הַמְחֻכֶּה, אֲשֶׁר הוּא הַפְּרִי, וְיָשׁוּבוּ כֻלָּם פִּרְיוֹ כַּאֲשֶׁר יוֹדוּ לוֹ וְיָשׁוּב הָעֵץ אֶחָד, וְאָז יְפָאֲרוּ וְיוֹקִירוּ הַשֹּׁרֶשׁ אֲשֶׁר הָיוּ מְבַזִּים אוֹתוֹ, וְכַאֲשֶׁר אָמַרְנוּ בְּ'הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי'. וְאַל תַּבִּיט אֶל רֹחַק אֵלֶּה מִן עוֹבְדֵי הָאֱלִילִים וְהִשְׁתַּדְּלוּתָם בַּיִּחוּד, וּתְפָאֲרֵם וּתְשַׁבְּחֵם, וְתַבִּיט אֶל יִשְׂרָאֵל בְּעֵין הַפְּחִיתוּת בַּעֲבוּר שֶׁעָבְדוּ הַבְּעָלִים בִּימֵיהֶם, וְהִתְבּוֹנֵן בְּמַה שֶּׁצּוֹפִים רַבִּים מֵהֶם מֵהָאֶפִּיקוּרְסוֹת, וְעוֹד – כִּי הֵם מְפַרְסְמִים אוֹתָהּ וְאוֹמְרִים בָּה הַשִּׁירִים הַמְפֻרְסָמִים הַנִּזְכָּרִים, שֶׁאֵין מוֹשֵׁל עַל מַעֲשֵׂי בְנֵי אָדָם, וְלֹא גוֹמֵל וְלֹא עוֹנֵשׁ עֲלֵיהֶם, מַה שֶּׁלֹא נִזְכַּר מֵעוֹלָם עַל יִשְׂרָאֵל, אַךְ הָיוּ הָעָם מְבַקְשִׁים תּוֹעֲלוֹת הַצְּלָמִים הָהֵם וְהָרוּחָנִיּוֹת תּוֹסֶפֶת עַל תּוֹרָתָם, וְהֵם שׁוֹמְרִים תּוֹרָתָם, בַּעֲבוּר שֶׁהָיְתָה תוֹעֶלֶת הָעֲבוֹדוֹת הָהֵם גְּלוּיָה בַזְּמָן הַהוּא. וְאִם אֵינוֹ כֵן, לָמָּה לֹא נִשְׁתַּנּוּ אֶל תּוֹרוֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֶגְלוּם וְשָׁבוּ אוֹתָם, עַד שֶׁמְּנַשֶּׁה וְצִדְקִיָּהוּ וּמִי שֶׁלֹּא הָיוּ בְיִשְׂרָאֵל מַכְעִיסִים כְּמוֹתָם, לֹא רָצוּ לַעֲזֹב תּוֹרַת יִשְׂרָאֵל, אֲבָל הָיְתָה לָהֶם תַּאֲוָה לְתוֹסֶפֶת תּוֹעֶלֶת מִנִּצָּחוֹן וּבִרְכַּת מָמוֹן בַּכֹּחוֹת הָהֵם אֲשֶׁר הָיוּ אֶצְלָם מְנֻסִּים, מִמַּה שֶּׁהִזְהִיר הַבּוֹרֵא מֵהֶם, וְאִלּוּ הָיָה לָהֶם הַיּוֹם הַפִּרְסוּם הַהוּא הָיִיתָ רוֹאֶה אוֹתָנוּ וְאֶתְהֶם הַיּוֹם נִפְתִּים לָהֶם, כַּאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ נִפְתִּים לִשְׁאֵרִית הַהֲבָלִים מֵאִצְטַגְנִינוּת וּלְחָשִׁים וְקָמֵיעוֹת וְנִסְיוֹנוֹת רְחוֹקוֹת מֵהַטֶּבַע, עִם הַרְחָקַת הַתּוֹרָה אוֹתָם.

23 Meister. Du hast Recht, uns den Vorwurf zu machen, daß wir die Verbannung ohne Frucht tragen. Aber ich denke an die Geachteteren unter uns, die diese Verachtung und Knechtschaft durch ein ohne Mühe gesprochenes Wort abschütteln, plötzlich Freie werden, sich über ihre Bedrücker erheben können, und es doch nicht thun, weil sie ihrem Glauben treu bleiben wollen. Ist diese Hingebung nicht genügend, um Fürbitte und Versöhnung für viele Sünden zu erlangen? Fände das, was du von uns verlangst, statt, so würden wir länger nicht in der Verbannung bleiben. Denn du weißt wohl, daß das weise Vorhaben Gottes mit uns der Bestimmung eines Samenkornes zu vergleichen ist. Man legt es in die Erde, wo es sich scheinbar verändert und in Erde, Wasser, Koth übergeht, und fast gar nicht mehr wahrzunehmen ist wie es wenigstens scheint, wenn man darauf hinsieht. Aber gerade es ist es, welches Erde und Wasser in seine Natur wandelt, und sie von einer Stufe zur andern erhebt, daß es die Elemente auflöst und in seine eigene Gestalt verwandelt, dann Schalen und Blätter abwirft u. s. w. Wenn nur der Keim geläutert und befähigt ist, seine Thätigkeit anzutreten und die Form des ersten Samens anzunehmen, so bringt der Baum Früchte hervor, gleich denen, von welchen sein Same stammt. So wandelt auch die Lehre Moses jeden, der nach ihm kommt, in sich um, wenn sie auch scheinbar von jedem verworfen wird. Diese Völker sind die Vorbereitung und Einleitung zu dem erwarteten Messias, der die Frucht ist, und dessen Frucht sie Alle werden, wenn sie ihn anerkennen, und Alles ein Baum wird. Dann werden sie die Wurzel hoch ehren und achten, die sie früher geschmäht, wie wir in Betreff des, , Siehe mein Knecht wird glücklich " (Jes. 53, 1) erklärt haben. Wenn du also siehst, wie diese Nationen sich vom Gözendienst fern halten und sich des Glaubens an die Einheit befleißigen, so rühme und preise sie deshalb nicht, so wenig du auf die Israeliten mit verächtlichem Auge schauen darfst, weil sie einst den Bealim gedient. Bedenke auch, wie viele von ihnen den Epicuräismus freundlich ansehen, wie sie ihn öffentlich verbreiten, die bekannten Lieder über ihn singen, worin es heißt, daß es keinen Herrscher über die Handlungen der Menschen gebe, keinen Lohn, keine Strafe, was man doch von Israeliten nie gehört hat. Bei diesem suchte das Volk Nuken durch die Bilder und Geister außer ihrer Lehre, beobachteten dabei aber ihre Lehre, weil der Nutzen solcher Anbetungen in jenen Zeiten anerkannt war. Sonstwarum gingen sie denn nicht zu den Religionen der Völker über, die sie verbannt und in die Gefangenschaft geführt? Ja, sogar Manasse und ZedekiahFrevler, die ihres Gleichen in Israel nicht hatten wollten den Glauben Israels nicht verlassen; sie hatten nur den Wunsch nach erhöhtem Vortheil, nach Sieg und Geldgewinn durch jene Kräfte, deren Wirksamkeit sie erprobt hatten, deren Anbetung aber von Gott untersagt war. Wäre solcher Glaube heute noch so verbreitet, so würdest du uns und sie ihm hingegeben sehen, so gut wie wir uns den übrigen Nichtigkeiten in Astrologie, Beschwörungen, Talismanen und widernatürlichem Experimenten hingeben, die doch auch von der Lehre verworfen werden.

כד אָמַר הַכּוּזָרִי: אֲנִי רוֹצֶה עַתָּה שֶׁתַּרְאֶה לִי מְעַט מִשְּׁיָרֵי הַחָכְמוֹת הַטִּבְעִיּוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתָּ שֶׁהָיוּ אֶצְלְכֶם.

24 Kusari. Ich wünsche jetzt, daß du mich etwas von den Ueberresten der Naturwissenschaften sehen lassest, die früher, wie du sagst, von euch betrieben wurden.

