Kuzari 5

Kapitel 5

א אָמַר הַכּוּזָרִי: אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא לְהַטְרִיחַ עָלֶיךָ שֶׁתַּשְׁמִיעֵנִי דְבָרִים קְרוֹבִים וּמְבֹאָרִים בְּשָׁרְשֵׁי הָאֱמוּנוֹת, עַל דֶּרֶךְ הַ'מְדַבְּרִים' בְּדֶרֶךְ הַנִּצָּחוֹן, וְתִהְיֶה מֻתֶּרֶת לִי שְׁמִיעָתָם כַּאֲשֶׁר הָיְתָה מֻתֶּרֶת לְךָ יְדִיעָתָם, אִם לְהַאֲמִין בָּהֶם אוֹ לְהָשִׁיב עֲלֵיהֶם, כִּי כְבָר חָסַרְתִּי הַמַּדְרֵגָה הָעֶלְיוֹנָה, מִבֵּרוּר הָאֱמוּנָה מִבְּלִי מֶחְקָר, וּכְבָר קָדְמוּ לִי סְפֵקוֹת וּסְבָרוֹת וּדְבָרִים עִם הַפִּילוֹסוֹפִים וּבַעַלֵי תוֹרוֹת וְדָתוֹת שׁוֹנוֹת. הַטּוֹב לִי שֶׁאֶלְמַד וְאֶתְחַדֵּד בַּהֲשָׁבַת הַדֵּעוֹת הַנִּפְסָדוֹת הַסְּכָלוֹת, כִּי אֵין הַקַּבָּלָה טוֹבָה אֶלָּא עִם הַלֵּב הַטּוֹב, אֲבָל עִם רֹעַ הַלֵּב הַחֲקִירָה יוֹתֵר טוֹבָה, כָּל שֶׁכֵּן כְּשֶׁיּוֹצִיא הַמֶּחְקָר אֶל אֱמוּנַת הַקַּבָּלָה הַהִיא, וְאָז יִתְקַבְּצוּ לָאָדָם שְׁתֵּי הַמַּדְרֵגוֹת, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַיְדִיעָה וְהַקַּבָּלָה יָחַד.

1 Kusari. Ich kann nicht umhindich mit der Bitte zu beschweren, mich in leichter und verständlicher Weise über die Grundlagen der Glaubenslehren in der Weise der Medabberim auf dialektischem Wege zu belehren. Es sei mir erlaubt, sie anzuhören, wie dir erlaubt war, sie zu lernen, sei es, um daran zu glauben, sei es, um sie zu widerlegen. Denn da ich doch einmal der höchsten Stufe, der Ueberzeugung von den Glaubenslehren ohne Forschung, nicht theilhaftig bin, und da mir einmal Zweifel, Speculationen, Besprechungen mit Philosophen, Bekennern anderer Religionen und verschiedener Glaubensansichten nicht fern geblieben sind, so ist es für mich am besten, in der Widerlegung falscher und thörichter Ansichten unterrichtet und geübt zu werden. Der Glaube an das Ueberlieferte ist nur gut bei einem gläubigen Herzen, aber bei einem ungläubigen Herzen ist die Forschung viel besser, und um so mehr, wenn die Forschung zum Glauben an jene Ueberlieferung führt, und beide Stufen vereint von dem Menschen erreicht werden, Wissen und Ueberlieferung.

ב אָמַר הֶחָבֵר: וּמִי לָנוּ בְּנֶפֶשׁ סוֹבֶלֶת שֶׁאֵינֶנָּה נִפְתֵּית לַדֵּעוֹת הָעוֹבְרוֹת עָלֶיהָ מִדֵּעוֹת הַטִּבְעִיִּים וְהָאִצְטַגְנִינִים וּבַעֲלֵי הַטְּלָסְמָאוֹת וְהַמְכַשְּׁפִים וְאַנְשֵׁי הַקַּדְמוּת וְהַפִּילוֹסוֹפִים וְזוּלָתָם, וְלֹא יַגִּיעַ אֶל הָאֱמוּנָה עַד שֶׁיַעֲבֹר עַל דֵּעוֹת רַבּוֹת מֵהָאֶפִּיקוּרְסִים, וְ'הַחַיִּים קְצָרִים וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה', אֶלָּא הַיְחִידִים תִּהְיֶה לָהֶם הָאֱמוּנָה בַטֶּבַע, וְתִרְחַקְנָה מֵהֶם הַדֵּעוֹת הָהֵם כֻּלָּם וְיִפֹּל בְּנַפְשָׁם מִיָּד מְקוֹם טָעוּתָם, וַאֲנִי מְקַוֶּה שֶׁתִּהְיֶה מֵהַיְחִידִים הָהֵם, וְכֵוָן שֶׁלֹא נוּכַל לַעֲמֹד מֵעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ, לֹא אֶנְהַג בְּךָ עַל דֶּרֶךְ הַקָּרָאִים, אֲשֶׁר עָלוּ אֶל הַחָכְמָה הָאֱלֹהִית מִבְּלִי מַדְרֵגָה, אֲבָל אֲקָרֵב לְךָ רָאשֵׁי דְבָרִים יַעַזְרוּךָ בְצִיּוּר הַהִיּוּלִי וְהַצּוּרָה, וְאַחַר כֵּן הַיְסוֹדוֹת הַנִּקְרָאִים בְּעַרְבִי 'אִסְטִקְסָאת', וְאַחַר כֵּן הַטֶּבַע, וְאַחַר כֵּן הַנֶּפֶשׁ, וְאַחַר כֵּן הַשֵּׂכֶל, וְאַחַר כֵּן הַחָכְמָה הָאֱלֹהִית, וְאֶתֵּן לְךָ רְאָיוֹת מַסְפִּיקוֹת שֶׁאֵין הַנֶּפֶשׁ הַמְדַבֶּרֶת צְרִיכָה לְגוּף, וְאַחַר כֵּן הָעוֹלָם הַבָּא, וְאַחַר כֵּן הַגְּזֵרָה וְהַחֵפֶץ וְהַיְכֹלֶת בְּתַכְלִית הַקֵּרוּב וְהַקִּצּוּר. וְאֹמַר כִּי הַמּוּחָשִׁים לֹא הִשַּׂגְנוּ בְחוּשֵׁינוּ כִּי אִם כַּמּוּתָם וְאֵיכוּתָם, וְיִגְזֹר הַשֵּׂכֶל כִּי הֵם נְשׂוּאוֹת בְּנוֹשֵׂא, וְהַנּוֹשֵׂא הַהוּא יִקְשֶׁה לְהַעֲלוֹת צוּרָתוֹ עַל לֵב, וְאֵיךְ נַעֲלֶה עַל לֵב צוּרַת דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ כַמּוּת וְלֹא אֵיכוּת? וְיִשְׁפֹּט הָרַעְיוֹן שֶׁמְּצִיאוּתוֹ שָׁקֶר, וְהַשֵּׂכֶל מֵשִׁיב עָלָיו כִּי הַכַּמּוּת וְהָאֵיכוּת מִקְרִים לֹא יַעַמְדוּ בְעָצְמָם, וְאִי אֶפְשָׁר לָהֶם מֵאֵין נוֹשֵׂא. וְקָרְאוּ הַפִּילוֹסוֹפִים הַנּוֹשֵׂא הַזֶּה 'הִיוּלִי', וְאָמְרוּ כִּי הַשֵּׂכֶל יַשִּׂיגֶנָּה הַשָּׂגָה חֲסֵרָה, מִפְּנֵי חֶסְרוֹנָהּ בְּעַצְמָהּ, בַּעֲבוּר שֶׁאֵינֶנָּה נִמְצֵאת בְּפֹעַל אֵינָהּ רְאוּיָה לְתֹאַר מֵהַתְּאָרִים, וְאִם הָיְתָה בְכֹחַ הִנֵּה הַתֹּאַר גַּשְׁמִי. אָמַר אֲרִיסְטוֹ כְּאִלּוּ הִיא בוֹשָׁה לְהֵרָאוֹת עֲרֻמָּה, וְאֵינָהּ נִרְאֵית עַד שֶׁתִּלְבַּשׁ צוּרָה. וּכְבָר חָשְׁבוּ קְצָת אֲנָשִׁים כִּי הַמַּיִם הַנִּזְכָּרִים בִּתְחִלַּת מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית כִּנּוּי לַהִיּוּלִי הַזֹּאת, וְכִי 'רוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל־פְּנֵי הַמָּיִם' – אָמְנָם הוּא חֵפֶץ הָאֱלֹהִים וּרְצוֹנוֹ הַנַּעֲשִׂים בְּכָל חֶלְקֵי הַהִיּוּלִי, יַעֲשֶׂה בָהֶם מַה שֶּׁיִּרְצֶה, בְּעֵת שֶׁיִּרְצֶה; כַּאֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הַיּוֹצֵר בַּחֹמֶר אֲשֶׁר אֵין לוֹ צוּרָה; וְכִנָּה בְּהֶעְדֵּר הַצּוּרָה וְהַחִבּוּר – בְּ'חֹשֶׁךְ' וְ'תֹהוּ וָבֹהוּ'. וְאַחַר כֵּן חִיֵּב חֵפֶץ הָאֱלֹהִים וְחָכְמָתוֹ סִבּוּב הַגַּלְגַּל הָעֶלְיוֹן, אֲשֶׁר יָסֹב פַּעַם בְּכָל עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שָׁעוֹת וִיסַבֵּב עִמּוֹ כָּל הַגַּלְגָּלִּים, בְּשֶׁיְּחֻדְּשׁוּ בָזֶה בַּהִיּוּלִי הַזֹּאת אֲשֶׁר הִיא בַחֲלַל גַּלְגַּל הַיָּרֵחַ, שִׁנּוּיִים כְּפִי תְנוּעוֹתהַגַּלְגַּל. וּתְחִלָּתָם חִמּוּם הָאַוִּיר הַקָּרוֹב מִגַּלְגַּל הַיָּרֵחַ, בַּעֲבוּר קֻרְבָתוֹ מִמְּקוֹם הַתְּנוּעָה, וְשָׁב אֵשׁ זַכָּה, וְהִיא אֵצֶל הַפִּילוֹסוֹפִים הָאֵשׁ הַטִּבְעִי, אֵין לָהּ מַרְאֶה וְלֹא שְׂרֵפָה, אֲבָל הִיא עֶצֶם זַךְ דַּק קַל, קְרָאוּהוּ גַּלְגַּל הָאֵשׁ, וְאַחַר כֵּן גַּלְגַּל הָאַוִּיר, וְאַחַר כֵּן גַּלְגַּל הַמַּיִם, וְאַחַר כֵּן כַּדּוּר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִיא הַמֶּרְכָּז, כָּבְדָה וְעָבְתָה בַּעֲבוּר רָחֳקָהּ מִמְּקוֹם הַתְּנוּעָה. וְאֵלֶּה הָאַרְבַּע יְסוֹדוֹת מֵהִמָּזְגָם תִּהְיֶינָה הַהֲוָיוֹת.

2 Meister. Und wer von uns hat denn eine ausdauernde Seele, die nicht verlockt wird von den über sie hingehenden Ansichten von Naturforschern, Astrologen, Talismanverfertigern, Zauberern, von solchen, die an die Nichterschaffenheit glauben, von Philosophen u. f. w. , und die zum Glauben gelangt, ohne viele epikuräische Ansichten durchgearbeitet zu haben. „Das Leben ist kurz und die Arbeit groß ". Nur Einzelne sind es, denen der Glaube Natur ist, von denen jene falschen Ansichten stets fern bleiben, und deren Seele sofort den irr-. thümlichen Punkt herausfindet. Ich hoffte zwar, daß du zu jenen Einzelnen gehören wirst; indef Var. hat zwischen הנפסדות und הסכלות; Caspe da ich nicht umhin kann, deinem Wunsche zu genügen, so will ich mit dir nicht nach der Weise der Karaiten verfahren, welche die metaphysische Wissenschaft ohne Zwischenstufe ersteigen; sondern ich will dir die Hauptpunkte deutlich machen, die dir zum Verständniß der Materie und Form, dann der Elemente, arab. אסתקסאת, dann des vegetativen, animalischen und rationellen Lebens und der Metaphysik verhelfen sollen, wobei ich genügende Beweise geben werde, daß die vernüuftige Seele keines Körpers bedarf, dann über das künftige Leben, dann über Bestimmung, Willen und Almacht, Alles auf deutlichstem und kürzestem Wege. Von den Wahrnehmbaren nehmen wir Quantität und Qualität nur vermöge unserer Sinne wahr, und unser Verstand sagt uns, daß sie Prädicamente eines Gegenstandes seien; aber diesen Gegenstand selbst sich zur Vorstellung zu bringen, ist schwer, wie natürlich jede Vorstellung von dem, was weder Quantität noch Qualität hat; das Vorstellungsvermögen würde das Dasein eines solchen ganz leugnen, der Verstand aber demselben einwenden, daß Quantität und Qualität Accidentien sind, die nicht für sich bestehen und unmöglich ohne Gegenständliches sein können; dieses Gegenständliche nennen die Philosophen Hyle (Materie) und ſagen, die Auffassung derselben Seitens des Verstandes sei eine unvollkommene, weil sie selbst unvollkommen sei, da sie nicht in der Wirklichkeit existire und daher keinerlei Prädikat verdiene, und während sie nur in der Möglichkeit existire, so sei das Prädikat ein körperliches. Aristoteles sagt, sie schäme sich gleichsam nackt zu erscheinen, und trete daher nur mit der Form bekleidet in die Erscheinung. Einige haben auch geglaubt, daß das Wasser, von dem im Anfang der Schöpfungsgeschichte die Rede iſt, eine Bezeichnung für die Materie sei, und der, , Geist Gottes, der über dem Wasser schwebt ", der Wille Gottes, der in allen Theilen der Materie zur Ausführung komme, und der mit ihnen mache, was und wann er wolle, wie es der Bildner mit einem formlosen Stoffe mache. Die Abwesenheit der Form und des Zusammenhanges sei mit „Finsterniß“ und „Tohu wa - Bohu " bezeichnet. Dann bewirkte der göttliche Wille und Weisheit die Umdrehung der höchsten Sphäre, die sich einmal in vierundzwanzig Stunden um sich selbst schwingt und alle Sphären mit sich in Umschwung bringt, in Folge dessen in dieser in der Höhlung der Mondsphäre befindlichen Materie, Veränderungen nach den Bewegungen der Sphäre entstanden; und zwar erhitzte sich die der Mondsphäre nächste Luft zuerst, weil diese dem Orte der Bewegung am nächsten war und es entstand reines Feuer, bei den Philosophen das Elementarfeuer, ohne Schein und ohne Brand, sondern ein reines, feines, leichtes Ding, weld; es die Philosophen die Feuersphäre nennen; dann die Luftsphäre, dann die Wassersphäre und endlich die Erdkugel im Mittelpunkte, schwer und dicht, weil sie vom Orte der Bewegung am weitesten absteht. Aus der Mischung dieser vier Elemente entstehen nun alle Dinge.

ג אָמַר הַכּוּזָרִי: וַאֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם אֶצְלָם מִתְחַדְּשׁוֹת בְּמִקְרֶה, בְּאָמְרָם: נִקְרָה לַאֲשֶׁר קָרַב מֵהַגַּלְגַּל מְאֹד שֶׁיִהְיֶה אֵשׁ, וּמַה שֶּׁרָחַק שֶׁיִּהְיֶה אָרֶץ, וּמַה שֶּׁהִתְמַצַּע הָיָה, כְּפִי הַקֻּרְבָה מִן הַגַּלְגַּל הַמַּקִּיף אוֹ מִן הַמֶּרְכָּז, אַוִּיר וָמָיִם.

3 Kusari. Ich sehe ja, daß sie bei diesen Neubildungen den Zufall walten lassen, da sie sagen, daß dasjenige, was zufällig der Sphäre sehr nahe war, Feuer, und was sehr entfernt war, Erde wurde und was in der Mitte lag, je nach der Nähe der umspannenden Sphäre oder des Mittelpunkts, Luft und Wasser.

ד אָמַר הֶחָבֵר: אֲבָל הַהֶכְרַח יְבִיאֵם לְהוֹדוֹת בַּחָכְמָה בְּהִפָּרֵד עֶצֶם מֵעֶצֶם, כִּי לֹא יִפָּרֵד עֶצֶם הָאֵשׁ מֵעֶצֶם הָאַוִּיר, וְהָאַוִּיר מִן הַמַּיִם, וְהַמַּיִם מֵהָאָרֶץ בִּמְעַט וּבְרֹב וּבְחֹזֶק וּבְחֹלֶשׁ, אַךְ בְּצוּרָה מְיֻחֶדֶת לְכָל אֶחָד, הוּשַׂם זֶה אֵשׁ וְזֶה אַוִּיר וְזֶה מַיִם וְזֶה אָרֶץ, וְאִם אֵינֶנּוּ כֵן יֵשׁ לְאוֹמֵר לוֹמַר כִּי מְלֹא הַגַּלְגַּל כֻּלּוֹ אֶרֶץ, קְצָתוֹ יוֹתֵר דַּק מִקְּצָתוֹ, וּלְאַחֵר שֶׁיֹּאמַר: "אֲבָל! מְלֹא הַגַּלְגַּל כֻּלּוֹ אֵשׁ, אַךְ כָּל מַה שֶּׁיָרַד הָיָה יוֹתֵר עַב־אִשִּׁיּוּת וְיוֹתֵר קַר, וַאֲנַחְנוּ רוֹאִים פְּגִישַׁת יְסוֹד בִּיסוֹד וְכָל אֶחָד מֵהֶם שׁוֹמֵר צוּרָתוֹ וְעַצְמוּתוֹ. נִרְאֶה הָאַוִּיר וְהַמַּיִם וְהָאָרֶץ בְּמָקוֹם אֶחָד נוֹגְעִים זֶה בָזֶה, וְאֵינָם מִתְדַּמִּים עַד שֶׁיִּשְׁתַּנֶּה קְצָתָם אֶל קְצָתָם בְּסִבּוֹת אֲחֵרוֹת מְשַׁנּוֹת אוֹתָם, וִיקַבְּלוּ הַמַּיִם צוּרַת הָאַוִּיר, וְהָאַוִּיר צוּרַת הָאֵשׁ, וְאָז יִהְיֶה רָאוּי הַיְסוֹד לְשֵׁם חֲבֵרוֹ, וְיִהְיוּ הָעֲצָמִים נִכָּרִים בְּצוּרָתָם מִלְּבַד מִקְרֵיהֶם. וְהֵבִיא זֶה הַפִּילוֹסוֹפִים לֵאמֹר כִּי שָׁם שֵׂכֶל פּוֹעֵל אֱלֹהִי נוֹתֵן הַצּוּרוֹת הָאֵלֶּה, כַּאֲשֶׁר הוּא נוֹתֵן צוּרוֹת הַצְּמָחִים וְהַחַיִּים, וְהֵם כֻּלָּם מֵאַרְבַּע הַיְסוֹדוֹת, וְאֵין הַדָּלִית נִכֶּרֶת מִן הַדֶּקֶל בְּמִקְרִים אֲבָל בְּצוּרוֹת, שָׂמוּ עֶצֶם זֹאת זוּלַת עֶצֶם זֹאת, אַךְ יִפָּרֵד בְּמִקְרִים דָּלִית מִדָּלִית וְדֶקֶל מִדֶּקֶל, שֶׁתִּהְיֶה, עַל הַדִּמְיוֹן, זֹאת שְׁחוֹרָה וְזֹאת לְבָנָה, וְזֹאת יוֹתֵר מְתוּקָה, וְזֹאת יוֹתֵר אֲרֻכָּה וְזֹאת יוֹתֵר קְצָרָה, וְיוֹתֵר עָבָה וְיוֹתֵר דַּקָּה, וְזוּלַת זֶה מִן הַמִּקְרִים, וְאֵין בַּצּוּרוֹת הָעַצְמִיּוֹת רַב וּמְעָט, כִּי אֵין סוּס פְּחוּת סוּסִיּוּת מֵאַחֵר, וְלֹא אֱנוֹשׁ יוֹתֵר אֱנוֹשִׁיּוּת מֵאַחֵר, כִּי גִדְרֵי הַסּוּסִיּוּת וְהָאֱנוֹשִׁיּוּת לְכָל אִישֵׁיהֶם מַגִּיעִים, וְהַפִּילוֹסוֹפִים הוֹדוּ עַל כָּרְחָם כִּי אֵלּוּ הַצּוּרוֹת נוֹתֵן אוֹתָם עִנְיָן אֱלֹהִי, וְקוֹרְאִים אוֹתוֹ: מַשְׂכִּיל נוֹתֵן הַצּוּרוֹת.

4 Meister. Nein, sie müssen nothgedrungen in der Verschiedenheit eines Elements vom andern eine Bestimmung anerkennen. Denn das Element des Feuers unterscheidet sich von dem der Luft, und die Luft vom Wasser und das Wasser von der Erde nicht durch Mehr oder Minder, durch Stärker und Schwächer, sondern durch die einem Jeden eigenthümliche Form ist dies Feuer, dies Luft, dies Wasser, dies Erde geworden; sonst könnte ja der Eine sagen, die ganze Sphäre sei voller Erde, von der nur ein Theil feiner sei als der andere; ein Anderer könnte wieder behaupten, gerade im Gegentheil die ganze Sphäre sei voller Feuer, nur der untere Theil sei etwas gröberes Feuer und kälter. Sehen wir ja, daß ein Element an das andere stößt und daß doch jedes dabei seine Form und Wesenheit behält. Wir sehen Luft, Wasser und Erde sich an einem Punkte berühren, und sich doch nicht assimiliren, bis durch anderweitige Ursachen das eine in das andere verwandelt wird, bei welchem Uebergange das Wasser die Form der Luft, die Luft die Form des Feuers annimmt, und dann erst ein Element mit Recht den Namen eines andern bekommt. Da nun also die Elemente durch ihre Form, abgesehen von ihren Accidenzen, sich unterscheiden, so haben sich die Philosophen zu der Annahme genöthigt gesehen, daß es einen thätigen göttlichen Verstand gebe, von dem diese Formen ausgehen, wie ihm die Formen der Pflanzen und Thiere, die ja auch alle aus den vier Elementen gebildet werden, zuzuschreiben sind. Weinrebe und Palme unterscheiden sich nicht durch Accidenzen, sondern durch Formen, die eine jede zu einem besondern Wesen machen; wohl aber unterscheidet sich Rebe von Rebe und Palme von Palme durch Accidenzen, indem z. B. die eine schwarz, die andere weiß, die eine süßer, die andere länger, kürzer, dicker, dünner ist, und was dergleichen Accidenzen mehr sind. Die wesenhaften Formen haben keinen Unterschied in Mehr oder Minder; das eine Pferd ist nicht weniger pferdhaft als das andere, so wenig wie ein Mensch mehr menschhaft ist als ein anderer; denn die Begriffsbestimmung des Pferdhaften und Menschhaften gehen alle ihre Individuen an. So haben sich die Philosophen wider Willen genöthigt gesehen anzunehmen, daß diese Formen von einem göttlichen Wesen herrühren, das sie das Denkende, das Formgebende nennen.

ה אָמַר הַכּוּזָרִי: זֹאת הִיא הָאֱמוּנָה כַּאֲשֶׁר יַכְרִיחֵנוּ הֶכְרַח הַשֵּׂכֶל לְהוֹדוֹת בְּכָזֶה, וּמָה הִצְרִיכָנוּ לוֹמַר: 'בְּמִקְרֶה'? וְלָמָּה לֹא נֹאמַר כִּי אֲשֶׁר שָׂם זֶה סוּס וְזֶה אֱנוֹשׁ בְּחָכְמָה אֲשֶׁר לֹא נַשִּׂיג אֲנַחְנוּ הַפְרָדָתָהּ, הוּא אֲשֶׁר שָׂם הָאֵשׁ אֵשׁ וְהָאָרֶץ אָרֶץ, לְחָכְמָה אֲשֶׁר רָאָה אוֹתָה יִתְבָּרָךְ, לֹא בְמִקְרֶה מִקִּרְבַת הַגַּלְגַּל אוֹ מִמֶּרְחָקוֹ?

5 Kusari. Das ist ja eben Glaube, wenn uns der Verstand zwingt, dergleichen anzunehmen. Wozu brauchten sie aber erst vom Zufall zu sprechen? Konnte man nicht sogleich sagen, daß der, welcher durch eine in ihren Einzelheiten unbegreifliche Weisheit das eine zum Pferd, das andere zum Menschen machte, derselbe ist, der Feuer zu Feuer, Erde zu Erde machte, auch auf Grund einer weisen von Gott ausgegangenen Bestimmung, nicht auf Grund der zufälligen Nähe oder Entfernung der Sphäre?

ו אָמַר הֶחָבֵר: וְזֹאת הִיא הַטַּעֲנָה הַתּוֹרִיָּה, וּמוֹפְתָהּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַּמה שֶּׁהוֹפֵךְ לָהֶם מִן הָעֲצָמִים, וּמַה שֶּׁנִּבְרָא לָהֶם מִן הַהֲוָיוֹת, וְכַאֲשֶׁר יִסְתָּלֵּק הַמּוֹפֵת הַזֶּה יִשְׁתַּוֶּה עִמְּךָ הַטּוֹעֵן עָלֶיךָ בַּדָּלִית, עַל דֶּרֶךְ הַדִּמְיוֹן, כִּי צָמְחָה בְּמַה שֶּׁקָּרָה שֶׁיִּפֹּל בַּמָּקוֹם הַהוּא זֶרַע הָעֲנָבִים, וְצוּרַת הַזֶּרַע הָיְתָה בְּמַה שֶּׁנִּקְרָה מִסִּבּוּב הַגַּלְגַּל עֵרֶךְ מִן הָעֲרָכִים, נִמְזְגוּ בוֹ הַיְסוֹדוֹת מֶזֶג, בָּא מִמֶּנּוּ מַה שֶּׁאַתָּה רוֹאֶה.

6 Meister. Dies ist ein Argument vom religiösen Standpunkt, und der Beweis dafür das israelitische Volk, für das sich so und so oft die Wesenheit der Substanzen veränderte und neue Bildungen entstanden. Nimmst du diesen Beweis fort, so steht dir derjenige gleich, der dir gegenüber behauptet, daß z. B. diese Rebe dadurch gewachsen sei, daß zufällig an diesen Ort Samenkörner der Traube hingefallen seien, und daß dieser Samen seine Form zufällig durch die Umdrehung der Sphäre habe, durch die eine derartige Constellation entstanden sei, daß sich eine Mischung der Elemente gebildet, die das, was du siehst, erzeugt habe.

ז אָמַר הַכּוּזָריִ: וַאֲנִי אֲדַבֵּר עִמּוֹ עַל הַגַּלְגַּל הָעֶלְיוֹן עַצְמוֹ מַה הוּא שֶׁיְּגַלְגְּלֵהוּ, הֶהָיָה הַדָּבָר הַהוּא בְּמִקְרֶה אִם לֹא, וְאַחַר כֵּן אֲדַבֵּר עִמּוֹ בָּעֲרָכִים הָהֵם הַגַּלְגַּלִּיִּים וְהֵם עַד אֵין תַּכְלִית מֵרֹב, וַאֲנַחְנוּ רוֹאִים צוּרוֹת הַצְּמָחִים וְהַחַיִּים יֵשׁ לָהֶם תַּכְלִית, עֲלֵיהֶם אֵין לְהוֹסִיף וּמֵהֶם אֵין לִגְרֹעַ, וְהָיָה רָאוּי שֶׁתִּתְחַדֵּשְׁנָה עִם חִדּוּשׁ הָעֲרָכִים צוּרוֹת –וְתִמָּחֶינָה אֲחֵרוֹת.

7 Kusari. Ich würde aber dann mit ihm über die höchste Sphäre selbst und über das, was den Umschwung derselben bewirkt, sprechen, ob dieser auch dem Zufall zu verdanken sei oder nicht; und ferner würde ich mit ihm über diese Constellationen der Sphären selbst sprechen. Während die Zahl dieser unbegrenzt ist, sehen wir, daß die Formen der Pflanzen und Thiere eine Grenze haben, über die nicht hinausgegangen und die nicht eingeschränkt werden kann; eigentlich sollten doch mit neuen Constellationen neue Formen entstehen und andere erlöschen.

ח אָמַר הֶחָבֵר: הִיא הַטַּעֲנָה! כָּל שֶׁכֵּן עִם הַשָּׂגָתֵנוּ מֵהַחָכְמָה בְּהַרְבֵּה מֵהֶם, וּמָה הַצֹּרֶךְ אֲלֵיהֶם, כַּאֲשֶׁר הִתְבָּאֵר בְּסֵפֶר 'תּוֹעֶלֶת מִינֵי הַחַיִּים' לַאֲרִיסְטוֹ וּבְסֵפֶר 'תּוֹעֶלֶת הָאֵבָרִים' לְגָלִינוּס, וְזוּלָתָם מִפִּלְאֵי הַחָכְמָה. וְכֵן יִתְבָּאֵר בְּבַהֲמוֹת הַיִּשּׁוּב, כַּצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַסּוּסִים וְהַחֲמוֹרִים, שֶׁהֵם בַּעֲבוּר צֹרֶךְ הָאָדָם אֲלֵיהֶם, כִּי אֵין הַתַּקָּנָה בָהֶם שֶׁיִּהְיוּ מִדְבָּרִיּוֹת, אֲבָל בַּיִּשּׁוּב – לְתוֹעֶלֶת בְּנֵי אָדָם. וְכָל מַה שֶּׁרָמַז לוֹ דָּוִד עָלָיו הַשָּׁלוֹם בְּאָמְרוֹ: "מַה־רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ", לִדְחוֹת טַעֲנַת אֶפִּיקוּרוֹס הַיְּוָנִי, אֲשֶׁר הָיָה רוֹאֶה כִּי הָעוֹלָם הָיָה בְמִקְרֶה.

8 Meister. Das ist das richtige Argument; dazu kommt noch, daß wir bei vielen die Bestimmung und den Nuken erfaßt haben, wie in dem Buch „vom Nuzen der einzelnen Thiergattungen " von Aristoteles und in dem Buch, , vom Nuzen der Glieder " von Galenus erklärt ist. So ist es z. B. von den zahmen Thieren, Schafen, Rindern, Pferden, Eseln, klar, daß sie für das Bedürfniß des Menschen geschaffen sind; denn sie befinden sich im vollkommenen Zustande nicht wenn sie wild, sondern nur, wenn sie zahm dem Bedürfniß des Menschen dienen. So dient Alles, was David) F. ü. i.) mit dem Ausspruche: „Wie viel sind Deine Werke, Ewiger " u. s. w.) 10424 (andeutete, zur Widerlegung der Ansichten des Griechen Epikur, daß die Welt durch Zufall gebildet sei.

ט אָמַר הַכּוּזָרִי: אַף עַל פִּי שֶׁנֵּצֵא מֵעִנְיָנֵנוּ מְעָט, בָּאֶר לִי כַּוָּנַת הַמִּזְמוֹר הַזֶּה.