כה אָמַר הֶחָבֵר: מֵהֶם 'סֵפֶר יְצִירָה', וְהוּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ, וְהוּא עָמֹק וּפֵרוּשׁוֹ אָרֹךְ, הוֹרָה עַל אֱלֹהוּתוֹ וְאַחֲדוּתוֹ בִּדְבָרִים מִתְחַלְּפִים, מִתְרַבִּים מִצַּד, אֲבָל הֵם מִתְאַחֲדִים נִסְמָכִים מִצַּד אַחֶרֶת, וְהַסְכָּמָתם מִצַּד הָאֶחָד אֲשֶׁר יְסַדְּרֵם. וּמֵהֶם סְפָר וְסִפּוּר וָסֵפֶר. רְצוֹנוֹ בִסְפָר, הַשִּׁעוּר וְהַפִּלּוּס בַּגּוּפִים הַנִּבְרָאִים, כִּי הַשִּׁעוּר עַד שֶׁיִּהְיֶה הַגּוּף מְסֻדָּר וְעָרוּךְ רָאוּי לְמַה שֶּׁנִבְרָא לוֹ – לֹא יִהְיֶה כִּי אִם בַּמִּנְיָן. וְהַמִּדָּה וְהַמְּשׂוֹרָה וְהַמִּשְׁקָל 'וְעֶרֶךְ הַתְּנוּעוֹת וְסִדּוּר הַמּוּסִיקָה הַכֹּל בַּמִּנְיָן, רְצוֹנִי לוֹמַר: סְפָר, כַּאֲשֶׁר אַתָּה רוֹאֶה הַבּוֹנֶה – לֹא יֵצֵא מִתַּחַת יָדוֹ בַּיִת עַד שֶׁקָּדַם צִיּוּרוֹ בְּנַפְשׁוֹ. וְרָצָה בְ'סִפּוּר'. הַדִּבּוּר וְהַקּוֹל, אֲבָל הוּא דִבּוּר אֱלֹהִי 'קוֹל דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים', תִּהְיֶה בּוֹ מְצִיאוּת הַתְּכוּנָה וְהַצֶּלֶם אֲשֶׁר דֻּבַּר בָּה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "יְהִי אוֹר וַיְּהִי אוֹר ", "יְהִי רָקִיעַ", וְלֹא יָצָא הַדִּבּוּר עַד שֶׁנִּמְצָא הַמַּעֲשֶׂה וְהוּא 'סֵפֶר' רוֹצֶה לוֹמַר: הַמִּכְתָּב, וּמִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא יְצִירוֹתָיו, וּדְבַר הָאֱלֹהִים הוּא מִכְתָּבוֹ, וְשִׁעוּר הָאֱלֹהִים הוּא דְבָרוֹ. הִנֵּה – שָׁב הַסְּפָר וְהַסִּפּוּר וְהַסֵּפֶר בְּחֹק הָאֵל דָּבָר אֶחָד, וּבְחֹק הָאָדָם – שְׁלֹשָׁה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְשַׁעֵר בְּשִׂכְלוֹ, וּמְדַבֵּר בְּפִיו, וְכוֹתֵב בְּיָדוֹ הַדִּבּוּר הַהוּא, בַּעֲבוּר שֶׁיוֹרֶה אוֹתְךָ בְּאֵלֶּה הַשְּׁלֹשָׁה עַל דָּבָר אֶחָד מִבְּרִיאוֹת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרָךְ. וְיִהְיֶה שִׁעוּר הָאָדָם וְדִבּוּרוֹ וּמִכְתָּבוֹ, אוֹתוֹת מוֹרִים עַל הַדָּבָר, לֹא גוּף הַדָּבָר, אֲבָל שִׁעוּר הָאֱלֹהִים וּדְבָרוֹ הוּא הַדָּבָר בְּעַצְמוֹ וְהוּא מִכְתָּבוֹ, כַּאֲשֶׁר אִם הָיִיתָ מַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ אוֹרֵג בִּגְדֵי פַסִּים מְחַשֵּׁב בִּמְלַאכְתוֹ וְהַמֶּשִׁי נַעֲשֶׂה לִרְצוֹנוֹ, וּמִתְגַּוֵּן בִּגְוָנִים הָעוֹלִים עַל לִבּוֹ, וּמִתְרַכֵּב הַהַרְכָּבוֹת אֲשֶׁר הוּא חָפֵץ – יִהְיֶה הַבֶגֶד הַהוּא בְּשִׁעוּרוֹ מִכְתָּבוֹ. וְאִלּוּ הָיִינוּ יְכוֹלִים כְּשֶׁנְּדַבֵּר בְּמִלַּת 'אָדָם' אוֹ כְּשֶׁנַּחֲקֹק גוּףּ הָאָדָם, לְהַמְצִיא צוּרָתוֹ, הָיִינוּ יְכוֹלִים עַל הַדִּבּוּר הָאֱלֹהִי וְהַכְּתָב הָאֱלֹהִי, וְהָיִינוּ בוֹרְאִים 'כַּאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים קְצָת הַיְכֹלֶת עַל הַצִּיּוּר הַשִּׂכְלִי. אַךְ הַלְּשׁוֹנוֹת וְהַמִּכְתָּבִים, יֵשׁ לִקְצָתָם יִתְרוֹן עַל קְצָתָם. מֵהֶם מַה שֶּׁשְּׁמוֹתָם נְאוֹתִים הַרְבֵּה בַּקְּרוִּאים, וּמֵהֶם רְחוֹקִים מֵהֵאוֹת לָהֶם. וְהַלָּשׁוֹן הָאֱלֹהִית הַבְּרוּאָה אֲשֶׁר לִמְּדָהּ הָאֱלֹהִים לָאָדָם וְשָׂמָה עַל לְשׁוֹנוֹ וּבִלְבָבוֹ, הִיא מִבְּלִי סָפֵק הַשְּׁלֵמָה מִכָּל הַלְּשׁוֹנוֹת וְהַנְּאוֹתָה לִקְרוּאֶיהָ יוֹתֵר מִכֻּלָּם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא־לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שׁמוֹ", רְצוֹנוֹ לוֹמַר: שֶׁהוּא רָאוּי לַשֵּׁם הַהוּא וְנֵאוֹת לוֹ וּמְלַמֵּד עַל טִבְעוֹ. וְהִתְחַיֵּב מִזֶּה לָשׂוּם מַעֲלָה וְיִתְרוֹן לִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וְשֶׁהַמַּלְאָכִים יוֹתֵר חוֹשְׁשִׁים לָהּ וּמַרְגִּישִׁים, מִזּוּלָתָהּ מֵהַלְּשׁוֹנוֹת, וְעַל זֶה נֶאֱמַר בַּ'מִכְתָּב' כִּי צוּרוֹת אוֹתִיּוֹתָיו אֵינָם בְּלֹא כַוָּנָה וּבְמִקְרֶה, אֲבָל לְעִנְיָן נֵאוֹת עִם הַמְכֻוָּן מִכָּל אוֹת וָאוֹת. וְאַל יְהִי רָחוֹק בָּעִיּוּן הַזֶּה רֹשֶׁם הַשֵּׁמוֹת וְהַדּוֹמֶה לָהֶם מִדֶּרֶךְ הַדִּבּוּר וְהַכְּתָב, וְקֹדֶם לָהֶם הַשִּׁעוּר, רְצוֹנִי לוֹמַר: מַחֲשֶׁבֶת הַנֶּפֶשׁ הַטְּהוֹרָה הַדּוֹמָה לַמַּלְאָכִים, וּמִתְקַבְּצִים הַשְּׁלֹשָׁה סְפָרִים: סְפָר וְסִפּוּר וָסֵפֶר בְּדָבָר אֶחָד, וְיִהְיֶה הַדָּבָר הַהוּא הַמְשֹׁעָר כַּאֲשֶׁר שִׁעֵר אוֹתוֹ בַּעַל הַנֶּפֶשׁ הַבָּרָה, וְכַאֲשֶׁר דִּבֵּר בּוֹ וְכַאֲשֶׁר כְּתָבוֹ. וְכֵן אָמַר זֶה הַסֵּפֶר עַל הָאֱלֹהִים יִתְבָּרֵךְ שֶׁבָּרָא אֶת עוֹלָמוֹ בִּשְׁלֹשָׁה סְפָרִים, בִּ'סְפָר וְסִפּוּר וָסֵפֶר', כֻּלָּם בְּחֻקּוֹ, יִתְבָּרֵךְ, אֶחָד. וְהָאֶחָד הַהוֹא הַתְחָלָה לִשְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם נְתִיבוֹת פִּלְאוֹת חָכְמָה, שֶׁהֵם עֶשֶׂר סְפִירוֹת, וְעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת, רָמַז אֶל יְצִיאַת הַנִּמְצָאוֹת אֶל מַעֲשֶׂה יֻכְּרוּ בְכַמּוּת וּבְאֵיכוּת. וְהַכַּמּוּת – מִסְפָּר, וְסוֹד הַמִּסְפָּר אֵינוֹ כִּי אִם בָּעֲשָׂרָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: עֶשֶׂר סְפִירוֹת בְּלִי מָה; עֶשֶׂר וְלֹא תֵשַׁע, עֶשֶׂר וְלֹא אַחַת עֶשְׂרֶה, וְלָהֶם סוֹד חָתוּם לָמָּה עָמַד הַחֶשְׁבּוֹן עַל עֲשָׂרָה לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר. וְעַל זֶה סָמַךְ לוֹ: הָבֵן בַּחָכְמָה וַחֲכַם בַּבִּינָה – בְּחַן בָּהֶם וַחֲקֹר מֵהֶם וְדַע וַחֲשֹׁב וְצוּר וְהַעֲמֵד דָּבָר עַל בֵּרוּרוֹ וְהָשֵׁב יוֹצֵר עַל מְכוֹנוֹ, וּמִדָּתָן עֶשֶׂר שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף. וְאַחַר כֵּן זָכַר הַכָּרָתָם בָּאֵיכוּת, וְחִלֵּק הָעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת שְׁלֹשָׁה חֲלָקִים: שָׁלֹשׁ אִמּוֹת וְשֶׁבַע כְּפוּלוֹת וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֶה פְּשׁוּטוֹת, וְאָמַר: שָׁלֹשׁ אִמּוֹת – אָלֶף מֵם שִׁין, אמ"ש, סוּד גָּדוֹל מֻפְלָא וּמְכֻסֶּה, שֶׁמִּמֶּנוּ יוֹצְאִין אַוִּיר וּמַיִם וָאֵשׁ, שֶׁבָּהֶן נִבְרָא הַכֹּל. וְשָׂם מַעֲרֶכֶת הָאוֹתִיּוֹת הָאֵלֶּה עִם מַעֲרֶכֶת הָעוֹלָם הַגָּדוֹל, וְהַקָּטֹן שֶׁהוּא הָאָדָם, וּמַעֲרֶכֶת הַזְּמַן – אֶחָת, וְקָרָא אוֹתָם 'עֵדִים נֶאֱמָנִים' – עוֹלָם וְנֶפֶשׁ וְשָׁנָה. הוֹדִיעַ אוֹתָנוּ כִּי הַסִּדּוּר אֶחָד מֵהַמְסַדֵּר אֶחָד יִתְבָּרָךְ; וְאִם הַנִּמְצָאוֹת מִתְחַלְּפוֹת וְשׁוֹנוֹת זוֹ מִזּוֹ, הִתְחַלְּפוּתָם מֵחָמְרֵיהֶם שֶׁהֵם שׁוֹנִים, מֵהֶם עֶלְיוֹן וּמֵהֶם תַּחְתּוֹן, וּמֵהֶם עָכוּר וּמֵהֶם זָךְ; אֲבָל מֵחֲמַת חוֹנֵן הַצּוּרוֹת וְנוֹתֵן הַתְּכוּנוֹת וְהַסּדּוּר, הִנֵּה הַחָכְמָה בָהֶם כֻּלָּם אֶחָת, וְהַהַשְׁגָּחָה אֶחָת, הוֹלֶכֶת עַל סֵדֶר אֶחָד בָּעוֹלָם הַגָּדוֹל וּבָאָדָם וּבְסִדּוּר הַגַּלְגַּלִּים. וְהוּא שֶׁאָמַר עֲלֵיהֶם שֶׁהֵם 'עֵדִים נֶאֱמָנִים' עַל אַחֲדוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ שְׁמוֹ, עוֹלָם וְנֶפֶשׁ וְשָׁנָה. וְשָׂם סִדּוּרָם עַל קֵרוּב הַדִּמְיוֹן הַזֶּה: שָׁלֹשׁ אִמּוֹת אמ"ש בָּעוֹלָם אַוִּיר מַיִם אֵשׁ בַּנֶּפֶשׁ גְּוִיָּה בֶּטֶן רֹאשׁ בַּשָּׁנָה רְוָיָה קֹר חֹם שֶׁבַע כְּפוּלוֹת 'בג"ד כפר"ת' בָּעוֹלָם שַׁבְּתַאי צֶדֶק מַאְדִּים חַמָּה נֹגַהּ כּוֹכָב לְבָנָה בַּנֶּפֶשׁ חָכְמָה עֹשֶׁר מֶמְשָׁלָה חַיִּים חֵן זֶרַע שָׁלוֹם בַּשָּׁנָה שַׁבָּת חֲמִישִׁי שְׁלִישִׁי רִאשׁוֹן שִׁשִּׁי רְבִיעִי שֵׁנִי שְׁתֵּים עֶשְׂרֶה פְּשׁוּטוֹת בָּעוֹלָם טָלֶה שׁוֹר תְּאוֹמִים סַרְטָן אַרְיֵה בְּתוּלָה מֹאזְנַיִם עַקְרָב קֶשֶׁת גְּדִי דְּלִי דָּגִים בַּנֶּפֶשׁ אֵבֶר לִרְאוֹת, אֵבֶר לִשְׁמֹעַ, אֵבֶר לְהָרִיחַ, אֵבֶר לְדַבֵּר, אֵבֶר לִטְעֹם, אֵבֶר לְתַשְׁמִישׁ, אֵבֶר לַעֲשׂוֹת, אֵבֶר לַהֲלֹך, אֵבֶר לְהַרְהֵר, אֵבֶר לִכְעֹס, אֵבֶר לשְׂחֹק, אֵבֶר לִישׁוֹן. בַּשָּׁנָה נִיסָן אִיָּר סִיוָן תַּמּוּז אָב אֱלוּל תִּשְׁרִי מַרְחֶשְׁוָן כִּסְלֵו טֵבֵת שְׁבָט אֲדָר "אֶחָד עַל גַּבֵּי שְׁלֹשָׁה, וּשְׁלֹשָׁה עַל גַּבֵּי שִׁבְעָה, וְשִׁבְעָה עַל גַּבֵּי שְׁנֵים עָשָׂר". וּבָאֵבָרִים הָאֵלֶּה מְקוֹם הִשְׁתַּתְּפוּת, כְּמוֹ: כְּלָיוֹת יוֹעֲצוֹת וּטְחוֹל שׂוֹחֵק וְכָבֵד כּוֹעֵס וְקֵבָה יְשֵׁנָה. וְאֵינֶנּוּ תֵמַהּ שֶׁיִּהְיֶה לַכְּלָיוֹת כֹּחַ בַּהֲטָבַת הָעֵצָה, כִּי אֲנַחְנוּ רוֹאִים כְּמוֹ זֶה בַּבֵּיצִים, שֶׁאֲנַחְנוּ רוֹאִים הַסָּרִיסִים יוֹתֵר חֲלוּשֵׁי הַשֵּׂכֶל מֵהַנָּשִׁים, וּמִפְּנֵי שֶׁנֶּעְדְּרוּ הַבֵּיצִים חָסְרוּ הַזָּקָן וְהָעֵצָה הַנְּכוֹנָה. וּ'טְחוֹל שׂוֹחֵק', בַּעֲבוּר שֶׁבַּכֹּחַ הַטִּבְעִי מְנַקֶּה הַדָּם וְהַמָּרָה הַשְּׁחוֹרָה מֵהָעֲכִירוּת וְהָעֹבִי, וּבְהִנָּקוֹתָם תִּהְיֶה הַשִּׂמְחָה וְהַשְּׂחוֹק. וְ'כָבֵד כּוֹעֵס', בַּעֲבוּר הַמְּרִירוֹת הַמִּתְיַלְּדוֹת בּוֹ. וְ'קֵבָה יְשֵׁנָה' כִּנּוּי לִכְלֵי הַמָּזוֹן. וְלֹא זָכַר הַלֵּב מִפְּנֵי שֶׁהוּא הַמֶּלֶךְ, וְלֹא – הַקְּרוּם וְהָרֵאָה, מִפְּנֵי שֶׁהֵם שַׁמָּשִׁים מְיֻחָדִים לוֹ, וְאֵינָם שַׁמָּשִׁים לִשְׁאָר הַגּוּף כִּי אִם בְּדֶרֶךְ הַמִּקְרֶה לֹא בַכַּוָּנָה הָרִאשׁוֹנָה, וְהַמֹּחַ נִכְנָס בְּחֶלְקֵי הַחוּשִׁים הַנּוֹלָדִים מִמֶּנּוּ, וְעוֹד יֵשׁ לָאֵבָרִים שֶׁהֵם לְמַטָּה מֵהַקְּרוּם הַחוֹלֵק סוֹד, מִפְּנֵי שֶׁהֵם הַטֶּבַע הָרִאשׁוֹן, וְהַקְּרוּם חוֹלֵק בֵּין עוֹלַם הַטֶּבַע וְעוֹלַם הַחַיִּים, כְּמוֹ שֶׁהַצַּוָּאר חוֹלֵק בֵּין עוֹלַם הַחַיִּים וֵּבין עוֹלַם הַדִּבּוּר, כַּאֲשֶׁר זָכַר אַפְלָטוֹן בְּסֵפֶר טִימֵאוּס. וְהַמּוֹצָאִים הָרִאשׁוֹנִים הֵם מֵעוֹלַם הַטֶּבַע, וְשָׁם שֹׁרֶשׁ הַהֲוָיָה, שֶׁמִּשָּם יֵצֵא הַזֶּרַע וְשָׁם יִבָּרֵא הָעֻבָּר בְּמַה שֶּׁבֵּין אַרְבַּעַת הַטְבָעִים, וּמִשָּׁם בָּחַר הַבּוֹרֵא הַנְּתָחִים הַמֻּקְרָבִים: הַחֵלֶב וְהַדָּם וְיוֹתֶרֶת הַכָּבֵד וּשְׁתֵּי הַכְּלָיוֹת, וְלֹא בָחַר בַּלֵּב וְלֹא בַמֹּחַ וְלֹא בָרֵאָה וְלֹא בַקְּרוּם. וְהַסּוֹד עָמֹק לִמְאֹד, וְהַפֵּרוּשׁ אָסוּר, וּכְבָר נֶאֱמַר: "אֵין דּוֹרְשִׁין בְּסֵפֶר יְצִירָה אֶלָּא בִתְנָאִים, שֶׁמְּעַט שֶׁהֵם מְזֻמָּנִים". וְאַחַר כֵּן אָמַר: "שֶׁבַע כְּפוּלוֹת; שֵׁשׁ צְלָעוֹת לְשִׁשָּה צְדָדִים וְהֵיכָל קָדוֹשׁ מְכֻוָּן בָּאֶמְצַע, בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ מִמְּקוֹמוֹ, הוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם וְאֵין עוֹלָמוֹ מְקוֹמוֹ". רֶמֶז לָעִנְיָן הָאֱלֹהִי הַמְחַבֵּר בֵּין הַהֲפָכִים. וְדִמָּהוּ בַנְּקֻדָּה וְהַמֶּרְכָּז מִגּוּף בַּעַל הַשִּׁשָּׁה צְדָדִים וּשְׁלֹשָׁה הֶמְשֵׁכִים, וְּבעֹוד שֶׁלֹּא תִקָּבַע הַתּוֹךְ לֹא יִקָּבְעוּ הַקְּצָווֹת, וְהֵעִיר עַל הָעֵרֶךְ אֲשֶׁר בֵּין אֵלֶּה וּבֵין הַכֹּחַ הַסּוֹבֵל לַכֹּל, שֶׁבּוֹ יִתְחַבְּרוּ הַהֲפָכִים בָּעֵרֶךְ הַנִּקְבָּע בְּ'עוֹלָם וְנֶפֶשׁ וְשָׁנָה', כִּי שָׂם לְכָל אֶחָד מֵהֶם דָּבָר כּוֹלֵל אֶת חֲלָקָיו וּמְסַדֵּר אוֹתוֹ. וְאָמַר: "תְּלִי בָעוֹלָם כַּמֶּלֶךְ בַּמִּלְחָמָה; תְּלִי שֵׁם הַתַּנִּין הַנִּזְכָּר בְּחָכְמַת הַתְּכוּנָה, הוּא בַעֲרָב 'גַ'וְזַהְר', רָמַז בּוֹ אֶל עוֹלָם הַשֵּׂכֶל, כִּי הַתַּנִּין בּוֹ מְכַנִּין הַדְּבָרִים הַנַּעֲלָמִים אֲשֶׁר לֹא יֻשְּׂגוּ בַחוּשׁ. וּרְצוֹנוֹ בַגַּלְגַּל – גַּלְגַּל הַשֶּׁמֶשׁ הַנּוֹטֶה שֶׁבּוֹ יִסְתַּדְּרוּ חֶלְקֵי הַשָּׁנָה. וְלֵב מְסַדֵּר הַחַיִּים וּמוֹשֵׁל בַּחֲלָקָיו, וְרוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁהַחָכְמָה בַשְּׁלֹשָׁה אֶחָת, וְהָעִנְיָן הָאֱלֹהִי אֶחָד, וְהַחִלּוּף בֵּינֵיהֶם אֵינֶנּוּ כִּי אִם בְּהִתְחַלְּפוּת הִיּוּלֵיהֶם. וְדִמָּה הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי כְּשֶׁהוּא מַנְהִיג הָרוּחָנִיִּים, כַּמֶּלֶךְ עַל כִּסְאוֹ', אֲשֶׁר יֵעָשׂוּ דְבָרָיו בְּרֶמֶז מְעַט אֵצֶל סְגֻלָּתוֹ וְעֲבָדָיו הַמַּכִּירִים אוֹתוֹ מִבְּלִי תְנוּעָה מֵהֶם וּמִמֶּנוּ. וְדִמָּהוּ כְּשֶׁהוּא מַנְהִיג הַגַּלְגַּלִּים 'כַּמֶּלֶךְ בַּמְּדִינָה', כִּי הוּא צָרִיךְ לְהֵרָאוֹת בְּפִנּוֹת הַמְּדִינָה שֶׁיֵּרָאֶה עַל כָּל חֵלֶק מִמֶּנָה מֶמְשַׁלְתּוֹ וּמוֹרָאוֹ וְתוֹעֲלוֹתָיו. וְדִמָּהוּ כְּשֶׁהוּא מַנְהִיג הַחַיִּים, כַּמֶּלֶךְ בַּמִּלְחָמָה', שֶׁהוּא בֵין הֲפָכִים, יִשְׁתַּדֵּל לְהַגְבִּיר אוֹהֲבָיו וְלִגְבֹּר עַל אוֹיְבָיו, וְהַחָכְמָה אֶחָת, כִּי אֵין הַחָכְמָה בַּגַּלְגַּלִּים גְּדוֹלָה מֵהַחָכְמָה בַּקָּטֹן שֶׁבַּחַיִּים, אַךְ גְּדֻלַּת מַעֲלָתָם בַּעֲבוּר שֶׁהֵם מֵחֹמֶר זַךְ וְקַיָּם, לֹא יְכַלֵּם כִּי אִם בּוֹרְאָם, וְהַחַיִּים מֵחֹמֶר מְקַבֵּל רֹשֶׁם מִתְפַּעֵל, רוֹשְׁמִים בּוֹ הַהֲפָכִים הַבָּאִים עָלָיו תָּמִיד מִקֹּר וָחֹם וְזוּלָתָם, וּמְכַלֶּה אוֹתָם הַזְּמָן, לוּלֵא הַחָכְמָה אֲשֶׁר הִתְחַכְּמָה לָהֶם בְּזָכָר וּבִנְקֵבָה לְהַשְׁאִיר הַמִּין בְּהֵאָבֵד הָאִישִׁים, וְזֶה בְּסִבּוּבֵי הַגַּלְגַּל וְהַזְּרִיחָה וְהַשְּׁקִיעָה אֲשֶׁר הֵעִיר עָלָיו הַסֵּפֶר הַזֶּה, וְאָמַר שֶׁאֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין יְצִירַת הַזָּכָר וְהַנְּקֵבָה אֶלָּא מַה שֶּׁיֵשׁ בֵּין הֵרָאוֹת אֶבְרֵיהֶם וְהִסָּתְרָם, וּכְבָר מְבֹאָר זֶה בְּנִתּוּחַ, שֶׁאֶבְרֵי הַנְּקֵבָה כְּאֶבְרֵי הַזָּכָר אֶלָּא שֶׁהֵם מְהֻפָּכִים אֶל פְּנִים, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "זָכָר בְּ, אֶמֶשׁ' וְּנֵקֵבָה בְ'אָשָׁם', חוֹזֵר הַגַּלְגַּל פָּנִים וְאָחוֹר, אֵין בְּטוֹבָה לְמַעְלָה מֵעֹנֶג וְאֵין בְּרָעָה לְמַטָּה מִנֶּגַע, רְצוֹנוֹ לוֹמַר שֶׁאוֹתִיּוֹת אֶמֶשׁ וְאָשָׁם, וְעֹנֶג וָנֶגַע אַחַת הֵן, וְאֵין בֵּינֵיהֶם אֶלָּא הַהַקְדָּמָה וְהָאִחוּר, כְּמוֹ שֶׁהַזְּרִיחָה וְהַשְּׁקִיעָה לַגַּלְגַּל אֶחָד בְּחֻקּוֹ, וּבְחֻקֵּנוּ אֲנַחְנוּ – רָצוֹא וָשׁוֹב. וְרָמַז בָּאֵבָרִים שׁהֶםֵ לְמַטָּה מֵהַקְּרוּם, עַל מוֹצָאֵי הַטְּבָעִים הָאַרְבָּעָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "שְׁנֵי לוֹעֲזִים וּשְׁנֵי עַלִּיזִים, שְׁנֵי יוֹעֲצִים וּשְׁנֵי עֲלִיצִים, עֲשָׂאָן כְּמִין מְרִיבָה, עֲרָכָן כְּמִין מִלְחָמָה, מִקְצָת אֵלּוּ מִצְטָרְפִין עִם אֵלּוּ, וְאֵלּוּ כְנֶגֶד אֵלּוּ, אִם אֵין אֵלּוּ אֵין אֵלּוּ, וְכֻלָּם אֲדוּקִים זֶה בָזֶה". וְהָרֶמֶז מוּבָן לְגַמְרֵי, וְאִם יִקְשֶׁה לְבָאֵר הַפְרָדָתוֹ מִצֹרֶךְ בַּעֲלֵי חַיִּים אֶל הַהֲפָכִים, וְאֵיךְ גּוֹרְמִין הַצָּלָתוֹ מֵהַמִּלְחָמָה הַזֹּאת, וְלוּלֵא הַמִּלְחָמָה הַזֹּאת לֹא הָיְתָה הַצָּלָתוֹ זֹאת. אַחַר שֶׁסִּדֵּר הַיְצִירוֹת, וְהִקְדִּים הַדָּבָר הֶחָשׁוּב, וְהוּא רוּחַ אֱלֹהִים חַיִּים, אָמַר: "אַחַת,: רוּחַ אֱלֹהִים חַיִּים; שְׁתַּיִם: רוּחַ מֵרוּחַ; שָׁלֹשׁ: מַיִם מֵרוּחַ, אַרְבַּע: אֵשׁ מִמַּיִם". וְלֹא זָכַר הָאָרֶץ מִפְּנֵי שֶׁהִיא הַגּוּף וְהַחֹמֶר לַהֲוָיוֹת, כִּי כֻלָּם אֶרֶץ, אֲבָל אוֹמְרִים: זֶה גּוּף אִשִּׁי וְזֶה גּוּף אֲוִירִי וְזֶה גּוּף מֵימִי, עַל כֵּן הִקְדִּים שָׁלֹשׁ אִמּוֹת: אֵשׁ וּמַיִם וָרוּחַ, וְהִקְדִּים רוּחַ אֱלֹהִים וְהוּא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, מִמֶּנָה נִבְרָאִים הַמַּלְאָכִים הָרוּחָנִיִּים, וּבָהּ מִתְחַבְּרוֹת הַנְּפָשׁוֹת הָרוּחָנִיּוֹת, וְאַחֲרֶיהָ הָאַוִּיר הַמֻּשָּׂג; וְאַחֲרָיו הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ, לֹא הִשִּׂיגָתַם הַקָּשַת הַפִּילֹוסוּפִים – עַל כֵּן לֹא הוּדוּ בָהֶם; וְאֶפְשָׁר שֶׁיֹּאמַר בּוֹ אוֹמֵר שֶׁהוּא כַּדּוּר הַקָּרָה שֶׁקוֹרִין בְּעַרְבֵי 'זַמְהַרִיר', וּמְקוֹם תַּכְלִית הַגָּעַת הֶעָבִים, וְאַחֲרָיו מְקוֹם הָאֵשׁ הַטִּבְעִי שֶׁקוֹרִין אוֹתוֹ בִּלְשׁוֹן עַרְבִי 'אַלְאַתִ'יר' כְּמוֹ שֶׁאָמַר: 'אֵשׁ מִמַּיִם' כַּאֲשֶׁר אוֹמְרִים עַל 'וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל־פְּנֵי הַמָּיִם', שֶׁרְצוֹנוֹ בַמַּיִם הָאֵלֶּה הַחֹמֶר הָרִאשׁוֹן בְּלִי אֵיכוּת אֲבָל תֹּהוּ וָבֹהוּ, עַד שֶׁהִתְאַיֵּךְ בְּחֵפֶץ הָאֱלֹהִים הַסּוֹבֵב אוֹתוֹ, וְכִנָּה אוֹתוֹ בְּ'רוּחַ אֱלֹהִים'. וְדַמּוֹת הַחֹמֶר הַטִּבְעִי בְּמַיִם דִּמְיוֹן נָכוֹן בְּיוֹתֵר, כִּי מַה שֶּׁהוּא יוֹתֵר דַּק מִןהַמַּיִם לֹא יִהְיֶה מִמֶּנוּ 'עֶצֶם טִבְעִי' חָזָק, וּמַה שֶּׁהוּא יוֹתֵר עָבֶה מִן הַמַּיִם לֹא יִשְׁתַּוּוּ פְּעִלּוֹת הַטֶּבַע בְּכָל חֲלָקָיו, מִפְּנֵי שֶׁהֵם חֲזָקִים, כִּי אֵין הַגּוּף הָאַרְצִי רָאוּי כִּי אִם לִ'מְלָאכוֹת', כִּי הַמְּלָאכָה אֵינָהּ כּוֹלֶלֶת כִּי אִם שִׁטְחֵי הַחֹמֶר וְלֹא כָּל חֲלָקָיו, וְהַטֶּבַע הוּא כוֹלֵל כָּל חֶלְקֵי הַדָּבָר, וְאֵין 'הֹוֶה' אֶלָא שֶׁהָיָה כְבָר בִּתְכוּנַת הַמַּיִם: זָב נִגָּר, וְאִם אֵינוֹ כֵן לֹא יִקָּרֵא הֹוֶה טִבְעִי אֲבָל הוּא 'מְלָאכוּתִי' אוֹ 'מִתְרַכֵּב' אוֹ 'מִקְרִי', וְאֵין הַטֶּבַע פּוֹעֵל בּוֹ אֶלָא בְעוֹדֶנּוּ בְּתֹכֶן הַמַּיִם יְצַיְּרֵהוּ בְחֶפְצוֹ, וְאַחַר כֵּן יַעֲזֹב מַה שֶּׁהֻצְרַךְ לְהִתְקַשּוֹת וְיִתְקַשֶּׁה. וְאָמַר עַל הַדּוֹמֶה לָזֶה: "עָשָׂה מִתֹּהוּ – מֶמֶשׁ, וְעָשָׂה אֵת אֲשֶׁר אֵינוֹ – יֶשְׁנוֹ, וְחָצַב עַמּוּדִים גְּדוֹלִים מֵאַוִּיר שֶׁאֵינוֹ נִתְפָּשׂ". וְעוֹד אָמַר: "מַיִם מֵרוּחַ; חָקַק וְחָצַב תֹּהוּ וָבֹהוּ וְרֶפֶשׁ וָטִיט, עֲשָׂאָן כְּמִין עֲרוּגָה, הִצִּיבָן כְּמִין חוֹמָה, סְכָכָן כְּמִין מַעֲזִיבָה, יָצַק מַיִם עֲלֵיהֶם וְנַעֲשׂוּ עָפָר". וְאָמַר עוֹד: "תֹּהוּ זֶה קַו יָרֹק שֶׁמַּקִּיף אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, בֹּהוּ אֵלּוּ אֲבָנִים מְפֻלָּמוֹת הַמְשֻׁקָּעוֹת בִּתְהוֹם, שֶׁמִּבֵּינֵיהֶם יוֹצְאִין מָיִם". וְרָמַז מְעַט מִסּוֹד הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד יוֹד הֵא וָו הֵא, שֶׁהוּא נֵאוֹת לָעֶצֶם הָאֱלֹהִי הַמִּתְאַחֵד אֲשֶׁר אֵין לוֹ מַהוּת, כִּי 'מַהוּת' הַדָּבָר – 'זוּלַת מְצִיאוּת' הַדָּבָר, וְהָאֱלֹהִים יִתְבָּרֵךְ מְצִיאוּתוֹ הוּא מַהוּתוֹ, כִּי 'מַהוּת' הַדָּבָר – 'גִּדְרוֹ', וְהַגֵּדֵר מְחֻבָּר מִסּוּגוֹ וְהֶבְדֵּלוֹ, וְאֵין סוּג וְאֵין הֶבְדֵּל לָעִלָּה הָרִאשׁוֹנָה, וְהִתְחַיֵּב שֶׁיִּהְיֶה הוּא…הוּא. וְכַאֲשֶׁר סִפֵּר כִּי סִבַּת רְבוֹת הַדְּבָרִים הוּא סִבּוּב הַגַּלְגַּל, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "חוֹזֵר גַּלְגַּל פָּנִים וְאָחוֹר", וְדִמָּה זֶה בְּהִתְמַזֵּג הָאוֹתִיּוֹת הַנִּפְרָדוֹת, "אָלֶף עִם כֻּלָּם וְכֻלָּם עִם אָלֶף, בֵּית עִם כֻּלָּם וְכֻלָּם עִם בֵּית, חוֹזְרוֹת חֲלִילָה; נִמְצָא – כָּל הַדִּבּוּר יוֹצֵא בְּמָאתַיִם וּשְׁלֹשִׁים וְאֶחָד שְׁעָרִים". וְאַחַר כֵּן אָמַר אֵיךְ הִתְרַבּוּ בְשִׁלּוּשׁ הָאוֹתִיּוֹת וְרִבּוּעָם: "שָׁלֹשׁ אֲבָנִים בּוֹנוֹת שִׁשָּׁה בָתִּים 'אַרְבַּע בּוֹנוֹת עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בָתִּים, צֵא וַחֲשֹׁב מַה שֶּׁאֵין הַפֶּה יָכוֹל לְדַבֵּר וּמַה שֶּׁאֵין הָאֹזֶן יְכוֹלָה לִשְׁמֹעַ". כֵּן נִצְטָרֵךְ לַחֲקֹר מֵאַיִן נִתְרַבּוּ הַדְּבָרִים קֹדֶם סִבּוּב הַגַּלְגַּל – וְהַבּוֹרֵא אֶחָד הוּא, וְלַגַּלְגַּל עַל דֶּרֶךְ הַדִּמְיוֹן שִׁשָּׁה צְדָדִים – וְהִנִּיחַ בַּדִּבּוּר הַשִּׂכְלִי שֵׁמוֹת לַבּוֹרֵא וּבָחַר לוֹ בַּדִּבּוּר הַגַּשְׁמִי הָאוֹתִיּוֹת הַיּוֹתֵר דַּקּוֹת אֲשֶׁר הֵם כְּרוּחוֹת לִשְׁאָר הָאוֹתִיּוֹת, וְהֵם הֵא וָו יוֹד, וְאָמַר כִּי הַחֵפֶץ כְּשֶׁהוּא יוֹצֵא בַּשֵּׁם הַנִּכְבָּד הַזֶּה יִהְיֶה מַה שֶּׁיַחְפֹּץ יִתְבָּרָךְ. וְאֵין סָפֵק שֶׁהוּא וְהַמַּלְאָכִים מְדַבְּרִים הַדִּבּוּר הַשִּׂכְלִי, וְיוֹדְעִים מַה שֶּׁיִּהְיֶה בָּעוֹלָם הַגַּשְּׁמִי קֹדֶם יְצִירַת הָעוֹלָם, וְאֵיךְ יֵאָצֵל הַדִּבּוּר וְהַהֲבָרָה מִמֶּנוּ עַל הַמְדַבְּרִים שֶׁהֵם עֲתִידִים לְהִבָּרְאוֹת בָּעוֹלָם; וְהָיָה בְּדִין שֶׁיִּהְיֶה הָעוֹלָם הַגַּשְּׁמִי נִבְרָא בְּעִנְיָן שֶׁהוּא נֵאוֹת לַגַּשְׁמִיּוּת, בַּשֵּׁם הַנִּכְבָּד הַשִּׂכְלִי הַנֵּאוֹת לַשֵּׁם הַגַּשְּׁמִי יהו, יוה, הוי, היו, ויה, והי, הִתְחַיֵּב מִכָּל אֶחָד צַד מִצִּדֵּי הָעוֹלָם וְקָם הַגַּלְגַּל, וְזֶה מֵהַדְּבָרִים שֶׁאֵינָם מַסְפִּיקִים הַכֹּל, אִם מִפְּנֵי שֶׁהַמְבֻקָּשׁ עָמֹק מֵהַשִּׂיג אוֹ מִפְּנֵי שֶׁתְּבוּנוֹתֵינוּ מְקֻצָּרוֹת, אוֹ לִשְּׁנֵי הַדְּבָרִים יָחַד. וְעַל הַדּוֹמֶה לָזֶה חָקְרוּ הַפִּילוֹסוֹפִים, וֶהֱבִיאָם מֶחְקָרָם לֵאמֹר, כִּי מֵאֶחָד לֹא יִהְיֶה מִמֶּנּוּ כִּי אִם אֶחָד, וְקָבְעוּ מַלְאָךְ קָרוֹב נֶאֱצָל מִן הָרִאשׁוֹן, וְאַחַר כֵּן אָמְרוּ כִּי הַמַּלְאָךְ הַזֶּה יֵשׁ לוֹ שְׁתֵּי מִדּוֹת, אַחַת שֶׁהוּא יוֹדֵעַ מְצִיאוּתוֹ בְּעַצְמוּתוֹ, וְהַשֵּׁנִית יְדִיעָתוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ סִבָּה, וְהִתְחַיֵּב מִמֶּנוּ שְׁנֵי דְּבָרִים: מַלְאָךְ וְגַלְגַּל הַכּוֹכָבִים הַקַּיָּמִים, וְזֶה גַם כֵּן: בְּמַה שֶּׁהִשְׂכִּיל מִן הָרִאשׁוֹן הִתְחַיֵּב מִמֶּנּוּ מַלְאָךְ שֵׁנְי, וּבְמַה שֶּׁהִשְׂכִּיל מֵעַצְמוּתוֹ הִתְחַיֵּב מִמֶּנּוּ גַּלְגַּל שַׁבְּתַאי, וְכֵן עַד הַיָּרֵחַ, וְאַחַר כֵּן אֶל הַשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל. וּכְבָר קִבְּלוּ בְנֵי אָדָם זֶה וְהִתְפַּתּוּ לוֹ, עַד שֶׁאָמְרוּ שֶׁהוּא מוֹפֵת, מִפְּנֵי שֶׁיִּחֲסוּ אוֹתוֹ אֶל פִּילוֹסוֹפֵי יָוָן. וְזֹאת טַעֲנָה גְרֵיָדא, אֵין בּהּ סִפּוּק וּמַקְשִׁים עָלֶיהָ בְּכַמָּה פָּנִים. אֶחָד מֵהֶם: לָמָּה עָמְדָה הָאֲצִילוּת הַזֹּאת, הַקֹּצֶר יָד מֵהָרִאשׁוֹן? וְאַחַר כֵּן נֹאמַר: לָמָּה לֹא הִתְחַיֵּב מֵהַשְׂכָּלַת שַׁבְּתַאי מַה שֶּׁלְּמַעְלָה מִמֶּנּוּ – דָּבָר אֶחָד, וּמֵהַשְׂכָּלָתוֹ הַמַּלְאָךְ הָרִאשׁוֹן – דָּבָר אַחֵר, וְתִהְיֶינָה צוּרוֹת אֲצִילוּת שַׁבְּתַאי אַרְבַּע? וּמֵאַיִן לָנוּ שֶׁמִּי שֶׁיַּשְׂכִּיל עַצְמוֹ יִתְחַיֵּב מִמֶּנּוּ גַּלְגַּל, וּמִי שֶׁהִשְׂכִּיל הָרִאשׁוֹן יִתְחַיֵּב מִמֶּנּוּ מַלְאָךְ, וּבָעֵת אֲשֶׁר יִטְעַן אֲרִיסְטוֹ שֶׁהוּא מַשְׂכִּיל אֶת עַצְמוֹ צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה נִתְבָּע שֶׁיֵּאָצֵל מִמֶּנּוּ גַּלְגַּל, וְאִם יִטְעַן שֶׁהִשְׂכִּיל הָרִאשׁוֹן, שֶׁיֵּאָצֵל מִמֶּנּוּ מַלְאָךְ. אָמְנָם זָכַרְתִּי לְךָ הַהַתְחָלוֹת הָאֵלֶּה שֶׁלֹּא תַבְהִילְךָ הַפִּילוֹסוֹפִיָּה, וְתַחֲשֹׁב שׁאֶםִ תֵּלֵךְ אַחֲרֶיהָ הָיִיתָ מֵנִיחַ לְנַפְשְׁךָ בַּמּוֹפֵת הַבָּרוּר, אֲבָל הַתְחָלוֹתָם כֻּלָּם לֹא יִסְבֹּל אוֹתָם שֵׂכֶל וְלֹא יִכָּנְסוּ תַּחַת הַהַקָּשָׁה. וְעוֹד כִּי אֵין בֵּין שְׁנַיִם מֵהֶם הַסְכָּמָה, אֶלָּא הַמְקַבְּלִים מֵהֶם שֶׁסוֹמְכִים עַל רַב אֶחָד, אִם אַבּוּדָקְלִיס וְאִם פִּיתָגוֹרִיס אוֹ אֲרִיסְטוֹ אוֹ אַפְלָטוֹן וְזוּלָתָם הַרְבֵּה, אֵין אֶחָד מֵהֶם מַסְכִּים עִם חֲבֵרוֹ.