9 Kusari. Sollte es auch von unserm Gegenstand etwas fern liegen, erkläre mir den Sinn dieses Psalmes.

י אָמַר הֶחָבֶר: הוּא הוֹלֵךְ עַל דֶּרֶךְ מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. הִתְחִיל: "עוֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה" – רוֹמֵז אֶל מַאֲמָרוֹ "יְהִי אוֹר". "נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה" – רוֹמֵז אֶל "יְהִי רָקִיעַ". "הַמְקָרֶה בַמַּיִם" – רוֹמֵז אֶל "הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ". וְאַחַר כֵּן – מַה שֶּׁיִקְרֶה בָאַוִּיר מֵהָעֲנָנִים וְהָרוּחוֹת וְהָאִשִּׁים וְהַבְּרָקִים וְהַזְּוָעוֹת, וְשֶׁהֵם כֻּלָּם בְּרִשְׁיוֹן, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "כִּי־בָם יָדִין עַמִּים". וְהֵלִיץ בַּעֲדָם כֻּלָּם: "הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ", "הַמְהַלֵּךְ עַל־כַּנְפֵי־רוּחַ", "עוֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת", רְצוֹנוֹ לוֹמַר: שֶׁשּׁוֹלְחָם אֶל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה וּבְמַה שֶּׁיִּרְצֶה, וְכָל זֶה תָּלוּי בָּ'רָקִיעַ'. וְאַחַר כֵּן הֻעְתַּק אֶל "יִקָּווּ הַמַּיִם וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה" בְּאָמְרוֹ: "יָסַד־אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ", וְשֶׁהַמַּיִם בְּטִבְעָם מַקִּיפִים מִמַּעַל לָאָרֶץ וִיכַסּוּהָ כֻלָּה כַּלְבוּשׁ: עֲמָקִים וְהָרִים כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "תְּהוֹם כַּלְבוּשׁ כִּסִּיתוֹ עַל־הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם". אֲבָל הַיְכֹלֶת וְהַחָכְמָה הוֹצִיאָה אוֹתָם מֵהַטֶּבַע הַהוּא וְהִכְנִיסָם אֶל הָעֲמָקִים מְקוֹם הַיַּמִּים, עַד שֶׁיִּהְיֶה לְשָׁם מְקוֹם גִּדּוּל הַחַיִּים וְהֵרָאוֹת הַחָכְמָה. וְאָמַר: "מִן־גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן", כִּנּוּי הַכְנָסָתָם אֶל הַיַּמִּים וְתַחַת הָאָרֶץ. וְלָזֶה רָמַז בְּאָמְרוֹ: "לְרוֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם"; כִּי הוּא כַנִּרְאֶה כְּנֶגֶד אָמְרוֹ: "תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ", וְזֶה כְּפִי טֶבַע הַמָּיִם. וְהַמַּאֲמָר הַהוּא כְּפִי הַיְכֹלֶת וְהַחָכְמָה, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר: "גְּבוּל־שַׂמְתָּ בַּל־יַעֲבֹרוּן". וְכָל זֶה מְכֻוָּן לְתוֹעֶלֶת הַחַיִּים, כַּאֲשֶׁר יִדְחֶה הָאָדָם בְּתַחְבּוּלוֹתָיו וּמַלְאֲכוֹתָיו, רֹב מֵימֵי הַנְּהָרוֹת בִּסְכָרִים וְזוּלָתָם – לָקַחַת מִן הַמַּיִם כְּפִי צָרְכּוֹ לְבֵית הָרֵחַיִם אוֹ לִתְעָלָה וְזוּלַת זֶה. כֵּן רָמַז הֵנָּה בְּאָמְרוֹ: "הַמְשׁלַחֵּ ַמַעְיָנִים בַּנְּחָלִים" כְּדֵי שֶׁ"יַּשְׁקוּ כָּל־חַיְתוֹ שָׂדָי" – כַּאֲשֶׁר תִּבָּרֵא הַחַיָּה; וְיִהְיֶה: "עֲלֵיהֶם עוֹף־הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן" – כַּאֲשֶׁר יִבָּרֵא הָעוֹף. וְאַחַר נֶעְתַּק אֶל "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ" בְּאָמְרוֹ: "מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו" – כִּנּוּי לְ"וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ" לְתוֹעֲלוֹת אָדָם וְזַרְעוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה" – שֶׁלֹא יְבַזּוּ הֶחָצִיר, כִּי הוּא מִתּוֹעֲלוֹת בַּהֲמוֹת הַיִּשּׁוּב; בָּקָר וָצֹאן וְסוּסִים וַחֲמוֹרִים וְזוּלָתָם; כִּנָּה בַעֲדָם בַּ'עֲבֹדַת הָאָדָם', רְצוֹנוֹ לוֹמַר: עֲבוֹדַת הָאֲדָמָה לַעֲבֹד בָּהֶם, וְיוֹצִיא לֵב הַצֶּמַח לְעַצְמוֹ, כַּאֲשֶׁר אָמַר: "לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ", דּוֹמֶה לְאָמְרוֹ: "הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת־כָּל־עֵשֶׂב זֹרֵעַ זָרַע", רְצוֹנוֹ לוֹמַר: שֶׁהַלֵּב לָאָדָם וְהַקְּלִפּוֹת לִשְׁאָר הַחַיִּים, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "וּלְכָל־חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל־עוֹף־הַשָּׁמַיִם". וְזָכַר הַמְּזוֹנִים הַשְּׁלֹשָׁה אֲשֶׁר יוּצְאוּ בַעֲבוֹדַת הָאֱדָמָה וְהֵם: דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר, וְכֻלָּם לָחֶם. וְאַחַר כֵּן זָכַר תּוֹעֲלוֹתָם וְאָמַר "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב־אֱנוֹשׁ"; וְאַחַר כֵּן "לְהַצְהִיל פָּנִים מִשֶּׁמֶן"; וְלֶחֶם וְגוֹ' הוּא הַלֶּחֶם הַיָּדוּעַ מְיֻחָד: "לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד". וְאַחַר כֵּן חָזַר עַל תּוֹעֶלֶת יְרִידַת הַמָּטָר לָאִילָנִים כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי יְיָ אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטַע". וְתוֹעֶלֶת הָאִילָנִים הַגְּבוֹהִים לְמִין מִן הַחַיִּים כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "אֲשֶׁר שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ", כַּאֲשֶׁר הֶהָרִים הַגְּבוֹהִים תּוֹעֶלֶת לְמִין אַחֵר מִן הַחַיִּים כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים סְלָעִים מַחְסֶה לַשְּׁפַנִּים"; וְהַכֹּל נִכְלַל בְּזֵכֶר 'הַיַּבָּשָׁה'. וְאַחַר כֵּן נֶעְתַּק אֶל "יְהִי מְאֹרֹת" בְּאָמְרוֹ: "עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים". וְזָכַר תּוֹעֶלֶת הַלַּיְלָה, וְשֶׁהָיָה בְכַוָּנָה מֵאֶצְלוֹ לֹא בְמִקְרֶה, וְלֹא תֹהוּ בְּמַעֲשֵׂהוּ, וְלֹא בַמִּקְרִים הַתְּלוּיִים בְּמַעֳשֵׂהוּ, כִּי הַלַּיְלָה הוּא זְמַן הֶעְדֵּר הַשֶּׁמֶש אֲבָל הוּא עִם זֶה מְכֻוָּן לְתוֹעָלוֹת כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "תָּשֶׁת־חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה". וּמַה שֶׁסָּמוּךְ לוֹ מִן הַמַּאֲמָר בְּזִכְרוֹן הַחַיּוֹת הַמַּזִּיקוֹת לָאָדָם, וַהֲלִיכָתָם בַּלַּיְלָה וְהֵאָסְפָם בַּיּוֹם, וְהָאָדָם וְהַחַיּוֹת הָרְגִילוֹת עִם הָאָדָם בְּהֵפֶךְ זֶה כַּאֲשֶׁר אָמַר: "יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבוֹדָתוֹ עֲדֵי־עֶרֶב". הִנֵּה כְבָר נִגְרְרוּ לוֹ הַחַיִּים הָאַרְצִיִּים כֻּלָּם בְּזֵכֶר הַנְּהָרוֹת, וְאַחַר כֵּן בְּזֵכֶר הַמְּאֹרוֹת, וְנִגְרַר עִמָּהֶם זֵכֶר הָאָדָם – ולֹא נִשְׁאַר לוֹ אֶלָּא זֵכֶר הַחַיִּים אֲשֶׁר בַּמַּיִם, וְרֹב עִנְיָנֵיהֶם אֵינָם יְדוּעִים, וְהַחָכְמָה בָהֶם אֵינֶנָּה נִגְלֵית לָנוּ כְהִגָּלוֹתָה בָּאֵלוּ. וְשִׁבַּח עַל זִכְרוֹן אֵלֶּה אֲשֶׁר הַחָכְמָה בָהֶם נִגְלֵית בְּאָמְרוֹ: "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ". וְאַחַר כֵּן חָזַר אֶל זֵכֶר הַיָּם וּמַה שֶּׁיֵשׁ בּוֹ וְסָמַךְ לוֹ אָמְרוֹ: "יְהִי כְבוֹד יְיָ לְעוֹלָם יִשְׂמַח יְיָ בְּמַעֲשָׂיו", כִּנּוּי לְאָמְרוֹ: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה־טוֹב מְאֹד", וְאָמַר עַל יוֹם הַשְּׁבִיעִי: "וַיִּשְׁבּוֹת, וַיְבָרֶךְ, וַיְקַדֵּשׁ" בַּעֲבוּר שֶׁנִּשְׁלְמוּ הַמַּעֲשִׂים הַטִּבְעִיִּים אֲשֶׁר יִשְׁלְמוּ בַזְּמָן, וְהִגִּיעוּ בָאָדָם אֶל מַעֲלַת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר אֵינָם צְרִיכִים לַכֹּחוֹת הַטִּבְעִיִּים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם שְׂכָלִים אֵינָם צְרִיכִים בְּפָעֳלֵיהֶם אֶל זְמָן, כֶּאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ רוֹאִים הַשֵּׂכֶל יְצַיֵּר בְּרֶגַע אֶחָד הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְהוּא עוֹלַם הַמַּלְאֲכוּת וְעוֹלַם הַמְּנוּחָה, כַּאֲשֶׁר תִּדְבַּק הַנֶּפֶשׁ בּוֹ – תָּנוּחַ, וְעַל כֵּן נֶאֱמַר בַּשַּׁבָּת שֶׁהוּא מֵעֵין הָעוֹלָם הַבָּא. וְעַתָּה נָשׁוּב אֶל דְּבָרֵינוּ עַל דַּעַת אַנְשֵׁי הַהַקָּשָׁה, כִּי הַיְסוֹדוֹת כַּאֲשֶׁר יִמָּזְגוּ מְזָגִים מִתְחַלְפִים כְּפִי הִתְחַלֵּף הַמְּקוֹמוֹת הָאַוִּירִיִּים וְהָעֲרָכִים הַגַּלְגַּלִּיִּים, הָיוּ רְאוּיִים לְצוּרוֹת מִתְחַלְּפוֹת מֵאֵצֶל נוֹתֵן הַצּוּרוֹת, וְהָיָה לְכָל הַמּוֹצָאִים מַה שֶּׁיֵשׁ לָהֶם מִכֹּחוֹת וּטְבָעִים הַמְיֻחָדִים לָהֶם, וְלִקְצָתָם דַּעַת בַּמּוֹצָאִים שֶׁכֹּחוֹתָם וְטִבְעֵיהֶם וְעַצְמֵיהֶם מִזְגִּיִּים בִּלְבָד, אֵינָם צְרִיכִים אֶל צוּרוֹת אֱלֹהִיּוֹת, וְשֶׁהַצּוּרוֹת אֵינָם צְרִיכוֹת כִּי אִם לַצְּמָחִים וְלַחַיִּים אֲשֶׁר תְּיֻחַס הַנֶּפֶשׁ אֲלֵיהֶם, וְכַאֲשֶׁר נִמְזְגוּ מֶזֶג יוֹתֵר דַּק הָיוּ רְאוּיִים לְצוּרָה יוֹתֵר נִכְבֶּדֶת, תֵּרָאֶה בָהּ הַחָכְמָה הָאֱלֹהִית יוֹתֵר, וְהוּא הַצֶּמַח אֲשֶׁר לוֹ קְצָת הֶרְגֵּשׁ וְהַשָּׂגָה וְהוֹלֵךְ אֶל הָאָרֶץ וְנִזּוֹן מִן הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַלֶּחָה וְהַמַּיִם הַמְּתוּקִים, וְנִמְנָע מֵהֶפֶךְ זֶה, וְיִגְדַּל עַד אֲשֶׁר יוֹלִיד כָּמוֹהוּ וְיַעֲשֶׂה זֶרַע, אָז יַעֲמֹד מַעֲשֵׂהוּ, וִיבַקֵּשׁ הַזֶּרַע הַהוּא כּמוֹ הַמַּעֲשֶׂה הַהוּא לַחָכְמָה הַנִּפְלָאָה הַתְּקוּעָה בוֹ, הַנִּקְרֵאת אֶצְלָם 'טֶבַע', וְהוּא כֹח מִשְׁתַּדֵּל בִּשְׁמִירַת הַמִּין, בַּעֲבוּר שֶׁלּאֹ הָיָה אֶפְשָׁר לְהִשָּׁאֵר הָאִישׁ הַהוּא בְעַצְמוֹ, שֶׁהוּא מֻרְכָּב מִדְּבָרִים מִשְׁתַּנִּים. וְהָיָה כָל אֲשֶׁר לוֹ הַכֹּחוֹת הָאֵלֶּה לַגִּדּוּל וְלַהוֹלָדָה וְקִבּוּל הַמָּזוֹן, לֹא יָנוּעַ הַתְּנוּעָה הַמְּקוֹמִית, הוּא אֲשֶׁר יַנְהִיגֵהוּ הַטֶּבַע עַל דִּבְרֵי הַפִּילוֹסוֹפִים; וְעַל הֹאֱמֶת שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרֵךְ יַנְהִיגֵם בִּתְכוּנָה מֵהַתְּכוּנוֹת, קְרָא אַתָּה הַתְּכוּנָה הַהִיא, אִם תַּחְפֹּץ – טֶבַע אוֹ נֶפֶשׁ אוֹ כֹחַ. וְכַאֲשֶׁר דַּק הַמֶּזֶג יוֹתֵר וְנִזְדַּמֵּן לְהֵרָאוֹת בּוֹ הַחָכְמָה הָאֱלֹהִית יוֹתֵר, הָיָה רָאוּי לְתוֹסֶפֶת צוּרָה זוּלָתִי הַכֹּחוֹת הַטִּבְעִיִּים, עַד שֶׁיִּגִּיעַ אֶל מְזוֹנוֹתָיו מֵרָחוֹק, וְיִהְיוּ כָל אֲבָרָיו קְשׁוּרִים, לֹא יָנוּעוּ כִּי אִם בְּחֶפְצוֹ, וְיִהְיֶה יוֹתֵר מוֹשֵׁל בַּחֲלָקָיו מִן הַצֶּמַח, אֲשֶׁר לֹא יוַּכל לְהִסָּתֵר מִמַּה שֶּׁיַּזִּיקֵהוּ, וְלֹא לָרוּץ לְמַה שֶּׁיּוֹעִילֵהוּ, וְהָרוּחַ מְשַׂחֶקֶת בּוֹ. וְהָיָה הַחַי בַּעַל הָאֲבָרִים הַמְּנִיעִים אוֹתוֹ בַמָּקוֹם; וְנִקְרֵאת הַצּוּרָה הַנְתוּנָה לוֹ יְתֵרָה עַל הַטֶּבַע – נֶפֶשׁ; וְהִשְׁתַּנּוּ הַנְּפָשׁוֹת שִׁנּוּי גָדוֹל כְּפִי הִתְגַּבֵּר הַטְּבָעִים הָאַרְבַּע עִם כִּוּוּן הֶחָכָם יִתְבָּרֵךְ לְכָל חַי וָחַי לְצֹרֶךְ כָּל הָעוֹלָם אֵלָיו. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִים מָה הַתּוֹעֶלֶת בְּרֻבָּם, כַּאֲשֶׁר לֹא נֵדַע כְּלֵי הַסְּפִינָה וְנַחְשְׁבֵם לְלֹא צֹרֶךְ וְיֵדָעֵם בַּעַל הַסְּפִינָה וְעוֹשֶׂיהָ, וְכַאֲשֶׁר לֹא נֵדַע תּוֹעֲלוֹת הַרְבֵּה מֵאֲבָרֵינוּ וְעֲצָמֵינוּ; אִלּו הָיוּ מְפֹרָדִים לְפָנֵינוּ, לֹא הָיִינוּ יוֹדְעִים תּוֹעֲלוֹת כָּל עֶצֶם וָעֶצֶם ּוְכָל אֵבֶר וָאֵבֶר, אַף עַל פִּי שֶׁאֲנַחְנוּ מִשְׁתַּמְּשִׁים בָּהֶם, וְבָרוּר לָנוּ כִּי אִם הָיִינוּ חֲסֵרִים אֶחָד מֵהֶם יִהְיוּ מַעֲשֵׂינוּ חֲסֵרִים וְנִצְטָרֵךְ אֵלָיו. וְכֵן כָּל חֶלְקֵי הָעוֹלָם יְדוּעִים וּסְפוּרִים אֵצֶל בּוֹרְאָם, 'עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ'. וְהָיָה מִן הַדִּין שֶׁתִּהְיֶינָה הַנְּפָשׁוֹת שׁוֹנוֹת זוֹ מִזּוֹ, וְהָיָה בְדִין שֶׁיִּהְיוּ כְלֵי כָּל נֶפֶשׁ רְאוּיִים לָהּ, וְיִנָּתֵן לָאַרְיֵה כְּלֵי הַטֶּרֶף בַּשִּׁנַּיִם וְהַצִּפָּרְנַיִם עִם הַגְּבוּרָה, וְיִנָּתֵן לָאַיָּל כְּלֵי הַמְּנוּסָה עִם הַמֹּרֶךְ, וְכָל נֶפֶשׁ תִכְסֹף לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכֹחוֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר הוּכְנוּ לָהּ. וְלֹא נִשְׁתַּוּוּ הַטְּבָעִים בִּמְאוּמָה מִן הַחַי הַבַּהֲמִי, וְאֵינֶנּוּ נִכְסָף לְקִבּוּל צוּרָה יְתֵרָה עַל הַנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית, אֲבָל נִשְׁתַּוּוּ בָאָדָם וְנִכְסְפוּ לְצוּרָה יְתֵרָה, וְאֵין כִּילוּת אֵצֶל הַעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְאָצַל עָלָיו צוּרָה יְתֵרָה נִקְרֵאת "הַשֵּׂכֶל הַהִיּוּלָנִי הַנִּפְעָל". וּבְנֵי אָדָם גַם כֵּן שׁוֹנִים זֶה מִזֶּה, כִּי רֻבָּם טִבְעֵיהֶם נוֹטִים וְיִטֶּה שִׂכְלָם עִם הַנְּטִיָּה הַהִיא. אִם יִטֶּה עִם הַמָּרָה הָאֲדֻמָּה – עִמּוֹ הַמְּהִירוּת וְהַקַּלּוּת, וְאִם יִטֶּה עִם הַמָּרָה הַשְׁחוֹרָה – עִמֹּו הַמִּתּוּן וְהַיִּשּׁוּב. וְהַמִּדּוֹת הוֹלְכוֹת אַחֲרֵי הַמֶּזֶג, עַד אִם יִמָּצֵא אָדָם שְׁוֵה הַטְּבָעִים וְהֶפְכֵי הַמּדִוּתֹ אֶצְלוֹ בִרְשׁוּתוֹ, כְּמוֹ שְׁתֵּי כַפּוֹת הַמֹּאזְנַיִם הַיְשָׁרִים בְּיַד הַשׁוֹקֵל, יַטֶּה אוֹתָם אֶל אֲשֶׁר יִרְצֶה בְּתוֹסֶפֶת הָאֲבָנִים וְחֶסְרוֹנָם. וְהָאָדָם הַהוּא בְּלִי סָפֵק לִבּוֹ רֵיק מִן הַתַּאֲווֹת הַמֻּפְלָגוֹת, וְכוֹסֵף אֶל מַדְרֵגָה לְמַעְלָה מִמַּדְרֵגָתוֹ, וְהִיא הַמַּדְרֵגָה הָאֱלֹהִית, וְהוּא עוֹמֵד וּמְחַשֵּׁב בְּמַה שֶּׁרָאוּי לוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ בְהַגְבָּרַת טְבָעָיו וּמִדּוֹתָיו, וְאֵינֶנּוּ נוֹתֵן לְכֹחַ הַכַּעַס רְצוֹנוֹ, וְלֹא לְכֹחַ הַתַּאֲוָה רְצוֹנוֹ, וְלֹא לְזוּלָתָם, אֲבָל הוּא נוֹעָץ וּמְבַקֵּשׁ מֵאֱלֹהָיו שֶׁיּוֹרֵהוּ הַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה, וְזֶה הוּא אֲשֶׁר יֶאֱצֹל עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִי נְבוּאִי אִם יִהְיֶה רָאוּי לַנְּבוּאָה, אוֹ לִמּוִּדי אִם מַדְרֵגָתוֹ לְמַטָּה מִזֹּאת, וְיִהְיֶה חָסִיד לֹא נָבִיא, שֶׁאֵין כִּילוּת לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְאֲבָל הוּא נוֹתֵן לְכָל דָּבָר מַה שֶּׁרָאוּי לוֹ. וְהַפִּילוֹסוֹפִים קוֹרְאִים נוֹתֵן הַמַּדְרֵגָה הַזֹּאת– 'הַשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל', וִישִׂימוּהוּ מַלְאָךְ אַחֲרֵי הָאֱלֹהִים, וְכַאֲשֶׁר שִׂכְלֵי בְנֵי אָדָם נִדְבָּקִים בּוֹ הוּא גַן עֶדְנָם וְהַתְמָדָתָם הַנִּצְחִית.

10 Meister. Er verfolgt denselben Gang, wie die Schöpfungsgeschichte. Der Anfang: „Er umhült Licht wie ein Gewand " entspricht dem: " Es werde Licht ". " Er breitet die Himmel aus wie einen Teppich ", , Es werde eine Ausdeh = " nung“. „Er wölbt mit den Wassern " entspricht, , die Wasser oberhalb der Ausdehnung ". Darauf folgen die Lufterscheinungen, als Wolken, Winde Feuer, Blize, Erdbeben, als welche alle unter Seiner Leitung stehen denn durch sie richtet er Völker“ (Hiob 30, 31), was in dichterischer Weise ausgedrückt wird: „Der Wolken macht zu seinem Wagen, einherfährt auf den Flügeln des Windes, zu seinen Boten macht Winde " d. h. er schickt sie wohin und womit er will, was Alles mit der, Ausdehnung " zusammenhängt. Dann geht er zu: Es mögen sich sammeln die Wasser. . . . . und das Trockene sichtbar werden " mit den Worten über: „Er hat gegründet die Erde auf ihren Festen ". Die Wasser würden ihrer Natur nach die Erde von oben umschließen, und Ales, Thäler und Berge, wie ein Gewand bedecken, die Tiefe hast du wie ein Gewand übergebreitet, auf den Bergen stehen die Wasser ", aber die göttliche Macht und Weisheit entzog sie diesem natürlichen Triebe und brachte sie in die Thäler, den Ort der Meere, so daß dort ein Raum zum Ernährung von Thieren und zum Sichtbarwerden der Weisheit entstand. Vor deinem Drohen fliehen sie ", eine Umschreibung für das Einziehen der Wasser in's Meeresbett und unter die Erde, worauf sich auch das „der ausbreitet die Erde über den Wassern " (Pf. 136, 6), was scheinbar dem „die Tiefe hast du wie ein Gewand übergebreitet " widerspricht; letzteres nach der natürlichen Beschaffenheit der Wasser und jener Ausspruch nach der göttlichen Macht und Weisheit: „Eine Grenze hast du gesetzt, die sie nicht überschreiten ". Alles dies nun ist berechnet auf den Nutzen der lebenden Wesen, wie denn der Mensch durch kunstvolle Anstalten die Wassermasse der Ströme durch Schleusen u. dgl. zurückhält, um das Wasser nach seinem Belieben für eine Mühle oder eine Wasserleitung u. dgl. zu verwenden. So deutet er mit: „der Quellen entsendet in die Thäler, auf daß des Feldes Gethier getränkt werde " auf die Schöpfung der Thiere, mit: „Auf ihnen wohnt das Geflügel des Himmels " auf die Erschaffung der Vögel, geht dann zu: „E8 sprosse die Erde " mit den Worten über: „Er tränkt die Berge von seinen Söllern ", eine Umschreibung für: „Und ein Dunst stieg auf von der Erde ") Gen. 2, 6), zum Nutzen der Menschen und seiner Saaten, wie denn die Worte: „Er läßt wachsen Gras für das Vieh " darauf hinweisen, daß man das Gras nicht gering achte, da dessen Nutzen für die zahmen Thiere, Rinder, Schafe, Pferde, Esel so groß ist. Diese alle benennt er „die Arbeit des Menschen " d. h. die Bearbeitung des Erdbodens vermittelst ihrer Arbeit, um den Kern der Pflanze für sich zu gewinnen, um Brod aus der Erpe herauszuziehen " entsprechend dem: „Siehe ich habe euch alles Kraut gegeben, das Samen bringt ", womit eben gesagt ist, daß der Kern dem Menschen, die Schalen den übrigen Thieren bestimmt sind: " Und allen Thieren der Erde und allem Geflügel des Himmels. . . . . ". Nachdem er nun der drei Nahrungsmittel gedacht, die durch Bebauung des Erdbodens gewonnen werden, nämlich Korn, Most, Del, die alle den gemeinschaftlichen Namen „Brod“ führen, und auch des Nuvens derselben gedacht, , Wein erfreut des Menschen Herz ", das Antlitz zu erheitern durch Del " und endlich „Brod“das eigentlich sogenannte Brod -, , erquickt des Menschen Herz "; kommt er wieder auf den Nußen des Regens für die Bäume: „Es sättigen sich die Bäume des Ewigen, die Cedern des Libanon, die er gepflanzt ", auf den Nutzen der hohen Bäume für gewisse Thiergattungen: „Da nisten Vögel ", wie andererseits hohe Berge für gewisse Gattungen: , , Die hohen Berge für die Gemsen " und Felsen für andere von Nutzen sind: „Felsen eine Stätte für Kaninchen“, was Alles in dem Trockenen " eingeschlossen ist. Nun kommt er auf " " feien Lichter " mit den Worten: „Den Mond machte er für Zeiten ", und gedenkt dabei auch des Rubens der Nacht, und daß diese auf Grund göttlicher Absicht und nicht zufällig, daß überhaupt nichts Leeres in seinem Werk und in den mit seinem Werk zusammenhängenden Zufälligkeiten sei; denn wenn einerseits die Nacht die Zeit der Abwesenheit der Sonne ist, so hat sie auch andererseits ihre nützliche Bestimmung: „Du machst Finsterniß und es wird Nacht " und so weiter von den dem Menschen schädlichen Thieren, welche des Nachts ausziehen und bei Tage sich zu Hause halten, während der Mensch und die an ihn gewöhnten Thiere es gerade umgekehrt machen: „Der Mensch geht aus an sein Werk ". Nachdem nun die Landthiere in der Erwähnung der Ströme und in der der Lichter, und mit ihnen auch der Mensch eingeschlossen waren, blieb nur noch die Erwähnung der Wasserthiere übrig, deren Zustände zum größten Theil unbekannt sind, und an denen wir die göttliche Weis18, 12. Deut. 7, 12. 11, 14. 12, 17. 14, 23. 18, 4. heit nicht so offenkundig wahrnehmen, wie an jenen. Das Andenken an jene, an denen die Weisheit sichtbar ist, wird gepriesen mit den Worten: Wie groß sind deine Werke. . . . "; dann kehrt er wieder zum Meere zurück und zu dem, was darin ist, und schließt dann: Es sei die Herrlichkeit des Ewigen auf ewig, es freue sich der Ewige seiner Werke " eine Umschreibung für: „Und Gott sah Alles, was er gemacht und siehe es war sehr gut ", bei welcher Gelegenheit es vom siebenten Tage heißt: , , Er ruhte, segnete, heiligte ", weil nun die natürlichen, zeitlich zu vollendenden Werke vollbracht waren, und der Mensch bei der Stufe der Engel angelangt war, welche der Naturkräfte nicht bedürfen, weil sie Geister sind, die in ihrer Thätigkeit keiner Zeit bedürfen; wir sehen ja, daß der Geist sich in einem Augenblick Himmel und Erde vergegenwärtigt. Das ist nun die Welt des Engellebens, die Welt der Ruhe, an welcher haftend die Seele zur Ruhe gelangt, daher es auch gesagt ist, der Sabbat sei ein Abglanz des künftigen Lebens. - Jest wollen wir zu unserer Besprechung der philosophischen Speculationen zurückkehren, wie die Elemente sich zu verschiedenen Mischungen einigenverschieden nach Ort, Luftbeschaffenheit und Sphärenconstellation -, und wie sie sich verſchie dener Formen, ausgehend vom Formengebenden, fähig machen, so daß also die Mineralien die ihnen eigenthümlichen Kräfte und Triebe haben (wobei Einige der Ansicht sind, daß die Kräfte und Triebe der Mineralien eben nur eine Mischung seien, die keiner göttlichen Form bedürfe. indem einer solchen nur die Pflanzen und Thiere, denen eine Seele zugeschrieben werde, benöthigt seien. Wenn sie eine edlere Mischung erreicht haben, so sind sie einer edleren Form fähig geworden, an der die göttliche Weisheit in höherem Grade sichtbar wird, nämlich die Pflanze, die zum Theil Gefühl und Verständniß hat, sich von guter, feuchter Erde und süßem Wasser ernährt und das Gegentheil vermeidet, wächst bis sie ihresgleichen zeugt und Samen bringt, womit ihre Thätigkeit beendet ist, und dieser Samen nun dieselbe Thätigkeit verfolgt auf Grund jener wundervollen in ihn gelegten weisen Bestimmung, die bei den Philosophen „Natur " heißt, nämlich die Kraft, welche für die Erhaltung der Gattung sorgt, da das Individuum als ein aus verschiedenen Dingen Zusaminengesektes sich nicht erhalten kann. Der Inbegriff der ihr innewohnenden Kräfte, betreffend dos Wachsthum, die Fortpflanzung, die Ernährung, und der Mangel an räumlicher Bewegung, ist das, wozu ihn die Natur leitet, nach Ansicht der Philosophen, während es in Wahrheit Gott ist, der sie auf Grund irgend einer Anordnung leitet, welche Anordnung du Natur oder Seele oder Kraft nennen magst. Hat sich die Mischung noch mehr veredelt, und zur Erscheinung der göttlichen Weisheit in größerem Umfange befähigt, so ist sie zur Aufnahme einer höhern Form als der blos vegetativen Kräfte geeignet, kann sich ihre Nahrungsmittel selbst von fernher holen, besitzt so organisirte Glieder, daß sie mit ihrem Willen sich bewegen, und übt überhaupt eine größere Herrschaft über ihre Theile als die Pflanze, die sich vor Gefahren nicht bergen und zu dem ihr Nützlichen nicht hinbewegen kann, die ein Spiel der Winde ist; kurz sie wird ein Thier, vermöge der sie räumlich bewegenden Glieder; die Form, die sie nun noch außer der vegetativen Kraft erhält, heißt Seele. Nun findet freilich unter den Seelen eine große Verschiedenheit je nach dem Ueberwiegen einzelner der vier Elemente statt, auf Grund der Bestimmungen des Allweisen, der jedes Thier je nach dem Nuzen, den es dem Algemeinen leistet, ausgerüstet hat. Bei den Meisten ist uns zwar dieser Nutzen unbekannt, wie er es uns z. B. auch bei den Geräthen eines Schiffes ist, die wir wohl für unnütz halten, die aber dem Lenker und dem Verfertiger des Schiffes wohl bekannt sind, und wie wir den Nußen vieler unserer Glieder und Knochen nicht kennen würden, wenn sie einzeln vor uns lägen; so würde uns nicht der Nutzen jedes einzelnen Knochens und Gliedes bekannt sein, während wir uns doch ihrer bedienen und überzeugt sind, daß wir bei dem Mangel eines einzigen in unserer Thätigkeit gehindert sein und es bald vermissen würden. So sind alle Theile der Welt gekannt und gezählt vor dem Schöpfer, ohne Zuwenig nodh Zuviel; richtig war es, daß die Seelen verschieden von einander sind; richtig ferner, daß die Organe jeder Seele ihr angemessen sind, dem Löwen bei seiner Stärke Organe des Reißens als Zähne und Krallen, dem Rehe bei seiner Zaghaftigkeit Organe des Laufens gegeben wurden. Jedes Leben hat den Trieb, sich seiner Kräfte nach deren Beschaffenheit zu bedienen; doch erreichen die Elemente in dem thierischen Leben keine Vollendung und es strebt nicht nach einer über dem thierischen Leben stehenden Form; wohl aber erreichen sie eine solche in dem Menschen und streben nach einer höhern Form; bei Gott ist ja kein Geiz und er rüstet ihn mit einer höhern Form aus, genannt der materielle, leidende Verstand. Auch die Menschen unterscheiden sich von einander; weil in ihnen die Elemente in verschiedener Mischung vorhanden sind, so richtet sich auch der Verstand nach dieser Verschiedenheit. Ist die rothe Galle vorherrschend, so ist Schnelligkeit und Gewandheit da, bei schwarzer Galle Ruhe und Bedächtigkeit. Kurz die Temperamente richten sich nach dieser Mischung, bis sich endlich ein Mensch findet, mit gleichartiger Mischung, der die Gegensäße der Temperamente in seiner Gewalt hat, wie ein Wägender zwei richtige Wageschalen, die er nach Gefallen durch Zusatz und Abnahme der Gewichte regiert. Ein solcher Mensch hat ohne Zweifel ein von heftigen Begierden reines Herz, verlangt nach einer über der seinigen stehenden, nach einer göttlichen Stufe, berechnet genau, wie er in angemessener Weise bei seinen Handlungen einzelne Elemente und Temperamente vorwalten lasse, läßt weder dem Zorn, noch der Begierde, noch anderen den Willen, sondern bittet seinen Gott um Rath, daß er ihn auf den rechten Weg leite. Auf diesen strömt Gott den göttlichen Geist der Prophetie, wenn er dazu geeignet ist, oder bei einer niederen Stufe den Geist des Wissens, daß er ein Frommer und nicht ein Prophet wird; denn bei Gott selbst ist kein Geiz, er giebt jedem was ihm zukommt. Den Geber solcher Stufe nennen die Philosophen den Thätigen Verstand, stellen als Engel Gott zunächst und wenn die Menschen ihn alk ihm anhaften, so ist das ihr Paradies und ewige Fortdauer.

יא אָמַר הַכּוּזָרִי: רְצוֹנִי שֶׁתִּפְרֹט לִי הַכְּלָל הַזֶּה עַל דֶּרֶךְ קְצָרָה.