25 Meister. Dazu gehört das Sefer Jezira unseres Stammvaters Abraham, ein Buch dessen tiefer Inhalt einen ausführlichen Commentar nöthig macht. Es lehrt die Göttlichkeit und Einheit durch Lehren, die einerseits mannigfach und vielfältig sind, während sie andererseits zusammenlaufen und mit einander übereinstimmen. Ihre Uebereinstimmung schreibt sich von dem Einen her, der sie gefügt, und zwar gehört dahin: Sefar (Zahl), Sippur (Zählung), Sefer (Schrift). Unter Sefar ist verstanden die Berechnung und Abwägung der erschaffenen Körper, denn die Berechnung, in Folge reren Harmonie und Verhältniß in die Körper kommt und dieser zu dem Zweck, für den er geschaffen, geeignet wird, ist nur in der Zahl; Längenmaß, Hohlmaß, Gewicht, das Verhältniß der Bewegungen, die Harmonie der Musik, Alles ist in der Zahl, d. h. im Sefar. So siehst du auch, daß ein Baumeister nichts früher unternimmt, dessen Bild nicht vorher in seiner Seele festgestanden. Unter Sippur ist verstanden Sprache und Stimme, aber göttliche Sprache und Stimme des lebendigen Gottes, durch welche die Gestaltung und Bildung, von der gesprochen wird, in's Dasein tritt: „Es werde Licht und es ward Licht ", es sei eine Ausdehnung " u. s. w. ; das Wort war kaum a u s gesprochen, als das Werk schon da war. Unter Sefer ist verstanden die Schrift; die Schrift Gottes sind seine Bildungen, die Worte Gottes sind seine Schrift und Berechnungen Gottes sind sein Wort, und so wird Sefar, Sippur und Sefer in dem göttlichen Wesen zu einer Einheit, während es im menschlichen Wesen eine Dreiheit ist; denn dieser berechnet mit dem Verstand, spricht mit dem Mund, schreibt das Gesprochene mit der Hand, und so wird dir durch diese drei über eine der Schöpfungen Gottes Kunde gegeben; die Gedanken des Menschen, sein Wort, seine Schrift sind uns Zeichen für das Sein des Dinges, aber nicht das Ding selbst, während die göttliche Berechnung und sein Wort eben das Ding sind und so auch seine Schrift. Stelle dir einen Weber vor, der ein buntes Gewand webt, und indem er seine Arbeit bedenkt, die Seide nach seinem Gefallen sich zusammenstellt, die Farben, die er sich vorgenommen, hervorgebracht und die Zusammenstellungen, die ihm belieben, gebildet werden und das Gewand nach seiner Berechnung und seiner Schrift entsteht. Könnten wir nun, wenn wir das Wort „Mensch sprechen oder wenn wir uns den Körper eines Menschen vorstellen, auch einen wirklichen Menschen hervor bringen, so wären wir göttlichen Wortes und göttlicher Schrift fähig, wir wären Schöpferwie wir solche Macht zum Theil über geistige Bildungen haben. Nun stufen sich Sprachund Schriftarten je nach ihrer Vollendung ab; bei einigen ist der Name dem Benannten sehr angemessen, was bei andern weit weniger der Fall ist. Die göttliche, (von Gott) geschaffene Sprache, die Gott dem ersten Menschen lehrte und ihm in Mund und Herz legte, ist ohne Zweifel von allen die vollkommenste und dem von ihr benannten angemessenste: „Und wie der Mensch jedes Lebenathmende nennen würde, so sollte sein Name sein ") Gen. 2, 19), d. h. es sei geeignet für diesen Namen, weil dieser ihm angemessen sei und von dessen Beschaffenheit Kunde gebe. Daraus folgt, daß der heiligen Sprache ein höherer Nang anzuweisen ist, daß die Engel ihr mehr Rücksicht und Beachtung widmen, und so wird auch die Schrift eine göttliche genannt, weil die Gestalt der Buchstaben nichts Inhaltloses, Zufälliges sei, sondern in angemessenem Zusammenhange mit dem von jedem Buchstaben zu Bezeichnenden stehe. Von diesem Gesichtspunkte aus hat es nichts Befremdliches, daß Namen und dergleichen eine Wirkung üben, eben von Seiten des Wortes und der Schrift, voran die Berechnung, d. h. der Gedanke einer reinen, den Engeln gleichen Seele; da vereinigen sich die drei Sefarim: Sefar, Sippur, Sefer zur Einheit, und das Berechnete wird so wie es die lautere Seele berechnet, gesprochen, geschrieben hat. Also sagt jenes Buch von Gott, daß er seine Welt durch drei Sefarim: Sefar, Sippur, Sefer geschaffen, die in seinem Wesen zur Einheit wurden; und diese Einheit ist der Grund zu den 32 Geheimwegen der Weisheit, nämlich die zehn Sefirot und die 22 Buchstaben als die Hindeutung auf das Hervortreten der Wesen in die Wirklichkeit, gebildet nach Quantität und Qualität. Die Quantität ist die Zahl und das Geheimniß der Zahl nur in der Zehn, daher: „Zehn Sefirot sonst nichts; zehn und nicht neun; zehn und nicht elf. " Darin liegt ein tiefes Geheimniß, warum die Rechnung bei zehn stehen geblieben und nicht mehr oder weniger, daher heißt es weiter: „Habe Einsicht in Weisheit und Weisheit in Einsicht; prüfe sie, forsche sie, wisse, denke, bilde, stelle die Sache zur Klarheit, führe den Schöpfer auf seine Stätte zurück; ihr Maß ist zehn ohne Ende. " Dann werden sie -nach ihrer Qualität eingetheilt und die 22 Buch staben in drei Theile gesondert: Drei Mütter, sieben doppelte, 12 einfache. Die drei Mütter sind Alef Mem, Schin, ein großes, wunderbares, verdecktes Geheimniß, aus dem Luft) אויר (, Wasser) מים (und Feuer) אש (, mit denen Alles geschaffen worden, hervorgeht. Diese Buchstabenreihe ſtellte er mit der Welt im Großen und mit der Welt im Kleinen dem Menschen so wie mit der Zeit zu sammen, und nannte sie: glaubwürdige Zeugen: Welt, Seele, Jahr; worin zugleich die Lehre ausgesprochen ist, daß eine Anordnung von einem Ordner, Gott, herrührt; daß die Mannigfaltigkeit und Verschiedenheit der Dinge aus der Verschiedenheit ihrer Stoffe, die höher oder niedriger, trüber oder lauterer sind, herrühren, während die in ihnen sichtbare Weisheit von Seiten dessen, der die Form giebt und Bildung und Harmonie schafft, eine ist; daß eine Leitung nach einem Gesetz durch die Welt im Großen, durch den Menschen, durch die Ordnung der Sphären geht; daher seien Welt, Mensch, Jahr glaubhafte Zeugen für seine Einheit. - Diese Anordnung läßt sich etwa so darstellen: Drei Mütter: Alef, Mem, Schin Welt: Luft, Wasser, Feuer. Mensch: Brust, Leib, Kopf. Jahr: Feuchte, Kälte, Hize. Sieben doppelte: Bet, Gimel, Dalet, Kaf, Fe, Resch, Tav. Welt: Saturn, Jupiter, Mars, Sonne, Venus, Merkur, Mond. Mensch: Weisheit, Reichthum, Herrschaft, Leben, Gunst, Nachkommenschaft, Frieden. Jahr: Sabbat, Donnerstag, Dienstag, Sonntag, Freitag, Mittwoch, Montag. Zwölf einfache: Welt: Widder, Stier, Zwillinge, Krebs, Jungfrau, Waage, Skorpion, Bogen, Steinbock, Wasser mann, Fische. Mensch: Organ zum Sehen, Hören, Riechen, Reden, Schmecken, Begatten, Handeln, Gehen, Denken, Zürnen, Lachen, Schlafen. Jahr: Nisan, Ijar, Sivan, Tammus, Ab, Elul, Tischri, Marcheswan, Kislew, Tebet, Schebat, Adar. " Einer auf drei und drei auf sieben und sieben auf zwölf. " Und diese Glieder haben Gemeinschaft mit einander, z. B. „Die Nieren rathen, die Milz lacht, der Magen schläft, (die Leber zürnt (". Es ist gar nichts Wunderliches, daß die Nieren Kraft haben sollen, Rath zu ertheilen; etwas Aehnliches sehen wir ja an den Testikeln der Castraten, die noch schwächer an Geisteskraft sind als Frauen, weil ihnen Testikeln fehlen und mit ihnen der Bart und besonnener Rath. , , Die Milz lacht weil sie ihrer natürlichen Thätigkeit zufolge das Blut und die schwarze Galle vor Verdickung und Trübung schützt und aus dieser Klärung Heiterkeit und Freude hervorgeht; „die Leber zürnt " wegen der Bitterkeit, die sich in ihr bildet; , , der Magen schläft ", Beziehung auf die Ernährungsorgane. Des Herzens wird nicht gedacht, weil dies der König ist, auch nicht des Zwerchfells und der Lunge, weil diese zum unmittelbaren Dienst des Herzens bestimmt sind, und dem übrigen Körper nur zufällig, nicht aber ihrer ursprünglichen Bestimmung nach, dienen. Das Gehirn ist unter die Sinne, die aus demselben hervorgehen, vertheilt. Außerdem liegt in den Gliedern, die unterhalb des Zwerchfells sind, ein tiefer Sinn; sie sind die primäre Vegetation, die primäre Erzeugung; das Zwerchfell scheidet das vegetative vom animalischen Leben, wie der Hals das animalische vom rationellen (wie dies Plato im Timäus ausführt). Aus den primären Erzeugungen, aus der Welt des Vegetativen, da wo die Wurzel des Werdens ist, wo der Samen herkommt und wo das Embryo aus den vier Elementen gebildet wird, hat sich Gott die zur Opferung bestimmten Theile erwählt, Fett, Blut, das Nez an der Leber, die Nieren; dagegen weder das Herz, noch das Gehirn, noch die Lunge, noch das Zwerchfell; ein tiefes Geheimniß, dessen Deutung verboten ist, daher die Vorschrift: daß man das Buch Jezira nur unter gewissen Formen, mit Wenigen, dazu Vorbereiteten studiren dürfe. Dann heißt es weiter: Sieben doppelte, sechs Flächen nach sechs Seiten und der heilige Tempel in der Mitte. Gelobt sei seine Herrlichkeit von seinem Orte aus, Er ist der Ort der Welt, aber nicht die Welt sein Ort. " Er weist auf den Gottesgeist, der dies Entgegengesetzte in sich vereinigt, und vergleicht ihn mit einem Punkt, mit dem Mittelpunkt eines Körpers von sechs Seitenflächen und drei Dimensionen; so lange der Mittelpunkt nicht fest steht, so stehen auch die Seitenflächen nicht fest. Ueber das gegenseitige Verhältniß zwischen diesen und der Alles tragenden Kraft, in der sich die Gegensätze vereinigen, giebt das Buch durch die Gegenüberstellung von Welt, Mensch, Jahr, Aufschluß; denn bei jedem stellt es etwas hin, was die Theile umfaßt und die Harmonie erhält. Der Drache in der Welt wie der König auf dem Thron, die Sphäre im Jahr wie ein König im Lande das Herz am Menschen wie ein König im Kriege. Teli ist der Name des in der Astronomie bekannten Drachen, arabisch גוז"הר worin eine Hinweisung liegt auf die Welt des Verstandes; denn mit dem Drachen bezeichnet man die verborgenen, von dem Sinn nicht faßbaren Dinge. Unter Sphäre ist hier verstanden die sich neigende Sonnensphäre, von der die Jahreszeiten abhängen; das Herz regelt das Leben und beherrscht die Theile; damit ist also gesagt, daß die Weisheit in den Dreien eine ist, wie auch der Gottesgeist einer, und die Verschiedenheit unter ihnen nur in der Verschiedenheit ihrer Stoffe beruht. So wird der Gottesgeist, wenn er die geistigen Wesen leitet, einem Könige auf dem Throne verglichen, dessen Willen in Folge eines kleinen Winks von seinen Lieblingen, seinen Dienern geschieht, die ihn kennen, ohne daß sie oder er eine Bewegung machen; wenn er die Sphären leitet, einem König in seinem Lande, denn er muß sich an den Enden seines Landes sehen lassen, um sich in jedem Theile desselben als furchtbaren und gütigen Herrscher zu zeigen; wenn er die Menschen leitet, einem König im Kriege, der das Entgegengesetzte zu thun sich bestrebt, seinen Freunden Sieg zu verschaffen und seine Feinde zu besiegen. Ueberall ist die Weisheit eine, denn die Weisheit, die sich an den Sphären zeigt, ist nicht größer, als die im kleinsten Thiere sichtbar wird. Der hohe Rang jener besteht nur darin, daß sie aus einem lauteren und dauernden Stoffe sind, und daß nur ihr Schöpfer über sie Macht hat, wogegen der Stoff, aus welchem das Thier ist, Einwirkungen annimmt, Eindrücken und zwar entgegengesetzten, Kälte und Hitze u. s. w. , die auf ihn eindringen, ausgesetzt ist, und von der Zeit vernichtet würde, hätte es nicht die Weisheit durch das Verhältniß von Mann und Weib so eingerichtet, daß nur das Individuum stirbt, aber die Gattung erhalten wird, und zwar in Folge der Umdrehung der Sphäre des Aufganges und des Unterganges. Hierüber giebt jenes Buch Kunde, indem es sagt, daß zwischen der Bildung des Mannes und Weibes nur der Unterschied sei, der zwischen sichtbaren und verborgenen Gliedern stattfindet; wie nämlich die Anatomie zeigt, sind die Geschlechtstheile des Weibes denen des Mannes gleich, nur nach innen gewendet, und daher: „Mann אמש, Frau אשם. Die Sphäre wendet sich vor und rückwärts, nichts Besseres als ענג) Wonne), nichts Schlechteres als נגע) Schaden). " Der Sinn ist: Die Buchstaben von אמש und אשם, ענג und נגע sind dieselben, nur daß sie anders gestellt sind, gerade wie die Sphäre ihrem Wesen nach beim Aufgang wie beim Untergang dieselbe ist, und nur uns hin und her zu gehen scheint. Durch die Glieder, die unterhalb des Zwergfells sich befinden, deutet jenes Buch auf die vier Elemente; er sagt: „Zwei spotten, zwei jubeln, zwei rathen, zwei jauchzen; er machte sie wie einen Streit, stellte sie gegenüber wie zum Krieg; die einen verbinden sich mit den andern und die einen stehen den andern gegenüber; sind die einen nicht, so sind es auch nicht die andern und alle hängen dicht an einander "; eine Andeutung, die im Allgemeinen verstanden werden kann, wenn es auch schwer ist, sie im Einzelnen zu erklären, und zwar von dem Bedürfniß der Thiere nach dem Entgegengesekten, die es eben sowohl aus diesem Kriege erhalten, wie auch ohne diesen Krieg keine Erhaltung wäre; dies Alles wird gesagt, nachdem er die Bildungen in ihrer gehörigen Ordnung aufgeführt und das Höchste, den Geist Gottes vorangestellt: „Erstens der Geist des lebenden Gottes; zweitens Luft aus Geist; drittens Wasser aus Luft; viertens Feuer aus Wasser. " Die Erde ist hierbei nicht erwähnt, weil sie der körperliche Stoff für die Erzeugnisse ist, denn aus Erde sind sie alle, während man wohl von feurigen, luftigen, wässerigen Körpern spricht. Darum wurden vorangestellt die drei Mütter, Feuer, Wasser, Luft und noch vor ihnen der Geist Gottes, nämlich der heilige Geist, aus dem die Engel, die Geistigen geschaffen werden und in dem die geistige Seele zusammenfließen. Dann die Luft, die wahrgenommen werden kann; dann das Wasserber halb der Ausdehnung, von der Speculation der Philosophen nicht begriffen, also auch von ihnen nicht anerkannt; mancher von ihnen nennt so Die runde Wölbung, arabisch Samharir und den äußersten Ort, wohin Wolken gelangen können. Endlich kommt der Ort des Elementarfeuers, arabisch AlAthir. So wird auch in der Geist Gottes schwebte über dem Wasser " von Manchem dieses Wasser als der Urstoff erklärt, der qualitätslos " öde und wüst " war, bis er durch den göttlichen Willen, der ihn umfing, Qualität erhielt und nun der Geist Gottes genannt wurde. Die Bezeichnung " Wasser " für den Urstoff ist auch sehr passend gewählt; denn ein dichterer Körper als das Wasser eignet sich nicht für eine Einwirkung der Natur auf alle seine Theile, weil diese zu fest sind. Ein erdiger Körper eignet sich nur für Kunstbearbeitung weil solche nur die Oberfläche desselben, nicht aber alle Theile berührt, während die Natur Alles durchdringt und eine Naturbildung durch eine wasserähnliche, flüssige Beschaffenheit bedingt ist; eine andere Bildung heißt eine, durch Kunst oder Zusammensetzung oder Zufall entstandene. " Die Natur bearbeitet den Stoff nur und bildet ihn nach ihrem Gefallen, so lange er in Wassergestalt ist; dann verhärtet sich, was eine dichtere Gestalt annehmen soll. Von solchen Dingen heißt es: „Er machte aus dem Nichts ein Gegenständliches, aus dem Nichtsein ein Sein, hieb große Säulen aus der ungreifbaren Luft ", ferner: „Wasser aus Luft: er hieb und schnitt das Tohu und Bohu und Schlamm und Lehm; er machte sie einem Beete gleich; stellte sie hin einer Mauer gleich, deckte sie wie mit einem Estrich, goß Wasser darauf und sie wurden Staub“. Ferner: „Tohu, das ist die grüne Linie, welche die ganze Welt umgiebt; Bohu, das sind die frischen in die Tiefe gesenkten Steine, aus denen Wasser kommen; eine leise Andeutung vom Geheimnisse des erhabenen Namens Jod, He, Wav, He als desjenigen, der dem göttlichen Wesen, dem einigen. und ohne Wesenheit bestehenden am meisten gezieme Denn die Wesenheit eines Dinges ist außerhalb des Seins desselben; aber bei Gott ist das Sein die Wesenheit. Die Wesenheit ist nämlich die Definition des Dinges und die bildet sich aus den zusammengehörenden und den sich unterscheidenden Merkmalen; es giebt aber nichts Zusammengehörendes und nichts Unterscheidendes für den höchsten Urgrund, sondern Er ist nothwendig Er. Nachdem nun das Buch angeführt hat, daß die Umdrehung der Sphäre die Ursache der Mannigfaltigkeit der Dinge ist, die Sphäre dreht sich vor und rückwärts ", und als Beispiel dafür die Combination der einzelnen Buchstaben, des Alef mit allen übrigen, und dieser mit Alef, des Bet mit allen übrigen und dieser mit Bet und so die ganze Reihe hindurch angeführt hat, wobei sich ergiebt, daß die ganze Sprache in 231 Bildungen ausläuft; nachdem es ferner geführt, wie sie durch Combination von 3 4 Buchstaben noch zahlreicher werden: „drei bauen sechs Häuser, vier bauen 24 Häuser, hin und rechne, was der Mund nicht und was das Ohr nicht hören kann, " so sich auch die Nothwendigkeit, zu untersuchen, בתים ך"ד בונות ארבע בתים ששה בונות אבנים שלש ורבועם מרוצת קודם הדברים נבראו מאין לדעת והוצרך לשמוע יכולה die Mannigfaltigkeit der Dinge vor der Umdrehung der Sphäre entstanden ist. Der Schöpfer ist Einer, die Sphäre hat nach bildlichem Ausdruck sechs Seiten; nun legt das Buch in geistiger Sprache dem Schöpfer Namen bei, wählt sich in der körperlichen Sprache die feinsten Laute aus, die gleichsam die Geister der übrigen Laute sind, nämlich הוי, und sagt nun, daß wenn der Wille ausgeht in diesem erhabenen Namen, wird was der Hochgelobte will, und wird nach der Combination von הוי. So ist es außer Zweifel, daß Er und die Engel die geistige Sprache sprechen, und wußten was in der körperlichen Welt sein wird, vor Erschaffung der Welt, und wie Sprache und der Laut von ihm auf die einst zu erschaffenden Menschen emanirt. Nun folgt, daß die materielle Welt erschaffen wurde in einer Weise die dem Materiellen entsprach, durch den erhabenen, geistigen Namen, der dem körperlichen entsprach יהו יוה היו והי הוי יוה, aus deren jedem nothwendig eine der Seiten der Weltdie Sphäre wurde. Das gehört zu den Dingen, die nicht alle befriedigen, sei es, weil das zu Erforschende zu tief für das Verständniß oder weil unsere Einsicht zu gering ist, oder aus beiden Ursachen zugleich. Aehnlich sind die von den Philosophen angestellten Forschungen; eines ihrer Resultate ist, daß aus Einem nur Eins werden könne. Nun nehmen sie einen höchsten Engel an, der vom Ersten emanirt sei, und sagen weiter, dieser Engel habe zwei Attribute: erstens daß er von seinem Dasein in seiner Wesenheit wisse, und zweitens, daß er wisse, daß er eine Ursache habe; daraus seien zwei Dinge entstanden, ein Engel und die Sphäre der Fixsterne. Durch das, was dieser sich vom ersten bewußt war, bildete sich ein zweiter Engel, und durch sein Bewußtsein von seiner Wesenheit bildete sich die Sphäre des Saturn und so weiter bis zur Mondsphäre und dann bis zum Thätigen Verstand. Das haben nun die Menschen angenommen und sich so weit verleiten lassen, es für einen Beweis zu halten, weil es den griechischen Philosophen zugeschrieben wurde, und doch ist es blos eine Behauptung, die keinen genügenden Beweis hat und gegen die sich manches einwenden läßt: Erstens, warum blieb die Ema nation stehen? Hörte die Kraft des Ersten auf? Ferner, warum entstand nicht aus dem Bewußtsein des Saturn von dem, was über ihm ist, etwas und aus seinem Bewußtsein von dem obersten Engel etwas anderes, so daß der Emanationsformen des Saturn vier wären? Woher wissen wir überhaupt, daß aus dem Bewußtsein von sich selbst eine Sphäre und aus dem Bewußtsein vom Ersten ein Engel werde? Sobald also Aristoteles behauptet, daß er sich seiner bewußt werde, kann man von ihm verlangen, daß ihm eine Sphäre emanire, so wie, wenn er behauptet, ein Bewußtsein vom Ersten zu haben, ihm ein Engel emaniren müßte. Ich habe dir diese Elemente der Philosophie mitgetheilt, damit die Philosophie nicht etwa den Eindruck auf dich mache, daß du glaubtest, wenn du ihr nachgehst, durch klaren Beweis Beruhigung zu finden; aber eben ihre Elemente nimmt der Verstand nicht an und sie fügen sich den Gesezen der Logik nicht. Außerdem stimmen nicht zwei von ihnen überein, ausgenommen die Jünger, die einer Schule angehören, es sei nun der des Empedokles oder des Pythagoras oder der des Aristoteles oder der des Plato, und so noch viele, die keiner mit dem andern übereinstimmen.