11 Kusari. Ich wünsche, daß du mir diese allgemeine Auseinandersehung kurz in ihren Einzelnheiten ausführest.

יב אָמַר הֶחָבֵר: יִתְבָּאֵר מְצִיאוּת הַנֶּפֶשׁ בִּתְנוּעוֹת וְהַרְגָּשׁוֹת לַחַיִּים, שׁוֹנוֹת מִן הַתְּנוּעוֹת הַיְסוֹדִיּוֹת, וְנִקְרֵאת סִבָּתָם נֶפֶשׁ אוֹ כֹחַ נַפְשִׁי. וְיִתְחַלְּקוּ הַכֹּחוֹת הַנַּפְשִׁיּוֹת אֶל שְׁלֹשָׁה חֲלָקִים, וְהֵם מַה שֶּׁהִשְׁתַּתֵּף בּוֹ הַחַי עִם הַצֶּמַח וְהוּא הַכֹּחַ הַצִּמְחִי, וּמַה שֶּׁהִשְׁתַּתֵּף בּוֹ הָאָדָם עִם שְׁאָר הַחַיִּים וְהוּא הַכֹּחַ הַחִיּוּנִי, וּמַה שֶּׁנִּתְיַחֵד בּוֹ הָאָדָם וְיִקָּרֵא הַכֹּחַ הַדִּבְּרִי. וְיִתְבָּאֵר עִנְיַן הַנֶּפֶשׁ הַכְּלָלִית הַסּוּגִית בִּבְחִינַת הַפְּעֻלּוֹת שֶׁהֵם מֵחֲמַת הַצּוּרוֹת הַמַּגִּיעוֹת בַּחֹמֶר, לֹא מֵחֲמַת הַחֹמֶר מִצַּד שֶׁהוּא חֹמֶר, כִּי הַסַּכִּין לֹא יַחְתֹּךְ מִצַּד שֶׁהוּא גוּף אֲבָל מִצַּד שֶׁיֶּשׁ לוֹ צוּרַת הַסַּכִּין, וְכֵן הַחַי לֹא יַרְגִּישׁ וְיָנוּעַ מִצַּד שׁהוּא גוּף, אַךְ מִצַּד שֶׁיֶּשׁ לוֹ צוּרַת הַחַיּוּת, וְהוּא הַנִּקְרֵאת נֶפֶשׁ. וְנִקְרְאוּ אֵלּוּ הַצּוּרוֹת שְׁלֵמֻיּוֹת, כִּי בָהֶם יִשְׁלְמוּ תְכוּנוֹת הַדְּבָרִים. וְהַנֶּפֶשׁ – שְׁלֵמוּת, וְיֵשׁ שְׁלֵמוּת רִאשׁוֹן וּשְׁלֵמוּת שֵׁנִי. הִנֵּה הָרִאשׁוֹן הוּא הַתְחָלָה לַפְּעֻלּוֹת, וְהַשֵּׁנִי עַצְמוּת הַפְּעֻלּוֹת הַיּוֹצְאוֹת מֵהַהַתְחָלָה, וְהַנֶּפֶשׁ – שְׁלֵמוּת רִאשׁוֹן, כִּי הִיא הַתְחָלָה לַיּוֹצֵא מֵהַהַתְחָלָה. וְהַשְּׁלֵמוּת: אִם שְׁלֵמוּת לַגֶּשֶׁם, וְאִם שְׁלֵמוּת לְעֶצֶם אֵינוֹ גֶשֶׁם, וְהַנֶּפֶשׁ שְׁלֵמוּת לַגֶּשֶׁם. וְהַגֶּשֶׁם: אִם טִבְעִי, וְאִם מְלָאכוּתִי, וְהַנֶּפֶשׁ שְׁלֵמוּת לְגֶשֶׁם טִבְעִי. וְהַגֶּשֶׁם הַטִּבְעִי: אִם כְּלִיִּי וְאִם בִּלְתִּי כְלִיִּי, כְּלוֹמַר: שֶׁיִּשְׁלְמוּ פְעֻלּוֹתָיו בְּכֵלִים אוֹ בִלְעֲדֵי כֵלִים. וְהַנֶּפֶשׁ שְׁלֵמוּת לְגֶשֶׁם טִבְעִי כְלִיִּי בַּעַל חַיּוּת בְּכֹחַ, רְצוֹנִי לוֹמַר: מוֹצֵא הַפְּעֻלּוֹת הַחִיּוּנִיּוֹת בַּכֹּחַ וּמוּכָן לָהֶם, וְיִתְבָּאֵר שֶׁהַנֶּפֶשׁ אֵינָהּ הֹוָה מֵהִתְמַזֵּג יְסוֹדוֹת הַגּוּף, לְפִי שֶׁהַדָּבָר הַמִּתְחַדֵּשׁ מֵהִתְמַזֵּג נִפְרָדִים: אִם שֶׁיִּגְבַּר בּוֹ אֶחָד מֵהַנִּפְרָדִים אוֹ יוֹתֵר מֵאֶחָד וְיִשָּׁאֲרוּ הָאֲחָדִים עַל צוּרוֹתָם, הִנֵּה תִהְיֶה הַצּוּרָה הַמַּגַּעַת – כְּפִי זֶה. וְאִם שֶׁיְּנֻצְּחוּ הַנִּפְרָדִים עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר אֶחָד עַל צוּרָתוֹ וּתְחֻדַּשׁ מִזֶּה צוּרָה מֵאֶמְצָעִיּוּתָם. וְהַנֶּפֶשׁ אֵינָהּ מִמִּין דָּבָר מִנִּפְרְדֵי הַגּוּף, אִם כֵּן אֵינָהּ אֶלָּא צוּרָה מִחוּץ, כְּפִתּוּחַ הָאֶבֶן הַזַּךְ אֲשֶׁר אֵינֶנוּ מִמִּין צוּרוֹת הַמַּיִם וְהֶעָפָר. תְּחִלַּת הַכֹּחוֹת – הַכֹּחַ הַזָּן וְהוּא כְהַתְחָלָה, וְהַמּוֹלִיד – כְּתַכְלִית, וְהַמְגַדֵּל – כְּאֶמְצַע, הַקּוֹשֵׁר בֵּין הַהַתְחָלָה וְהַתַּכְלִית. וְלַמּוֹלִיד – רֵאשִׁית וּקְדִימָה, וְאִם יֵרָאֶה מִתְאַחֵר, הִנֵּה הוּא יִמְשֹׁל רִאשׁוֹנָה עַל הַחֹמֶר הַמּוּכָן לְקִבּוּל הַחַיּוּת, וְיַלְבִּישׁהֵוּ צוּרַת הַדָּבָר הַמְכֻוָּן בַּעֲבוֹדַת הַמְגַדֵּל וְהַזָּן, וְאַחַר כֵּן יַעֲזֹב הַהַנְהָגָה לִשְׁנֵיהֶם עַד עֵת הָהוֹלָדָה, וְהַמּוֹלִיד נֶעֱבָד, וְהַזָּן עוֹבֵד, וְַמְגַדֵּל עוֹבֵד וְנֶעֱבָד. וְלַזָּן הָאַרְבָּעָה כֹּחוֹת הַמְפֻרְסָמִים הָעוֹבְדִים אוֹתוֹ. כָּל נָע – בְּחֵפֶץ הֶרְגֵּשׁ נָע, וְאִם אֵינֶנּוּ כֵן הָיָה הַהֶרְגֵּשׁ לָרִיק, וְהַחָכְמָה לֹא תִתֵּן דָּבָר לְהֶבֶל וָרִיק וְלֹא לְהַזִּיק, וְלֹא תִמְנַע דָּבָר צָרִיךְ וְלֹא –מוֹעִיל, עַד שֶׁבַּעֲלֵי הַכְּסוּיִים וְאִם יֵרָאוּ נָחִים הָיָה לָהֶם הִתְקַבְּצוּת וְהִתְפַּשְּׁטוּת, וְאִם יְהֻפְּכוּ עַל גַּבֵּיהֶם יִתְנוֹעֲעוּ עַד שֶׁיָּשׁוּבוּ עַל בִּטְנֵיהֶם, כְּדֵי לְקָרֵב לָהֶם הַמָּזוֹן. וְהַהַרְגָּשׁוֹת הַנִּרְאוֹת –יְדוּעוֹת, אֲבָל הַנִּסְתָּרוֹת, תְּחִלָּתָם הַהַרְגָּשָׁה הַמִּשְׁתַּתֶּפֶת, כִּי אֲשֶׁר אֵינֶנוּ עָרֵב וֵאֲשֶׁר הוּא עָרֵב לֹא יֻשְּׂגוּ כִּי אִם בְּנִסָּיוֹן, וְצָרִיךְ לִקְבֹּעַ כֹּחַ יְצוּרִי לִשְׁמֹר צוּרוֹת הַמֻּרְגָּשׁוֹת, וְהִיא הַהַרְגָּשָׁה הַמִּשְׁתַּתֶּפֶת, וְהַכֹּחַ הַזּוֹכֵר־הַשּׁוֹמֵר לִשְׁמֹר בּוֹ הָעִנְיָנִים הַמֻּשָּׂגִים מֵהַמֻּרְגָּשׁוֹת, וְהַכֹּחַ הַיִּצְרִי לְהַקְרִיב בּוֹ מַה שֶׁנִמְחַק מֵהַזִּכָּרוֹן, וְהַכֹּחַ הַמַּחֲשָׁבִי לַעֲמֹד בּוֹ עַל בֵּרוּר מַה שֶּׁיְּחַדְּשֵׁהוּ הַיִצְרִי וְהֶפְסֵדוֹ בְּאֹפֶן הָעֲמִידָה הַחֲדָשָׁה עַד שֶׁיְּשִיבֵהוּ אֶל הַזִּכָּרוֹן, וְהַכֹּחַ הַמִּתְנוֹעֵעַ לְהָבִיא מַה שֶּׁיִּצְטָרֵךְ מִקָּרוֹב וְרָחוֹק וּדְחִיַּת הַמַּזִּיק. וְכָל כֹּחוֹת בַּעֲלֵי חַיִּים: אִם מַשִּׂיגִים וְאִם מְנִיעִים. וְהַמְּנִיעִים הֵם הַמַּאֲוַיִּים וְהֵם שְׁנֵי מִינִים: אִם מֵנִיעַ לְהָבִיא מוֹעִיל וְהוּא – הַכּוֹסֵף, וְאִם מֵנִיעַ לִדְחוֹת מַזִּיק וְהוּא – הַכּוֹעֵס. וְהַמַּשִּׂיגִים שְׁנֵי מִינִים: אִם נִרְאִים – כַּחוּשִׁים הַנִּרְאִים, וְאִם נִסְתָּרִים – כַּחוּשִׁים הַנִּסְתָּרִים. וְהַמְּנִיעִים אָמְנָם יִפְעֲלוּ בְּמִשְׁפַּט הַמַּחֲשָׁבִי בַּעֲבוֹדַת הַמְדַמֶּה, וְהוּא הַתַּכְלִית מֵהַחַי הַבַּהֲמִי, כִּי אֵין רָאוּי לִקְבֹּעַ לוֹ הַכֹּחַ הַמִּתְנוֹעֵעַ לְתַקֵּן סִבּוֹת הַהֶרְגֵּשׁ וְהַיֵּצֶר, אַךְ הַחוּשׁ הַיִּצְרִי נִקְבַּע לוֹ לְתַקֵּן סִבּוֹת הַתְּנוּעָה. וְהַמְדַבֵּר – בְּהֶפֶךְ זֶה – נִתְּנָה לוֹ הַתְּנוּעָה לְתַקֵּן הַנֶּפֶשׁ הַמְדַבֶּרֶת הַמַּשְׂכֶּלֶת הַזּוֹכֶרֶת. הַחוּשִׁים הַחֲמִשָּׁה יְדוּעִים, וּמֻשְּׂגֵיהֶם יְדוּעִים. בְּאֶמְצָעוּתָם תֻּשַּׂג הַדְּמוּת וְהַמִּנְיָן וְהַגֹּדֶל וְהַתְּנוּעָה וְהַמְּנוּחָה. הִתְבָּאֵר מְצוֹא הַהַרְגָּשָׁה הַמִּשְׁתַּתֶּפֶת, מֵאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ דָנִין עַל הַדְּבַשׁ, דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּשֶׁנִּרְאֵהוּ שֶׁהוּא מָתוֹק, וְזֶה בַעֲבוּר שֶׁעִמָּנוּ כֹחַ מְשֻׁתָּף לַחוּשִׁים הַחֲמִשָּׁה, וְזֶה הַכֹּחַ הוּא הַיְצוּרִי, וּפוֹעֵל בְּהָקִיץ וּבַתְּנוּמָה. וְאַחַר זֶה כֹּחַ מַרְכִּיב מַה שֶׁמִּתְקַבֵּץ בַּהַרְגָּשָׁה הַמִּשְׁתַּתֶּפֶת, וְיַבְדִּיל בֵּינֵיהֶם וְיַפִּיל הַמַּחֲלֹקֶת בֵּינֵיהֶם, מִבְּלִי שֶׁיָּסִיר מֵהַצוּרוֹת הַהַרְגָּשָׁה הַמִּשְׁתַּתֶּפֶת, וְהוּא הַיִּצְרִי, וְיֵשׁ שֶׁיִּהְיֶה אֱמֶת וְיֵשׁ שֶׁיִּהְיֶה שֶׁקֶר, אֲבָל הַיְצוּרִי אֱמֶת לְעוֹלָם. וְאַחֲרָיו הַכֹּחַ הַמַּחֲשָׁבִי, וְהוּא כֹחַ שׁוֹפֵט דָּן עַל דָּבָר שֶׁרָאוּי שֶׁיְּבֻקַּשׁ וְעַל דָּבָר שֶׁרָאוּי לְהִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ. וְאֵין בַּיְצוּרִי וְלֹא בַיִּצְרִי מִשְׁפָּט וָדִין אֲבָל צִיּוּר לְבָד. וְאַחֲרָיו הַכֹּחַ הַשּׁוֹמֵר, מַזְכִּיר לָעִנְיָנִים מַה שֶּׁהִשִּׂיג, כְּמוֹ שֶׁהַזְּאֵב שׂוֹנֵא, וְהַבֵּן אוֹהֵב. וְהָאַהֲבָה וְהַהֶזֵּק וְהַהַאֲמָנָה וְהַהַכְזָבָה לַמַּחֲשָׁבִי, אֲבָל הַשּׁוֹמֵר הַמַּזְכִּיר הִנֵּה יִשְׁמֹר מַה שֶּׁמַּאֲמִין בּוֹ הַמַּחֲשָבִי. וְהַכֹּחַ הַיִּצְרִי כְּשֶׁהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ הַמַּחֲשָׁבִי יִקָּרֵא יִצְרִי, וּכְשֶׁהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ הַמְדַבֵּר יִקָּרֵא מַחֲשָׁבִי. הַהִצְטַיְּרוּת בִּפְנֵי הַמֹּחַ, וְהַיִּצְרִי בְאֶמְצָעוּתוֹ, וְהַזִּכָּרוֹן בִּמְאֻחָרוֹ, וְהַמַּחֲשָׁבִי בִכְלָלוֹ, וְרֻבּוֹ בִמְקוֹם הַיִּצְרִי. וְכָל אֵלּוּ הַכֹּחוֹת מַהוּתֵיהֶם כָּלִים בְּכִלְיוֹן כְּלֵיהֶם, וְאֵין עֲמִידָה אֶלָּא לַמְדַבֶּרֶת אַף עַל פִּי שֶׁיִּחֲדָה לְעַצְמָהּ לֵב הַכֹּחוֹת הָאֶלֶּה בְּדֶרֶךְ מִדַּרְכֵי הַיִּחוּד וְשֶׁתַּמְצִיאֵם בְּעַצְמוּתָם. זֶה הַיּוֹצֵא מִדִּבְרֵי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּמַה שֶׁלְמַטָּה מֵהַנֶּפֶשׁ הַמְדַבֶּרֶת. וְאָמְרוּ בַמְדַבֶּרֶת שֶׁהִיא הַשֵּׂכֶל הַהִיּוּלָנִי, רְצוֹנָם לוֹמַר: הַשֵּׂכֶל בְּכֹחַ, דּוֹמֶה לַהִיּוּלִי אֲשֶׁר הוּא דוֹמֶה לְאֶפֶס בְּפֹעַל וְהוּא כָל דָּבָר בְּכֹחַ, וְיִהְיוּ בוֹ הַצוּרוֹת הַמֻּשְׂכָּלוֹת, אִם בְּלִמוּד אֱלֹהִי וְאִם בְּקִנְיָן. וַאֱשֶׁר הֵם בְּלִמּוּד – הֵם הַמֻּשְׂכָּלוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת אֱשֶׁר יִשְׁתַּתְּפוּ בָהֶם כָּל בְּנֵי אָדָם אֲשֶׁר עַל הַמִּנְהָג הַטִּבְעִי. וַאֲשֶׁר בְּקִנְיָן הֵם בַּהַקָּשָׁה וּבַחִדּוּשׁ הַמּוֹפְתִי בְהִצְטַיְּרוּת הַאֲמִתּוֹת הַדִּבְּרִיּוֹת, כְּמוֹ הַסּוּגִים וְהַמִּינִים וְהַחֲלָקִים וְהַמִּדּוֹת הַמְיֻחָדוֹת וְהַמִּלּוֹת הַנִּפְרָדוֹת וְהַמֻּרְכָּבוֹת בַּדְּרָכִים הַנֶּחֱלָקִים מֵהַהַרְכָּבוֹת וְהַהַקָּשׁוֹת הַמְחֻבָּרוֹת, הָאֲמִתִּיוֹת וְהַכַּזְבָּנִיּוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת הַמּוֹלִידוֹת תּוֹלָדוֹת הֶכְרָחִיּוֹת מוֹפְתִיּוֹת אוֹ נִצּוּחִיּוֹת אוֹ הֲלָצִיּוֹת אוֹ הַטְעָאִיּוֹת אוֹ שִׁירִיּוֹת, וּבְהִתְבָּרֵר אֲמִתַּת הָעִנְיָנִים הַטִּבְעִיִּים בַּהִיּוּלִי וְהַצּוּרָה וְהַהֶעְדֵּר וְהַטֶּבַע וְהַזְּמָן וְהַמָּקוֹם וְהַתְּנוּעָה וְהַגְּרָמִים הַגַּלְגַּלִּיִּים וְהַגְּרָמִים הַיְסוֹדִיִּים וְהַהֲוָיָה וְהַהֶפְסֵד הַמָּחֳלָטִים וְהַהֲוָיוֹת הַנּוֹלָדוֹת הַהֹווֹת בָּאַוִּיר, וְהַהֹווֹת בְּמוֹצָאָם, וְהַהֹווֹת עַל כַּדּוּר הָאָרֶץ מִצֶּמַח וָחָי, וַאֲמִתַּת הָאָדָם, וְאֲמִתַּת הִצְטַיְּרוּת הַנֶּפֶשׁ אֶת נַפְשָׁהּ, והִצְטַיְּרוּת הַדְּבָרִים הַמּוּסָרִיִּים מֵהַמִּנְיָנִים, וְהַשִּׁעוּרִים הַמְּלָאכִיִּים, וְהַשִּׁעוּרִים הַכּוֹכָבִיִּים, וְהַשִּׁעוּרִים הַנִּגּוּנִיִּים, וְהַשִּׁעוּרִים הַמַּרְאִיִּים, וְהִצְטַיְּרוּת הַדְּבָרִים הָאֱלֹהִיִּים, וִידִיעַת הַתְחָלוֹת הַמְּצִיאָה בִּסְתָם מִצַּד שֶׁהִיא מֱצִיאָה, וְהַתְּלוּיִים בָּהּ בְּכֹחַ אוֹ בְּפֹעַל, וְהַהַתְחָלָה וְהָעִלָּה וְהָעֶצֶם וְהַמִּקְרֵה וְהַסּוּג וְהַמִּין וְהַהֵפֶךְ וְהַדּוֹמֶה, וְהַהַסְכָּמָה וְהַחִלּוּף וְהָאֲחָדוּת וְהָרִבּוּי, וְקִיּוּם הַתְחָלוֹת הַחָכְמוֹת הָעִיּוּנִיּוֹת מֶהַמּוּסָרִיּוֹת וְהַטִּבְעִיּוֹת מִן הַדִּבְּרִיּוֹת, אֲשֶׁר לֹא יַגִּיעוּ אֲלֵיהֶםאֶלָּא בְזֹאת הַחָכְמָה בְּקִיּוּם הַבּוֹרֵא הָרִאשׁוֹן, וְהַנֶּפֶשׁ הַכְּלָלִית, וְאֵיכוּת הַמִּינִים. וּמַדְרֵגַת הַשֵּׂכֶל מֵהַבּוֹרֵא, וּמַדְרֵגַת הַנֶּפֶשׁ מֵהַשֵּׂכֶל וּמַדְרֵגַת הַטֶּבַע מֵהַנֶּפֶשׁ, וּמַדְרֵגַת הַהִיּוּלִי וְהַצּוּרָה מֵהַטֶּבַע, וּמַדְרֵגַת הַגַּלְגַּלִּים וְהַכּוֹכָבִים וְהַהֲוָיוֹת מֵהַהִיּוּלִי וְהַצּוּרָה, וְלָמָה הֻטְבְּעוּ עַל הַמַּחֲלֹקֶת הַזּאֹת, וְהַקְּדִימָה וְהָאִחוּר, וִידִיעַת הָאֱנוֹשׁוּת וְהָאֱלֹהוּת וְהַטֶּבַע הַכְּלָלִי וְהַהַשְׁגָּחָה הָרִאשׁוֹנָה. וְיֵשׁ שֶׁתְּקַבֵּל זֹאת הַנֶּפֶשׁ הַמְדַבֶּרֶת צוּרָה מִן הַהֶרְגֵֵּשׁ, כַּאֲשֶׁר תֵּרָאֶה עַל עַצְמָהּ מַה שֶּׁיֵשׁ בַּיְצוּרִי הַשּׁוֹמֵר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּיִּצְרִי וְהַמַּחֲשָבִי, וְתִמְצָא הַצּוּרוֹת הָהֵם מִשְׁתַּתֵּף קְצָתָם עִם קְצָתָם בְּתַבְנִיּוֹת וְנִפְרָדִים בְּתַבְנִיּוֹת אֲחֵרוֹת. וּמִן הַתַּבְנִיּוֹת הָהֵם צוּרוֹת עַצְמִיּוֹת וּמִקְרִיּוֹת וְהִיא מְסַלֶּקֶת אוֹתָם וּמְסַדֶּרֶת אוֹתָם וּמְחַדֶּשֶׁת הַסּוּגִים וְהַמִּינִים וְהַהֶבְדֵּלִים וְהַסְּגֻלּוֹת וְהַמִּקְרִים, וְאַחַר תַּרְכִּיבֵם הַרְכָּבָה הֶקֵּשִׁית וְתוֹלִיד מֵהֶם תּוֹעֲלוֹת הַתּוֹלָדוֹת בְּעֵזֶר הַשֵּׂכֶל הַכְּלָלִי הַסּוֹמֵךְ אוֹתָם. וְאִם הִיא נֶעֱזֶרֶת רִאשׁוֹנָה בְּכֹחוֹת הַהֶרְגֵּשִׁיִּים אֵינֶנָּה צְרִיכָה אֲלֵיהֶם בְּצִיּוּר אֵלֶּה הָעִנְיָנִים בְּעַצְמָם וּבְהַרְכָּבַת הַהֶקֵּשִׁים מֵהֶם, לֹא בְעֵת הָאִמּוּת וְלֹא בְעֵת הַצִּיּוּר. וְכַאֲשֶׁר הַכֹּחוֹת הַהֶרְגֵּשִׁיִּים מַשִּׂיגִים יַחַס הַמּוּחָשׁ, כֵּן הַכֹּחוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת מַשִּׂיגִים יַחַס מִן הַמֻּשְׂכָּל בְּהַפְשָׁטַת הַצּוּרָה מֵהַחֹמֶר וְהִתְדַּבֵּק בָּהּ, אֶלָּא שֶׁכֹּחַ הַמַּרְגִּישׁ לֹא יִפְעַל בְּעַצְמוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּפְעַל הַמְדַבֵּר, אֲבָל יִצְטָרֵךְ אֶל הַכֹּחַ הַמֵּנִיעַ וְעֵזֶר הָאֶמְצָעִיִּים הַמַּגִּיעִים הַצּוּרוֹת אֵלָיו. אֲבָל הַמַּשְׂכִּיל מַשְׂכִּיל בְּעַצְמוֹ וּמַשְׂכִּיל עַצְמוֹ בְעֵת שֶׁיִרְצֶה, וְעַל כֵּן נֶאֱמַר, כִּי הַכֹּחַ הַמַּרְגִּישׁ מִתְפַּעֵל, וְהַמַּשְׂכִּיל פּוֹעֵל. וְאֵין "הַשֵּׂכֶל בְּפֹעַל" זוּלַת הַצּוּרוֹת הַמֻּשְׂכָּלוֹת הַמֻּפְשָׁטוֹת בְּעֶצֶם הַשֵּׂכֶל בְּכֹחַ, וְלָכֵן נֶאֱמַר שֶׁהַשֵּׂכֶל בְּפֹעַל מַשְׂכִּיל וּמֻשְּׂכָּל יָחַד. וּמִן הַכֹּחוֹת הַמְיֻחָדוֹת לַשֵּׂכֶל שֶׁיְּאַחֵד הָרֹב וְיַרְבֶּה הָאֶחָד בַּהַרְכָּבָה וְהַהַתָּכָה. וְהַשֵּׂכֶל, וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּרְאָה מַעֲשֵׂהוּ בִזְמָן בְּהַרְכָּבַת הַהֶקֵּשׁוֹת בְּעִיּוּן וּבְמַחֲשָׁבָה, הִנֵּה הֲבָנָתוֹ לַתּוֹלָדוֹת אֵינֶנָּה נִתְלֵית בִּזְמָן, אַךְ עֶצֶם הַשֵּׂכֶל מְרוֹמָם מֵהַזְּמָן. וְהַנֶּפֶשׁ הַמְדַבֶּרֶת כְּשֶׁהִיא מַקְבִּילָה אֶל הַחָכְמוֹת נִקְרֵאת פְּעֻלָּתָהּ שֵׂכֶל עִיּוּנִי, וְכַאֲשֶׁר הִיא מַקְבִּילָה לִגְבֹּר הַכֹּחוֹת הַבַּהֲמִיִּים נִקְרֵאת פְּעֻלָּתָה הַנְהָגָה, וְנִקְרֵאת שֵׂכֶל מַעֲשִׂי. וּכְבָר יַצְלִיחַ הַכֹּחַ הַדִּבְּרִי בִקְצָת הָאֲנָשִׁים מֵהִתְדַּבְּקוֹ בַשֵּׂכֶל הַכְּלָלִי – בְּמַה שֶּׁיְּרוֹמְמֵהוּ מַהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּהֲקָּשָׁה וְהָעִיּוּן, וְיָסוּר מֵעָלָיו הַטֹּרַח בַּלִּמּוּד וּבַנְבוּאָה, וְתִקָּרֵא סְגֻלָּתוֹ זֹאת קְדֻשָּׁה, וְתִקָּרֵא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ. וּמִמּוֹפְתֵי עַצְמִיּוּת הַנֶּפֶשׁ שֶׁהִיא אֵינֶנָּה גֶּשֶׁם וְלֹא מִקְרֶה, וְשֶׁהִיא צוּרַת הַגֶּשֶׁם, לֹא תִתְחַלֵּק בְּעַצְמוּתָהּ כְּהִתְחַלֵּק הַגֶּשֶׁם, וְלֹא בְּמִקְרֶה כְּהֵחָלֵק הַמִּקְרֶה בְהֵחָלֵק נוֹשְׂאוֹ, כִּי הַמַּרְאֶה וְהָרֵיחַ וְהַטַּעַם וְהַחֲמִימוּת וְהַקְּרִירוּת כְּבָר יִתְחַלְּקוּ בְהֵחָלֵק נוֹשְׂאָם, וְאִם לֹא יִתְחַלְּקוּ בְעַצְמוּתָם, וְהַצּוּרָה הַשִּׂכְלִית אֵינֶנָּה כִּי אִם הַמֻּשְּׂכָּל, וְהַמֻּשְׂכָּל מֵהָאָדָם, דֶּרֶךְ מָשָׁל, לֹא יְקַבֵּל הַחֲלֻקָּה, כִּי לֹא יְצֻיַּר חֲצִי אָדָם וְלֹא חֵלֶק מֵהָאָדָם – אָדָם, כְּמוֹ שֶׁיְּצֻיַּר חֵלֶק מֵהַגֶּשֶׁם – גֶּשֶׁם וְחֵלֶק מֵהַגָּוֶן – גָּוֶן, וְכֵן הַגָּוֶן וְהַגֶּשֶׁם מִצַּד שֶׁהֵם מֻשְׂכָּלִים לֹא יִצְטַיֵּר בָּהֶם חִלּוּק וְלֹא יֵאָמֵר חֲצִי גָוֶן וַחֲצִי גֶשֶׁם מֻשְׂכָּל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר חֲצִי הַגֶּשֶׁם הַהוּא מוּחָשׁ, וַחֲצִי הַגָּוֶן הַנָּשׂוּא עָלָיו הָרָמוּז אֵלָיו, וְלֹא יֵאָמֵר חֲצִי הַנֶּפֶשׁ הַמְדַבֶּרֶת אֲשֶׁר בִּרְאוּבֵן כְּמוֹ שֶׁנֹּאמַר חֲצִי גוּפוֹ, אַחַר שֶׁלֹּא תֻכַּר וְלֹא תֻגְבַּל מִצַּד מֵהַצְּדָדִים וְלֹא יֻרְמַז אֵלֶיהָ. וְכֵוָן שֶׁאֵינֶנָּה גֶּשֶׁם וְלֹא מִקְרֶה עוֹמֵד בַּגֶּשֶׁם חוֹנֶה בוֹ, כְּבַר נִרְאָה מְצִיאוּתָהּ בְּמַה שֶּׁיֵּצֵא מִמֶּנָּה מֵהַפְּעֻלּוֹת, וְלֹא נִשְׁאַר אֶלָּא שֶׁתִּהְיֶה עֶצֶם עוֹמֵד בְּעַצְמוּתוֹ, מְתֹאַר בְּתָאֳרֵי הַמַּלְאָכִים וְהָעֲצָמִים הָאֱלֹהִיִּים וְכֵלֶיהָ הָרִאשׁוֹנִים, הַצּוּרוֹת הָרוּחָנִיּוֹת הַמִּצְטַיְּרוֹת בְּאֶמְצַע הַמֹּחַ מֵהָרוּחַ הַנַּפְשִׁי, בַּכֹּחַ הַיִּצְרִי, תְּשִׁיבֵהוּ מַחֲשָׁבִי, כַּאֲשֶׁר תִּשְׁלֹט בּוֹ וְתַרְכִּיבֵהוּ הַרְכָּבוֹת וְתַבְדִּילֵהוּ הַבְדָּלוֹת מְבִיאִים אוֹתוֹ אֶל הוֹלָדַת חָכְמָה. וּכְבָר הָיָה קֹדֶם זֶה יִצְרִי, כְּשֶׁהָיָה שׁוֹלֵט בּוֹ הַכֹּחַ הָרַעְיוֹנִי הַמַּחֲשָׁבִי שֶׁאֵינוֹ נָכוֹן, כְּמוֹ שֶׁיִּקְרֶה בְתִינוֹקוֹת וּבַבְּהֵמוֹת וּבְמִי שֶׁנִּשְׁתַּנָּה מִזְגּוֹ מֶחֲמַת חֳלִי עַד שֶׁיֵּעָלְמוּ אוֹתָן הַתְּמוּנוֹת מֵהַנֶּפֶשׁ הָאֱנוּשִׁית. בַּעֲבוּר הַהַרְכָּבוֹת וְהַהַפְרָדוֹת, הַמִּצְטָרֵךְ אֲלֵיהֶם לְהַשְׁלָמַת הָעִיּוּן בָּעֵצָה הַמְכֻוֶּנֶת, וְתָבֹא הָעֵצָה חֲסֵרָה וְרַעְיוֹנִית כֻּלָּהּ אוֹ קְצָתָהּ. וּמִן הָרְאָיוֹת עַל הִפָּרֵד הַנֶּפֶשׁ מֵהַגּוּף וְשֶׁאֵינֶנָּה צְרִיכָה אֵלָיו, כִּי הַכֹּחוֹת הַגַּשְׁמִיּוֹת יֶחֶלְשׁוּ בְמֻשְּׂגֵיהֶם הַחֲזָקִים, כָּעַיִן אֵצֶל הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאֹזֶן אֵצֶל הַקּוֹל הֶחָזָק בְּהִפָּסֵד כְּלֵיהֶם, וְהַנֶּפֶשׁ הַמְדַבֶּרֶת אֵינָה כָּךְ אֲבָל תִּתְחַזֵּק כָּל אֲשֶׁר תַּשִּׂיג מַדָּע חָזָק מִמֶּנָּה. וּמִזֶּה – כִּי הַזֹּקֶן יַשִּׂיג הַגּוּף וְלֹא יַשִּׂיג הַנֶּפֶשׁ, אֲבָל – תִּתְחַזֵּק אַחַר הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וְהַגּוּף בִּירִידָה, וּמִזֶּה שֶׁפְּעֻלּוֹת הַגּוּף בַּעֲלוֹת תַּכְלִית וּפְעֻלּוֹת הַנֶּפֶשׁ בִּלְתִּי בַעֲלוֹת תַּכְלִית, כִּי הַצּוּרוֹת הַהַנְדָּסִיּוֹת וְהַמִסְּפָּרִיּוֹת וְהַמִּשְׁפָּטִיּוֹת בִּלְתִּי בַעֲלוֹת תַּכְלִית. וְהָרְאָיָה עַל מְצִיאוּת עֶצֶם שִׂכְלִי נִבְדָּל מֵהַגְּשָׁמִים, יַעֲמֹד לַנֶּפֶשׁ מַעֲמַד הָאוֹר לָרְאוּת, וְשֶׁהַנֶּפֶשׁ כְּשֶׁנִּבְדְּלָה מֵהַגְּשָׁמִים תִּתְאַחָד בּוֹ, הוּא שֶׁהַנֶּפֶשׁ אֵין מַדָּעֶיהָ הֹוִים לָהּ בַּנִּסָּיוֹן, כִּי מַה שֶּׁיִהְיֶה בַנִּסָּיוֹן אֵין גּוֹזְרִין עָלָיו גְּזָר גָּמוּר, כִּי לֹא יִגְזֹר הָאָדָם גְּזָר גָּמוּר כִּי כָל אָדָם לֹא יָנִיעַ אָזְנָיו, כַּאֲשֶׁר יִגְזֹר כִּי כָל אָדָם מַרְגִּישׁ וְכָל מַרְגִּישׁ חַי וְכָל חַי עֶצֶם וְשֶׁהַכֹּל יוֹתֵר רַב מֵהַחֵלֶק וְזוּלַת זֶה מֵהַמֻּשְׂכָּלוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, כִּי הַאֲמָנָתֵנוּ בְּבֵרוּר הַדֵּעוֹת לֹא תִתְבָּרֵר בְּלִמּוּד, וְאִם לֹא יִהְיֶה כֵן – הָיָה מִשְׁתַּלְשֵׁל הָעִנְיָן אֶל מַה שֶּׁאֵין לוֹ תַכְלִית, וְאִם כֵּן, הוּא מֵאֲצִילוּת אֱלֹהִית תִּדְבַּק בַּנֶּפֶשׁ הַמְדַבֶּרֶת וְהָאֲצִילוּת הַזֹּאת מַה שֶּׁלֹּא בוֹ זֹאת הַצּוּרָה הַכְּלָלִית הַשִּׂכְלִית לֹא יִתָּכֵן שֶׁתְּפַתְּחֵהוּ הַנֶּפֶשׁ הַמְדַבֶּרֶת, וְכָל מַה שֶּׁבּוֹ צוּרָה שִׂכְלִית בְּעַצְמוּתוֹ הִנֵּה הוּא עֶצֶם בִּלְתִּי מִתְגַּשֵּׁם; אִם כֵּן הָאֲצִילוּת הַזֹּאת עֶצֶם שִׂכְלִי בִלְתִּי מִתְגַּשֵּׁם עוֹמֵד בְּעַצְמוּתוֹ. וְצִיּוּר הַנֶּפֶשׁ לַצּוּרָה – שְׁלֵמוּת לָהּ, וְיִהְיֶה לָהּ בָּהּ הַהִתְדַּבְּקוּת בָּעֶצֶם הַזֶּה הַשִּׂכְלִי, אֲבָל תַּעְתִּיקָה מֵהַהִתְדַּבְּקוּת הַהוּא – טִרְדַּת הַגּוּף. הִנֵּה לֹא הִתְאַמֵּת הַהִתְדַּבְּקוּת הַתָּמִים אֶלָּא בְמִאוּס וְגִעוּל כָּל כֹּחוֹת הַגּוּף, כִּי אֵין מוֹנֵעַ לָהּ מֵהַהִתְדַּבְּקוּת בּוֹ – זוּלַת הַגּוּף, וּכְשֶׁתִּפָּרֵד מֵמֶּנּוּ תִשָּׁאֵר פְּנוּיָה, נִצּוֹלֶת מִמַּה שֶּׁהָיָה אֶפְשָׁר לוֹ מִן הַהֶפְסֵד, מִתְדַּבֶּקֶת בָּעֶצֶם הַזֶּה הַנִּכְבָּד הַמְכֻנֶּה בָ"עוֹלָם הָעֶלְיוֹן". וְזוּלַת זֶה מֵהַכֹּחוֹת אֵין מַעֲשֵׂהוּ כִּי אִם בַּגּוּף וְיֹאבַד בְּהִפָּסֵד הַכְּלִי. אֲבָל הַנֶּפֶשׁ הַמְדַבֶּרֶת כְּבָר צִיְּרָה אוֹתָם וְלָקְחָה לִבּוֹתֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁקָּדָם.