כו אָמַר הַכּוּזָרִי: מָה הַצֹּרֶךְ אֶל אוֹתִיּוֹת ה'ו'י' אוֹ אֶל מַלְאָךְ וְגַלְגַּל וְזוּלַת זֶה, עִם הַהוֹדָאָה בְּחֵפֶץ הַבּוֹרֵא וּבִחִדּוּשׁ הָעוֹלָם וְשֶׁהָאֱלֹהִים בָּרָא אֶת הַדְּבָרִים הָרַבִּים בְּמִנְיָנָם בְּבַת אַחַת לְמִינֵיהֶם, כַּאֲשֶׁר זָכַר בְּסֵדֶר בְּרֵאשִׁית, וְשָׂם בַּהֶם כֹּחַ הָעֲמִידָה וְהַתּוֹלָדָה וּמְכַלְכְּלָם לִרְגָעִים בַּכֹּחַ הָאֱלֹהִי, כְּמוֹ שֶׁאֲנַחְנוּ אוֹמְרִים: מְחַדֵּשׁ טוּבוֹ בְּכָל יוֹם תַּמִיד מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית.

26 Kusari. Was bedarf es der Buchstaben הוי, oder des Engels und der Sphäre und anderer dergleichen, wenn man nur glaubt, daß Gott Willensthätigkeit äußert, daß die Welt erschaffen sei, daß Gott die unzähligen Dinge je nach ihren Gattungen auf einmal erschaffen, wie in der Schöpfungsgeschichte erzählt wird; daß er in sie die Kraft der Fortpflanzung gelegt, daß er sie jeden Augenblick ernährt und der Erhaltung durch göttliche Kraft, wie wir sagen: „Er erneuert durch seine Güte täglich das Werk der Schöpfung "?