12 Meister. Es wird das Dasein der Seele bedingt durch Bewegung und Empfindung bei den Lebenden, verschieden von der elementaren Bewegung; jene Ursache heißt Seele oder Seelenkraft. Die Seelenkräfte zerfallen in drei Theile; die, welche das Thier mit der Pflanze gemein hat, die vegetative Kraft; welche der Mensch mit allen lebenden Wesen gemein hat, die vitale Kraft; die dem Menschen allein eigenthümliche, die rationale Kraft. Das Wesen der Seele, im allgemeinen generellen Sinne, ergiebt sich aus der Betrachtung der Thätigkeiten, die von den den Stoff angehenden Formen, nicht aber vom Stoff in wiefern er Stoff ist, ausgehen. Das Messer schneidet nicht, in wiefern es ein Körper ist, sondern in wiefern es die Form des Messers hat; das Thier empfindet und bewegt sich nicht, in wiefern es ein Körper ist, sondern in wiefern es die Form des Thiersein's, die eben Seele heißt, hat. Diese Formen heißen Vollendungen, weil durch sie die Einrichtung der Dinge zur Vollendung kommt. Die Seele ist eine Vollendung. Es giebt primäre und sekundäre Vollendungen; die primäre ist der Grund der Thätig keiten; die sekundäre ist das Wesen der aus jenem Grunde hervorgehenden. Die Vollendung ist entweder eine Vollendung am Körper oder am unkörperlosen Wesen; die Seele ist eine Vollendung am Körper. Der Körper ist entweder ein natürlicher oder ein künstlicher; die Seele ist eine Vollendung am natürlichen Körper. Der natürliche Körper ist entweder organisch oder unorganisch, d. h. daß seine Thätigkeiten durch oder ohne Organe zur Vollendung kommen; die Seele ist eine Vollendung am natürlichen, organischen Körper, der Leben in Kraft hat, d. h. der die Lebensthätigkeiten in Kraft findet und für sie eingerichtet ist. Es ergiebt sich ferner, daß die Seele nicht aus der Mischung körperlicher Elemente besteht. Denn wenn ein Ding durch Mischung von Ingredienzen entsteht, so überwiegt entweder eine Ingredienz oder mehre, und die betreffende Form wird demgemäß; oder die Ingredienzen bekämpfen einander der Art, daß keine ihre Form behält, und aus ihnen heraus eine neue Form sich bildet; die Seele aber gehört nicht zur Gattung der körperlichen Ingredienzen, sondern sie ist nur eine Form von außen, wie ein Heerd, welcher nicht zur Gattung des Wassers und des Staubes gehört. Die erste der Kräfte ist die Ernährung, sie ist der Ausgangspunkt; die Fortpflanzung der Endpunkt, das Wachsthum in der Mitte als das Band zwischen dem Ausgangs- und Endpunkt; indeß gebührt der Fortpflanzung doch die erste Stelle; denn wenn sie auch scheinbar am lesten eintritt, so übt sie doch die erste Herrschaft über den Stoff, der zur Aufnahme des Lebens sich eignet, bekleidet ihn mit der Form des durch Wachsthum und Ernährung bearbeiteten Dinges und überläßt dann die Leitung diesen beiden bis zur Zeit der Fortpflanzung. Diese wird bedient, die Ernährung dient, das Wachsthum dient und wird bedient. Die Ernährung hat die bekannten vier Kräfte, die ihr dienen. - Jedes sich Bewegende bewegt sich auf Grund der Empfindung; sonst wäre die Empfindung zwecklos, die göttliche Weisheit schafft aber nichts zweckloses oder schädliches und hält auch nichts nöthiges oder nützliches zurück; sogar die Schuppenthiere, wenn sie auch zu ruhen scheinen, zichen sich zusammen und dehnen sich aus, und wenn man sie auf den Rücken legt, so bewegen sie sich so lange, bis sie wieder auf den Bauch zu liegen kommen, um sich thre Speise holer zu können. Die sichtbaren Sinne sind bekannt; von den unsichtbaren ist das erste das Gemeingefühl; denn was unangenehm und was angenehm ist, wird nur durch Erfahrung wahrgenommen, und darum mußte eine vorstellende Kraft da sein, um die wahrgenommenen Formen festzuhalten, und das ist das Gemeingefühl; ferner die erinnernde und die behaltende Kraft, um die von dem Gemeingefühl erfaßten Dinge zu behalten; die Vorstellungskraft, um das, was der Erinnerung versagt ist, heran zu bringen; und die urtheilende Kraft, um über das ins Klare zu kommen, was die vorstellende Kraft Neues gebracht, wobei von dem neuen Erwerb etwas verloren wird, ehe es in die Erinnerung übergeht; endlich die sich bewegende Kraft, um zu schaffen, was gebraucht wird, in Herbeiholung wie in Entfernung und Abwehr des Schädlichen. Alle Kräfte der Lebenden sind wahrnehmend oder bewegend. Die bewegenden bewegen sich, um das Nützliche zu holen Verlangen, oder um das Schädliche abzuwehren - Abscheu. Der wahrnehmenden sind zwei Arten;entweder sichtbar, wie die sichtbaren Sinne, oder unsichtbar, wie die unsichtbaren Sinne. Die bewegende Kraft handelt unter der Herrschaft der Urtheilskraft vermittelst der vorstellenden Kraft; das ist das höchste Ziel des thierischen Lebens, dem man nicht die bewegende Kraft, vermittelst derer es die Ursachen der Wahrnehmung und Vorstellung zurecht machen könnte, beilegen darf; wohl aber wird ihm die vorstellende Kraft beigelegt, um die Ursachen der Bewegung zurechtzubringen. Beim rationalen Leben ist dies umgekehrt; es hat die Bewegung, um die denkende, thätige, erinnernde Seele zurechtzuhalten. - Die fünf Sinne sind bekannt, und eben so ihre Wahrnehmungen; mittelst ihrer wird Gestalt, Zahl, Größe, Bewegung und Ruhe wahrgenommen. Das Dasein des Gefühls ist erwiesen dadurch, daß wir z. B. vom Honig, wenn wir ihn sehen, urtheilen, daß er süß sei, weil wir eben in uns eine den fünf Sinnen gemeinschaftliche Kraft haben, und das ist die wahrnehmende Kraft; sie arbeitet im Wachen, wie im Schlaf. Dann die Kraft, welche das, was das Gemeingefühl bringt, zusammensetzt, trennt, Theilungen der Dinge vornimmt, ohne ihnen die Formen des Gemeingefühls abzunehmen; und das ist die vorstellende Kraft, die bald wahr, bald falsch, . während die wahrnehmende Kraft immer wahr ist Dann die Urtheilskraft, die richtende, welche angiebt, welches Ding man erstreben, welches man vermeiden soll; weder die wahrnehmende noch die vorstellende Kraft hat Urtheil und Entscheidung, sondern ein bloßes Bild. Dann die behaltende Kraft, welche die wahrgenommenen Dinge in Erinnerung bringt, z. B. daß der Wolf haßt, der Sohn liebt. Liebe und Haß, Glaube und Unglaube gehören der Urtheilskraft; aber die behaltende, erinnernde Kraft behält woran die Urtheilskraft glaubt. Die vorstellende Kraft heißt so, wenn sich ihrer die Urtheilskraft bedient, und wenn sich ihrer das Denken bedient, Urtheilskraft. Die wahrnehmende Kraft befindet sich im vordern Theile des Gehirns, die vorstellende im mittlern, die Erinnerung im hintern Theile, die Urtheilskraft im Ganzen, zumeist aber bei der vorstellenden Kraft. Alle diese Kräfte sind sterblich, vergehen mit ihren Organen, und auch der Mensch hat keinen Bestand, obgleich er sich den Kern dieser Kräfte zuschreibt, sei es auf welche Weise es wolle und er sie in seiner Wesenheit zur Erscheinung bringt. Das ist das Resultat der Untersuchungen jener Männer über das, was unter der vernünftigen Seele steht. Von dieser selbst sagen sie, sie sei der materielle Verstand, d. h. der der Materie ähnliche Verstand, dem Nichts in Wirklichkeit gleicht und in Kraft jedes Ding ist; in ihm befinden sich die Denkformen, entweder durch göttliche Belehrung oder Erlernung. Die durch Belehrung sind die Urformen, in denen alle Menschen, die sich im naturgemäßen Zustande befinden, übereinkommen; die durch Erlernung werden gewonnen mittelst Speculation und dialektischen Schluß, durch Entwickelung logischer Wahrheiten, wie Gattungen, Arten, Theile, Eigenschaften, einfache und zusammengesetzte nach verschiedenen Weisen der Zusammensetzung, zusammengesetzte Schlüsse, wahre und falsche, Sätze aus denen sich nothwendige auf Beweisen beruhende oder dialektische, rhetorische, sophistische, poetische Resultate ergeben; ferner Untersuchungen über die wahre Beschaffenheit der natürlichen Dinge der Materie, der Form, des Nichts, der Natur, der Zeit, des Orts, der Bewegung, der ſphärischen und der elementaren Körper, über Werden und Vergehen in absoluter Beziehung, über Naturerscheinungen, die sich in der Luft, die sich an Mineralien und auf der Oberfläche der Erdkugel an Pflanzen und Thieren zeigen; wie der Mensch beschaffen, wie die Seele sich selbst vorstellt, wie sie sich die ethischen Wahrheiten denkt, Zahlen, Kunstmaße, Himmelsmaße, musikalische Maße, optische Maße; wie sie über göttliche Dinge denkt, das Wissen von den Anfängen, das Sein an sich insofern es Sein ist, und was daran geknüpft ist in Kraft oder in Wirklichkeit, Urgrunt, Ursache Substanz, Accidens, Gattung, Art, Gegentheil, Aehnlichkeit, Uebereinstimmung, Verschiedenheit Einheit, Mannigfaltigkeit; die Feststellung der Grundlagen der theoretischen Wissenschaften; der Mathematik, Physik, Logik, zu denen man eben nur durch dies Wissen gelangen kann; die Forschung über den höchsten Schöpfer, die Seele im Allgemeinen, die Beschaffenheit der Gattungen, das Stufenverhältniß des Verstandes zum Schöpfer, der Seele zum Verstande, der Natur zu dem Verstand, der Materie und der Form zur Natur, der Sphären, Sterne und alles Gewordenen zu Materie und Form und warum diese Eintheilung von der Natur angeordnet worden, und warum das Früher und Später; die Erkenntniß des Menschlichen und des Göttlichen, die allgemeine Natur und die oberste Vorsehung. Es nimmt auch wohl diese vernünftige Seele eine Form von der Wahrnehmung an, wenn sie an sich selbst sieht, was in der wahrnehmenden behaltenden Kraft vorhanden ist, um von der vorstellenden und urtheilenden Kraft benutzt zu werden; sie findet, daß jene Formen in gewissen Merkmalen mit einander übereinstimmen, in anderen von einander abweichen, daß einige dieser Merkmale wesentliche, andere zufällige Formen sind; diese vertheilt sie nun, ordnet sie, bildet Arten, Gattungen, Unterschiede, Eigenthümlichkeiten, Zufälligkeiten, fest sie dann nach dialektischen Grundsätzen zusammen, zieht aus ihnen mit Hülfe des allgemeinen Verstandes, der sie stüßt, nützliche Folgerungen. Und wenn sie im Anfang von den Organen der Wahrnehmung unterstützt wird, so bedarf sie derselben nicht bei Bildung dieser Dinge für sich und bei Zusammensetzung dieser Schlußfolgerungen, weder zur Zeit der Bewahrheitung noch zur Zeit der Bildung. Und wie nun die Wahrnehmungskräfte das auffassen, was sie von dem Wahrzunehmenden wahrnehmen, so die Verstandeskräfte durch Entkleidung der Materie von der Form und Inbetrachtnahme der letzteren; nur daß die Wahrnehmung nicht durch sich selbst arbeitet wie der Verstand, sondern einer bewegen den Kraft bedarf und Mittelglieder, welche ihr die Formen nahebringen, während der Verstand durch sich selbst und sich selbst versteht (erfaßt). Darum sagt man, die Wahrnehmung leide eine Thätigkeit, der Verstand übe eine solche; der Verstand in Thätigkeit " ist identisch mit den Formen des Verstandenen, welche durch das Wesen des „Verstandes in Kraft " abstrahirt sind; darum sagt man, der Verstand in Thätigkeit versteht und wird zugleich verstanden. Eine dem Verstand eigenthüm liche Kraft ist, das Mannigfache in eine Einheit, die Einheit in eine Mannigfaltigkeit zu fassen, und zwar durch Zusammensetzung und Zerlegung. Und wenn wir auch die Thätigkeit des Verstandes in der Zusammenstellung der Schlüsse, in dem Nachdenken, in seinem Urtheile behufs Verständnisses der Nesultate als eine zeitliche erblicken, so ist doch das Wesen des Verstandes über die Zeit erhaben. Wenn die vernünftige Seele ihre Thätigkeit auf das Studium der Wissenschaften richtet, so heißt ihre Thätigkeit theoretischer Verstand; richtet sie die selbe auf Regelung der thierischen Kräfte, so heißt diese Thätigkeit Leitung und sie selbst praktischer Verstand. Manche Menschen haben das Glück, daß durch das Haften am allgemeinen Verstand ihre Denkkraft sich über die Anwendung von Schlüssen und Studien erhebt, und die Mühe des Erlernens ihnen abgenommen wird durch prophetische Begabung; diese Eigenthümlichkeit heißt Heiligkeit heiliger Geist. Cin Beweis für die Nealität der Seele und daß sie nichts Körperliches und nichts Accidentielles sei, ist folgender: Obgleich Form des Körpers wird sie in ihrer Wesenheit nicht getheilt, wenn der Körper getheilt wird; auch nichts Accidentielles; da dieses getheilt wird, wenn sein Subjekt getheilt wird. Gestalt, Geruch, Geschmack, Wärme, Kälte lassen sich mit ihrem Gegenstande theilen, wenn sie auch in ihrer Wesenheit nicht getheilt werden; aber die Denkform ist eben nur das Gedachte und das Gedachte am Menschen z. B. kann nicht getheilt werden. Denn man kann sich einen halben Menschen oder einen Theil eines Menschen nicht als Menschen denken, wie man einen Theil eines Körpers sich als Körper und einen Theil einer Farbe als Farbe denkt. Und auch bei der Farbe, dem Körper kann man, insofern sie gedacht werden, sich keine Theilung vorstellen, also nicht einen halben gedachten Körper, wie einen sinnlich wahrgenommenen Körper, oder eine halbe Farbe, die auf ihn bezogen, ihm beigelegt wird. So kann man nicht sagen: die Hälfte der vernünftigen Seele die in Ruben ist, obgleich wir von der Hälfte seines Körpers sprechen können, da sie von keiner Seite aus bezeichnet, begränzt, individualisirt werden kann. Während sie also kein Körper und auch kein Accidens am Körper ist, das an oder in ihm sich befindet, so wird doch ihr Dasein durch die von ihr ausgehenden Thätigkeiten sichtbar, und es bleibt nichts übrig, als daß sie ein in seiner Realität bestehendes Wesen sei, mit den Attributen die den Engeln, den göttlichen Wesen zukommen. Ihre primären Organe sind die geistigen Formen, die sich mittelst des Gehirns bilden, und welche die Seele aus der vorstellenden Kraft gewinnt, die sie durch ihre Herrschaft über sie zur urtheilenden umwandelt, und durch Zusammenstellungen und Sonderungen zu wissenschaftlichen Resultaten leitet; vorher war diese Kraft nur die vorstellende, als noch über sie herrschte die Einbildungskraft, die falsche Urtheilskraft, wie man dies bei Kindern trifft, bei Thieren, bei solchen, deren Mischung durch eine Krankheit alterirt worden, so daß sich ihm jene Combinationen der menschlichen Seele in Zusammene stellungen und Trennungen entzogen, deren man zur vollständigen Untersuchung bedarf, und an des richtigen Kathes Stelle ganz oder theilweise der Rath der urtheilenden Kraft kam. - Ein Beweis, daß die Seele vom Körper gesondert ist und seiner nicht bedarf, liegt darin, daß die körperlichen Kräfte durch Aufnahme starker Eindrücke geschwächt werden, wie das Auge in Beziehung auf die Sonne, daß Ohr auf einen starken Schall, in Folge dessen fogar ihre Organe zerstört werden; nicht so aber die vernünftige Seele; sie stärkt sich in dem Maße als sie eine Erkenntniß aufnimmt, die stärker ist als sie. Dahin gehört, daß das Alter den Körper aber nicht die Seele angreift; diese nimmt vielmehr nach dem funfzigsten Jahr an Stärke zu, während der Körper sich in der Abnahme befindet. Ferner, daß die Thätigkeiten des Körpers endlich, die der Seele unendlich sind; denn geometrische, arithmetische, logische Formen sind unendlich. - Ein Beweis für das Dasein jenes geistigen, von dem körperlichen abgesonderten Seins, das sich zur Seele verhält, wie das Licht zum Sehen, und dafür, daß sie, wenn sie von dem Körper abgesondert ist, mit jenem Sein eins wird, liegt darin, daß die Erkenntnisse der Seele sich nicht aus Empirie herschreiben; denn solche Erfahrungen lassen kein apodiktisches Urtheil zu. Man wird z. B. nicht das apodiktische Urtheil fällen, kein Mensch könne seine Ohren bewegen, wie man doch urtheilt, daß jeder Mensch empfindet, jedes Empfindende lebt, jedes Lebende eine Substanz, das Ganze größer als der Theil und so mit allen Urwahrheiten; denn unfer Glaube an die Richtigkeit dieser Wahrheiten wird nicht durch Beweise zur Ueberzeugung erhoben, sonst würde das ja in einer unendlichen Kette fortgehen. So wohnt also etwas von göttlichem Ausfluß der vernünftigen Seele ein, und Alles, worin eine in seiner Wesenheit geistige Form vorhanden, ist ein unkörperliches Wesen, das in seiner Wefenheit besteht. Die Vorstellung der Seele von den Formen führt sie zur Vollendung und dadurch hat sie den Zusammenhang mit jenem geistigen Wesen, aber da sie die körperlichen Mühen diesem Busammenhange entziehen, so ist ein wahrhaft vollständiger Zusammenhang nur bei Verachtung und Niederhaltung aller körperlichen Kräfte denkbar. Denn an jenem Zusammenhange hindert nur der Körper, und wie sie sich von ihm trennt, so ist sie frei, ledig des Verlustes, den sie möglicherweise erleiden könnte, im festen Zusammenhang mit diesem erhabenen Sein, das die obere Welt genannt wird. Die andern Kräfte arbeiten nur für den Körper und vergehen mit ihren Organen, aber die vernünftige Seele hat jene Formen sich zur Vorstellung gebracht und deren Kern in sich ausgenommen, wie vorhin gesagt wurde.

יג אָמַר הַכּוּזָרִי: אֲנִי רוֹאֶה לַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַפִּלוֹסוֹפִיִּים יִתְרוֹן דִּקְדּוּק וּבֵרוּר עַל שְׁאָר הַדְּבָרִים.

13 Kusari. Ich finde in diesen Auseinandersehungen der Philosophen mehr Genauigkeit und Ueberzeugendes, als sonst.

יד אָמַר הֶחָבֵר: וְזֶהוּ מַה שֶּׁהָיִיתִי מְפַחֵד עָלֶיךָ מֵהַפִּתּוּי וּמְנוּחַת הַנֶּפֶשׁ עַל דִּעוֹתָם, לְמַּה שֶּׁנִּתְבָּרֵר מֵהֶם הַמּוֹפֵת בַּחָכְמוֹת הַהֶרְגֵּלִיּוֹת וְהַהִגָּיוֹן – בָּטְחוּ הַנְּפָשׁוֹת עַל כָּל מַה שֶּׁאֲמָרוּהוּ בַטֶּבַע וּבְמַה שֶּׁאַחַר הַטֶּבַע, וְחָשְׁבוּ שֶׁכָּל מַה שֶּׁאֲמָרוּהוּ – מוֹפֵת. וְלָמָּה לֹא תִסָּפֵק בְּטַעֲנוֹתָם בַּיְסוֹדוֹת הָאַרְבָּעָה רִאשׁוֹנָה, וְתִתְבַּע אוֹתָם בְּעוֹלָם הָאֵשׁ אֲשֶׁר יִטְעֲנוּ שֶׁשָּׁם הָאֵשׁ הָעֶלְיוֹנָה אֵין גָּוֶן לוֹ, שֶׁיִמְנַע גּוֹן הַשָּׁמַיִם וְהַכּוֹכָבִים, וּמָתַי הִשַּׂגְנוּ אֲנַחְנוּ אֵשׁ יְסוֹדִית? אֲבָל אֵיכוּת חַמָּה בְתַכְלִית אִם תָּחוּל בָּאָרֶץ תִּהְיֶה גַחֶלֶת, וְאִם תָּחוּל בָּאַוִּיר – שַׁלְהֶבֶת, וְאִם תָּחוּל בַּמַּיִם תִּהְיֶה מַיִם רוֹתְחִים. וּמָתַי רָאִינוּ גֶשֶׁם אִשִּׁי וְאַוִּירִי נִכְנָסִים בְּחֹמֶר הַצֶּמַח וְהַחַי, עַד שֶׁנִּגְזֹר שֶׁהוּא מֻרְכָּב מֵהָאַרְבָּעָה כֻלָּם: אֵשׁ וְאַוִּיר וְמַיִם וָאָרֶץ? אֱמֹר, שֶׁהִשַּׂגְנוּ הַמַּיִם וְהָאָרֶץ בְּהִשְׁתַּנּוֹתָם וְהִכָּנְסָם בְּחֹמֶר הַצֶּמַח, וְלָאַוִּיר וְלַחֲמִימוּת הַשֶּׁמֶשׁ עֵזֶר בַּהֲוָיָה בְדֶרֶךְ הָאֵיכוּת, לֹא בְגֶשֶׁם־אֵשׁ וְלֹא בְגֶשֶׁם־אַוִּיר. אוֹ מָתַי רָאִינוּ אוֹתָם נִתָּקִים אֶל אֵלֶּה הָאַרְבָּעָה בְעֵינֵיהֶם? [הֲלֹא] אִם יִנָּתֵק חֵלֶק אֶל דְּמוּת הֶעָפָר – אֵינוֹ עָפָר, אֲבָל הוּא אֵפֶר רָאוּי לִרְפוּאָה, וְהַחֵלֶק הַנִּתָּק אֶל דְּמוּת הַמַּיִם – אֵינוֹ מַיִם, אֲבָל הוּא סְחִיטָה אוֹ לֵחוּת אַרְסִי אוֹ מְזוֹנִיִּי, לֹא מַיִם רְאוּיִים לִשְׁתִיָּה, וְהַחֵלֶק הַנִּתָּק אֶל דְּמוּת הָאַוִּיר הָיָה אֵד אוֹ קִיטוֹר, לֹא אַוִּיר רָאוּי לְהִתְנַשֶּׁם בּוֹ. וְאֵלֶּה גַם כֵּן: פְּעָמִים יִשְׁתַּנּוּ אֶל בַּעֲלֵי חַיִּים אוֹ לִצְמָחִים, אוֹ יִקְפְּאוּ בְחֶלְקֵי הָאָרֶץ, וְשָׁבוּ מֵהִשְׁתַּנּוּת אֶל הִשְׁתַּנּוּת, וּבְפֶלֶא יִפֹּל בָּהֶם הִשְׁתַּנּוּת אֶל יְסוֹד גָּמוּר. אֱמֶת כִּי אַחַר הַמֶּחְקָר יוֹצֵא לָנוּ הַהֶכְרֵחַ לְהוֹדוֹת בַּחֲמִימוּת וְהַקְּרִירוּת וְהַלֵּחוּת וְהַיְבֵשׁוּת, וְשֶׁהֵם אֵיכֻיּוֹת רִאשׁוֹנִים לֹא יִמָּלֵט מֵהֶם אוֹ מִמִּצּוּעֵיהֶם גֶּשֶׁם מֵהַגְּשָמִים, וְשֶׁהַשֵּׂכֶל יַתִּיךְ הַמֻּרְכָּבוֹת אֲלֵיהֶם, וְיַרְכִּיב מֵהֶם וְיַנִּיחַ לָהֶם עֲצָמִים נוֹשְׂאִים, וְיֹאמַר: אֵשׁ וְאַוִּיר וּמַיִם וָאָרֶץ בְּצִיּוּר וּבְמַאֲמָר, לֹא שֶׁהֵם הָיוּ [בִּ]כְלָל פְּשׁוּטִים חוּץ לַשֵּׂכֶל, וְיִתְרַכֵּב מֵהֶם כָּל הֹוֶה. וְאֵיךְ יֹאמְרוּ זֶה? וְהֵם יֹאמְרוּ בַקַּדְמוּת, אִם כֵּן לֹא סָר הָאָדָם הֹוֶה מִשִּׁכְבַת זֶרַע וָדָם, וְהַדָּם מֵהַמְּזוֹנוֹת, וְהַמְּזוֹנוֹת מֵהַצְּמָחִים וְהַצְּמָחִים, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, מִזְּרָעִים וּמַיִם אֲשֶׁר יִשְׁתַּנּוּ לְדוֹמֶה לָהֶם בְּעֵזֶר מֵהַשֶּׁמֶשׁ וְהָאַוִּיר וְהָאָרֶץ; הִנֵּה זֶה הַסָּפֵק בַּיְסוֹדוֹת עַל דַּעְתָּם. וְאוּלָם עַל דַּעַת הַתּוֹרָה הִנֵּה הָאֵל בָּרָא הָעוֹלָם כְּמוֹ שֶׁהוּא, וּבַעֲלֵי חַיִּים שֶׁלוֹ וּצְמָחָיו מְצֻיָּרִים, וְלֹא יִצְטָרֵךְ לְהַקְדִּים מִצּוּעִים וּלְהַרְכִּיב הַרְכָּבוֹת. וּבְהוֹדוֹת בַּחִדּוּשׁ, קַל כָּל קָשׁהֶ וְהִתְיַשֵּׁר כָּל מַעֲקָשׁ. כְּשֶׁיְּדֻמּהֶ מִזֶּה הָעוֹלָם שֶׁהוּא לֹא הָיָה וְאַחַר כֵּן הָיָה בְחֵפֶץ הָאֵל בְּעֵת שֶׁרָצָה וְאֵיךְ שֶׁרָצָה, לֹא תִצְטַעֵר בַּחֲקִירָה אֵיךְ הִתְהַוּוּ הַגַּשְׁמִיִּים וְאֵיךְ נִקְשְׁרוּ בָהֶם הַנְּפָשׁוֹת, וְלֹא תִתְרַחֵק נַפְשְׁךָ מִקִּבּוּל "הָרָקִיעַ" וְ"הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לַשָּׁמַיִם", וְהַשֵּׁדִים אֲשֶׁר יַזְכִּירוּם רַבּוֹתֵינוּ, וְהַסִּפּוּרִים הַמְקֻוִּים מִן "יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ" וּ"תְחִיַּת הַמֵּתִים" וְ"הָעוֹלָם הָבָּא". וּמַה צָּרְכֵּנוּ אֶל זֹאת הַתַּחְבֻּלָה בְהִשָּׁאֲרוּת הַנֶּפֶשׁ אַחַר כְּלוֹת הַגּוּף, וְהַמְסֻפָּר הַצּוֹדֵק הַמְקֻבָּל כְּבָר אִמֵּת אֶצְלֵנוּ הַיִעוּדִים, הִנִּיחָם יִהְיוּ רוּחָנִיִּים אוֹ גַשְׁמִיִּים. וְאִם נַמְשִׁיךְ דַּרְכֵי הַהִגָּיוֹן לְקַיֵּם הַדֵּעוֹת בָּם וּלְבַטְּלָם, יִכְלוּ הַחַיִּים בִּלְעֲדֵי תוֹלָדָה. וּמִי לָנוּ בַאֲמִתַּת מַה שֶּׁהֲבִיאוֹנוּ בְּשֶׁהַנֶּפֶשׁ עֶצֶם שִׂכְלִי, לֹא יֻגְבַּל בְּמָקוֹם וְלֹא תַשִּׂיגֵהוּ הֲוָיָה וְלֹא הֶפְסֵד? וּבַמֶּה תֻכַּר נַפְשִׁי מִן נַפְשְׁךָ אוֹ מִן הַשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל, וּשְׁאָר הָעִלּוֹת וְהָעִלָּה הָרִאשׁוֹנָה? עוֹד. אֵיךְ לֹא יִתְאַחֲדוּ נֶפֶשׁ אֲרִיסְטוֹ וְנֶפֶשׁ אַפְלָטוֹן, וְיֵדַע כָּל אֶחָד מֵהֶם דַּעַת חֲבֵרוֹ וְהַאֲמָנָתוֹ וּסְתָרָיו? וּכְלָל הַפִּילוֹסוֹפִים (עוֹד), אֵיךְ לֹא יַשְׂכִּילוּ מֻשְׂכְּלֵיהֶם פִּתְאוֹם כְּמוֹ שֶׁהֵם אֵצֶל הָאֵל וְאֵצֶל הַשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל? וְאֵיךְ תַּשִּׂיגֵם הַשִּׁכְחָה? וְלָמָה יִצְטָרְכוּ אֶל הַתְּבוּנָה בְמֻשְׂכְּלֵיהֶם חֵלֶק אַחַר חֵלֶק? עוֹד. אֵיךְ לֹא יִמְצָא הַפִּילוֹסוֹף אֶת נַפְשׁוֹ כַּאֲשֶׁר יִישַׁן וּכְשֶׁנִּשְׁתַּכֵּר וּכְשֶׁהִגִּיעַ לוֹ בַרְסָם, כְּלוֹמַר: מֻרְסָא בַמֹּחַ, וּכְשֶׁמָּצְאָה אוֹתוֹ הַכָּאָה בְמֹחוֹ, וּכְשֶׁיַּזְקִין ויִבְלֶה? וּמַה אֲשֶׁר נִגְזַר עַל מִי שֶׁהִגִּיעַ לַקָּצֶה מֵחָכְמַת הַפִּילוֹסוֹפִיָּה, וְקָרָהוּ בִּלְבּוּל שְׁחוֹרִי אוֹ בַרְסָם וְשָׁכַח כָּל חָכְמָתוֹ? הַאִם אֵין זֶה הוּא הוּא בְעֵינוֹ, אוֹ נֹאמַר שֶׁהוּא זוּלָתוֹ? עוֹד. נַנִּיחַ שֶׁהִבְרִיא מֵחָלְיוֹ בְהַדְרָגָה, וְקִבּלֵ עָלָיו לְהִתְלַמֵּד מֵרֹאשׁ וְהִזְקִין וְלֹא יַשִּׂיג הַמַּדָּע הָרִאשׁוֹן; הַאִם יָשׁוּבוּ לוֹ שְׁתֵּי נְפָשׁוֹת נִבְדָּלוֹת, אַחַת מִשְּׁתֵיהֶן בִּלְעֲדֵי הָאַחֶרֶת? עוֹד. נַנִּיחַ שֶׁנִּשְׁתַּנָּה מִזְגוֹ אֶל אַהֲבַת הַהִתְגַּבְּרוּת וְהַתַּאֲווֹת, הֲנֹאמַר כִּי יֶשׁ לוֹ נֶפֶשׁ בְּגַן עֵדֶן וְנֶפֶשׁ בְגֵיהִנֹּם?! וְאֵיזֶה הוּא הַגְבוּל מֵהַמַּדָּע שֶׁתָּשׁוּב בּוֹ נֶפֶשׁ הָאָדָם נִבְדֶּלֶת מֵהַגּוּף בִּלְתִּי אוֹבֶדֶת? אִם הָיָה בִכְלָל מַדַּע הַנִּמְצָאוֹת – הַרְבֵּה מַה שֶּׁנִּשְׁאַר עַל הַפִּילוֹסוֹף לֹא יֵדָעֵהוּ מִמַּה שֶּׁבַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ וּבַיָּם; וְאִם הָיָה מַסְפִּיק הַקְּצָת, הִנֵּה כָל נֶפֶשׁ מְדַבֶּרֶת נִבְדֶּלֶת, לְפִי שֶׁהַמֻּשְׂכָּלוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת תְּקוּעוֹת בָּהּ. וְאִם הָיָה אָמְנָם תִּפָּרֵד הַנֶּפֶשׁ בְּצִיּוּר הָעֲשָׂרָה מַאֲמָרִים וּמַה שֶּׁלְמַעְלָה מֵהֶם מֵהַתְחָלוֹת הַתְּבוּנָה, וְיֻכְלְלוּ בָהֶם הַנִּמְצָאוֹת כֻּלָּם כְּשֶׁיִּקָּחֵם הֶגְיוֹנִיּוֹת מִבַּלְעֲדֵי הַשְׁלָמָה לְחֶלְקֵיהֶם, הוּא מַדָּע קָרוֹב יֻשַּׂג מִיּוֹמוֹ, וְרָחוֹק שֶׁיָשׁוּב הָאָדָם מַלְאָךְ מִיּוֹמוֹ, וְאִם אִי אֶפְשָׁר מִבִּלְתִּי הַגָּעָתָם לַקָּצֶה וְהַהַקָּפָה בָהֶם, הֶגְיוֹנִיּוֹת וְטִבְעִיּוֹת – הוּא עִנְיָן בִּלְתִּי מֻשָּׂג, וְהוּא אוֹבֵד בְּלִי סָפֵק, עַל דַּעְתָּם. וְהִנֵּה כְבָר נִתְפַּתֵּיתָ לְדִמְיוֹנוֹת נִפְסָדוֹת, וּבִקַּשְׁתָּ מַה שֶּׁלֹא נָתַן לְךָ יוֹצְרְךָ עָלָיו, וְלֹא הוּשַׂם בְּטֶבַע בָּשָׂר הַשָּׂגָתוֹ בְהֶקֵּשׁ, אֲבָל הוּשַׂם זֶה בְטֶבַע הַנִּבְחָרִים מִסְּגֻלּוֹת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרֵךְ, הַזַּכִּים מִזַּכֵּי הַבְּרִיאָה, בַּתְּנָאִים אֲשֶׁר הִזְכַּרְנוּם, יַגִּיעוּ אוֹתָן הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר יְצַיְּרוּ הָעוֹלָם בִּכְלָלוֹ וְיִרְאוּ אֱלֹהֵיהֶם וּמַלְאָכָיו, וְיִרְאֶה קְצָתָם אֶת קְצָתָם וְיֵדַע קְצָתָם סִתְרֵי קְצָתָם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: גַּם־אֲנִי יָדַעְתִּי הֶחֱשׁוּ. וְאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע אֵיך זֶה וּבְמַה זֶּה, אִם לֹא שֶׁיְּבוֹאֵנוּ מִדֶּרֶךְ הַנְּבוּאָה. וְאִלּוּ הָיְתָה חָכְמַת הַפִּילוֹסוֹפִים בָּזֶה אֱמֶת, הִשִּׂיגוּהָ בְדַבְּרָם בַּנְּפָשׁוֹת וּבַנְּבוּאָה, וְהֵם כִּשְׁאָר בְּנֵי אָדָם, אֱמֶת שֶׁיֵשׁ לָהֶם יִתְרוֹן בַּחָכְמָה הָאֱנוֹשִׁית, כְּמוֹ שֶׁהָיָה אוֹמֵר סָקְרַאט הָרִאשׁוֹן לָעָם: "אֲנִי לֹא אֶכְפֹּר חָכְמַתְכֶם הָאֱלֹהִית, אֲבָל אֲנִי אוֹמֵר: לֹא אֵדָעָהּ; אָמְנָם אֲנִי חָכָם בַּחָכְמָה הָאֱנוֹשִׁית". וְיֵשׁ לָהֶם הִתְנַצְּלוּת לְמַה שֶּׁנִצְטָרְכוּ אֶל הֶקֵּשֵׁיהֶם, לְהֶעְדֵּר הַנְּבוּאָה וְהָאוֹר הָאֱלֹהִי אֶצְלָם תִּקְּנוּ הַחָכְמוֹת הַמּוֹפְתִיּוֹת תִּקּוּן אֵין תַּכְלִית אַחֲרָיו, וְהִתְיַחֲדוּ בָזֶה. וְאֵין חִלּוּף בֵּין שְׁנֵי אִישִׁים בַּחָכְמוֹת הָהֵם, וְכִמְעַט שֶׁאֵין הַסְכָּמָה בֵין שְׁנֵי אִישִׁים בְּמַה שֶּׁיִּתְחַלְּפוּ אַחַר זֶה מֵהַדֵּעוֹת בְּמַה שֶּׁאַחַר הַטֶּבַע, גַּם בְּהַרְבֵּה מֵהַטֶּבַע, וְאִם נִמְצָא כַת אַחַת מַסְכֶּמֶת עַל דַּעַת אַחַת, הִנֵּה אֵין זֶה לַחֲקִירָה וְתוֹלָדָה שֶׁעָמְדָה עֲלֵיהֶם דַּעְתָּם, אֲבָל שֶׁהֵם סִיעַת אֶחָד מֵהַמְדַבְּרִים יְקַבְּלוּ מִמֶּנּוּ, כְּסִיעַת פִּיתָגוֹרִיס וְסִיעַת אַבּוּדָקְלִיס וְסִיעַת אִפּוֹקרָט וְסִיעַת אֲרִיסְטוֹ וְסִיעַת אַפְלָטוֹן וְזוּלָתָם, וּבַעֲלֵי הַחֹשֶׁךְ וְהָאוֹר וְהַהוֹלְכִים, וְהֵם מִסִּיעַת אֲרִיסְטוֹ, וְלָהֶם בַּהַתְחָלוֹת דֵּעוֹת מַפְסִידוֹת הַשְּׂכָלִים, יְבַזֵּם הַשֵּׂכֶל, כְּהַעֲלָתָם בְּסִבּוּב הַגַּלְגַּל שֶׁהוּא יְבַקֵשׁ שְׁלֵמוּת יֶחְסַר לוֹ כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִכְחִי לְכָל צַד, וְלָמָּה שֶׁלֹּא יִתָּכֵן זֶה תָמִיד לְכָל חֵלֶק יְבַקְשֵׁהוּ עַל הַהֲמָרָה וְהָעֵקֶב, וּכְמוֹ הִתְעַצְּמָם בַּשְּׁפָעִים הַשּׁוֹפְעִים מֵהָרִאשׁוֹן יִתְבָּרָךְ, וְאֵיךְ הִתְחַיֵּב מֵהַמַּדָּע בָּרִאשׁוֹן מַלְאָךְ וּמִן הַמַּדָּע בְּעַצְמוֹ גַּלְגַּל, וְהֻדְרְגוּ אֶל אַחַת עֶשְׂרֵה מַדְרֵגוֹת, וְעָמְדוֹ הַשְּׁפָעִים אֵצֶּל הַשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל וְלֹא יְחֻיַּב מִמֶּנּוּ לֹא גַּלְגַּל וְלֹא מַלְאָךְ. וּדְבָרִים הֵם בְּסִפּוּק לְמַטָּה מִסֵּפֶר יְצִירָה, וּבְכֻלָּן יֵשׁ סְפֵקוֹת וְאֵין הַסְכָּמָה בֵּין פִּילוֹסוֹף וְחֲבֵרָיו, אֲבָל יְנֻצְּלוּ עַל כָּל פָּנִים וְנִתֵּן לָהֶם שֶׁבַח עַל מַה שֶּׁטָעֲנוּ מִמָּפְשַׁט הֶקֵּשֵׁיהֶם וְכִוְּנוּ הַטּוֹב, וְעָשׂוּ הַנִּמּוּסִים הַשִּׂכְלִיּיִם וּמָאֲסוּ הָעוֹלָם, וְהֵם עַל כָּל פָּנִים מְעֻלִּים, אַחַר שֶׁלֹא יְחֻיַּב לָהֶם קִבּוּל מַה שֶּׁאֶצְלֵנוּ, וְאֲנַחְנוּ יְחֻיַּב לָנוּ קִבּוּל הָעֵדוּת וְהַקַּבָּלָה הַנִּמְשֶׁכֶת אֲשֶׁר הִיא כָרְאִיָּה.

14 Meister. Das war es eben, was ich fürchtete; daß du dich verlocken lassest, und dich in Bezug auf ihre Ansichten beruhigest; weil sie für mathematische und logische Sätze Beweise liefern, so glauben die Seelen Allem, was sie über Physik und Metaphysik sagen, und meinen, es sei Alles, was sie sagen, ein Beweis. Warum bezweifelst du nicht von Anfang an ihre Behauptung von den vier Elementen, und widersprichst ihnen nicht in Betreff der Feuersphäre, woselbst nach ihrer Behauptung das oberste Feuer sein soll, das farblos sei und daher die Farbe des Himmels und der Sterne nicht zu sehen hindere? Wann haben wir denn solches elementare Feuer wahrgenommen? Der höchste Grad von Hitze tritt an Erde als Kohle, an Luft als Flamme, an Wasser als Sieden auf. Wann haben wir einen feurigen oder luftartigen Körper in den Stoff der Pflanze und des Thiers sich begeben sehen, um behaupten zu können, er sei aus allen vier Elementen zusammengesetzt, aus Feuer, Luft, Wasser, Erde? Zugegeben, daß wir wahrnehmen, wie Wasser und Erde in veränderter Gestalt in den Stoff der Pflanze hineingehen, so hat doch Luft und Sonnenwärme nur in qualitativer Weise Antheil an dieser Naturbildung, nicht aber in körperlicher Verbindung des Feuers oder der Luft mit derselben. Wann haben wir Pflanzen oder Thiere in diese vier Elemente in deren wahren Gestalt zerlegt gesehen? Zerlegt man einen Theil in die Gestalt der Erde, so ist es nicht Erde, sondern Asche, die zu medizinischen Zwecken dient; der Theil der in Wassergestalt sich darstellen läßt, ist nicht Wasser, sondern ausgepreßte Feuchtigkeit, giftiger oder nährender Saft, nicht aber zum Trinken geeignetes Wasser; der in Luftform darstellbare Theil ist Dunst oder Dampf, nicht aber zum Athmen geeignete Luft. Diese gehen nun auch zuweilen in thierische Körper oder Pflanzen über, oder werden von Theilen der Erde aufgesogen, kurz, nehmen sehr verschiedene Veränderungen an, gehen doch aber höchst selten in das reine Element über. Wahr ist es, daß die Forschung uns zur Annahme von Hitze und Kälte, Feuchtigkeit und Trockenheit nöthigt und uns zeigt, daß diesen Urqualitäten und deren mittelbaren Einflüssen kein Körper entgehen kann, ferner daß der Verstand die zusammengesetzten Dinge in sie zerlegt, aus ihnen zusammenstellt, sie als von Substanzen getragen hinstellt und sagt: Feuer, Luft, Wasser, Erde; aber nur in der Vorstellung nur als Kategorien, nicht aber als hätten sie ein reales Dasein außerhalb des Verstandes und bildeten durch ihre Zusammensetzung alles Seiende. Wie konnten sie das auch annehmen, da sie doch an die Nichterschaffenheit der Welt glauben, so daß also ein Mensch nie anders gebildet worden, als aus Samen und Blut, das Blut aus Nahrungsmitteln, die Nahrungsmittel aus Pflanzen, die Pflanzen, wie gesagt, aus der Samenkraft und dem Wasser, welches sich unter Mitwirkung der Sonne, der Luft und der Erde in ein ihnen ähnliches Wesen verwandelt hat, abgesehen von dem Antheil, den Sterne und Sphärenstellungen noch daran haben. Das ist also der gegen die Ansichten der Philosophen über die Elemente zu erhebende Einwand. Nach der Ansicht der geoffenbarten Religion hat Gott die Welt geschaffen, wie sie ist, mit den Thieren und Pflanzen, wie sie nun gebildet sind, ohne dabei Mittelglieder und Zu sammensetzungen zu brauchen, so daß also mit Annahme der Erschaffenheit alles Schwierige leicht, alles Unebene gerade wird; eben wenn man sich nur vorstellt, daß diese Welt einmal nicht da war, dann aber in's Dasein trat nach dem Willen Gottes, wann und wie er wollte. Da brauchst du dich nicht mit Untersuchungen abzumühen, wie die Körper sich bildeten, wie die Seelen mit ihnen in Zusammenhang traten, wirst du dich nicht sträuben gegen die Annahme der Ausdehnung und des Wassers oberhalb des Himmels, der Dämonen, die unsere Lehrer erwähnen, der Angaben in Bezug auf die Tage des Messias, der Belebung der Todten und der künftigen Welt. Was brauchen wir die künstlichen Beweise von der Fortdauer der Seele nach dem Vergehen des Körpers, da die wahrhaft überlieferte Erzählung schon jene Verheißungengleichviel ob geistige oder sinnliche bewahrheitet hat? Sollten wir den Weg der Logik verfolgen, um danach unsere Ansichten festzustellen und fallen zu lassen, so würde das Leben ohne Resultat verstreichen. Wer steht uns für die Wahrheit ihrer Behauptung daß die Seele ein geistiges Wesen sei, das räumlich nicht begrenzt werden kann, das weder dem Werden noch dem Vergehen unterworfen ist? Worin unterscheidet sich denn meine Seele von der deinigen oder vom thätigen Verstand, den übrigen Ursachen und der höchsten Ursache? Wie so bilden denn Plato's und Aristoteles ' Seelen nicht eine Einheit, so daß jeder von ihnen die Gedanken, den Glauben, die Geheimnisse des andern kenne? Und die Philosophen überhaupt, wie so denken sie denn ihre Gedanken nicht mit einem Male, wie dies bei Gott und dem thätigen Verstand der Fall ist? Wie so sind sie dem Vergessen unterworfen? Warum bedürfen sie bei ihrem Denken der Anordnung, einen Theil nach dem andern zu denken? Wie so findet der Philosoph sich nicht, wenn er schläft, wenn er berauscht ist, wenn er ein Geschwür im Gehirn hat oder eine Beschädigung erleidet, wenn er alt und schwach wird? Was geht denn mit dem vor, der das äußerste Ziel der Philosophie erreicht hat und den eine Verdickung der schwarzen Galle oder ein Geschwür trifft und der all sein Wissen vergift? Ist er noch Er, oder ist er ein Anderer? Oder nehmen wir an, er genese von seiner Krankheit nach und nach, und fange nun an, wieder von vorn zu lernen, würde aber nun alt, ohne die frühere Höhe erreicht zu haben, hat er nun zwei abgesonderte Seelen, die sich von einander unterscheiden? Nehmen wir ferner an, seine Mischung erleide eine derartige Aenderung, daß 1 nun Ehrsucht und Wollust die Oberhand gewinnen; sollen wir nun sagen, daß er eine Seele im Gan Eden und eine im Gehinnom habe? Wo ist denn überhaupt die Grenze für die Erkenntniß vermöge deren die Seele sich vom Körper absondert und nicht untergeht? Ist darunter die Gesammtheit vom Wissen des Daseienden begriffennun Vieles bleibt dem Philosophen übrig zu wissen von dem, was im Himmel, auf der Erde und im Wasser ist; reicht wieder nur ein Theilwissen aus, so hat ja jede menschliche Seele eine reale Existenz, da ihr die Urbegriffe eingepflanzt sind. Beruht diese Fortdauer der Seele auf der Vorstellung von den zehn Kategorien, und noch höher von den Uranfängen der Einsicht, mit Einschluß alles Seienden, wenn man dieses blos in den allgemeinen Umrissen betrachtet und nicht bis zur letzten Vollendung verfolgt, so ist das ja ein in einem Tage leicht zu erlangendes Wissen, und es wäre doch sonderbar, wenn ein Mensch in einem Tage zum Engel würde. Ist es nun wieder nicht möglich, ohne bis zum Endpunkt des Wissens zu gelangen, während doch die Erfassung desselben, nämlich der logischen und der naturwissenschaftlichen Disciplinen ein unerreichbares Ziel ist, und der Betreffende alsonach Ansicht der Philosophenuntergeht; nun so hast du dich einem verderblichen Wahnglauben hingegeben, hast etwas gesucht, wozu dein Schöpfer dich nicht befähigt hat, was überhaupt auf speculativem Wege zu erlangen der Natur eines Sterblichen nicht gegeben ist. Dazu ist nur die Natur jener Auserwählten, jenes Kleinods Gottes, der Reinsten unter den Reinen aller Geschöpfe, und zwar unter den gedachten Voraussetzungen befähigt. Solche Seelen fassen die Welt im Ganzen in ihre Vorstellung auf, sehen ihren Gott und dessen Engel, sehen auch zum Theil einander, wissen zum Theil einer des andern Geheimnisse, wie es heißt: Aud (ich weiß es; schweiget " (2 Kön. 2, 3). Wir fassen Solches und wie Solches sei nicht, wenn es uns nicht auf prophetischem Wege zukommt. Wäre das Wissen der Philosophen über diesen Gegenstand richtig, so hätten sie wohl über die Seelen und die Prophetie gesprochen, aber sie sind eben nicht mehr als andere Menschen. Wahr ist es, daß sie in menschlichem Wissen einen Vorrang einnehmen, wie auch der alte Sokrates zum Volke sagte: „Ich leugne nicht eure göttliche Weisheit; aber ich gestehe, daß ich sie nicht fasse; ich verstehe mich auf menschliche Weisheit. " Ihre Entschuldigung liegt darin, daß sie der Verstandesschlüsse bedurften, da ihnen die Prophetie und das göttliche Licht fehlte. Während ihnen nun die demonstrativen Wissenschaften eine unendliche Sicherheit gewährten, da hier eine allgemeine Uebereinstimmung stattfindet und in solchem Wissen auch nicht zwei Individuen verschiedener Ansicht sein können, findet sich auch nicht zwischen zwei Individuen eine Uebereinstimmung in jenen (speculativen) Disciplinen; so sehr gehen die Ansichten über metaphysische und auch über viele physikalische Fragen auseinander. Und findet sich eine Klasse, die sich zu einer Ansicht bekennt, so ist das nicht eine Folge übereinstimmender Forschungsresultate, sondern weil sie einer philosophischen Schule angehören, wie die Schule des Pythagoras, des Empedokles, des Hippokrates, des Aristoteles, des Plato u. s. w. , derer, die Finster niß und Licht bekennen, der Peripatetiker, die eigentlich zur Schule des Aristoteles gehören. Da finden sich gleich im Anfang Ansichten, welche dem Verstande schädlich sind, und die der Verstand verachtet, wie die Ursachen, die sie dem Umschwung der Sphäre beilegen, z. B. daß er eine ihm fehlende Vollendung suche, um nach allen Seiten gerade zu sein, und da es nicht möglich sei in jedem Theile, so suche er es in Wechsel und Umkehrung; eben so ihr Festhalten an den vom Ersten ausgehenden Emana- tionen, wie aus dem Wissen vom Ersten ein Engel und vom Wissen seiner selbst eine Sphäre entstanden und so elf Stufen herunter, bis die Emanation beim thätigen Verstand inne hielt, und danach sich weder Sphäre noch Engel mehr bildete. Das sind alles Dinge, die noch mehr zu bezweifeln sind, als was im Buche Jezira steht. Kurz überall sind Zweifel zu erheben, und kein Philosoph stimmt mit dem andern ganz überein. Jedenfalls verdienen sie Entschuldigung und Anerkennung für das, was sie durch ihre abstrakten Speculationen erzielt, für ihre guten Absichten, Vernunftgesetze und Verachtung von weltlichen Genüssen. Sie verdienen ein solches Lob, da sie doch nicht zur Annahme unsers Glaubens verpflichtet sind, während wir die Verpflichtung zur Annahme des Zeugnisses der Ueberlieferung, die dem Selbstsehen gleich ist, haben.

טו אָמַר הַכּוּזָרִי: הַשְׁמִיעֵנִי בְחַסְדְּךָ כְלָלִים מְקֻצָּרִים מִן הַדֵּעוֹת אֲשֶׁר נִתְבָּרְרוּ אֵצֶל חַכְמֵי שָׁרְשֵׁי הָאֳמוּנָה, וְהֵם הַנִּקְרָאִים אֵצֶל הַקָּרָאִים בַּעֲלֵי חָכְמַת הַדְּבָרִים.

15 Kusari. Möchtest du die Güte haben, mich kurze Lehrsätze über die Glaubensmeinungen hören zu lassen, die bei den Gelehrten der „Glaubenswurzeln " Geltung haben, die man bei den Karaiten die Medabberim nennt.

טז אָמַר הֶחָבֵר: אֵין בָּזֶה תוֹעֶלֶת זוּלַת הַחִדּוּד בִּדְבָרִים, וְהָעֵזֶר עַל מַה שֶּׁנֶאֱמַר: "הֱוֵי זָהִיר לִלְמֹד מַה שֶּׁתָּשִׁיב לְאֶפִּיקוּרוֹס"; כִּי הֶחָכָם הַתָּמִים, כְּמוֹ הַנְּבִיאִים, עַל הַדִּמְיוֹן, מְעַט הוּא שֶׁיּוּכַל לְהוֹעִיל אָדָם בְּדֶרֶךְ הַלִּמּוּד, וְלֹא יָשִׁיב עַל חוֹלֵק בְּדֶרֶךְ הַדִּבּוּר, וּבַעַל הַדִּבּוּר יֵרָאֶה עָלָיו הוֹד חָכְמָה עַד שֶׁיָּשִׁיב לוֹ הַשּׁוֹמֵעַ יִתְרוֹן עַל הַתָּמִים הַהוּא הֶחָסִיד אֲשֶׁר חָכְמָתוֹ אֱמוּנָתוֹ, לֹא יְשִׁיבֵהוּ מֵהֶם מֵשִׁיב, וְתַכְלִית הַמְדַבֵּר הוּא בְכָל מַה שֶּׁיִּלְמְדֵהוּ, וִילַמְדֵהוּ, שֶׁיִּכָּנֵס בְּנַפְשׁוֹ וּבְנֶפֶשׁ תַּלְמִידוֹ הָאֱמוּנוֹת אֲשֶׁר בְּנֶפֶשׁ הַתָּמִים הַהוּא הַמֻּטְבָּע. וְאֶפְשָׁר שֶׁתַּפְסִיד חָכְמַת הַדְּבָרִים הַרְבֵּה מֵאֱמוּנוֹת הָאֱמֶת עָלָיו בְּמַה שֶּׁיְּבִיאֵהוּ מֵהַסְּפֵקוֹת וְהַדֵּעוֹת הַנֶּעְתָּקוֹת, כַּאֲשֶׁר נִרְאֶה מֵאֲשֶׁר לוֹמְדִים מִקְצְבֵי הַשִּׁיר וּמְדַקְדְּקִים בְּמִשְׁקָלָם, וְנִשְׁמַע לָהֶם הֶמְיָה וּדְבָרִים מַבְהִילִים בְּחָכְמָה נְקַלָּה לַמֻּטְבָּע שֶׁהוּא טוֹעֵם מִשְׁקַל הַשִּׁיר וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו דּבָרָ בְּשׁוּם פָּנִים. וְתַכְלִית הָאֲנָשִׁים הָהֵם שֶׁיִהְיוּ כְמוֹ זֶה אֲשֶׁר נִרְאָה סָכָל בַּמִּקְצָב, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְלַמְּדוֹ לָהֶם, וְהֵם יְכוֹלִים לְלַמְּדוֹ. אֱמֶת כִּי הַמֻּטְבָּע הָזֶּה יוּכַל לְלַמֵּד מֻטְבָּע כָּמוֹהוּ בְרֶמֶז מְעָט. וְכֵן הָעָם הַמֻּטְבָּעִים לַתּוֹרָה וּלְהִתְקָרֵב אֶל הָאֱלֹהִים, יִקְדְּחוּ בְנַפְשׁוֹתָם נִיצוֹצוֹת מִדִּבְרֵי הַחֲסִידִים וְיָשׁוּבוּ מְאוֹרוֹת בְּלִבּוֹתָם, וְזוּלַת הַמֻּטְבָּע הוּא הַצָּרִיךְ אֶל חָכְמַת הַדְּבָרִים, וְאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא תוֹעִילֵהוּ, וְאֶפְשָׁר שֶׁתַּזִּיקֵהוּ.

16 Meister. Das hat weiter keinen Nutzen, als dialektische Uebung, und hilft zur Befolgung des Spruches: , , Sei achtsam darauf, den Epicuräer widerlegen zu können. " Der vollkommene Weise, wie die Propheten z. B. , kann einem Menschen wenig auf dem Wege des Unterrichts helfen, und den Widersprechenden nicht auf dialektischem Wege widerlegen; der Dialektiker scheint den Glanz des Wissens an sich zu tragen, so daß der Zuhörer ihm den Vorrang über jenen Vollkommenen, Frommen zuerkennen möchte, da dessen Weisheit sein Glaube ist, durch den er den Widersprechenden nicht widerlegen kann. Das Endziel des Dialektikers ist aber doch in Allem was er lehrt und lernt, daß in seine und seines Schülers Seele der Glaube Eingang findet, der in der Seele jenes Naturbegabten schon vorhanden ist. Die dialektische Behandlung kann aber auch dem Glauben sehr schädlich werden, und zwar durch Ausstellung von Zweifeln und falschen Ansichten. Etwas Aehnliches sehen wir an solchen, welche die Abmessung von Gedichten lernen und es mit dem Versmaße sehr genau nehmen und von deren Wissen man nun einen großen Lärm gemacht; der Naturbegabte fühlt das Versmaß von selbst, ohne sich einen Fehler zu Schulden kommen zu lassen, und so ist das ganze Streben Jener, zu sein wie dieser, der im Versmaß unwissend zu sein scheint, weil er es nicht zu lehren vermag, wie es Jene vermögen. Aber freilich kann ein solcher Naturbegabter andere Naturbegabte durch eine leise Andeutung belehren, und so zünden in den Seelen der für Religion und Gottesnähe von Natur Befähigten die Worte der Frommen wie Funken, und werden zu Flammen in deren Herzen, während sie ohne jenen Naturbegabten der vielleicht unnützen, vielleicht gefährlichen dialektischen Kunst bedurft hätten.

יז אָמַר הַכּוּזָרִי: אֵינֶנִּי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ שֶׁתַּעֲמִיק בָּעִנְיָן הַזֶּה, אֲבָל אֲבַקֵּשׁ מִמְּךָ דָבָר בְּשֹׁרֶשׁ הָאֱמוּנָה יִהְיֶה לִי לְמַזְכֶּרֶת, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁמַעְתִּי שִׁמְעוֹ וְנִכְסְפָה נַפְשִׁי אֵלָיו.

17 Kusari. Ich bitte sich nicht, tief in diesen Gegenstand einzudringen, sondern nur um etwas über die Grundlagen des Glaubens, das mir als Erinnerung dienen soll. Denn da ich doch einmal davon gehört, so verlangt mich auch danach.

יח אָמַר הֶחָבֵר: תְּחִלַּת מַה שֶּׁצָּרִיךְ – לְהַעֲמִיד הַחִדּוּשׁ לָעוֹלָם. הַדִּבּוּר בְּבִטוּל קַדְמוּת הָעוֹלָם, אִם הָיָה הַחוֹלֵף אֵין לוֹ רֵאשִׁית, הִנֵּה הָאִישִׁים הַנִּמְצָאִים בַּזְּמָן הַחוֹלֵף עַד הָעֵת הַזֹּאת אֵין תַּכְלִית לָהֶם, וּמַה שֶּׁאֵין לוֹ תַכְלִית לֹא יֵצֵא אֶל הַפֹּעַל, וְאֵיךְ יֵצְאוּ הָאִישִׁים הָהֵם אֶל הַפֹּעַל וְהֵם אֵין לָהֶם תַּכְלִית מָרוֹם? וְאֵין סָפֵק כִּי לַחוֹלֵף [הָ]רִאשׁוֹן וְלָאִישִׁים הַנִּמְצָאִים מִסְפָּר יַגִּיעַ אֶל תַּכְלִית, כִּי בְכֹחַ הַשֵּׂכֶל לִמְנוֹת אֲלָפִים וְאַלְפֵי אֲלָפִים כְּפוּלִים עַד לְאֵין תַּכְלִית; זֶה – בְּכֹחַ, אֲבָל שֶׁיּוֹצִיאֵהוּ אֶל גְּבוּל הַפֹּעַל – לֹא, כִּי, מַה שֶּׁיֵצֵא אֶל גְּבוּל הַפֹּעַל וְנִמְנֶה אֶחָד, כָּךְ הַמִּנְיָן הַיּוֹצֵא אֶל הַפֹּעַל, יֵשׁ לוֹ תַכְלִית בְּלֹא סָפֵק; וּמַה שֶּׁאֵין לוֹ תַכְלִית אֵיךְ יֵצֵא אֶל גְּבוּל הַפֹּעַל? אִם כֵּן לָעוֹלָם הַתְחָלָה, וּלְסִבּוּבֵי הַגַּלְגַּל מִסְפָּר מַגִּיעַ אֶל תַּכְלִית. וּמִזֶּה כִּי מַה שֶּׁאֵין לוֹ תַכְלִית אֵין לוֹ חֵצִי וְלֹא כֵפֶל וְלֹא עֵרֶךְ מִסְפָּרִי, וְאֲנַחְנוּ נֵדַע כִּי סִבּוּבֵי גַּלְגַּל הַשֶּׁמֶשׁ חֵלֶק מִשְּׁנֵים עָשָׂר מִסִּבּוּבֵי הַיָּרֵחַ, וְכֵן שְׁאָר סִבּוּבֵי הַגַּלְגַּלִים קְצָתָם אֶל קְצָתָם, וְיִהְיֶה זֶה קְצָת זֶה, וְאֵין בְּמַה שֶּׁאֵין לוֹ תַכְלִית קְצָת, וְאֵיךְ יָשׁוּב זֶה כְמוֹ זֶה וּבֶן גִּילוֹ אֵין לוֹ תַכְלִית, וְהוּא קְצָת מִמֶּנּוּ אוֹגָדוֹל מִמֶּנּוּ, רְצוֹנִי לוֹמַר: שֶׁהוּא יוֹתֵר מִסְפָּר אוֹ פְּחוּת מִסְפָּר, וּמִזֶּה – אֵיךְ הִגִּיעַ מַה שֶּׁאֵין לוֹ תַכְלִית אֶצְלֵנוּ? אִם הָיָה לְפּנֵינוּ מִן הַבְּרוּאִים מַה שֶּׁאֵין תַּכְלִית לְמִסְפּרָםָ אֵיךְ הִגִּיעַ הַמִּסְפָּר אֵלֵינוּ? וְכַאֲשֶׁר יִהְיֶה לַדָּבָר תִּכְלָה אִי אֶפְשָׁר לוֹ מִבְּלִי תְחִלָּה; וְאִם אֵינֶנּוּ כֵן, יִהְיֶה כָל אֶחָד מֵהָאִישִׁים צָרִיךְ בִּמְצִיאוּתוֹ לְהַמְתִּין לִמְצִיאוּת אִישִׁים לְפָנָיו אֵין לָהֶם תַּכְלִית, וְלֹא יִמָּצֵא אִישׁ. הָעוֹלָם חָדָשׁ, כִּי הוּא גוּף, וְהַגּוּף אֵינֶנּוּ נִמְלָט מִתְּנוּעָה וּמְנוּחָה, וּשְׁתֵּיהֶם מִקְרִים מִתְחַדְּשִׁים עָלָיו, בָּאִים זֶה בַּעֲקֵב זֶה, וְהַבּאָ עָלָיו חָדָשׁ מִבְּלִי סָפֵק בַּעֲבוּר בּוֹאוֹ, וְהַחוֹלֵף חָדָשׁ, כִּי אִם הָיָה קַדְמוֹן לֹא הָיָה נֶעְדָּר, וּשְׁנֵיהֶם חֲדָשִׁים, וּמַה שֶּׁאֵינֶנּוּ נִמְלָט מִן הַחִדּוּשִׁים הוּא חָדָשׁ, כִּי לֹא קָדַם לַחִדּוּשִׁים, וְהַחִדּוּשִׁים חֲדָשִׁים, אִם כֵּן הוּא חָדָשׁ. אִי אֶפְשָׁר לַמִּתְחַדֵּשׁ בְּלִי סִבָּה שֶׁתְּחַדְּשֵׁהוּ, כִּי אִי אֶפְשָׁר לַמִּתְחַדֵּשׁ בְּלִי עֵת שֶׁיִּתְיַחֶד בּוֹ, יִתָּכֵן לִקְבֹּעַ בּוֹ לְפָנָיו וְאַחֲרָיו. וְהִתְיַחֲדוֹ בְעִתּוֹ, מִבַּלְעֲדֵי מַה שֶּׁלְּפָנָיו וּמַה שֶּׁלְּאַחֲרָיו מַצְרִיךְ אֶל מְיַחֵד. הָאֱלֹהִים קַיָּם קַדְמוֹן לֹא יַחֲלֹף, כִּי אִם הָיָה חָדָשׁ הָיָה צָרִיךְ אֶל מְחַדֵּשׁ, וְזֶה מִשְׁתַּלְשֵׁל אֶל מַה שֶּׁאֵין לוֹ תַכְלִית, וְלֹא יוּבַן, עַד שֶׁיַּגִּיעַ אֶל מְחַדֵּשׁ קַדְמוֹן, הוּא הָרִאשׁוֹן וְהוּא אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ מְבַקְשִׁים. הָאֱלֹהִים נִצְחִי לֹא יַחֱלֹף; כִּי מַה שֶּׁנִּתְקַיֶּם לוֹ הַקַּדְמוּת הִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ הַהֵעְדֵּר, כִּי חִדּוּשׁ הַהֶעְדֵּר צָרִיךְ אֶל סִבָּה, כְּמוֹ שֶׁהַנֶּעְדָּר הֶחָדָשׁ צָרִיךְ אֶל סִבָּה, כִּי לֹא יֵעָדֵר הַדָּבָר מֵחֲמַת עַצְמוֹ, אַךְ מֵחֲמַת הֶפְכּוֹ, וְאֵין הֵפֶךְ לוֹ וְאֵין דִּמְיוֹן, כִּי מַה שֶּׁהוּא דוֹמֶה לוֹ בְכָל פָּנִים הוּא־הוּא, לֹא יְסֻפַּר בִּשְׁנַיִם, אֲבָל הַהֶפֶךְ הַמַּעְדִּיר לֹא יִתָּכֵן גַּם כֵּן שֶׁיִהְיֶה קַדְמוֹן, כִּי כְבָר הִתְבָּאֲרָה קַדְמוּת מְצִיאוּתוֹ. וְלֹא יִתָּכֵן שֶׁיִהְיֶה חָדָשׁ, כִּי כָל חָדָשׁ אָמְנָם הוּא עָלוּל לַקַּדְמוֹן הַזֶּה; וְהֵיאַךְ יַעְדִּיר הֶעָלוּל עִלָּתוֹ? הָאֱלֹהִים אֵינֶנּוּ גוּף, כִּי הַגּוּף אֵינֶנּוּ נִמְלָט מֵחִדּוּשִׁים, וּמַה שֶּׁאֵינֶנּוּ נִמְלָט מִן הַחִדּוּשִׁים הוּא חָדָשׁ, וּמִן הַשֶּׁקֶר שֶׁיִּקְרֵהוּ מִקְרֶה, כִּי הַמִּקְרֶה עֲמִידָתוֹ בְגוּף הַנּוֹשֵׂא, וְהַמִּקְרֶה מְעוֹלָל לַגּוּף, הוֹלֵךְ אַחֲרָיו נָשׂוּא עָלָיו, וְהָאֱלֹהִים יִתְבָּרֵךְ אֵינֶנּוּ נִגְבָּל וְאֵינֶנּוּ מִתְיַחֵד בְּצַד מִבִּלְתִּי אַחֵר, כִּי זֶה מִתְּנָאֵי הַגּוּף. הָאֱלֹהִים יוֹדֵעַ כָּל דָּבָר קָטֹן וְגָדוֹל וְלֹא יִמָּלֵט מִידִיעָתוֹ דָבָר, כִּי הִתְבָּאֵר שֶׁהוּא בָרָא הַכֹּל וּסְדָרוֹ וְתִקְנוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "הַנֹּטַע אֹזֶן הֲלֹא יִשְׁמָע אֵם־יֹצֵר עַיִן הֲלֹא יַבִּיט", וְאָמַר: "גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחֲשִׁיךְ מִמֶּךָ", וְאָמַר: "כִּי אַתָּה קָנִיתָ כִלְיֹתָי". הָאֱלֹהִים יִתְבָּרֵךְ חַי, כִּי כְבָר נִתְקַיְּמָה לוֹ הַחָכְמָה וְהַיְכֹלֶת, אִם כֵּן נִתְקַיְּמָה לוֹ הַחַיּוּת, אַךְ לֹא כְּחַיּוּתֵנוּ הַנִּגְדֶּרֶת בַּהַרְגָּשָׁה וּבַתְּנוּעָה, אֲבָל חַיּוּת, עִנְיָנָהּ הַשֵּׂכֶל הַגָּמוּר, וְהִיא – הוּא וְהוּא – הִיא. הָאֱלֹהִים חָפֵץ, כִּי כָל הַבָּא מִמֶּנּוּ בְּאֶפְשָׁר שֶׁיָבֹא הֶפְכּוֹ אוֹ הֶעְדֵּרוֹ, אוֹ קֹדֶם הָעֵת אֲשֶׁר בּוֹ בָא אוֹ אֲחַרָיו, וִיכָלְתּוֹ עַל שְׁנֵי הָעִנְיָנִים שָׁוָה, וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹא יִהְיֶה חֵפֶץ יָשִׁיב הַיְכֹלֶת אֶל אֶחָד מֵהֶם מִבִּלְתִּי הָאַחֵר. וְיֵשׁ לְאוֹמֵר לוֹמַר כִּי מַדָּעוֹ מַסְפִּיק מִשֶּׁיִּצְטָרֵךְ אֶל יְכֹלֶת וָחֵפֶץ, כִּי מַדָּעוֹ מְיֻחָד לְאֶחָד מִשְּׁנֵי הָעִתִּים וּלְאֶחָד מִשְּׁנֵי הַהֲפָכִים, וּמַדָּעוֹ הַקַּדְמוֹן הוּא הַסִּבָּה בְכָל חָדָשׁ כַּאֲשֶׁר הוּא, וְזֶה מַסְכִּים לְדַעַת הַפִּילוֹסוֹפִים. חֶפְצוֹ יִתְבָּרֵךְ קַדְמוֹן נֵאוֹת לְמַדָּעוֹ, לֹא יִתְחַדֵּשׁ עָלָיו דָּבָר וְלֹא יִשְׁתַּנֶּה מֵאֶצְלוֹ, וְהוּא יִתְבָּרֵךְ חַי בְּחַיּוּת עַצְמוּתוֹ לֹא קְנוּיָה, וְכֵן יָכוֹל בִּיכָלְתּוֹ וְחָפֵץ בְּחֶפְצוֹ, כִּי מִן הַשֶּׁקֶר מְצוֹא דָבָר וְסוֹתְרוֹ יָחַד, וְלֹא יֵאָמֵר עָלָיו "יָכוֹל" בְּלִי יְכֹלֶת סְתָם.

18 Meister. (Erster Sah). Zuerst muß man die Erschaffenheit der Welt feststellen und dies durch die Widerlegung des Glaubens an die Nichterschaffenheit bestätigen. Wäre die Zeit ohne Anfang, so wäre die Zahl der in dieser Zeit bis jetzt entstandenen Individuen unendlich; was unendlich ist, tritt aber nicht in die Wirklichkeit, und wie sind jene Individuen in die Wirklichkeit getreten, da sie ja der Zahl nach unendlich sind? Es ist aber kein Zweifel, daß sowohl die Zeit als auch die in ihr entstandenen Individuen einer endlichen Zahl unterliegen. Der Verstand hat wohl die Fähigkeit, Tausende, Millionen bis in's Unendliche zu zählen, aber nur in Kraft, nicht sie in die Wirklichkeit zu versetzen. Nur das was in die Wirklichkeit tritt und dessen Zahl gezählt wird, muß endlich sein ohne Zweifel; was aber unendlich ist, kann nicht in die Wirklichkeit treten. Also hat die Welt einen Anfang, und die Zahl der Umdrehungen der Sphäre ist eine endliche. Ferner: Was unendlich ist, kann nicht halbirt, nicht verdoppelt, überhaupt in kein Zahlenverhältniß gebracht werden; wir wissen aber, daß die Umdrehungen der Sonnensphäre ein Zwölftel von denen der Mondsphäre sind, und so verhalten sich auch die anderen Sphären zu einander, daß eine ein Theil der anderen ist; aber das Unendliche hat keinen Theil; wie kann eines wie das andere werden, und dabei der Genosse unendlich sein, da er doch ein Theil von ihm oder größer als er ist, d. h. eine größere oder kleinere Zahl ausmacht? Ferner: Wie ist was unendlich ist zu uns gelangt? War vor ihm eine unendliche Zahl von geschaffenen Dingen, wie ist diese Zahl zu uns gelangt? hat aber die Zahl ein Ende, so muß sie auch einen Anfang haben; sonst müßte jedes Individuum mit seinem Dasein auf das Dasein unendlich vieler Wesen vor ihm warten, also kein Individuum da sein. Zweiter Sak. Die Welt ist neu; denn sie ist ein Körper; jeder Körper muß Bewegung und Ruhe haben; beides sind Accidenzen, die sich neu an ihm erzeugen, eine nach der andern; was über ihn kommt ist neu, weil es kommt. Zeitliches ist neu; denn wäre es von je, so würde es nicht fehlen können, also sind beide (Bewegung und Ruhe) neu. Was aber Neuerungen nicht entgehen kann, ist neu; denn es war nicht vor den Neuerungen da; die Neuerungen sind neu, also ist es selbst neu. Dritter Saz. Nichts Erneutes kam ohne Ursache, die es erneut; denn was neu entsteht, muß zu einer bestimmten Zeit entstanden sein, konnte aber auch früher oder später entstehen; daß es eben zu seiner Zeit entstand, nicht früher und nicht später, macht die Annahme eines Bestimmenden nöthig. Vierter Saz. Gott ist von je her, ohne Zeit. Wäre er neu, so brauchte er eines Erneuerers, und so in unendlicher Verkettung, die nicht zu lösen wäre, als bis man zu einem anfanglosen, ersten Erneuerer käme, und das ist der, den wir suchen. Fünfter Saz. Gott ist ewig, ohne Zeit. Wovon die Anfangslosigkeit bewiesen ist, da ſteht auch die Endlosigkeit fest; denn die Herbeiführung des Nichtsein bedarf einer Ursache, wie das Aufhören des Erschaffenen einer Ursache bedarf. Kein Ding hört vermöge seiner selbst, sondern vermöge seines Gegentheils auf; aber er hat kein Gegentheil und kein Gleiches. Denn was ihm in jeder Beziehung gleich ist, das ist Er und kann nicht als zweites gezählt werden; das ihn zum Aufhören bringende Gegentheil kann aber auch nicht anfanglos sein, denn es ist doch schon die Anfangslosigkeit des göttlichen Seins bewiesen; es kann aber auch nicht neu sein; denn jedes Neue ist doch eine Wirkung dieses Aelteren, und wie sollte die Wirkung ihre Ursache aufhören machen? Sechster Saz. Gott ist kein Körper. Ein jeder Körper ist Neuerungen unterworfen; was aber solchen unterworfen ist, das ist neu; falsch ist, daß ihn eine Zufälligkeit treffe; denn die Accidenz hat ihren Bestand in dem sie tragenden Körper; die Accidenz ist dem Körper angethan, hängt an ihm, wird von ihm getragen. Gott aber ist nicht begrenzt und nach keiner Seite beschränkt, wie das zu den Merkmalen des Körpers gehört. Siebenter Saz. Gott weiß jedes Ding, groß und klein, nichts entgeht seinem Wissen; denn es ist erwiesen, daß er Alles geschaffen, geordnet, eingerichtet. , , Der das Ohr gepflanzt, sollte nicht hören? Der das Auge gebildet, nicht sehen? " (Ps. 99, 9). „Auch Finsterniß ist dir nicht finster " (Ps. 139, 12). „Denn du hast meine Nieren gebildet " (Pf. 139, 13). Achter Saz. Gott lebt. Denn da ihm Weisheit und Macht zugeschrieben sind, so muß ihm auch Leben zugeschrieben werden; freilich nicht wie unser Leben, dessen Begriff durch Empfindung und Bewegung bestimmt ist, sondern sein Leben ist vollkommen Geist; er ist Es und es ist Er. Kusari V, 18 – - 19. Neunter Sak. Gott hat Willen. Denn von Allem, was von ihm ausgeht, konnte das Gegentheil geschehen, oder es konnte gar nicht geschehen, es konnte früher oder später geschehen; seine Macht ist nach beiden Seiten gleich. Es muß ein Wille da sein, der die Macht nach dieser und nicht nach jener Seite lenkt. Man könnte auch sagen, daß sein Wissen allein hinreicht und er weder Macht noch Willen braucht. Denn sein Wissen entscheidet für einen der beiden Gegensätze, sein anfangloses Wissen ist die Ursache alles Neuen, wie es ist. Diese Ansicht stimmt mit der der Philosophen überein. Zehnter Saz. Gottes Wille ist von jeher übereinstimmend mit seinem Wissen. Es wird daran nichts erneut, nichts verändert. Er lebt im Leben seiner Wesenheit, nicht in einem erworbenen Leben; ist mächtig durch seine Macht und will durch seinen Willen. Falsch wäre es, daß ein Ding und das, was es aufhebt, sich zusammenfinden sollten, und man kann von ihm nicht sagen, er sei mächtig durch Macht schlechthin genommen.