כז אָמַר הֶחָבֵר: הֱטִיבוֹתָ מֶלֶךְ כּוּזָר! זֶהוּ הָאֱמֶת וְהָאֱמוּנָה בֶאֱמֶת וְעֲזִיבַת מַה שֶּׁאֵין צֹרֶךְ אֵלָיו. אַךְ שֶׁמָּא הָיָה זֶה הָעִיוּן מֵאַבְרָהָם אָבִינוּ כְּשֶׁנִּתְבָּרְרָה לוֹ הָאֱלֹהוּת וְהָאַחֲדוּת קֹדֶם שֶׁיְדַבֵּר עִמּוֹ בְּמַחֲזֶה, וְאַחַר שֶׁדִּבֶּר עִמּוֹ הִנִּיחַ כָּל הַקָּשׁוֹתָיו וְשָׁב לְבַקֵּשׁ רְצוֹן הָאֱלֹהִים מֵעִמּוֹ אַחַר שֶׁלִמְּדוֹ, וְאֵיךְ הוּא הָרָצוֹן וּבְאֵיזֶה דָבָר יֻשַּׂג וּבְאֵיזֶה מָקוֹם. וּכְבָר דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ: בְּ, וַיּוֹצֵא אוֹתוֹ הַחוּצָה', 'צֵא מֵאִצְטַגְנִינוּת שֶׁלָּךְ' ר"ל: צֵא מֵחָכְמַת הַכּוֹכָבִים וּמִכָּל חָכְמָה טִבְעִית מְסֻפֶּקֶת. וּכְבָר אָמַר אַפְלָטוֹן מֵהַנָּבִיא שֶׁהָיָה בִזְמַן מָרִינוּס הַמֶּלֶךְ, שֶׁהוּא אָמַר לְפִילוֹסוֹף שֶׁהָיָה מִתְעַסֵּק בְּפִילוֹסוֹפִיָה, בְּחָזוֹן מֵהָאֱלֹהִים:"לֹא תַגִּיעַ אֵלַי בִּדְרָכִים הָאֵלֶּה, אַךְ בְּמִי שֶׁשַּׂמְתִּיו שָׁלִיחַ בֵּינִי וּבֵין בְּרוּאַי, רְצוֹנוֹ לוֹמַר: הַנְּבִיאִים וְהַתּוֹרוֹת הָאֲמִּיתִיּוֹת". וְהֻגְדַּר בַּסֵּפֶר הָזֶּה בְּסוֹד הָעֲשָׂרָה הָאֲחָדִים שֶׁמַסּכִּימִים עֲלֵיהֶם בַּמְזָרח וּבַמַּעֲרָב, מִבִּלְתִּי שֶׁיָבִיא אֶל זֶה טֶבַע וְלֹא יַכְרִיעֵם שֵׂכֶל, אֲבָל סוֹד אֱלִֹהי, מַה שֶּׁאָמַר: "עֶשֶׂר סְפִירוֹת בְּלִימָה – בְּלֹם פִּיךָ מִדַּבֵּר, בְּלֹם לִבְּךָ מִלְּהַרְהֵר, וְאִם רָץ לִבְּךָ שׁוּב לַמָּקוֹם, שֶׁלְכָךְ נֶאֱמַר: 'רָצוֹא וָשׁוֹב', וְעַל דָּבָר זֶה נִכְרְתָה בְּרִית, וּמִדָּתָן עֶשֶׂר שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף, נָעוּץ סוֹפָן בִּתְחִלָּתָן וּתְחִלָתָן בְּסוֹפָן כְּשַׁלְהֶבֶת קְשׁוּרָה בַגַּחֶלֶת, וְדַע וְחֲשֹׁב יְצוּר, שֶׁהַיּוֹצֵר אֶחָד וְאֵין בִּלְעָדָיו; וְלִפְנֵי אֶחָד מָה אַתָּה סוֹפֵר?" וַחֲתִימַת הַסֵּפֶר: "וּכְשֶׁהֵבִין אַבְרָהָם וְצָר וְחָקַק וְצֵרַף וְיָצַר וְחָקַר וְחָשַׁב וְעָלְתָה בְיָדוֹ, נִגְלָה עָלָיו אֲדוֹן הַכֹּל, וּקְרָאוֹ אוֹהֲבִי, וְכָרַת לוֹ בְרִית בֵּין עֶשֶׂר אֶצְבְּעוֹת יָדָיו, וְהוּא בְרִית לָשׁוֹן, וְבֵין עֶשֶׂר אֶצְבְּעוֹת רַגְלָיו, וְהוּא בְרִית מִילָה, וְקָרָא עָלָיו: בְּטֶרֶם אֶצֶרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ".

27 Meister. Du hast Recht, König von Kusar, das ist die Wahrheit, der wahre Glaube, das Verlassen alles Unnüzen. Vielleicht schreiben sich die Forschungen Abraham's aus der Zeit her, da ihm die Göttlichkeit und Einheit klar wurde, ehe das göttliche Wort in einer Erscheinung an ihn gelangte. Nachdem dies aber geschehen, ließ er alle seine Speculationen fallen, und erstrebte von da an das Wohlgefallen Gottes, da er von ihm selbst belehrt worden, wie dies Wohlgefallen beschaffen, wodurch und wo es zu erlangen sei. So haben ja unsere Weisen das: Er führte ihn nach Außen " (Gen. 15, 5) dahin gedeutet: „Gehe heraus aus deinem Astrologenthum ", . . . verlaffe die Sternkunde und alle zweifelhaften Naturstudien. So erzählt ja auch Plato von einem Propheten, der zur Zeit des Königs Marinus lebte, und der zu einem Philosophen, der sich mit philosophischen Forschungen beschäftigte, im Namen Gottes sagte: „Du gelangst zu mir nicht auf diesen Wegen, sondern nur durch den, welchen ich als Boten zwischen mir und meinen Geschöpfen hingestellt, nämlich Propheten und wahrhafte Religionslehrer. " Dies Buch ist gegründet auf das Geheimniß der zehn Einheiten, worin bekanntlich Alle von Ost bis West übereinstimmen, ohne daß eine natürliche Veranlassung dazu vorhanden wäre oder der Verstand dazu nöthigte; es ist eben ein göttlich Geheimniß, das in den Worten ausgedrückt ist: Zehn Sefirot ohne Etwas, schließ deinen Mund vom Reden, schließ dein Herz vom Denken, und wenn das Herz läuft, kehre zurück, denn darum heißt es: „Laufen und Zurückkehren " (Ez. 1, 14). Darauf ist der Bund geschlossen, und ihr Maß ist zehn, die kein Ende haben, das Ende in den Anfang, der Anfang in das Ende verschlungen, wie die Flamme an der Glut haftet; wisse, denke, halte feft, daß der Schöpfer einer ist, keiner außer ihm; vor Eins, was willst du da zählen? " - Der Schluß des Buches lautet: „Als Abraham das einsah und festhielt und eingrub und läuterte und bildete und forschte und dachte und es ihm endlich gelang, offenbarte sich ihm der Herr des All's, nannte ihn seinen Freund, schloß mit ihm den Bund zwischen den zehn Fingern seiner Hände, und das ist der Bund der Zunge, und zwischen den zehn Fingern seiner Füße und das ist der Bund der Beschneidung und sprach über ihn: „Bevor ich dich geschaffen im Leibe, habe ich dich erkannt " (Jer. 1, 5).

כח אָמַר הַכּוּזָרִי: רְצוֹנִי שֶׁתַּרְאֵנִי טַעַם מֵחָכְמוֹת הַחֲכָמִים הַנְּאוֹתִים לַטִּבְעִיִּים;

28 Kusari. Ich wünschte, daß du mir einen Begriff von eurer Sternkunde, die mit der wirklichen Natur übereinstimmt, gebest.

כט אָמַר הֶחָבֵר: כְּבָר הַעִירוֹתִיךָ עַל יְדִיעָתָם בַּמַּבָּטִים הַבְּרוּרִים בְּרַאֲיַת מַדָּעָם בִּתְקוּפַת לְבָנָה, אֲשֶׁר הִיא כ"ט י"ב תשצ"ג, מְקֻבָּל מִבֵּית דָּוִד וְלֹא נִשְׁתַּבֵּשׁ, וּתְקוּפַת חַמָּה הַבְּרוּרָה, אֲשֶׁר הָיוּ בָהּ נִזְהָרִים שֶׁלֹא יִפֹּל פֶּסַח אֶלָּא אַחַר תְּקוּפַת נִיסָן, וּכְמוֹ שׁאֶמָרְוּ ּקְצָתָם: כַּד חֲזֵית דְּמָשְׁכָא תְּקוּפַת טֵבֵת עַד שִׁיתְּסַר בְּנִיסָן עַבְּרָה לְהַהִיא שַׁתָּא, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפֹּל פֶּסַח בִּרְבִיעִית הַחֹרֶף, וְהָאֱלֹהִים צִוָּה וְהִזְהִיר:" שָׁמוֹר אֶת־חֹדֶשׁ הָאָבִיב". וְהַתְּקוּפָה הַנּוֹהֶגֶת אֵצֶל הֶהָמוֹן אֵינֶנָּה בְרוּרָה, אֲבָל הִיא עַל דֶּרֶךְ הַקֵּרוּב בַּחֲלֻקַּת הַשָּׁנָה עַל אַרְבַּעַת רְבִיעִים, כָּל רְבִיעַ צ"א יוֹם וְשֶׁבַע שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה, וְיֵשׁ שֶׁיִפֹּל פֶּסַח בְּחֶשְׁבּוֹנָהּ בִּרְבִיעִית הַחֹרֶף, וּכְבָר טָעֲנוּ (הַנּוֹצְרִים) עַל הַיְּהוּדִים וְחָשְׁבוּ כִּי עִקַּר תּוֹרָתָם אָבַד, וְשֶׁאֵינָם עַל שֹׁרֶשׁ אֶחָד, בַּעֲבוּר שֶׁיִּפֹּל לָהֶם פֶּסַח קֹדֶם הִכָּנֵס פֶּרֶק הָאָבִיב כְּפִי חֶשְׁבּוֹנָם בַּתְּקוּפָה שֶׁהִיא בְּפַרְהֶסְיָא, וְלֹא שָׂמוּ לֵב אֶל תְּקוּפַת חַמָּה הַבְּרוּרָה הָאֲמִתִּית שֶׁהִיא בְּצִנְעָה בִּלְתִּי מְפֻרְסֶמֶת, וְשֶׁעַל חֶשְׁבּוֹנָה לֹא יִפֹּל פֶּסַח בְּשׁוּם פָּנִים אֶלָּא עַד שֶׁתָּחוּל הַשֶּׁמֶשׁ בְּרֹאשׁ טָלֶה וַאֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד. וְלֹא אֵרַע בָּזֶה שׁוּם שִׁבּוּשׁ מִכַּמָּה אַלְפֵי שָׁנִים, וְהוּא חֶשְׁבּוֹן דָּבֵק לְמַבַּט אַלְבָּתָנִי וְהוּא הַבָּרוּר שֶׁבַּקְּבוּעִים וְהָאֲמִתִּי שֶׁבָּהֶם, וְאֵיךְ יִתָּכֵן מַדַּע תְּקוּפַת חַמָּה וּתְקוּפַת לְבָנָה מְדֻקְדֶּקֶת וּבְרוּרָה אֶלָּא מֵחָכְמַת הַתְּכוּנָה עַל הָאֱמֶת וְעַל הַבָּרוּר. וּכְבָר הִקְדַּמְנוּ מִסּוֹד 'נוֹלַד קֹדֶם חֲצוֹת' וְזוּלַת זֶה. וְנִשְׁאַר עֲדַיִן מִן הַחָכְמָה הַמְיֻחֶדֶת בָּעִנְיָן הַזֶּה סֵפֶר הַנִּקְרָא פִּרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקָנוֹס, בּוֹ מִדַּת הָאָרֶץ וְכָל אֶחָד מֵהַגַּלְגַּלִּים וְטִבְעֵי הַכּוֹכָבִים וְהַמַּזָּלוֹת, וְהַצּוּרוֹת וּבָתֵּיהֶם וְטוֹבָתָם וְרָעָתָם, וַעֲלִיָּתָם וִירִידָתָם, וּנְשִׂיאוּתָם וְשִׁפְלוּתָם, וּמֶשֶׁךְ תְּנוּעָתָם, וְהוּא מֵחַכְמֵי הַמִּשְׁנָה הַמְפֻרְסָמִים. וּשְׁמוּאֵל מֵחַכְמֵי הַגְּמָרָא שֶׁאָמַר: "נְהִירִין לִי שְׁבִילֵי דִרְקִיעָא כִּשְׁבִילֵי דִנְהַרְדְּעָא", וְלֹא הִתְעַסְּקוּ בוֹ אֶלָּא לְעִנְיַן הַתּוֹרָה, כִּי לֹא יִשְׁלַם בֵּרוּר הֲלִיַכת הַיָּרֵחַ וְהִתְחַלְפוּת הֲלִיכָתוֹ, לְבָרֵר עֵת הִתְחַבְּרוֹ עִם הַשֶּׁמֶשׁ וְהוּא הַמּוֹלָד, וְעֵת הִסָּתְרוֹ קֹדֶם הַמּוֹלָד וְאַחֲרָיו, אֶלָּא בְרֹב חָכְמַת הַתְּכוּנָה. וְכֵן יְדִיעַת הַתְּקוּפוֹת הָאַרְבַּע עָל בֵּרוּר לֹא תִשְׁלַם אֶלָּא בִידִיעַת הַשָּׁפָל רוּם וְהַגָבֹהַּ רוּם וְהָעֲלִיּוֹת עַל הִתְחַלְפַם. וּמִי שֶׁטָּרַח בָּזֶה אִי אֶפְשׁרָ שֶׁלֹּא יִתְגַּלְגְּלוּ עִמּוֹ שְׁאָר חָכְמוֹת הַכּוֹכָבִים וְהַגַּלְגַּלִּים, אֲבָל מַה שֶּׁיִּמָּצֵא לָהֶם מִן הַחָכְמָה הַטִּבְעִית מִמַּה שֶּׁנִּגְדַּר בְּתוֹךְ דִּבְרֵיהֶם בְּדֶרֶךְ הַמִּקְרֶה – לֹא בְכַוָּנָה לְלַמֵּד הַחָכְמָה הַהִיא – פְּלִיאוֹת וּתְמִיהוֹת. וּמַה יַּחֲשֹׁב לִבְּךָ שֶׁהָיָה לְחַכְמֵיהֶם מִן הַסְּפָרִים בַּחָכְמָה עַצְמָהּ.