יט אָמַר הַכּוּזָרִי: זֶה מַסְפִּיק לְמַזְכֶּרֶת, וּבְלִי סָפֵק שֶׁזֶּה אֲשֶׁר זָכַרְתָּ בְעִנְיָן הַנֶּפֶשׁ וְהַשֵּׂכֶל וְאֵלֶּה הָאֱמוּנוֹת, אָמְנָם הוּא מֻעְתָּק מִמַּה שֶּׁאַתָּה זוֹכֵר מִדִּבְרֵי זוּלָתֶךָ, וַאֲנִי אֵינִי מְבַקֵּשׁ כִּי אִם טַעְמְךָ וֶאֱמוּנָתֶךָ, וּכְבָר אָמַרְתָּ לִי כִּי אַתָּה מְזֻמָּן לַחֲקֹר עַל זֶה וְהַדּוֹמֶה לוֹ, וַאֲנִי סָבוּר שֶׁאֵין לְךָ מָנוֹס מֵחֲקֹר בִּשְׁאֵלַת הַגְּזֵרָה וְהַבְּחִירָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִשְּׁאֵלוֹת הַחָכְמָה, אֱמֹר דַּעְתְּךָ בָהּ.

19 Kusari. Das reicht hin, um der Erinnerung zu Hilfe zu kommen. Ohne Zweifel hast du das, was du in Betreff der Seele und des Geistes gesagt hast, und diese Glaubensmeinungen den Ansichten Anderer entnommen; ich aber wünschte nur deine Ansicht und deinen Glauben zu hören. Da du mir schon gesagt hast, daß du bereit bist auf derartige Forschungen einzugehen, so glaube ich, daß du auch die Frage über Bestimmung und Freiheit des Willens nicht umgehen kannst, da diese Frage ja auch zu den wissenschaftlichen gehört; sage mir deine Meinung hierüber.

כ אָמַר הֶחָבֵר: אֵינֶנּוּ מַכְחִישׁ טֶבַע הָאֶפְשָׁר כִּי אִם מִתְעַקֵּשׁ־חָנֵף, יֹאמַר מַה שֶּׁאֵינֶנּוּ מַאֲמִין בּוֹ, כִּי אַתָּה רוֹאֶה מֵהִזְדַּמְּנוּתוֹ לְמַה שֶּׁהוּא מְקַוֶּה אוֹ יָרֵא, מַה שֶּׁיוֹרְךָ שֶׁהוּא מַאֲמִין, כִּי הַדָּבָר הַהוּא בְאֶפְשָׁר וְיוֹעִיל בּוֹ הַזִּמּוּן, וְאִלּוּ הָיָה מַאֲמִין כִּי יִהְיֶה עַל כָּל פָּנִים, הָיָה נִמְסָר, וְלֹא הָיָה מִזְדַּמֵּן בִּכְלֵי מִלְחָמָה לְאוֹיְבוֹ וְלֹא בְשֶׁבֶר לְרַעֲבוֹנוֹ, וְאִם יֹאמַר כִּי הַזִּמּוּן הַהוּא צָרִיךְ לְמִי שֶׁיִּזְדַּמֵּן וַעֲזִיבַת הַזִּמּוּן צָרִיךְ לְמִי שֶׁלֹא הִזְדַּמֵּן, כְּבָר הוֹדָה בְסִבּוֹת אֶמְצָעִיּוֹת וְשֶׁבָּהֶם עֲמִידַת הַמִּתְאַחֲרוֹת, וְהוּא יִמְצָא בֶעָתִיד הַחֵפֶץ בִּכְלָל הַסִּבּוֹת הָאֶמְצָעִיּוֹת, אִם יוֹדֶה הָאֱמֶת וְלֹא יִתְעַקֵּשׁ, וְעָתִיד לְהוֹדוֹת כִּי יִמְצָא עַצְמוֹ מֻנָּח לוֹ בֵּינוֹ וְבֵין חֶפְצוֹ בַדְבָרִים הָאֶפְשָׁרִיִּים לוֹ, אִם יִרְצֶה יַעֲשֵׂם וְאִם יִרְצֶה יַנִּיחֵם, וְאֵין בָּאֱמוּנָה הַזֹּאת הוֹצָאַת דָּבָר מִדִּין הָאֱלֹהִים, אַךְ הַכֹּל שׁבָ אֵלָיו עַל פָּנִים מִתְחַלְּפִים, כַּאֲשֶׁר אֲבָאֵר. וְאֹמַר כִּי כָל הָעֲלוּלִים מְיֻחָסִים אֶל הָעִלָּה הָרִאשׁוֹנָה עַל שְׁנֵי דְרָכִים: אִם עַל הַכַּוָּנָה הָרִאשׁוֹנָה, אִם עַל דֶּרֶךְ הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת. וְדִמְיוֹן הַדֶּרֶךְ הָרִאשׁוֹן הַסִּדּוּר וְהַהַרְכָּבָה הַנִּרְאִים בַּחַי וּבַצֶּמַח וּבַגַּלְגַּלִּים, אֲשֶׁר לֹא יִתָּכֵן לַמַּשְׂכִּיל הַמִּשְׂתַּכֵּל שֶׁיְּיַחֲסֵהוּ אֶל הַמִּקְרֶה, אַךְ אֶל כַּוָּנָת עוֹשֶׂה חָכָם, יָשִׂים כָּל דָּבָר בִּמְקוֹמוֹ וְיִתֶּן לוֹ חֶלְקוֹ. וְדִמְיוֹן הַשֵּׁנִי שְׂרֵפַת הָאֵשׁ הַזֹּאת, עַל הַדִּמְיוֹן, לַקּוֹרָה הַזֹּאת; כִּי הָאֵשׁ גּוּף דַּק חַם פּוֹעֵל, וְהַקּוֹרָה גוּף מִתְחַלְחֵל נִפְעָל, וּמִדֶּרֶךְ הַדַּק הַפּוֹעֵל שֶׁיַּעֲשֶׂה בְנִפְעָלוֹ, וְהַחַם הַיָּבֵשׁ שֶׁיְּחַמֵּם וְיִכַלֶּה לֵחוּת הַנִּפְעָל עַד שֶׁיִּתְפָּרְדוּ חֲלָקָיו. וְסִבּוֹת הַפְּעָלִים הָאֵלֶּה וְהַהִפָּעֲלֻיּוֹת הָאֵלֶּה כַּאֲשֶׁר תְּבַקְשֵׁם לֹא יִמָּנַע מִמְּךָ הַשָּׂגָתָם, וְאֶפְשָׁר שֶׁתִּמְצָא סִבּוֹת סִבּוֹתָם עַד שֶׁתַּגִּיעַ אֶל הַפְּלָכִים וְאַחַר כָּךְ אֶל עִלּוֹת הַפְּלָכִים וְאַחַר כֵּן אֶל הָעִלָּה הָרִאשׁוֹנָה, וּבְאֱמֶת אָמַר הָאוֹמֵר, כִּי הַכֹּל בִּגְזֵרַת הַבּוֹרֵא, וּבְאֱמֶת אָמַר הָאַחֵר: בִּבְחִירוֹת וּבְמִקְרִים, בִּלְתִּי שֶׁיּוֹצִיא מְאוּמָה מֵהַדְּבָרִים הָהֵם מִגְּזֵרַת הָאֱלֹהִים. וְאִם תִּרְצֶה תְקָרֵב מְצִיאוּת זֶה בַחֲלֻקָּה הַזּאֹת: הַמַּעֲשִׂים יִהְיוּ אֱלֹהִיִּים אוֹ טִבְעִיִּים אוֹ מִקְרִיִּים אוֹ מִבְחָרִיִּים. וְהָאֱלֹהִיִּים – מֵהַסִּבָּה הָרִאשׁוֹנָה יוֹצְאִים; וְעַל כָּל פָּנִים אֵין לָהֶם סִבָּה זוּלַת רְצוֹן הָאֱלֹהִים יִתְבָּרָךְ. וְהַטִּבְעִיִּים – מֵסִּבּוֹת אֶמְצָעִיּוֹת מוּכָנוֹת לָהֶם וּמַגִּיעוֹת אוֹתָם אֶל תַּכְלִית שְׁלֵמוּתָם, בְּעוֹד שֶׁלֹא יִמְנַע מוֹנֵעַ מֵאֶחָד מֵהַשְּׁלֹשָׁה חֲלָקִים. וְהַמִּקְרִיִּים – מֵסִּבּוֹת אֶמְצָעִיּוֹת גַּם כֵּן, אַךְ הֵם בְּמִקְרֶה לֹא בַטֶבַע וְלֹא בְסֵדֶר וְלֹא בְכַוָּנָה, וְאֵין לָהֶם הֲכָנָה לִשְׁלֵמוּת, יַגִּיעוּ עָדָיו וְיַעֲמְדוּ אֶצְלוֹ, וּמַתְנִים בָּהֶם בַּחֲלָקִים הַשְּׁלֹשָׁה הָאֲחֵרִים. אֲבָל הַבְּחִירִיִּים סִבָּתָם חֵפֶץ הָאָדָם בְּעֵת בְּחִירָתוֹ, וְהַבְּחִירָה מִכְּלָל הַסִּבּוֹת הָאֶמְצָעִיּוֹת. וְלַבְּחִירָה סִבּוֹת מִשְׁתַּלְשְׁלוֹת אֶל הַסִּבָּה הָרִאשׁוֹנָה הִשְׁתַּלְשְׁלוּת מִבְּלִי דֹחַק, בַּעֲבוּר שֶׁהָאֶפְשָׁר נִמְצָא, וְהַנֶּפֶשׁ מֻנָּח לָהּ בֵּין הָעֵצָה וְהֶפְכָּהּ, תַּעֲשֶׂה מַה שֶּׁהִיא רוֹצָה מֵהֶם, וְצָרִיךְ שֶׁתְּשֻׁבַּח אוֹ שֶׁתְּגֻנֶּה עַל הַבְּחִירָה הַהִיא, מַה שֶּׁלֹּא יְחֻיַּב זֶה בִשְׁאָר הַסִּבּוֹת הָאֶמְצָעִיּוֹת, כִּי לֹא תְגֻנֶּה סִבָּה טִבְעִית וְלֹא מִקְרִית, אַף עַל פִּי שֶׁהָאֶפְשָׁר נִמְצָא בִקְצָתָם, כַּאֲשֶׁר לֹא תַאֲשִׁים הַתּינוֹק וְהַיָּשֵׁן כַּאֲשֶׁר יַזִּיקוּךָ וְהָיָה בָאֶפְשָׁר הֵפֶךְ זֶה, אֲבָל אֵינְךָ מַאֲשִׁימוֹ – מִפְּנֵי הִסְתַּלֵּק הַמַּחֲשָׁבָה מִמֶּנּוּ. הֲתִרְאֶה אֲשֶׁר הֵם מַכְחִישִׁים הָאֶפְשָׁר – הַאֵינָם כּוֹעֲסִים עַל מִי שֶׁיַזִּיקֵם בְּכַוָּנָה? אוֹ הֲנִמְסָרִים הֵם לְמִי שֶׁיִּגְנֹב בִּגְדֵיהֶם וְיַזִּיקֵם בְּקֹר, כַּאֲשֶׁר נִמְסָרִים אֶל הָרוּחַ הַצְּפוֹנִית כְּשֶׁהִיא מְנַשֶּׁבֶת בְּיוֹם קָר עַד שֶׁתַּזִּיקֵם? אוֹ יֹאמְרוּ שֶׁהַכַּעַס כֹּח כּוֹזֵב, נִקְבַּע לְבַטָּלָה, שֶׁיִּכְעַס הָאָדָם עַל דָּבָר מִבַּלְעֲדֵי דָבָר אַחֵר, וְכֵן שֶׁיְּשַׁבַּח וִיגַנֶּה וְיֶאֱהַב וְיִשְׂנָא וְזוּלַת זֶה? אִם כֵּן אֵין לַבְּחִירָה מִצַּד שֶׁהִיא בְחִירָה סִבָּה הֶכְרָחִית, כִּי תָשׁוּב הַבְּחִירָה הַהִיא הֶכְרַח, וְיִהְיֶה דִבּוּר הָאָדָם הֶכְרָחִי כְּמוֹ תְנוּעַת דָּפְקוֹ, וּבָזֶה מַה שֶּׁתַּכְחִישֵׁהוּ הָרְאִיָּה, כִּי אַתָּה מוֹצֵא עַצְמְךָ יָכוֹל עַל הַדִּבּוּר וְעַל הַשְּׁתִיקָה, בְּעוֹד שֶׁתִּהְיֶה בְמֶמְשֶׁלֶת הַשֵּׂכֶל וְלֹא יִמְשְׁלוּ בְךָ מִקְרִים אֲחֵרִים. וְאִלּוּ הָיוּ הַחִדּוּשִׁים מְכֻוָּנִים כַּוָּנָה רִאשׁוֹנָה מֵהָעִלָּה הָרִאשׁוֹנָה, הָיוּ נִבְרָאִים לְעִתָּם עִם כָּל רֶגַע, וְהָיִינוּ יְכוֹלִים לוֹמַר בָּעוֹלָם וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ, כִּי עַתָּה בְרָאוֹ הַבּוֹרֵא, וְלֹא הָיָה לַמּוֹפְתִים עִנְיָן שֶׁיִּפָּלֵא הָאָדָם מֵהֶם, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיַּאֲמִין בַּעֲבוּרָם, וְלֹא הָיָה לָעוֹבֵד יִתְרוֹן עַל הַמַּמְרֶה, כִּי שְׁנֵיהֶם עוֹבְדִים עוֹשִׂים מַה שֶּׁהוּשְׂמוּ לַעֲשׂוֹתוֹ. וֱהוּבְאוּ אֵלָיו עִם דִּבּוֹת גְּדוֹלוֹת מַשִּׂיגוֹת הָאֱמוּנָה הַזּאֹת, וְהַגְּדוֹלָה שֶׁבָּהֶן הַכְחָשַׁת הָעַיִן, כַּאֲשֶׁר אָמַרְנוּ. אֲבָל הַדִּבָּה הַמַּשֶּׂגֶת מִי שֶׁאוֹמֵר בִּבְחִירָה בַעֲבוּר הוֹצִיאוֹ קְצָת הַדְּבָרִים מִגְּזֵרַת הָאֱלֹהִים יִתְבָּרֵךְ, יֵשׁ לִטְעֹן עָלֶיהָ בְמַה שֶּׁקָּדַם זִכְרוֹ, כִּי לֹא הוּצִיא אוֹתָם מִגְּזֵרָתוֹ כָּל עִקָּר, אֲבָל מְשִׁיבָם אֵלָיו בְּדֶרֶךְ הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת, וְתַשִּׂיגֶנּוּ אַחֲרֵי כֵן דִּבָּה אַחֶרֶת, וְהוּא – הוֹצִיאוֹ הַדְּבָרִים הָהֵם מִידִיעָתוֹ, כִּי הָאֶפְשָׁר הַגָּמוּר מֻסְכָּל בְּטִבְעוֹ. וּכְבָר הֶאֱרִיכוּ בָזֶה הַמְדַבְּרִים וְיָצָא לָהֶם כִּי הַמַּדָּע בּוֹ בְמִקְרֶה, וְאֵין יְדִיעַת הַדָּבָר סִבָּה לִהְיוֹתוֹ, וְלֹא תַכְרִיחַ יְדִיעַת הָאֱלֹהִים בַּהֹווֹת, וְהֵם עִם זֶה בְּאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ וְשֶׁלֹּא יִהְיוּ, כִּי אֵין הַיְדִיעָה בְמַה שֶּׁיִּהְיֶה הִיא הַסִּבָּה בִהְיוֹתוֹ, כַּאֲשֶׁר הָיְדִיעָה בְמַה שֶּׁהָיָה אֵינֶנָּה סִבָּה לִהְיוֹתוֹ, אַךְ רְאָיָה עָלָיו, תִּהְיֶה הַיְדִיעָה לֵאלֹהִים וְלַמַּלְאָכִים וְלַנְּבִיאִים וְלַיִּדְעוֹנִים; וְאִלּוּ הָיְתָה הַיְדִיעָה סִבָּה לַהֲוָיָה, הָיָה בְּדִין שֶׁיִּהְיוּ אֵלּוּ עֲתִידִים בְּגַן עֵדֶן לִידִיעַת הָאֱלֹהִים – שֶׁהֵם צַדִּיקִים, מִבְּלִי שֶׁיַּעַבְדוּ, וַאֲחֵרִים בְּגֵיהִנֹּם, לְדַעְתּוֹ שֶׁהֵם עֲתִידִים לַחֲטֹא, מִבִּלְתִּי שֶׁיֶחֱטָאוּ, וְהָיָה בְּדִין שֶׁיִּשְׂבַּע הָאָדָם מֵאֵין אֲכִילָה, לִידִיעַת אֱלֹהִים שֶׁהוּא יִשְׂבַּע בְּעֵת פְּלוֹנִי; וּבָטְלוּ [אָז] הַסִּבּוֹת הָאֶמְצָעִיּוֹת, וְאִלּוּ הָיוּ בְטֵלוֹת, הָיָה מִסְתַּלֵּק מְצִיאוּת הֶכֹּחוֹת הָאֶמְצָעִיּוֹת. וְהָיָה מַאֲמָרוֹ: "וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת־אַבְרָהָם" עַל נָכוֹן לְהוֹצִיא עֲבוֹדָתוֹ מִן הַכֹּח אֶל הַפֹּעַל לִהְיוֹת זֶה סִבָּת טוֹבָתוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה… כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ". וּבַעֲבוּר שֶׁהָיוּ הַחִדּוּשִׁים צְרִיכִים לִהְיוֹת אֱלֹהִיִּים אוֹ זוּלָתָם מִן הַחֲלָקִים, וְהָיָה בְאֶפְשָׁר שֶׁיִהְיוּ כֻלָּם אֱלֹהִיִּים, בָּחַר הֶהָמוֹן לְיַחֲסָם כֻּלָּם אֶל הָאֱלֹהִים, לִהְיוֹת זֶה יוֹתֵר חֹזֶק בָּאֱמוּנָה. אַךְ יֵשׁ לַמַּכִּיר לְהַכִּיר עַם מֵעַם וְאִישׁ מֵאִישׁ וּזְמַן מִזְּמַן וּמָקוֹם מִמָּקוֹם וְעִנְיָנִים מֵעִנְיָנִים אֲחֵרִים – וְיִרְאֶה כִּי הַחִדּוּשִׁים הָאֱלֹהִיִּים לֹא נִרְאוּ עַל הָרֹב כִּי אִם בְּאֶרֶץ מְיֻחֶדֶת, וְהִיא אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ, וּבְעָם מְיֻחָד, וְהֵם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּבַעֲלֵי דָת הָאֲמִתִּית, וּבַזְּמָן הַהוּא וְעִם הָעִנְיָנִים הָהֵם אֲשֶׁר נִתְלוּ בָהֶם בְּמִצְוֹת וְחֻקִּים, נִרְאָה בְּסִדּוּרָם כָּל מַאֲוֵי לֵב, וְנִרְאָה בְקִלְקוּלָם כָּל רָעָה, וְלֹא הוֹעִילוּ הָעִנְיָנִים הַמִּקְרִיִּים וְהַטִּבְעִיִּים דָּבָר בְּשָׁעַת הַקַּלְקָלָה, וְלֹא הִזִּיקוּ בְשָׁעַת הַסּדּוּר. וְעַל כֵּן הָיוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל טַעֲנָה בְכָל אֻמָּה עַל הָאֶפִּיקוּרְסִים אֲשֶׁר רָאוּ דַעַת אֶפִּיקוּרוֹס הַיְּוָנִי, בְּאָמְרוֹ כִּי כָל הַדְּבָרִים הֵם נוֹפְלִים בְּמִקְרֶה, כִּי לֹא תֵרָאֶה בָהֶם כַּוָּנַת מְכַוֵּן, וְסִיעָתוֹ נִקְרָאִים בַּעֲלֵי הַהֲנָאָה, כִּי סְבָרָתָם כִּי הַהֲנָאָה הִיא הַתַּכְלִית הַמְבֻקֶּשֶׁת, וְהִיא הַטּוֹבָה סְתָם. וּבַקָּשַׁת בַֹעַל הַתּוֹרָה מִן הַמְצַוֶּה בָּהּ שֶׁיִהְיֶה נִכְבָּד אֶצְלוֹ, מוֹסֵר כָּל חֲפָצָיו אֵלָיו יִתְבָּרֵךְ, וּמְבַקֵּשׁ לִמּוּד אִם הוּא חָסִיד, אוֹ אוֹתוֹת וְכָבוֹד אִם הוּא נָבִיא, אוֹ הָמוֹן נִרְצֶה עִם הָעִנְיָנִים הַנִּזְכָּרִים בַּתּוֹרָה מִן הָעִתִּים וְהַמְּקוֹמוֹת וְהַמַּעֲשִׂים, וְאֵינֶנּוּ מַשְׁגִּיחַ בַּסִּבּוֹת הַטִּבְעִיּוֹת וְהַמִּקְרִיּוֹת, וְיֵדַע כִּי רָעָתָם דְּחוּיָה מִמֶּנּוּ, אִם בְּלִמּוּד שֶׁיִּתְקַדֶּם לוֹ בַהַצָּעָה לָרָעָה הָהִיא, אוֹ בְכָבוֹד שֶׁיֵּעָשֶׂה לוֹ בָעֵת הַרַעַה הַהִיא. אַךְ טוֹבַת הַסִּבּוֹת הַמִּקְרִיּוֹת אֵינֶנָּה נִמְנַעַת מִן הָרָשָׁע, כָּל שֶׁכֵּן מֵהֶחָסִיד. וְטוֹבַת הָרְשָׁעִים הִיא בַּסִּבּוֹת הָהֵם הַמִּקְרִיּוֹת וְהַטִּבְעִיּוֹת, וְאֵין דּוֹחֶה לְרָעָתָם כְּשֶׁתָּבוֹא, אֲבָל הַחֲסִידִים יַצְלִיחוּ בַסִּבּוֹת הָהֵם, וְהֵם בְּטוּחִים מֵרָעָתָם. וְכִמְעַט שֶׁאֵצֵא מֵעִנְיָן כַּוָּנָתִי. וְעַתָּה אָשׁוּב אֵלָיו וְאֹמַר כִּי דָוִד עָלָיו הַשָּׁלוֹם הֵבִיא שְׁלֹשָׁה חֲלָקִים בְּסִבּוֹת הַמָּוֶת, וְאָמַר: "כִּי אִם־יְיָ יִגָּפֶנּוּ", וְהִיא הַסִּבָּה הָאֱלֹהִית; "אוֹ־יוֹמוֹ יָבֹא וָמֵת", וְהִיא הַסִּבָּה הַטִּבְעִית; "אוֹ בַמִּלְחָמָה יֵרֵד וְנִסְפָּה", וְהִיא הַסִּבָּה הַמִּקְרִית. וְהִנִּיחַ הַחֵלֶק הָרְבִיעִי רְצוֹנִי לוֹמַר: הַמִּבְחָרִי, כִּי אֵין אָדָם שֶׁיֵשׁ לוֹ דַעַת בּוֹחֵר בַּמָּוֶת, וְאַף עַל פִּי שֶׁשָּׁאוּל הֵמִית אֶת עַצְמוֹ, לֹא מִבָּחֳרוֹ הַמָּוֶת אַךְ לִדְחוֹת הִתְעַלְּלוּת הָאוֹיֵב בּוֹ. וּכְמוֹ הַחֲלָקִים הָאֵלֶּה בַּדִּבּוּר, כִּי דִבּוּר הַנְּבִיאִים בְּעֵת שֶׁלּוֹבֶשֶׁת אוֹתָם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ בְּכָל דִּבְרֵיהֶם מְכֻוָּן מִן הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְאֵין לַנָּבִיא דָבָר בִּבְחִירָה מִדְּבָרָיו. וְהַדִּבּוּר הַטִּבְעִי הֵם הָרְמָזִים וְהַתְּנוּעוֹת הָרְאוּיוֹת לָעִנְיָנִים שֶׁרוֹצִים לְהָלִיץ בַּעֲדָם, וּמְבִיאָה הַנֶּפֶשׁ אֲלֵיהֶם בִּלְעֲדֵי הַסְכָּמָה קוֹדֶמֶת, אֲבָל הַלְּשׁוֹנוֹת הַמֻּסְכָּם עֲלֵיהֶם הֵם מֻרְכָּבִים מֵעִנְיָנִים טִבְעִי וּמִבְחָרִי. וְהַדִּבּוּר הַמִּקְרִי הוּא דִבּוּר הַמְּשֻׁגָּעִים בְּעֵת שִׁגְעוֹנָם, לֹא יְסֻדַּר מִמֶּנּוּ עִנְיָן וְלֹא יַגִּיעַ אֶל חֵפֶץ מְכֻוָּן. וְהַדִּבּוּר הַמִּבְחָרִי הוּא דִבּוּר הַנָּבִיא בְעֵת נְבוּאָתוֹ, אוֹ דִבְרֵי הַדַּעְתָּן הַמְחַשֵּׁב – הַמְחַבֵּר מְלִיצָתוֹ וּבוֹחֵר דְּבָרָיו כְּפִי שֶׁיִּרְאֶה שֶׁהוּא רָאוּי לְכַוָּנָתוֹ, וְאִלּוּ הָיָה רוֹצֶה, הָיָה מַחֲלִיף כָּל דָּבָר מֵהֶם בְּזוּלָתוֹ, וְעוֹד, אִם הָיָה רוֹצֶה, הָיָה מֵנִּיחַ עִנְיָן וְלוֹקֵחַ זוּלָתוֹ. וְיֵשׁ לְיָחֵס כָּל הַחֲלָקִים הָאֵלֶּה אֶל הָאֱלֹהִים יִתְבָּרֵךְ בְּדֶרֶךְ הִשְׁתַּלְשְׁלוּת, לֹא שֶׁהֵם בְּכַוָּנָה רִאשׁוֹנָה מִמֶּנּוּ, וְאִם אֵינֶנּוּ כֵן – דִּבְרֵי הַתִּינוֹק וְדִבְרֵי מְטֹרְפֵי הַדַּעַת וּמְלִיצַת הַדַּבְּרָן וְשִׁירֵי הַמְשׁוֹרֵר –דִּבְרֵי הָאֱלֹהִים, יִתְעַלֶּה מִכָּל זֶה. אֲבָל טַעֲנַת הֶעָצֵל עַל הַזָּרִיז בְּאָמְרוֹ: כְּבַר קָדַם בְּדַעַת אֱלֹהִים מַה שֶּׁיִהְיֶה, אֵינֶנָּה טַעֲנָה, כִּי זֶה כְמוֹ אָמְרוֹ: "וְאִלּוּ הָיָה אוֹמֵר כִּי אֲשֶׁר יִהְיֶה אִי אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁלֹּא יִהְיֶה", יֵאָמֵר לוֹ: "אֱמֶת הוּא, אֲבָל לֹא תִמְנַע הַטַּעֲָנה הַזֹּאת שֶׁיִּקַּח הָאָדָם הָעֵצָה הַטּוֹבָה, וּתְזַמֵּן כְּלֵי מִלְחָמָה לְאוֹיִבְךָ וְהַמָּזוֹן לְרַעֲבוֹנְךָ, כַּאֲשֶׁר יִתְבָּרֵר לְךָ כִּי הַצָּלָתְךָ אוֹ אֲבֵדָתְךָ אֵינָם נִגְמָרִים כִּי אִם בַּסִּבּוֹת הָאֶמְצָעִיּוֹת". וּמִכְּלָלָם אַךְ הַחֲזָקָה שֶׁבָּהֶם, שֶׁתִּבְחַר בַּזְּרִיזוּת וּבַהִשְׁתַּדְּלָה, אוֹ בָעַצְלָה וּבָעִכּוּב, וְאַל תִּטְעַן בְּמַה שֶּׁיִּקְרֶה לִמְעַטִּים וּבְעִתּוֹת מְעוּטוֹת וּבְדֶרֶךְ הַמִּקְרֶה מֵאֲבֹד הַמִּשְׁתַּדֵּל וְהִנָּצֵל הַמֻּפְקָר הַפֶּתִי, כִּי שֵׁם הַבִּטְחָה יֶשׁ לוֹ עִנְיָן מוּבָן בִּלְתִּי עִנְיָן שֵׁם הַסַּכָּנָה, וְאֵין דַּעְתָּןבּוֹרֵחַ מִמְּקוֹם הַסַּכָּנָה אֶל מְקוֹם הַבִּטְחָה; וּמַה שֶּׁיִּקְרֶה בִמְקוֹם הַסַּכָּנָה מִן הַהַצָלָה, יֵאָמֵר כִּי הוּא נִפְלָא, וּמַה שֶּׁיִּקְרֶה בִמְקוֹם הַבִּטְחָה מִן הָאָבְדָן, יִֵאָמֵר שֶׁהוּא דָבָר חוּץ לַטֶּבַע. וְהַבְּחִירָה בַהִשְׁתַּדְּלוּת חוֹבָה. וּמְסִבּוֹת הַהִשְׁתַּדְּלוּת, עֲצָתִי זֹאת לְמִי שֶׁיַאֲמִין בָּהּ, וּמְסִבּוֹת הַהֶפְקֵר, הָעֵצָה שֶׁהִיא סוֹתֶרֶת הָעֵצָה הַזֹּאת; וְהַכֹּל שָׁב בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת אֶל הָאֱלֹהִים; אַךְ אֲשֶׁר יִהְיֶה בִגְזֵרָה גְרִידָא הוּא הַכָּבוֹד וְהָאוֹתוֹת, וְזֶה אֵין מַצְרִיךְ אֶל סִבּוֹת אֶמְצָעִיּוֹת, וְאֶפְשׁרָ שֶׁצָּרִיךְ אֲלֵיהֶם, כְּהַצָּלַת מֹשֶׁה מִן הָרָעָב אַרְבָּעִים יוֹם מִבִּלְתִּי הֲכָנַת מָזוֹן, וְאָבְדָן עַם סַנְחֵרִיב מִבְּלִי סִבָּה נִרְאֵית; אַךְ בְּסִבּוֹת אֱלֹהִיּוֹת אֵינָן אֶצְלֵנוּ סִבּוֹת, מִפְּנֵי שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִים אוֹתָם. וּבָהֶם יֵאָמֵר כִּי לֹא יוֹעִיל בָּהֶם הַהִזְדַּמְּנוּת, וְהֵם הַזִּמּוּנִים הַחוּשִׁיִּים; אֲבָל הַזִּמּוּנִים הַנַּפְשִׁיִּים וְהֵם סוֹדוֹת הָתּוֹרָה לְמִי שֶׁיֵּדָעֵם וְהִתְחַכֵּם בָּהֵם, הֵם מוֹעִילִים מְבִיאִים הַטּוֹב וְדוֹחִים הָרָע. וּכַאֲשֶׁר יִשְׁתַּדֵּל הָאָדָם בַּסִּבּוֹת הָאֶמְצָעִיּוֹת, אַחֵר שֶׁיִּמְסֹר אֶל הָאֱלֹהִים בְּמַה שֶּׁנֶּעֱלַם מִמֶּנּוּ בְלֵב שָׁלֵם, יִמְצָא טוֹב וְלֹא יַחֲטִיא, אֲבָל הִכָּנְסוֹ בַסַּכָּנָה הַגְמוּרָה לְבִטְחוֹנוֹ בֵאלֹהִים, נִכְנָס תַּחַת "לֹא תְנַסוּ אֶת־יְיָ" אֲבָל הַמַּאֲמָר בְּשָׁוְא בְצַוֹּתוֹ בַעֲבוֹדָה לְמִי שֶׁקָּדַם בְּדַעְתּוֹ שֶׁיַּמְרֵהוּ אוֹ שֶׁיַּעַבְדֵהוּ, אֵינֶנּוּ שָׁוְא, כִּי כְבָר הִקְדַּמְנוּ וּבֵאָרְנוּ כִּי הַמְּרִי וְהָעֲבוֹדָה לֹא יִגָּמְרוּ כִּי אִם בַּסִּבּוֹת הָאֶמְצָעִיֹּות, וְהָיְתָה סִבַּת עֲבוֹדַת הָעוֹבֵד הַצִּוּוּי בַּעֲבוֹדָה, וְכֵן קָדַם בִּידִיעָתוֹ שֶׁהוּא עוֹבֵד, וְשֶׁסִּבַּת עֲבוֹדָתוֹ שְׁמֹעַ תּוֹכַחְתּוֹ, וְכֵן קָדַם בְּדַעְתּוֹ מְרִי הַמַּמְרֶה בַסִּבּוֹת הָאֶמְצָעִיּוֹת, אִם בְּחֶבְרַת הָרָעִים אוֹ בְתִגְבֹּרֶת מֶזֶג רָע, אוֹ נְטוֹת אֶל הַתַּעֲנוּג וְהַמְּנוּחָה. וְתוֹכַחְתּוֹ לוֹ מַקֵל מִמִּרְיוֹ, כִּי מִן הַמְפֻרְסָם כִּי לַתּוֹכַחַת רֹשֶׁם בַּנֶּפֶשׁ עַל כָּל עִנְיָן, וְכִי הַמַּמְרֶה תִתְפַּעֵל נַפְשׁוֹ לְשֵׁמַע הַתּוֹכָחוֹת אֲפִלּוּ מְעַט הִפָּעֲלוּת, כָּל שֶׁכֵּן כְּשֶׁתִּהְיֶה הַתּוֹכַחַת לֶהָמוֹן, כִּי יֵשׁ בָּהֶם עַל כָּל פָּנִים מְקַבֵּל, וּכְבָר תּוֹעִיל וְאֵינוֹ שָׁוְא. תְּחִלַּת הַהַקְדָּמוֹת אֲשֶׁר בָּהֶם קִיּוּם הָעֵצָה הַזֹּאת, הַהוֹדָאָה בַסִּבָּה הָרִאשׁוֹנָה, וְשֶׁהוּא עוֹשֶׂה חָכָם, וְשֶׁאֵין בְּמַעֲשָׂיו שָׁוְא, אַךְ כֻּלָּם בְּחָכְמָה וְסִדּוּר אֵין בָּהֶם קִלְקוּל. וּכְבָר הִתְיַשֵּׁב זֶה בַנְּפָשׁוֹת, בְּהִתְבּוֹנֵן בְּרֹב הַבְּרִיאָה וּמַה שֶּׁנִּשְׁתָּרֵשׁ מִמֶּנָּה בְנֶפֶשׁ הַמִּשְׂתַּכֵּל, עַד שֶׁהֶאֲמִין שֶׁאֵין בְּמַעֲשָׂיו קִלְקוּל, וְאִם יֵרָאֵה בְמִקְצָתָם, לֹא תִתְקַלְקֵל אֲמוּנָתוֹ בַעֲבוּר זֶה, אֲבָל יְיַחֲסֵהוּ אֶל סִכְלוּת נַפְשׁוֹ וּמִעוּט הֲבָנָתוֹ. וְהַהַקְדָּמָה הַשֵּׁנִית, הַהוֹדָאָה בְסִבּוֹת אֶמְצָעִיּוֹת אַךְ אֵינָם פּוֹעֲלוֹת, אֲבָל הֵם סִבּוֹת, עַל דֶּרֶךְ הַחֹמֶר אוֹ עַל דֶּרֶךְ הַכֵּלִים, כִּי הַשִּׁכְבַת זֶרַע וְהַדָּם חֹמֶר לָאָדָם, וְאֶבְרֵי הַהַזְרָעָה מְחַבְּרִים בֵּינֵיהֶם וְהָרוּחוֹת וְהַכֹּחוֹת כֵּלִים מְשַׁמְּשִׁים בְּחֵפֶץ הָאֱלֹהִים, וְיִגָּמֵר בָּהֶם צַלְמוֹ וְקַוּוֹ וְגִדּוּלוֹ וְהִזּוֹנוֹ, וְאֲפִלּוּ בַדָּבָר הַנּוֹצָר יֵשׁ שֶׁצָרִיךְ אֶל הַסִּבָּה הָאֶמְצָעִית, כֶּעָפָר אֲשֶׁר הָיָה חֹמֶר אָדָם, וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא לְהוֹדוֹת בְּסִבּוֹת אֶמְצָעִיּוֹת. וְהַהַקְדָּמָה הַשְּׁלִישִׁית, כִּי הַבּוֹרֵא יִתְבָּרֵךְ נוֹתֵן לְכָל חֹמֶר הַטּוֹבָה שֶׁבַּצּוּרוֹת שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְקַבֵּל, וְהַמְתֻקֶּנֶת שֶׁבָּהֶם, וְשֶׁהוּא יִתְבָּרֵךְ מֵטִיב, לֹא יִמְנַע חֲנִינָתוֹ וְחָכְמָתוֹ וְהַנְהָגָתוֹ מִדָּבָר, וְכִי חָכְמָתוֹ בַפַּרְעֹשׁ וּבַיַּתּוּשׁ, עַל הַדִּמְיוֹן, אֵינֶנָּה מְקַצֶּרֶת מֵחָכְמָתוֹ בְסִדּוּר הַגַּלְגַּלִּים, אַךְ הִתְחַלְפוּ הַדְּבָרִים מֵחֲמַת חָמְרֵיהֶם, וְאֵין לְךָ לֵאמֹר: לָמָה לֹא בְּרָאַנִי מַלְאָךְ? כַּאֲשֶׁר אֵין לַתּוֹלַעַת לֵאמֹר: לָמָה לֹא בְּרָאַנִי אָדָם? וְהַהַקְדָּמָה הָרְבִיעִית, הַהוֹדָאָה כִּי לַמְּצִיאוּת מַדְרֵגוֹת עֶלְיוֹנוֹת וְתַחְתּוֹנוֹת, וְכָל מַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ הֶרְגֵּשׁ וְהַשָּׂגָה וָחוּשׁ, מְעֻלֶּה מֵאֲשֶׁר אֵין לוֹ זֶה, בַּעֲבוּר קוּרְבָתוֹ מִמַּדְרֵגַת הַסִּבָּה הָרִאשׁוֹנָה, אֲשֶׁר הוּא הַשֵׂכֶל בְּעַצְמוֹ, וְכִי הַפָּחוּת שֶׁבַּצֶּמַח יוֹתֵר מְעֻלֶּה בַמַּדְרֵגָה מִן הַמְעֻלֶּה שֶׁבַּמּוֹצָאִים, וְהַפָּחוּת שֶׁבַּבְּהֵמָה יוֹתֵר מְעֻלֶּה בַּמַּדְרֵגָה מִן הַמְעֻלֶּה שֶׁבַּצֶּמַח, וְהַפָּחוּת שֶׁבָּאָדָם יוֹתֵר מְעֻלֶּה בַּמַּדְרֵגָה מִן הַמְעֻלֶּה שֶׁבַּבְּהֵמָה. וְכֵן הַפָּחוּת שֶׁבִּבְנֵי תּוֹרַת הָאֱלֹהִים יוֹתֵר מְעֻלֶּה בַּמַּדְרֵגָה מִן הַמְעֻלֶּה שֶׁבָּאֻמּוֹת שֶׁאֵין לָהֶם תּוֹרַת הָאֱלֹהִים, כִּי הַתּוֹרָה שֶׁהִיא מֵאֵת הָאֱלֹהִים מַקְנָה הַנְּפָשׁוֹת מִנְהַג הַמַּלְאָכִים וּתְכוּנָתָם, וְזֶה מַה שֶּׁאֵין מַשִּׂיגִים אוֹתוֹ בְּלִמּוּד. וְהָרְאָיָה עַל זֶה, כִּי הַהַתְמָדָה עַל מַעֲשֵׂה הַתּוֹרָה הַהִיא מְבִיאָה אֶל מַדְרֵגַת הַנְּבוּאָה, אֲשֶׁר הִיא הַקְּרוֹבָה שֶׁבַּמַּדְרֵגוֹת הָאֱנוֹשִׁיּוֹת אֶל הָאֱלֹהִים, אִם כֵּן בַּעַל הַתּוֹרָה הַמַּמְרֶה טוֹב מֵאֲשֶׁר אֵין לוֹ תוֹרָה, כִּי הוּא כְּבָר הִקְנַתְהוּ תוֹרַת אֱלֹהִים מִנְהָג מַלְאֲכוּתִי, הִשְׁקִיף בּוֹ עַל מַדְרֵגַת הַמַּלְאָכִים, וְאַף עַל פִּי שֶׁמִּרְיוֹ בִּלְבֵּל אוֹתוֹ עָלָיו וְהִפְסִידוֹ, נִשְׁאַר לוֹ מִמֶּנּוּ רְשָׁמִים וְנִשְׁאַר בְּאֵשׁ הַכֹּסֶף אֵלָיו, כִּי עִם כָּל זֶה אִם הָיוּ נוֹתְנִין לוֹ הַבְּחִירָה, לֹא הָיָה בוֹחֵר שֶׁיִּהְיֶה בְמַדְרֵגַת מִי שֶׁאֵין לוֹ תוֹרָה; כַּאֲשֶׁר הָאָדָם כַּאֲשֶׁר יֵחֱלֶה וִיעֻנֶּה בְמַכְאוֹבָיו, אִלּוּ הָיוּ נוֹתְנִין לוֹ הַבְּחִירָה שֶׁיִּהְיֶה סוּס אוֹ דָג אוֹ עוֹף מִתְעַנֵּג בְּלִי מַכְאוֹב, וְיֻבְדַּל בֵּינוֹ וּבֵין הַשֵּׂכֶל אֲשֶׁר יְקָרְבֵהוּ אֶל מַדְרֵגַת הָאֱלֹהוּת, לֹא הָיָה בוֹחֵר בּוֹ. וְהַהַקְדָּמָה הַחֲמִישִׁית, כִּי נַפְשׁוֹת הַשּׁוֹמְעִים מְקַבְּלוֹת רֹשֶׁם לְתוֹכַחַת הַמּוֹכִיחַ, כַּאֲשֶׁר תִהְיֶה בִדְבָרִים מְקֻבָּלִים, וְלַתּוֹכַחַת בֶּאֱמֶת עַל כָּל פָּנִים תּוֹעֶלֶת, וְאִם אֵינֶנָּה מְשִׁיבָה הַמַּמְרֶה מֵעֲשׂוֹת הָרָע, יִקְדַּח בְּנַפְשׁוֹ מִן הַתּוֹכַחַת הַהִיא נִיצוֹץ, וְרוֹאֶה כִּי הַמַּעֲשֶׂה הַהוּא רָע, וְזֶה חֵלֶק מִן הַתְּשׁוּבָה וְהַתְחָלָה לָהּ בּוֹ. וְהַהַקְדָּמָה הָשִּׁשִּׁית, כִּי הָאָדָם מוֹצֵא מִנַּפְשׁוֹ יְכֹלֶת לַעֲשׂוֹת הָרָע וְעָזְבוֹ הָעִנְיָנִים אֲשֶׁר הֵם אֶפְשָׁר לוֹ; וּמַה שֶּׁנִּמְנָע מִמֶּנּוּ, לֹא נִמְנַע כִּי אִם לְהֶעְדֵּר הַסִּבּוֹת הָאֶמְצָעִיּוֹת אוֹ לְסִכְלוּת הָאָדָם בָּהֶם. וְהַדִּמְיוֹן בָּזֶה: רָשׁ נָכְרִי אֵינֶנּוּ יוֹדֵעַ לְהַנְהִיג, רוֹצֶה לִמְשֹׁל בָּעָם, וְזֶה נִמְנָע מִמֶּנּוּ, וְאִלּוּ הָיוּ נִמְצָאוֹת הַסִּבּוֹת הָאֶמְצָעִיּוֹת וְיִהְיֶה הוּא חָכָם לְהִתְעַסֵּק בָּהֶם, הָיָה נִגְמָר רְצוֹנוֹ כַּאֲשֶׁר נִגְמָר רְצוֹנוֹ בְּמַה שֶּׁסִּבּוֹתָיו נִמְצָאוֹת וְיֵדָעֵם וְיַנְהִיגֵם, מֵמַּה שֶּׁמּוֹשֵׁל בְּבֵיתוֹ וּבָנָיו וּבַעֲבָדָיו, וְיוֹתֵר מִזֶּה אֲבָרָיו – יְנִיעֵם כַּאֲשֶׁר יִרְצֶה וִידַבֵּר בְּמַה שֶּׁיִּרְצֶה; וְיוֹתֵר מִזֶּה מַחֲשַׁבְתּוֹ וְדִמְיוֹנוֹ – יִצְטַיֶּר לוֹ הַקָּרוֹב וְהָרָחוֹק בְּעֵת שֶׁיִּרְצֶה וְעַל הָעִנְיָן שֶׁיִּרְצֶה, כִּי הוּא מוֹשֵׁל בְּסִבּוֹתָיו הָאֶמְצָעִיּוֹת. וְעַל כֵּן לֹא יִתָּכֵן שֶׁיְנַצַּח הַחַלָּשׁ אֶת הֶחָזָק בִשְׂחוֹק הָאִשְׁקוֹקִי הַנִּקְרֵאת שַׁטְרַנְג' בְּעַרְבִי, וְלֹא יֵאָמֵר "הַצְלָחָה" וְ"רֹעַ מַזָּל אַרְדְּשִׁיר" בְּמִלְחֶמֶת הָאִשְׁקוֹקִי, כַּאֲשֶׁר יֵאָמֵר בְּמִלְחֶמֶת שְׁנֵי מְלָכִים נִלְחָמִים, כִּי סִבּוֹת הָאַרְדְּשִׁיר וּמִלְחֶמֶת הַשַּׁטְרַנְג' נִמְצָאוֹת כֻּלָּם, וִינַצַּח הֶחָכָם בְּהַנְהָגָתוֹ תַמִיד, וְלֹא יִירָא סִבּהָ טִבְעִית שֶׁצָרִיךְ לְהַתְנוֹת בָּהּ וְלֹא סִבָּה מִקְרִית, אֶלָּא בְעֵת נָכְרִי מֵחֲמַת הִתְעַלְּמוּת: וְהַהִתְעַלְּמוּת נִכְנָס בַּסִּכְלוּת כַּאֲשֶׁר אָמַרְנוּ. וְעִם כָּל זֶה הַכֹּל מְיֻחָס אֶל הַסִּבָּה הָרִאשׁוֹנָה בַדְּרָכִים הַנִּזְכָּרִים. אַךְ אֶל הַכַּוָּנָה הָרִאשׁוֹנָה, בְחִדּוּשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל יְמֵי הֱיוֹת הַשְּׁכִינָה בְתוֹכָם, אֲבָל אַחַר כֵּן הָעִנְיָן מְסֻפָּק אֶלָּא בְלִבּוֹת הַמַּאֲמִינִים, הַאִם הַחִדּוּשִׁים הָאֵלֶּה בְכַוָּנָה רִאשׁוֹנָה מִן הָאֱלֹהִים אוֹ בְסִבּוֹת גַּלְגַּלִּים אוֹ מִקְרִים? וְאֵין טַעֲנָה פּוֹסֶקֶת; אַךְ הַטּוֹב שֶׁיְּיֻחַס הַכֹּל אֵלָיו יִתְבָּרָךְ; כָּל שֶׁכֵּן הַדְּבָרִים הַגְּדוֹלִים: כַּמָּוֶת וְהַנִּצּוּחַ וְהַמִּלְחָמוֹת וְהַהַצְלָחָה וְהַחִסָּרוֹן וְהַדּוֹמֶה לָזֶה.