29 Meister. Ich habe dich schon darauf aufmerksam gemacht, wie die Kenntniß unserer Weisen von richtigen Beobachtungen aus ihrer genauen Kenntniß des Mondlaufes hervorgeht; dieser ist auf 29 Tage 12 Stunden und 793 Chelakim nach einer vom Hause Davids herkommenden, und nie als falsch erwiesenen Ueberlieferung festgestellt; eben so kannten sie genau den Sonnenumlauf, indem sie genau darauf achteten, daß Pesach nach der Tekufa des Nisan treffe, wie ja auch einer von ihnen sagt: „Wenn du siehst, daß die Tekufa des Tebet sich bis zum 16. Nisan dehnt, so intercalire das Jahr“, eben damit Pesach nicht in das Winterviertel falle, da ja Gott Befehl und Verbot in Beziehung darauf gegeben: „Hüte den Monat der Aehrenreife " (Deut. 16, 1.) Die bei dem Volke gangbare Tekufa ist nicht genau, sondern nur eine durchschnittliche, indem man das Jahr in vier Theile getheilt, deren jeder 91 und 1/4 Tage hat. Nach dieser Tekufa gerechnet, trifft Pesach zuweilen in das Winterviertel, ein Umstand, der den Christen Anlaß zur Polemik gegen die Juden gegeben, indem sie glaubten, der Boden ihrer Religionsübung sei verloren, und sie hätten keine feste Grundlage dafür, weil ihr Pesach vor dem Eintritte des Zeitabschnitts, Aehrenreife " treffe. Das kam eben daher, weil sie nur nach der vulgären Tekufa rechneten, ohne auf die genaue, richtige Tekufa zu achten, deren Berechnung geheim gehalten wurde und nicht in die Deffentlichkeit überging. Nach dieser trifft Pesach unter keinen Umständen, bevor die Sonne in das Zeichen des Widders getreten, und sei es auch nur um einen Tag. Seit tausenden von Jahren ist hierin kein Fehler vorgekommen. Mit dieser Berechnung stimmt auch die des Albatani, wie es denn in der That die genaueste und wahrhafteste Bestimmung ist. Woher sollte eine so genaue und wichtige Kenntniß des Sonnenund Mondumlaufs kommen, als aus einem genauen und richtigen Studium der Sternkunde? Ueber das: „Tritt der Neumond vor Mittag ein " haben wir schon früher gesprochen. Ueber diese Wissenschaft mit besonderer Beziehung auf diesen Gegen stand hat sich noch ein Buch erhalten, genannt: Pirke R. Elieser b. Hyrkanos, in welchem das Maß der Erde und jeder Sphäre, die Beschaffenheit der Sterne, Sternbilder, Sterngestalten, Häuser, ihre guten und schlechten Einflüsse, ihr Aufund Niedergang, ihre Erhebung und Senkung, ihre Bewegung dargestellt ist. Der Verfasser gehörte zu den berühmtesten Weisen der Mischna. Unter den Weisen des Talmud zeichnete sich Samuel aus, welcher sagte: „Mir sind die Himmelsstraßen so bekannt, wie die von Nehardea. " Derartige Studien hatten nur religiöse Zwecke, weil die Kenntniß des Mondlaufes und seiner Conjunction mit der Sonne, des, Molad ", die Zeit, da er vor und nach dem Molad unsichtbar wird, nur durch umfassende astronomische Studien möglich ist. Auch eine vollständige Kenntniß der vier Tekufot ist ohne Kenntniß des Hoch- und des Tiefpunktes und der verschiedenen Aufsteigungen nicht zu erlangen. Wer sich mit dergleichen beschäftigt, muß nothwendiger Weise auch von den übrigen Sternen und Sphären Kenntniß haben. Was sich bei ihnen über Naturforschungen findet, was nämlich gelegentlich ohne Absicht zu belehren sich in den Schriften unserer Weisen findet, erregt das höchste Staunen. Was für Bücher, meinst du wohl, mögen die Kundigen über diese Wissenschaft gehabt haben?

ל אָמַר הַכּוּזָרִי: וְאֵיךְ אָבְדוּ הַסּפְרָיִם הָהֵם שֶׁהָיוּ בְכַוָּנָה וְנִשְׁאֲרוּ אֵלּוּ שֶׁהֵם בְּמִקְרֶה?

30 Kusari. Wie so sind die Bücher verloren gegangen, die eben für die Wissenschaft geschrieben wurden, und gerade die erhalten worden, die dergleichen nur zufällig enthalten?

לא אָמַר הֶחָבֵר: מִפְּנֵי שֶׁהַסְּפָרִים הָהֵם הָיוּ יוֹדְעִים אוֹתָם הַיְחִידִים מִבְּנֵי אָדָם, יִקָּרֵא זֶה חוֹזִה וְזֶה רוֹפֵא וְזֶה מְנַתֵּחַ, עַל דֶּרֶךְ הַדִּמְיוֹן, וּתְחִלַּת מִי שֶׁיֹּאבַד מֵהָאֻמָּה הָאֲבוּדָה אֵינָם אֶלָּא הַחֲשׁוּבִים שֶׁבָּהֶם, וְאַחַר כֵּן מִי שֶׁלְמַטָּה מֵהֶם, וְאָבְדוּ הַיְחִידִים וְאָבְדוּ חָכְמָתָם, וְלֹא נִשְׁאַר כִּי אִם סִפְרֵי הַתּוֹרוֹת אֲשֶׁר הֶהָמוֹן צְרִיכִים אֲלֵיהֶם וְיוֹדְעִים אוֹתָם רֹב הָעָם וְכוֹתְבִים אוֹתָם וּמִתְעַסְּקִים בָּהֶם הַרְבֵּה. וַאֲשֶׁר נִגְדַּר בְּסִפְרֵי הַתַּלְמוּד מֵהַחָכְמוֹת הָהֵם, נִשְׁמַר וְנִשְׁאַר בַּעֲבוּר רֹב יוֹדְעֵיהֶם מֵהַחָכְמוֹת אֲלֵיהֶם. וּמִזֶּה כָּל מַה שֶּׁנִּזְכַּר בְּהִלְכוֹת שְׁחִיטָה וְהִלְכוֹת טְרֵפָה, שֶׁיֵשׁ בָּהֶם מִן הַחָכְמוֹת מַה שֶּׁנֶעֱלַם רֻבּוֹ מִגָּלִינוּס, וְאִם אֵינוֹ כֵן לָמָּה לֹא זָכַר בֶּחֳלָיִים מַה שֶּׁאָנוּ רוֹאִים אוֹתוֹ בְּעֵינֵינוּ, בְּמַה שֶׁהֵעִידָה הַתּוֹרָה עָלָיו מֵחֳלִי הָרֵאָה וְהַלֵּב, כְּמוֹ: סָמוּךְ לַלֵּב וְסָמוּךְ לַדֹּפֶן, וְהִדָּבֵק הָאוּנוֹת וְחֵסְרוֹנָם וְיִתְרוֹנָם, וְיֹבֶשׁ הָרֵאָה וְהֶמְסֵסָהּ? וּמִידִיעָתָם בְּהַעֲרָכַת הָאֲבָרִים הַנַּפְשִׁיִּים עִם הַטִּבְעִיִּים, מַה שֶּׁאָמְרוּ: "שְׁנֵי קְרוּמוֹת יֵשׁ לַמֹּחַ וּכְנֶגְדָּן לַבֵּיצִים". וְאָמְרוּ: "בְּמִין שְׁנֵי פוֹלִים יֵשׁ מֻנָּחִים עַל פִּי הַקְּדֶרָה, מִן הַפּוֹלִים וְלִפְנִים – מֹחַ, מִן הַפּוֹלִים וּלְחוּץ – חוּט הַשִּׁדְרָה", וְאָמְרוּ: "תְּלָתָא קְנֵי הֲווֹ, חַד ָּפִרִישׁ לָרֵאָה וְחָד פָּרִישׁ לַכַּבְדָא". וּמִידִיעָתָם בֶּחֳלָיִים הַמְּמִיתִים וְשֶׁאֵינָם מְמִיתִים, מַה שֶּׁאָמְרוּ: "חוּט הַשִּׁדְרָה אִם עוֹרוֹ קַיָּם מֹחוֹ לֹא מַעֲלֶה וְלֹא מוֹרִיד". וְאָמְרוּ: "מִי שֶׁנִּתְמַזְמֵז מֹחוֹ אֵינוֹ מוֹלִיד", וְאָמְרוּ: "קְרוּם שֶׁעָלָה מֵחֲמַת מַכָּה בָרֵאָה אֵינוֹ קְרוּם", וְאָמְרוּ: "גִּיד הַנָּשֶׁה אֵינוֹ נוֹהֵג בָּעוֹף מִפְּנֵי שֶׁאֵין לוֹ כָּף". וּמִדִּקְדּוּקֵי דִינֵיהֶם: "כְּשֵׁרָה שֶׁיָּנְקָה מִן הַטְּרֵפָה קֵבָתָה אֲסוּרָה, טְרֵפָה שֶׁיָּנְקָה מִן הַכְּשֵׁרָה קֵבָתָהּ מֻתֶּרֶת מִפְּנֵי שֶׁהוּא כָנוּס בְּמֵעֶיהָ". וּמִמַּה שֶּׁאָסְרוּ מֵחָכְמָה אֲמִתִּית וְהֶקֵּשֵׁנוּ יַגִּיד עָלֶיהָ: "חֲמִשָּׁה קְרוּמִים אֲסוּרִים: קְרוּם שֶׁל מֹחַ, קְרוּם שֶׁעַל הַבֵּיצִים, קְרוּם שֶׁעַל גַּבֵּי הַטְּחוֹל, קְרוּם שֶׁעַל הַכְּלָיוֹת, קְרוּם שֶׁעַל הָעֹקֶץ, כֻּלָּם אֲסוּרִים בַּאֲכִילָה". וּמֵהַמֻּפְלָא שֶׁבְּדִינֵיהֶם בַּטְּרֵפוֹת, שֶׁדִּקְדְּקוּ בְַהְגָּבַלת הַגֹּבַהּ, אֲשֶׁר אִם דוֹחִין הַבְּהֵמָה מִמֶּנּוֹ לְמַטָּה תִּהְיֶה אֲסוּרָה מִשּׁוּם רִסּוּק אֵבָרִים", יִרְצֶה בְּרִסּוּק אֵבָרִים, הָרִסּוּק הַמֵּבִיא אֶל הַמָּוֶת. וְאַחַר כֵּן אָמְרוּ: הִנִּיחַ בְּהֵמָה לְמַעְלָה וּבָא וּמְצָאָהּ לְמַטָּה אֵין חוֹשְׁשִׁין מִשּׁוּם רִסּוּק אִבָרִים, מִשּׁוּם דְּאָמְדָה אַנַּפְשַׁהּ, רְצוֹנוֹ לוֹמַר, כִּי הַבְּהֵמָה מְשַׁעֶרֶת לְעַצְמָה וּמְכַוֶּנֶת לִדְלֹג וְלֹא יַזִּיקֶנָּה כַּאֲשֶׁר יַזִּיק אִם דוֹחִין אוֹתָה, כִּי הַטֶּבַע בַּדִּלּוּג מְזֻמָּן וְנִמְצָא, וּבְנִפילָה בּוֹרֵחַ וְנוֹדֵד. וּמִפִּלְאֵי דִינֵיהֶם עוֹד וְנִסְיוֹנוֹתָם: "חֲרוּתָה בּידֵי שָׁמַיִם – כְּשֵׁרָה; בִּידֵי אָדָם – טְרֵפָה, מִשּׁוּם צִמּוּק רֵאָה, וּבְדִיקוּתָה; שְׁרִיָּתָה בְּמַיִם פּוֹשְׁרִים מֵעֵת לְעֵת, אִי הָדְרָא בְּרִיאָה כְּשֵׁרָה, וְאִם לָאו טְרֵפָה". וּמַה שֶּׁאָמְרוּ: "רֵאָה כַּכֻּחְלָא כְּשֵׁרָה, כַּדְּיוֹתָא טְרֵפָה, מַאי טַעְמָא? הַאי שָׁחוֹר אָדֹם הוּא אֶלָּא שֶׁלָקָה; יְרֻקָּה – כְּשֵׁרָה". וּמַה שֶּׁאָמְרוּ: "רֵאָה שֶׁהֶאְדִּימָה מִקְצָתָהּ – כְּשֵׁרָה; הֶאְדִּימָה כֻלָּהּ – טְרֵפָה". וְרַבִּי נָתָן הַבַּבְלִי שֶׁהֵבִיאוּ לְפָנָיו יָלוּד שֶׁהוּא יָרֹק, אָמַר לָהֶם: הַמְתִּינוּ לוֹ עַד שֶׁיִּפֹּל בּוֹ דָמוֹ, רְצוֹנוֹ לוֹמַר: שֶׁלֹא יַמוּלוּ אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּתְפַּשֵּׁט דָּמוֹ בִּבְשָׂרוֹ, וְעָשׂוּ כֵן וְהָיָה הַיֶּלֶד אַחֲרֵי יְלָדִים רַבִּים שֶׁהָיוּ מֵתִים לָאִשָּׁה הַהִיא תֵּכֶף לַמִּילָה. וְעוֹד הֵבִיאוּ לְפָנָיו יָלוּד שֶׁהָיָה אָדֹם, וְאָמַר לָהֶם: הַמְתִּינוּ לוֹ עַד שֶׁיִּבָּלַע דָּמוֹ בוֹ, וְעָשׂוּ כֵן וְחָיָה, וּקְרָאוּהוּ נָתָן הַבַּבְלִי עַל שְׁמוֹ. וְאָמְרוּ: "חֵלֶב טָהוֹר סוֹתֵם, טָמֵא אֵינוֹ סוֹתֵם". וּמִדַּקּוּת דִּינֵיהֶם: "מַחַט שֶׁנִּמְצֵאת בַּעֲבִי בֵּית הַכּוֹסוֹת, נִמְצָא עָלֶיהָ קֹרֶט דָּם בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא קֹדֶם שְׁחִיטָה, לֹא נִמְצָא עָלֶיהָ קֹרֶט דָּם בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא לְאַחַר שְחִיטָה, לְמַאי נָפְקָא מִנַּהּ, לְמִקָּח וּמִמְכָּר". מִפְּנֵי שֶׁלֹא יִתָּכֵן שֶׁיִּהְיֶה עַל הַמַּחַט קֹרֶט דָּם לְאַחַר שְׁחִיטָה, בַּעֲבוּר שֶׁאֵין הַדָּם נִגָּר בַּמֵּת, וְאֵין לוֹ לִטְעֹן עַל אוֹתוֹ שֶׁלָּקַח מִמֶּנּוּ, וְאִם נִמְצָא עָלָיו קֹרֶט דָּם יֶשׁ לוֹ לִטְעֹן עָלָיו וְלוֹמַר: "מֵתָה מָכַרְתָּ לִי ". וּכְמוֹ זֶה: "הִגְלִיד פִּי הַמַּכָּה בְּיָדוּעַ שֶׁשְּׁלֹשָׁה יָמִים קֹדֶם שְׁחִיטָה; לֹא הִגְלִיד – הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלַיו הָרְאָיָה". וּמִסִּמָּנֵיהֶם בְּעוֹף טָהוֹר:"מוֹתְחִין לָעוֹף חוּט שֶׁל מְשִׁיחָה, אִם חוֹלֵק אֶת רַגְלָיו שְׁתַּיִם לְכָאן וּשְׁתַּיִם לְכָאן – בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא עוֹף טָמֵא; שָׁלֹשׁ לְכָאן וְאַחַת לְכָאן – בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא טָהוֹר". וְאָמְרוּ:"כָּל עוֹף הַקּוֹלֵט מִן הָאַוִּיר וְאוֹכֵל – טָמֵא; הַשּׁוֹכֵן עִם הַטְּמֵאִים וְנִדְמֶה לָהֶם – טָמֵא, כַּזַּרְזִיר אֵצֶל עוֹרֵב". וְאָמְרוּ: "סִמֵּן הַוָּלָד: בִּבְהֵמָה דַקָּה – טִנּוּף, וּבַגַּסָּה –שִׁלְיָה, וּבָאִשָּׁה – שָׁפִיר וְשִׁלְיָה". וּמִמֻּפְלָא מֵחָכְמָתָם וְדַקּוּתָם בְּדִקְדּוּקָם בְּאֶרֶס קְצָת בַּעֲלֵי הַצִּפָּרְנַיִם הַדּוֹרְסִים, מַה שֶּׁאָמְרוּ: "דְּרוּסַת חָתוּל וּנְמִיָּה – בִּגְדָיִים וּטְלָאִים; דְּרוּסַת חֻלְדָּה – בָּעוֹף". וְאָמְרוּ: "אֵין דְּרִיסָה לַשּׁוּעָל, אֵין דְּרִיסָה לַכֶּלֶב, אֵין דְּרִיסָה אֶלָּא מִדָּעַת, אֵין דְּרִיסָה אֶלָּא מֵחַיִּים, וְאֵין דְּרִיסָה אֶלָּא בַּצִּפֹּרֶן לֹא בַשֵּׁן, אֵין דְּרִיסָה אֶלָּא בַיָּד, לֹא בַרֶגֶל". רְצוֹנוֹ לוֹמַר: שֶׁאֵין הַדּוֹרֵס מַשְׁלִיךְ אַרְסוֹ בְּבַעֲלֵי חַיִּים אֶלָּא בְצִפֹּרֶן הַיָּד, וּבְכַוָּנָה מֵהַבַּעַל חַיִּים, לֹא בְמִקְרֶה שֶׁיֹּאחֲזוּ צִפָּרְנָיו בִּבְשַׂר הַבְּהֵמָה מִבְּלִי כַוָּנַת הַדְּרִיסָה. וְיוֹתֵר מֻפְלָא מִזֶּה מַה שֶּׁאָמְרוּ 'מֵחַיִּים' רְצוֹנוֹ לוֹמַר: שֶׁאִם הִזְדַּמֵּן שֶׁהָיוּ חוֹתְכִין יַד הַדּוֹרֵס וְצִפָּרְנָיו נְעוּצִין בִּבְשַׂר בְּהֵמָה – לֹא הָיוּ חוֹשְׁשִׁין לִדְרִיסָה, וְזֶהוּ מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מַשְׁלִיךְ אַרְסוֹ אֶלָּא בְהִפָּרְדוֹ מִמֶּנּה וְהוֹצָאַת צִפָּרְנָיו מִבְּשַׂר הַבְּהֵמָה, וְעַל כֵּן אָמַר 'מֵחַיִּים' אַחַר שֶׁאָמַר 'מִדָּעַת'. וְאָמְרוּ: "נִטְּלָה הַכָּבֵד וְנִשְׁתַּיֵּר מִמֶּנָּה כַּזַּיִת בִּמְקוֹם מָרָה וּבַמָּקוֹם שֶׁהִיא חַיָּה – כְּשֵׁרָה". וְאָמְרוּ: "מֻגְלָה – כָּשֵׁר בָּרֵאָה וּפָסוּל בַּכִּלְיָה". וְאָמְרוּ: "הַגְּלוּדָה שֶׁנִּשְׁתַּיֵּר בָּה כַּסֶּלַע עַל פְּנֵי כָל הַשִּׁדְרָה – כְּשֵׁרָה". וּמַה שֶּׁיֵּשׁ בַּמִּשְׁנָה כָּתוּב מֵהִלְכוֹת טְרֵפוֹת וּמוּמֵי בְכוֹרוֹת וּמוּמֵי כֹהֲנִים, יֶאֱרַךְ סִפּוּרוֹ, כָּל שֶׁכֵּן פֵּרוּשׁוֹ. וְזִכְרוֹן נִתּוּחַ הָעֲצָמוֹת בִּקְצָרָה מְאֹד וּבִדְבָרִים מְבֹאָרִים בְּיוֹתֵר וְעִנְיָן מְבֹאָר מְאֹד. וּמִדִּבְרֵיהֶם הַנָּאִים – אָמְרָם:" יָצְאוּ בְנֵי מֵעֶיהָ וְלֹא נִקְּבוּ – כְּשֵׁרָה". וְאַחַר כָּךְ אָמְרוּ: "לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא הָפַךְ בָּהֶם, אֲבָל הָפַךְ בָּהֶם – טְרֵפָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'הוּא עָשְׂךָ וַיְּכֹנְנֶךָ' – מְלַמֵד שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כּוֹנָנִיּוֹת בָּאָדָם, כֵּוָן שֶׁנִּתְהַפְּכָה אַחַת מֵהֶם אֵינָם יְכוֹלִים לִחְיוֹת". וּמַה שֶּׁיֵּשׁ לָהֶם מִן הַהֶפְרֵשׁ בֵּין דַּם נִדָּה וּבֵּין דַּם טָהֳרָה וְזָבָה, וּבְתוּלִים, וְהַדָּם הַהֹוֶה מִן הַחַבּוּרוֹת וְהַטְּחוֹרִים וְזוּלַת זֶה, וְכַמוּת הֶקְפֵי הַנִּדּוֹת, וְכֵן זִיבוֹת הַזְּכָרִים. וְהַפְּלָאִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם בַּצָרַעַת, מִמַּה שֶׁיִּהְיֶה עָמֹק מִשִּׂכְלֵנוּ.