20 Meister. Die Natur des Möglichen wird nur von dem hartnäckigen Heuchler geleugnet, der spricht, woran er nicht glaubt. Aus seiner Vorbereitung auf das, was er hofft oder fürchtet, kannst du ersehen, daß die Sache möglich, also die Vorbereitung von Nutzen ist. Glaubt er, daß sie in jedem Falle eintrifft, so würde er sich ohne Weiteres fügen, sich nicht mit Kriegsgeräth dem Feinde, nicht mit Nahrung dem Hunger gegenüber versehen. Sollte er einwenden, die Vorbereitung sei nöthig für denjenigen, der dazu bestimmt ist, so hat er damit schon Mittelursachen zugegeben, und daß darauf das Folgende beruhe und daß er seinen Wunsch in der Zukunft innerhalb der Mittelur sachen finden wird; wenn er nämlich die Wahrheit zugiebt und nicht hartnäckig ist. Er wird ferner eingestehen, daß er sich selbst in der Mitte zwischen sich und dem Wunsche nach den ihm erreichbaren Dingen findet, die er thun und lassen kann, wie er will. Dieser Glaube widerspricht nicht dem Wesen Gottes sondern Alles ist nach verschiedener Weise auf Gott zurückzuführen, wie ich jetzt erklären will: Alles, was geschieht, ist auf die erste Ursache zurückzuführen, und zwar auf zweifachem Wege, entweder unmittelbar oder mittelbar. Ein Beispiel jenes Weges ist die Ordnung und Zusammensetzung, die an Thieren, Pflanzen und Sphären sichtbar wird, und die ein denkender Beobachter nicht dem Zufall zuschreiben wird, sondern der Absicht eines weisen Schöpfers, der jedes Ding an seinen Ort stellt und ihm seinen Antheil giebt. Ein Beispiel des zweiten Weges ist das Verbrennen eines Balkens durch Feuer. Das Feuer ist ein feiner, warmer, afficirender Körper, der Balken ein feuchter, afficirter Körper. Es ist Sache des Afficirenden, auf das Asficirte einzuwirken; das Warme und Trockene erwärmt und zehrt die Feuchtigkeit des Afficirten auf, bis es sich in seine Theile auflöst. Wenn du die Thätigkeiten und Affectionen aussuchst, so wird es dir nicht unmöglich sein, sie zu erfassen, wirst die Ursachen der Ursachen finden, endlich zu den Sphären gelangen, dann zu den Ursachen der Sphären und endlich zur ersten Ursache. Mit Recht kann nun der Eine sagen, daß Alles von der Bestimmung Gottes, und mit demselben Recht der Andere, daß es vom freien Willen und von Zufälligkeiten abhänge, ohne irgend etwas von jenen Dingen der Bestimmung Gottes zu entziehen. Wenn du willst, kannst du diese Betrachtung in folgende Theilung bringen: Die Handlungen sind göttlich oder natürlich oder zufällig oder Wahlhandlungen. Die göttlichen gehen jedenfalls von der ersten Ursache aus und haben keine andere Ursache als den Willen Gottes. Die natürlichen gehen aus Mittelursachen hervor, die ihnen angemessen sind und sie an das Ziel der Vollendung bringen, sobald Seitens der drei andern Theile kein Hinderniß entgegensteht. Die zufälligen gehen auch aus Mittelursachen hervor, aber aus Zufall, nicht durch Natur, nicht nach Ordnung, nicht nach Absicht, gehen auch auf keine Vollendung aus, die sie erreichen und behalten wollten; sie sind den Bedingungen der drei andern Theile unterworfen. Die Wahlhandlungen haben den Willen des Menschen nach dessen Wahl zur Ursache; die Wahl selbst gehört zu den Mittelursachen und hat selbst Ursachen, die in einer Verkettung bis zur ersten Ursache zurückführen; aber diese Verkettung ist ohne Zwang, weil das Mögliche da ist und die Seele sich zwischen einem Entschluß und dessen Gegentheil befindet und thun kann, was sie will; daher ste auch Lob und Tadel für diese Wahl verdient, was bei den übrigen Mittelursachen nicht der Fall ist. Eine natürliche oder zufällige Ursache kannst du nicht tadeln, obgleich bei einem Theil derselben auch das Mögliche da ist, so wenig wie ein Kind oder einen Schlafenden für den Schaden, den sie anrichten, verantwortlich machen; das Gegentheil war möglich, aber du machst sie nicht verantwortlich, weil ihnen das Urtheil fehlt. Die das Mögliche leugnen, zürnen sie etwa denen nicht, von denen sie absichtlich beschädigt werden, oder lassen sie sich ihre Kleider ruhig rauben, um der gefährlichen Kälte ausgesetzt zu sein, wie sie sich doch dem Nordwind überlassen, wenn er an einem kalten Tage weht und sie der gefährlichen Kälte aussekt. Sie werden vielleicht sagen, der Zorn sei eine trügliche Kraft, die ohne Nußen eingepflanzt sei, so daß der Mensch über gewisse Dinge zürnen müsse, und eben so müsse er loben und tadeln, lieben und hassen u. s. w. , aber dann hat die Wahl, insofern sie Wahl ist, keine nothwendige Ursache, sondern die Wahl selbst ist Nothwendigkeit geworden; das Reden des Menschen ist dann eben so unwillkürlich, wie die Bewegung seines Pulses; aber das wird ja vom Augenschein widerlegt; denn du nimmst an dir wahr, daß du Macht hast über Reden und Schweigen, so lange du unter des Verstandes und nicht unter der anderer Zufälligkeiten stehest. Wären alle Ereignisse aus unmittelbarer Absicht der ersten Ursache hervorgehend, so würden sie zu ihrer Zeit in jedem Augenblick erschaffen, wir könnten dann von der Welt und Allem, was darauf ist, sagen, es werde jekt von Gott erschaffen, Wunder hätten nichts, was des Menschen Staunen erregte, geschweige denn, daß er um ihretwillen glauben sollte, der Gottesdiener hätte keinen Vorzug vor dem Ungehorsamen, denn beide wären Gehorsame, die da thun, was zu thun sie bestimmt und gebracht sind. Dazu kommen noch starke Einwendungen, die gegen diesen Glauben zu erheben sind, am stärksten der Augenschein, wie schon gesagt. Der Einwand gegen den Glauben an eine Wahl, daß man einen Theil der Dinge Gottes Bestimmung entziehe, ist schon durch das Frühere widerlegt, indem dieser Bestimmung nichts entzogen, sondern auf dem Wege der Verkettung der Ursachen Alles auf ihn zurückgeleitet werde. Dann begegnet uns ein anderer Vorwurf, nämlich, daß wir jene Dinge als dem Wissen Gottes entzogen denken, da doch das vollkommen Mögliche seiner Natur nach nicht vorher gewußt werden kann. Hierüber haben die Medabberim vielfach verhandelt und als Resultat gefunden, daß das Wissen von einer Sache noch nicht die Ursache für die Existenz dieser Sache ist und also das Wissen Gottes die Dinge nicht entstehen mache, da sie trotzdem werden oder nicht werden können. Das Wissen von dem, was sein wird, ist eben so wenig Ursache desselben, wie das Wissen von dem, was gewesen ist, Ursache von diesem war, sondern nur ein Beweis dafür, daß Gott_das Wissen von der Zukunft hat, ebenso wie Engel, Propheten, Zeichendeuter. Wäre das Wissen Ursache des Seins, so müßten diejenigen, welche gerecht sind, im Eden sein, ohne Gott zu dienen, weil er es weiß, Andere im Gehinnom, ohne gesündigt zu haben, weil er weiß, daß sie sündigen werden; so müßte der Mensch satt werden ohne Speise, weil Gott weiß, daß er zu einer bestimmten Zeit satt werden wird. So würden die Mittelursachen und mit ihnen das Dasein der Mittelkräfte aufhören. - Das Wort Gottes an Abraham, als er ihn versuchte, hatte den Zweck, seinen Gehorsam aus der Kraft in die Wirklichkeit übergehen zu lassen; da dieser Gehorsam die Ursache seines Glückes war: „Weil du diese Sache gethan, . . . so will ich dich segnen " (Gen. 22, 16). Da nun also die Ereignisse göttliche oder ein anderer der gedachten Theile sein müssen, und sie doch möglicher Weise alle göttlich sein könnten, so hat es die Masse vorgezogen, sie alle auf Gott zurückzuführen, weil dies den Glauben befestigen helfe. Aber freilich muß man Volk von Volk, Mann von Mann, Zeit von Zeit, Ort von Ort und Umstände von Umständen unterscheiden. E3 scheint nun, daß die göttlichen Ereignisse zumeist sich nur in einem besonderen Lande zutragen, nämlich im heiligen Lande und an einem besonderen Volke, den Israeliten, und in der Zeit und unter den Umständen, die damit zusammenhängen, nämlich den Geboten und Gesezen, aus deren richtiger Befolgung alles Wünschenswerthe, aus deren Nichtbeachtung alles Leid folgt, und wo die zufälligen und natürlichen Umstände nicht helfen bei der Nichtbeachtung und nicht schaden bei Befolgung. Daher dienten die Israeliten jeder Religionspartei al8 eine Widerlegung derer, welche der Ansicht des Griechen Epikur folgten, daß nämlich alle Dinge dem Zufall anheimgegeben und in ihnen kein bestimmter Zweck sichtbar sei. Seine Schule hieß die der Hedonisten, weil ihre Ansicht war, daß das Vergnügen das zu erstrebende Ziel, das absolute Glück sei. Der Bekenner einer geoffenbarten Religion hingegen übt das Gebot in der Absicht, bei Gott geehrt zu sein, übergiebt alle seine Wünsche ihm und strebt nach Belehrung, wenn er ein Frommer, nach Wundern und Herrlichkeit, wenn er ein Prophet ist oder ein gottgefälliges Volk unter den in der Tora erwähnten Verhältnissen als Zeiten, Wörter, Handlungen. Ein solcher achtet nicht auf die natürlichen und zufälligen Ursachen; denn er weiß, daß die bösen Einflüsse derselben von ihm abgewehrt werden, entweder durch Belehrung, in Folge deren er sich auf jenes Uebel vorbereitet, oder durch die Herrlichkeit, die ihn zur Zeit jenes Uebels umgiebt. Das Gute der zufälligen Ursachen ist auch dem Bösen nicht versagt, geschweige denn dem Frommen; aber das Glück der Bösen ist eben von den zufälligen und natürlichen Ursachen abhängig, und nichts wehrt ihr Unglück ab, wenn es kommt; aber die Frommen gedeihen in Folge jener Ursachen und sind auch vor deren bösen Folgen geschützt. Doch beinahe wäre ich von meinem Gegenstande abgekommen; ich kehre dahin zurück. David (F. ü. i.) giebt eine dreigetheilte Ursache des Todes an: Der Ewige könnte ihn schlagen " göttliche Ursache, , oder sein Tag kommt und er stirbt "natürliche Ursache -, , oder er zieht in den Krieg und stirbt " (1 Sam. 26, 10, zufällige Ursache. Den vierten Fall, die Wahl ursache, läßt er aus; denn kein Mensch, der bei Sinnen ist, wählt sich den Tod, und wenn auch Saul sich selbst tödtete, so that er es nicht, weil er sich den Tod erwählte, sondern um der Verhöhnung von Seiten des Feindes zu entgehen. Aehnlich lassen sich diese Theile an der Rede nach weisen. Die Rede des Propheten, gerade wenn er vom heiligen Geist bekleidet wird, ist in allen Punkten göttliche Eingebung und dem Propheten gehört nicht die Wahl seiner Worte. Die natürliche Rede besteht in Winken und Bewegungen, wie sie dem Gegenstande, den man verständlich machen will, angemessen sind und zu denen der Mensch kommt ohne vorherige Verabredung, während die Sprachen, die auf Verabredung beruhen, aus beiden Theilen dem natürlichen und willkürlichen, bestehen. Die zufällige Rede ist die Rede der Wahnsinnigen in ihrem Wahnsinn; sie ist nach keinem Gedanken geordnet und verfolgt keinen bestimmten Zweck. Die auf Wahl beruhende Nede ist die des weiſſagenden Propheten, oder des Verständigen, der seine Rede nach Ueberlegung zusammenstellt und seine Worte wählt, wie sie seinem Zwecke zu entsprechen scheinen, und der nach Belieben jedes Wort mit einem andern vertauschen kann. Alle diese Dinge kann man auf dem Wege der Verkettung auf Gott zurückleiten, aber nicht als seine unmittelbare Absicht betrachten, denn sonst wären die Worte eines Kindes, die der Wahnsinnigen, die Rede eines Schönredners, die Lieder eines Dichters Worte Gottes, der doch darüber erhaben ist. Der Einwand des Trägen gegen den Thätigen, daß doch im Wissen Gottes schon vorher läge, was geschehen solle, ist nichtig. Denn demnach, wenn er zu mir sagte, daß das, was sein wird, unmöglich nicht sein kann, würde ich zu ihm sagen: das ist wahr, aber das hindert gar nicht, einen passenden Entschluß zu fassen, sich mit Waffen gegen den Feind, mit Speise gegen den Hunger zu versehen, wenn es dir zur Ueberzeugung kommen wird, daß deine Rettung oder dein Untergang von den Mittelursachen abhängt. Eine derselben und zwar die stärkste, ist die Wahl des Fleißes und der Thätigkeit oder der Trägheit und Thatlosigkeit. Man kann mir nicht einwenden, daß es in seltenen Fällen und durch Zufall widerfährt, daß der Thätige untergeht und der leichtsinnige Thor gerettet wird; denn Sicherheit ist etwas ganz anders als Gefahr, und kein Verständiger flieht von einem sicheren an einen gefährlichen Ort, wie er dies von einem gefährlichen an einen sicheren thut. Wird Jemand an einem gefährlichen Orte gerettet, so nennt man dies einen außergewöhnlichen Fall, so wie man den, daß Semand an einem sichern Orte den Tod findet, einen außernatürlichen nennt. Jedenfalls ist es Pflicht, die Thätigkeit zu erwählen; zu den Ursachen der Thätigkeit gehört die eben von mir ausgesprochene Ansicht, für den, der ihr zustimmt, sowie zu den Ursachen des Leichtsinns die entgegengesetzte Ansicht. Alles geht in Verkettung auf Gott zurück. Was aber unmittelbare Bestimmung Gottes ist, wie Wunder und Herrlichkeit, bedarf bald der Mittelursachen nicht, bald bedarf es ihrer, wie die Rettung des Moses vom Hungertode während der vierzig Tage, da er keine Speise vorräthig hatte, der Untergang des Heeres des Sanherib ohne sichtbare Ursache, sondern durch göttliche Ursachen, die eben für uns keine Ursachen sind, da wir sie nicht kennen. Wenn man von ihnen sagt, daß Vorbereitung in Beziehung auf sie nichts nütze, so ist dies wohl wahr; indeß können die geistigen Vorbereitungen, die Geheimnisse der Tora für den, der sie kennt und zu gebrauchen weiß, nützen durch Herbeibringung des Guten und Entfernung des Bösen. Richtet nun der Mensch seine Thätigkeit auf die Mittelursachen und überläßt mit vollkommenem Herzen Gott das, was ihm selbst verborgen ist, so wird es ihm gut ergehen und kein Schaden sich ereignen; aber sich in eine offenbare Gefahr begeben aus Vertrauen auf Gott fällt in den Bereich des: „Ihr sollt den Ewigen nicht versuchen. " Wenn man sagt, daß es etwas Eitles sei, Jemandem einen Dienst zu befehlen, während man doch weiß, ob er gehorsam oder ungehorsam sein werde, so ist zu erwidern, daß das nichts Eitles ist. Wir haben schon früher erklärt, daß Ungehorsam und Gehorsam nur aus Mittelursachen hervorgehen, daß also die Ursache des Gehorsams von Seiten des Gehorchenden in dem Befehl des den Gehorsam Befehlenden liegt, obgleich dieser vorher gewußt, daß er gehorchen und daß die Ursache seines Gehorsams das Hören auf seine Zurechtweisung ist. Eben so hat er vorher gewußt, daß der Ungehorsame nicht gehorchen werde, auch durch Mittelursachen, als Umgang mit Bösen, Ueberwiegen schlechter Säfte, Neigung zu Wollust und Müßiggang, und daß seine Zurechtweisung diesen Ungehorsam vermindere, wie es ja allgemein anerkannt ist, daß zurechtweisung ihren Eindruck auf die Seele keinenfalls verfehlt; der Ungehorsame empfindet doch etwas von der ihm gewordenen Zurechtweisung, und sei es auch wenig; noch mehr findet dies bei einer Menge statt, uuter der doch gewiß Einige sind, die sie annehmen; so daß sie also Nuzen hat und nichts Eitles ist. Der erste der Grundsätze, durch welche diese Lehre befestigt wird, ist der Glaube an eine erste Ursache; daß diese ein weiser Schöpfer sei, der nichts ohne Grund thut; dessen Werke alle mit Weisheit geordnet, und in denen nichts verfehlt ist. Dies wird in der Seele befestigt durch Betrachtungen der großen Schöpfung und dessen, was davon in der Seele des Betrachtenden Wurzel gefaßt, so daß er den Glauben hat, es sei in den göttlichen Werken nichts verfehlt; sollte ihn etwas dergleichen so erscheinen, so leidet sein Glaube nicht darunter, sondern er schreibt es der Beschränktheit seiner Seele und seiner geringen Einsicht zu. Zweiter Grundsak: Der Glaube an Mittelursachen, und daß sie nicht selbstthätig, sondern eben nur Ursachen, gleichsam Material oder Werkzeuge sind. Samen und Blut sind das Material für Bildung eines Menschen, zusammen geführt durch die Zeugungsglieder, während die Geister und Kräfte die Werkzeuge sind, die sie nach dem Willen Gottes bearbeiten, und des Menschen Gestalt, Maß, Wachsthum und Ernährung vollenden, sogar bei dem von Gott unmittelbar Geschaffenen sind Mittelursachen noth wendig, wie bei dem Staub, aus welchem der erste Mensch gebildet wurde. Also die Annahme von Mittelursachen ist durchaus nothwendig. Dritter Grundsatz: Gott giebt jedem Stoffe die beste und vollkommenste Form, die er annehmen kann; Er, der Algütige, entzieht keinem Dinge seine Güte, Weisheit und Fürsorge. Seine Weisheit am Floh und an der Mücke z. B. ist nicht geringer als seine Weisheit in der Anordnung der Sphären; die Verschiedenheit der Dinge beruht eben in ihren Stoffen; du kannst nicht sagen: Warum hat er mich nicht zum Engel gemacht? f ס wenig wie der Wurm: Warum hat er mich nicht zum Menschen gemacht? Vierter Grundsay: Der Glaube, daß es unter den Wesen höhere und niedere Stufen giebt. Alles, was Empfindung, Wahrnehmung, Sinne hat, steht über dem, was dieses nicht hat, weil es der Stufe der ersten Ursache, welche der Verstand selbst ist, näher steht. Die niedrigste Pflanze steht auf einer höheren Stufe als das edelste Mineral, das niedrigste Thier höher als die edelste Pflanze, der niedrigste Mensch höher als das edelste Thier, und eben so der niedrigste der Bekenner der göttlichen Lehre höher als der edelste der Völker, bei denen diese Lehre nicht ist. Denn die von Gott ausgegangene Lehre verleiht den Seelen das Thun und die Beschaffenheit von Engeln; etwas was sich nicht durch Erlernung erreichen läßt. Der Beweis dafür ist, daß die anhaltende Beschäftigung mit den von der Lehre gebotenen Werken zur Stufe der Prophetie führt als zu derjenigen menschlichen Stufe, die Gott am nächsten ist. Also ist der ungehorsame Bekenner der Lehre besser als der, welcher die Lehre nicht bekennt, denn die Lehre Gottes hat ihm engelhaftes Thun verschafft, durch das er die Stufe der Engel betreten; wenn auch sein Ungehorsam ihn getrübt und ihm Schaden bereitet hat, so sind doch noch Spuren geblieben, und es lebt in ihm dann noch das Verlangen danach; aber wenn man ihm die Wahl freistellte, würde er sich nicht die Stufe eines der Lehre Fremdgebliebenen erwählen, gerade wie ein franker, von Schmerzen heimgesuchter Mensch, dem man die Wahl ließe, ein Pferd oder ein Fisch oder ein Vogel voll Lust ohne Schmerz zu sein, aber ohne den Verstand, der ihn der göttlichen Stufe nahe bringt, diesen Tausch nicht eingehen würde. Fünfter Grundsay. Empfängliche Seelen nehmen einen Eindruck von einer erhaltenen Zurechtweisung an, wenn diese in annehmbaren Dingen besteht. Eine wahrhafte Zurechtweisung hat jeden falls Nutzen; bringt sie auch ren Ungehorsamen nicht von seinem Wege ab, so fällt doch eine Funke jener Zurechtweisung in seine Seele und er sieht die Schlechtigkeit seiner Handlung ein. Und das ist schon der Anfang der Besserung und der Eingang zu derselben. Sechster Grundsatz. Der Mensch findet in seiner Seele das Vermögen das Böse zu thun oder zu lassen, innerhalb der ihm möglichen Dinge. Was ihm hierbei fehlt, das fehlt ihm nur, weil ihm die Mittelursachen fehlen oder unbekannt sind. Als Beispiel diene ein Herrscher, der ein Volk nicht zu leiten, d. h. nicht zu regieren versteht, das fehlt ihm also; hätte er aber die Mittelursachen und verstände, sich ihrer zu bedienen, so würde sein Wille vollendet werden, wie desjenigen, bei dem diese Ursachen vorhanden und bekannt sind und der sie leitet, indem er sein Haus, seine Kinder, seine Diener leitet, und noch mehr seine Glieder, die er bewegt, wie er will, redet, worüber er will; noch weiter: über seine Urtheils- und Einbildungskraft, um sich Nahes und Fernes, wann und in welcher Weise er will, vorzustellen. Denn er beherrscht die Mittelursachen. Daher kann der Schwache den Starken in dem Spiele, welches Schach, arabisch Satrendsch genannt wird, nicht besiegen, und man kann nicht von Glück oder Unglück des Schachkönigs im Schachkriege sprechen, wie man vom Kriege zweier Könige sprechen kann. Denn die Ursachen die den Schachkönig und den Schachkrieg treffen, liegen offen da, der Kluge gewinnt immer durch sein Spiel, hat keine natürliche Ursache zu fürchten und zu berücksichtigen, eben so keine zufällige Ursache. Freilich kann ungewöhnlicher Weise ihm etwas entgehen, aber dies Entgehen ist eben Beschränktheit, wie gesagt. Bei allem dem ist Alles auf die erste Ursache auf die gedachte Weise zurückzuführen. Jedenfalls gehört der unmittelbaren Absicht die Geschichte der Israeliten, so lange die Schechina unter ihnen war. Bei späteren Ereignissen tritt Zweifel ein, und es bleibt dem Herzen der Glaubenden überlassen, Ereignisse unmittelbarer Einwirkung Gottes, oder die Ursachen in den Sphären oder im Zufall zu suchen. Ein entscheidendes Argument fehlt. Am besten ist, Alles auf Gott zurückzuführen, besonders große Ereignisse, als Tod, Sieg, Kriege, Glück, Mangel und dgl. Schluß des Buches.

כא אָמַר הֶחָבֵר: זֶה וְהַדּוֹמֶה לוֹ הַחֲקִירָה עָלָיו טוֹבָה, וְעַל אֵיכוּת דִּינֵי הָאֱלֹהִים בַּעֲבָדָיו וּתְלוֹתָם בְּמַה שֶּׁתְּלָאָם הַנָּבִיא עָלָיו הַשָּׁלוֹם, מִן פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל־בָּנִים לְשׂוֹנְאָיו וְעֹשֶׂה חֶסֶד לָאֲלָפִים לְאֹהֲבָיו, וְשִׁקּוּל עָוֹן וְעָוֹן עִם עֹנֶשׁ וָעֹנֶשׁ, מִמַה שֶּׁבָּא בַמִּקְרָא וּבְדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ, וּמַה שֶּׁמְּשִׁיבִין אוֹתוֹ בִתְשׁוּבָה וּמַה שֶּׁאֵין מְשִׁיבִין, וּתְנָאֵי הַתְּשׁוּבָה, וּמַה שֶּׁיָּבֹא מִן הַצָּרוֹת עַל דֶּרֶךְ הַבְּחִינָה וְהַנִּסָּיוֹן, וְעַל דֶּרֶךְ הַפֵּרָעוֹן מֵעָוֹן שֶׁקָּדַם, וְעַל דֶּרֶךְ הַתְּמוּרָה בָעוֹלָם הַזֶּה, וְעַל דֶּרֶךְ הַתְּמוּרָה בָעוֹלָם הַבָּא, אוֹ בַעֲבוּר עֲוֹן אָבוֹת, וּמַה שֶּׁיָּבֹא מִן הַטּוֹבוֹת לִזְכוּת שֶׁקָּדַם, אוֹ בַעֲבוּר זְכוּת אָבוֹת, אוֹ לִבְחִינָה וְנִסָּיוֹן. וְהֶמְזֵג הַפָּנִים הָאֵלֶּה וְזוּלָתָם מִמַּה שֶּׁדַּעְתָּם עֲמֻקָּה וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּגָּלֶה בַחֲקִירָה בְּרֹב הַסִּבּוֹת – בְּ"צַדִּיק וְרַע לוֹ רָשָׁע וְטוֹב לוֹ". וּמַה שֶּׁאֵינֶנּוּ נִגְלֶה יִמָּסֵר בּוֹ הָעִנְיָן אֶל דַּעַת הָאֱלֹהִים וְצִדְקוֹ יִתְבָּרָךְ, וְיוֹדֶה הָאָדָם בְּסִכְלוּתוֹ בַסִּבּוֹת הָאֵלֶּה הַנִּגְלוֹת כָּל שֶׁכֵּן הַנִּסְתָּרוֹת. וְכַאֲשֶׁר יַגִּיעַ בִּדְבָרָיו אֶל הָעֶצֶם הָרִאשׁוֹן וּמַה שֶּׁהִתְחַיְּבוּ בוֹ מִן הַמִּדּוֹת, יִבָּדֵל מֵהֶם וְרוֹאֶה בַעֲדָם מָסָךְ אוֹר בָּהִיר מְנַצֵּחַ הָרְאוּת, וְיִמָּנַע מִמֶּנּוּ הַשִּׂיגוֹ בַעֲבוּר קִצְרַת רְאוּתֵנוּ וְדַעְתֵּנוּ, לֹא בַעֲבוּר הִסָּתְרוֹ וְהֵחָסְרוֹ, כִּי הוּא בָהִיר וְנִגְלֶה מְפֻרְסָם בְּיוֹתֵר אֵצֶל בַּעֲלֵי הָרוֹאוֹת הַנְּבוּאִיּוֹת מִשֶּׁיִּצְטָרְכוּ בוֹ אֶל הֲבָאַת רְאָיָה. וְתַכְלִיתֵנוּ מֵהַכָּרַת אֲמִתָּתוֹ שֶׁנַּכִּיר בַּטִּבְעִיּוֹת מַה שֶּׁלֹּא הָיְתָה סִבָּה דָבָר מִן הַטְבָעִים, נְיַחֲסֵהוּ אֶל כֹּחַ בִּלְתִּי גַשְׁמִי אֲבָל כֹּחַ אֱלֹהִי, כַּאֲשֶׁר אָמַר גָלִינוֹס בְּכֹחַ הַמְצַיֵּר, וְיָשִׂים לוֹ יִתְרוֹן עַל שְׁאָר הַכֹּחוֹת, וְרוֹאֶה שֶׁאֵינֶנּוּ מֵחֲמַת הַמֶּזֶג, אֲבָל לְעִנְיָן אֱלֹהִי. וּבָאוֹתוֹת שֶׁאֲנַחְנוּ רוֹאִים בְּהִפּוּךְ עֵין הָעֲצָמִים וְשִׁנּוּי הַמִּנְהָגִים וּבְרִיאַת נִמְצָאוֹת, לֹא הָיוּ מִבְּלִי תַחְבֻּלָה קוֹדֶמֶת. וְזֶהוּ הַהֶפְרֵשׁ בֵּין מַה שֶּׁנַּעֲשֶׂה עַל יְדֵי מֹשֶׁה וּבֵין מַה שֶּׁעָשׂוּ הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם, אֲשֶׁר אִם הָיוּ מְחַפְּשִׂים עֲלֵיהֶם הָיוּ מוֹצְאִים הַתַּחְבֻּלָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר יִרְמְיָה:"הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֶׂה תַּעְתֻּעִים בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יֹאבֵדוּ", רְצוֹנוֹ לוֹמַר: אִם תִּפְקְדֵם וּתְחַפֵּשׂ עֲלֵיהֶם יִהְיוּ לְאָפֶס. וְהָעִנְיָן הָאֱלֹהִי כָל אֲשֶׁר תְּחַפֵּשׂ עָלָיו תִּמְצָאֵהוּ כַזָּהָב הַנָּקִי; וְכַאֲשֶׁר נַגִּיעַ אֶל הַמַּדְרֵגָה הַזֹּאת נֹאמַר כִּי יֵשׁ שָׁם בְּלִי סָפֵק עִנְיָן שֶׁאֵינֶנּוּ גַשְׁמִי מַנְהִיג כְּלָל הַגַּשְׁמִיִּים, וְדֵעוּתֵינוּ נִלְאוֹת מֵחֲקֹר עָלָיו, אִם כֵּן נִבְחַן בִּפְעָלָיו יִתְבָּרָךְ וְנַעֲמֹד מִסַּפֵּר עַצְמוֹ, כִּי אִלּוּ הָיִינוּ מַשִּׂיגִים אֲמִתָּתוֹ הָיָה זֶה חִסָּרוֹן בּוֹ; וְאַל נַשְׁגִיחַ לְדִבְרֵי הַפִּילוֹסוֹפִים אֲשֶׁר מְחַלְּקִים הָעוֹלָם הָאֱלֹהִי אֶל מַדְרֵגוֹת, אַךְ כֻלָּם אֶצְלֵנוּ מַדְרֵגָה אֱלֹהִית, מֵאַחַר שֶׁנִּפָּרֵד מֵהַהַגְשָׁמָה. וְאֵין כִּי אִם אֱלוֹהַּ מַנְהִיג הַגַּשְׁמִיִּים. וַאֲשֶׁר הֵבִיא הַפִּילוֹסוֹפִים לְהַרְבּוֹת הָאֱלֹהִים, בְּחִינָתָם בִּתְנוּעוֹת הַגַּלְגַּלִּים, סְפָרוּם וְהִגִּיעוּם אֶל יוֹתֵר מֵאַרְבָּעִים, וְרָאוּ כִי לְכָל תְּנוּעָה מֵהֶם סִבָּה זוּלַת סִבַּת הָאַחֶרֶת, וְהוֹצִיא לָהֶם הָעִיּוּן כִּי הַתְּנוּעוֹת הָהֵם חֶפְצִיּוֹת לֹא הֶכְרָחִיּוֹת וְלֹא טִבְעִיּוֹת, וְהִתְחַיֵּב שֶׁתִּהְיֶה כָל תְּנוּעָה מִנֶּפֶשׁ, וּלְכָל נֶפֶשׁ שֵׂכֶל, וְהַשֵּׂכֶל הַהוּא הוּא מַלְאָךְ נִפְרָד מֵחֹמֶר, וְקָרְאוּ הַשְּׂכָלִים הָהֵם אֱלֹהִים וּמַלְאָכִים וְעִלּוֹת שְׁנִיּוֹת וְזוּלַת זֶה מֵהַשֵּׁמוֹת, אַחֲרִית מַדְרֵגָתָם וְהַקָּרוֹב מֵהֶם אֶצְלֵנוּ הַשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל, אָמְרוּ כִּי הוּא מַנְהִיג הָעוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן, וְאַחַר כֵּן הַשֵּׂכֶל הַהִיּוּלָנִי, וְאַחַר כֵּן הַנֶּפֶשׁ, וְאַחַר כֵּן הַטֶּבַע, וְאַחַר כֵּן הַכֹּחוֹת הַטִּבְעִיּוֹת וְהַכֹּחוֹת הַחִיּוּנִיּוֹת, וְכֹחַ אֵבֶר אֵבֶר, וְזֶה כֻלּוֹ דִקְדּוּק יַקְנֶה חִדּוּד לֹא אֱמֶת, וְהַנִּפְתֶּה לוֹ עַל כָּל פָּנִים אֶפִיקוּרוֹס. וְנַעֲזֹב רַאֲיַת הַקָּרָאִים בְּמִצְוַת דָּוִד לִבְנוֹ: "וְאַתָּה שְׁלֹמֹה־בְנִי דַּע אֶת־אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ", וְרַאֲיָתָם מִזֶּה, שֶׁצָּרִיךְ לָדַעַת אֶת הָאֱלֹהִים יְדִיעָה בְרוּרָה וְאַחַר כֵּן הִתְחַיֵּב עֲבוֹדָתוֹ, אֲבָל – הִזְהִיר לִסְמֹךְ עַל אָבִיו וּזְקֵנָיו לְהַאֲמִין בֵּאלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, אֲשֶׁר דָּבְקָה בָהֶם הַשְׁגָּחָתוֹ וְקִיֵּם לָהֶם יִעוּדָיו בְּהַרְבּוֹת זַרְעוֹ, וְהִנְחִילָם אֶרֶץ כְּנָעַן, וַחֲנוֹת שְׁכִינָתוֹ בְתוֹכָם, וְזוּלַת זֶה; וּכְמוֹ זֶה הוּא אָמְרוֹ: "אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם, וַאֲשֶׁר לֹא־יְדַעְתָּם", לֹא רָצָה בָהֶם הַיְדִיעָה בַאֲמִתָּתָם, אֲבָל אֲשֶׁר לֹא רְאִיתֶם מֵהֶם לֹא טוֹב וְלֹא רָע, וְאֵין צָרִיךְ שֶׁתְּקַוּוּם וְלֹא שֶׁתִּירָאוּם.

21 Meister. Ueber Solches und Aehnliches ist es recht zu forschen; über die Beschaffenheit der göttlichen Gerichte an seinen Dienern, über die Art, wie sie der Prophet (F. ü. i.) betrachtet, als: Er gedenkt die Schuld der Väter an den Kindern seinen Feinden, thut Gutes bis in's tausendſte Geschlecht seinen Lieben; die Abwägung einer jeden Sünde gegen ein jedes Vergehen, je nachdem dies in der Schrift und den Worten unserer Lehrer besprochen wird; was sich durch Reue gut machen läßt und was nicht; die Bedingungen der Reue; welche Leiden als Prüfung und Versuchung und welche als Strafe für ein früheres Vergehen über den Menschen kommen; in wie weit hierbei eine Vergeltung in diesem oder in jenem Leben, oder Die Sünden der Väter mit in Betracht kommen; und ebenso beim Glück, ob es eine Folge von eigener Frömmigkeit, oder von Frömmigkeit der Väter, oder ob es als Prüfung und Versuchung komme. Oft können auch diese Gesichtspunkte gemischt oder noch andere mitwirken, deren Verständniß tief liegt, und bei denen die Ursachen des Leidens der Frommen und des Glücks der Bösen nur mit Mühe erforscht wird. Was nicht zu erforschen ist, das überlasse man der göttlichen Einsicht und Gerechtigkeit; muß doch der Mensch schon bei den offenliegenden Ursachen seine Beschränktheit zugeben, um wie viel mehr bei den verborgenen. Kommt man bei seinen Forschungen zum höchsten Wesen und zu den dasselbe betreffenden Eigenschaften, so zieht man sich zurück, denkt sich die selben verhüllt von einem Vorhange glänzenden Lichts, welches die Augeu blendet, und die Wahrnehmung in Folge unserer beschränkten Sehkraft und Einsicht, nicht aber aus eigenem Mangel und Nichtvorhandensein verhindert; das göttliche Wesen selbst ist so leuchtend und offenkundig, vorzüglich denen, welche mit prophetischem Gesicht begabt sind, daß sie das Bedürfniß eines Beweises gar nicht empfinden. Das höchste uns erreichbare Ziel ist rie Betrachtung der Naturthätigkeit, um das, was in der Natur keine Ursache findet, einer unkörperlichen Ursache zuzuschreiben, und zwar einer göttlichen, (wie Galen von der bildenden Kraft sagt, und ihr den Vorrang über alle Kräfte einräumt, indem er der Ansicht ist, daß sie nicht Folge der körperlichen Mischung, sondern einer göttlichen Thätigkeit ist), und der Wunder, wo wir die Substanzen sich verwandeln, die Naturgeseze sich verändern und noch nicht Dagewesenes ohne künstliche Mittel entstehen sehen. Darin liegt der Unterschied zwischen dem, was durch Moses und dem, was durch die Zeichendeuter mittelst ihrer Zauberkünste geschah, denen man bei gehöriger Nachforschung. ihre künstlichen Mittel hätte nachweisen können So sagt Jeremias: „Eitles sind sie, irreleitende Werke, zur Zeit der Prüfung werden sie zu nichte. " (Jer. 10, 15), d. h. wenn man sie untersucht und ihnen nachgeht, so werden sie, wie etwas Berfälschtes, für nichtig erkannt, während die göttliche Thätigkeit, je mehr man ihr nachforscht, für lauteres Gold erkannt wird. Ist man auf diese Stufe gelangt, so kann man in Wahrheit sagen, es gebe ohne Zweifel eine unkörperliche Thätigkeit, welche die Gesammtheit des Körperlichen leite; und da unsere Geisteskräfte zu schwach sind, um jene zu erforschen, so wollen wir Gottes Wirkungen be: trachten, und davon abstehen, ihn selbst zu definiren; könnten wir ihn erfassen, so wäre das eine Unvollkommenheit an ihm. Auf die Reden der Philosophen, welche in der göttlichen Welt Stufen annehmen, haben wir nicht zu achten; für uns ist Alles, was über die Körperlichkeit hinausgeht, göttliche Stufe, und nur Gott leitet alles Körperliche. Zu der Annahme mehrerer Gottheiten sind die Philosophen durch ihre Untersuchungen über die Bewegungen der Sphäre gekommen, deren sie mehr als vierzig zählten, und bei deren Bewegung sie je eine besondere Ursache annahmen; und da sie nun weiter ersahen, daß jene Bewegungen willkürliche, nicht nothwendige oder natürliche seien, so folgerten sie, daß jede Bewegung von einer Seele ausgehe, daß jede Seele einen Geist habe, und dieser Geist ein von der Materie gesonderter Engel sei. Diese Geister nannten sie Götter, Engel, secundäre Ursachen und so noch andere Namen; die unterſte uns nächſtliegende Stufe ist der Verstand, von dem sie sagen, daß er die untere Welt leite, nach ihm der materielle Verstand dann die Seele, dann die vegetativen und vitalen Kräfte und die jedes einzelnen Gliedes. Das sind alles spisfindige Grübeleien, denen die Wahrheit abgeht, und wer sich ihnen hingiebt, wird jedenfalls ein Epikuräer. Wir verwerfen auch den Beweis, den sich die Karaiten aus dem Befehle Davids an seinen Sohn: „Und nun, Salomo, mein Sohn, erkenne den Gott deines Vaters und diene ihm " (1 Chron. 28, 9) dafür entnehmen, daß man Gott erst vollständig erkennen müsse, ehe man dessen Dienst als Verpflichtung erkenne; vielmehr ermahnte er ihm, sich auf seinen Vater und die Alten überhaupt zu stützen, an den Gott Abraham's, Isaak's und Jakob's zu glauben, an denen er die gegebene Verheißung erfüllte, indem er ihre Nachkommen vermehrte, ihnen das Land Kanaan gab, und seine Schechina unter ihnen wohnen ließ, und dgl. mehr. Aehnlich heißt es: Götter, die sie nicht erkannten " (Deut. 29, 25) und „die ihr nicht kanntet " (Deut. 13, 3), womit nicht das eigentliche Kennen derselben gemeint ist, sondern daß man von ihnen weder Gutes noch Böses gesehen, also weder auf sie vertrauen noch sie fürchten dürfte.

כב <b>חתימת הספר</b><br>וְאַחַר כֵּן הָיָה מֵעִנְיַן הֶחָבֵר שֶׁהִסְכִּים לָצֵאת מֵאֶרֶץ כּוּזָר לָלֶכֶת יְרוּשָׁלַיִם, וַיִּחַר לְמֶלֶךְ כּוּזָר עַל פְּרִידָתוֹ וְדִבֶּר עִמּוֹ עַל זֶה. וַיֹּאמֶר לוֹ: מַה תְּבַקֵּשׁ הַיּוֹם בִּירוּשָׁלַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן, וְהַשְּׁכִינָה נֶעְדֶּרֶת מֵהֶם, וְהַקּוּרְבָה אֶל הָאֱלֹהִים מֻשֶּׂגֶת בְּכָל מָקוֹם בַּלֵּב הַטָּהוֹר וְהַכֹּסֶף הֶחָזָק, וְלָמָּה תַכְנִיס עַצְמְךָ בְּסַכָּנוֹת הַמִּדְבָּרוֹת וְהַיַּמִּים וְהָאֻמּוֹת הַמִּתְחַלְפוֹת.

22 Nachher ereignete es sich, daß der Meister beschloß, das Land Kusar zu verlassen, um nach Jerusalem zu wandern. Dem König von Kusar war die Trennung von ihm leid, er sprach mit ihm darüber und sagte zu ihm: Was suchst du denn heute in Jerusalem und dem Lande Kanaan, da ja die Schechina fehlt, und die Annäherung an Gott überall durch Reinheit des Herzens und starkes Verlangen erreicht werden kann? Warum sekest du dich den Gefahren von Seiten der Wüsten, der Meere und der verschiedenen Völker aus?

כג אָמַר הֶחָבֵר: הַשְּׁכִינָה הַנִּרְאֵית עַיִן בְּעַיִן הִיא אֲשֶׁר נֶעְדָּרָה, כִּי אֵינֶנָּה נִגְלֵית כִּי אִם לְנָבִיא אוֹ לְהָמוֹן נִרְצֶה בַמָּקוֹם הַמְיֻחָד, וְהִיא אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ מְצַפִּים לָהּ, בְּאָמְרוֹ: "כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְשׁוּב יְיָ צִיּוֹן", וּבְאָמְרֵנוּ בִתְפִלָּתֵנוּ: "וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן". אַךְ הַשְּׁכִינָה הַנִּסְתֶּרֶת הָרוּחָנִית הִיא עִם כָּל יִשְׂרָאֵל אֶזְרָחִי וְעִם כָּל בַּעַל דָּת הָאֲמִתִּית, זַךְ הַמַּעֲשִׂים, טְהוֹר הַלֵּב, נַפְשׁוֹ בָרָה לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וְאֶרֶץ כְּנַעַן מְיֻחֶדֶת לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְהַמַּעֲשִׂים לֹא יִשְׁלְמוּ כִּי אִם בָּהּ, וְהַרְבֵּה מִמִּצְוֹת יִשְׂרָאֵל בְּטֵלוֹת מִמִּי שֶׁאֵינוֹ דָר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְהַלֵּב וְהַנֶּפֶשׁ אֵינָם טְהוֹרִים וְזַכִּים כִּי אִם בַּמָּקוֹם שֶׁיּוֹדְעִים בּוֹ שֶׁהוּא מְיֻחָד לֵאלֹהִים, וְאִלּוּ הָיָה זֶה בְדִמְיוֹן וּבְמָשָׁל, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁהוּא אֱמֶת כַּאֲשֶׁר קָדַם בֵּאוּרוֹ. וְתִתְעוֹרֵר הַתְּשׁוּקָה אֵלָיו וְתִטְהַר הַנֶּפֶשׁ בּוֹ, כָּל שֶׁכֵּן מִי שֶׁהוֹלֵךְ אֵלָיו מִמָּקוֹם רָחוֹק, וְכָל שֶׁכֵּן לְמִי שֶׁקָּדְמוּ לוֹ עֲוֹנוֹת, וְהוּא מְבַקֵּשׁ כַּפָּרַת הָאֱלֹהִים, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ בַקָּרְבָּנוֹת אֲשֶׁר הָיוּ קְבוּעִים לְכָל עָוֹן וְעָוֹן מִזָּדוֹן וּשְׁגָגָה, וְיִסְמֹךְ עַל מַה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: "גָּלוּת מְכַפֶּרֶת עָוֹן", כָּל שֶׁכֵּן אִם יִהְיֶה הַגָּלוּת לְמָקוֹם רָצוּי אֲבָל הַסַּכָּנָה בַיָּם וּבַיַּבָּשָׁה אֵינָה נִכְנֶסֶת בְּאָמְרוֹ: "לֹא תְנַסּוּ אֶת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם", אַךְ סַכָּנָה שֶׁהוּא מְסֻכָּן כְּמוֹ מִי שֶׁתִּהְיֶה לוֹ סְחוֹרָה מְקַוֶּה שֶׁיַּרְוִיּחַ בָּהּ. וְאִלּוּ הָיָה מְסֻכָּן יוֹתֵר מִזֶּה כְפִי תְּשׁוּקָתוֹ וְקַוּוֹת הַכַּפָּרָה, הָיָה הַדִּין עִמּוֹ בְּהִכָּנְסוֹ בְסַכָּנוֹת, אַחֲרֵי אֲשֶׁר חָשַׁב עִם נַפְשׁוֹ וְהוֹדָה עַל מַה שֶּׁעָבַר מִיָּמָיו, הִסְתַּפֶּק בּוֹ וְהֶחֱזִיק בִּשְׁאָר יָמָיו בִּרְצוֹן אלהיו וְיִכָּנֵס בְּסַכָּנָה; וְאִם יַצִּילֶנּוּ אֱלֹהָיו יְשַׁבַּח וְיוֹדֶה, וְאִם יְמִיתֵהוּ בַעֲוֹנוֹתָיו. וְרוֹאֶה אֲנִי זֶה יוֹתֵר עֵצָה טוֹבָה מֵאֲשֶׁר יְסַכְּנוּ בְנַפְשָׁם בַּמִּלְחָמוֹת בַּעֲבוּר שֶׁיִּזָכְרוּ בִגְבוּרָה, אוֹ בַעֲבוּר שֶׁיִּקְחוּ שָׂכָר גָּדוֹל, וְשֶׁיּוֹתֵר קַלָּה הִיא הַסַּכָּנָה הַזֹּאת מֵאֲשֶׁר יִכָּנְסוּ בְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת כְּדֵי לְקַבֵּל שָׂכָר עַל הַמִּלְחָמָה.

23 Meister. Die Auge in Auge gesehene Schechina, diese fehlt, weil sie nur einem Propheten oder einer wohlgefälligen Menge an dem bestimmten Ort sichtbar ist. Auf sie hoffen wir nach dem Ausspruch: „Denn Auge in Auge werden sie sehen, wenn der Ewige nach Zion zurückkehrt ") Jes. 52, 8) und wenn wir im Gebete sprechen: , , Unsere Augen mögen sehen, wenn du nach Zion zurückkehrst. " Aber die unsichtbare geistige Schechina ist bei jedem eingebornen Israeliten, dessen Handlungen rein, dessen Herz lauter, dessen Seele ungetrübt für den Gott Israels ist. Das Land Kanaan ist nun besonders für den Gott Israel bestimmt, und die religiösen Handlungen können nur da zur Vollendung gelangen. Viele israelitischen Gebote sind für den nicht da, der nicht im Lande Israels wohnt, Herz und Seele sind nur rein und lauter an einem Orte, von dem man weiß, daß er ganz besonders für Gott bestimmt ist, und wäre es auch nur bildlich und gleichnißweise, um wie viel mehr, da es doch wahr ist, wie wir im Früheren gezeigt. So regt sich also die Sehnsucht nach demselben, und die Seele reinigt sich in ihm, besonders bei dem, der von einem fernen Lande dahin wandert, und ganz vorzüglich bei dem, welcher für frühere Vergehen die Vergebung Gottes erbittet, der die Opfer nicht bringen kann, die für willkürliche und unwillkürliche Sünden festgestellt waren, und der sich auf den Ausspruch unserer Weisen: die Fremde versöhnt die Sünde " stützt, und noch dazu, wenn diese Fremde ein wohlgefälliger Ort ist. Die Gefahr seitens des Meeres und des Landes ist nicht in dem Verbot: , , Ihr sollt nicht versuchen den Ewigen, euern Gott " enthalten (Deut. 6, 16), sondern damit sind Gefahren gemeint, in die man sich begiebt, um eine Waare zu erlangen, von der man einen Gewinn erhofft. Ja und wer sich auch in noch größere Gefahren als diese begiebt, aus Sehnsucht und Verlangen und aus Hoffnung auf Versöhnung, wäre auch noch zu entschuldigen, wenn er mit seinem Leben abgerechnet, für die Lebens zeit, die er verbracht, dankt, sich damit zufrieden erklärt, den Rest dem Dienste Gottes widmet und sich nun in die Gefahr begiebt; rettet ihn Gott, so preist er ihn und dankt dafür; läßt er ihn seiner Sünden halber umkommen, so ist er auch gern dankbar, da ihm so der größte Theil seiner Sünden gesühnt wird. Das halte ich doch für einen bessern Entschluß, als wenn man sein Leben im Kriege in Gefahr bringt, um dann als Held gedacht zu werden, oder großen Lohn zu empfangen; ja jene Gefahr ist sogar geringer als die, wenn man sich freiwillig in den Krieg begiebt, um Lohn für den Krieg zu erhalten.

כד אָמַר הַכּוּזָרִי: לְפָנִים הָיִיתָ בוֹחֵר בַּחֵרוּת, וַאֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ עַתָּה שֶׁאַתָּה רוֹצֶה לְהוֹסִיף עַבְדוּת וְחוֹבוֹת שֶׁתִּהְיֶה חַיָּב בָּהֶם כְּשֶׁתָּדוּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְוֹת שֶׁאֵין אַתָּה חַיָּב בָּהֶם הֵנָּה.

24 Kusari. Früher erklärtest du dich für die Freiheit, und jetzt sehe ich, daß du noch mehr Verrichtungen und Pflichten auf dich nehmen willst, Pflichten, denen du nur durch den Aufenthalt in Palästina unterworfen, und von denen du hier frei bist.

כה אָמַר הֶחָבֵר: אֲבָל אֲנִי מְבַקֵּשׁ הַחֵרוּת מֵעַבְדוּת הָרַבִּים אֲשֶׁר אֲנִי מְבַקֵּשׁ רְצוֹנָם וְאֵינֶנִּי מַשִּׂיגוֹ, וַאֲפִלּוּ אִם אֶשְׁתַּדָּל בּוֹ כָּל יְמֵי חַיָּי, וְאִלּוּ הָיִיתִי מַשִּׂיגוֹ לֹא הָיָה מוֹעִיל לִי, רְצוֹנִי לוֹמַר: עַבְדוּת בְּנֵי אָדָם וּבַקָּשַׁת רְצוֹנָם. וַאֲבַקֵּשׁ עַבְדוּת אַחֵר, יֻשַּׂג רְצוֹנוֹ בְטֹרַח מְעָט, וְהוּא מוֹעִיל בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבַבָּא, וְהוּא "רְצוֹן הָאֱלֹהִים", וַעֲבוֹדָתוֹ הוּא הַחֵרוּת הָאֲמִתִּי, וְהַהַשְׁפָּלָה לוֹ הוּא הַכָּבוֹד עַל־הָאֱמֶת.

25 Meister. Ich sehnte mich nur nach Freiheit vom Dienste der Vielen, deren Wohlgefallen ich nicht wünsche und auch nicht erlangen würde, wenn ich mich mein ganzes Leben darum bemühte, und das, wenn ich es erreichte, mir keinen Nuzen brächte; ich meine nämlich den Dienst von Menschen, und das Streben nach deren Wohlgefallen. Aber ich strebe nach dem Dienst des Einen, dessen Wohlgefallen mit wenig Mühe zu erreichen ist, und das in diesem und im künftigen Leben nützt, ich meine das Wohlgefallen Gottes; sein Dienst ist die wahre Freiheit, die Demüthigung vor ihm die wahre Ehre.

כו אָמַר הַכּוּזָרִי: כַּאֲשֶׁר אַתָּה מַאֲמִין בְּכָל מַה שֶׁזָּכַרְתָּ כְּבָר יָדַע הָאֵל מַצְפּוּנְךָ, וְרַחְמָנָא לִבָּא בָּעֵי, יוֹדֵעַ הַמַּצְפּוּנִים וּמְגַלֶּה הַנִּסְתָּרוֹת.

26 Kusari. Wenn du von dem Allem, was du sagst, überzeugt bist nun Gott kennt ja deine geheimsten Gedanken, Gott will das Herz er kennt das Verborgene und offenbart das Geheime.

כז אָמַר הֶחָבֵר: זֶה אֱמֶת כַּאֲשֶׁר יִמָּנַע הַמַּעֲשֶׂה, אֲבָל הָאָדָם מֻנָּח לוֹ בֵּינוֹ וּבֵין מַאֲוַיָּיו וּמַעֲשֵׂהוּ, וְהָאָדָם נֶאֱשָׁם כַּאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ מֵבִיא הַשָּׂכָר הַנִּרְאֶה אֶל הַמַּעֲשֶׂה הַטּוֹב הַנִּרְאֶה, וְעַל כֵּן נֶאֱמַר: "וְהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם", "וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם", "זִכְרוֹן תְּרוּעָה". לֹא שֶׁהָאֱלֹהִים צָרִיךְ אֶל הַזְכָּרָה וְהֶעָרָה, אַךְ שֶׁהַמַּעֲשִׂים צְרִיכִים לִשְׁלֵמוּת וְאָז יִהְיוּ רְאוּיִים לִגְמוּל, כַּאֲשֶׁר צְרִיכִים עִנְיָנֵי הַתְּפִלָּה לְבַטֵּא בָהֶם עַל הַשְּׁלֵמוּת הַגָּמוּר מֵהַתְּחִנָּה וְהַבַּקָּשָׁה, וְכַאֲשֶׁר יִהְיֶה הַמַּעֲשֶׂה וְהַכַּוָּנָה שְׁלֵמִים כָּרָאוּי, יִהְיֶה עֲלֵיהֶם הַגְּמוּל, וְיִהְיֶה זֶה עַל דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם כְּאִלּוּ הוּא זִכָּרוֹן, וְ"דִבְּרָה תוֹרָה כִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם". וְאִם הָיָה הַמַּעֲשֶׂה בִלְעֲדֵי כַּוָּנָה אוֹ כַוָּנָה בִלְתִּי מַעֲשֶׂה תֹּאבַד הַתּוֹחֶלֶת, אֶלָּא בְמַה שֶׁאִי אֶפְשָׁר הַמְצָאַת הַכַּוָּנָה. וְהִתְוַדּוּת עַל הִמָּנַע הַמַּעֲשֶׂה מוֹעִיל קְצָת תּוֹעֶלֶת, כְּהִתְוַדּוּתֵנוּ בִתְפִלָּתֵנוּ בְּאָמְרֵנוּ "וּמִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ" וְהַדּוֹמֶה לָזֶה. וּבְהֶעָרַת בְּנֵי אָדָם וְהִתְעוֹרְרוּתָם אֶל אַהֲבַת הַמָּקוֹם הַהוּא הַקָּדוֹשׁ יְנַחֵץ הָעִנְיָן הַמְיֻחָל, שָׂכָר גָּדוֹל וּגְמוּל רָב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי־עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי־בָא מוֹעֵד", כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת־אֲבָנֶיהָ וְאֶת־עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ". – רְצוֹנוֹ לוֹמַר כִּי יְרוּשָׁלַיִם אָמְנָם תִּבָּנֶה כְּשֶׁיִּכְסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לָהּ תַּכְלִית הַכֹּסֶף עַד שֶׁיְּחוֹנְנוּ אֲבָנֶיהָ וַעֲפָרָהּ.

27 Meister. Das ist richtig, wenn die That unmöglich ist. Aber der Mensch steht zwischen sich, seinem Wunsch und seiner That; daher verdient er Tadel, wenn er sich nicht den sichtbaren Lohn für die sichtbare gute Handlung verschafft. Darum heißt es ja: „Ihr sollt blasen auf Trompeten und gedacht werden vor dem Ewigen euerem Gott " (Num. 10, 9), „ein Andenken des Posaunenblasens " (Lev. 23, 24). Nicht als ob Gott einer Erinnerung und Anregung bedürfte, sondern die Thaten bedürfen der Vollendung, um der Vergeltung würdig zu werden, wie die Gedanken des Gebets mit den Lippen ausgesprochen werden müssen, um die Vollendung als Gebet und Bitte zu erlangen. Haben That und Gedanke die angemessene Vollendung erreicht, so erlangen sie den Lohn, und das ist nach menschlicher Weise Erinnerung. „Die Tora spricht nach der Weise der Menschen. " Ist die That ohne Gedanken oder der ohne That, so ist nichts davon zu hoffen. wo die Aeußerung des Gedankens unmöglich ist da hilft das Bekenntniß der Unmöglichkeit etwas wie wir dies in unserem Gebete; „Und unserer Sünden " u. dgl. bekennen. Durch Erregung der Menschen, durch die Belebung Liebe zu jenem heiligen Orte, wird das Ziel, der große Lohn, die hohe Vergeltung herbeigeführt. Du wirst aufstehen und dich erbarmen; es ist Zeit sich dessen gnädig nehmen; die Frist ist gekommen; denn deine lieben seine Steine und freuen sich seines Staubes. (Ps. 102, 14) d. h. Jerusalem wird erbaut werden wenn alle Israeliten von äußerster Sehnsucht da nach ergriffen sind, so daß sie sogar dessen und Staub lieb haben.

כח אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם הַדָּבָר כֵּן – מָנְעֲךָ אָשָׁם, וְעָזְרְךָ מִצְוָה. הָאֱלֹהִים יַעֲזָרְךָ עַל כַּוָּנָתְךָ, וְיִגְזֹר לְךָ הַטּוֹב כְּבַקָּשָׁתְךָ וְהִשְׁתַּדְּלוּתְךָ, וְיִהְיֶה לְךָ עוֹזֵר וְסוֹמֵךְ, וְיַרְבֶּה שְׂכָרְךָ עַל בֹּר לִבְּךָ וּמַצְפּוּנְךָ, כִּי הוּא בַעַל הַטּוֹבָה וֵאלֹהֵי הַחֶסֶד וְהַגְּבוּל, וְאֵין אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדָיו וְאֵין צוּר זוּלָתוֹ, יַעֲשֶׂה עִמְּךָ כְּחַסְדּוֹ עִם הַמְכַוְּנִים כַּוָּנָתְךָ לִשְׁמוֹ בְרַחֲמָיו. אָמֵן אָמֵן סֶלָה.

28 Kusari. Nun dann ist es Unrecht zurückzuhalten, ja eine Pflicht dich zu fördern Gott stehe dir in deinem Vorhaben bei, lasse Glück zu Theil werden nach deinem Wunsche nach deiner Bemühung, sei dir Hülfe und lasse dir reichen Lohn zukommen für die deines Herzens und deiner Gedanken. Er ist Geber des Glücks, der Gott der Liebe und Vergeltung; kein Gott außer ihm, kein Fels er. Er thue dir, wie Allen, welche deine auf richtige Gesinnung gegen ihn mit dir theilen, seiner Gnade, in seinem Erbarmen. Amen! Sela!

Vorheriges Kapitel