31 Meister. Weil jene Bücher nur von einzelnen Menschen gekannt waren, der eine ein Sternseher, der ein Arzt, der ein Zergliederer u. s. w. Wenn eine Nation untergeht, so verlieren sich zuerst die Edlen, und dann erst die unter ihnen Stehenden. Mit jenen Edlen ging auch ihr Wissen unter, und es erhielten sich nur die Gesezbücher, welche das Volk braucht, die auch die Meisten kannten, abschrieben und mit denen sie sich viel beschäftigten. Was eben in die talmudischen Bücher von jenen Wissenschaften aufgenommen ist, das wurde gewahrt und erhalten, weil die Zahl derer, die die Bücher kannten und hüteten, groß war. Zu diesen gehört, was in den Gesezen über Schechita und Terefa gesagt ist, wissenschaftliche Ansichten, von deren größten Theile Galen nichts gewußt hat; denn warum hätte er sonst das, worauf das Gesez hinweist, bei den Krankheiten nicht erwähnt, da es sich auch mit den Augen wahrnehmen läßt; z. B. Krankheiten der Lunge und des Herzens, angewachsen dem Herzen oder der Seite, Verwachsen der Lungenflügel, zu wenig oder zu viel derselben, Vertrocknung oder Zerflossenheit der Lunge. Von ihrer Kenntniß der gegenseitigen Beziehung der vitalen mit den vegetativen Organen zeugen Sätze wie: Zwei Häute hat das Gehirn, und eben so die Testikeln; gleichsam zwei Bohnen liegen auf dem Kopfe, von den Bohnen nach Innen ist Gehirn, von den Bohnen nach Außen Rückenmark. Drei Röhren gehen aus, eine nach dem Herzen, eine nach der Lunge, eine nach der Leber. Von der Kenntniß der tödtlichen und nicht tödtlichen Krankheiten zeugen Sätze wie: Wenn die Haut des Rückenmarks gut erhalten ist, so kommt es auf Beschaffenheit des Markes selbst nicht an; wessen Gehirn sich erweicht, verliert die Zeugungskraft; eine Haut, die sich in Folge einer Verlegung gebildet, wird bei der Lunge nicht als Haut betrachtet. Das Gesez von der Spannader hat keine Anwendung auf Vögel, weil diesen die Hüftpfanne fehlt. Wie scharf sind folgende Vorschriften: Der Magen eines erlaubten Thieres, das von einem unerlaubten Milch gesogen, ist verboten; eines unerlaubten Thieres, das von einem erlaubten gesogen, erlaubt, weil die Milch sich in den Eingeweiden zusammengehalten hat. Von ihren tiesen Untersuchungen geben ein Zeugniß Sätze wie: Fünf Häute sind verboten: Haut über dem Gehirn Haut über den Testikeln, Haut über der Milz Haut über den Nieren, Haut über der Lendenspitze; keine darf gegessen werden. Am merkwürdigsten von den Gesezen über Terefa sind die Untersuchungen über Bestimmung der Höhe, von welcher ein Thier gestoßen werden mußte, um wegen Gliederzerreißens unerlaubt zu werden (man meint hier natürlich ein tödtliches Gliederzerreißen). Dann heißt es weiter: Hat man ein Thier oben verlassen und findet es unten wieder, so ist nichts zu besorgen wegen Gliederzerreißung, weil es für sich abmißt, d. h. das Thier berechnet sich selbst und bereitet sich zum Sprunge vor, der ihm dann keinen Schaden bringt, wie es wohl der Fall ist, wenn man es binabſtürzt. Beim Sprung ist man vorbereitet und gefaßt, beim Fallen ungewiß und ängstlich. - Merkwürdig sind ihre Bestimmungen und Experimente. Eine Lunge, die durch eine Naturerscheinung vertrocknet ist, bleibt erlaubt, ist es durch Menschenhand geschehen, so ist sie unerlaubt, wegen des Zusammenschrumpfens der Lunge; geprüft wird dies durch vierundzwanzigstündiges Weichen in lauem Wasser, nimmt sie dabei die ursprüngliche Gestalt wieder an, so ist sie erlaubt, sonst nicht. Ferner: Eine Lunge, wie Augensalbe ist erlaubt, wie Dinte unerlaubt; denn diese Schwärze ist eine krankhafte Veränderung der Röthe; ist sie grünlich, so ist sie erlaubt. Eine Lunge, die zum Theil geröthet, ist erlaubt, ganz geröthet, unerlaubt. Als man vor R. Nathan, dem Babylonier, ein Kind von grünlichem Aussehen brachte, so sagte er: Wartet bis das Blut hinein fällt d. h. sie sollten mit der Beschneidung warten, bis das Blut sich im Fleische verbreitet; als man so gethan, blieb das Kind am Leben, nachdem mehrere Kinder dieser Frau an den Folgen der Beschneidung gestorben waren. Als man wieder ein geröthetes Kind vor ihn brachte, so sagte er: " Wartet bis das Blut sich in ihm verzogen hat "; man that so und das am Leben erhaltene Kind ward nach ihm Nathan der Babylonier genannt. Erlaubtes Fett schließt, unerlaubtes schließt nicht. Scharfsinnige Bestimmungen: Wenn man in der Magenwand eine Nadel findet, so ist die Anwesen heit einer Blutrize ein Beweis, daß sie vor dem Schlachten hineingekommen; ist keine Blutrize da, so ist die Nadel erst nach dem Schlachten hineinge langt. Diese Unterscheidung hat auf die Gültigkeit des Kaufes Einfluß; denn die Nadel kann nach Schlachtung, wo das Blut nicht mehr flüssig keine Blutrize gemacht haben, daher auch der nicht behaupten kann, man habe ihm ein krankes Thier verkauft. Aehnlich: Hat sich Wunde mit einem Schorf überzogen, so hat mindestens drei Tage vor dem Schlachten funden; ist kein Schors da, so hat der Kläger Beweis zu führen. - Kennzeichen der reinen Man läßt den Vogel auf eine ausgespannte treten; theilt er dabei seine Zehen, so daß auf Seite zwei sind, so ist er unrein; sind auf Seite drei, auf der andern eine, so ist er rein. Jeder Vogel, der aus der Lust auffängt und ist unrein. Ein Vogel, der bei unreinen sich aufhält und ihnen ähnelt, ist unrein; so Staar beim Raben. Kennzeichen eines sind beim Kleinvieh: Blutabgang, beim Nachgeburt, beim Weibe: Mutterkuchen und geburt. Wie scharf und genau sind Bestimmungen über das Einhauen einiger Krallen versehener Thiere, z. B. Kaze und Marder hauen ein bei jungen Ziegen und Lämmern, Wiesel bei Vögeln. Einhauen findet nicht statt beim Fuchs, nicht beim Hund, findet nur absichtlich, nur von einem lebenden Thiere, nur mit der Kralle und nicht mit dem Zahn, nur mit dem Vorder- und nicht mit dem Hinterfuß statt; d. h. der Einhauende wirst sein Gift in andere Thiere nur mit der Kralle des Vorderfußes und nur mit Absicht und nur beim Leben, nicht aber zufällig, als wenn etwa seine Krallen sich ohne daß es ein Einhauen beabsichtigte, in das Fleisch des Viehes eingrüben. Noch merkwürdiger, daß nur von lebenden Thieren das Ein -hauen gesagt wird; denn wenn es sich träfe, daß man den Vorderfuß eines Einhauers abhiebe, während die Kralle im Fleisch des Viehes steckt, so achtet man nicht auf das Einhauen, weil der Einhauer das Gift erst von sich giebt, wenn er sich trennt und die Kralle aus dem Fleisch herauszieht; daher sagt man erst: „mit Absicht " und dann: „beim Leben ". Fehlt die Leber, und ist dafür ein Olivengroß an der Stelle der Galle und an der Stelle wo sie lebt, übrig geblieben, so ist das Thier erlaubt. Eiter macht nicht bei der Lunge, wohl aber bei den Nieren das Thier unerlaubt; klares Wasser, so wie ein Loch, machen bei der Lunge nicht, aber bei den Nieren das Thier unerlaubt. Ein Thier, dem die Haut abgezogen, ist bei einem wie ein Sela großen Stück längs der Rückensäule, erlaubt. Was in der Mischna über die Terefa, über Leibesfehler der Erstgeburten und der Priester gesagt ist, aufzuzählen, würde zu weit führen, nicht zu gedenken, wenn man es erklären wollte. Nicht minder findet man eine kurze anatomische Darstellung des Knochenbaues, die doch sehr faßlich und verständlich ist. Bewunderungswerth ist noch was sie sagen: Sind die Eingeweide herausgetreten, ohne ein Loch erhalten zu haben, so ist das Thier erlaubt; das heißt, wird hinzugesetzt, wenn man sie nicht umgewendet; hat man dies gethan, so ist es unerlaubt; denn die Schrift sagt: „Er hat dich gemacht und geordnet " (Deut. 32, 6); daraus geht hervor, daß Gott den Menschen nach einer Ordnung gebildet, die nicht zerstört werden darf, ohne dem Leben zu schaden. Noch sind zu erwähnen die Unterscheidungen des Menstruationsblutes vom Blut der Reinigung, der Flußsüchtigen, der Jungfräulichkeit, sowie dem aus Wunden oder dem After kommenden Blut. Ferner die Berechnung der Umlaufszeiten der Menstruation, des Flusses, die merkwürdigen Angaben über den Aussay, Dinge, die für unseren Verstand zu tief sind.

Vorheriges Kapitel Nächstes Kapitel